מורשת יהדות מרוקו

משה שמיר

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני", הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

 

שמות החג:

חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.

עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.

 

חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.

כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.

 

"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.

תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.

 ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.

 

האמורא רב יוסף  בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

 

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

 

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"ב} לפני 3334 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

 

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

 

 

 

 

 

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

 

בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות בין חכמים –

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

א.  זריזות                               ב. ענוה                         ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

 

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =  השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו. 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:

 כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

ב. ענוה – "השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

הראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו,  התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.

 

הראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

 

רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:

 

רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.

 

 "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

 

מגילת רות

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

שבע מצוות בני נח: א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

 

 

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר: "ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).

מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…". איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.

 

חג שבועות שמח

משה שמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

,ל

 

 

 

בס"ד

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחנו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה" [ה-ו] מדוע כפל הלשון [למעל-מעל] אלא ידוע הגונב עושה שני חטאים: האחד שאינו נותן בדעתו שעין של מעלה רואה אותו. והשני שאינו מאמין שהכול מאיתו יתברך, העושר והעוני. כי אילו היה יודע ומאמין בזה לא היה גוזל מאחרים. עניין זה נרמז בכפל המילים "למעל מעל", שתי מעילות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

וביום השמיני יביא שתי תורים [ו\י] אומר הרב אליהו אדלר [יבא] כתוב חסר, בגימטריא 13, שבן 13 נעשה נזיר מן העבירות, כי קודם לכן ענשו על אביו, ומכאן ואילך על עצמו.

דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם [ו/כג] אומר  מדרש תנחומה. כה תברכו את בני ישראל זה שאמר הכתוב: הנה מיטתו שלשלומה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו… הנה מיטתו זה בית המקדש ולמה נמשל בית המקדש למיטה , מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה , כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכה, היו פרין ורבין ומהו שישים גיבורים , אלו שישים אותיות שבברכת כוהנים. כולם אחוזה חרב שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה" יאר ה", ישא ה" איש חרבו על ירכו מה ראה ירך להיותה נזכרת כאן, אלא אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצווארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לבית הכנסת מפחד בלילות בחלומו ורואה הכוהנים נושאים את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו. לכך נאמר: מפחד בלילות.. לכך אמר הקב"ה למשה הזהר לאהרון ולבניו שיהיו מברכים את בני ישראל, כה תברכו. אמר הקב"ה, לשעבר הייתי זקוק לברך את בריותיי אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך שנאמר: והיה ברכה הרי הברכות מסורות לכם, הכוהנים יהיו מברכים את ישראל. אמר הקב"ה בעולם הזה, ציוויתי אהרון ובניו לברך אותם,. ולעתיד לבוא, אני בכבודי אברך אותם, שנאמר: יברכך ה" מיון, עושה שמים וארץ.

אומר הזוהר הקדוש על הפסוק: יש בברכת הכוהנים 60 אותיות, ועל כל אות ואות יש מלאך ממונה בשמיים, ושישים אותיות אלו הן שישים ריבוא נשמות עם ישראל ומהן נפתחים שערי השפע לישראל.שלמה המלך חקק סביב מיטתו את שישים האותיות שבברכת הכוהנים, כדי שישמרו עליו מפחד המזיקים וכוחות הטומאה ויצילו אותו מחלומות רעים, וזהו שנאמר [שיר השירים] "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגברי ישראל. כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות [אומרים 3 פעמים] דברי המחבר למה אומרים את הפסוקים האלה 3 פעמים ?  והתשובה היא אם נספור את התיבות של הפסוקים מהמילה הנה עד המילה בלילות נמצא 20 תיבות מכפילים ב 3 הרי זה 60 נפלאות הבורא.

כה תברכו את בני ישראל [ו\כג] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא [אמור] נכתבה מלא [ו] מה שאין כן בפרשת אמר אל הכהנים ששם נכתב ללא [ו], והנה נראה לי הטעם כי האות [ו] כשהיא נכתבת כקריאתה [ואו], עולה בגימיטריה [יג] ובא לרמוז בה שבן [יג] שנים ראוי לברך את ישראל לבדו. אבל פחות מי"ג אינו ראוי לברך את ישראל לפי שעדיין לא נקרא איש אלא לכול להצטרף עם כהנים גדולים.

כה תברכו את בני ישראל אומא הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ידוע המנהג שנהגו כהנים רבים בימינו לבוא אל רחבת הכותל המערבי, ולברך ביחד את ברכת הכהנים, במעמד גדול ומיוחד מאד. למנהג הזה יש רמז נפלא בפסוק שלנו. המילים " ואל בניו לאמר כה תברכו ,הן ראשי תיבות [בכותל], והמילים " אמור להם" בגימטריא [מערבי] .

יברכך ה" וישמרך [ו/כד] יאר ה" פניו אליך ויחונך [ו/כה] ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום [ו/כו] אומר שמנה לחמו על שלוש הפסוקים שהם ברכת הכוהנים יש שלשה פסוקים, כנגד 3 אבות, וכנגד 3 רגלים אשר אנו מקבלים בהם כל הברכות מהקב"ה,[ואפשר שלזה אנו נוהגים בחו"ל שרק ביו"ט הכוהנים נושאים את כפיהם], כמו שאמרו חז"ל [ר"ה טז/א] אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח שאברך לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן, נסכו לפני מים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה. על כן פסוק ראשון " יברכך ה" וישמרך " הוא בזכות אברהם, שהבטיחו הקב"ה ואברכך [בראשית יב/ב] וישמרך, ששמרו מנמרוד ומפרעה ומאבימלך ומ 4 מלכים ומכול שונאיו, ויוכח עליו מלכים, והוא כנגד חג המצות שכתוב בו [שמות יב/מב] ליל שמורים הוא ,שמורים לכול בני ישראל לדורותם : יאר ה" אליך ויחונך בזכות יצחק שהאיר ה" פניו אליו על העקדה, ונתן אותו לחן ולחסד בעיני אבימלך ופלשטים, והוא כנגד חג שבועות, שהאיר ה" פניו אלינו על הר סיני וגלה בקולות וברקים, ונתן לנו את התורה שנקראת אור כמו שכתוב [משלי ו/כג] ותורה אור, ויש בפסוק זה 5 תיבות כנגד 5 חומשי תורה, וחנן אותנו אז בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וגם חנן אותנו שהבטיח לנו שנהיה לפניו סגולה מכול העמים וממלכת כוהנים וגוי קדוש [שמות יט/ה-ו]: ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום בזכות יעקב , שנשא לו הקב"ה פנים והצילו מעשו ומלבן ומן המלאך. ויש כאן 7 תיבות, שהקב"ה הצילו ליעקב מ7 צרות, צרת לבן/צרת עשו/צרת דינה/צרת  רחל/צרת יוסף/צרת שמעון/צרת בנימין/ומכולם הצילו הקב"ה ויצא מהם בשלום, ובסופו היה בשלום ושלווה. ויעקב בגי" [7 פעמים הוי], והוא כנגד 7 ימים של חג סוכות, שהקב"ה נושא לנו פנים בראש השנה וביום הכיפורים ומוציא לאור דינינו לחיים ולשלום, ואנו שמחים לפניו יתברך בזה החג ב4  מינים בהם מספר 7 לולב/ואתרוג/3 הדסים/2 ערבות הם כולם 7: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש כאן 8 תיבות, הוא כנגד שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, ואז הקב"ה מייחד שמו יתברך עלינו בלבד, לפי שב7 ימי החג אנו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, ובשמיני עצרת אנו מקריבים רק פר אחד איל אחד כנגד ישראל רק אנחנו מקבלים הברכות מהקב"ה וזהו ואני אברכם.

 יברכך ה" וישמרך [ו-כד] יאר ה" פניו אליך ויחנך [ו-כד] ישא ה"פניו אליך וישם לך שלום [ו-כז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם [ו-כז] אומר מעם לועז  

ותראו שבפסוק הראשון יש שלש תיבות, כנגד אברהם-יצחר-ויעקב ללמדנו שהקב"ה מברך בזכותם. ובפסוק השני חמש תיבות, שזכות ה-חומשי תורה. ופסוק השלישי שבע תיבות כנגד שבעת רקיעים. ושלוש התיבןת שבפסוק הראשון הם כנגד שלשת העולים שעולים לתורה בשני ובחמישי,הה בפסוק השני כנגד ה הקוראים ביו"ט. והשבע בפסוק השלישי כנגד ז הקוראים בשבתות. ומפני שנאמר בברכת כהנים וישם לך שלום וכדי שלא יבואו בני לוי והישראלים לידי ריב בעליה לתורה, תיקנו חכמים מספר זה של קוראים, שהישראלים יעלו שמונה במשך השבוע, חמשה בשבת ואחד במנחה ושניים ביום ב ויום ה, וכן הלוים קוראים ח פעמים במשך השבוע, ד בימי ב- וה -וד בשבת. וכן תראו שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י"ה, ופסוק השני יש כ אותיות, וזה כנגד הי"ה ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה"י, לרמוז שהקב"ה היה-הוה-ויהיה. הוא היה לפני שנברא עולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו.

ו/ יקריבו ה /נשיאים א /ת ח /נוכת ה /מזבח ב /יום ה /משח א /ותו [ז/י] אומר אור החמה ראשי תיבות של כל הפסוק [אהבה ואחוה] ובא לרמוז בזה על קורבנותיהם שהושוו ביום האחרון להראות ולסמל אות של אהבה ואחוה, על דרך מה שכתב הספורנו  [ראה פסוק ז/ג]עגלה על שני הנשיאים שבא לאות אהבה ואחוה בניהם.

וקורבנו קערת כסף אחד שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה [ז/יג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם. כתב החסיד חיד"א בספר נחל קדומים כי פסוק זה רומז על התורה, כלומר שהתורה ניתנה בעשרת הדברות הרמוזים בתיבת [ עשרה זהב], והוא כי תיבת קטורת עולה בגי" [ תרי"ג], בחשבון אות ק ארבע באותיות ד"ק. ועל ידי זה אמר כף אחת, כלומר שהתורה היא אחת ונקראת אחת, ומפני סוד אחדותה הנעלה היא מקשרת בפנימיותה תרי"ג מצוות בקשר אחד אמיץ וחזק, חבל עבות משולש בל ינתק, ולימודה מקשר ומלבד ומייחד כל העולמות כולן, מעומקן ועד רומן .וכל לימודה נחשב כקטורת הסמים הנחשבת כדבר החשוב והיקר ביותר לפני הקב"ה בעת הקטרתה, מזבח קטורת הסמים, מזבח הזהב אשר לפני  היכל ה" ומה שכתבתי כי התורה אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז ] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו. טעם למה נקראת התורה אחת, על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קידומת יומיים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ / חיים / תורה , ושלושתם מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה/ אור/ חיים כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה [ ז\יג] אומר הרב אליהו אדלר כידוע התורה מקפידה מאד לקצר בדבריה, ואינה כותבת אפילו אות אחת מיותרת. מדוע אחר כך נכתבו קרבנות הנשיאים שתים עשרה פעם, בשעה שאפשר היה לכתוב זאת פעם אחת, ולציין שכך הקריבו כל הנשיאים? אלא, טיב הקרבן נמדד רק לפי כמות הנסכים והעולות שמביא המקריב, אלא ובעיקר על פי הצורה והכוונה בהם הוא מוגש. לפיכך, אף על פי שכמות הקרבן היתה שווה אצל כל הנשיאים, באמת היו אלה קרבנות שונים. לכן כתבה התורה קרבן כל אחד בנפרד.

כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת [ז\יד] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם כתבתי כי התורה נקראת אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו.טעם למה נקראת התורה אחת,על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קדומת יומים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ חיים תורה. ושלושתן מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה אור חיים, כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה ומסיימת הפרשה ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, הפסוק הזה מרמז על כוחם של ישראל תלוי בתינוקות של בית-רבן שלא תבוא צרה בעולם , כל מה שאנחנו מתפללים ומבקשים רחמים מאבינו שבשמים. הקליפות שבאוויר העולם לא נותנים לעלות התפילה למעלה ומעכבים  אותה בקטרוגים שונים ומזיקים על כמה עניינים אבל כשאנחנו מצטרפים עם תינוקות של בית רבן  [ אומר המחבר תינוקות של בית רבן ראשי תיבות [תשבר] בגללם נשברת גזרה שהייתה אמורה לקרא בעולם כפי שכתוב תשבר רוח הגזרה בגללם שהבל פיהם טהור ]יש מקום מיוחד שעולה התפילה בלי שום עיכוב, וזהו שכתוב ובבא משה אל אוהל מועד, רוצה לומר כשיבואו ישראל לבתי כנסיות, וישמעו את הקול מבין שני הכרובים, והיינו מפי הילדים הטהורים.

הפטרה של הפרשה  על מנוח אומר אהבת חיים על מה שכתוב וילך מנוח אחרי אשתו, אמנם שמנוח עם הארץ היה ובכול זאת פה מדבר לשבח ולמוסר שמנוח ידע שצריך אדם ללכת אחרי אשתו ולא  אחרי אישה אחרת חס ושלום, ובזה ינצל אדם ממחשבות זרות ומהרהורים רעים אז יהיה נקי מעוון הידוע ונקרא צדיק ששומר בריתו כמו שאמרו חז"ל אין צדיק אלא מי ששומר בריתו על ידי זה זוכה לשלוש מאות ועשר עולמות.

וכול בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים שישים עתודים ששים כבשים ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו[ז/פח] אומר אור החמה קורבנות הנשיאים הם 252 [רנ"ב] וסימניך:  בר"ן יחד כוכבי בוקר[איוב לח/ז] במה שכתוב כוכבי בוקר- אל תקרי בוקר בחולם אלא בקר [בי"ת וקו"ף בקמ"ץ] כי בר"ן יחד- בכללות כל הנשיאים הקריבו כמניין בר"ן בקר.

מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אור החמה "מבין שני הכרובים" ראשי תיבות [משה]. לרמוז על משה שהיה מדבר עם השכינה מבין הכרובים פנים אל פנים.

 

י  צ  ח  ק         פ  ר  י  א  נ  ט  ה

 ל"ג בעומר : ניצוץ משה שהתגלה ברבי שמעון בר-יוחאי היה לפי חכמי הסוד  בחינת גילוי נוסף בתורת משה הקשור לממד הסוד המשכה זו של אור התורה המתבטא במספר הימים מיום מות משה בז" אדר עד ל"ג בעמר שהוא 70 יום, שבעים, כערך המלה [סוד] 70=4+6+60 קשר ז" אדר ול"ג בעמר ז" אדר מותו של משה ול"ג בעומר מותו של רבי שמעון בר-יוחאי, ניצוץ משה מתגלה מעובדת היות יום ז" אדר, לפני ל"ג בעומר, חל באותו יום בשבוע. המשכת שפע של חג אחד מהקודם לו גם בחג החנוכה הבא לאחר 70 יום מחג הסוכות חג החנוכה של שמונת הימים בו האירו את החושך שמונת ימי הסוכות לפי תורת הסוד. [המסתורין במועדות].

שבועות : יש הרואים בשבועות קשר לשבועה שקיבלו עליהם ישראל במתן תורה, שבועה שיסודה היא שבע-וה, התקשרות שבע מידות הקשורות לאותיות ו-ה משם ה המסמלות את מידות ה" הנסתרות על ידי כוח עמלק עתה ויתגדלו בימות המשיח ,ביום ההוא שיתגלה שה" אחד ושמו אחד, יתגלה הוא, ה-ו משם ה" ו-א מכיסא אותיות אותם עמלק מסתיר. כפי שנאמר בסוף פרשת בשלח בספר שמות האומר: " כי יד על כס-יה מלחמה לה" בעמלק א מכיסא, ו ו-ה מ י–ה-ו-ה חסרות ויתגלו לעתיד לבוא ביום ההוא. שבועה יסוד חג שבועות מביאה את השלום השלם דבר המתגלה מהערך המספרי של המלה שבועה השווה 383 5+70+6+2+300 עם הכולל שווה למלים אב השלום 384=40+6+30+300+5+2+1 שבועה שהיא ביטוי לשלמות כוחות הקדושה העליונים והתחתונים הם אב ושורש המביאים את השלום האמתי, דבר שיתגלה עם נפילת כוח עמלק ומחייתו כפי שהיה לפני מתן תורה שהייתה מלחמה עם עמלק שמנסה תמיד לעכב את גילוי השכינה לישראל. [המסתורין במועדים]

פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות נעורים כל הלילה בליל חג השבועות, ולעסוק בתורה עד עלות השחר. מה המקור למנהג זה ?  [הידברות] בזוהר הקדוש מובא: "חסידים בראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואומרים: בואו לנחולמורשה לנו ולבנינו בשני העולמות". וכן אמרו עוד בזוהר הקדוש: " כלאלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם ב 70 ברכות וכתרים של עולם העליון". הסבירו האחרונים, שהטעם למנהג זה בליל חג השבועות, לפי שבשעתת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרךהקב"ה להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני. ולכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזה ונעסוק בתורה כל הלילה וצריכים להקפיד שלא לדבר דברים בטלים, שיצא שכרם בהפסדם. 

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז בימינו:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"

  (רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,

יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

 

תורף דברי קדשו:

מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה, ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".

המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

 

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,

 מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

 

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,

ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

 

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו

כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

 

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

 

רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

 

 

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

 

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

 

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

 

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

 

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (

משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

 

 

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

 

 

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

 

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,

וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

 

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

 

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

 

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

 

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

 

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

 

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

 

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים

החלה – רומזת למן.

 

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

 

רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

 

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

 

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

 

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

 

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

 

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

 

א.  "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

 

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

 

ג.  "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

 

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

 

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)

א.  ארבע ציציות כנגד – ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ב.  כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

 

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

 

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

 

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

 

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

 

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

 

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

 

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

 

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה וב"ב.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

אקטואליה בפרשה:

קרח ועדתו יצאו בסיסמה:

 "רק לא משה רבנו". התוצאה: האדמה בלעה אותם חיים.

לפני שנה בפרשת קרח ג' תמוז. יצאו בסיסמה: "רק לא ביבי".

חלפה שנה, והנה בפרשת קרח – "בני קרח" נפלטו כלעומת שבאו

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

 

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

 

.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים" .

 

רבן יוחנן בן זכאי: "זאת חקת התורה" –

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא".

 

"וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר:

זאת חקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר:

דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במ' יט, א – ב)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

 

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

 

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

 

 אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה".

"צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה. 

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש. וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

 

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

 

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

 

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'. כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

 

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א).

 

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

 

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור – "אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

 

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון' – "שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב ביום ט"ו בתמוז,

ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

 

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

 הפוקד עקרות.

 

 

 

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".

האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.

 

להילולה של הרשב"י, רבנו-אוה"ח-הק', והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשנה, ופוקדים אותה רבבות מעמ"י, דבר שנבדק ע"י, גם לגבי האדמו"ר מבלעז.

 

עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.

האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.

כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.

 

הנס השני בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.

לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".

 כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.

 

עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.

 

באותה שנה ביום ההילולה – טו' בתמוז,

רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו,  ושמו חיים

 

שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

מדרש שיר.   כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.   הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ואור-החיים-הק'. על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל". בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).   מבנה השיר. השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.   תרשים זרימה: השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות  {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.   הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".   בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו. הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').   הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר". רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".

 

  פזמון: 

   אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.

         נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.

 

ד. תורתו מאירה / כמנורה הטהורה,

   בעלמא דארעא / וברקיעא מעליא.

 

ה. קובעי עתים בתורתו / בקדושה ובטהרה,

    יזכו לאורה ושמחה / מפי בעל התעודה.

 

ו. השוקדים בתורתו / אור יקרות יעטו,

   בחכמתו ישכילו / ובתורתו יתקדשו.

 

ז. להולכים בהנהגתו / מתוך יראה וענווה,

   יזכו לחולקא טבא / במתיבתא דרקיעא.

 

ח. כתר זהב רבנו שזר / אור תורתו במערב זרח,

    ובמזרח מורנו בחר / ובהר הזיתים קדשנו שכן.

                                                                                                    

                                                                                                        

 

רמזים לתהליכי הגאולה באחרית הימים

 בנבואת בלעם – במשנת רבנו-אור-החיים-הק'

 

"וירא בלק בן צפור,

את כל אשר עשה ישראל לאמורי.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, א – ה).

 

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום" (ברכות יב ע"ב).

הסיבה: המסר האמוני העולה מהפרשה – שהקב"ה מנהיג את העולם.

בלעם, מנסה בכל מאודו לקלל את עם ישראל,

אבל הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מבוא לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עמ"י ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם: "לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). בלעם אינו מתייאש, ומנסה יחד עם בלק, למצוא פרצה בה כן יוכל לקלל.

 

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

 

פירוש אחר: בלק = בלוק =חסימה. רצה בכל מאודו לחסום את עם ישראל. המסר האמוני מכך: דווקא כשיש לנו חסימות ובעיות, ע"י מאמץ נוכל להתגבר ולעלות מעלה. מפרשת בלק, אנחנו לומדים על גאולת עם ישראל לעתיד לבוא בפי בלעם, מה שלא נאמר לנו ע"י משה רבנו: "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז), כפי שיוסבר בהמשך ע"י רבנו אור החיים הקדוש. וכן על בתי כנסת ובתי מדרש לעם ישראל: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

 

בלק שנא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה…" (דב' ב, ט. מד"ר פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא שלהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

 

חשיבות פרשת בלעם: "תנו רבנן: סידרן של נביאים. משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב).

כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים, בוקר וערב.

 

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת יהוה היא תקום" (משלי יט, כא). כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והיוונית מערבית, הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית יהודית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט את עולמו כרצונו הטוב, בהתאם להתנהגות החברה.

 

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני עד תום. בחיזיון האחרון, הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל.

 

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

רבנו אומר על הפס':

 "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

 

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א). והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. שנת 1740, שנה בה עלה רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל.

 

וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך", היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: "יענך יהוה – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

 

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

בהמשך מסביר רבנו את הכפילות: "דרך מיעקב, וקם שבט מישראל" שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר (זהר וירא קיט ע"א), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ",

 

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם:

 "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך יהוה אלהיך את הקללה לברכה – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו-אוה"ח-הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עמ"י: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

 

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עמ"י, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

 

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח).

באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

 

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במ' כד, א).

דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם יהוה דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במ' כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך (במ' כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במ' כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

 

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עמ"י, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעמו, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עמ"י, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

 

האדמו"ר הק' רבנו-בבא-סאלי ע"ה: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעמ"י מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה כך: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשים – קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

 

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המילים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עמ"י, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה, בלהה וזלפה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעמ"י, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

 

גם מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שבלעם הלך בדרכו של לבן שניסה לפגוע ביעקב ובני ביתו – בנותיו ונכדיו, לולא הקב"ה שהתגלה אליו בחלום לילה קודם לכן, והזהיר אותו לבל יפגע בהם.

יעקב אבינו כמו עם ישראל במדבר, לא רצה להתחבר לעשיו, כאשר הציע לו ללוות אותו בדרכו מלבן לארץ ישראל, ככה גם בהגיעו לשכם וכו'. הוא נהג בבחינת "עם לבדד ישכון". לבסוף, שכם בן חמור הצליח לפגוע בנושא הצניעות, כאשר לקח את דינה, דבר שגרם לשמעון ולוי לנקום בהם. גם פה, בלעם מציע לבלק להפקיר את בנותיו לזנות.

 

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עמ"י, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עמ"י לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

 

מלחמתו הרוחנית של בלעם בעם ישראל.

 

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה בעמ"י, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עמ"י בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

כדוגמא, נציין את הברכה "מה אקב – לא קבה אל". כלומר, בלעם רצה לקלל – "אקב", רק שהקב"ה לא מאפשר לו – "לא קבה אל. או "הן עם לבדד ישכון", אני רוצה לקלל אומר בלעם, אבל לא יכול לקלל עם מבודד שאינו מתערב עם הגויים, ואינו לומד ממעשיהם הרעים.

 

 מהמילה "הן" בדברי בלעם, ניתן ללמוד שעמ"י אינו מתחבר עם הגויים. בכל האותיות באחדות ובעשרות, כאשר מחברים את האות הראשונה ושלפני אחרונה, מקבלים עשר או מאה וכו' פרט ל"הן". דוגמאות: 1+9 = 10 . 2+8 =  10. 3 + 7 = 10. 4 + 6 = 10. רק עם ה' באחדות { 5 + 7 = 12}, וכן ן' בעשרות {50 + 70 = 120}, זה לא מסתדר – כך עמ"י: "הן עם לבדד ישכון".

בהמשך הפס' נאמר: "ובגויים לא יתחשב". כאשר עמ"י לא מתערב בגויים ולא לומד ממעשיהם, "ישכון" לבטח.

בלעם תפס את נקודת התורפה של עמ"י: צניעות – "מה טבו אהליך יעקב", ובדידות – "הן עם לבדד ישכון", והחליט לפעול בכיוון. הוא הציע לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שאכן הצליח לגרור חלקים מעמ"י לזנות ועבודה זרה, ומותם של עשרים וארבעה אלף משבט שמעון.  

 

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דב', כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם הפכה לברכה, והתקיימה בעמ"י.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך" (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שיברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את עמ"י שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

 

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – תפילותיך יתקבלו תחילה ברצון, ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

 

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל – ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו-אורכ-החיים-הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

\

 

 

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו…

ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו…

ונעשו מרכבה לשכינה. וזה מה שדקדק לומר: "ותהי עליו רוח אלוהים" (כד, ב).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "יזל מים מדליו" (במ' כד ז).

"כל איש מישראל – קיבל בסיני חלק בתורה. ולזה רמז 'מורשה",

כך שמחובתנו – לגלות את אותו חלק בתורה אותו קיבלנו בירושה בסיני,

ללמוד אותו – ולהפיץ קבל עם ועדה.

 

"כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה" (מאור ושמש. במ' כד, ב).

 

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעמ"י, החליט לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו, הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותיהם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעמ"י, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה} שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}.

או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "יזל מים מדליו" (במ' כד ז). "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורשה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלהים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

 

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

 

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במ' כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחוה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך יהוה עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עמ"י מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתהכנ"ס הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עמ"י כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת". לכן, אין פינה בעולם שאין בה בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל אתר ואתר.  

 

 

רבנו-אוה"ח–הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

 

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב).

 רש"י: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה" . ע"י לימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} –  נזכה לגאולה רמה.

 

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעמ"י: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "יהוה אמר לשכון בערפל".

 

"מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל. בעל הטורים: לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

 

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע יהוה / כארזים עלי מים" (במ' כד, ו).    

 

• "כנחלים נטיו".

"הם עושים כנחל הזה, שנוטה מימיו ממקום לשתות ממנו.

כ"כ כת זו, שטורחים בעצמם – להשקות צמא למים חיים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים.

תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'".

 

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את עדרי הצאן הצמאים לדבר ה',

השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מתרבים רבנים המכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר, כדי להפיץ את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת".

 

השבח לבורא עולם שזיכה אותנו מזה עשרות בשנים ,

להפיץ את דבר ה' בכל אתר ואתר בארץ קדשנו.

 

 

 

• "כגנות עלי נהר".

 

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

 

• "כאהלים נטע יהוה".

"לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה –

 תוסיף נפשם להשתרש בה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים".

השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שככל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כ"כ לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות ושמחות לנוכח רבבות אברכים היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים בציון, בבחינת – "כי מציון תורה, ודבר יהוה מירושלים".

 רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

 

• "כארזים עלי מים".

"כי המחזיק ידי לומד תורה – חולק עמהם שכר" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי, כדברי הזהר".

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דב' לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

 

• "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדש". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

 

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

 

"כארזים עלי מים" – הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

 

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 

 רבנו-אוה"ח-הק' ייחס את הכתוב "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, ולתומך בו כלכלית.

 נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל וילדיהן בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן חייבות.

 

להלן השיטות השונות בנידון:

 

א.  רבנו-אוה"ח-הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.

 

ב.  בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".

 

ג.  רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו-אוה"ח-הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.

 

ד.  רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".

 

ה.  ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.

 

ו.  בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

 

שני סיפורים להדגמה.

א.  רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.

 

ב.  לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א.

 חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

את מעשי הנסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ בעדה החרדית ("המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

כמה מידידיו שרצו לעזור לו, הציעו לו לעלות להתפלל בציון רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת עוד תקוה למצבו. חבריו לא הרפו ממנו, עד שלקחו אותו לציון רבנו-אוה"ח-הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לב, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך עשה סעודת הודיה לכבוד הקב"ה ולשליחו עלי אדמות – רבנו-אוה"ח-הק', שבזכותו זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים".

האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו-אור-החיים-הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה. כדרכם של בעלים צדיקים, הוא שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן,

מורנו-ורבנו-מאור-עינינו – רבנו-אוה"ח-הק'.

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}

של רבנו-אור-החיים-הקדוש

יום חמישי ט"ו בתמוז.

 

כשמו כן הוא: עט"ר = בשמים.

תורתו הטהורה והקדושה מבושמת בבשמים ריחניים,

המדיפים את ריחם הטוב לכל יהודי באשר הוא,

יהודי המחובר לצדיק ולפירושו – "אור החיים".

 

במאמר שלפניכם – מעט מתורתו,

אותו ראוי ללמוד בהילולה.

נא להדליק נר לכבוד הצדיק.

זכותו תגן בעדכם אמן סלה ועד.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).

אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.

והוא זה שיבשר את גאולתנו.

ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.

 

 

"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,

 בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).

 

ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.

טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.

 

פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.

פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.

 כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.

 

הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".

אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".

 

על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):

הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו –"קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".

כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".

אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את  מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.

הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.

לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק  – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".

 

התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.

"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.

המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,

כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:

 "בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שני… ואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…

או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).

 

המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:

ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.

 

א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.

כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.

לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".

 

בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה  נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל…  אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".

כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.

 דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".

 רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.

עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).

 

ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכי – ה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.

את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.

"היכל קדשו" – הוא כיסא  הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב  הוי-ה + אדנ-י = 91}.

שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".

וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.

את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.

 

ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.

 

ד.  פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.

התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה – לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלה – לחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכה – ללכת כמלכה לא"י. תרצה – לרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).

 

ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),

הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה  במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',

 ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.

 

הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.

 

פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".

רבנו אומר על הפס':  "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני.

"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.

 

בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

 

בפרשת צו (ויקרא  ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':

"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.

כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".

 

 "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):

"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':

"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,

משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנגלה.

הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.

 

"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,

 אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים –  ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).

 

את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).

בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.

 

דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.

 אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.

 

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:

וַיַּרְא  פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).

 

בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).

א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?

ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש… אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".

כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).

על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".

כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.

רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').

 מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?

רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר  כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס':  "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".

 

רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).

כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).

 

על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:

"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".

משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).

 רבנו-אור-החיים–הק'  אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

 

לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,

גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,

ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,

לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי  הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 

בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.

 

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.

חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.

 את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.

 

הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.

גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.

לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.

כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

• ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
• קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.

להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

ימי בין המצרים.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

 

לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,

רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.

למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

 

תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,

ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.

 

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.

ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 אומר על הפס' הנ"ל :

 "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון.

"אונן" –  לבית שני.

"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…

 דורו של משיח. השלני – שלו אני".

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים

של חורבן בית ראשון ושני,

בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, 

ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.

 

 

"וימת ער ואונן בארץ כנען"-

רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

 

א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.

 "ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.

 

ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.

 "ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיה"ש ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 

ג. "בארץ כנען" – רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

 

"לפרץ – משפחת הפרצי",

                                 רמז למלך המשיח.

 

ד. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".

"השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.

 

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי" –  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).

ח. "לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

 

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".

"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).

"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

 

בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.

 

בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי  שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".

 בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".  

 

משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר  בן יעקב אבינו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

 

: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם

תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.

לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).

 

השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים: 

א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל. 

ב. 'יש שכר' –  שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה 

 ג.  'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה

 

השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).

'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים 

א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה 

 ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.

 

 לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.

 

לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות. 

 

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.

חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,

והוא נרמז  במילה 'לשמרון',  מלשון להישמר מהאיסור.

 

 

צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,

ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.

 

'שוטטות' בין דפי הגמרא,

 במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.

 

יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.

 באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,

וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.

רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,

 ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.

 

 התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,

 החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,

 דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".

במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

 

 

 

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

 

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,

 עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.

 למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.

 

לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,

חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,

ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א

 שביקר אצלי בשבת,

מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.

 רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

 

הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –

והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:

 "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.

לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.

אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.

 

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',

ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

  הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:

 "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.

 כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,

ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',

 מתקבלות ועושות פרי,

בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.אליהו בן פרחה.אשר בן ערביה(מזל)