ציבור ויחידים במרוקו-שלמה דשן
מבוא
העיסוק ביהדות מארוקו המסורתית מעלה שורת שאלות סוציולוגיות, המיתמצות בצמד המושגים ״ציבור ויחידים״. חברת יהודי מארוקו מאופיינת בלכידות ציבורית ומקיימת מוסדות ציבוריים; ועם זאת בולטים בה כוחות הפירוד, הנובעים מעצמאותם של יחידים המרכיבים את הציבור. מתיחות זו ניכרת בתחומי החיים העיקריים, שסוציולוגים רגילים למנות, את הכלכלה, המוסדות הקהילתיים האוטונומיים, המנהיגות הדתית ואף חיי המשפחה. עיקרו של חיבור זה בבירור טיב היחס שבין כוחות הליכוד והפירוד בחיי החברה היהודית במארוקו. במה כוחו של הציבור היהודי רב ובמה מועט? באיזו מידה התפתחו מוסדות קהילתיים, ובאיזו מידה טיפלו אנשים בענייניהם באופן פרטי? מה היה כוחה של המשפחה, הן כלפי בניה, הן כלפי הציבור הרחב?
ביסוד בירור זה מונחות שתי גישות עיוניות, שפותחו בשדות מחקר שונים אך מקורבים לזה שלנו. האחת היא עבודת יעקב כ״ץ (תשי״ח) על החברה המסורתית האשכנזית, שיש בה מתקיפת שדה מחקר דומה, בקווים כלליים לזה של יהדות מארוקו, דרך הצגת שאלות סוציולוגיות מהסוג שהוזכר. שאלות אלו מתבררות בעבודתו של כ״ץ בעזרת מושגים הלקוחים מתיאוריה סוציולוגית כוללנית מיסודו של מקם ובר. גישה עיונית אחרת, המזינה את הבירור שלפנינו, טמונה בעבודת אנתרופולוגים חברתיים והיסטוריים, שחקרו את החברה המארוקאית המוסלמית בשנים האחרונות. חוקרים אלה, שבולטים בהם קליפורד גירץ ותלמידיו, העלו תמונת חברה מארוקאית בה מודגשים שני קווים. האחד, יסוד האינדיווידואליזם והעדר מידת הריתוק של אנשים, באופן קפוא ונוקשה, למסגרות שבטיות מעמדיות ועיסוקיות. השני הוא אופייה המיוחד של הדתיות באיסלאם המארוקאי, בה בולט יסוד ההתלהבות וההשראה, בניגוד ליסוד המאופק והרשמי. גם עבודת אנתרופולוגים אלה ניזונה ביסודה מן התיאוריה הוובריאנית על טיב המיבנה של חברות אנושיות., בצד עבודות מדעני החברה שהזכרתי, נמצאים בידינו תיאורים היסטוריים ואתנוגרפיים של חברות יהודיות רבות – ספרדיות ומזרחיות. משקלן של עבודות אלו איננו אחיד. יש חברות שתוארו באופן דל ושטחי בלבד, ויש חברה שזכתה לתיאור חי ועשיר מאין כמוהו – היא החברה הים־תיכונית ב״תקופת הגניזה״, שנחקרה על ידי ש״ד גויטיין ותלמידיו. לנוכח משקלו של מחקר מפואר זה בהיסטוריה החברתית היהודית – חשוף העוסק בחברה יהודית לא־אשכנזית למכשול חדש. לגביו שורר כעת מצב מקביל לזה שדור חוקרים קודם היה נתון בו: מצב בו לאוריינטציה האירופאית נודעה השפעה דומיננטית על מחקר חברות לא־ אירופאיות – יהודיות ולא־יהודיות כאחת. המכשול החדש הוא שכל חברה יהודית בארצות האיסלאם תתואר מעתה על פי אמות־מידה ומושגים הלקוחים מ״חברת הגניזה״, כשם שבעבר הוערכו חברות אלו על פי אמות־מידה אשכנזיות. לכן חשוב לציין לענייננו, כי החברה שנחשפה על ידי תעודות הגניזה מרוחקת משתי בחינות מן החברה בה אנו עוסקים כאן. האחת, ״חברת הגניזה" היא בת ימי־הביניים, קודם להתפשטות השבטית ממרכז אסיה, אשר שינתה את המלוכות והתרבויות ששלטו מאז הכיבוש הערבי, והוליכה לכינון האימפריה העותומאנית. שנית, חלק גדול מאוד מהתעודות החברתיות של הגניזה עוסקות ביהודים מתוניסיה אשר מכתביהם השתמרו במצרים, ויש יסוד לטיעון לפיו תוניסיה ומארוקו, על כלל אוכלוסיהן, שונות במידה רבה זו מזו.
בעבודתי זו מקבל אני את עיקר המימצאים שבמחקרים האנתרופלוגיים על החברה הסובבת את זו בה אנו מתמקדים, וכן את העניין התיאורטי המדריך את קליפורד גירץ ועמיתיו ואת יעקב כ״ץ. מבקש אני, אם כן, להרחיב את תחום השאלות בו עסקו חוקרים אלה, שהקיף את החברה היהודית האשכנזית המסורתית ואת זו המוסלמית המארוקאית, אל עבר החברה היהודית־מארוקאית המסורתית.
יהדות מארוקו המסורתית, כפי ששמה מעיד עליה, היא חלק מכלל החברה היהודית המסורתית. כל אחת מן החברות המסורתיות היהודיות, כגון זו של תימן, של ספרד בתקופת פריחתה של בבל התלמודית ואף של מארוקו, שונות זו מזו בפרטים רבים, אך דומות בקוויהן העיקריים עקב היסוד היהודי המשותף. לאחר התגבשותה בכתב של המסורת הרבנית התלמודית בסוף הזמן העתיק, ובמיוחד לאחר כשלון הערעור הקראי על מסורת זו, נמצא בסיס חברתי־תרבותי רחב ומשותף לקהילות ישראל בכל מקום. לבסיס זה ביטויים רבים, הן באורח חיים מוחשי, הן בהלכי־רוח מופשטים, בעניינים דתיים ומשפחתיים, בפוליטיקה קהילתית ובריבוד חברתי, בהתייחסות לגויים ובחינוך ילדים. ואולם בפרטים ובדקויות של מיבנה החברה, שונות החברות היהודיות זו מזו, ובבירור עניין זה אנו עוסקים בחיבורנו. מבקש אני לחשוף את המיבנה המיוחד של החברה היהודית המסורתית בגילגולה המארוקאי.
אחד מגורמי השוני היסודיים של חברות יהודיות טמון ברקע החברה המארחת, שבקירבה חיים בני העם היהודי. השוני ברקע מכתיב על פי רוב נתוני יסוד בחיי הכלכלה ובבטחון הקיום של יהודים. היסטוריונים הצביעו על כך שתכונות של חברת הרקע קשורות אף בקווים תרבותיים פנימיים בחברה היהודית, כפי שאלה התפתחו, לגוניהם המיוחדים, באזורים השונים. חשוב להדגיש כי אין כאן הנחה כאילו החברה היהודית מושפעת באופן סביל וחד־כיווני מזו הלא־יהודית. מבקש אני רק לטעון שנמצאה הקבלה בין.חיי יהודים וחיי גויים בחברות השונות. בכך אינני מתייחס לשאלת כיווני ההשפעה, אשר בניסוח כוללני איננה חשובה במיוחד להבנת החיים היהודיים.
על כמה הקבלות חשובות בין חיי יהודים לבין חיי גויים במקומות ובזמנים שונים עמד יצחק בער המנוח: האחת היא ההקבלה בין תנועת "חסידי אשכנז" ביה״ב (והשפעתה על כלל אורח החיים האשכנזי ביה״ב) לבין תנועות נוצריות סגפניות באותה סביבה (בער תרצ״ח). הקבלה אחרת היא זו שבין הארגון הקהילתי האשכנזי בראשית יה״ב והתפתחות העיר הנוצרית (בער תש״י, וכן סימונסון תשכ״ה, אשר עמד על הקבלה זו ביחס לקהילות איטליה). הקבלה שלישית היא זו שבין הלכי־הרוח הרציונליסטיים, שבהגות היהודית בארצות האיסלאם ביה״ב, לבין הפילוסופיה המוסלמית דאז.
דומה הדבר גם במארוקו: יהודים ומוסלמים חיים יחדיו בעולם אחד, וכוחות חברתיים משותפים מניעים אותם; וכשם שיהודים בכל מקום מציגים גוון של חברה יהודית, כך יהודים היושבים במקום מסויים כלשהו מפתחים באורחות חייהם גוון פרטי ומיוחד של החברה המשותפת להם ולגויי הארץ. קביעה זו, אם נכונה היא בכלל, ודאי טעונה בירור ופירוט ביחס לחברות יהודיות ספציפיות. יהודים שהם מהגרים בארץ חדשה שונים למדי מן החברה המארחת. לעומת זאת, יהודים בארץ במארוקו מושרשים במקום, עוד טרם בוא האיסלאם; לבן יש להניח כי כוחות חברתיים אשר פעלו על שבניהם, פעלו גם עליהם. הנחות אלו מביאות אותי להתייחס, במסגרת הבירור שלפנינו, לתיזות של חוקרי מארוקו, במקביל לאלה של חוקרי החברה היהודית.
התקופה בה אנו דנים היא זו של המאות ה־19-18. בהיות עיסוקנו יהדות מארוקו המסורתית, הרי סיומה של התקופה המסורתית הוא חד וברור. לכל הדעות אין להתייחס אל יהדות מארוקו באל חברה מסורתית לאחר שנת 1918. באותה שנה הוטלה על הקהילות תחיקה צרפתית אשר שינתה את בסיס קיומן הפוליטי הישן. שנים מעטות לפני כן, ב־1912, כוננו הצרפתים משטר חסות: מאורע שאולי גם בו יש לראות צומת היסטורית חשובה. אך מקובל להקדים את קיצה של התקופה המסורתית במארוקו לסופה של המאה ה־19. ב־1894 מת הסולטאן האחרון, שניהל מדיניות עצמאית, פחות או יותר, מתכתיבי המעצמות האירופאיות האימפריאליסטיות, לאחר שכבר עשרות שנים קודם לכן העמיקה החדירה האירופאית ונגסה בריבונות המארוקאית על ידי הסכמי הקפיטולציות. הסכמים אלה רופפו לא רק את השלטון המלכותי המרכזי, אלא גם את תוקף מרותן של הקהילות היהודיות על חבריהן.5 להתפתחויות אלה קשורה גם חדירת רשת החינוך המודרנית של חברת ״כל ישראל חברים״ בסוף המאה ה־19. בתי הספר המודרניים החילוניים נוסדו לראשונה בקהילות טסואן וטנג׳יר בשנות ה־60 של המאה ה־19, ועד סוף המאה נפתחו בתי־ספר של חכי״ח ברוב הקהילות העירוניות הגדולות. אלה העמידו תלמידים שהיו שונים מאוד מאבותיהם, ולקראת סוף המאה רבו בוגרי בתי־ספר אלה, שייסדו אירגוני בוגרים אשר עסקו בפעילות חברה ותרבות, ניהלו דיונים אינטלקטואליים ואירגנו תמיכה בבתי־ספרם (לסקיר כרך א; עמי 334-286). יש להניח כי התגבשות בקבוצות מסוג זה בתוך הקהילות פנימה הטילה עליהן חותם חדש. לכן נוטה אני לקבל פריודיזאציה, שלפיה התקופה המסורתית מתקרבת לסיומה ברבע האחרון של המאה.
ציבור ויחידים במרוקו-שלמה דשן
עמוד 14
כתיבת תגובה