מורשת יהדות מרוקו

חורבן ותקומה

חורבן ותקומה-יוסף שיטרית-הרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המֻֻוַוחִדוּן ושיקומם

שער א

השמדת קהילות עמק הדרעא והרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המֻוַוחִידוּן

חיבור זה מביא תוצאותיו של מחקר רב־תחומי המבוסס על מאות כתבי־יד. הוא דן באירוע מכונן בתולדות יהודי מרוקו בפרט ויהודי צפון אפריקה בכלל. הכוונה לשמד שכפו שליטי שושלת המווחדון על כלל יהודי צפון אפריקה וספרד המוסלמית בשנים 1269-1145 ולשיקום הקהילות והחיים היהודיים לאחר מכן. במחקר התגלו עדויות, מסמכים, פיוטים ושירים ערביים־יהודיים חדשים, שנכתבו ברובם הגדול בידי האנוסים עצמם ושופכים אור חדש על אירוע טראומטי זה. בשמד נחרבו כל הקהילות היהודיות שהתקיימו באימפריית המווחדון ונהרסו עד היסוד החיים היהודיים למשך יותר ממאה ועשרים שנה. בניגוד לדעה שהתקבעה בקרב רוב ההיסטוריונים שהתעניינו בסוגייה זו השמד היה נוקשה ביותר משנת 1195 עד מיגורה של שושלת המווחדון בשנת 1269. שליטי המווחדון רדפו, רוששו, השפילו את האנוסים והפכו אותם למגזר מוקצה בחברה המוסלמית, וזאת אחרי השמדת יהודי עמק הדרעא ב־1145, רצח 150 יהודים בסג׳למה ומאות נוספות בקהילות אחרות והרס כל הקהילות. שליטי בני מרין התירו לשורדי השמד לחזור ליהדותם ולשקם את קהילותיהם (השער הראשון). פעולות השיקום כללו חידוש וחיזוק התודעה היהודית שהוכחדה כמעט כליל בשמד הממושך. לשם כך גויסה דמותו רבת הפנים של משה רבנו והואדרה בעשרות שירים חדשים כדמות על־אנושית וכדמות מופת המאפילה על כל נביא שקם לפניו ואחריו. כמו כן הוחדרה הערבית היהודית לליטורגיה המיוחדת של חג הפסח, במערכים התלת־לשוניים של ה׳צ׳היר, ושל חג השבועות דרך קריאת המדרש ׳עשרת הדיברות' בערבית יהודית. נוסף לכך נערך תרגום חדש של התורה וטקסטים מקראיים ובתר־מקראיים נוספים לערבית יהודית של ימי הביניים בגלגוליה האחרונים, והוא ה׳שרח׳ הנוהג עד ימינו(השער השני). הפרק החמישי מרכיב את השער השלישי. מובאים בו שירים ערביים־יהודיים ופיוטים עבריים על ילדותו, שליחותו, פטירתו, גדולתו ומעמדו המיוחד של משה רבנו בשירת יהודי מרוקו.

פרופ׳ אמריטוס יוסף שיטרית לימד באוניברסיטת חיפה בחוג ללשון וספרות צרפתית ובחוג ללשון עברית. מחקריו מתמקדים בפיתוח הסוציו־פרגמטיקה וביישום עקרונותיה ושיטותיה לחקר הלשון, השיח, הטקסט והתרבות. הוא גם חוקר את הערבית היהודית של יהודי צפון אפריקה, ובייחוד של יהודי מרוקו, וביטוייה במורשתן התרבותית של הקהילות השונות. בתחומים אלו ואחרים הוא פרסם ספרים רבים ומאמרים רבים מאוד. בעבר הוא ערך את הסדרה ׳מקדם ומים׳ שיצאה לאור באוניברסיטת חיפה, ייסד וניהל את ׳להקת צפון מערב׳ שפעלה באוניברסיטה בשנים 2018-1979. כיום הוא מכין לדפוס תוצאותיהם של מחקרים חדשים משלו בשתי סדרות: א) אקדמות לחקר השירה והתרבות הערבית־היהודית במרוקו; ב) יהדות מרוקו בראי שירתה הערבית־היהודית.

פרדס הוצאה לאור

חורבן ותקומה -יוסף שיטרית-הרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המוואחידון וטשיקומם

שער ב- התקומה

שקום החיים היהודיים בעזרת דמות משה רבנו והליטורגיה בערבית יהודית.

This treatise presents a multidisciplinary study based on hundreds of Hebrew manuscripts. It concerns a constitutive event in the history of Moroccan Jews in particular and North African Jews in general, i.e. the forced conversion to Islam imposed by the Almohad sovereigns during the period 1145-1269, and the restoration of Jewish communities and Jewish life after that. The results of the study include new testimonies, documents, Hebrew and Judeo-Arabic poems that were mostly written by the forced converts themselves, and shed new light on this traumatic event. All of the Jewish communities were then destructed, and Jewish life was entirely abolished for more than four generations. Contrary to the opinion of most historians interested by this issue, the forced conversions of the Almohads were very hard from 1195 to 1269, after the massacre of the Jews of the Draa Valley in 1145, the assassination of 150 Jews in Sijilmassa in 1146, and numerous hundreds in other places. The Almohad sovereigns persecuted, impoverished, and humiliated the forced converts, and lowered them to the rank of pariahs. The new Marinid dynasty authorized the survivors to recover their judaism and restore their communities (first section). The restoration includes a renewal and strengthening of the Jewish consciousness, which was almost eradicated during the forced conversions. For that purpose, the superhuman and mythological figure of the Prophet Moses was mobilized and glorified in numerous new Judeo-Arabic poems as the supreme prophet because of his proximity to God and his successful struggle with the archangels for getting the Torah. Judeo-Arabic was also introduced in the special liturgy of Pesah, through the large trilingual corpus of the Dhir, and of Shavu'ot with the reading of the Midrash on the Ten Commandments in Judeo-Arabic too. In addition, the Torah and other biblical and post-biblical texts were translated in medieval Judeo-Arabic of the 14th century (second section). The third section consists in the central place occupied by the multifaceted figure of Moses in the poetry of Moroccan Jews. It presents numerous Judeo-Arabic and Hebrew poems on his birth, childhood and adolescence, his mission as savor of Israel, his dramatic death, and his special rank in the pantheon of the ancestral figures of Israel.

Prof. Joseph Chetrit taught French, Hebrew and Judeo-Arabic linguistics at the University of Haifa. His research includes the development of Socio-Pragmatics and the application of its principles and methods to the study of language, discourse, text, identity and culture. He also studies Judeo-Arabic dialects of North Africa, and especially Morocco, and their uses in the communal cultural heritage. He published numerous essays in these domains and others, and a great number of articles. He currently prepares to publication two new series of essays: a) Prolegomena to the study of Judeo-Arabic poetry and culture of the Moroccan Jews; b) Moroccan Jewry as mirrored by its Judeo-Arabic poetry.

חורבן ותקומה-יוסף שיטרית- הרס החיים היהודיים בשמד המוואחידון ושיקומם

שער ג

ילדותו, פטירתו ומעמדו של משה רבנו בשירת יהודי מרוקו

Cet ouvrage est le fruit d’une étude interdisciplinaire basée sur la consultation de centaines de manuscrits hébraïques. Il traite d’un événement fondateur dans l’histoire des juifs du Maroc en particulier et d’Afrique du Nord en général, à savoir les conversions forcées à l’islam qu’ont imposées les souverains almohades de 1145 à 1269, et de la restauration de la vie juive qui a suivi grâce à la tolérance des souverains mérinides. L’étude a permis de découvrir de nouveaux témoignages, documents, poèmes hébraïques et judéo-arabes, écrits pour la plupart par des apostats eux-mêmes, qui éclairent les péripéties et les horreurs de cet événement traumatisant. Toutes les communautés y ont été détruites et la vie juive a été entièrement abolie pour plus de cent vingt ans. Contrairement à ce que pensent la plupart des historiens qui se sont intéressés à cet événement, ces conversions forcées ont été très dures de 1195 à 1269. Les souverains almohades ont persécuté, appauvri et humilié les apostats et les ont ravalés au rang de parias dans la société musulmane, et cela après le massacre des juifs du Drâa en 1145, l’assassinat de 150 juifs à Sijilmassa et de centaines d’autres dans d’autres communautés pour obliger les survivants à abjurer. La dynastie mérinide a autorisé les rescapés à recouvrer leur judaisme (première section). La restauration a consisté d’abord en un renouvellement et un renforcement de la conscience juive, laquelle a été éradiquée durant la période des conversions forcées. A cet effet, la figure surhumaine et mythologique du prophète Moïse a été mobilisée et glorifiée dans de nombreux poèmes en judéo-arabe pour sa communication directe avec Dieu et son combat réussi contre les archanges qui voulaient l’empêcher de prendre la Torah. Le judéo-arabe a été aussi introduit dans la liturgie spéciale des jours de fête de Pessah, à travers les larges corpus trilingues du Dhir, et de Shavu'ot avec la lecture du Midrash sur les Dix Commandements en judéo-arabe médiéval. En outre, la Torah et d’autres textes bibliques et post-bibliques ont été traduits dans le judéo-arabe du XlVième siècle pour faciliter leur étude (deuxième section). La troisième section retrace la place centrale qu’occupe la figure aux multiples facettes du prophète Moïse dans la poésie juive au Maroc. Elle présente de nombreux poèmes en judéo-arabe et en hébreu sur sa naissance, son enfance, son adolescence, sa mission de sauveur d’Israël, sur sa mort dramatique et son statut hors pair dans le panthéon des figures ancestrales d’Israël.

Prof. Joseph Chetrit a enseigné la linguistique française, hébraïque et judéo-arabe à l'Université de Haifa. Ses recherches portent sur le développement de la socio-pragmatique et l’application de ses principes et ses méthodes à l’étude de la langue, du discours, du texte, de l’identité et de la culture. Il étudie aussi les dialectes judéo-arabes d’Afrique du Nord et en particulier ceux du Maroc et leurs usages dans le patrimoine culturel des communautés juives. Il a publié de nombreux ouvrages et de très nombreux articles dans ces domaines et d’autres. Actuellement, il prépare à la publication deux nouvelles séries d’ouvrages qu’il a écrits : a) Prolégomènes à l’étude de la poésie et de la culture judéo-arabes au Maroc ; b) Le judaisme marocain dans le miroir de sa poésie judéo-arabe.

עניין ״סגירת״ חשבונותיו של מויאל, שכה הדאיג את ויסוצקי, בא אל פתרונו הכמעט מלא לאחר זמן קצר להפליא. בתנאי הימים ההם, שלהי המאה ה־19, פרסום דו״ח מקיף על ההוצאות וההכנסות שהיו בטיפולו של מויאל חודשיים לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב להישג נכבד.

בעיתון המגיד הובא בתחילת מרס 1886, פחות משלושה חודשים לאחר פטירת מויאל, הדו״ח הבא של חובבי ציון, המובא כאן בשלמותו:

לנגד עינינו חשבון ההכנסה וההוצאה לתמיכת אחינו עובדי האדמה בא״י, במשך הזמן שהיה המנוח מויאל ז״ל לסוכן חו״צ ולאב לאחינו האברים, והננו נותנים תמצית החשבון הזה.

המנהיג המזרחי הראשון – אברהם מויאל | 151

הכנסה:

ע״י הגביר מ. ארלנגר, בהיות ה׳ ויסוצקי בא״י         30,000 פרנק

ע״י הרב ליב פרומקין מהר ד״ר הילדסהיימר           500

עוד על ידי הגביר ארלנגר 12,000

עוד ע״י הגביר הנ״ל         30,000

מחשבון ה׳ ויסוצקי שניתן לקולוניסטים      9,949.50

ע״י ה׳ וורמסר שהונח אצלו עבור יסוד המעלה        2,600

ס״ה       85,049.50 פרנק

הערה: מהרב ר׳ ישעיה מאיר כהנא מגליציה נתקבלו 23 פלורין במזומנים ולא נכנסו בחשבון, כי עודם נמצאים במזומנים. הוצאה:

שלשה חדשים. הכסף שכבר גבה הירש מן היורשים הנ״ל התחלק להקולוניסטים על צרכים נחוצים שונים, על פי החלטות הועד הפועל ביפו, שהחליט להוציאם עוד בטרם נגבה הכסף הנ״ל.

אחרי מות המנוח ז״ל, קבל ה׳ הירש על עצמו להיות לאב לקולוניסטים, אך לא היה לאל ידו להשתמש בכסף שנשאר אצל יורשי המנוח, בטרם נתבררו החשבונות. באותה שעה נאות הגביר ה׳ ארלנגר, להלוות לה׳ הירש סך 16 אלפים פרנק. מן הכסף ההוא הוציא ה׳ הירש עד היום יותר מ-15 אלף פרנק ונשאר בידו כאלף פרנק. גם החוב המגיע לארלנגר לא הושב לו בשלמות.

מן החשבון הזה נראה, כי לעת עתה אך מעט כסף נמצא בידי ה׳ הירש לתמיכה בהקולוניסטים, אשר תמיכתם דרושה להם בנחיצות יתרה, לפחות עד התבואה החדשה [הקציר הבא], לכלכלת הקולוניסטים עד העת ההיא ולמספוא בעד בהמותיהם. לתשלומי חובות, לבנין בתים בגדרה וביסוד המעלה ועוד הוצאות כאלה דרושים לפחות עוד איזה עשרות אלפים פרנק.

תקוותנו חזקה כי חובבי ציון, אשר כבר השקיעו בקולוניות כ-100 אלף פרנק ויהפכו אדמות שוממות לעדן, ובמלאכים מושיעים הופיעו לעזרת אחב״י [אחינו בני ישראל], עובדי אדמת הקודש, יגמרו את המצוה שבה התחילו, ולא יעזבו את אחינו האברים לחרפה, ולא יניחו את עתידותיהם על קרן הצבי. ראוי ונכון לכל חובבי ציון למהר ולשלוח את הסכומים שאספו למקום תעודתם, למען יבואו במהירות לידי הדירקטור הירש נ״י לטובת אחינו הנכבדים ולתועלת כלל הענין.

כמה הסברים; א. ראוי לשים לב לפדנטיות בהבאת הנתונים, עד כדי מאיות פרנק; ב. כל החשבונות והתשלומים התנהלו במטבע צרפתי. בשימוש יום יומי היו גם המרק הגרמני והלירה שטרלינג הבריטית. הדולר האמריקני לא היה בשימוש. הלירה הטורקית, כסף המדינה, הייתה בעדיפות משנית; ג. בלשון הימים ההם הוצג מויאל, וכן הירש אחריו, כ״אבות אחינו האברים״; ד. מן הנתונים מתברר תפקידו המרכזי של מיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון רוטשילד, גם במושבות חובבי ציון; ה. פתח-תקווה קיבלה את מרב הכספים, גדרה השתרכה הרחק מאחוריה, ויסוד המעלה קיבלה בתקופה האמורה סכום זניח; ו. נמוך במיוחד הסכום שהוצא ל״הוצאות כלליות״ – 1,152 פרנק מתוך מחזור של 85 אלף – 1.3%; ז. מויאל קיבל דמי טיפול סמליים ממש – 360 פרנק(חצי אחוז).

בקיץ 1886, כחצי שנה לאחר מותו של אברהם מויאל, הופיעה סקירה ארוכה ומרגשת על פועלו בכתב עת(למעשה שנתון) שנשא את השם כנסת ישראל וראה אור בוורשה, בעריכתו של שאול פנחס רבינוביץ׳(שפ״ר), מפעיליה המרכזיים של תנועת חובבי ציון. ״בצאת ה׳ ויסוצקי מארץ הקדש״, כך נפתח התיאור, ״בחודש מנחם אב תרמ״ה, נגש מר אברהם מויאל לעבודת הקדש בכל לב ובחריצות ידיים״. בהמשך תוארו מאמציו של מויאל בכל אחת משלוש מושבות חובבי ציון, תוך הבאת פרטים מדוקדקים ואזכור הישגיו של מויאל בקשריו עם השלטונות, שהסירו אבני נגף רבים.

אלא שמעשיו, ועוד יותר תכניותיו הרבות של מויאל, נקטעו באחת כי ״האיש הרם הזה מת פתאם לפתע בדמי ימיו, ובמותו אבדו חובבי ציון גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש רב פעלים, איש מכובד בעיני כל יודעין ומכיריו, אשר ידע לעשות דבר וה׳ חננהו בלשון למודים לדבר ולהתיצב בפני מלכים, איש בעל רצון אדיר ומתמיד, ועל כל אלה בעל לב נלבב ואוהב עמו אהבה עזה בלי מצרים, איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בעניני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח, הוא היה הולך וצועד לקראת מתן צורה אמיתית לישוב אה״ק… אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהייתה בגנזי כנסת ישראל״.

מחבר הסקירה, או ההספד, הביא בסופו פרטים מכמירי-לב על יומו האחרון של אבר מויאל. לפיהם, בשעות חייו האחרונות, כשהצליח לומר רק דברים קטועים, הייתה כל דעתו נתונה למושבות ולמתיישבים: ״לתת תמיכה לקולוניסטים… לקנות סוסים לביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים וכרמים… מה יאמרו חובבי ציון עכשיו?… עוד ירחם ה׳ את עמו… נר ישראל לא ידעך". ובמילים אלה סיים הכותב את תיאור שעותיו האחרונות של המנוח, ״השיב רוחו לה׳ ונש! הטהורה עלתה אל אלהיה. תנצב״ה״.

באחרית דבר סיכם הכותב בשורות ספורות את מקומו המרכזי של מויאל בתול ההתיישבות שזה עתה החלה: ״את שם המנוח מ ו י א ל ז״ל יזכירו הקולוניסטים עד היום ביראת כבוד וברגש תודה עמוקה, כי הוא שעמד להם בכל עת צרה וצוקה וינשאם למחוז חפצם״.

המנהיג המזרחי הראשון…

עמוד 154

בזמן המלחמה הוכרחנו להתרות בבעלי הכפרים על מלוי התנאים לפי החוזה, כי גם עלינו היתה החובה להתאמץ ולמלאותם מצדנו. כי התפרצות המלחמה דרשה מאתנו להבטיח את עצמנו וכמובן שגם בעלי הכפרים ענו לנו בהתראה על דבר מלוי התנאים מצדנו. אולם האמת ניתנת להאמר, שאנו וגם הם לא מלאנו את התנאים מסבת המלחמה העולמית. כתום המלחמה העולמית בשובנו מן הגרוש עברה כשנה שלמה ותנועת העסקים טרם שבה למהלכה הרגיל ולא היה ביכולתנו לחשוב גם על עתידותיה של “חברה חדשה”. חלק מחברי המתנחלים לא היה בארץ וחלק ממנו עודנו מפוזר וטרם שב העירה ואלה הנמצאים בעיר אין ידם משגת לשלם את חובותיהם ונוסף לזה כשנה אחרי הכבוש יצאה פקודה מהממשלה ששום חברה אין לה הרשות לעלות בלי אשור הממשלה. כך עברה שנה אחרי שנה בחבוק ידים ובאפס מעשה. כי המצב בחברתנו לא השתנה וגם בעלי הכפרים עוברים בשתיקה שסבתה לא היתה ידועה לנו. וצר היה מאד על כל המרץ שהושקע בקניה זאת שילך לאבוד וביחוד שחברתנו והמתנחלים השקיעו כששים אלף פרנק דמי קדימה, סדרי תעול, חלק ההוצאות מהסרסורות וכו'. משום שבחוזה היה כתוב בפירוש שכל צד אשר לא ימלא אחרי התנאים ישלם פצויים ששים אלף פרנק והיוצא מזה שכל הכסף הזה יצטרך ללכת לאבוד.

מסבה זו הוכרחתי לנסוע למתווך, למקורבי הבעלים ולבסוף גם אל הבעלים עצמם בכדי למשש את הדופק ולדעת את מחשבותיהם. נתברר לי שהמה מסרבים למסור באותו המחיר מהתנאים ומוכנים לשלם פצויים אם נזכה בדין. ידיעה זאת הניחה במקצת את דעתנו ונתיעץ עם עורך דין. הוא ראה את כל הדוקומנטים, מצב החוזה שבידינו והאשמה מצדנו שמסבת המלחמה לא מלאנו אחרי תנאיו ומצד שני מצא שהתראותינו ששלחנו לבעלי הכפרים בזמן המלחמה תעזור לנו בדין אם נשלח כיום שוב התראה. אחרי התיעצות מרובה עם עוד עורכי דין עשינו זאת, בכדי לחזק את עמדתנו ולא נפסיד את כספנו. בינתים מחירי הקרקעות עלו פי שתים-שלש, ואין חברים ואין כסף. בכל זאת שבנו לדבר עם בעלי הכפרים ודרשנו נמרצות למסור לנו את האדמה לפי תנאי החוזה, אולם המוכרים באחת, שבתנאי החוזה לא ימכרו את האדמה. ולבסוף הבינונו שנוכל לגמור את הקניה לא באותו המחיר לפי ארבעים וחמשה פרנק אלא בשלש וחצי לי“מ הדונם. וכדי שנציל את כספנו וגם להציל את האדמה מידיהם בפחדנו שהם יכולים למכרה אפילו בחמש לי”מ, פנינו ל“הכשרת הישוב” ובקשנו מאתה לקנות את האדמה לפי תנאי החוזה, בתנאי שתחזיר לנו את הכספים שהשקענו והרוחים. אחרי הפצרות רבות הסכימה “הכשרת הישוב” להוציא לפועל את הקניה בעצמה. מסרנו לה את כל הדוקומנטים שבידינו וקבלנו ממנה מבתב [מכתב] שבו היא מתחייבת לשלם לנו לפי התנאים שבינינו אחרי שתגמר הקניה בשלמותה. זמן רב נמשך הדבר ולבסוף קנתה “הכשרת הישוב” את שני הכפרים האלה וקבלנו ממנה חלק המגיע ל“חברה חדשה” וחלק המגיע ל“אגודת המתנחלים”.

זוהי פרשת “תל-שמם” ו“ג’דה”, שעל חלק מאדמה זו נמצא המושב “כפר יהושע”.

שלש שנים עברו מהכבוש והחברה לא יכלה לגשת לפעולות ממשיות. התחבטנו בשאלת המצב הקשה של החברה. רוב החברים בעלי המניות אינם, גם אלה שקנו מגרשים אצלנו וחיבים לנו כסף נעדרים מהעיר. חובת החברה לבנקים ולפרטים מרובים ואשור ממשלתי לזכות הפעולה אין לנו. בינתים אחדים ממנהלי “חברה חדשה” הלכו לעולמם והשאירו אותנו בתסבוכת גדולה ובמצוקה. בעלי החובות החלו להציק וביחוד לי ומצב החברה הלך והחמיר. עבר זמן ובעלי המניות החלו לשוב לארץ וסדרנו אספה כללית שבה השתתפו כל החברים זולת שלשה, מה שגרם לנו שמחה שסוף סוף אנו מקובצים שוב בארץ. אחרי כמה אספות וברור המצב, החלטנו לעשות ליקוידציה. כל חבר קיבל אלף פרנק במזומנים והשאר בשטרותיהם כי את השטרות החזיקו כמעט כולם, כי עבר זמן פרעונם ולא יכלו להשתמש בהם. נמכרו כל הקרקעות שברשות האגודה וסולקו חובות החברה. למרות זאת נשארה החברה חייבה לאפ“ק סכום הגון. התחלנו לטכס עצה כיצד להשתחרר מחוב זה. הוברר שקוני המגרשים במחוז תל-אביב נמצאים בחו”ל ואת דמיהם טרם סלקו. לכן פנינו לועד תל-אביב בהצעה, היות ולחברתנו יש שבעים ושנים מגרשים בשטח תל-אביב וכדי למסור אותם המגרשים של הבעלים שאינם בארץ בידים אמונות, והיות ואלה חיבים עדין לאפ“ק ואנו משוללים רשות מהממשלה לפעול גם להבא, הננו מבקשים מועד תל-אביב לסלק לאפ”ק את כל החוב המגיע ולמשכן אצלה את כל המגרשים. ועד תל-אביב קבל בשמחה וברצון את ההצעה, סדרנו את החוזה שבו הותנה שאם בעלי המגרשים לא יסלקו את המגיע מהן במשך שנה הרשות בידי ועד תל-אביב למכור את המגרשים ולסלק את החובות. ואחרי עריכת החוזה ביננו ובין ועד תל-אביב, בין ת“א והאפ”ק, נגמרו ימי פעולותיה של “חברה חדשה”.

מפעולה כלכלית זו שהתחלה היתה כשנה לפני פרוץ המלחמה העולמית אעבור לפעולה פוליטית בשנה זו שעכשיו בזמן יחסי-השכנים המסובכים והמחודדים מאד, כדאי מאד לעמוד ולספר על זה, כי מלבד ערכם הפוליטי היה גם מאורע חשוב בחיים הצבוריים שלי.

בשנת 1913 התגברו דברי השטנה של העתונות הערבית ובפרט הנוצרית נגד היהודים בארץ בכלל ונגד תל-אביב בפרט, כפי שעמדנו כבר על זה.

אנו, אחדים מילידי הארץ יודעי ערבית שקראנו יום יום דברי השטנה האלה והרגשנו זה ביותר התאספנו אז כעשרה אנשים בביתו של הד"ר שמעון מויאל שהיה גם עתונאי מובהק בשפה הערבית. המשתתפים באספה זו היו האדונים אברהם אלמליח, נסים מלול, דוד מויאל, משה מטלון, אחי יעקב, אנכי ועוד כמה שלא נשתמרו בזכרוני. מטרת מסיבתנו היתה ליצור אגודה חשאית בשם “המגן”. הכנסנו תיכף סכום ידוע שאספנו מאתנו על המקום והטלנו על עצמנו שכל אחד יכניס סכום תשלום חדשי וגם חובה קדושה לעבוד במרץ ולעמוד על המשמר עתונות זו. ואנו היינו מתאספים בחדשים הראשונים לקיום אגודתנו כמעט בכל ערב במשרדו של העורך דין מויאל.

מתפקידה וממטרתה של אגודתנו “המגן” היה להסביר בפני העולם הערבי בהעתונות הערבית את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל שהם לא רק שלא מתנגדים לאינטרסי הערבים אלא להיפך הם מביאים גם לערבים תועלת רבה כלכלית וגם תרבותית.

לשם זה כתבנו מאמרים בעתונים הערבים על נושאים שונים בעתונות המקומית כמו כן בעתונות הערבית אשר בסוריה ובמצרים, והעיקר עמדנו בפרץ על המשמר לערוך תשובות בעתונות זו נגד כל מאמרי השטנה והעלילה על הציונות בכלל ועל הישוב היהודי בא"י בפרט.

בפעולתנו זו רכשנו גם כמה ערבים חשובים שגם הם כתבו תשובותיהם בחתימת שמותיהם נגד מאמרי השטנה נגדנו בעתונות הערבית.

בפעולת אגודתנו היה גם לקרב למטרתנו כמה וכמה מחשובי ונכבדי הערבים בארץ בכלל וביפו בפרט. ועלי ועל חברי באגודה זו, על משה מטלון, הוטל פעם ללכת לאחד מחשובי זקני הערבים ביפו, שאנו שנינו היותר קרובים ומכירים לו, לחפיז-ביק-סעיד, לאיש בעל השפעה גדולה על ערבי יפו, אחד מחסידי אומות העולם דודו של עצאם ביק, ראש עירית יפו עד היום.

בבואנו לחפיז-ביק-סעיד ואחרי שספרתי לו והסברתי לו יחד עם חברי משה מטלון על מטרת בקורנו אצלו, קבל אותנו בכל הכבוד, ומטרתנו יחסי שלום עם שכנינו שהיתה קרובה ויקרה ללבו, הבטיח לנו שיעשה בכל השפעתו לטובת הענין הזה בכדי להשקיט את הרוחות המוסתים והנרגזים בחוגי הערבים בארץ ובארצות הקרובות, שהוא היה קשור גם שם עם נכבדי הערבים קשר רוחני ופוליטי. והוא כתב מאמר חשוב בנידון זה שהיתה לו השפעה רבה.

בתקופה זו התעוררו חוגים מצעירי הערבים בתנועה לאומית ממש ויסדו אז את אגודתם הפוליטית בכמה ארצות ערב בשם “אילה-מרכזיה” שעיקר הפרוגרמה של אגודתם זו היתה דרישה שלטון-עצמי מקומי מין אוטונומיה מאת הממשלה התורכית מקושטא.

רק כעבור זמן-מה נודע לנו שגם האיש החשוב חפיז-ביק-סעיד, הוא חבר לאגודה חשאית זו “אילה-מרכזיה”. אחרי בקורנו אצלו, ברצונו לקרב את ראשי אגודה זו, שגרו בסוריה, לחשובי יהודי ארץ-ישראל שגם הם יכירו מטרת אגודתם ויעזרו להשיג מטרתם, כתב הוא להם על מטרת בקורנו אצלו ובקשתנו ממנו, והוא בקשם שישתדלו בכל האמצעים והשפעתם להשקיט את הרוחות הסוערים נגד היהודים בעתונות הסורית.

וכעבור זמן קצר באה משלחת מראשי האגודה “אילה מרכזיה” ליפו ובקשה ראיון ופגישת חברים עם אגודת “המגן”.

הפגישה לשם שיחה בינינו נקבעה בבית אחי יעקב, והסבה לזה היתה כי אחד השליחים היה משורר ערבי ושהיתה לו הכרה עם אחי יעקב שגם הוא כתב שירים בערבית ונוסף לזה גם היה חבר פעיל מאד באגודתנו. הם באו בדיוק בשעה הקבועה מראש. נהלנו אתם שיחה פוליטית בכל השאלות היותר קרובות לנו שנגעו בעיקר ביחסי שכנים שצריכים להיות טובים ובשלום.

בקורם זה הביא תועלת מרובה למטרתנו, כי זמן קצר אחרי בקורם נשתנה דעת העתונות בסוריה על היהודים בארץ-ישראל מרעה לטובתנו.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י"א: חברה חדשה ואגודת “המגן

39%

לא אכנס כאן למסקנות התיאולוגיות של המונותיאיזם, שזה פרק בפני עצמו ואני מתייחס בכך לדברי השטנה שנכתבו על העולים מצפון- אפריקה על ידי כתבים חסרי מצפון וחסרי אהבת עם ישראל. כתיבה כוללת על עולים, גיבוב של דברי הבל, זלזול, רכילות ועלבונות, כדי לחבל בעלייה זו ולסגור את שערי הארץ בפניהם, שכן לא התייחסו אליהם כבני אדם, לא לדבר עליהם כיהודים. מדובר ביהודים שלפי חוק השבות מגיע להם לבוא לארץ בלי לספוג עלילות, רמיסת כבודם ברגל גסה וקבלת פנים חסרת בושה. עולים אלה באים מתוך אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל וקיוו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הם האמינו בגאולה שתבוא בקיבוץ גלויות, והתפללו יום יום. על דבקותם באמונה זו נשחטו, נבזזו, נאנסו ונשרפו חיים, ולמרות זאת לא נפלו ברוחם ולא ערקו מעמם. סוף סוף חשבו שיש לנו מדינה יהודית, הגיע הקץ לתלאותיהם בארץ אויב ובאים בין אחים לחיות באהבה ובשלווה ולא בשנאה ובמשטמה. סבלם פה לבושתנו, גרוע ממה שסבלו בארץ גלותם. טוענים שהם לא מפותחים? נעזור להם, אם כן, להתפתח, נחנך את ילדיהם, לטובת העם ולטובת המדינה. משפחות מרובות ילדים הם עתיד האומה, זוהי ברכה גדולה. בנפשנו הוא, להקים מהם ומבניהם דור חדש חזק ברוחו ובנפשו. בטובתם, יהיה טוב לעם; בחוסנם, יהיה חוזק העם; בחינוכם, יתקדם העם. יש להתייחס אליהם בכבוד ובאהבה כבני אדם וכיהודים. נאמר ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״. בתנא דבי אליהו ט״ו אנו קוראים: ״אמר אליהו(הנביא) פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום. בא לפני אדם אחד והיה שואלני בדברי תורה. אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי. ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל: אבל [אני] הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים״ כי בלי ישראל אין תורה. רשב״י בקה״ר א׳ אומר: כתוב: ״כי כימי העץ ימי עמי״ ואין עץ אלא תורה. שנאמר ״עץ חיים היא״ וכי מי נברא בשביל מי: התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל התורה? לא תורה בשביל ישראל? התורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה״. נמשיך בחשיבות האדם בישראל. המדרשים טיפלו בזה כי הנושא חשוב מאד. רבי מאיר נהוראי במחצית המאה השנייה, אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״.מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שנאמר ״כי מלאכיו יצוה לך לשמורך״, הוי אומר הנשמר גדול מן השומר. ״על כפיים יישאונך״. ר׳ יהודה אומר: מי גדול? הנושא או הנישא? ממה שנאמר ״על כפיים יישאונך״ הוי, הנישא גדול מן הנושא. ברור אם כן שהאדם חשוב מאוד וקודם לכול, גדולתו של האדם מחייבת אותו לאחריות גדולה, בידי המלך או המושל – סמכותו תגרום לצדק או לשחיתות. ״צדק צדק תרדוף״, ״חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״. חברה בלי צדק לא תחזיק מעמד לטווח ארוך. חברה שיש בה עשירים מופלגים מחד גיסא ועניים מרודים מאידך גיסא לא תחיה בשלום לטווח ארוך. משטרים שבהם אין התחשבות בציבור הרחב יוצרים התמרמרות, פשע, ירידה בבריאות, מרידות ואנרכיה. המוסר, דרך הארץ והחינוך הם העתיד של החברה וזה נתון בידי כל אחד בחברה, לטפח ערכים מוסריים של יושר וצדק. ״ר׳ שמעון [בן יוחאי] אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהם״. למה שם טוב חשוב מכולם? כי זה הדבר היחיד שהאדם זוכה בו בזכות עצמו כבן אדם, בזכות אישיותו והתנהגותו בחברה – אישיות המקרינה טוב לב, כבוד והתחשבות בזולת. כנות, יושר, הגינות – הן מידות נעלות שמקנות לבעליהן אהבה וכבוד בחברה.

״שנו רבותנו: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: ״נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשו שנברא, יפשפש במעשיו ויש אומרים ימשמש במעשיו״. כי במעשיו הוא גוזר את גורלו ומשפיע על סביבתו. ״בן זומא אומר: איזהו מכובד? המכבד את הבריות״, וכן אומר ״ר אליעזר: יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך״ ״וזאת תורת האדם״. יחסים של כבוד בין אדם לחברו יוצרים חברה מתוקנת ומשגשגת, בריאה, אשר חיה בשלום. הלל, שבא ממעמד חברתי נמוך, הגיע בזכות אישיותו הטובה לרמה הגבוהה ביותר כנשיא הסנהדרין, והקים דור של חכמים ומלומדים שהשפיעו על דורות רבים. הלל היה ידוע כאיש עניו, מלא חכמה ונוח לבריות. הוא הנחיל לנו את הממרה ״דעלך סני לחברך לא תעבד״ או – ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״, זאת כל התורה. ר׳ יהודה הנשיא שהיה מצאצאיו של הלל, אמר: ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. חברה בריאה ברוחה ובנפשה, היא חברה חזקה, יש בה חוסן שאף אחד לא יכול להרוס. בניה של חברה זו יהיו חומת מגן בלתי חדירה לאויביה. בנים של חברה כזו ייתנו את נפשם על הגנתה ללא היסוס וללא ערעור ויילחמו עליה בחירוף נפש בכל כוחם. במדרש תנחומא פרשת פקודי כתוב: ״קודם יצירת הולד במעי אמו, הקב״ה גוזר עליו מה יהא בסופו״ – אם זכר, אם נקבה, אם חלש או גיבור, אם עני אם עשיר, אבל אם צדיק או רשע – לא! אלא הדבר ההוא, נותנו בידו של אדם בלבד: זה מבטא אחד מעיקרי היהדות החשובים ביותר להבנת החיים: הבחירה החופשית שניתנת בידי כל אחד מאתנו. להיות טוב או רע, נדיב או קמצן, רכלן או מבין את הזולת. רבי חנינא בן דוסא אומר: ״כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה המנו״. אפילו הקב״ה יתייחס לאדם באותה מידה כפי שאחרים מעריכים אותו ואוהבים אותו. כי ״דרך ארץ קדמה לתורה״, זהו מצרך חשוב מאוד שחסר בחברתנו, בו תלוי עתיד החברה שלנו, ולא רק שלנו, אלא של כל חברה. היהדות מתייחסת באותה מידה לכל אדם באשר הוא אדם. ר׳ מאיר אומר: ״מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול״. תלמוד לומר: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כהנים לויים וישראלים – לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ״פתחו שערים ויבוא גוי צדיק״ וכן הוא אומר: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו״. כהנים לויים וישראל יבואו בו? לא נאמר אלא ״צדיקים יבואו בו״ וכן הוא אומר ״רננו צדיקים בה״. רננו כהנים לויים וישראל, לא נאמר אלא צדיקים. וכן הוא אומר ״הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם״, בכל נאמר אדם, לא כהנים לויים או ישראל.

כדי לסכם את יחס הקב״ה לאדם באשר הוא אדם, נאמר: ״באותה שעה שעברו ישראל את הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה.

הקב״ה גער בהם ואמר: מעשה ידי טובעים בים [הכוונה למצרים שרדפו אחר בני ישראל] ואתם אומרים שירה לפני?״ כשנודע לעשיו שאחיו יעקב גנב לו את הברכה מאביו במרמה, כתוב: ״ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד״. המדרש אומר שצעקה זו הגיעה עד כיסא הכבוד, אפילו שעשיו מתואר בתורה כפרא אדם – בכל זאת בכיו וצעקתו הגיעו לכיסא הכבוד. ״רבן גמליאל הזקן שהיה מטייל בהר הבית וראה אישה אחת גויה וברך עליה: ברוך שברא בריות נאות בעולמו״. איזו חברה נעצב בארץ עם בני עמנו המגיעים אלינו מכל מיני ארצות, מפותחות או מפגרות? בידינו לעשות הכל כדי להתייחס אליהם כבני אדם, כיהודים אחים, ולעזור להם ביחס חיובי ואוהב. אנחנו חייבים לקבל אותם יפה כפי שנאמר: ״המקבל פני חברו כאלו מקבל פני שכינה״. לא ביחס של ביטול, מתנשא ומזלזל. האדם נולד עם שכל והוא מסוגל מטבעו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין אמת לשקר כמו שכתב סעדיה גאון בספרו ״אמונות ודעות״. נאמר על האדם: ״ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו״ ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. בידינו הדבר וביכולתנו לעשותו. תודה רבה!״ בכך תם נאומי.

זכיתי לתשבחות מכל הנוכחים על דבריי, והודיתי להם ובפרט לידידי ישראל ישעיהו שעודד אותי תמיד ונהנה מהמבטא שלי. נכנסנו לשנה שנייה במכון. גם בקיץ נשארתי בחדרי בבית-ברל. המנהל שלח אותי למצוא מועמדים טובים לשנה הראשונה. סיירתי בסמינר לפעילי ההסתדרות ומצאתי שם מועמדת טובה, עורכת דין ממרוקו, ובסוף הקיץ היא באה ללמוד.

קבוצות שונות באו לימי עיון מצרפת ומארצות הברית ואני הייתי שם כדי לעזור ולהדריך אותן.

בסופי שבוע באו קבוצות של צעירים מהקיבוצים לימי עיון. זה היה מספיק זמן בשבילם להשאיר חורבן אחריהם כשעזבו. הם השאירו את המקום כאילו הייתה שם רעידת אדמה: חיבלו בכל דבר וגרמו נזקים גדולים למבנים ולרכוש; היו פושטים בפרדסי הסביבה ועושים בהם שמות; היו מביאים ארגזים שלמים של פירות ששמו תחת המיטה ורק כשנרקבו נודע לנו על קיומם. בעלי הפרדסים ירו באש חיה באוויר כדי להבריח אותם מהפרדסים. נשארתי פעור פה נוכח יצר ההרס שהיה בצעירים אלה. דבר לא נשאר במקומו או תקין. אפילו בתריסי החלונות חיבלו ואחרי שהלכו, ההנהלה הייתה צריכה להחליף אותם. כך עבר הקיץ. השתמשתי בספרייה ללימוד ולעיון, להרחיב את ידיעותיי בחומר שלמדתי והמשכתי בנגינה על הפסנתר. השתתפתי מעל דפי העיתונות בדיון על יהדות הגולה, שבה זלזלו הצברים ״הנחמדים שלנו״, שחשבו שהם יוצרים תרבות ישראלית יש מאין ובלא צורך לבסס את היצירה הזו על יסודות העבר העשיר שלנו. הם חשבו שאפשר ליצור תרבות חדשה בלי זיקה לתרבות יהודי הגולה – גישה תמימה ומזיקה. בעקבות כך כתבתי מאמר שפורסם ב״הפועל הצעיר״ 19.3.57 בשם ״רוחות מנשבות״, שבו אני מלמד זכות על היצירה התרבותית של יהודי הגולה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- נאום המוסר של המחבר.

עמוד 311

37 – קיד. אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

לשבע ברכות. לנשמת. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעיות.

חריזה: א/בא/בא/בא/ ג/ד ה/וה/וה/וה/וג/ד.

משקל: שבע תנועות בצלעית א ושש תנועות בצלעית ב.

כתובת: פיוט על שבע ברכות לחתן. נועם ׳אדון רעיה צביה׳. סימן: אני דוד. מקור: א־ לא ע׳׳א; ק-לג ע״א.

אֵל אֱלֹהִים ה' / צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ

מִזִּמְרַת שִׁיר רְנָנָי / יוֹם זֶה אוֹדֶנּוּ

יִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ

יְמַלֵּא שֶׁחֹק פִּנּוּ / רִנָּה לְשׁוֹנֵנוּ

                   5-יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ / אַתָּה נוֹרָא אַתָּה

לִכְבוֹד שִׁמְךָ וְהוֹדֶךָ / הַכֹּל יָפֶה בָּרָאתָ

וּבְיוֹם שִׁשִּׁי בִּדְמוּתְךָ / הָאָדָם יָצַרְתָּ

עֶזְרוֹ נֶגְדּוֹ עָשִׂיתָ / מִצַּלְעוֹ לוֹ בָּנִיתָ

                     10-וְאוֹתָהּ לוֹ קִשַׁטְתָּ / כְּכַלָּה כְלוּלָה

יָה מָתַי תִּישַׁן, עוּרָה / אֶל צִיּוֹן וְשָׁבֶיהָ

אוֹתָהּ תָּשִׂים עֲטָרָה / בְּבִנְיַן חָרְבוֹתֶיהָ

תָּגִיל תָּשִׂישׂ עֲקָרָה / בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ

אֱסֹף אֶת פְּזוּרֶיהָ / נִדָּחֶיה אֵלֶיהָ

                     15-כָּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ / תָּשִׁיב כְּבַתְּחִלָּה

דּוֹדִי צַח מִי כָּמֹכָה / צוּרִי כִּי מַלְכֵי מִקֶּדֶם

אֲהוּבִים אֶת פָּנֶיךָ / בְּשִׂמְחָה תְּחַדֵּם

כְּשַׂמֶּחֲךָ יְצִירְךָ / בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם

וּמִכָּל צָרָה תִּפְדֵּם / כִּפְדוֹתְךָ צָעִיר רוֹדֵם

                          20-וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּעְדֵּם / מַעֲטֵה תְּהִלָּה

וּלְאֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה /  אָנֹכִי אֲזַמֵּרָה

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא / וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא

חֲתַן וְכַלָּה עָשָׂה / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בָרָא

אַהֲבָה אַחְוָה קָרָא / שָׁלוֹם וְקוֹל בְּשׂוֹרָה

                     25-וְגַם רֵעוּת בְּחֶבְרָה / דִּיצָה רִנָּה וְגִילָה

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ / הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

סוֹף וְקֵץ אֵין לְגָדְלוֹ / נִשְׂגָּב, דָּר מְעוֹנִים

יָשׁוּב יִבְנֶה הֵיכָלוֹ / זָהָב וְרַב פְּנִינִים

לִגְבוּלָם יָשִׁיב בָּנִים / דְּשָׁנִים ורַעֲנַנִּים

                         30-נִשְׁמַת כָּל חַי בִּרְנָנִים / תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ סֶלָה

[1] אל אלקים ה׳: על-פי תה׳ נ, א, ועוד. צור ישועתנו: על-פי תה׳ פט, כז. 3. ישמע קול תחגוגי: על-פי תה׳ כח, ב. 4. ימלא… לשוננו: על-פי תה׳ קכו, ב. 5. ישמע… כלה: על-פי יר׳ לג, י-יא, והיא לשון הברכה השביעית מברכות הנישואין. 6. נפלאים מעשיך: על-פי תה׳ קלט, יד. אתה נורא אתה: על-פי תה׳ עו, ח. 7. לכבוד… בראת: על דרך הברכה ׳שהכל ברא לכבודו׳. 9-8. וביום… בנית: כמסופר בבר׳ א, כו; ב, יח. 10. ואותה… כלולה: על-פי בר״ר יה, ב. 11. יה… עורה: על-פי תה׳ מד, כד. ציון ושביה: על-פי יש׳ א, כז. 12. אותה: את ציון. 13. תשיש… בניה: על-פי נוסח הברכה השביעית מברכות הנישואין. 15. כל יושביה עליה: שכל ישראל ישבו אל אדמתם, על־פי ערכין לב ע״ב. תשיב כבתחילה: על-פי יש׳ א, כו. 16. דודי צח: כינוי לקב״ה, על-פי שה״ש ה, י. מלכי מקדם: על־פי תה׳ עד, יב. 17. אהובים: הם החתן והכלה. את… תחדם: על־פי תה׳ כא, ז. 18. כשמחך… מקדם: על-פי הברכה השישית מברכות הנישואין. 19. צעיר רודם: כאן כינוי לעם ישראל, על-פי תה׳ סח, כח. 20. ובגדי תהילה: על-פי יש׳ סא, י. 21. ולאל נערץ בקדושה: על-פי תה׳ פט, ח. 22. כוס… אקרא: תה׳ קטז, יג. 25-23. חתן… וגילה: על־פי הברכה השביעית מברכות הנישואין, וראה כתובות ח ע״א. 25. רועות בחברה: השווה קה״ר ט, א. 26. דודי… בשושנים: על-פי שה״ש ב׳ טז. 27. נשגב דר מעונים: כינויים לקב״ה, על־פי יש׳ לג, ה. 28. זהב ורב פנינים: בזהב ובפנינים רבות, על-פי מש׳ כ, טו. 29. לגבולם ישיב בנים: על-פי יר׳ לא, טז. דשנים ורעננים: תה׳ צב, טו.

הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרפ״ח — תשט״ז) 1928-1956

רבי שמואל עזראן נולד בשנת תרל״ב בעיר הגדולה לאלקים ״מראקש״ שבדרום מערב מרוקו. לאביו הגאון החסיד רבי מרדכי ולאמו הצדקת מרת אסתר.

עיר מולדתו־ובית אביו

אביו של רבי שמואל, רבי מרדכי עזראן, היה אישיות תורנית מפורסמת צדיק גדול, ובעל אכסניה של תורה בעירו ׳׳מראקש״, הידועה והמפורסמת בהיסטוריה היהודית כמטרפולין של תורה.

לאו מלתא זוטרתא, לבלוט בתוך עיר, המלאה ישיבות ובתי מדרשות, אשר רבניה וחכמיה היו בעלי שיעור קומה, חריפים ובעלי פלפול, הגוזרים ים החכמה לגזרים, ודורשים תילי תלים על כל קוץ וקוץ, ואם אכן בלט מאן דהו, הרי שללא ספק, היה צריך להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה, בקי בעיון ובסברה ישרה, נושא ונותן ברוב המקומות בש״ס ופוסקים. וכזה היה רבי מרדכי עזראן, ת״ח מופלג, חריף ובקי בכל חדרי תורה, מעמיק, ובעל עיון זך וישר, שהיה קשה להזיזו ממקומו, בהיות דבריו בנויים על אדני ההגיון הבריא.

רבי מרדכי עזראן, נולד בשנת תר״ח בעיר מולדתו מארקש. בשנות נערותו, חייו ופעלו בעיר זו, גאוני עולם, אדירי התורה פוסקים בהלכה ובפרשנות התלמודית, ענקים ובעלי שאר רוח. נזכיר רק אחדים מהם:

רבי דוד צבאח, גאון אדיר ומקובל אלהי, נודע בשערים בשם ׳׳דוד מלך ישראל״. מתוך ספרו ״משכיל לדוד״, ניכרת חכמתו הגדולה חסידותו וקדושתו, ובחזיון לילה היו מתגלים לו רזין עילאין, וכמה מהם העלה על הכתב בספרו הנז׳. כן נדפס ספר ממנו, מעט הכמות ורב האיכות ״מורה צדק״ נימוקים על הש״ע חחו״מ וליקוטי דינים. נתבש״מ ליל יוה״כ שנת תרי״ט. והניח אחריו שני צנתרות הזהב, הגאון החסיד רבי ימין צבאח, והגאון הדיין המצויין רבי אברהם צבאח זצ״ל.

רבי משה רוזיליו, גאון אדיר ומפורסם. בהיותו בן י׳יח שנים חיבר שיטה על כמה ממסכתות הש״ס ונקרא ״קול מבשר״, נדפס בירושלים ש׳ יגדיל תורה, והוא ספר גדול ודבריו כאחד הראשונים.

רבי רפאל מסעוד בן מוחא. גאון גדול ומפורסם, הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, והיה עניש וקטיל. לגדולתו וקדושתו אין די באר. והוא מפורסם בכל המערב, חיבר כמה ספרים. מהם נדפסו ״פרדס רימונים״ (ירושלים תשל״ט) ו״פרפראות לחכמה״ (ירושלים תדש״מ) ראה שם בהקדמות לספרים הנז' אפס קצהו, והיה שקיל וטרי עם גדולי הדור, וביניהם עם מופת הדור נר המערב רבי יצחק בן וואליד. ראה שו״ת ״ויאמר יצחק״ ח״א (אה״ע סימן קמ״ט). ועם הגאון האדיר, רבי יעקב בירדוגו, ראה שו״ת ״שופריה דיעקב״ (סי׳ לז). ועוד. נתבש״מ ח״י תמוז תרל״ג.

רבי דוד שלוש, ידוע ומפורסם בגדלותו ובקדושתו וכינוהו חכמי עירו ״המלך דוד״. העמיד תלמידים הרבה. והרבה נסים נעשו על ידו, ואף כי אחרי מותו. נתבש״מ י״ג כסליו תרנ״ג. והניח אחריו בן יחיד הוא הרה״ג המפר רבי יוסף שלוש זצ״ל רב העדה המערבית בירושלים. (ראה אודותיו בפרק מיוחד בספרנו, ועל מהרד״ש הנר ראה בספר ״חמדה גנוזה״, לנכדו הרה״ג ר׳ דוד שלוש שליט״א, רבה הראשי של העיר נתניה ומשם באריה).

רבי יעקב אבטאן, איש אלקים קדוש, (בנו של הגאון המקובל האלהי רבי מרדכי זצוק״ל), אודותיו כתב הרב מלכי רבנן: הוא חי במאה הו' ומו"ץ במראק״ש, ובס' קול מבשר במסכת שבועות יש שם חידושים ממנו, ולא ידעתי אם הניח אחריו כתבי יד, ונתבש״מ ער״ח אייר תרל״ג. ולשמע אוזן כשעבר השד״ר מו"ה ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה ב' מעיינים גדולים במערב, א׳ מו"ה יעקב אבטאן במראקס, וא' מו”ה שאול אבן דנאן זצ״ל בפאס, הרב הנז' היה תלמיד מו״ה משה רוזיליו מחבר ״קול מבשר״, ובפטירתו דרש עליו מוהר״ר מרדכי צרפתי זצ״ל, ושמעתי שהרב הנז' כל ימי השבוע לא הניח גבו על כר וכסת כלל, והיה כל הלילה יושב ולומד, ואם חטפתו שינה היה ישן והוא יושב בלימודו בספר, ובליל שבת היה שוכב על מטתו בכר וכסת, וביחס הכתובה תארוהו בזה״ל: הרב הכולל חסידא קדישא ופרישא המקובל האלהי סבא דמשפטים כמו״ה יעקב אבטאן זצ׳יל, וראיתיו חותם עם רבני מראקס בפס״ד א' ש׳ תר״ט פ״ק, עכ״ל.

וראיתי בספר ״תהלתו בפי״ למהר״י פרץ זצ׳׳ל(ירושלים תש׳ימ שכתב בהקדמתו כי כאשר הרב הגדול החסיד רבי ימין צבאח בנו של מוהר״ר דוד הנ״ל, נסע מחוץ לעירו לכפר ״איגינישנאי״ כדי לסדר שם חליצה לאשה אחת, וביום השישי הודיע לקהל שבאותו הכפר, כי הגיע שעתו להפטר מן העולם. וציוה אותם על הקבורה התכריכין וההספד, ושלא ידאגו אף כי היום קצר, כי בטיפולם בו ובקבורתו יתארך הזמן ויספיקו לעשות הכל קודם כניסת שבת, וכן היה.

ובאותו היום כאשר במארקש עדיין לא הגיעה הידיעה על הסתלקותו של צדיק, אמר רבי יעקב אבטאן זצ״ל לסובבים אותו, דעו כי אני רואה את מטת הצדיק ר׳ ימין צבאח בשמים. והתברר כאשר באו שליחים מהתם להודיע על פטירת הצדיק, כי רבי יעקב דיבר ברוח קודשו ודייק ממש בשעת הפטירה, והיה לפלא.

עוד גאונים ומקובלים התהלכו בעיר מארקש באותה תקופה, אשר שמם הטוב הולך לפניהם ונודעו בכל ערי המערב בחכמתם הגדולה כ־רבי אלעזר חזאן, רבי מימון ומשה פינטו, רבי יוסף אביטבול, רבי שלום הכהן. רבי אלעזר הלוי, רב תלמודי וגאון מופלא, בעל המחבר ״עבודת הלוי״ (ירושלים תרפ״ד), פי׳ על כמה מסכתות הש"ס, והוא ביאור ופירוש נפלא כדרך המהרש״א. רבי שאול נחמיאס חסיד בעל מעשים ומקובל אלהי, ידועים כמה מעשה נסים שנעשו על ידו ועל ידי אחיו הרבנים זלה״ה. רבי רפאל יוסף חרוש. ועוד.

על ברכיהם של רבנים אלו ואחרים גדל וצמח רבי מרדכי עזראן. מהם ינק תורה, יראה ודרך חיים, עד כי למרות גילו הצעיר התפרסם כתלמיד חכם רשום וכדרשן מבוקש. עיקר לימודו היה עם הגאון הגדול רבי מרדכי צרפתי זצוק״ל. אודותיו כתב הרב ״מלכי רבנן״ וז״ל: ״מו״ה מרדכי הצרפתי זצ״ל, מו״ץ במראקס ונתמנה לדיין בפרשת מטות ש׳ תרל״ב ודרש ברבים… הרב הנז׳ היה קנאי לבלי חת והיה עניש וקטיל, והוא למד אצל הרה״ג מו״ה משה רוזיליו מחבר ס׳ קול מבשר, ובסוף ימיו עיניו כהו מלראות. ולשמע אוזן, שאחד לא ציית לדינו ואירע שלא השלים יומו, והניח אחריו כמה פסקי דינים שעדיין המה בכ״י, ונתבש״מ בשי תרמ״ה״. ע״כ.

התעסקותו במסחר לא הפריעה לר׳ מרדכי בהתמדתו ובשקדנותו בלימוד התורה, אדרבה הוא זכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה, ביתו היה בית ועד לחכמים, אצלו התאכסן לפרקים הרב הקדוש האדמו״ר רבי יעקב אביחצירא, כאשר היה בא למארקש. כן התאכסנו בביתו שדר״י א״י שבאו לקבץ תרומות עבור הישיבות והכוללים השונים. הרי״ח ילוז בספרו ״תולדות אליהו״ כותב, שכאשר הוא ואביו ר׳ אליהו ילוז זצוקי׳ל בקרו במארקש בשנת תר״ס יצאו לקראתם רבני העיר הרה״ג ראב״ד ר׳ יעקב בן חיים. ושאר בית דין הצדק, ר׳ אברהם זריהן, ר׳ ימין כהן, ר׳ שלמה אסבאג, ר׳ אברהם בן מוחא ורבי מרדכי עזראן.

הרב מרדכי עזראן ומשפחתו עלו לא״י בשנת תרס״ז והתישבו ביפו.

כאן מצא כר נרחב ומקום להתגדר בו, ויחד עם ידידו ובן גילו, רבי יוסף ארוואץ ור׳ שבתי בוחבוט, פתחו את בית הדין הספרדי הראשון בעיר זו. על עובדה זו מציין הראשון לציון, הגאון רבי אליהו פאניזי׳ל בפסק דין בענין עגונה אשר נדפסה בס׳ ״עם מרדכי״ וכך הוא כותב: ״ראיתי את השאלה הנ׳׳ל ע״ע היתר עיגונא אשר נטפלו והשתדלו מע' הב״ד צדק דעיה״ק יפו ת״ו הרבנים הגדולים יצ״ו דחתימי עלה, ויגעו ומצאו לה ארוכה למכתה האנושה, כי זה בערך ג׳ שנים אשר העלובה הנ״ל אסורה בכבלי עיגון ולא היה מי שירחם עליה להקריב משפטה לפני דייני דפום דרתא רבנן תקיפי ארעא קדישא הע״י, עד אשר העיר ה׳ את רוח מע׳ ידידנו הרה״ג רב הוד יוסף ארוואץ יצ״ו וסיעת מרחמוהי הע״י אשר קבעו ישיבה בארעא קדישא יפו ת״ו, אשר מימי עולם לא זכתה העיה״ק הנ״ל לקבוע ישיבה שמה לתורה ולתעודה, והרבנים הנ״ל היו הראשונים במצוה הזאת ואליהם יבואו העם לדרוש את ה׳ על הדין ועל המשפט״. למותר לציין, כי שלשת חברי בית דין זה עשו מלאכתם לשם שמים שלא ע״מ לקבל פרס, הם לא נהנו מכספי הצבור ולא רצו להפוך את תורתם קרדום לחפור בו.

בימי המלחמה העולמית בשנת תרע״ד. נאלץ ר׳ מרדכי יחד עם משפחתו וחבריו הרבנים לגלות ולנדוד לאלכסנדריה שבמצרים, מפאת היותם נתינים צרפתיים. בתום המלחמה חזר ר׳ מרדכי לא״י שאותה כה אהב, ונתיישב בעיה״ק ירושלים.

בישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה, קבע ר׳ מרדכי את מקום משכנו.

לא עבר זמן רב, ושמו התפרסם בקרב תלמידי החכמים שבירושלים כחריף גדול בעל פלפול וסברה השוחה בים התלמוד ובמפרשיו. בין הרבנים שיחד אתם קבע את לימודו, היה הגאון הצדיק רבי בן ציון אטון זצוק״ל.

ר׳ מרדכי הכיר טובה לישיבה ולמייסדיה, ובהקדמה לספרו ״עם מרדכי״ (ירושלים תרצ״ג) הוא קובע ברכה ״לרבנים הגדולים הגבאים הנכבדים העומדים על הפקודים פקודי ה׳ בכאן ״ישיבת פורת יוסף׳׳, אשר ע״י הנהגתם והשגחתם השלימה, תורה יוצאת בהינומא, קולה נשמע ברמה״. גם בדרושים אשר דרש הזכיר לטובה את מייסדי הישיבה ר׳ יוסף אברהם שלום זצ׳׳ל ובתו הצדקת רבקה, וכך הוא מציין בדרוש יו״ד מספרו הנז׳: ״היום הזה יום מנוחתו של המנוח והאיש הנכבד המקים דגל התורה הוא יוסף אברהם שלום מאריה דאתרא הדין ז״ל, ולהיות כי אנחנו מלחמו אנו אוכלים ומימיו אנחנו שותים, ובביתו ובחומותיו אנו דרים, לכן אנחנו חייבים לכבדו ולעשות לו יקר וגדולה בכל יכלתינו, ובכן אנא בריה קלה זעירא דמחבריא אמרתי בלבי לומר עליו מעט דברי תורה, ובזה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כי תורתנו היא תורתו, ומדידיה קא זכינא…״.

כ־ט״ו שנים תמימות ישב ר׳ מרדכי בין כתלי ישיבת פורת יוסף, ושם לילות כימים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. כל מכריו היו מתפלאים לראות כי למרות גילו, מעל הגבורות, לא נס ליחו ולא פג רעננות נעורים ממנו, בחריצותו, בעיונו המעמיק ובסברותיו הקולעות אל השערה.

עוד בשבוע האחרון לימי חייו, והוא בן תשעים שנה, ישב ולמד כאילו היה עוד בימי עלומיו. ביום פורים ט״ו באדר של שנת תרח״ץ (1938), התרופפה בריאותו וכוחותיו עזבוהו, בני ביתו הביאו לו חזן שיקרא לו את המגילה, ואחר המגילה התאזר בכל כוחותיו והצליח והתיישב ללמוד במסכת שבת, למחרת ט״ז באדר עלתה נשמתו השמימה, בנשיקה ממש.

הניח אחריו את הספר ״עם מרדכי״ דרושים לשבת תשובה, שבת הגדול, שבת כלה, לתפילין ולהספד, לל״ג בעומר, למע' הבטחון ולחג הסוכות, למעלת הענוה ולגאולה, ובסופו פס״ד בענין עגונה. (נדפס שנת תרצ״ג בירושלים).

מלבד בנו יחידו רבי שמואל, הניח אחריו שתי בנות, מרת חנינה שנישאת לר׳ אברהם מלכא, ומרת פריחה שנישאת לר׳ שלמה שריקי.

בנו רבי שמואל שנולד כאמור בעיר מארקש בשנת תרל״ב (ולא תרכ״ז כפי שכתוב ביהודי המזרח בא״י למ.ד. גאון). אף הוא יצק מים מגדולי ומאורי עיר מארקש, ולמד בחברותא עם הגאון המפו׳ רבי אברהם זריהן זצ״ל. כבר בצעירותו הצטיין בענוותנותו, בצניעותו, בשכלו הבהיר ובהרבה מעלות טובות. הוא ירש מאביו תכונות נעלות ושקדנות ללא ליאות. ובהגיעו לפרקו, השיא לו אביו את אחת מבנות מראקש, המהוללה בצניעותה ובמעשיה הטובים, מרת ריקה בת רבי יאיר עזרא ז״ל.

בשנת תרס״ז עלה עם אביו לא״י והתיישב ביפו. בשנת תרע׳יד הוכרח לנדוד לאלכסנדריה עם אביו וב״ב. ובתום המלחמה העולמית. חזר עם משפחתו והתיישב בירושלים.

בירושלם נתמנה לר״מ בישיבת ״טובי ישבעו׳׳ שע׳׳ש הנדיב שלום טובי מאלכסנדריה, והעמיד תלמידים הרבה, שרובם הוסמכו להוראה.

רבי שמואל היה מיחידי סגולה במעשיו, ביחסיו לזולת ובנמוסיו. מפני מדותיו התרומיות התחבב על כל יודעיו ומכיריו. ביתו היה בית ועד לחכמים. עניים, יתומים, ואלמנות היו מוצאים אצלו תמיד אוזן קשבת. והיה מאושר תמיד להושיט להם את עזרתו.

בשנת תרפ״ד הוזמן לשמש כחבר בבית הדין של העדה המערבית יחד עם חבריו הרבנים : רבי עמרם אבורביע ורבי שלום מרדכי אזולאי.

בשנת תרפ״ח עקב פרישתו של האב״ד רבי שמעון אשריקי, נתמנה רבי שמואל לאב״ד במקומו, ובמשרה זו שימש רבות בשנים עד שנתבקש לישיבה של מעלה בו׳ לחודש שבט תשט׳׳ז, והוא בן פ״ד שנים.

רבי שמואל זצ״ל הניח אחריו בן מופלג בתורה ובמידות, הגאון המפורסם רבי נסים עזראן זצ״ל.

רבי נסים, נולד בכ״ח כסליו שנת תרע״א בעיר יפו, ובבית אביו וזקנו הגאונים, ספג תורה ויראה עד כי גדל מאוד לתפארת הוריו ומשפחתו. בשנת תרצ״ג נשא לאשה את הרבנית אביגיל, בתו של הרה״ג ר׳ יוסף שלוש.

ר׳ נסים התחנך בישיבת ״פורת יוסף״ וכבר בצעירותו ניכר במדותיו התרומיות ובענוותנותו הגדולה ובכשרונותיו הכבירים, תכונותיו הנאצלות הביאוהו לבחירתו כר״מ בישיבה בה למד.

תקופת מה שימש ברבנות בחיפה ובראשון לציון, והיה חבר לשכת הרבנות הראשית בירושלים. אך המטרה שהציב לעצמו, להרים קרן התורה בקרב יהדות ספרד בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, לא נתנה לו מנוח, עד כי בעמל רב הקים ישיבה בשם ״בית שמואל״ לזכר אביו, וריכז בה בחורים מצוינים אשר הכשירם במסירות נפש, לרבנים, דיינים, שוחטים, ומוהלים, רבים מתלמידו מכהנים ברבנות בארץ ובתפוצות.

שמו הטוב של רבי נסים עזראן זצ״ל, נודע לשם טוב ולתפארת כגאון בתורה וגדול ביראה ובחסידות, עניו מאוד ובעל מידות תרומות ואציליות, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובעל מתק שפתים. כמו כן שנים רבות היה מעמודי התווך של העדה המערבית בירושלים, ופעל רבות למענה, נלב״ע ג׳ אדר תש׳׳מ.

אחריו הניח בנים ובנות זרע ברוכי ה^,, הממשיכים את שושלת המשפחה הנאורה. חתנו הוא הגאון המפורסם הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הרה״ג מרדכי אליהו שליט״א.

 חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי שמואל עזראן זצ״ל

עמוד 352

בני משפחת מויאל בהמשך הדרך– הקמת השעון ביפו על ידי יוסף מויאל

אברהם מויאל נפטר בגיל צעיר מאוד – פחות מ-36 שנים. הוא הותיר אחריו אישה, שש בנות ובן. מעניין ללכת בעקבותיהם ולראות מה עשו אחיו, בנו, הבנות ובעליהן וכן קרובי משפחה אחרים, בהם אחייניו של אברהם מויאל(בניו של האח יוסף). מפאת אורכה של הרשימה יוזכרו רק כמה מבני המשפחה.

בנותיו ובנו של אברהם מויאל

אברהם מויאל הותיר אחריו שבעה ילדים – שש בנות ובן. מנישואיו הראשונים לזינבול בן-נון נולדה בתם הבכורה; מנישואיו לאסתר נולדו חמש בנות ובן. רחל נישאה ליצחק אמזלג; שמחה-פרחה נישאה ליוסף אליהו שלוש(ראו עליהם בהמשך); ציונה נישאה ליהודה לוי, נכד הרב יהודה הלוי מראגוזה, רבה של קהילת יפו במשך עשרות שנים; שרה (שרינה) נישאה ליוסף טריקו; רבקה נישאה לדוד תיון(ראו עליהם בהמשך); הבן היחיד שמואל נישא לבתו של יצחק רוקח. היו אלה הנישואים הבין־עדתיים הראשונים בקהילת יהודי יפו.

יוסף ביי מויאל

אחיו הבכור של אברהם, יוסף, מילא תפקיד רב משמעות ביפו: הוא כיהן במשך שנים כסגן קונסול ספרד. באותם ימים סיפרו בני המשפחה בפרט ויהודי יפו בכלל, שהייתה זו הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד, שיהודי נתמנה לתפקיד קונסולרי מטעם ממשלת ספרד. מאוחר יותר שלחה ספרד פקיד מקצועי למלא את התפקיד ביפו ויוסף מויאל נתמנה לסגן קונסול פרס בעיר. בהיותו סגן קונסול ספרד סייע לראשוני העלייה הראשונה. ישנה עדות על כך של זלמן דוד לבונטין, שהגיע לראשונה לארץ במרץ 1882. במצרים הוא צויד במכתבי המלצה לאישים בעלי השפעה בארץ, ואחד מהם היה ״הקונסול ההישפאני [הספרדי]״, שהיה כידוע יוסף ביי מויאל, שאכן סייע לו.

יוסף מויאל נחשב במשך שנים ל״גביר״ של יפו: אדם בעל אמצעים רבים שלבו וכיסו פתוחים לענייני ציבור וסיוע לזולת. הוא זכור במיוחד בשל תרומתו הבלתי רגילה לנוף היפואי: הקמת מגדל השעון באחת מכיכרותיה המרכזיות של העיר. מויאל היה אחד ההוגים של המיזם הזה, ותרם סכום כסף גדול להנצחת פועלו של הסולטאן עבדול חמיד השני, במלאות 25 שנה לשלטונו. הדבר היה בשנת 1900, והקמת השעון נמשכה שלוש שנים. בעקבות מפעלו זה קיבל יוסף מויאל מממשלת טורקיה תואר כבוד ביי(או בק) ובהתאם לכך נקרא בפי כל יוסף ביי מויאל.

את תרומתו להקמת השעון ובניין ה״סראיה״(בית השלטון) הסמוך אליו אפשר להסביר בנימוקי תועלת: יוסף מויאל היה אדם עשיר, שהיו לו קשרים רבים עם השלטון והוא ידע כי תרומה נכבדה להאדרת שם הסולטאן תישא עמה רווחים פוליטיים וכלכליים. אלא שביפו התהלכה סביב העניין אגדה באשר לתרומתו הנדיבה להקמת השעון. לפיה, הסיבה שהניעה את מויאל הייתה שונה לחלוטין.

וכך כתב יעקב ינון בספר הסיורים שלו המוקדש ליפו: ״את הקמת מגדל השעון וקביעת השעון יזם יוסף ביי מויאל על מנת לחסוך מעצמו את הטרדות שהיו מטרידים אותו הבריות. וכל כך למה? בשנת 1892 הושלמה הנחת מסילת הברזל בקו יפו-ירושלים והרכבת החלה מהלכת בין שתי הערים פעמיים ביום. יוסף ביי מויאל היה מחזיק ברשותו שעון, כדרכם של עשירים מופלגים באותה עת, והמבקשים לנסוע ברכבת היו נכנסים לחנותו ומבקשים לברר מה השעה.

״על מנת שלא יטרידו אותו יזם יוסף ביי מויאל את הקמת מגדל השעון והיה ראשון תורמי הכסף לבנייתו, וגם דאג לקביעת השעונים בראשו״.

וכך – לפי האגדה – נפטר יוסף ביי מויאל מ״טרדני השעון״ ויפו זכתה לשכיית-חמדה ארכיטקטונית, שאפשר לראותה עד היום.

באתר האינטרנט של החברה לפיתוח יפו העתיקה מובא הסיפור בנוסח דומה: ״מגדל השעון ביפו הוא אחד משבעה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל ומ-100 מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות׳מאנית במלאות 25 שנה לשלטון הסולטאן עבדול חמיד השני… הסיפור המקומי מספר כי המגדל נבנה ביוזמת יוסף מויאל, מעשירי היהודים ביפו, אשר הקים את השעון על מנת לחסוך הטרדות שהיו מטרידים אותו עוברים ושבים שהיו נכנסים לחנותו כדי לברר את השעה, בדרכם לתחנת הרכבת״.ב-1968, 65 שנים לאחר חנוכת מגדל השעון ביפו, הציע חבר הכנסת שלמה כהן צידון לראש עיריית תל-אביב-יפו דאז, מרדכי נמיר, לקרוא למגדל היפואי ״מגדל מויאל״. כהן צידון הדגיש כי מגדל השעון ביפו הוא מסמליה הנודעים של העיר תל-אביב-יפו, ומן הראוי שיונצח עליו שם הוגה רעיון הקמתו. ליוזמה זו לא הייתה כל תוצאה.

45 שנה מאוחר יותר, בשנת 2013, חידש אחד מצאצאי משפחת מויאל היפואית, עורך דין שמואל מויאל, את הפנייה לעירייה. הפעם הוא פנה לעו״ד חביבה אבי-גיא, יו״ר ועדת שמות והנצחה בעיריית תל-אביב-יפו, והביא שורה של נימוקים ומובאות מספרים ומסמכים, הקושרים את יוסף מויאל להקמת השעון. בסיום מכתבו כתב: ״המסקנה העולה מהדברים שיוסף ביי מויאל היה היזם, המקים והמממן של בניית מגדל השעון ביפו ויהיה זה אך ראוי, צודק ונכון לקרוא את כיכר השעון ביפו על שם מקימו ולכבודו: כיכר יוסף מויאל״.

גם הפעם לא נענתה הפנייה. אולי הפרסום בספר זה יתקן את המעוות. יוסף מויאל היה גם היה סוחר קרקעות מצליח, ויחד עם שני ״מערביים״ אחרים, אהרון שלוש וחיים אמזלג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש קרקעות רבות, שעליהן נבנו עם השנים השכונות נווה צדק, מחנה יהודה, שכונת אהרון (שנקראה על שם אביו אהרון מויאל), מחנה ישראל, כרם התימנים ועוד.

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

עמוד 159