אלי פילו
פרשת השבוע "אמור".הרב משה אסולין שמיר
ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,
והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,
ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,
לאור פרשת השבוע "אמור".
רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב (פרקי אבות).
"לב טוב" {בגימטריה} = 49 ימי הספירה.
בעל לב טוב – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.
בעל לב טוב – שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו
בעל לב טוב – מתקןן הגאוה שבלב – עשיית טוב.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"וספרתם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופה
שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).
ספירת העומר.
הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון
לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
"כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר 'וספרתם לכם'.
פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"
(רבנו-אור-החיים-הק' לפס').
פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).
פרשת 'אמור', המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:
א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".
תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.
ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).
עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.
הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".
ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).
הבאת העומר וספירת העומר.
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).
לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.
א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.
זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".
ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).
ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.
הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.
הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).
לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).
כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).
לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:
הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.
הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן
מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.
ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).
ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',
עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".
רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.
רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם". לאור דברי קדושו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:
"וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.
הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".
האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.
הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).
המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".
רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).
רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.
שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?
תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.
לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).
הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".
"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,
אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').
מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",
להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.
רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.
וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".
כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.
"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני" המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.
על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.
הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).
כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.
ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.
במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.
הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.
במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.
במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.
כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.
כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.
"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".
מדוע נקרא "עומר התנופה"?
"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –
ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.
מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.
הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200 – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?
כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.
בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים". לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.
כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:
"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,
שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",
ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).
כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.
ספירת העומר בעמידה.
"שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טו – טז).
סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.
מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.
הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).
קיים כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.
מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.
"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.
שמונה טעמים לספירת העומר.
רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"
"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,
כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,
אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".
פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,
כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.
הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,
ממנו חוצבו שני לוחות הברית,
עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.
עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית
בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.
לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,
כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.
א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.
"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."
ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.
"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".
ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,
שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).
ד. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,
כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.
"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.
ה. "צרור המור": כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.
ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".
כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".
הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת
"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.
(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)
ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות,
כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,
אותם נזכה ללמוד ולחדש.
ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.
ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.
שלושת השלבים במניין ספירת העומר:
א. מספר = מונה מספרים בעלמא.
ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".
ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.
כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.
אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם – הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.
להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.
כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.
הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…". הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.
ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).
הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.
שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?
התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.
לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.
דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.
הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.
התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.
כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.
בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.
במסגרת תיקון ההודיה = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה).
במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.
שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".
כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.
"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".
תיקון המידות בימי ספירת העומר.
"בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"
(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).
המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.
רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.
את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).
הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.
רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".
רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).
רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".
המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).
רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.
הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).
רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.
רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).
רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.
האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?
הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.
"רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב" (פרקו אבות, ב, ט)
"לב טוב" {בגימטריה} = 49 ימי הספירה.
בעל לב טוב – רואה את הכל בטוב ובנעימים.
בעל לב טוב – שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.
"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".
התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.
רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?
רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".
אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).
ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב', האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.
בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:
"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".
כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.
רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".
בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.
כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).
רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.
"ולא תחללו את שם קדשי –
ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).
חילול ה' – מול קידוש ה'.
מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.
הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':
אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.
אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.
יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.
אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.
ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.
"אור זרוע לצדיק"
למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.
נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.
רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".
ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".
זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.
רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא
פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.
כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.
לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.
לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.
אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).
רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
.
לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
כוכבים בשמי תטואן
גבריאל לוי
״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.
יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.
לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.
זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.
כוכבים בשמי תטואן
פרק ראשון 1907,
חברון
ערפל כבד נע באיטיות בין בתי האבן הקפואים וריח הפחמים החניק את האוויר. חמש שנים ארוכות של ציפייה עברו בחברון עד לרגע הזה. היה זה בלילה הקר ביותר בחודש ינואר. כשהגיעה מאדאם ראשל עמיאל להושיט עזרה לשכנתה ברוריה הכורעת ללדת, החלה לצעוק בהיסטריה: ״אום סעיד, אום סעיד, לברוריה… יורד מים… מהר, מהר!״ האיצה בה כשאדים עולים מפיה. השכנים המוסלמים שגרו מעבר לקירות ידעו שהיהודייה עבת הבשר צריכה ללדת. זעקותיה של ברוריה החרידו את דרב אל־יהוד. השכנים מהסמטה ממול, שהתעוררו מההמולה, הציצו מבעד לחלונות המסורגים וסקרו את המתרחש.
בתוך החדר שכבה אישה צעירה, בשתי ידיה הקמוצות משכה שמיכת צמר ירוקה, ובשארית כוחה הטתה את רגליה לאחור כדי לדחוק את הכאב העז ואת הילוד ממנה. לצידה עמד יעקב בוגנים, האב הטרי, חסר אונים ונוטף כולו זיעה, בעיניו מבט של חיה לכודה בכלוב. כשלא היה יכול לשאת זאת הניח את שתי כפות ידיו על ראשו והסב אותו פעם לימין ופעם לשמאל, כמו שנהג לעשות בילדותו כדי להתגונן מפני אגרופיהם של ילדי השוק האימתניים, והתכנס אל תוך עצמו.
״לך תביא קערת מים חמים! ומגבות!״ ציוותה עליו אום סעיד, ״לא מספיק היא סובלת בגללך? ואתה מנמנם עכשיו!״ יעקב השתהה לרגע, הוריד את ידיו והחזירן למקומן הטבעי. ״יאללה, יאללה! אבו יעקוב…סורעה!" [בערבית: מהר] האיצה בו. ראשו של הרך הנולד כבר פילח את צוואר הרחם, שערותיו נראו בבירור ומי השליה חלחלו ונספגו במגבות. ״לדחוף חזק! חזק!״ קראה אל ברוריה, ״איזה מן אישה חלשה את, אין לך כוח, יאללה, לדחוף חזק! אל שוקה תתולאד ורדאה״ – אפילו השושנה מצמיחה קוץ. בכך רמזה שאם לא תתאמץ מספיק – תלד בת עצלה. הכאב הלך וגבר, וברוריה צרחה מכאב.
יעקב נאחז בעתה, עכשיו גם המיילדת הערבייה צולפת בו במילותיה כמו ברוריה? ושוב זעקות הכאב עלו מהחדר וגרמו לו להתכנס אל תוך עצמו.
בכל פעם שברוריה צווחה וזעקה מכאב, אום סעיד גערה בו על חוסר המעש. זעקות אלה עוררו ביעקב חלחלה. הוא הכניס את ראשו בין ידיו והתכווץ אל תוך עצמו, עצם את עיניו, ניסה להתעלם ולברוח מן המציאות שאליה נקלע, להיחלץ ממנה כמו ממאסרו בבית העצורים קישלה, שממנו שוחרר עם בוא החיילים הבריטים.
עד לשחרורו עבר יעקב מסכת עינויים ששינתה את חייו. המראות והזיכרונות היו צפים ועולים, מטלטלים את נפשו המיוסרת.
הטורקים לא התרשלו במלאכתם, מומחיותם הייתה להפיק זעקות שבר וכאב לסוגיהן תוך כדי שילוב מוצלח של הנאה וסיפוק. באחת ההזדמנויות היה עד לעינויים קשים שבהם כמעט ונעקרו שיניו של שותפו לתא העצורים, ולא בידיו של רופא מדופלם. כשראה זאת, אחז רעד בלתי פוסק בכל גופו. רעד שהיה מרטיט את עצמותיו ואת אבני הקיר הכבדות המקיפות את בית הכלא הבס אל־דם בירושלים ומעורר את נימי הדם הרדומים שברגליו. ברגעים האלה, שבהם ריח המוות מילא את אפו וטעם המוות את לשונו, היה פותח ספר תהילים וממלמל, עם הפסקה קצרה בין מילה למילה – ״כי… לא… יריע… איבי… עלי. – מנסה להתרכז בכל מאודו אך לא מצליח להבין מה עליו לעשות.
לאט־לאט אזר יעקב כוח והציץ מבין אצבעותיו על הילודה, על גולגולתה המדולעת. גופה הכחלחל התקשה ורעידות לא רצוניות אחזו ברגליה ויעקב הבין שהתינוקת לא נושמת. אבל דווקא אז, על סף התהום, כשהכול נראה אבוד וחסר סיכוי, קם יעקב ממקומו בשארית כוחותיו, שפמו זקור ואפו הארוך מתנוסס בחרטום של ספינה, התהלך הלוך ושוב בכבדות ונע מצד לצד, כמו פר כבד ומסורבל הכלוא בכלוב ברזל, ידו האחת רעדה וידו השנייה אחזה פגיון נחושת. הוא הניפו לכאן ולכאן. אבחת הפגיון פילחה את האוויר ומבטו הסהרורי אכול הבעתה הדאיג את אום סעיד.
״יא מג׳נון,״ קראה לעברו אום סעיד, ״נכנס בך ג׳ין!״ יעקב התעלם ממנה לרגע.
״אל תברח עכשיו! ברוריה סובלת מספיק!״ אמרה. מבט מלא מבוכה כיסה את פניו. ״ששש,״ לחש והיסה אותה, סימן לה בידו שתמשיך להתעסק בענייניה.
״אני יודע מה עליי לעשות״, מלמל בשקט יעקב והמשיך להתרכז במשימתו לסיים את טקס התחדיד במלואו,[ טקס הנהוג אצל יהודי מרוקו שבו אב התינוק מניף פגיון על מנת לגרש שדים ורוחות] לסלק שדים ורוחות רעות הנטפלים בכל לידה ולהציל את הילודה ממוות ודאי, בכך האמין בכול מאודו.
יעקב שלח את ידו לנעוץ את הפגיון וראה את השדים, צלליתם נעה מצד לצד, מתחמקים ומסתתרים מפניו בפינות חבויות. אחר כך המטיר עליהם מי מלח ונקש בכלי נחושת. די היה ברמיזה קלה, עווית פנים או מבט חטוף של ברוריה, כדי שימשיך במעשיו. וכל העת היה מזמר ומרנן את ״יחד עליי יתלחשו כל שונאיי,״ ולא חדל עד שהשלים את מלאכת הטיהור. אחר כך אחז ברגליה של התינוקת והחל מעסה ומכה באצבעותיו את כפות רגליה הקטנות בעדינות, תוך שהוא מחזיק בה וראשה מוטה כלפי מטה, עד שנשמע בכי תחנונים אשר קטע את המחשבה העמוקה שהתמסר לה בעלות השחר. העולם ניעור משנתו – התינוקת הראתה סימני חיים, וכל השדים נעלמו מן החדר דרך הפתחים והסדקים שבקירות. יעקב היה מסופק על עמידתו האיתנה. את הפגיון לא הניח גם שהכול התפוגג.
״השדים רודפים כל בן אנוש מהרגע הראשון שנולד ובא לעולם,״ אמרה אום סעיד, ואז התרחקה ממנו לרחוץ את ידיה במים חמים. אחר כך מחתה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחה, משכה את תחתוניה מבעד לשמלה והניעה את ישבנה בתנועה המזכירה דחיסת אבטיחים בשק. התקרבה אל יעקב והתיזה מים על פניו, הביטה בו בפנים חתומות ואמרה בהתנשאות: ״אללה עזר לך, אבו יעקב, הוא נתן לך שושנה יפה – בנות מביאות מזל לעולם.״ בעודה פוסעת אל החדר הסמוך כדי לחתום את הלידה. ״בנות יכולות להביא גם צער ויגון על אביהן…״ ומיהרה לקשור חוט צמר דק לחבל הטבור ולהדק אותו חזק. היא גזרה את חבל הטבור, ואת השליה החמקמקה עטפה במגבת, והניחה אותם בתוך קערת מים דלוחים. לאחר מכן פרשה מגבת מתחת לירכיה של ברוריה והאיצה בברוריה להרים מעט את אגנה, כדי שתוכל לסדר מתחתיה את המגבת הנקיה. אחר כך ביקשה ממנה להניק מייד את התינוקת ופיזרה מתחת לסדינים עלי פיג׳ן לגירוש שדים ורוחות.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
עמוד 10
Mon passe marocain-Aida Pinto
Mon passe marocain
Aida Pinto
Ce recit d'une vie qui embrasse pres d'un siecle d'histoire familiale et communautaire celle des Juifs marocains de Tanger au XXe siecle – aurait pu raconter I'histoire dune fracture terrible, celle d'une communaute implantee au Maroc depuis des siecles que les remous de I'Histoire poussent a I'exil et au deracinement, en Europe et ailleurs. S'il est vrai qu'un voile de nostalgie recouvre certaines pages, ces memoires sont inspirees par toute autre chose:
Elies respirent le grand souffle du bonheur et la grace d'une vie heureuse. Elies disent, avant tout, un grand merci a la Vie, et a tous ceux qui I'ont donnee: les parents, les proches, les amis, les enfants, l'entourage. Et comme le bonheur est contagieux, elles ont aussi le pouvoir de transmettre cet etat de grace aux autres: cest un bonheur rare de lire ce livre ou il fait bon etre en famille, au bord de I'eau par une merveilleuse journee d'ete; dans un jardin fleuri, a I'ombre d'une terrasse; ou encore devant une somptueuse table de fete familiale ou retentissent les voix des prieres millenaires.
Les gens heureux ont une histoire, la voici
Aida Pinto (1923-2004) a ecrit ses memoires "Mon passe marocain" dix ans apres son installation a Paris en 1967
Preface
Ce recit d’une vie qui embrasse pres d’un siecle d’histoire familiale et communautaire – celle des Juifs marocains de Tanger au XXe siecle – aurait pu raconter l’histoire d’une fracture terrible, celle d’une communaute implantee au Maroc depuis des siecles que les remous de l'Histoire poussent a l'exil et au deracinement, en Europe et ailleurs. S’ il est vrai qu’un voile de nostalgie recouvre certaines pages, ces memoires sont inspirees par toute autre chose: elles respirent le grand souffle du bonheur et la grace d’une vie heureuse. Elles disent, avant tout, un grand merci a la vie, et a tous ceux qui l'ont donnee: les parents, les proches, les amis, les enfants, l' entourage.
Et comme le bonheur est contagieux, elles ont aussi le pouvoir de transmettre cet etat de grace aux autres: c’ est un bonheur rare de lire ce livre ou il fait bon etre en famille, au bord de l' eau par une merveilleuse journee d’ ete; dans un jardin fleuri, a l'ombre d’ une terrasse; ou encore devant une somptueuse table de fete familiale ou retentissent les voix des prieres millenaires.
Le bonheur ne va pas de soi: il se construit lentement, souvent laborieusement, parfois d’un coup d’ eclair. Il est le fruit de plusieurs vies successives, celle des grands-parents, des parents et des enfants, celle des generations passees dont nous recevons l'heritage. Le bonheur est une memoire et une dette de reconnaissance: Aida Toledano sait qu’ elle le doit a ses parents et a travers eux, a tout un monde tisse de liens familiaux etroits, et a toute la texture serree d’ une vie communautaire: celle du Tanger du debut du XXe siecle et celle, plus moderne, du Casablanca du Protectorat francais et de FIndependance du Maroc. Tout commence dans cette famille et tout derive d’ elle: les personnages et leur histoire, les lieux qu’ils habitent ou visitent, leur entourage, les valeurs qu’ils incarnent. La famille est une terre nourriciere: elle nous nourrit et nous abreuve de ses bienfaits a travers le temps et 1’ espace. C’ est ce qui explique, peut-etre, F absence de douleur dans ce recit: la famille n’a pas disparu, elle a seulement change de cadre et elle s’est dirigee vers un avenir imprevu sous des cieux differents. L’ essentiel, elle l'a donne: des etres chers qui vous apportent, ici et la, la chaleur necessaire a la vie.
Aida Toledano Pinto est nee en1923, au sein d’une riche famille juive tangeroise qui n’a pas oublie ses origines modestes, une generation auparavant. Tres jeunes, les freres Toledano, les sept freres et soeurs de son pere, Pinhas, perdent leurs parents, et vivent de la charite communautaire: en souvenir d’ une dynastie de rabbins les Toledano, venus d’Espagne via Meknes, ils recoivent les abats des betes sacrifices. Les soeurs ainees elevent les plus jeunes et, a l’age de raison, Joseph emprunte de l'argent pour vendre des petits articles sur la route Tetouan-Tanger. Puis, les freres ouvrent des comptoirs a Tanger et a Mogador, ou travaille Pinhas.
Vers 1900, Joseph s’expatrie en Angleterre, pendant douze ans, pour faire fortune dans le commerce international, grand mot pour le negoce de sucre, de the en echange du ble. II fera appel a son frere Moses. Au prix d’ un travail acharne – dont certaines lettres de Pinhas rendent compte, ils etablissent au Maroc un reseau commercial d’importation de the de Chine et de sucre dont les Marocains sont tres friands.
Ils entrent dans la modernite: dans les annees vingt, ils developpent a Tanger le boulevard Pasteur, l’artere principale de la ville, en construisant les villas Toledano, dont une subsiste aujourd’ hui.
Dans les annees trente, ils s’installent a Casablanca ou ils vont construire des immeubles et des villas somptueuses de style moderne. Cette famille, qui, un siecle auparavant, vivait modestement et parlait l'espagnol, l'hebreu et l'arabe, s’ ouvre au monde occidental, apprend le francais et l'anglais a l'Ecole de l'Alliance israelite universelle, voyage a l'etranger ou au Maroc, adopte les modes occidentales, envoie leurs enfants dans les ecoles franchises du Protectorat. Le tournant est radical et rapide: Pinhas et Lunita Toledano sont les acteurs d’ une evolution acceleree et d’ un progres fascinant. Pinhas, plus serieux et plus soucieux, veille a assurer le confort materiel de sa famille; Lunita, plus enthousiaste et plus cultivee, reCoit, invite, voyage, s’ habille, lit, devore la vie a pleines mains. Si le monde des premieres decennies du XXe siecle s’accelere, la vie de famille, elle, tend a rester la meme: elle est rythmee par des evenements religieux ou prives en marge de l'Histoire. La vie de famille traverse l'histoire du Protectorat francais au Maroc, le statut international de Tanger, les grandes guerres europeennes. Elle semble preservee des grands remous historiques et surtout, miraculeusement, de la Shoah: Pinhas meurt en 1945 en laissant a sa famille une belle fortune et un avenir souriant: Luna, sa femme, reste la gardienne de 1’union familiale et une nouvelle generation est nee avec Lunita, la premiere petite-fille de la famille Toledano. Aida, la fille de Pinhas et Luna, raconte 1’ histoire de ce prodige: elle sait qu’ il faut temoigner et dire la beaute d’ une famille unie et aimante.
Mon passe marocain-Aida Pinto
Page 10
תעודה מספר 48-רבי דוד עובדיה-כרך א'
שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה׳ קריאי עדה אנשי שם יחידי סגולה המחזיקים בתורת ה׳ אלמלא עלייא לא אתקיימו אתכלייא וקרינן בהו כי בצל החכמה בצל הכסף ה״ה האנשים אשר נקבו כאן בשמות ראשון שבראשון שבקודש עושה ומעשה טוביינא דחכימי מתהלך בחומו צדיק ענותן ושפל ברך חכימא ברמיזא שלם הוא ושלימא משנתו קב ונקי והוא קורא כותיקין כהה״ר שלמה אבי׳טברל לקדש נר״ו לעד לא יכבה, ואחריו יאיר נתיב ראשון שבקדש הגביר המרומם אהוב למעלה נחמד למטה ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום ונבון תחבולות יקנה קנה חכמה קנה בינה ה״ה כה״ר משה בחיר ה׳ הרד והד׳ר לבושו נר״ו יאיר ויזהיר כזוהר הרקיע ובכוכבים לעולם אכי״ר ושותפו החשוב הנכבד כה״ר משה אזולאי יש״ץ, שני לו שבקדש הגביר ונעלה ולו ב׳ כתרים כתר כהונה וכתר שם טוב קנה הוא לעצמו וזה שמו אשר יקרא לו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל משכיל על דבר ימצא טוב והוא כהן לאל עליון נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר הוא ושותפו ג״כ היקר הנכבד וחשוב ומעולה כ״ר שמואל אבן חמו יש״ץ, שלישי שבקדש אח׳י הרד בן שלומ׳י שרוח הבריות ורוח המקום נוחה המינו נחמד האי׳ש להשכיל ה״ה גומל חסדים טובים מזרע אברהם ביישנים רחמנים גומלי חסדים אחד היה אברהם נר״ו יאיר אכי״ר.
אחד״ש מאדון השלם ב״ה באתי באותיות שתים להודיע לכם צערי כמאמרם ז״ל צריך אדם להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים עם היות שאני אי׳ש בוש׳ת כידוע לשער עמי מ״מ כי ראיתי אחרי ראי שגדל כים שברי השוד והשבר והרעב כבד בארץ ובעונותי הרבים והרעים עוללים שאלו לחם פורש אין להם ולבנותי מה אעשה לאלה היום שכמעט… פרחה נשמתה וקרובה למות מהחיים וחרב עד צואר הגיעה ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ולכן אמרתי עת לחשות ועת לדבר… לחכמים לעת הזאת לכן קמתי בקהל עם… שבע נפשות ביתי ולהפיל תחנתי לפניכם למה נמות לעיניכם וחרפה היא לכם בדבר זה ואעפ״כ בושתי ונכלמתי להרים פני אליכם לדבר עמכם פה אל פה כי אין זה מרדכי ולא מדרך אבותי לשאול חלקי בפי אפי׳ הרב חדה וכו' .
לפי שהיינו מכת הנותנים ולא מכת המקבלים לכן באר הואלתי אליכם הענין רשום וכתוב בספר כי ידיע להוי ליכו שעל צד הממעיט אם ואולי יספיק לי לפרנסת אנשי ביתי סך שני סאים שעורים בשבוע ובתחילת ביאתי למחנכם קדוש היה השער שבשוק שוד, לערך עשרה מעין לסאה ועבדיכם אין בו לא דעת ולא תבונה ולא אוכל לצאת ולבוא ולישא וליתן בענייני העולם כי אני איש תם יושב אהלים ובביתי אין לחם ושמלה ריקם ריקם לג״ש ואין לי שום הכנסה אחרת ואין דורש ואין מבקש ואין לי על מי להשען אלא על אלהי׳ שבשמים וזולת מה שחנני ה׳ מברכתכם יבורך עבדיכם ומיום בואי למ״ק עד היום הזה ואני מקמץ מעסתי ומצמצם על עצמי ומצער עצמי אני ואשתי בתענית בכל יום אולי ישיבו את נפשם הילדים רכים שעלות עלי ואני מקצר ועולה במקום שאמרו להאריך שלא סיפרתי אליכם טפה מן הים ממה שאני מצטער ואין די לכתוב קצת מצרותי והאדם יראה לעיניים שאין אני צריך, והיום הזה שהוכפלו הצרות ועלה השער שבשוק למעלה עקרבים והנה עיניכם רואות נלאיתי נשוא ועם היות ששלחו לי יחידי סגולה ממחנינו קדוש גם הם להתפרנס על ידם כמו שעליתי הענין לאחד מכם מ״מ אני ראיתי שגם זה הבל מטעם שאין זה מספיק ומה אתן זה לפני מאה איש דכולם שיעורן שוה לכולכם, אשר ע״כ למען אחי ורעי ואח לצרה יולד כתיב וגר ותושב אנכי עמכם ואין לי מנוס ומפלט מכם ושמך נקרא עלינו לכך אל תשיבוני ריקם מלפניכם והביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וכמה צער אני סובל בעצמי על כל מה שאני מדבר עמכם לכך השגיחו בעין חמלתכם עלי ועל אנשי בני ביתי ותראו באיזה אופן פרנסה ויבושו ויבלמו מבקשי רעתי ולמען אספרה כל תהלתכם באזני בניכם ולדורות הבאים ויצא לכם שם בזה ובבא שאין שיעור למצות זו כידוע מתורתינו הקדושה ומדברי רז״ל בכל מקום והנה אנכי נתן לפניכם היום ג׳ דרכים ובחרו לכם את אשר תעשו עמי ואיזה דרך ישכון אור ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל 38 כי השעה צריכה לכך ואם לא עכשיו אמתי.
הדרך הא׳ הוא אם תרצו התמיד שאתם קובעים לי בכל שבוע כי אתם ידעתם שאם נעריך החק הקצוב הזה לשער שבשוק שהיה שוד, בתחילה ודאי שיעור זה יספיק לי לפרנסתי והיום הזה לא יספיק אפי׳ לשליש או לרביע לפי העת והזמן לכך אם תרצו תפרישו מממונכם שיעור הספקתי משעורים ולא מעות כערך שבתחילה ואם כבד בעיניכם הדבר ורוצים להחזיק בידי ולברך יחידים אחרים שיהיו נמנים עמכם לדבר מצוד, להקל מעליכם המ״ט כי הנה רואה שיש יחידים רוצים לזכות במצוד, עמכם.
דרך הב׳ הוא אם תרצו להחזיריני למקומי אני וביתי ולא תבטלו התמיד הזה הקבוע עד יעבור זעם של שנת רעבון ושכר הוא לכם בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך שמכם ומהם תסתייע מילתא המ״ט.
והדרך הג׳ אם תרצו להחזרוני למקומי ותלוו עלי סך מאה אוקיות לזמן ואני פורע ואתן לכם ג״כ ביטחון על זה דהיינו יש לי משכונה אחת מסך המשים אוקיות אכתוב לכם מסירה על גבי השטר והמשיט אוקיות האחרים אתן לכם מספרי הקודש שלי לבטחון לזמן ועתה בחרו לכם ולי אי זה דרך ישכון אור ובשכר זאת תזכו להיות מבני עליה שכר שאין שולט בו עין כל בריר. שנא׳ בו עין לא ראתה וכו׳ ותשובתכם הרמתה מהרה תצמח כי עוני… ואליכם כי השעה דחוקה ביותר…
תעודה מספר 48-רבי דוד עובדיה-כרך א'
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
בשיר לכבוד החברה, שחובר על־ידי הרב רפאל בן מכלוף אדרעי, נרמזות פעילויות החברה נוסף על לימודים ודאגה למזון התלמידים וללבושם:
שִׁיר אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה
לִכְבוֹד חֶבְרַת אֵם הַבָּנִים
נִיב יְלָדִים. רָמוּ נִשְּׂאוּ. אַשְׁרֵי הָעָם אֲשֶׁר הוּקַם
בְּלִמּוּדִים. אוֹר הוֹצִיאוּ. לִלְמֹד בָּנִים דָּת
אֱמוּנִים. תִּשְׂמַח אֵם הַבָּנִים. נֵר מְאִירַת עֵינַיִם:
רַנְּנוּ וְגִלּוּ צַדִּיקִים. תּוֹרַת אֵל מַחְכִּימַת פֶּתִי. עֵץ
חַיִּים לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ אַנְשֵׁי שֵׁם. וְגַם נָשִׁים זַנִּים
וּמְכַסִּים עָרוֹם חֶלְקָם בַּחַיִּים: תִּשְׂמַח
פָּתוֹחַ תִּפְתַּח נדבַת ידך. וְהוֹצִיא מְזֻלָּל יָקָר. וְדָמִית
לְאֹהֲלֶיךָ תִּקְרַע חוֹבָה. תִּגְזֹר טוֹבָה. מִדָּה מְרֻבָּה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים:
אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמֵל בַּתּוֹרָה. יָגַע וּמָצָא .יַאֲמִין. קַרְנוֹ
תָּרוּם בְּתִפְאָרָה. קָנָה יָשַׁם טוֹב. חֵן שֶׁכָּל טוֹב
יָמִים לוראוֹת טוֹב. הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים: תִּשְׂמַח
לָאֵל בָּרוּךְ אֶתֵּן תּוֹדָה. רָצָה לְזַכּוֹת יִשְׂרָאֵל. הַרְבֵּה
תּוֹרָה הִיא שֶׁעָמְדָה. בְּעַדֵּינוּ מִשְׂגָּב לָנוּ.
יְשׁוּעָתֵנוּ. הוֹדוּ אֶל הַשָּׁמַיִם: !תִּשְׂמַח
(אדרעי, תרפ״ט, 24).
ביולי 1928 פנתה החברה לוועד הקהילה לקבלת תקציב לקניית ספרים. הוועד השיב בחיוב וגבה אלף פראנק מ״הקדש מונסונייגו״, שהיה מיועד לרכישת ספרי קודש (תדגי, תשנ״ד, 75).
לאחר חנוכת הבית של ״חברת אם הבנים״ בפאס בשנת 1930 כתב הרב יוסף משאש לרב אליהו אצאראף, שאמו הייתה פעילה בחברה ונפטרה, את המכתב הבא, שבו שיבח אותה ואת הנשים העוסקות במצווה, וכן נשא תפילה להצלחתן:
״ שלשם הגיעני מכתב מקרא קדש, לחנוכת הבית הנאמן להחברה הקדושה ״אם הבנים״ תכב׳׳ץ (תכונן בצדק) מעשה ידי נשי חיל, צדקניות, חסדניות, מה מאד שבעתי עונג ועלז כליות ולב, בהמפעל הקדוש הזה, אשר ממנו תצא תורה, ואף כי עוצם שמחתי בלול ברוב תוגה על העדר גוית קדש אמך הצדקת ע״ה (עליה השלום), משמחת חג הקדוש הזה, אשר נכספה גם כלתה לו נפשה הטהורה, אף גם זאת ! מבליגיתי עלי יגון, ביודעי נאמנה, כי ממעון קדשה בעדן גן אלקים, תקח מרי״ם הנביאה את התף בידה ותצאן כל הנשים אשר עשו חיל בצדקתן, אחריה בתפים ובמחולות, עד אולם הקדש הפתוח לגוי צדיק לתורה ולתעודה, ושם ישתחוו לה׳ בהדרת קדש, ויברכו כל הבא אל הבית בברכת משרתי עליון. ונא אחי נועם! הגישה ברכתי היוצאת מעומק לבי, אל נשי החיל, הנשיאה והסוכנת, והסובבין הודן, ה׳ עליהן יחיו בכל טוב סלה.
נשים יקרות! נסיכות ושרות! קחו נא את ברכתי הלבבית.
בקידה על אפים, וכריעה על ברכים, וכפי פרושות השמים, הנני נושא תפלה, לפני אל נורא עלילה, למען יצליחכם בהמפעל הכביר הזה, ומעינות הבית הקדוש אשר הכינותם להגדיל תורה יפוצו חוצה, להשקות נטעי ישורון במים קדושים מי התורה והמצוה, עד אשר ישגשגו וישלחו פארות ויעשו פרי, ויעלו למעלה ראש מצמרת הארז הגבוהה והנשאה, ויסכר פה כל משטין בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על מפעלכם הקדוש, וגדול יהיה כבוד הבית הזה להניק ממבועי שדיו כל צמא לתורת האלקים כ״אם הבנים״ רחמניה אשר דדיה ירוו בכל עת צאצאיה עד אשר יגדלו ויהיו לתפארת אדם, וכשם שעמדה לאבותינו ולנו זכות נשים צדקניות להוציאנו מכור הברזל ממצרים, כן תעמוד לנו עתה צדקתכם וטוב מעשיכם להוציאנו מהגלות המר, לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו על אדמת הקדש ירושלים, ואז יקויים בנו נבואת חוזה, ומלאה הארץ דעה את ה׳, אמן״(לא רשומה השנה, אלא רק חודש שבט; משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ב, סימן תריח).
על בית־הספר של החברה בפאס, שהמחבר ביקר בו בשנת תשי״ד(1954): פינקרפלד, 1974, 75. הגברת סימונה אטיאס סיפרה לי בכ״ד בשבט תשס״ב, כי מרים אצראף, הסבתא של אביה, מרדכי אטיאס – אישה עשירה – נמנתה עם המייסדות של חברה זו בפאס. היא תרמה לחברה מהכנסותיה מרכושה – בעיקר נכסי דלא ניידי. לדברי הרב מיכאל בן ארי, שלמד בבית־ספר זה, אף לא אחד מהתלמידים, כולל בניהם של בעלי יכולת, לא שילם שכר לימוד.
בכל בוקר חילקו חלב וכן הוגשו לתלמידים ארוחות חמות.
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״
עמוד 113
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו משה עמאר
לבי במזרח כרך א'
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו משה עמאר
רבי שאול בה"ר שלמה אבן דנאן נולד בפאס סביב שנת תר"מ (1880), והוא בן למשפחת רבנים שמנתה עד אליו שבעה עשר דורות. על רבותיו נמנה אביו, וכנראה הוא היה רבו המובהק, כפי שהוא עצמו מתאר בהקדמתו לספרו "הגם שאול":
מקור ישעי לחיי רוחי זאת התורה, הוא הקדוש מורי ורבי עטרת ראשי אדוני אבי ]…[ מוהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א, אשר הורני והנחני באורח חיים בלמוד ישר בכוונה עצמית, כאשר היה עם לבבו בלמודיו הכי גבוהים, בפלפולו הזך והטהור בתלמוד ובפוסקים, ממנו נאצלתי כלשהו, הוא היה מאור עיני ורוח בינתי. כרוך בעקבותיו הייתי מנעורי, מתעדן באמרותיו יום יום, נפשי ורוחי קשורים בו עד השעה האחרונה, אשר הפרידני ממנו המלך המשפט…
בהיות ר' שאול כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת אסתר, בת החכם ר' יהונתן מימרן, ממנה נולדו לו בן וארבע בנות. כל ימי חיי אביו עשה ר' שאול את תורתו קבע ומלאכתו עראי; הוא עסק חלקית כסופר שטרות בעיר. בעקבות כניסת הצרפתים למרוקו ערכו המוסלמים פרעות בשכונת היהודים בפאס בשלושים בניסן עד ב' באייר שנת תרע"ב (1912), הרגו ארבעים וחמישה יהודים, בהם אנשים נשים וטף ועשרות נפצעו, בנוסף שללו, בזזו וזרעו הרס וחורבן בשכונת היהודים. בשוך הפרעות וניסיון לשקם את ההרס ואת החורבן, נבחרה ועדה בת חמישה עשר איש ובתוכם רבי שאול, ותפקידה היה לדרוש פיצוי מהשלטון הצרפתי על הפגיעה ביהודי פאס.
הערות המחבר
מוקדש לע"נ אימי רחל מ"כ. נלב"ע בה' במרחשוון תש"ע. 1
במרוקו נהגו המשפחות המיוחסות לרשום את יחוסיהם בכתובות, נוהג שהתקיים עד לעלייה הגדולה לארץ. הסבתא, אם אביו של רבי שאול, הייתה ממשפחת צרפתי וגם לה יש שושלת יוחסין של כעשרים דור. משפחת אבן דנאן יש לה מסורת שהיא נצר למשפחת הרמב"ם, ומשפחת צרפתי יש לה מסורת שהיא נצר לרבנו תם, נכדו של רש"י. על מסורות אלו, ראו מ' עמאר, "שושלת משפחת אבן דנאן וייחוסה להרמב"ם", בתוך משפחת אבן דנאן, ירושלים תשס"ח, עמ' 35–.40
נכדת הגאון החסיד, ר' ישראל יעקב מימרן. על רבי ישראל ראו מלכי רבנן, דף עט טור ב, ודומה שהמדובר בר' ישראל יעקב. הפרטים הנזכרים לקוחים מהקדמה שכתב ר' שאול לחיבורו: הגם שאול, פאס תשי"ט.
הוא נמנה עם סופרי השטרות במרוקו שנבחנו עיונית ומעשית בנושא על פי דרישת השלטונות. ראו ר' שלמה כהן, יומן פאס, בתוך ר"ד עובדיה, פאס וחכמיה, ירושלים תשל"ט, ח"א, עמ' .243 4
על הוועדה ועל הפרעות ראו יומן פאס, שם, עמ' 228–.232 על הפרעות, ראו גם ר' שאול אבן דנאן, הגם שאול, ירושלים תשל"ז, ח"ב, עמ' רלא–רלד.
שקדן בתורה
רבי שאול היה קשור מאוד לאביו, וראה בו את רבו המובהק בנגלה ובנסתר ובהנהגות מוסריות וחסידיות. לכן הוא קיבל את פטירתו בצורה קשה מאוד, כפי שביטא זאת בחריפות יתר מספר פעמים. גם לאחר מות אביו נשארה נפשו קשורה בנפשו, ושמח כשזכה לראות פני אביו בחלום. כך הוא מסיח לפי תומו כי בליל שבת קודש ה׳ בתמוז תרצ״א:
ראיתי בחלומי חשק רוחי ושעשוע נפשי, פאר ראשי מורי ורבי אדוני אבי זצ״ל. ואדברה אליו דברים גבוהים ממני עליונים וקדושים. ואחר אמרתי לו תמיד בלבי לשאול ממורי ורבי אדוני שאלתי הלזו, ואערכה לפניו דברי שאלתי, וטרם השיבו אלי הוספתי לומר לו ולאו כך הוא פתרונה…
דומה כי בכוונה הוא לא פירט את השאלה ששאל מאביו, וגם הפתרון הוא ברמזים ועסק בעניינים העומדים ברומו של עולם. רבי שאול היה בקי בתורת הקבלה, בדרשותיו ובהגותו, הוא מרבה להשתמש בספר הזוהר.
רבי שאול התפרסם כמי ששוקד על תלמודו, הוא נחשב למעיין, חריף ובעל סברה ישרה. בשנות העשרים לחייו הטיל עליו אביו לערוך מפתחות לספר תשובותיו ״אשר לשלמה״ (ירושלים תרס״ו), הכוללים סיכום כל שאלה ותשובה ומפתח עניינים הערוך לפי א״ב של הנושאים. לאחר פטירת אביו, רבי שלמה, ערך רבי שאול ואחיו רבי משה את ספר תשובותיו השני של אביו ״בקש שלמה״ (קזבלנקה תרצ״א). בקיאותו התלמודית של רבי שאול הביאה את רבי אברהם אביטבול, ראש ישיבה בעיר מראקש, לבקש ממנו לפרש לו סוגיה במסכת חולין. עשתונותיו של רבי שאול היו עסוקים בעיון בפרדס התורה, וגם כששכב לישון סרעפיו המשיכו בהרהורם. בחלומו פירש פסוקים ושאל שאלות קשות ומסובכות הן בנגלה הן בנסתר. וכשהתעורר משינתו זכר אותם בבהירות. בפרשת ״שלח לך״, על הפסוק: ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״ (במדבר יג, טז), הוא כותב:
פירשתי בחלומי: מלת הושע, תורה להשפיע על אחרים לעזור להם, כמו הושיעה את עמך. ומילת יהושע, תורה על הנשפע שהוא נושע מבלעדו כמו ישראל נושע בה׳. בכן שינה משה רבנו ע״ה את שם הושע ביהושע, להורות שלא יהיה משפיע על המרגלים בעזור להם בעצתם, רק יהיה מופרד מהם ומושפע מהמקום ב״ה ונושע ממנו (עד כאן החלום). וכמו שאמרו חז״ל יה יושיעך מעצת המרגלים. רצונו לומר אתה נושע בה׳ ואין לך לירא מהם ולהטפל בעצתם.
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר
עמוד 161
הילולת רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי,הרב משה אסולין שמיר
הילולת רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי,
ביום רביעי הקרוב – י"ד באייר – פסח שני.
ביום י"ד באייר בו חל פסח שני,
הקב"ה נתן הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו
להקריב קורבן פסח ב-י"ד בניסן,
בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.
מוסר השכל: גם לגאולה יש הזדמנות שניה.
אם לא נגאלנו בפסח האחרון,
אל ייאוש, נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.
גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,
והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם:
רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי,
רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק'
שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני.
האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".
כלומר, הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים,
וכך לשון הזוהר הק': "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב).
"אגורה באהלך – עולמים" (תהלים סא, ה).
הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?
אלא אמר דוד המלך: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה,
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה
שפתותיו דובבות בקבר… דאמר רבי יצחק בר זעירי מאי קראה {שיר השירים ז. י}:
"וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים"
לכן כדאי ללמוד מתורת הצדיק כפי שמופיע במאמר הזה,
ואז בורא עולם יושיעך בכל אשר תבקש.
כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל,
אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.
הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).
ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה,
כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:
מצד אחד, הוא נמצא מול פני ה' במרומים.
מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו.
ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה,
וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.
רבי מאיר בעל הנס.
בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.
אמירת "אלהא דמאיר ענני" ג' פעמים, ומתן צדקה לכבוד רבי מאיר,
– פותחים שערי ישועה.
רבי מאיר – סנגורם של ישראל.
רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא,
ונמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו:
רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא,
רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע.
רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא.
שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).
רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).
רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).
מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.
רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א):
"סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.
רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).
רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).
רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים:
נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה שלא חטאה.
לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע:
"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א) בני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}.
רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים.
רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).
כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).
הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.
אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).
דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר,
המשמש כסנגורם של ישראל:
כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן:
רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).
רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".
רבי מאיר אומר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).
רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל / וקורא קריאת שמע שחרית וערבית / ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).
רבי מאיר אומר:
"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו הרבה ליתן לך" (פרקי אבות ד, י).
רבי מאיר אומר:
"כשאדם בא לעולם, ידיו קפוצות כאומר: כולו שלי ואני נוחל אותו. וכשהוא נפטר מן העולם, ידיו פשוטות כאומר: לא נחלתי מהעולם הזה כלום" (קהלת רבה ה).
רבי מאיר מפני מה אסרה התורה אישה נידה על בעלה? אלא כדי שלא יקוץ בה ותהיה עליו ככלה חדשה" (נידה לא:)
רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.
רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. לאור הסיפור הבא:
רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.
כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.
הקב"ה זיכה אותי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק',
ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.
כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.
פועל יוצא מהדברים הנ"ל:
בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,
רבי מאיר היה מעורב עם הבריות.
רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל
רבי יהודה בר אלעאי.
"פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).
רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).
התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).
רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.
רבי יהודה אומר: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג).
רבי יהודה אומר: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, הריהו כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.).
רבי יהודה אומר: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולם עד לכוכבים" (מגילה טז.).
רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד).
נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט).
רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא.
מחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעו –
ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב).
יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).
תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.
הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.
בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).
רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".
תרגום: רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.
רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר
"חכמת אדם – תאיר פניו" (קהלת ח' א').
הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה, ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).
יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.
רבי יהודה בר אלעאי – האיר פנים לכל אדם.
הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).
רבי יהודה בר אלעאי – השתדל לשמח חתן וכלה.
היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.
בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).
בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל). הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.
רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.
הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).
פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא:
רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה, והלכה כמותו בכל מקום,
היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.
בברכת תורת הנגלה והנסתר
משה אסולין שמיר
נ.ב.
ביום ההילולה של הצדיק – י"ד באייר, כדאי ללמוד מתורתו של הצדיק.
במאמר אותו אתה מחזיק בידך, הובאו גם משניות משמו.
להדליק נר לעילוי נשמת הצדיק.
ורק אז לבקש מבורא עולם שבזכות הצדיק ותורתו,
ישפיע עליך בורא עולם מטובו.
יָא לוָאלִי רבי מאיר-רבי דוד בוזגלו
שירי דודים השלם
יָא לוָאלִי רבי מאיר
שיר — לככוד רבי מאיר בעל הנס
לחן — מואל מזמום
נועם ומילים — רבי דוד בוזגלו
פזמון
יָא לוָאלִי רַבִּי מֵאִיר יָא לוָאלִי,
אֵלְלִי נְדְהּ בִּיךּ מָא יִתְגִיֵיר. יָא לוָאלִי
אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן.
ילדת בת 7 נאנסת על־ידי בן־אחיו של מושל טנג׳יר
אונס של נערות ושל נשים יהודיות על־ידי בני מרום הארץ וכן על־ידי מוסלמים אחרים אירעו במרוקו במקומות שונים, בעיקר בעתות של מהומות והתנפלויות.
שלמה אבן וירגא, מחבר ׳שבט יהודה׳, כותב כי זמן קצר לאחר שהגיעו המגורשים לפאס ׳בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו׳. בהמשך מסופר כי תקע בבטנה רומח כדי להורגה כי חשש שמא התעברה.
בפאס נאנסו בנות ונשים יהודיות בשנת שי״ח (1558). במכנאס בשנת תפ״ח (1728). ר׳ משה בירדוגו(1731-1679), שפעל במכנאס, כותב על אשה שבעלה הלך למדינת הים, והיא הלכה לבית שר העיר (מושל) של טנג׳יר ונאנסה על־ידו. לפי תשובת החכם היא נאמנת, כי העידו עליה שהיא אשה צנועה ושיצאה מבית השר בוכייה ובגדיה קרועים. על גוי שניסה לאנוס אשה יהודייה בביתה בפאס כתב ר׳ שאול ישועה אביטבול(1809-1739) שפעל בצפרו.״ לפי ידיעה שפורסמה בשבט תרמ״א (1881) עונתה יהודייה על־ידי אחד מקרוביו של מושל מחוז.
10 בדצמבר 1880
יהודי זקן, אהרן אלבילה שמו, הופיע במשרד השגרירות כדי לבקש את שירותי הטובים ולהיעזר בקשרי עם מוחמד בארגאש. הוא סיפר כי בנו נשדד ונרצח במחוז עבדה, וכאשר בא אל מעונו של המושל להתלונן, נאנסה נכדתו בת השבע על־ידי אחיינו של המושל. הוריתי לתורגמן [אהרן אבנצור! ללוות את התובע למוחמד בארגאש ולדרוש שייעשה צדק. וכן העברתי לו אתמול מכתב שתרגומו מצורף בזה. בפגישה עם מוחמד בארגאש הבוקר תיארתי את המצב החמור במדינה: התגברות הפשיעה מיום ליום למרות ההבטחות הנשנות שהעבריינים יתנו את הדין על מעשיהם. העבריינים אינם נאסרים, ומושלי המחוזות שבהם הפשעים מתבצעים אינם מועברים מתפקידם. מוחמד בארגאש ענה שלאחר שובו מן הוועידה במדריד קיבל הוראות מהסולטאן לבדוק את פניות היהודים, והוא חקר את כל האירועים שהובאו לידיעתו. במחוז טנג׳יר, שבו סמכותו מוכרת, הביא למאסרם של הנאשמים ברצח. אבל דרוש זמן ומידע כדי לטפל במקרים שבארץ פנימה. בארגאש הודה שבשנתיים האחרונות היה חוסר השליטה מצער מאוד, מוסלמים ויהודים סבלו מעריצות ומעושק של המושלים. הוא מסר לי שמושל אלגארב, שעריצותו היתה ידועה לשמצה, נאסר לאחרונה בהוראת הסולטאן. בארגאש היה שבע־רצון מן המכתב שהפניתי אליו; לדבריו, כך תתחזק עמדתו בחצר הסולטאן. את מצבה העלוב של מדינה זו אני תולה במידה רבה בתאוות הבצע של הווזיר מוכתסאר. מאז שובי לטנג׳יר נודע לי מפקידים קונסולריים בנמלי המערב, שהצווים המלכותיים שהשגתי מאז ביקורי האחרון בפאס למען יישוב תביעותיהם של אזרחי בריטניה ולמען מתן פיצויים למשפחותיהם של היהודים המקומיים שנרצחו — צווים אלו בוצעו, חוץ מבכמה מקרים — המושלים שיחדו כנראה את הווזיר כדי להסתיר את אי־ציותם להוראות הסולטאן. אני מתכבד לצרף את תצהירו של אהרן אלבילה.
אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות (1897-1829)-אליעזר בשן
עמוד 130
ציבור ויחידים במרוקו-שלמה דשן
מבוא
העיסוק ביהדות מארוקו המסורתית מעלה שורת שאלות סוציולוגיות, המיתמצות בצמד המושגים ״ציבור ויחידים״. חברת יהודי מארוקו מאופיינת בלכידות ציבורית ומקיימת מוסדות ציבוריים; ועם זאת בולטים בה כוחות הפירוד, הנובעים מעצמאותם של יחידים המרכיבים את הציבור. מתיחות זו ניכרת בתחומי החיים העיקריים, שסוציולוגים רגילים למנות, את הכלכלה, המוסדות הקהילתיים האוטונומיים, המנהיגות הדתית ואף חיי המשפחה. עיקרו של חיבור זה בבירור טיב היחס שבין כוחות הליכוד והפירוד בחיי החברה היהודית במארוקו. במה כוחו של הציבור היהודי רב ובמה מועט? באיזו מידה התפתחו מוסדות קהילתיים, ובאיזו מידה טיפלו אנשים בענייניהם באופן פרטי? מה היה כוחה של המשפחה, הן כלפי בניה, הן כלפי הציבור הרחב?
ביסוד בירור זה מונחות שתי גישות עיוניות, שפותחו בשדות מחקר שונים אך מקורבים לזה שלנו. האחת היא עבודת יעקב כ״ץ (תשי״ח) על החברה המסורתית האשכנזית, שיש בה מתקיפת שדה מחקר דומה, בקווים כלליים לזה של יהדות מארוקו, דרך הצגת שאלות סוציולוגיות מהסוג שהוזכר. שאלות אלו מתבררות בעבודתו של כ״ץ בעזרת מושגים הלקוחים מתיאוריה סוציולוגית כוללנית מיסודו של מקם ובר. גישה עיונית אחרת, המזינה את הבירור שלפנינו, טמונה בעבודת אנתרופולוגים חברתיים והיסטוריים, שחקרו את החברה המארוקאית המוסלמית בשנים האחרונות. חוקרים אלה, שבולטים בהם קליפורד גירץ ותלמידיו, העלו תמונת חברה מארוקאית בה מודגשים שני קווים. האחד, יסוד האינדיווידואליזם והעדר מידת הריתוק של אנשים, באופן קפוא ונוקשה, למסגרות שבטיות מעמדיות ועיסוקיות. השני הוא אופייה המיוחד של הדתיות באיסלאם המארוקאי, בה בולט יסוד ההתלהבות וההשראה, בניגוד ליסוד המאופק והרשמי. גם עבודת אנתרופולוגים אלה ניזונה ביסודה מן התיאוריה הוובריאנית על טיב המיבנה של חברות אנושיות., בצד עבודות מדעני החברה שהזכרתי, נמצאים בידינו תיאורים היסטוריים ואתנוגרפיים של חברות יהודיות רבות – ספרדיות ומזרחיות. משקלן של עבודות אלו איננו אחיד. יש חברות שתוארו באופן דל ושטחי בלבד, ויש חברה שזכתה לתיאור חי ועשיר מאין כמוהו – היא החברה הים־תיכונית ב״תקופת הגניזה״, שנחקרה על ידי ש״ד גויטיין ותלמידיו. לנוכח משקלו של מחקר מפואר זה בהיסטוריה החברתית היהודית – חשוף העוסק בחברה יהודית לא־אשכנזית למכשול חדש. לגביו שורר כעת מצב מקביל לזה שדור חוקרים קודם היה נתון בו: מצב בו לאוריינטציה האירופאית נודעה השפעה דומיננטית על מחקר חברות לא־ אירופאיות – יהודיות ולא־יהודיות כאחת. המכשול החדש הוא שכל חברה יהודית בארצות האיסלאם תתואר מעתה על פי אמות־מידה ומושגים הלקוחים מ״חברת הגניזה״, כשם שבעבר הוערכו חברות אלו על פי אמות־מידה אשכנזיות. לכן חשוב לציין לענייננו, כי החברה שנחשפה על ידי תעודות הגניזה מרוחקת משתי בחינות מן החברה בה אנו עוסקים כאן. האחת, ״חברת הגניזה" היא בת ימי־הביניים, קודם להתפשטות השבטית ממרכז אסיה, אשר שינתה את המלוכות והתרבויות ששלטו מאז הכיבוש הערבי, והוליכה לכינון האימפריה העותומאנית. שנית, חלק גדול מאוד מהתעודות החברתיות של הגניזה עוסקות ביהודים מתוניסיה אשר מכתביהם השתמרו במצרים, ויש יסוד לטיעון לפיו תוניסיה ומארוקו, על כלל אוכלוסיהן, שונות במידה רבה זו מזו.
בעבודתי זו מקבל אני את עיקר המימצאים שבמחקרים האנתרופלוגיים על החברה הסובבת את זו בה אנו מתמקדים, וכן את העניין התיאורטי המדריך את קליפורד גירץ ועמיתיו ואת יעקב כ״ץ. מבקש אני, אם כן, להרחיב את תחום השאלות בו עסקו חוקרים אלה, שהקיף את החברה היהודית האשכנזית המסורתית ואת זו המוסלמית המארוקאית, אל עבר החברה היהודית־מארוקאית המסורתית.
יהדות מארוקו המסורתית, כפי ששמה מעיד עליה, היא חלק מכלל החברה היהודית המסורתית. כל אחת מן החברות המסורתיות היהודיות, כגון זו של תימן, של ספרד בתקופת פריחתה של בבל התלמודית ואף של מארוקו, שונות זו מזו בפרטים רבים, אך דומות בקוויהן העיקריים עקב היסוד היהודי המשותף. לאחר התגבשותה בכתב של המסורת הרבנית התלמודית בסוף הזמן העתיק, ובמיוחד לאחר כשלון הערעור הקראי על מסורת זו, נמצא בסיס חברתי־תרבותי רחב ומשותף לקהילות ישראל בכל מקום. לבסיס זה ביטויים רבים, הן באורח חיים מוחשי, הן בהלכי־רוח מופשטים, בעניינים דתיים ומשפחתיים, בפוליטיקה קהילתית ובריבוד חברתי, בהתייחסות לגויים ובחינוך ילדים. ואולם בפרטים ובדקויות של מיבנה החברה, שונות החברות היהודיות זו מזו, ובבירור עניין זה אנו עוסקים בחיבורנו. מבקש אני לחשוף את המיבנה המיוחד של החברה היהודית המסורתית בגילגולה המארוקאי.
אחד מגורמי השוני היסודיים של חברות יהודיות טמון ברקע החברה המארחת, שבקירבה חיים בני העם היהודי. השוני ברקע מכתיב על פי רוב נתוני יסוד בחיי הכלכלה ובבטחון הקיום של יהודים. היסטוריונים הצביעו על כך שתכונות של חברת הרקע קשורות אף בקווים תרבותיים פנימיים בחברה היהודית, כפי שאלה התפתחו, לגוניהם המיוחדים, באזורים השונים. חשוב להדגיש כי אין כאן הנחה כאילו החברה היהודית מושפעת באופן סביל וחד־כיווני מזו הלא־יהודית. מבקש אני רק לטעון שנמצאה הקבלה בין.חיי יהודים וחיי גויים בחברות השונות. בכך אינני מתייחס לשאלת כיווני ההשפעה, אשר בניסוח כוללני איננה חשובה במיוחד להבנת החיים היהודיים.
על כמה הקבלות חשובות בין חיי יהודים לבין חיי גויים במקומות ובזמנים שונים עמד יצחק בער המנוח: האחת היא ההקבלה בין תנועת "חסידי אשכנז" ביה״ב (והשפעתה על כלל אורח החיים האשכנזי ביה״ב) לבין תנועות נוצריות סגפניות באותה סביבה (בער תרצ״ח). הקבלה אחרת היא זו שבין הארגון הקהילתי האשכנזי בראשית יה״ב והתפתחות העיר הנוצרית (בער תש״י, וכן סימונסון תשכ״ה, אשר עמד על הקבלה זו ביחס לקהילות איטליה). הקבלה שלישית היא זו שבין הלכי־הרוח הרציונליסטיים, שבהגות היהודית בארצות האיסלאם ביה״ב, לבין הפילוסופיה המוסלמית דאז.
דומה הדבר גם במארוקו: יהודים ומוסלמים חיים יחדיו בעולם אחד, וכוחות חברתיים משותפים מניעים אותם; וכשם שיהודים בכל מקום מציגים גוון של חברה יהודית, כך יהודים היושבים במקום מסויים כלשהו מפתחים באורחות חייהם גוון פרטי ומיוחד של החברה המשותפת להם ולגויי הארץ. קביעה זו, אם נכונה היא בכלל, ודאי טעונה בירור ופירוט ביחס לחברות יהודיות ספציפיות. יהודים שהם מהגרים בארץ חדשה שונים למדי מן החברה המארחת. לעומת זאת, יהודים בארץ במארוקו מושרשים במקום, עוד טרם בוא האיסלאם; לבן יש להניח כי כוחות חברתיים אשר פעלו על שבניהם, פעלו גם עליהם. הנחות אלו מביאות אותי להתייחס, במסגרת הבירור שלפנינו, לתיזות של חוקרי מארוקו, במקביל לאלה של חוקרי החברה היהודית.
התקופה בה אנו דנים היא זו של המאות ה־19-18. בהיות עיסוקנו יהדות מארוקו המסורתית, הרי סיומה של התקופה המסורתית הוא חד וברור. לכל הדעות אין להתייחס אל יהדות מארוקו באל חברה מסורתית לאחר שנת 1918. באותה שנה הוטלה על הקהילות תחיקה צרפתית אשר שינתה את בסיס קיומן הפוליטי הישן. שנים מעטות לפני כן, ב־1912, כוננו הצרפתים משטר חסות: מאורע שאולי גם בו יש לראות צומת היסטורית חשובה. אך מקובל להקדים את קיצה של התקופה המסורתית במארוקו לסופה של המאה ה־19. ב־1894 מת הסולטאן האחרון, שניהל מדיניות עצמאית, פחות או יותר, מתכתיבי המעצמות האירופאיות האימפריאליסטיות, לאחר שכבר עשרות שנים קודם לכן העמיקה החדירה האירופאית ונגסה בריבונות המארוקאית על ידי הסכמי הקפיטולציות. הסכמים אלה רופפו לא רק את השלטון המלכותי המרכזי, אלא גם את תוקף מרותן של הקהילות היהודיות על חבריהן.5 להתפתחויות אלה קשורה גם חדירת רשת החינוך המודרנית של חברת ״כל ישראל חברים״ בסוף המאה ה־19. בתי הספר המודרניים החילוניים נוסדו לראשונה בקהילות טסואן וטנג׳יר בשנות ה־60 של המאה ה־19, ועד סוף המאה נפתחו בתי־ספר של חכי״ח ברוב הקהילות העירוניות הגדולות. אלה העמידו תלמידים שהיו שונים מאוד מאבותיהם, ולקראת סוף המאה רבו בוגרי בתי־ספר אלה, שייסדו אירגוני בוגרים אשר עסקו בפעילות חברה ותרבות, ניהלו דיונים אינטלקטואליים ואירגנו תמיכה בבתי־ספרם (לסקיר כרך א; עמי 334-286). יש להניח כי התגבשות בקבוצות מסוג זה בתוך הקהילות פנימה הטילה עליהן חותם חדש. לכן נוטה אני לקבל פריודיזאציה, שלפיה התקופה המסורתית מתקרבת לסיומה ברבע האחרון של המאה.
ציבור ויחידים במרוקו-שלמה דשן
עמוד 14
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן-סיפור אברהם, עליו השלום
סיפור אברהם, עליו השלום
אמר [המסרן]: נכנס תרח אצל אשתו וסיפר לה את הדבר הזה. אמרה לו: ״ואני אספר לך דבר מופלא מזה, והוא כי חדלתי מאורח הנשים זה זמן, והנה שב אליי אורח הנשים היום ולא אדע מה פשרו״. אמר לה: ״שמרי את עניינך בסוד לבל יגיע הדבר לאוזני המלך״. שהתה במצב זה עד שהיטהרה. אז שמע תרח בת קול אומרת: ״הנה הושבו לאשתך נעוריה למען יצא האור הזוהר אשר בחלציך״. אחר כך ראה מלאך האומר לו: ״הוי תרח, שוב והשב את ברית האמונים אשר בחלציך״. הלך אל ביתו, אך לא העז לקרב אל אשתו. בבוקר ראה אור זוהר אשר יצא ופשט מפניו. אמר לאשתו: ״האם לא תראי את האור הזה?״. אמרה: ״אמנם כן, ואני הייתי אישה באה בימים, והנה הפכתי לצעירה רעננה״.
[יצא[ תרח ]מביתו והקריב קרבן – מאכל ומשקה – לפסילים, בסברו כי הפסילים הם אלה האוכלים ושותים. אך עם רדת הליל באו השטנים לאכלם, והנה הם רואים מלאכים הצועקים לעברם, והסתלקו. למחרת התעצב תרח על כך שהמזון נותר כשהיה, בסברו כי הפסילים אכן כועסים עליו. עמד ליד הפסילים ועבר להם, למען יתרצו לו. וכאשר התמהמה לשוב אל ביתו, באה אשתו לחפשו. נכנסה התאווה בלבו, בעל אותה בבית הפסילים, והיא הרתה לו את אברהם עליו השלום. אז נפלה הכעבה אפיים ארצה משתחווה, דיברה ואמרה: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין שותף לו״. הפסילים כולם הרכינו את ראשיהם, וחיות הטרף חבטו בזנבותיהן באדמה לרגל התהוות עוברו של אברהם.
וכוכבו של אברהם עלה, ולו שני קצוות: האחד במזרח והאחר במערב, ולו אורות כאור השמש והירח. ראה נמרוד את הכוכב ושאל את החוזים בכוכבים על אודותיו. אמרו: ״כוכב זה מצביע על יילוד שאמו כבר הרתה אותו, והוא יביא לאבדנך״. החל [נמרוד] הורג את התינוקות, עד שהרג מניין אשר לא ייספר מרוב, בעוד אברהם מוסיף בבטן אמו אור ויופי, עד מלאות לו ארבעה חודשים. אז ראתה אמו בחלום אש היוצאת מתחת שולי בגדה, מגיעה עד לב השמים ומתפשטת בעולם. ובמלאות לאברהם בבטן אמו תשעה חודשים, ראה נמרוד בשנתו חלום מבעית. הקיץ בבהלה, קרא אליו את החוזים בכוכבים ואמר: ״ראיתי אמש בחלום אש יורדת מן השמים ולה עשן. קרבה [האש] אל שער ארמוני ואמרה: ׳הוי נמרוד, אמור עמי: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים ואברהם הוא שליח אלוהים״, שאם לא כן אשרוף אותך׳. אחר כך קרבה אליי ושרפתני״. אמרו לו פותרי החלומות: ״חלום זה מלמד על נער אשר יביא לאבדנך; אל תותיר אפוא יילוד בלא שתהרגהו״. החלו נמרוד ובני ממלכתו לתור אחר יילודים ולהרגם, עד שנכנסו אל ביתו של תרח ואמרו לאשתו: ״היש בבטנך עובר?״. אמרה: ״אין עמדי שום עובר״. עיוור אלוהים את עיניהם, וכל אימת שמיששו צד אחד בגופה היה אברהם עובר אל הצד השני, ואחר כך אל הגב. לפיכך לא התגלה להם הריונה, ועזבוה.
וכאשר אחזוה צירי לידה בא אליה מלאך ואמר לה: ״צאי עמדי אל מערת האור אשר בה נולדו חנוך {130} ונוח״. יצאה אליה וראתה כי יש בה יצועים וכסתות וכלי לידה. הקל אלוהים עליה את צירי הלידה, והיא ילדה אותו בליל יום השישי [אשר חל] בליל עָאשׁוּרַאא [הוּא חֹדֶשׁ אלמֻחַרִּם.]בחודש הראשון בשנה המוסלמית. בנפלו ארצה הזדקף, עמד ואמר בקולו הרם ביותר: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, אין שותף לו״, וקולו הגיע אל המזרח ואל המערב. אחר כך חתך גבריאל את חבל טבורו, הטבילו בנהרות שביעות הרצון, הלבישו בבגד לבן, ומשח את שדי אמו בחלב ודבש. ו[אברהם] היה מוצץ [גם] את חמש אצבעותיו: האגודל היה שופע בעבורו דבש, האצבע המורה – יין, האמה – חלב, הקמיצה – חמאה, והזרת – מים. אחר כך שבה [אמו] אל ביתה, ולבה שמח בילדה אברהם. ביום השלישי יצאה מביתה בסתר, ופניה מועדות אל המערה, והנה היא רואה חיות פרא וחיות טרף ליד פתח המערה. התעצבה בסברה כי ילדה אבד; אך בהיכנסה אליו ראתה אותו [שוכב] על יצוע עשוי משי, ועיניו מאופרות בכוהל. אז ידעה כי יש לו אלוה השומר עליו, ושבה אל ביתה. [מאז] הייתה באה אליו פעם בשלושה ימים, מעיפה בו מבט ושבה [אל ביתה].
ובמלאות לו ארבע שנים הביא לו גבריאל כסות מגן עדן, השקהו את משקה הייחוד, למען לא ישתף לאלוהים מאומה, ואמר לו: ״עתה צא מן המערה, והנך מוגן״. יצא ובידו מטה עשוי זהב, כמו שנאמר: ״כך הראינו לאברהם את ממלכת השמים והארץ, ולמען ישתכנע: כאשר ירד עליו הלילה, ראה כוכב, ואמר: ׳זה ריבוני׳. כאשר שקע, אמר: ׳לא אוהב את השוקעים׳. וכאשר ראה את הירח עולה, אמר: ׳זה ריבוני׳. ואולם כאשר שקע, אמר: ׳אם לא ינחני ריבוני, אהיה בקהל התועים׳. כאשר ראה את השמש עולה, אמר: ׳זה ריבוני, זה הגדול מכולם׳. ואולם כאשר שקעה, אמר: ׳הוי בני עמי, אינני מחויב לשותפים אשר צירפתם לאלוהים. אשא את פניי כחניף אל מי שיצר את השמים ואת הארץ וגו״ץסורה 79-75,6).
מושג החוזר ונשנה בקוראן לגבי אברהם ופירושו: מאמין מונותאיסטי טהור, שאינו משתף לאלוהים מאומה, ואשר אמונתו הטהורה היא מקורית, מפני שקדמה ליהדות ולנצרות. לפרטים על מקורו האפשרי של המושג והקשריו השונים ראו ווט, הניף, וראו גם הקדמה, הערה 13 והקשרה.
אחר כך החל משנן את מילות האמונה התמימה בלבו, בלשונו ובכל רמ״ח איבריו והן: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין שותף לו״. ציווה אלוהים על הרוח לשאת את המילים הכבירות האלה עד שהבקיעו את אוזני הבריות. הם נחרדו אז, ונמרוד הזדעזע.
אחר הדברים האלה הוריד אלוהים לאברהם מלאך אשר אמר לו: ״קום, אברהם, וצא ללכת אל אביך ואל אמך; אל תירא ואל תיחת, והזכר את ריבונך השכם והערב״. אז ניגשו גבריאל ואברהם ועמדו ליד הדלת. אמר גבריאל: ״זהו בית הוריך, אברהם; היכנס אפוא ודרוש בשלומם״. אחר כך עזבו ועלה השמימה. ביקש אברהם רשות להיכנס, ואביו נתן לו את רשותו. משנכנס הביט תרח אל יפי מראהו, ואוּשָׁא [אמו] באה, חיבקה אותו ואמרה: ״ילדי, בשם תפארתו של נמרוד״; אמר אברהם: ״אל תישבעי, אמי, בשם תפארתו של נמרוד, כי התפארת היא אך לאלוהים, אשר ברא אותי, עיצב את צורתי, גידלני ושמרני, והוליכני באורח מישרים״. נחרד תרח מדבריו ואמר: ״בני, היש לך אלוה זולת נמרוד? שהרי לו ממלכת הארץ במזרח ובמערב!״. אמר אברהם: ״הוי אבי, ריבוני אשר ברא את השמים והארץ, אין לו שותף״.
הגיע שמעו של אברהם לאוזני מקורבי תרח, והחלו מתנצחים עם אברהם ומפחידים אותו מפני עונשו של נמרוד, והוא היה מתווכח עמם ומזכיר להם את גדולת אלוהיו יתעלה. אחר כך אמר אברהם: ״אמי, מי יפה יותר, נמרוד או אני?״. אמרה: ״אתה בוודאי יפה יותר ממנו, בני, שהרי הוא שחור, פוזל וחֲרוּמַף״. אמר אברהם: ״לו היה [נמרוד] בורא, כי אז לא כזה היה מראהו״. אמר לו אביו: ״הוי אברהם, בל תנאץ את מלכנו ואת אלוהינו, שהרי הוא זה אשר ברא אותי ואותך״. אז רגז אברהם ואמר: ״אבוי לך, זקן״.
אחר הדברים האלה קם תרח, בא אל נמרוד, השתחווה לו ואמר: ״מלכי, הילד אשר יראת מפניו הוא בני, אלא שהוא נולד לא בביתי ושלא בידיעתי. הוא הגיע אליי [אחרי שגדל] והוא כבר עלם, וטוען הוא כי יש לו אלוה זולתך״. הזדעזע נמרוד ואמר: ״מאימתי הוא אצלך?״. ענה: ״זה שלושה חודשים״. אמר נמרוד לעוזריו: ״הביאוהו אליי!״. יצאו אליו, לקחוהו והביאוהו אל נמרוד, אשר הקדים לקשט את ארמונו ואת מושביו בפאר רב. פנה אברהם ימינה ושמאלה ואמר: ״בני עמי, את מי תעבדו זולת אלוהים?״. אמרו: ״אנו עובדים לאלילים״. אמר: ״האם ישמעוכם כאשר תפנו אליהם בתפילה? או שמא יוכלו להועיל לכם?״. אמרו: ״לא, כך מצאנו את אבותינו עושים״ (סורה 26, 74-69, במקוטע, עם מילות קישור). אז הזכיר אברהם את תוארו של אלוהים, פנה אל אביו ואמר: ״וסלח לאבי, הוא היה בתועים וגו׳״(שם, 86). ניגש אליו נמרוד ואמר: ״הוי אברהם, לך אחר דתי ועבוד אותי, שהרי אני הוא בוראך ומפרנסך״. אמר אברהם: ״שקר דיברת; בוראי ומפרנסי הוא אלוהים אשר אין אלוה מבלעדיו״. אז הוכו הבריות בתדהמה, ורחשו בלבם חיבה לאברהם.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן-סיפור אברהם, עליו השלום
עמוד 193
"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול…הרב משה אסולין שמיר
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,
ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו"
(פרשת בהר. כה, כה).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר:
"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול…
על תהליך גאולתנו…,
"ועל זה עתידים ליתן את הדין –
כל אדוני הארץ גדולי ישראל,
ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",
על כך שלא מעוררים את העם לגאולה!!!
אדוני הארץ וגדולי ישראל = המנהיגים והרבנים,
חייבים לפעול ביתר שאת,
למען גאולת השכינה ובנין המקדש,
אחרת, יתנו את הדין, ובגדול.
רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,
ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…
וראוי להם להיות בוכים ולהתפלל אל ה',
שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,
שתהיה בדרך הטבע {בניסים נסתרים} – אם לא נשוב בתשובה:
"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).
עתיד הקב"ה באחרית הימים, להשליט עלינו מנהיגים ש-פ-ל-י-ם,
על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".
רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:
"ושפל אנשים – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון
אדם ש-פ-ל ו-פ-ח-ו-ת – מן האנשים".
כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,
השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,
כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:
"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…
ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.
ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב,
כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…
והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,
זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…
וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…
ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".
רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".
"גדולי ישראל" = הצדיקים. "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).
הסבר הפס' ע"י רבנו-אור-החיים-הק':
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.
"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.
"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו": "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.
הוהר הק' אומר: גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):
"דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".
נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה
רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".
השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.
הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.
התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.
תפילת רבנו-אור-החיים-הק' – על גאולת השכינה:
"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.
למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.
זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,
כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.
המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,
מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.
הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,
רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".
רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.
ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.
למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):
"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…
והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.
"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},
לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},
להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.
(ויקרא, כה לח).
מטרת בואנו לארץ ישראל,
"להיות לכם לאלוקים".
ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).
את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.
לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).
יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".
את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.
הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.
מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:
כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.
הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.
וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,
ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).
א. 'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.
כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):
"ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).
רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:
"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.
"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:
א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.
ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.
"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.
רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.
רבנו-אור-החיים-הק' מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.
בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:
'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.
המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':
"והחסר – נשלם מעצמו".
'בכל, מכל כל' (ברכת המזון):
האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,
היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.
עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,
וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.
כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.
"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).
ב. "ברכת ה'" – בפרנסה.
בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).
החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.
העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.
ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.
בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.
"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).
"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.
"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.
כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".
כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.
ג. "ברכת ה'" – בלימוד תורה.
רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.
רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:
א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.
ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.
לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".
גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.
מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',
ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.
יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".
"אור זרוע לצדיק"
לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.
רבם של חכמי הדור הספרדים:
הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.
יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.
חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.
חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.
חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.
בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".
ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.
עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.
ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".
"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.
הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".
כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".
חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.
כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.
כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.
בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.
חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,
וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:
"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".
חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.
הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.
חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.
בברכת תורת אלוקים חיים,
והמצפה לגאולה קרובה ברחמים.
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.המקהלה של דודי יצחק
- 15. המקהלה של דודי יצחק
דודי יצחק, אחיו הצעיר של אבי, היה אישיות צבעונית ביותר. כל העיר העריצה אותו בזכות כישרונותיו. הוא היה עיתונאי, צייר ומשורר וגם במאי לעת מצוא. כולם רצו בחברתו כי הוא היה איש שיחה מבריק. הוא היה מעין אנציקלופדיה חיה וידע תמיד יותר מאחרים בכל עניין ועניין. בדרך כלל, ידענים לוקים בטרחנות יתרה, לא כן דודי יצחק! היה לו קסם רב וכולם אהבו להקשיב לו.
באותה מידה, היה בעל עקרונות נוקשים, ועמד על כך שאנשים יכבדו את ערך הזמן. ״הזמן שלי לא פחות חשוב משלכם,״ היה אומר. הוא דרש מעצמו ומאחרים דייקנות ללא פשרות. לא אחת קרה, שהוזמן לתת הרצאה והאנשים איחרו. כשראה כך, לא חיכה להם אפילו דקה אחת, אלא קם ויצא מהאולם בלי להגיד מילה. כך נהג גם אם הייתה לו פגישה עם אישיות חשובה ככל שתהיה, ואפילו אם הייתה על פי בקשתו כדי לקבל משרה או כדי לקדם עניין כלשהו. אין צורך לומר שהדבר גרם לו לא פעם לנזקים קשים.
באותה תקופה חש על בשרו את האנטישמיות שהלכה וקיבלה לגיטימיות בקרב אנשי השלטון הצרפתי בהשפעת ממשלת וישי בצרפת. ה״סלונים״ הצרפתיים שחיפשו קודם את קרבתו, סגרו בפניו את דלתותיהם. חברים מושבעים משכבר הדירו רגליהם מביתו.
כך החל לגלות עניין בציונות, וככל הנראה הגיע למסקנה, שהיא התשובה לאנטישמיות הגואה.
באותם ימים, בטרם קמה מדינת ישראל, העלייה לארץ כ״עלייה ציונית״ לא הייתה נפוצה עדיין בין יהודי מרוקו. למושג ״ציונות״ לא היה אותו היבט מעשי שנתלווה לה מאוחר יותר. בעינינו אז, הציונות התבטאה באהבת ארץ ישראל דרך השירים והסיפורים שלה, ולהמשיך לחלום על שיבת היהודים לארצם באיזה שהוא זמן בלתי מוגדר.
דודי יצחק ראה בשירים שהחלו להגיע אלינו מ״פלסטינה״, נקודת חיבור חזקה לארץ ישראל. על כן הקים מועדון זמר קבוע שקיבל בפינו תואר של ״מקהלה״, וכל הנוער היהודי של מוגדור החל ללמוד שירים, קודם בצרפתית ואחר כך בעברית. כל מי שבא מפלסטינה של אותם הימים היה מתבקש ללמד שיר. כך הגיעו אלינו שירים שונים ומגוונים שנקלטו ללא אבחנה, כ״שיר העמק׳/ ״נומי נומי ילדתי׳/ ״החמה מראש האילנות׳/ ״לא ביום ולא בלילה״ ועוד. השירים היו בעברית ואנו לא הבנו את המילים. אני זוכר איך הדוד הסביר לחברי המקהלה שהעלמה מהשיר ״לא ביום ולא בלילה״, מחכה לחתן, ולא חשוב אם יבוא מפולין או מליטא, וזו הייתה הפעם הראשונה שמחוזות כאלה הוזכרו במקומותינו. לאותה עלמה לא היה אכפת מי יהיה חתנה, לבן או שחור, רווק או אלמן. אך חתן אחד היא לא רצתה בשום אופן – ״רק לא זקן! רק לא זקן!״
חתונת זקן בן שבעים עם נערה בת שבע עשרה ואפילו פחות מזה הייתה חיזיון נפרץ אצלנו. לרוב, הזקן שהתאלמן ונשאר לבדו עם שמונה או עשרה ילדים בבית, חיפש לו אישה צעירה שיהיה לה די כוח כדי לטפל בכל המשפחה הגדולה הזו. עוד תירוץ חשוב היה לו לאותו זקן: רבנים דאגו לשנן ללא הרף שאסור לו לאדם להישאר בלא אישה. לשדכנים הייתה כבר רשימה של בנות ממשפחות עניות שהגיעו לפרקן. על נקלה הצליחו לשכנע את הורי הנערה, שכדאי להם להסכים לשידוך המוצע להם. הנימוקים לא היו חסרים:
״מי ייקח אותה? הרי אתם מחוסרי כול! נכון, אפשר להשיא אותה לנער עני כמוה, אבל אלה החיים שאתם רוצים בשבילה? חיים של עוני ללא פרנסה עם מגורים באיזה חור מעופש? שם יגדלו את ילדיהם? חתונה ללא אופק לעתיד? הנה פלוני בן פלוני, הוא התאלמן, יש לו בית ועסק והוא יהיה כמו אבא לבתכם…״
כמה שיחות התקיימו בין באי המקהלה בנושא הזה! כמה התמרמרויות נשמעו מפי הבנות שכבר הוצעו להן שידוכים עם גברים שהיו בגיל כפול מזה שלהן, אם לא יותר! והרי לכם שיר מארץ ישראל אשר תרם ללא ספק לתודעת אנשי הקהילה לגבי נישואין בין זקנים לצעירות.
ומי שהביא את השירים האלו ודאג להחדיר את משמעותם היה דודי יצחק.
ולא ידענו אז שהשיר הקטן הזה הוא של חיים נחמן ביאליק הנערץ.
למדנו שם גם שיר קצר שעד היום מעלה חיוך על שפתי:
״גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיף – יופו׳
רק כאשר עליתי ארצה והלכתי לקיבוץ, ראיתי זיפזיף לראשונה והבנתי למה התכוון המשורר, אך עד היום איני יודע למה יופ? מה ליופ ולגמל גמלי?
אני הייתי צעיר מדי בשביל המקהלה. על כן דודי הודיע לי בפסקנות שטרם הגיע זמני להצטרף אליה. האכזבה שלי הייתה רבה, אך היא לא האריכה ימים, כי יום אחד הוא קרא לי ואמר: ״אביך סיפר לי על תשוקתך לכינור. לו היה לי כסף, הייתי קם עכשיו ונוסע לקזבלנקה לקנות לך כינור. כי בכתובים שלנו נאמר: ׳חנוך לנער על פי דרכו'. מכל מקום, החושק בכינור חושק במוסיקה, ואנו כאן במקהלה עוסקים במוסיקה, על כן מצווה לצרף אותך אלינו!״
כך בזכות הכינור שלא היה לי, נכנסתי למקהלה של דודי יצחק.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.המקהלה של דודי יצחק
עמוד 38