"אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע


להתהלך באור החיים-פרשת שמיני-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת השבוע שמיני ט, ה).

בזכות הקרבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האריז"ל).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה.

 ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד,

לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני: מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 



פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".



גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגותשנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

 

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

"בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנואוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א, והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

״אור זרוע לצדיק״ למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

אור-החיים-הקדוש

״אור זרוע לצדיק״

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל.

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז״ל. יום ההילולא שלו – ל׳ ניסן ־ ר״ח אייר ה׳ש״ף(1620).

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר: ״כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארך(שער הגלגולים פ״ט עמ׳ יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר״י הק׳ ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27. בתחילת דרכו בצפת, האר״י הצטרף לבית מדרשו של הרמ״ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ״ק נפטר, ושישה חודשם אח״כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמיד המובהק של האר״י הק׳, אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז״ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של״ב(1572).

רבנו האריז״ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה­­ להעביר את תורתו לתלמידו רבי חיים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר ״עץ חיים״ הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב״י וכד. הוא פרסם עוד ספרים כמו ״שערי קדושה״, ״ספר החזיונות״ המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

חרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים״ על שו״ע אורח חיים״ בדרך הפרד״ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה״חסד לאברהם״ וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר״י, כפי שמעיד החיד״א בספרו ״שם הגדולים״.

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז״ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: ״אמר לי מורי ז״ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב״א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי״.

אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום. לאחר מס׳ שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע״פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע״ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז״ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו"-הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ג {73} למדינת ישראל,

בזכות לומדי התורה הרבים – המפארים את היכלי התורה בארצנו.

ובזכות כ- 23,928 חללי צה"ל – שמסרו נפשם על קידוש ה',

 

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).

             "בו – ביומא. בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .

השמחה ביום העצמאות נובעת מתוך השמחה בקב"ה שעשה לנו את היום הזה,

ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – באבינו שבשמים – "גואל ישראל".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)

בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים.

על הרוגי מלכות בהם נכללים גם חללי מערכות הבטחון נאמר בגמרא:

"ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"

 (בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א)

 

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר… וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל: בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך". אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).

אמירת הלל ביום העצמאות – לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית.

לאחר קום המדינה, הוחלט על ידי הרבנות הראשית בראשותם של הרבנים הגאונים הרב בן – ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. שנת תש"י. (1950).

 

אחרי מלחמת ששת הימים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית  בראשותם של הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.

ביום כ"ה בניסן תשל"ד, אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשותם של מרן עובדיה יוסף והרב שלמה גורן זצ"ל לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות. מרן הרב עובדיה ע"ה התנגד, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי מועצת הרבנות.

במרוקו ותוניס,  אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.

 

הרה"ג שלום משאש ע"ה: "חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה". (מתוך ההסכמה ל"בית מנוחה). בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).

 

הרה"ג אליהו אריאל אדרי שליט"א– אב בית דין מקודש ורב שכונת "חומת שמואל", מקיף באור יקרות תוך משא ומתן יסודי ומקיף בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים את נושא "אמירת הלל ביום העצמאות ויום ירושלים", ומגיע למסקנה שיש לומר הלל עם ברכה בתפילת שחרית (שחר אהללך" ח"א סימנים' ב-ח).

 

הרה"ג שלמה בן חמו שליט"א, הרב הראשי לקרית- גת פסק: "לאור הנסים והנפלאות שאירעו בימינו וממשיכים ללוות יום יום את מציאותנו – חובה עלינו מהתורה לומר שירה, להלל…,

ועיין בדברי מאור עינינו:

רבנו-אור-החיים-הק' (ויקרא כה כה) אומר:

"ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית הזה".

{מתוך הסכמה ל"בית מנוחה" לרב אורי שרקי ש

 

"אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה, 

כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים.

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים =  דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות

הרה"ג אברהם מימון שליט"א רב ק' "לב חנון" בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),  וכך מסכם את פסיקתו: "כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו. והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".

אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.

"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.

הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" –  והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).

בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.

הצל הכבד של מות  24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה". רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).

רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם השאר.

לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.

חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספרו "אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך… ונתן טעם לדבר "אני ה'". פירוש, על דרך אומרו שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך" (ויקרא יט, יח).

בית המקדש השני

נחרב בגלל שנאת חינם,

ויבנה בזכות אהבת חינם.

השפת אמת (תרמ"ג)  כותב:

 פרשת קדושים נאמרה בהקהל "רק כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו הם בין אדם לחברו, ובמרכזם "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'"…".

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).

 

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים

יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה – יום ד',

חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה ב- ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" יום ה' אייר, בו נשבח ונהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".

(ע"פ "עטרת חכמים על רבנו אוה"ח הק'" מאת הרה"ג אליהו רפאל מרציאנו שליט"א רב ביכנ"ס "זהר מיכל" בהר חומה)

 

"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).

 

שני האורות המרכזיים  בימי הספירה:

יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.

 

על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):

ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…

זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.

 

שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.

רבנו אברהם אבן עזרא:

"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.

זוכר בערגה את מו"ר אבי  הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.

רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".

רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.

"הודו לה' כי טוב… 

יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).

את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,

ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.

הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,

דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:

"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /

 והבאתי אתכם אל אדמתכם / וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /

 ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחז' לו כד- כה).

הקשר הפנימי בין חג הפסח ליום העצמאות.

טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.

להלן הפירוט:

א"ת: א – יום א של פסח, יחול  תשעה באב.

ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ששבועות.

ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.

ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה

ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.

ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".

קשר בין נסי פסח ונסי מצרים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.

הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.

גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באביום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.

בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן.

הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':

"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…

בדורנו, נמצא בן הזוג {ליום שביעי של פסח

בדמותו של} יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.

תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.

"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).

תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.

"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".

ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.

אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74). לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.

בתפילה אנו מבקשים שכיסא ה' בעולם יהיה שלם ע"י חיבור אותיות י-ה לאותיות ו-ה. במחיית זכר עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".

תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא  "התפילה" בהא הידיעה. בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה". תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה"  (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).

בתפילת שמונה עשרה, אנו שואפים להתחבר אל עולם הנצח ארוך הזמן, ולא להפוך את התפילה למעין מכולת לבקשות הב הב.

תהליך הגאולה – לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ב ע"א).

ברכה ראשונה"ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו}  למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.

ברכה שנייה – "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה –  הקב"ה מצמיח גאולתנו.

ברכה תשיעית – ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)

ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.

ברכה אחת עשרההשיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.

ברכה ארבע עשרה"בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים המהווה כיום, העיר הגדולה בארץ.

ברכה חמש עשרה"מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.

ברכה שבע עשרה בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".

הפס' החותם את המזמור

 "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).

מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.

רבי אברהם אבן עזרא, המאירי וכו':

רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',

  וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו,

 ועל תהליך הגאולה בארץ ישראל בו אנו נמצאים.

במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?

הרב יצחק הכהן קוק:

"אין שום ישועה שלמה באמת – כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

תשובה ברורה: הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,

 לכן ה' מושיע אותם.

(אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).

הרב צבי יהודה הכהן קוק

שואל על הפס': "כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).

האם יש מושג כזה של עין בתוך עין?

תשובתו: עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,

ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".

 

 חג שמח וגאולה קרובה וברחמים

משה שמיר אסולין 0523-240298  shamir240298@gmail.com

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו-הרב משה אסולין שמיר

 

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד, ב).

"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' –

 זאת תהיה תורתו של – מוציא שם רע" (ערכין טו ע"ב).

"לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע – לזה תהיה תורתו זאת,

להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

"מצרע" {שורש המילה} צ. ר. ע. = צר – עין.

צר לו בהצלחת הזולת, ולכן מדבר עליו רע.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשיות "תזריע מצורע" המחוברות לרוב, מתארות שמונה עשרה מצוות {7 ב"תזריע" ו-11 ב"מצורע"} הקשורות בטומאת האדם ודרכי טהרתו. החל מטומאת יולדת, דרך טומאת האדם ע"י צרעת בגופו, בבגדיו, בביתו, וכלה בטומאת קרי.

המצורע מחויב על פי התורה להתנהג כאבל היושב מחוץ למחנה ככתוב: "איש צרוע הוא טמא… בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה (= פיו מכוסה), וטמא – טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (תזריע יג, מד- מה). דיני האבלות הנ"ל נוהגים במצורע, ולא באישה מצורעת.

 

אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו (ויקרא יד, ד) אמר הקב"ה: הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה: יביא קורבן פטיט" {פטפוט}.

רש"י הק' מפרש: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע – שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (ערכין טז ע"ב).

 

המהרש"א על אתר מסביר, מדוע יש צורך בשתי ציפורים הרי שוחטים רק אחת, כאשר את השניה משחררים לאחר שטובלים אותה בדם של הציפור השחוטה, כשהוא מעורב במים חיים?

המרש"א משיב: מעבירים מסר אמוני וחינוכי לאור הכתוב: "מוות וחיים ביד לשון – ואוהביה יאכל פריה" (משלי יח, כא): הציפור השחוטה, מסמלת את המוות ביד הלשון, ואילו הציפור המשוחררת מסמלת את החיים ביד הלשון – לדבר דברי תורה ודברים טובים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובדרש דרשו מייתור הכתוב, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (תנחומא מצורע סימן ב). וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה?"

כלומר, מדוע רמזה התורה במילה מצורע = מוציא שם רע, בפס' המדבר על טהרת המצורע – 'זאת תהיה תורת המצורע', ולא במקום המדבר על עצם החטא?

בתשובתו אומר רבנו: היות וחטאו בלשון הרע, לזה תהיה תורתו ורפואתו "להביא ציפורים המצפצפים דוגמתו".

מידה כנגד מידה. בדבר שחטא – יתקן כדוגמתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית התשובה: דרך הריפוי של המצורע ע"פ התורה, נוגדת את דרך הריפוי הטבעית. הוא טוען שהצרעת "תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה {השחורה} אשר תתגבר באדם, ועושה רושם בבשרו. ודבר זה יסובבנו העיצבון וצרות הלב ושממון השכל. והרפואה הטבעית לזה – היא הרחקת העיצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו" (רבנו אוה"ח הק' מצורע, יד, ב).

כלומר, מחלת הצרעת היא מחלת עור הנובעת מעצבות ודיכאון פנימיים, כך שהפתרון ההגיוני, אמור להתבצע בהרחבת דעתו של המצורע על ידי שמחה בתוך החברה. התורה לעומת זאת, מבודדת אותו כדברי רבנו אוה"ח הק': "בדד ישב, ובגדיו יהיו קרועים {פרומים}, וראשו יהיה פרוע. ודברים אלה הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  משיב על כך: התורה באה להראות לאדם המדבר לשון הרע, שברגע שיעשה תשובה ע"י התבודדות מחוץ למחנה, יוכל להתרפות על פי קביעתו של הכהן.

וכדברי קודשו: "אף על פי כן, על ידי שהרהר תשובה והתוודה חטאתו… וישוב מחטאתו ויטהר לשונו… בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה, שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו: 'זאת תהיה תורת מוציא שם רע".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ופירושו של המלבי"ם, ניתן להסביר את הדרך בה ריפא אלישע הנביא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו (ההפטרה לפ' תזריע, מלכים ב, ה). נעמן הגיע לנביא אלישע כדי להתרפא מצרעתו. הנביא לא מקבל אותו באופן אישי, אלא שולח אליו "מלאך לאמור: הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר" (פס' י). נעמן קוצף על כך שלא יצא לקראתו, ולא כיבד אותו בהתאם למעמדו כשר צבא, וכן על הפתרון המוזר – רחיצה בנהר, במקום תפילה: "בשם ה' אלוקיו, והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (פס' יא).

 

המלבי"ם מבאר שאלישע רצה לקדש שם שמים ולהעביר מסר אמוני שהריפוי מהצרעת, יפעל בעקבות דברי הנביא אותם קיבל מהשמים, ולא בגלל הצד הטכני של הריפוי. הוא גם לא פגש אותו, שלא יחשוב שכישף אותו.

 

עבדי נעמן אכן קלטו את המסר, ולכן אמרו לו: "אבי דבר גדול הנביא דיבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר" (פס' יג). הם מדגישים שעצם האמירה של הנביא היא זו שתרפא.

לאחר שטבל בירדן והתרפא, נעמן אמר: "הנה נא ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ – כי אם בישראל" (פס' טו), ובכך זכה אלישע הנביא לקדש שם ה' גם בקרב הגויים.

גם בפרשתנו, רבנו אוה"ח הק' מדגיש: "ודברים אלה {דרך הריפוי}, הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבא יולידו הנגע מחדש", ורק תיקון הקלקול של לשון הרע, הוא זה שיביא לריפוי.

כנ"ל אצל הנביא אלישע: כדרך לריפוי, הוא מציע לנעמן לטבול בנהר, דבר שלכאורה מעצים את המחלה.

 הנביא אלישע רצה להעביר לו מסר אמוני: הריפוי מהמחלה, בזכות ביצוע דברי הנביא כלשונם

 

מהאמור לעיל יוצא: לצרעת ישנם כללים רוחניים השונים מכל מחלה. הקב"ה נותן כוח בידי הכהן לטמא או לטהר את הנגע. כמו כן דרך הריפוי מנוגדת למחלה כדברי רבנו אוה"ח הק' לגבי המצורע הנדרש להתבודד, דבר הגורם לעצב, והתגברות המחלה. כמו כן, תיקון חטא לשון הרע, הוא הגורם לריפוי.

 

רבנו אלשיך הק' אומר: "כי בראות כי טמא הוא, יסגירנו הכהן. למען ייתן אל לבו ואמר: אין זה כי אם רוע לב אשר הרעותי ותייסרני רעתי, כי שמו אותי בבור למזכיר עוון, תחת היותי משלח מדנים בין אחים, בהתערב דעתי עם בני אדם בשוט לשון הרע. ותיחבא עתה למען תקן את אשר עוותה במקום שאין שם אנשים. ותיאנק דום תחת היותה מדברת גדולות. ועל פי הדברים האלה – יכוון לבו יקשיב אזנו – וישוב אל ה' וירחמהו" (אלשיך, מצורע יד, א-ג).

הפירושים הנ"ל מתבססים על דברי הגמרא (בערכין טז ע"א-ע"ב). "בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו. לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'.

 

רבנו הרמב"ן מעלה רעיון נפלא האומר שנושא נגעי הצרעת "איננו בטבע כלל… אבל בהיות ישראל שלמים לה' – יהיה רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון – יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי ה' סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' כי היא מכת השם, בבית ההוא".

באיגרת הרמב"ן נאמר כלל חשוב: "וחשוב הדיבור – קודם שתוציאנו מפיך".

 

רבנו יהודה הלוי

בספרו "הכוזרי" (מאמר שני) אומר:

"אמר החבר: העדה אשר השכינה בתוכה –

צופה {השכינה} מעשיה, וגומלתה שכר ועונש לרגעים".

כלומר, היות והשכינה שורה בתוך עם ישראל, העונש לחוטאים הוא מיידי.

תופעה דומה היית אצל בני ישראל במדבר,

אותם העניש הקב"ה מיד, אחרי כל חטא.

 

 

 

          "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו…

ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, א –ט).

 

דרכי טהרת המצורע,

 רומזות למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מקשר בין לשון הרע כגורם לצרעת,

לבין הגלות הארוכה בה אנחנו שרויים,

ובין דרכי הטהרה – ותהליך הגאולה.

 

 וכך דברי קדשו:

"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל,

על דרך אומרם בספר הזוהר (זוהר פנחס רלב ע"ב): כי אומות העולם לישראל,

הם בחינת הצרעת וישלטו בהם…

'ואחר יבוא אל המחנה' זה מחנה שכינה.

 ירושלים היורדת בנויה מלמעלה" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא יד ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שגאולת מצרים הייתה: "לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע", והוא מביא דוגמא מכך שבנ"י החזיקו ברכוש המצרי במשך שנה – כל זמן המכות, ואף אחד לא הלשין על חברו למצרים. את זאת הוא לומד מהפס': "ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב וכו'" (שמות ג כב).

בהמשך אומר רבנו: "אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו – כלשון הרע".

 

הזוהר הק' (מצורע נג ע"א) אומר {תרגום): על כל העוונות שבעולם, הקב"ה מכפר ע"י תשובה, פרט ללשון הרע – כאשר מספרים דברי גנאי על אדם אחר, גם כשהם אמת, או מוציא שם רע – סיפורי שקרים על אדם אחר, כדברי הגמרא (ערכין טו ע"ב) על הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

 

רבי חייא אומר שם: המוציא לשון הרע – נטמאים איבריו, וראוי להיות מצורע, היות ודבריו מקטרגים עליו בשמים.

 הזוהר הק' (תזריע מו ע"א) אומר: כאשר האדם מדבר לשון הרע – "כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה – ואסתלקת" – הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

"שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע – כאילו כופר בעיקר" (הלכות דעות פ"ז ה"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מהלך הטהרה והגאולה – לאור משנתו של רבנו אור החיים הק':

"וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים,

נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

א. "זאת תהיה תורת המצורע" – הכוונה לבנ"י שהצטרעו בגלל לשון הרע שגרם לשנאת חינם, ועקב כך הוגלו, כפי שקרה בבית שני. גם הגלות הראשונה למצרים החלה, כאשר יוסף הוציא את דיבת רעת אחיו בפני אביו, דבר שהוביל לשנאתו ומכירתו למצרים.

ב. "ביום טהרתו" – "שיטהר לשונו ודרכיו". אחרי שהמצורע שב בתשובה.

ג. "והובא אל הכהן" – "כי ה' ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר (תזריע מט ע"ב): 'והובא אל הכהן – דא הוא קודשא בריך הוא". ואמר 'והובא', לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב… ואמר 'והובא', פירוש, מעצמו יתקרב, כי מעשיו יקרבוהו, ויקרא קרוב, דכתיב: 'בורא ניב שפתיים. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' –  ורפאתיו" (ישעיה נז, יט). מתחיל ב'רחוק' ומסיים ב'קרוב', כדי לרמוז על תנועת התשובה של הרחוקים באחרית הימים כפי שעינינו רואות כיום. עליהם נאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו" (ברכות לד ע"ב).

ד. "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" –  "והוא אומרו 'ויצא הכהן אל מחוץ למחנה', שהוא חוץ למחנה שכינתו, לחוצה לארץ מקום טמא – ששם בעוונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת – שחזרו בתשובה ונטהרו".  הקב"ה יוצא מחוץ לשכינה, לוודא שנרפא נגע הצרעת מעם ישראל. 

 ה. "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" – שתי הציפורים מסמלות את "שני משיחים… משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יגלה משיח בן דוד. וכנגד ב' אלו אמר 'ולקח למטהר ב' ציפורי חיות טהורות. כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" – "רמז לזכות ג' אבות. עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים. 'שני תולעת' – יעקב, על דרך אומרו 'אל תראי תולעת יעקב' (ישעיה מא יד). 'ואזוב' הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה. שצריך צירוף זכות שלושתם"

ו. "וציוה הכהן ושחט את הציפור האחת… על מים חיים…" – "ואמר 'ושחט' – כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך. 'אל כלי חרס על מים חיים' – פירוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם 'כלי חרס', על דרך 'וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה' (בר' ב ז), שהוא כלי חרס. והכוונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה – לצד גרעון התורה המתייחסת למים חיים – שאין בישראל תורה. על זה תשחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה, ילבש ה' בגדי נקם הפך מידותיו הרחמים, ויעשה כלה לגויים המריעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה – לא ימות הצדיק" {משיח בן יוסף}, כדברי  האר"י הק' שציווה לכוון בתפילת ח"י בברכת "וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" על משיח בן יוסף שלא ימות.

ז. "וכבס המטהר… ואחר יבוא אל המחנה"

כשעם ישראל יטהר עצמו מלשון הרע ויעסוק בתורת אלוקים חיים, נזכה כולנו להארת משיח בן דוד, וניגאל גאולה שלמה מתוך רחמים.

 

 

"אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע,

            ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

 

מרן "החפץ חיים" – רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין  מונה שלושים ואחת מצוות עשה ולא תעשה הקשורות בלשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע, עלול להיכשל בהם. לכן, על האיש המתרחק מלדבר ומלשמוע לשון הרע יאמר:

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" (תהילים לד, יג-יד).

 הפרק הראשון בספר "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", מפרט את שלושים ואחת העבירות הנ"ל.

 

"החפץ חיים" כתב ספרים רבים ובניהם "המשנה ברורה" – ביאור רב היקף בן שישה חלקים על חלק "אורח חיים" ב"שולחן ערוך", בו עמל עשרים ושמונה שנים, ספר שהתקבל על כלל עם ישראל. הוא כתב עוד ספרים כמו "אהבת חסד" על מצוות הצדקה וגמילות חסדים. "ליקוטי הלכות" על דיני בית המקדש ללומדים את סדר "קדשים". "מחנה ישראל" לחיילי ישראל באירופה בו הדריך אותם איך לקיים את מצוות התורה בצבא הגויים. "קונטרס מידות ומשקלות" על עניני מסחר.

בכל זאת, הספר שהפך לשם הנרדף שלו הוא: "חפץ חיים". ספר אותו כתב על דיני השמירה מלשון הרע ע"פ הפ' "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב –  נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

זהו ספר בו ראוי ללמוד, ובעיקר ליישם את תוכנו, ובפרט בימינו בעידן התקשורת, בה ניתן בקליק לפרסם לשון הרע

כמו כן, מן הראוי שמגידי שיעורים יקבעו שיעורים מתוך הספר, ובפרט כיום שישנם ספרים המבוססים על הספר "חפץ חיים" כמו "נצור לשונך – מדריך להלכות לשון הרע", וכן הספר: "חפץ חיים – השיעור היומי".

 

מבט קצר לשני הפס' הנ"ל "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע וכו'", מוביל אותנו למדרש המספר על המעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: "מאן בעי למיזבן סם חיים {מי רוצה לקנות סם חיים?} אודקין עלה {נדחקו עליו הבריות כדי לקנות ממנו}.

רבי ינאי הווה יתיב ופשט בתוך קלוניה {ישב ולמד תורה בטרקלינו}, אמר ליה, תא הכא וזבין לי {בוא לכאן ומכור לי}. אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך {אמר לו, אתה והדומים לך לא זקוקים לזה}. אטרח עליה {הפציר בו רבי ינאי שימכור לו}. סליק לגביה {עלה אליו} והוציא תהילים, והראה לו את הפס':

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב – נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

 

אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה, ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל והודיעני.

 נשאלת השאלה, מה התחדש לרבי ינאי בפשט הפס', בעקבות אותו רוכל שהכריז שהוא מוכר סם חיים?

עד עכשיו, רבי ינאי הבין שהנגעים באים על האדם כעונש על שדיבר לשון הרע, לכן חייבה אותו התורה לשבת בדד, כדי לעשות חשבון נפש, ולשוב בתשובה.

כעת, רבי ינאי מבין שיש כאן מסר חינוכי: המדבר לשון הרע גורם לסכסוכים בין בני אדם, וגם משניא את עצמו עליהם, היות ולבסוף, הם יגלו מי דיבר עליהם סרה בפני אחרים, דבר הנובע מתוך צרות עין, קנאה ותחרות.

 ע"י הרחקתו מהחברה, הוא יפנים שיש צורך בשמירה על כבודו של כל אחד ואחד, לכן הוא לא ידבר לשון הרע על איש, דבר שיגרום לו ל"סם חיים" בחייו האישיים בעולם הזה ובעולם הבא, היות ובכך שלא ידבר לשון הרע על אחרים, הוא לא יגרום לסכסוכים מיותרים בין בני אדם, ואיש לא ישנא אותו.

 

כעת ניתן להבין את דברי המדרש שהוזכרו בכותרת: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מהגיהינום,

הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (מדרש תנחומא מצורע).

לאור ההסבר הנ"ל, ניתן להסביר את הפס' כך:

אתה חפץ בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא – תנצור לשונך מלשון הרע.

 

מסופר על אדם אחד שנקף אותו ליבו, לאחר שהפיץ לשון הרע על אדם אחר. הוא החליט להתייעץ עם רבו על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לתקן את מעשהו הרע. לפני שנכנס לרב, הוא קיבל על עצמו לבצע את אשר יורהו רבו.

לאחר שהרב האזין לדבריו, הוא ציווה אותו: "לך לשוק וקנה לך שק מלא זרעים. אחרי זה, קח את השק לשדה גדול ופזר את כל הגרגרים ברוח הנושבת. עשה כדברי, וחזור אלי בעוד יומיים, בכדי שנוכל להתקדם לשלב הבא".

 

האיש מילא אחר הוראותיו של הרב, וחזר אליו כעבור יומיים, בכדי לשמוע מה עוד עליו לעשות. "כעת", אמר לו הרב, "חזור אל אותו השדה הפתוח, ואסוף בחזרה את כל הזרעים שפיזרת שם".

האיש שלנו נדהם מההצעה החדשה של הרב, ושאל: "הגרגירים התפזרו על פני שטח גדול ורחב ידיים! לא אצליח לעולם למצוא את כל הגרגרים שפיזרתי. אני גם בטוח שחלק מהם כבר הצמיחו שורשים באדמה!".

"בדיוק!" הסביר לו הרב. "כעת אני רואה, שהפנמת את אשר עוללת. כאשר אנו מפיצים לשון הרע על אדם אחר, אנחנו גורמים לו הרס אדיר שלא נוכל לתקן לעולם. בעצם, זהו השלב הראשון של החזרה בתשובה: הכרה בחטא.

הרמב"ם קבע כלל שאותו כדאי לזכור תמיד לפני שמדברים על אחרים:

כל דבר שאם יתפרסם יגרום לחברו היזק בגופו, או בממונו, או להצר לו, או להפחידו,

 הרי זה לשון הרע.

הסביבה כיום, מרושתת באמצעי תקשורת רבים ורעים, הנגועים בלשון הרע,

שומר נפשו – ירחק  מהם.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו האר"י הק' ורבנו אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת,

בנושא הציפייה לגאולה – ושכרה.

 

המקובל רבי מאיר פאפריש הכהן  ע"ה {1624 – 1662}, סיפר על הצדיק האלוקי רבי אברהם הלוי ברוכים ע"ה מצפת, שנהג לעשות תיקון חצות ברחובה של עיר המקובלים צפת, תוך בכי תמרורים על גלות השכינה.

רבנו האר"י הק' העיד על רבי אברהם הלוי שהוא גלגול של ירמיה הנביא שהיה עד לחורבן בית המקדש, ונהג לקונן עליו כמסופר בילקוט ירמיה (סימן טו), ולכן גם רבי אברהם מקונן על החורבן מרה, ומתחנן לבורא עולם שישיב עטרה ליושנה, ויקים את ביתו במלוא הדרו ותפארתו בהר ה' – הלא הוא הר המוריה, אליו עינינו נשואות.

 

 

רבנו האר"י הק' אמר לרבי אברהם הלוי: "הנה עתה שלמו ימיך, ולא נותר לך עוד לחיות. אם תעשה תקנה שאני אלמדך, תחיה עוד עשרים ושתיים שנים. תקנתך היא: תיסע לירושלים, ושם תתפלל ותפיל תחינתך ליד הכותל המערבי, עד שתראה את השכינה.

רבנו אברהם הלך לביתו והסתגר במשך שלושה ימים כשהוא שרוי בתענית, ומבקש מהקב"ה שיזכה אותו לראות את השכינה, ויאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים כדברי רבנו האר"י הק'.

 

בהגיעו לירושלים תובב"א, שם את פעמיו לעבר הכותל המערבי שריד בית קודשנו, ועמד לתפילה ותחינה על גלות השכינה. לעיניו המשתאות, הוא ראה על גבי הכותל דמות אישה לבושת שחורים מכף רגל ועד ראש. מרוב פחד, הוא החל לזעוק ולבכות ואמר: "אוי לי שראיתיך בכך! אהה על נפשי! והיה מאריך בתפילותיו עד שהתעלף.

לאחר שנרדם, הוא ראה בחלומו את השכינה לבושה בבגדים נאים, ומבשרת לו: "התנחם בני אברהם, כי יש תקוה לאחריתך, וישובו הבנים לגבולם, כי אשיב את שבותם וריחמתים", כדברי ה' לרחל: "… ושבו בנים לגבולם".

 

בשובו לצפת, הוא שם פעמיו לרבנו האר"י הק' שגילה לו, שאכן מה שראה בחלומו בכותל, זו הייתה שכינת עוזנו, ותפילתו התקבלה, כך שיזכה להאריך ימים לעוד עשרים ושתיים שנים, כפי שאכן קרה.

בילקוט ירמיה סימן ט"ו נאמר, שירמיה הנביא ראה אישה לובשת שחורים שאמרה: אני אימא ציון וכו'.

  הסיפור הנ"ל מופיע גם ב"שם הגדולים" לרבנו החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כך שהמעשה שריר וקיים.

 

 

רבנו אור החיים הק' חיבר תפילה מיוחדת על גלות השכינה והציפייה לגאולה,

ועל הצורך להתחנן בפני הקב"ה, על זירוז הגאולה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו עינינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך.

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

 וייעול מלכנו בהיכלה, אמן, כן יהי רצון".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחיו ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

 

לאור פרשת: אחרי מות-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

סוד מיתת נשיקת הצדיקים בכלל, ונדב ואביהוא בפרט,

לאור פרשת: אחרי מות,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים" ב' כרכים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספר: 0523-240-298

 

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן,

 בקרבתם לפני יהוה, וימתו" (ויקרא טז, א).

 

קירבתם הגדולה של נדב ואביהוא לפני ה':

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש,

  ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

סוד מיתת נשיקה:

"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות,

חביבות,  חשיקות, מתיקות" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

את פרשת "אחרי מות", אנו קוראים פעם נוספת ביום הכיפורים.

בשחרית של יום הכיפורים – אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול (ויקרא טז. פס' א-לד),

ובמנחה, קוראים את פרשת העריות (ויקרא יח פס' א-ל), דבר המסביר את חשיבותה.

הפרשה מבורכת ב- כ"ח מצוות. ב' מצוות עשה, ו- כ"ו מצוות לא תעשה.

הפרשה פותחת באזכור מות נדב ואביהוא "בני אהרן, בקרבתם לפני יהוה", כדי להזכיר ולהזהיר את הכהנים בכלל, והכהן הגדול בפרט, לנהוג בקדושה בבית המקדש, בהתאם לציווים דלהלן:

 

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (פס' ב). אסור לכהן הדיוט להיכנס לקודש הקודשים בכל ימות השנה, ולכהן הגדול, מותר רק ביום הכיפורים עד ד' פעמים, וכן אסור להיכנס להיכל ללא מטרה. אח"כ מצות עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שנאמר: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בבואו לכפר בקדש עד צאתו. וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז, יז). הכהן הגדול פעל לבדו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, ואיש לא ראה את מעשיו. המדרש אומר: "בשעה שהיה רוח הקודש שרוי על הכהן הגדולהיו פניו בוערות כלפידים" (ויק"ר כא, יב).

ה"תפארת שמשון" לומד מכך, שרק מתוך זה שהכהן הגדול עשה את עבודתו בצנעה, הוא זכה לקיים את המצוה בשלמותה. אם היו אנשים אחרים משקיפים על מעשיו, היה מתגנב אצלו 'מעט' גאוה על תפקידו הרם, דבר שהיה עלול לפגום בעבודתו הקדושה.

 

הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת מכות מסביר, שהעושה מצוה אחת בשלמותה, זוכה לגן עדן, לכן הקב"ה הרבה לנו מצוות, כדברי רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (פ. אבות ו, יא), כדי שנוכל להתמקד ולהתחבר למצוה אחת הקרובה לליבנו, ואותה נשתדל לקיים בשלמות ובצניעות כמו עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים.

שאר המצוות עוסקות בפרשת איסורי עריות, אותה קוראים במנחה.

 

הדרכים לדבקות באור עליון והשגת כוחות רוחניים,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

לאור מיתתם של נדב ואביהוא – "בקרבתם לפני יהוה".

 

"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן {נדב ואביהוא} – בקרבתם לפני יהוה וימותו" (ויקרא טז, א).

רבנו-אור-החיים-הק' מקדיש תילי תילים של פירושים קבליים לפרשת מותם של נדב ואביהוא, תוך שימוש בסגנון פיוטי נשגב, כגון: "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות… ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה: 'ובחרת בחיים' – בית המודעתויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 רבנו רומז בסוף דבריו, שזכה לסגל לעצמו חיים רוחניים המשקפים דבקות באור עליון ובתורתו.

 

את הפסקה הנ"ל העוסקת בנתיבות החכמה האלוקית והדבקות באור עליון , ניסו רבים וטובים להאיר, אבל כידוע, "דברי רבנו-אוה"ח-הק' בלתי מושגים – רק ברוח הקודש" כדברי "הערבי נחל" בפרשתנו (ד"ה 'בקרבתם').

לאור הנאמר לעיל, ננסה בדחילו ורחימו לאחוז בשיפולי גלימת דברי קדשו, כפי שעולים ממעט בינתנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס למות נדב ואביהוא (ויקרא ט"ז, א'), שזכו למות מיתת נשיקה, וכך לשונו הטהור: "נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד מיתת נשיקה  {דבקות באור עליון} שבה מתים הצדיקים. אלא שההפרש הוא, שהצדיקים הנשיקה מתקרבת אליהם {ריבוי האור, בא מצד ה' יתברך}, כמסופר בגמרא (בבא בתרא יז ע"א) על מרים הנביאה, רבי עקיבא וכו'.

נדב ואביהוא לעומת זאת, נתקרבו לה'. כלומר, הם קירבו עצמם לאור האלוקי, וכאשר הרגישו במיתתם, מרוב חיבתם לה'לא הפסיקו את תהליך ההתחברות לאור האלוקי, והיו מוכנים למות מתוך "דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות", המהוות דרגות רוחניות בהתקרבות לקב"ה.

שבע הדרגות הנ"ל, מסמלות כנראה את שבע הספירות, ובעצם הם זכו לדרגה הגבוהה במעלה סולם הספירות, ורק אז פרחה נשמתם, בבחינת הכתוב: "בקרבתם לפני יהוה וימותו", לאחר שהקב"ה הראה להם את נועם השכינה, וכך זכו להחזיר את נשמתם הטהורה למקורה ולשורשה, דרך דביקות באור העליון.

 

 

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל…" (ויקרא טז א).

"השכל" = דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי.

10 דרגות בדבקות אלוקית.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל,

 שהשכלת ההשכל, תשכיל השכלות, ובהשכל בהשכלתו ישכיל,

שמושכל מושלל ההשכל. וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל:

שהמשכיל מושכל ממושכל בלתי מושכל מהשכל

 והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו,

 ואז, מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם, וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה:

 ובחרת בחיים – בית המודעת  בית בפתח}, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי!

ויברך: ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

 

השורש ש, כ, ל חוזר בצורות שונות בדברי קודשו עשרים פעם. הוא מבטא את דבקות השכל האנושי בשכל הרוחני האלוקי בבחינת דברי דניאל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע – ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב, ג). דניאל קושר בין המשכילים לזהר הרקיע = אורות עליונים.

הזהר הק' (וארא כג ע"א) מפרש את הפסוק כך: "והמשכילים יזהירו – מאן אינון משכילים? אלא דא הוא ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכלין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים". פירוש: המשכילים הם החכמים המתבוננים בחכמה פנימית, אותה לא ניתן לבטא בפה, ותלויה בעיקר בקדושה וטהרה, דרכן האדם מתחבר לאלוקיו, ומתעלה לשכל העליון {קודשא בריך הוא}.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בסוף דבריו: "ברוך אלהים חיים {אור החיים} אשר סיגל סגולה לסגולתו". בדבריו,  רבנו רומז שזכה לסגל לעצמו את אותה קדושה עילאית. אשריו ואשרי חלקו.

בפירוש הנ"ל, מונה רבנו עשר דרכים רוחניות לעלייתה של הנפש השכלית במעלות הסולם המלאכי האלוקי, היות והנשמה היא חלק אלוקי ממעל השואפת להתחבר לצור מחצבתה כדברי המהר"ל (אגד' בכורות עמ' קכג).

 

להלן פירוש קצר לתחילת פירוש רבנו-אור-החיים-הק':

 "ואודיע למתבונן" = רבנו מודיע = דעת = ע"פ רוח הקודש למתבונן = לחוקר,

"בפנימיות השכלת המושכל" =  את הדרך להשגת המהות הפנימית של אור ה' יתברך, ובכך הוא זוכה להידבק באור עליון. ההשגות הנ"ל לא יכולות לבוא דרך השכל האנושי, אלא רק ע"י קדושה וטהרה, דרכן הוא מושך את השפע האלוקי מהעולמות העליונים.

 

להבנת דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, יש להקדים את דברי בעל "הערבי נחל" על רבנו-אוה"ח-הק': "ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחילת דבריו מובנים למעיין קצת". לכן, ההסבר יהיה כללי ביותר.

חבל הנשמה נקרא מושכל כדברי בעל הקונטרס "שבעה עיניים". כאשר האדם זוכה להארה אלוקית, איננו יכול להבינה מבחינה שכלית, כמסופר לגבי שאול המלך כאשר צלחה עליו רוח אלוקים, והתנבא בפני "חבל נביאים", כפי שהבטיח לו שמואל הנביא, לאחר שמשח אותו למלך על ישראל (שמואל א, י).

 

היכולת לעשות מופתים בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא תוצאה של עליה במעלות הקודש והידבקות באור עליון עד שימאס בתפקידי שררה להם קורא רבנו-אוה"ח-הק': "ואז מותריו יהיו עיטורי מלכים וכסאם".

הביטוי 'עיטורי מלכים' מבוסס על הכתוב: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). כלומר, הצדיק הנמצא בקרבת אלוקים, ימאס בכיסאות מלכים = בתפקידי שררה כמו שר, היות ושום תפקיד לא ישתווה לדרגה הרוחנית כעבד ה' בה הוא נמצא, בבחינת: "ואני קרבת אלהים – לי טוב" (תה' עג כח). שם השכל לא פועל.

 

כדי להבין את דבריו, ניתן להדגים זאת בדוגמה הבאה: מציעים לך לבחור בין מישרת ראש ממשלת מדינת ישראל, לבין ההצעה לעסוק בתורה יומם וליל, ולהיות עבד ה' הזוכה להארה אלוקית, במה תבחר?

לדעת רבנו-אוה"ח-הק', ההצעה השנייה היא הטובה ביותר. שנזכה אמן סלה ועד.

 

הרמב"ן: "ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת… וכן ידוע לבעלי הקבלה שמחשבת האדם היא ממקום הנפש השכלית הנמשכת מהעליונים, ויש במחשבה להתפשט ולהתעלות, ולהגיע עד מקום מוצאה, ואז תהיה נדבקת בסוד העליון שנמשכת משם, ונעשים היא והוא דבר אחד… ואותו האור העליון נמשך למטה בכוח המחשבה שמושכת אותו למטה, ונמצאת שכינה למטה… וכך היו החסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים, ומושכים מאור עליון למטה… ותבין ממנו סוד גדול בעניין "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", כי זה הסוד, שלא הייתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מן האור העליון" (איגרת הקודש בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שלג).

רבותינו אומרים על יעקב אבינו שהצליח לנצח את המלאך – שרו של עשיו, בגלל דבקותו בקב"ה, פרט לרגע מסוים. באותו רגע, המלאך הצליח לפגוע בכף ירך יעקב, ולכן אנו לא אוכלים את גיד הנשה. 

פועל יוצא מדברי רבותינו הק' הנ"ל: רק ע"י טהרת המחשבה יכולים אנו למשוך אלינו רסיסים מאור עליון.

 

הרמ"ק = רבנו משה קורדוברו רבו של האר"י הק' כותב שהביטוי "שכל" מכיל דרגות שונות בעולם הספירות כמו ספירת החכמה, יסוד או כתר וכו' (אור נערב, דף סט).

 

השל"ה הק' – רבי ישעיה הורוויץ ע"ה כותב על ההשגות בלימוד חכמת הקבלה.

וכדברי קודשו: "דע, כמו שאמר הפס': 'אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו' (תהלים צא יד), הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימה פתי. ומי שלא ראה אור החכמה זו, לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו, וענייני התארים הנזכרים בתורה, הנעלמים מחכמי הפילוסופים.

אשרי עין ראתה כל אלה. ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה, וכל הפורש ממנה, פורש מהחיים הנצחיים והרוחניים" (שני לוחות הברית. בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

לאור פשט הפס' ניתן לומר, שהקב"ה ישגב וירומם את אלה העוסקים בהבנת החכמה הפנימית של שמות הקב"ה.

 

בעל הספר "עבודת הקודש" (כט, ע"א) אומר: "עיקר עבודת המשכילים… לייחד את השם הגדול ולחברו באותיותיו, ולכלול בו כל המעלות, ולייחדם במחשבתו עד אין סוף".

 

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

 

"יש חיים לחיים – 'ובחרת ב-חיים'…

"ויברך ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו".

(רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא טז א).

 

"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי:

ראיתי בני עליה והן {והמה} מועטים" (סוכה מה ע"ב).

 

"ויפח באפיו – נשמת חיים" (בר' ב ז). הקב"ה נפח בגוף האדם את הנשמה, בבחינת 'נשמת חיים', ובאמצעותה העניק לנו מעט מזעיר מכוח עליון. דבר זה מסביר, שישנן תכונות אצל האדם "הדומות" לבוראו.

כדוגמא, ניתן לציין, כשם שהקב"ה יצר את העולם בחכמתו כי רבה, כך יכול האדם לפתח את העולם. כשם שהבורא נצחי, כך הנשמה נצחית, ותמשיך לחיות גם אחרי מות האדם. לכן, האדם נברא 'בצלם אלוקים' – כצל ההולך אחרי השכינה.

"ונתתי משכני בתוככם – ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו י"א(.  למרות הסתירה בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח – בכל זאת האדם יכול לנתב את דרכו בין שני הכוחות הסותרים הללו. כל זה אצל האדם הרגיל.

לעומת זאת אצל יחידי סגולה ו"בני עליה", הם יכולים להתעלות באור העליון מתוך התלהטות, מסירות והתקדשות, בבחינת דברי הרשב"י: "וראיתי בני עליה והמה מועטים" – ואז הם זוכים לנשמה נוספת, התומכת בתהעלותם באור עליון.

 

 בראש פרשת בחקותי (ויקרא טז א) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "בסוד נשמה לנשמתו, ואז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים" (דב' ל יט) – ב' המודעת". {האות ב' במילה 'בחיים'  בפתח, כמו ה' הידיעה}. כלומר, יש אפשרות  לאדם להתעלות מבחינה רוחנית, וכשישיג השגה אחת, יגלה שיש השגה נוספת למעלה ממנה, וההשגה ההיא – היא בבחינת "סוד נשמה לנשמתו". וכן הלאה.

המילה 'בחיים' רומזת לחיים האמתיים, וכן לקב"ה שהוא חי לעולם.

לאחר שיגלה את ההשגות הרוחניות, שום תפקיד בכיר בעולם, לא ישווה להשגותיו הרוחניות, בבחינת דברי קדשו: "אז  מותריו יהי עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה "ובחרת בחיים", ב' המודעות (דב' ל יט). כלומר, ההשגות האנושיות הן בבחינת "עיטור מלכים וכיסאם", בהשוואה לתפקיד המלך.

 

ניתן גם להסביר את עניין "בסוד נשמה לנשמתו… ובחרת בחיים", כאשר אדם זוכה לנשמה יתירה המתחברת לנשמת האדם, בבחינת ב' חיים = ב' נשמות.

זה גם מסביר מדוע נאמר בפס': "ויפח באפיו נשמת חיים" – חיים – בלשון רבים, ולא 'נשמה חיה'.

את דברי קדשו הוא חותם בביטוי: "ויברך –  ברוך אלהים חיים – אשר סיגל סגולה זו לסגולתו". כלומר, רבנו זכה לדרגות רוחניות גבוהות, בבחינת "נשמה לנשמתו" וכו'

 

האדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה – בנו בכורו של האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה, שהיה מלומד בנסים ופעל ישועות למען כלל ישראל, מסביר את דברי רבי שמעון בר יוחאי שהובאו לעיל: 'בן עליה' הוא צדיק תמים שאינו מפסיק לעלות ולהתעלות. עבודתו אינה יודעת נפילות וירידות, וכל ימיו ממש הוא אוחז בעליה מתמדת. זהו 'בן עליה', אבל כמוהו, ישנם מעטים בלבד.

עוד יש להעמיק בכוונת המאמר: אין אדם יכול להיות 'בן עליה', אלא אם כן הוא ממעט עצמו.

זאת ועוד: ככל שאדם מתעלה יותר – כך עליו למעט עצמו יותר ויותר. עד כמה חשובה מידת הענוה.

(מעובד ע"פ 'אוצר פניני החסידות" לחג הפסח תשע"ח. יז בניסן. יומא דהילולא של רבי מאיר אביחצירא ע"ה).

 

בשמו של המלוב"ן רבי מאיר אביחצירא ע"ה נאמר: שזקנו המלוב"ן, האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא ע"ה, הוא ניצוץ רבנו-אור-החיים-הק'. שניהם עוסקים בתורת הנגלה ותורת הנסתר. רבנו ה"אביר יעקב" מפשט את תורת הנסתר, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "פיתוחי חותם" על התורה, ואילו רבנו-אור-החיים-הק' נוהג בבחינת "כבוד אלהים – הסתר דבר" (משלי כה ב), כפי שזה בא לידי ביטוי בפירושו לתורה "אור החיים", ולפרשתנו בפרט.

 

 

 

"דבר אל בני ישראל ואמרת להם, אני יהוה אלהיכם:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו,

וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו,

ובחוקותיהם – לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

הסכנה שבעריות, והיכולת לשלוט עליהן,

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

"כשיסכים איש ישראל להידבק בה' אלוהיו – ישלוט בטבעו…

בבחינת: 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

שמירת העיניים, טהרת הלב והמחשבה, וקדושת הברית,

ערובה להתקדשות והתקרבות לבורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  קושר בין הפס' הראשון בפרשת העריות, לפס' האחרון החותם אותה.

הפס' הפותח את פרשת העריות: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלהיכם. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ח"י, ב).

הפס' החותם את העריות: "ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ח"י, ל). מצרים וכנען היו שטופות בעריות.

 

על כך כותב רבנו: "ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה 'אל תטמאו בכל אלה – כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם' (ח"י, כד). הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען – הוא מעשה עריות, ובזה נבוא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא, כי כל מצוות אשר ציווה ה' לעם קדשו, הן מצוות שיכול האדם לעמוד בהן, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהן לעשותן, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין {ולא תתורו… ואחרי עיניכם}, ומרחק בחינת החושב" {"ולא תתורו אחרי לבבכם}.

 

בהמשך, רבנו מביא דוגמאות מרב עמרם חסידא (קידושין פא, ע"א), ורבי מתיא בן חרש (תנחומא חקת, סימן א), שלמרות היותם קדושי עליון, יצר העריות לא פסח גם עליהם, לכן רבנו מציע: "כשיסכים איש ישראל להידבק  בה' אלהיו – ישלוט בטבעו…, {היות} והקב"ה משרה אור שכינתו באדם, בסוד 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), ומצד זה, יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון. והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר, 'לעשות רצונך אלהי חפצתי – ותורתך בתוך מעי' (תהלים מ ט). הכוונה שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאווה, לעשות רצונו יתברך".

 רבנו ממשיך ואומר: לכן הפס' מסתיים במילים :"ואמרת אליהם – אני יהוה אלהיכם' – לייחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומרי בריתו – והיא הדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר בפס' 'ואמרת".

המילה 'ואמרת' בפס',  רומזת לרוממות, לה זוכה השומר על ברית קודש.

 

הזהר הק' מרחיב את היריעה בנושא שמירת הברית, ונביא כאן רק את התמצית.

"ולא שיקרנו בבריתך" (תהלים מד ח"י). האבות ויוסף הצדיק, זכו לגדולה, בגלל שמירת ברית קודש – "שמא קדישא אתרשים ביה בבר נש" {השם הק' הוי-ה רשום באות הברית של האדם"}. וכל הזוכה לשמור בריתו – כאלו קיים את התורה כולה, וזוכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, כמו יוסף הצדיק, ששמר על בריתו (זהר ויקרא כרך ג', דף יג ע"ב – יד ע"א).

 

 

רבנו בחיי אומר בהקדמה לפרשת "כי תצא": "תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"ודבר ידוע שכל האיברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעיניים – והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם ה' יתברך – הכל שלום, ואם הלב חסר עמו – הכל חסר. ודרשו רז"ל: רחמנא 'ליבא בעי'. ואמרו במדרש: 'תנה בני לבך לי – אי את יהיב לי לבך ועיניך – ידע אנא דאת דילי. ואי לא – לית את דילי… הלב והעיניים הם שורש גדול לקרבת אלוקים, או להתרחק ממנו – כי הן סרסורי העבירות… 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם' (במדבר ט"ו). לימדך הכתוב הזה, כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו – יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו, כבא על אישה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים".

רבנו מפרש את הפס' הסמוך: "כי שוחה עמוקה זונה.  ובאר צרה נכריה" (משלי כג, כז). "בא להורות: כי המתקרב אל פתח ביתה – לא ינקה מן המכשול, כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק. וכן יקרה לאשר יתור אחרי לבו ועיניו, שלא ינקה ממכשול עוון…".

 

רבנו מסיים את דבריו: "וכן מצאנו שהרחיקה התורה מאוד מידת הזנות,

כי הוא היה עוון הכנענים יושבי הארץ…".

 

 

"ושמרתם את משמרתי,

לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם,

ולא תטמאו בהם – אני יהוה אלהיכם" (ויקרא י"ח ל).

 

איך נשמרים מעריות –

 לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הפס' הנ"ל חותם את פרשתנו, ואת פרשת העריות, והוא מדבר על עשיית סייגים למצוות התורה, בבחינת: 'ושמרתם את משמרתי', כדי שלא נגיע לעשיית אותן תועבות שנעשו ע"י הגויים לפנינו בארץ, ועקב כך הקיאה אותם הארץ, בבחינת הכתוב: 'כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' (ויקרא ח"י כ"ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושמרתם את משמרתי… ולא תטמאו בהם": "יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבוא להיכשל בתיעוב, והוא אמרו 'ושמרתם את משמרתי' {כפילות – ושמרתם, משמרתי}. פירוש – משמרת הגדר {"ועשו סיג לתורה". פרקי אבות}. והטעם, {המשך הפס'} 'לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם', אפילו בשוגג".

למרות שהחיוב הוא על מזיד, רבנו מדגיש שגם בעשיית עבירה בשוגג, רושם החטא שורה על החוטא, וגורם "לפירוד בין ישראל והשכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא, וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים", את דבריו, רבנו מבסס ע"פ הפס' בישעיה: "והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" ( ד, ג).

הפרק בישעיה, דן בגאולת אנשי קודש הזוכים לחיים, בגלל קדושתם וצדקותם, לכך רמז רבנו בפירושו.

רבנו משתמש בשני תארים: "קדוש וחיים". אדם המושלל מכל הכיעור של הטומאות ואפילו בשוגג, ודבק בקדוש ברוך הוא שהוא אלוקים חיים, יקרא קדוש, ויזכה להיגאל.

 

הפס' הנ"ל, סוגר מעגל עם הפס' הראשון הפותח את פרשת העריות, ועליו הרחבנו את היריעה לעיל: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם אני יהוה אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא ח"י ב).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משמעות הרצף בין הפרשות

 "אחרי מות, קדושים, אמור".

 

"אמר רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי:

הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב).

 

רצף הפרשיות "אחרי מות, קדושים, אמור", הפך לביטוי המפורסם: "אחרי מות – קדושים אמור".

כלומר, "אחרי מות" האדם, "קדושים" "אמור" עליו. תספר בשבחו כפי שאכן זה קורה. השאלה היא, הייתכן הדבר? התשובה לכך היא שייתכן וגם יתכן, היות ואחרי מותו של האדם אנחנו שוקלים את אישיותו של הנפטר מזוויות שונות בבחינת "והוי דן את – כל האדם – לכף זכות". אנחנו מסתכלים על "כל האדם", וכך יש לנהוג בבחינת "עין טובה" מידתו של רבי אליעזר הגדול (פרקי אבות ב, יג) – לראות את הטוב שבזולת.

זוהי גם מידת רבי מאיר בעל הנס, עליו הרחבנו במקומות רבים בספר. דוגמא: {לעולם אנו נקראים בנים ולא עבדים}.

כמובן שאסור לספר על הנפטר דברי שבח לא נכונים. אחרת, יבואו חשבון מן השמים עם המספיד.

 

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לגבי "הרוגי מלכות" שנהרגו ע"י גוים, כמו חללי צה"ל עליהם אמרו חכמים: "הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י ע"ב), כדברי רב יוסף המספר לאביו רבי יהושע בן לוי לאחר שהתעורר מגסיסה {מוות קליני}: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה, ותחתונים למעלה… {הגאונים מסבירים שהכוונה  לכמה מגדולי הדור שישבו למטה בעולם האמת, ותלמידיהם זכו למעלה גבוהה מהם},

 ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם… כגון הרוגי לוד…"שנהרגו למען כלל ישראל {כגון פפוס ולוליינוס שקיבלו עליהם את האחריות למות בת הקיסר, כדי שלא יהרגו כלל היהודים}.

יש הקושרים את נושא "הרוגי מלכות", לתלמידי רבי עקיבא שהיו שותפים למרד בר כוכבא במצוות רבם, כדברי רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, הקורא לזה "שמדא".

 

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה, מביא את הגמרא (ר"ה כג ע"א) האומרת: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה. שנאמר: 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחושת, ותחת האבנים ברזל. ושמתי פקודתך שלום, ונוגשיך צדקה' (ישעיה ס יז). תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאים? עליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי, ויהוה שוכן בציון" (יואל ד כא). פירוש: ה' ינקום באויבינו.

 הקב"ה ישפיע עלינו מטובו יתברך בגאולה, וינקום בגוים ששפכו את דמנו, במלחמת גוג ומגוג (המלבי"ם).

הפרק דן בגאולה: "קומי אורי כי בא אורך… אני יהוה בעתה אחישנה" (ישעיה ס).

בגאולה, הקב"ה יביא עלינו דברים טובים במקום הדברים הרעים שהיו מנת חלקנו. במקום נחושת, נקבל זהב וכו'.

 

בפירושו של אהלי יעקב (עמוד מו ע"ב) אומר על הפיוט לימים נוראים: "כובש עוונות – לובש צדקות" – לקב"ה יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצוירים כל הרוגי מלכות, וכל אותם שמסרו נפשם על קידוש ה'. כאשר מקטרגים על ישראל, הקב"ה מסתכל על אותן נשמות, וכובש ומוחל עוונות עמו ישראל.

 

רבי יהושע בן לוי שואל את בנו רב יוסף: "ואנן היכי התם" = {אנחנו, מה מצבנו בעולם האמת}? תשובתו: "כי היכי דאיתו אנן הכא, הכי איתינן התם = {כמו שאנו כאן עוסקים בתורה, כך נהיה שם} ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן – ותלמודו בידו" (פסחים נ ע"א). מסר חשוב: נלמד תורה עד שתהיה מונחת באופן ברור  – בכף ידנו.

 

מעניין מאוד שהפרשיות הנ"ל נקראות לרוב במי הספירה בהם מציינים את מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא, 6,000,000 חללי השואה, ומעל ל- 24,000 חללי מערכות ישראל, מאז קום המדינה.

לאור האמור לעיל – יש לברך את רבני בתי הכסת הרבים המברכים מידי שבת בשבתו, את כוחות הביטחון של מדינת ישראל, על כך שהם מוסרים את נפשם ביבשה, באוויר ובים, מול ים האויבים הרבים המקיפים אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה בשלווה, ולחיות בארץ קדשנו באין מפריע.

כמו כן, בימי האזכרה לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, עלינו ללמוד פרקי משניות לע"נ הטהורה.

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה, היה מברך את בחורי הישיבות, ואח"כ את החיילים, וכך אכן צריך לנהוג.

הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ט, ע"ב) מונה את אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם הוא אפיקורוס.

מיהו אפיקורוס? רב יוסף אמר: כגון, אלו האומרים איזו תועלת יש לנו מאלו שלומדים תורה, הרי לעצמם הם לומדים ושונים. אמר לו אביי: מי שאומר כן, הוא גם כופר במה שכתוב בתורה, שהרי נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

 

הרה"ג רבי משה פרנקו תלמיד רבנו-אוה"ח-הק',

 מביא בספרו "מאור החיים" (עמ' ח"י), את דברי רבנו על השכינה: "וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי ורבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי = "וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות, שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכיסא כבודו שמשם באים כל הנשמות הבאים בזה העולם. והאור הזה הוא הוא שיש עמנו בגלות הזה המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזה הארה עצמה, בא בכל יום ומשתחווה לבוראו, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו וכו'".

 

תפילת רבנו-אוה"ח-הק' על גאולת השכינה, אותה ראוי לקרוא.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – השכינה תחזור לאיתנה הראשון, ושם ה' יהיה שלם.

כלומר, רבנו מבדיל בין בורא עולם לבין השכינה שהיא באה מכוחו, והיא נחשבת לשלוחה ולגילוי של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, כמו קרני השמש, הבאים מכוחה של השמש.

כאשר רבנו כתב לאחד מתלמידיו פתק ברכה לפרנסה טובה, ובקשו לשים אותו בכותל המערבי, הוא כתב: לכבוד השכינה הקדושה. יוצא שיש הבדל בין בורא עולם לשכינה הקדושה.

 

המקובל הרב יהודה פתייה ע"ה מסביר את ההבדל בין השכינה לקודשא בריך הוא.

את הקב"ה הוא מדמה לשמש, בבחינת 'כי שמש ומגן  – יהוה אלהים' (תהלים פד, יב), והוא רוכב שמים, בבחינת: "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו).

זריחת אורו יתברך ע"י קרני השמש, היא בארץ מתחת, בבחינת: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג).

לזריחה הנ"ל, קוראים רבותינו – שכינה, היות והיא שוכנת בעולמנו בתוך עם ישראל, בבחינת: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כל זה מסביר לדעת הרב את תפילת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה" אותה אומרים רבים וטובים לפני עשיית מצוה. אנחנו מתפללים לה' שע"י עשיית אותה מצוה, ישתלם שם הוי-ה ברוך הוא, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרים מן שם הוי-ה, כתוצאה ממלחמת עמלק, שנאמר: 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' (שמות יז טז), ויהיה ה' שלם. עמלק מסמל את היצר הרע.

כמו שהעננים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מבדילים בינינו לבין אלוקינו, בבחינת: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט ב).

 

באמירת "לשם יחוד דקודשא בריך הוא וכו'" לפני עשיית מצוה, אנחנו מבקשים שיסתלקו ענני העוונות המפסיקים בין הקב"ה ובין אור פניו הנקרא שכינה, ככתוב: "יהוה באור פניך יהלכון" (תהלים פט, טז), ויתייחד אור פניו השוכן אתנו, עם עיקר אורו שלמעלה, ויהיה הכל קשר אחד מעולם העליון עם הארץ מתחת, וע"י כך, תעלה תפילתנו על יחוד י"ה ב- ו"ה, שהייתה על שבועת עמלק. ("מנחת יהודה, עמ' 73 – 74. מעובד ע"פ "בהדרת קודש – מבוא לחכמת הקבלה", עמ' קצה – קצו). יוצא שע"י קיום מצוה ועוד מצוה, אנחנו מייחדים את שמו יתברך, ומקרבים בכך את הגאולה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור-החיים" על התורה.

 

"גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' – בחלום,

והתגשמותה כבר למחרת עם שחר.

 

עם ישראל זכה לצדיקים אמתיים קדושי עליון, והשאלה המתבקשת היא: איך זוכים להימנות על אותם בני עליה הדבקים בעבודת ה' וזוכים לעשות מופתים כמו הרשב"י בזמנו, דרך חסידים ואנשי מעשה לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק', הלא הוא רבנו-חיים-בן-עטר, היה מלומד בנסים, ורבים נושעו על ידו בחייו וגם אחרי מותו, ובכללם עבדכם הנאמן כותב שורות אלו, שאושפז בבי"ח "לניאדו" בנתניה בפתאומיות וללא כל אזהרה או מחלה מוקדמת, למחרת העלייה לציונו הק' בהר הזיתים בירושלים ביום ההילולה, כמידי שנה בשנה.

 

בביה"ח, הרופאים לא ידעו לאבחן את המחלה. בערבים, הייתי מגיע לחום  40 מעלות, כאשר פתרון הרופאים היה: מקלחת קרה. לכאבים העזים שליוו את אשפוזי, הרופאים הציעו לי כדורי אקמול. הייתה לי ירידה משמעותית במשקל, היות ולא יכולתי לאכול. בקרב המשפחה, רבנים וחברים, הייתה דאגה רבה למצבי שהלך והחמיר.

 

במוצש"ק, אחרי שבועיים לאשפוזי,

חלמתי והנה רבנו-אור-החיים-הק' נעמד ליד מיטתי, מימין לראשי.

 ואומר ג' פעמים: "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

 

 

זה היה הלילה הראשון בו הצלחתי לישון.

בביקור הרופאים למחרת נאמר לי: "יש לנו הפתעה בשבילך: בדיקות הדם מהבוקר – מראות שאתה בריא", והמחלה נעלמה כאילו לא הייתה. אכן  למחרת שוחררתי הביתה.

לרופאים המופתעים מהשינוי הקיצוני לטובה במצבי הרפואי, סיפרתי שרבנו-אור-החיים-הק' ברך אותי בחלום, בברכת "אני מבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר". אחד הרופאים אף סיפר באותו מעמד, שגם הוא זכה להשתתף בהילולת רבנו-אוה"ח-הק' בירושלים, שהתקיימה שבועיים קודם לכן, בה גם אני זכיתי להשתתף.

 

 במהלך החלום גם חלמתי שראש ישיבת "אור התורה והתשובה" הרה"ג אשר דדון שליט"א – שביקר אצלי בשבת, ביקש בחלום מרבנו-אור-החיים-הק' שיתפלל על הדוד שלו השוכב במצב אנוש. תשובת רבנו הייתה: "באתי רק בשביל משה שמיר".

את החלום פרסמתי בעלון "אור החיים" הק' בעריכת הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א, חתנו של הרה"ג יעקב יוסף ע"ה, ומחבר "ילקוט אור החיים המבואר", בו נעזרתי בתחילת דרכי בלימוד תורת "אור החיים".

ראש הישיבה – הרב אשר דדון שליט"א שקרא את העלון, התקשר אלי ואמר לי: "החלום שלך הוא אמתי, היות והדוד שלי אותו הזכרת בחלום, אכן היה חולה אנוש באותה שבת, אבל נפטר. לכן ענה לך רבנו-אור-החיים-הק' שהוא בא רק בשבילך, היות וידע שהדוד שלי ימות, כפי שאכן קרה, ולכן לא ברך אותו, וברך רק אותך.

 

על חלום שכזה יאמר: "חלום טוב – חלום שלום".

למחרת, אכן שוחררתי בריא ושלם,

דבר שגרם לי להתחבר לצדיק, ולהתמסר לתורתו,

"תורת אלוקים – חיים אמת".

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל ואברהם אבינעים בני חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה.

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב.

 

להצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

ליונתן, בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני עינבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

להצלחה בלימודים ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה. 

פרשת השבוע "אמור ".הרב משה שמיר אסולין-להתהלך באור החיים.

קבר אור החיים הקדוש

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית קבלי ת,
והקשר שלה לתיקון הספי רות בכלל ,
וספירת "ההוד שבהוד" בפרט, ע"י רשב"י בל"ג בעומ ר ,
לאור פרשת השבוע "אמור " .
ע"פ הספר "להתהלך באור החיים",
מאת: הרב משה אסולין שמיר 298-240-0523
"וספרת ם לכם ממחרת השבת,
מיום הביאכם את עמר התנופ ה
שבע שבתות תמימות תהיינה" )ויקרא, כג, טו(.
ספירת העומר .
הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון
לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיי ם-הקדוש .
"כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר 'וספרתם לכם'.
פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם" )רבנו-אור-החיים-הק' לפס'( .
פרשת 'קדושי ם' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלה יכם" )ויקרא יט ב(.
פרשת 'אמור' , המבורכת ב- 63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו- 39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר
הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:
א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם
מקריבים – והיו קודש" )ויקרא כא ו(. לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה –
שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל )תנחומא אמור א(. ומטעם זה הקדים התואר = }הכהנים{ למתואר }בני אהרן{ , להסמיך
המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן ".
תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיי ם, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.
ב. קדושת המועדים – "מועדי יהו ה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" )ויקרא כג ב(.
עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית ", ולא ניתן
לשנותה.
הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי
מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה,
ולעשות אותו יום משתה".
ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם"
)ויקרא כב, לב(.
2 .
הבאת העומר וספירת העומר .
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את
העומר לפני יהוה לרצונכם , ממחרת השבת יניפנו הכהן… " )ויקרא כג י – יד(.
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת
תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה " )ויקרא כג טו – טז(.
לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.
א. הבאת העומר : התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז
אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.
זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".
ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה
שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" )מצוה ש"ב (.
ב. ספירת העומר : התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומ ר' למחרת היום הראשון של חג הפסח,
ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.
הגמרא במנחות )ס"ו ע"א(: "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו
שבועי. }ואילו{ אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.
הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת…
שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" )רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד(.
לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון
שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם )כסף משנה שם(.
כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי
גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי )סימן תקכו(, אור זרוע )סימן שכט(. רבנו-אוה"ח- הק' )מאור החיים עמ'
סג( וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה )"קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א(.
לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:
הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן )פסחים ע"מ י ע"א(. הרא" ש ) פסחים ע"מ י ע"א(,
כסף משנה )הלכות תמידין ומוספין ז, כד(. הרוקח )סימן שע"א(, מהר"ם מרוטנבורג )סימן שא(, אבודרהם )דף סה ע"ג(, הרשב"א
)בתשובה סימן קכ"ו( וכו'.
הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים
תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה
שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן
מרן השו"ע )סימן תפט,( לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה
חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.
ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר . והסיבה
שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום
נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה )מצוה ש"ו(.
3 .
ספירת העומר במשנתו של רבנו-א ור-החיי ם-הק' ,
עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" .
רבנו-אור-החיים-הק ': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו,
בספרו "מאור החיים" )עמ' סג(: אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן
התורה. זה שאמר הכתוב: )ויקרא כג טו( 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי
ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.
רבנו-אור-החיים-הק ': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות
הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = }עבירות{, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של
סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם". לאור דברי
קדו שו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו
שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמת נו בחג מתן תורה .
רבנו-אור-החיים-הק ' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו :
"וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו,
דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה.
והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".
רבנו-אור -החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר )אמור צז ע"א(: "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו
ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". }תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ" י
במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה{.
הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים –
'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט "ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.
רבנו-אור-החיים-הק ' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה
בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים
על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו
יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" )במ' כג כב(. זה
מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר , היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים
את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".
האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המיד ה
המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.
הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות )דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז(.
המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג
אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".
רבנו משה פרנק ו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות
תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" )ויקרא כג טו – טז(.
רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.
שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?
תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה,
ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה,
ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.
לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם
לשבתות של קדושה וטהרה )מאור החיים עמ' סד(.
הרמב" ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".
4 .
"אם תבקשנה ככסף, ו כ -מט -מונים תחפשנה,
אז תבין יראת יה וה" )משלי ב' ד'( .
מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים" ,
להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים .
רבנו בעל 'מאור החיים ' כותב בשם רבו רבנו-אור – החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ. ם ' רומזת לשלושת
חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.
וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' )קהלת ד, יב(. אמר החכם שהוא
רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא
בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם =
לב, כבד מח . רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם ' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".
כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.
"כי חלק יה וה עמו – יעקב חבל נחלת ו" )דב' לב ט(. אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני" המורכב מחמשת
חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.
על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה, אז
תבין יראת יהו ה" )משלי ב' ד'(. הביטוי "מט – מונים " בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.
הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפ ש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר
מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' )הרב יצחק
גינזבורג . וכמטמונים תחפשנה(.
כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.
ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י- ר הרומז לפסוק "אני י-הו- ה רופאך".
זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי .
במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.
הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפ ש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו
שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו .
במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית,
וקיבלו עליהם את מלכות ה'.
במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.
כל זה בבחינת "סור מרע" }בקרבן פסח – סרו מהאלילות{, "ועשה טוב" }ברית המילה בגופם{ כדברי האדמו"ר מלובביץ.
כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות ו הנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן
אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת
התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מ סנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.
5 .
"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה" .
מדוע נקרא "עומר התנופה"?
"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –
ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו .
מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת
הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר
ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.
הביטוי "עומר ", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא ". 2.200 – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה
מדוע נקרא בשם עומר?
כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום
ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח
בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.
בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך
את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים". לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ"
שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה
"חטה" }גימטריה כ"ב אותיות התורה{, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא,
שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.
כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:
"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך ,
שעל ידי מצו ת העומר זכה אברהם לרשת את הארץ" ,
ומרדכי היהודי גב ר על המן האגגי )ויק"ר כח, ו(.
כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה .
ספירת העומר בעמידה .
"שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" )ויקרא כג, טו – טז(.
סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49 . רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.
מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור
שבעה שבועות" )דברים טז ט(. אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה .
הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא )הלכות תמידין
ומוספין פ"ז הכ"ג(.
קיים כלל בשם רבנו אבודרהם )דט"ו ע"ג( האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר:
"ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.
מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.
"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.
6 .
שמונה טעמים לספירת העומר .
רבנו-אור-החיים -הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"
"בדרך רמז באומרו 'וספרתם ' על דרך אומרם ז"ל,
כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת
התיעוב }עבירות{, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של סנפירנון היו,
לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה ,
אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם" .
פירוש: הספירה , מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספי ר ,
כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו .
הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,
ממנו חוצבו שני לוחות הברית ,
עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני .
עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרי ם האלילי ת
בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה .
לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך
זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה ,
כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון .
א. הזוהר הקדוש : ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג
השבועות .
"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא }לטהרה{, לא אקרי טהור.."
ב ספר החינוך : סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות .
"להראות בנפשנו החפץ הגדול , אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה" .
ג. הרמב"ם : "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי
שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו
ממצרים עד יום מתן תורה ,
שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". )מורה נבוכים ח"ג פמ"ג( .
ד. הרמב"ן: ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,
כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם .
"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון }פסח{, ושמיני עצרת .
7
ה. "צרור המור": כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו
כן, הם זקוקים לשבעה שבועות , היות והי ו
מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים .
ו. רבנו האר"י הק ' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".
כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות" .
הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת
"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.
)שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז (
ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" )דף לב ע"ג(: "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל
ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה
בהם אנו זורעים מצוות,
כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חיד ושי התורה ,
אותם נזכה ללמוד ולחדש.
ספירת העומר בראי פרשנות פנימית .
ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחא י .
שלושת השלבים במניין ספירת העומר:
א. מספר = מונה מספרים בעלמא.
ב. סיפו ר = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".
ג. ספי ר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.
כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת
הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.
אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם – הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר " מאת הרה"צ
דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד,
ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב .
להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד".
המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו .
כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" ) 32 ( ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = ) 17 ( ימים.
סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.
הגמרא במסכת )יבמות סב ע"ב( מספרת: " 12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו
בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר,
רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…". הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו,
עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים
עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.
ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" )תהלים קי"ט, ג(.
8 .
הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט
שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.
שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם
ישראל לאורך הדורות?
התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת
חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו
לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.
לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי
יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא .
דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.
הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.
התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו
אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.
כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב ' וכו' .
בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן .
במסגרת תיקון ההודיה = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש,
בכך שנלמד להודות לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא
האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת.
ל"ג מלשון ג ל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" )תהלים קיט, ג(. )פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה(.
במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך
מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.
שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו
)בקנאתו ששורשה בהוד(, על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו ".
כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע .
"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו " )ויקרא כב כט(. על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא,
}בתחיית המתים{, חוץ מתודה" )ויק"ר ט, ז(. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך
עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".
תיקון המידות בימי ספירת העומר.
"בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון "
)האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל(.
המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם ", מה עלינו לתקן
בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת
את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.
רבנו הרמב" ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.
את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר.
יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה
ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק
מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" )רמב"ם. הלכות דעות א – ח (.
הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.
9 .
רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".
רבנו האריז" ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו
בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' )שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב(.
רבנו אריז"ל כותב )שער הכוונות רמ"ב ט"א( שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר
שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".
המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת )"נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט(.
רבנו חיים ויטא ל בספרו שערי קדושה )חלק ב ש"ג( כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי
שעל ידה יבוא לשאר המצוות.
הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה
מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם )זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א(.
רבנו הרמח"ל : בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.
רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים
שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" )ביאור לספר יונה ד, ג(.
רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.
האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר
פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך
הכל סופרים את היום וזהו?
הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל
פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד
לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו.
לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.
"רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב" )פרקו אבות, ב, ט (
"לב טוב " }בגימטריה{ = 49 ימי הספירה.
"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של
ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".
התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49 , רמז ל- מ"ט ימי הספירה .
רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי
שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?
רבי אליעזר אומר : עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את
הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".
אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" )פרקי אבות ב, ט(.
ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו
תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב', האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.
בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:
10 .
"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה " )משלי כג, כו(. כלומר, "רחמנא ליבא בעי".
כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך
סני, לחברך לא תעביד ". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד
ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.
רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".
בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור
ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.
כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדו ש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל
בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון
לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות
פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.
צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם
בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" )ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה(.
רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם
לה' אלוקיכם" )דברים יד, א(, למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" )ויקרא כה, נה(, דבר המשקף
את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. }ראה בהרחבה מאמר ע ל רבי מאיר בספר{.
.תכונת הפרגון = לב טוב , חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים
הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.
"ולא תחללו את שם קדשי –
ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יה וה מקדשכם" )ויקר א כב, לב( .
חילול ה' – מול קידוש ה' .
מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת )יומא פו ע"א(: העוון הכי חמור בתורה הוא
חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור,
ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם
אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.
הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':
אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור .
אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפיל ו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור .
יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה' .
אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.
ה'חתם סופ ר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה' .
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך
עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.
11 .
"אור זרו ע לצדי ק "
למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברו ן .
נס כניסה למנהרות מערת המכפלה .
רבנו אברהם אזולא י מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן
בעקרונות הקבלה )מעין שני נהר לז'(: "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה
רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".
ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".
זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר
המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת
הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו
הרשות להיכנס בקברי צדיקים .
רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו
סם חיים" )תענית ז, ע"א(. הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא
פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י
קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות .
כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות .
לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו,
ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.
לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף
התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון
האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.
אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן.
היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג ) 1643 .)
רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות
התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד
אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה –
חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה,
הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה .
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב .
שלום בן עישה .
לברכה והצלחה בעזהי"ת, להפצת הספר "להתהלך באור החיים".

 

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.הרב משה אסולין שמיר

יום שני הקרוב כ"ח אייר – יום שחרור ואיחוד ירושלים ה – 54.

כ"ח אייר – הוא גם יום ההילולה של שמואל הנביא.

חג השבועות ויום שחרור ירושלים – יחולו לעולם  באותו יום.

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות, שמואל הנביא ואחדות עם ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

יום איחוד ירושלים יכול לשמש כטריגר לאיחוד בעם ישראל:

"ירושלים – עיר שעושה כל ישראל – לחברים" (רבי יהושע בן לוי).

כדברי דוד המלך – משוררנו, מלכנו ומשיחנו:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכ"ב ג).

 

"אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה,

עד שאבוא בירושלים של מטה.

וכי ישנה ירושלים למעלה? הן. שכתוב:

"ירושלים הבנויה – כעיר שחוברה לה יחדיו"

(כדברי רבי יוחנן. תענית ה' א. תהילים קכ"ב. ג).

 

 "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה", הם מושגים ערטילאיים וקבליים כדברי הרשב"א: "ירושלים ובית המקדש הם ציורים לעניינים שכליים דקים מאוד". לדעת חכמי תורת הח"ן, ירושלים של מטה מכוונת כנגד דרגות רוחניות בעולמות העליונים המשפיעות עליה רוחנית וגשמית, בהתאם לטוהר וזיכוך מידות היושבים בה, וגם  לנחמנו על גלות השכינה מעיר קודשנו, תוך הבטחה שיום יבוא, וקרני הגאולה יפציעו כדברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בהיותם בבקעת ארבל עת עלות השחר שבקע אורה: "כך גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא. כל שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

 

 הקב"ה בכבודו ישקיף על מעשיהם הטובים של עמ"י, ויצעד בראש פמליה של מלאכים לעבר "ירושלים של מעלה" שתתחבר לשיירת הגאולה של "ירושלים של מטה" כאשר מדרומה, שכונת "חומת שמואל" {בה זוכה אני לגור} המהווה "חומת אש" בשערי "בית לחם", עירה של רחל אימנו שם היא ספונה, אבל ספוגה בתפילה ותחנונים לגאולתנו, והקב"ה מנחם אותה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך", ומזמינה לצעוד בראש "התהלוכה משכונת "רמות" {עירו של שמואל הנביא} בצפונה של י"ם, יצעד בראש השיירה שמואל הנביא ביום איחודה של ירושלים, שזה גם יום פטירתו, ובכך לקיים את נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים משחקים (זכריה ח. ג).

 

שמואל הנביא המכונה ה"איש אשר ברמה" שהיה מורם מעם ואשר "בימיו קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה וביראה" כדבר המדרש.

שמואל הנביא בניגוד לנביאים אחרים, הוא "הלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א, ז, טו – טז) דבר שהקנה לו את המעמד שהיה שקול כנגד משה ואהרן בבחינת "… משה ואהרן בכוהניו – ושמואל בקוראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אף מעמיד את שמואל ההולך ממקום למקום להפיץ את דבר ה' כדרגה הגבוהה בעבודת ה'. ובלשון קודשו: "כנחלים נטיו… – הכתוב מדבר כנגד ד' כיתות הצדיקים שבעם ה'. כת ראשונה: היא כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה" (במדבר, בלק כד, ו).

 

אחדות בעם ישראל,

כתנאי לשלטון יציב בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט.

 

הרב משה צבי נריה ע"ה – ראש ישיבת כפר הראה, מסביר מדוע במלחמת השחרור הפסדנו את הרובע היהודי לירדנים, ובמלחמת ששת הימים, זיכנו אותנו ה' לשחרר את ירושלים ואת בית מקדשנו.

במלחמת השחרור, הצבא היה בנוי ממחתרות מפולגות, ואילו במלחמת ששת הימים, צה"ל היה צבא מאוחד.

 

הגמרא ביומא י"ב מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה בנושא: האם ירושלים התחלקה לשבטים, או שהיא שייכת לכלל ישראל.

תנא קמא: ירושלים לא התחלקה לשבטים. רבי יהודה: ירושלים התחלקה לשבטים.

אם נעיין לעומק בדברי רבי יהודה, נוכל להבין שגם הוא יסבור שירושלים שייכת לכלל ישראל, והסיבה לכך: בית המקדש נבנה על שטח שבט יהודה, פרט לרצועה בה נמצא המזבח, שטח השייך לבנימין.

יהודה בן לאה אמנו, מייצג את מלכות יהודה, ואילו בנימין בן רחל אמנו, מייצג את מלכות ישראל.

כל זה מסמל את הצורך באחדות בעם ישראל.

 

בבית הראשון התפלגה הממלכה בין המלך רחבעם משבט יהודה וירבעם בן נבט ממלכות ישראל, 73 שנה אחרי תחילת מלכות דוד. זה הוביל אח"כ לגלות עשרת השבטים שעד היום הם בגדר תעלומה, ואח"כ לחורבן המקדש וגלות בבל.

תופעה דומה, קרתה בתקופת החשמונאים לאחר 73 שנות שלטון. כתוצאה מריב על השליטה במדינה החשמונאית בין האחים הורקנוס ואריסטובלוס, המדינה התפצלה, דבר שהכניס את הרומאים לזירה, ומאוחר יותר החריבו את המקדש

רואים בחוש לאן יכולים להוביל ריב ומדון בין מנהיגי ישראל.

 

הגאון מווילנא אומר:

בימים ה' אייר {יום העצמאות} ו- כ"ח באייר {העצמאות},

אין הקליפה יכולה לשלוט,

 

לפי סימני א"ת ב"ש,

לעולם יחול יום שחרור ירושלים – באותו יום בו יחול שבועות – חג מתן תורה.

ב"ש = ב' של חג הפסח – יחול ש-בועות + ש-חרור ירושלים.

 

זה דומה ליום העצמאות החל ביום בו יחול שביעי של פסח לפי סימני א"ת ב"ש:

ז"ע = ז = שביעי של פסח, יחול יום ע-צמאות.

 

לחג השבועות וליום שחרור ירושלים,

יש מכנה משותף בדמותה של תורתנו הקדושה ככתוב:

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

 

על כך אמרו חז"ל שעתידים ישראל לקבל את התורה בירושלים, בדמותן של לוחות ראשונות כדברי חז"ל לפס':

"ישקני מנשיקות פיהו" בשיר השירים – קבלת התורה בירושלים כשהמקדש יוקם על תילו ותפארתו.

בדורנו, זוכים אנו לראות את היכלי התורה השוקקים חיים בירושלים, להם אין אח ורע בתולדות עם ישראל.

כל זה מחזק את התהליך בו אנו צועדים – לקראת קבלת התורה מפי הגבורה בירושלים.

 

יום כ"ח אייר – יום הודאה לקב"ה מתוך שמחה על שחרור ירושלים,

ובכלל הודאה, גם אמירת הלל בברכה בתפילת שחרית כפסיקת הרבנות הראשית,

בראשות הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן – אחרי מלחמת ששת הימים.

 

הכמיהה לירושלים הבנויה – בשרשרת הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק':

 והאיר ה' עיני שכלי: אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו.

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם…" – ירושלים.

 (הקדמה לפירוש "אור החיים")


הכמיהה אל ירושלים מצאה את ביטויה בתפילה ובשירה לאורך ההיסטוריה האנושית מאז אדם הראשון ועד ימינו אלה. ואתחיל בדוגמא אישית. עד לא מזמן, גרתי בנתניה ליד הים שם שימשתי כרב קהילת "אור החיים" הקדוש וכמפקח במשרד החינוך. והנה חיש מהר ברגע של "הארה רוחנית ירושלמית", נשאבתי לירושלים אותה הפכתי לעיר מגורי, בה אני עושה חיל בהפצת התורה בכלל, ותורת רבנו "אור החיים" הק' בפרט, ע"י מתן שיעורים, והפצת מאמרים.

הפלא הגדול הוא, שנתניה בה גרתי שנים רבות, הולכת ונעלמת מתודעתי, כאילו לא גרתי בה.

מצד שני, מרגיש אני כירושלמי ותיק, ובפרט במישור הרוחני דבר המזכיר לי את דברי הסופר ש"י עגנון שאמר בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1966: "בזכותה של ירושלים – כתבתי את כל אשר נתן ה' בלבי ובעיני", למרות שנולד וחי שנים רבות בגולה.

 

 כאשר אני בודק את סיבות התערותי המהירה בירושלים, אני מרשה לעצמי לומר שתושבי ירושלים הם אנשים ידידותיים  ומסבירי פנים המיישמים את הכתוב "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות".

ירושלים במהותה היא "עיר שעושה כל ישראל לחברים" כדברי רבי יהושע בן לוי לכתוב: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (ירו' חגיגה ג' ו').

מידי יום בדרכי לכולל, עובר אני ליד חומת העיר העתיקה ושער יפו, דרך הסמטאות הצרות והרחבות כאחת. הפסוק שקופץ לי בראש הוא: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני –  תדבק לשוני לחכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (תהילים קלז, ה-ו). הפס' הנ"ל גם מלווה כל זוג בחופתו.

 

החומות ובין החומות, דיים כדי לשאוב כל יהודי למחוזות עתיקים כמו: אדם הראשון שגר בהר המוריה וטבל במעיין השילוח כדי להיטהר,  אברהם ויצחק בעקידה בהר המוריה, יצחק ורבקה בתפילתם לזרע של קיימא, יעקב אבינו בחלום הסולם, דוד המלך המגלה והמתכנן את המקדש אותו בנה שלמה המלך בנו בהר המוריה.

וכלה בעבדכם הנאמן שזכה בעברו, להגות בתורתו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, וגם זכה לשמש כמפקח במשרד החינוך דבר שהצריך אותו לעלות ולהתעלות לעיתים קרובות בסמטאותיה הצרות והרחבות כאחת…

 ואף להקים בנין עדי עד עם נאוות ביתו ילידת ירושלים הבנויה,

 דבר שעבר לילדינו ונכדינו השוכנים כבוד ב"ירושלים של זהב".

 

"ירושלים של זהב".

ירושלים בתנ"ך 667 פעם. בקוראן – 0

 

ירושלים מוזכרת בספרי נביאים וכתובים – 667 פעם. מתוכם 641 בעברית, ועוד 25 בארמית. בדרך כלל, ירושלים מופיעה בכתב חסר {י}, ורק 5 פעמים בכתיב מלא: ירושלים. בקוראן – אינה מוזכרת אפילו פעם אחת.

 

 

השיר "ירושלים של זהב" הפך למעין המנונה של ירושלים. פעם, כאשר אדם רצה להפתיע את נוות ביתו, הוא הזמין לה תכשיט זהב עליו חקוקה דמותה של ירושלים, כפי שעשה רבי עקיבא לאשתו רחל.

מה הקשר בין זהב לירושלים? הדימוי לזהב מבליט את הטוהר של ירושלים.

המאפיינים הבולטים של המתכת האצילית אליה נשואות עיניים רבות, החל מנשים וכלה בבנקים.

הזהב שומר על ערכו ומשמש כמדד לעושר ומעמד. הסיבות לכך: את הזהב לא ניתן להפיק מחומרים זולים. הוא מצוי פחות בטבע בהשוואה למתכות אחרות. ניתן להתכה רק בטמפרטורה גבוהה של 1064 מעלות, ואינו מתרכב בחומרים אחרים.

 

כך ירושלים עיר הנצח שכבר שמה מעיד עליה: ירו – שלם", עיר השלום והשלמות שנקראה על שמם של שני ענקי רוח: "מלכי צדק מלך שלם", ואברהם אבינו שאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יר- אה = ו = ירו + שלם. ירושלים היא ביטוי לשלמות כמו הזהב. מכל מקום בו מתפללים, התפללו לכיוון ירושלים.

 זוכר אני הכמיהה של מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל לירושלים עוד במרוקו, ותמיד השתמש בביטוי "לשנה הבאה – בירושלים הבנויה". שנזכה ובקרוב מאוד לבניינה של ירושלים, כשהמקדש מאש ירד מן השמים כדברי זכריה: "ואני אהיה לה חומת אש סביב" (עיין רש"י).

הקשר הרעיוני בין יום ירושלים,

 לחג השבועות ושמואל הנביא.

 

כמו שיום העצמאות יחול לעולם ביום שביעי של פסח – כדי להראות לנו שכשם שהייתה לנו גאולת מצרים לפני 3333 שנים, כך גאולתנו כיום, מתחילה ביום העצמאות.

אותו הדבר לגבי ירושלים ושבועות: יום ירושלים יחול לעולם ביום חג שבועות – כדי להראות לנו שכדי לזכות בבניין ירושלים והקמת בית המקדש, צריכים לקבל את התורה וליישמה , כפי שקיבלנו אותה בשבועות – חג מתן תורה.

כמו כן הילולת שמואל הנביא ביום כ"ח אייר יום איחוד ירושלים – הוא הנביא הראשון שהמליך את המלכים הראשונים שאול ודוד, וכך יהיה בקרוב בגאולה השלמה במינוי מלך המשיח ע"י בורא עולם.

כדאי לציין שמלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים, החלה ביום שני כ"ו = הוי-ה. כלומר, רק לאחר שקיבלנו על עצמנו את מלכות ה' = הוי-ה, זוכים לקבל יומיים אח"כ, כח אלוקי ביום כ"ח אייר ולשחרר את שריד בית קדשנו ועיר תפארתנו ירושלים, ההולכת ונבנית מתוך פאר והדר, והכנתה ליום בו יפצע אור משיחנו ויבנה היכלנו, ורבבות יעלו בשירה ובזמרה לבית מקדשנו.

 

ירושלים בשירה ובזמרה.

 

רבי שמואל הנגיד:

"אם אדם יכתוב אפילו 5000 שירים,

ולא כתב שיר אחד על ירושלים,

כאילו לא כתב כלום.

אבל אם הוא יכתוב שיר אחד על ירושלים,

הוא ביטא הכל, כי על ירושלים קשה מאוד לדבר".

 

כמיהה וערגת דוד המלך, הנביאים והמשוררים לירושלים:

 

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני…".

שמחתי באומרים לי… עומדות  היו רגלינו בשעריך ירושלים".

"כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים".

"ויהודה לעולם תשב – וירושלים לדור ודור".

 

ריה"ל בשירו:

 "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

 

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב.

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב.

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב.

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

 

נחתום בבית השני מהשיר:

"ראי את ירושלים עירי".

מאת: המשורר יעקב יעקב.

 

 "ראי את מקום המקדש / את מצהלות הסוסים / את תרועת ההמון /

את ההולכים / את שולי אלוקים / ראי את שמי הנחושה /

 את השמים הרכים / ההולכים בעין רוגל /ראי את עירי /

ראי אלוקים / חי.

 

בברכת ירושלים הבנויה

משה אסולין שמיר.

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.הרב משה אסולין שמיר.

 

דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,

במשנתו של רבנו-אור-החיים-הקדוש ע"ה.

חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.

דברי התורה להצלחת עם ישראל במאבקו נגד כוחות הרשע,

ותפילה לבורא עולם, שירחם עלינו ממרום, ויגאל אותנו ברחמים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת

 מיום הביאכם את עמר התנופה,

 שבע שבתות תמימות תהיינה.

עד ממחרת השבת

 השביעית תספרו חמישים יום,

 

והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.

וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)

מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).

 

חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו כמתנה – את התורה.

עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.

 

"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.

ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",

 הכל יבוא על מקומו "בשלום".

 

במעמד קבלת התורה –

השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.

"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,

 ואת אשר איננו פה עימנו היום" (דברים כט יד).

 

"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,

  לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"

 (רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר". לכן, ניתנה לנו התורה "במדבר סיני". כלומר, ניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה ושפלות רוח.

חג השבועות נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים כל אחד. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מלימוד תורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.

 

 האמורא רב יוסף  בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.

רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.

רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.

בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.

כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.

בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.

 

 

השנה {תשפ"א} לפני 3333 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).

הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א).  כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו –  לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

 

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק  מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.

 שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.

 

 

"אורות מתן תורה –

מתעוררים מחדש בחג השבועות"

 (רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).

 

 

 

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.

 גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

 

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).  המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).

 

השל"ה הק' אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים,  "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

 

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" –  נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת  לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

 האר"י הקדוש  מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…

 

השפעת התורה על נפש האדם,

במשנתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

א.  "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במדבר יב, ו).

ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)

ג.  דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:

המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".

המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה  למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).

"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),

ד.  הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.

 

 

שלושת התנאים לקבלת התורה,

 במשנת רבנו-אור-החייםהק'.

 

"בחודש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים,

ביום הזה באו מדבר סיני.

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).

 

רבנו-חיים-בן-עטר בעל "האור החיים" הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים", ורק אח"כ לכתוב "ובחודש השלישי". שאלה שניה, מדוע הכפילות "באו מדבר סיני". וכן, מדוע התעכב הקב"ה 49 ימים

תשובת הרב: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".  א. זריזות. ב. ענווה. ג. אחדות. להלן פירוט הנושאים.

 

 

א. זריזות

 

בלשון קודשו – "התגברות והתעצמות בעסק התורה".  בלימוד התורה מצווים אנו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים. להפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'".(קוהלת) כמו כן, "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" כדברי רבי מאיר בפרקי אבות. לראות בה את עיקר ייעודנו בעולם. להתרחק מעצלות, ולדבוק בזריזות "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב "ויסעו מרפידים" שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו". כלומר, חזרו בתשובה . כדוגמא, נציין חקלאי שאינו מעבד את שדהו – יצמחו עשבים במקום תבואה. ידועים דברי "החפץ חיים" שאמר על הכתוב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה כל יהודי צריך לעבד בתבונה רבה כדי לזכות בעולם הבא.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש  מעיד על עצמו שכתב את פירושו "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… והאיר ה' עיני… לעלות… למקום השכינה" (מתוך הקדמתו לתורה).

בספרו "ראשון לציון" רבנו כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה – "ששת ימים תעבוד"} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ב.  ענוה.

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.  כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחיאל".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

ג. אחדות בעם ישראל.

 

בלשון קודשו. "אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". מורנו הרב מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל בכלל, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו: "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

לצערנו, הפסיפס הדתי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה. עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו. מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו "אור החיים" הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", תוך שימוש במידת הענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים –  רק תחפושות וכבוד עצמי.

 

חג השבועות בדברי תורה ובשירה

אצל רבני מרוקו.

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

 להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור זצ"ל, שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין. הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה.

הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

 במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השיר: "שירו ידידים שירה חדשה".

 מאת רבי יעקב אבן צור זצ"ל.

 

 שיר ידידים שירה חדשה /

 ברוך שנתן תורה קדושה.

 

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים / הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמשה.

 

עמודי שחק  כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. / עד עת ידידים צורם דרשו.                                                       

להם נתנה  תורה מורשה

 

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. / יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

 

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. / ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

 

חזקו עם הקל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. / אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

 

רבי יעקב אבן צור זיע"א, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

 רבנו יהודה בן עטר זצ"ל – ראש בית הדין בפאס שבמרוקו, כתב בהסכמתו לרבנו: "ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פסוקים "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב. אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקדשא בריך הוא, חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו "אוה"ח הק'. גם הם, נתנו לו הסכמה, וכך כתבו: "…אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו חיים בן עטר זיע"א, כאשר היה בגיל רק 35, הם צפו עתיד מזהיר, כמו בושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה "רבא אחוי לשמי טללא}. אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא. רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם. אכן, הרבנים הגאונים, עמדו על טיבו של רבנו ה"אור החיים" הק' כבר בספרו הראשון, וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו, שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הרבים, ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

 

 

 

קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –

מול קבלת התורה ע"י היחיד –

  רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).

 

 

חג השבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי  – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!

 

שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.

שבע מצוות בני נח: א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.

 ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.

 

 

מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).

סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר: "ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).

 אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?

התקשרות אל האלוקים

הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח).

מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער, הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד',ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)

מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:

 

בלימוד התורה קיימים שני היבטים:

א.  שמירת המצוות חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…". איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".

ב.  ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,

ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.

המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.

תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה,

 סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.

 

דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.

הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,

דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.

 

חיפושיה של רות.

א.  רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן  קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.

ב.  הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.

קשר דם – בין מואב לישראל.

"ויאמר ה' אל משה: 'אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב',ט'). וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר – ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: 'צרור את המדיינים והכיתם אותם' (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח), מואבים עצמם לא כל שכן. אמר לו הקב"ה: 'לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי! שתי פרידות (גוזלים) טובות יש לי להוציא מהם – רות המואבייה ונעמה העמונית…' (בבא קמא ל"ח).

משה רבנו עלול היה לטעות וללמוד, שעליו להשמיד את מואב, שהרי מצווה להכות במדיינים, שבסך הכול באו לעזור למואב. אבל, תוכניותיו של הקב"ה היו שונות, שהרי ישנו 'אוצר' שאמור לצאת ממואב וזוהי רות.

לא רק שרות הייתה הסבתא רבא, של דוד המלך הייתה נחוצה, על מנת להביא את דוד המלך לעולם, וכל האומה המואבית שרדה בזכותה, במשך מאות השנים, בהן המתין העולם ללידתה של רות.

האם אנחנו יכולים למצוא מקור כלשהו, שיסביר מדוע, דווקא רות המואבית הייתה נחוצה להביא לעולם את שושלתו של דוד המלך, שושלת שממנה יצא מלך המשיח לעולם? במדרש (ילקוט לך לך ע') כתוב, שהמלאכים האיצו בלוט: "קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות…" (בראשית י"ט, ט"ו). המלה "הנמצאות" מתייחסת לרות המואבית ולנעמה העמונית. כתוב "מצאתי דוד עבדי" (תהלים פ"ט, כ"א) איפה מצאתי אותו? בסדום.

לכן, כאשר הפך ה' את סדום, הוא הציל את לוט, בזכות שתי בנותיו. הבנות, שהאמינו שהן ואביהן הם בני האדם היחידים שנותרו בעולם, קיימו עמו יחסים של גילוי עריות. כתוצאה מכך הן ילדו, האחת את מואב והשנייה את עמון, שני אבות לאומות גדולות. נראה מכך, שחשיבותה של רות נובעת, מהיותה אחת מצאצאיו של לוט.

 

 

תיקון טעותו של לוט,

 ע"י רות הצאצאית שלו.

 

נישואיה של רות לבועז – שנועדו הביא את לידתו של דוד המלך – היו נשואי ייבום. סוג זה של נישואין, מקבל תוקף בתורה, כאמצעי "להבריא" את הנפש, שעזבה את העולם, מבלי שהצליחה להעמיד צאצאים. לכן, מטרתם המוחלטת של נישואיה של רות, הייתה לדאוג לכך, שנשמתו וכוחו הרוחני של בעלה מחלון – לא יאבדו לַישראל.

לוט עזב את אברהם עבור רכוש חומרי. הוא בטח בעצמו, שהרי ידע בליבו מהי האמת ולמד לעבוד את האלוקים בעצמו – מה שהוביל אותו לטעות ולחשוב, שכבר אינו זקוק לאברהם. מכיוון שהיה לו טוב יותר מבחינה חומרית בסדום, בעוד שהוא לא הבין מהי החשיבות הרוחנית של היצמדות לאברהם – הוא קם ועזב. לוט לא הצליח להבין, שידיעת האמת המוחלטת אינה מספיקה על מנת לשרת את האלוקים, אלא שיש צורך להתקשר אליו, ושהחיבור לאלוקים מגיע, באמצעות הקשר עם תלמיד חכם שהוא אברהם אבינו.

הגאון מוילנא מראה, כיצד תיקנה רות את טעותו בכמיהה עקשנית לקשר עם האלוקים. אחת מהלכות הגיור, היא הצורך לנסות לדחות את המועמד לגיור ולהניא אותו מהחלטתו. על פי הלכה זו נהגה נעמי, כשניסתה ואף והצליחה לשכנע את כלתה ערפה לסגת מרעיון הגירות ומאותה סיבה ניסתה להניא מכך גם את רות. אך בנקודה מסוימת החליטה לעצור. שואל הגאון מווילנא: איך ידעה נעמי מתי לעצור? הנקודה שבה היא עצרה, הייתה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (רות א', י"ח). נעמי הייתה הרבה יותר מבוגרת מרות, ומהירות הליכתה הייתה בהתאם. אם כן, לרות הצעירה לא היה צריך להיות כל קושי 'לשמור על הקצב', וללכת יחד איתה; ובכל זאת, נעמי הבחינה שרות מתאמצת בהליכתה. נעמי, הבינה מכך, שרות קרועה בתוכה, ושיש בה חלק שמתנגד לצעד הגיור.

על פי המסורת, רות הייתה נסיכה מואבית – אישה צעירה ויפה בראשית חייה, אשר התרגלה כל ימיה לקבל רק את הטוב ביותר. הצעד שלקחה על עצמה צפוי להביא אותה לחיי דלות – חמותה איבדה כל מה שהיה לה וחזרה לביתה כשהיא חסרת כל. בבחירתה ללכת עם נעמי, ויתרה רות על חיים נוחים, על מנת להפוך לגיורת במעמד מפוקפק.

רות שחייתה תקופה לא מבוטלת עם נעמי בזמן שהייתה נשואה למחלון בנה של נעמי, ידעה מן הסתם את הכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה',. כלומר, אסור לה להתגייר. חלק ממנה התנגד ואמר: "למה לי ללכת לישראל? אני יכולה לעבוד את האלוקים בכל מקום שבו אהיה. לאחר כל השנים האלה, בהן חייתי בבית יהודי, אני מכירה את כל ההלכות והמנהגים, ולא יהיה לי שום קושי לשמור עליהם גם במואב. אולי לא צריך להקריב קרבן גדול כל כך. רות הייתה שסועה, אבל הרצון האמיתי שלה היה קרבת אלוקים, ע"י התקשרות לעמו שהוא עם ישראל.

 

בברכת קבלת התורה מחדש,

כפי שניתנה במעמד הר סיני,

מתוך שמחה, אהבה, ובריאות איתנה.

 

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

פרשת נשא-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר:

נשא את ראש בני גרשון גם הם, בית אבותם למשפחתם" (במ' ד, כב).

"לצד שבא לומר ענין אחר לבד מהמספר, והוא

               שינשא וירומם – בני גרשון לערך בני מררי" (רבנו-אור-החיים-הק').

לשאת את ניצוץ הקדושה שבתוכנו לראש,

כדי לקדש את גופנו, רוחנו ונשמתנו (בן איש חי. "אדרת אליהו").

 

דברי התורה מוקדשים להצלחת עמ"י במערכה

'שומר החומות', וביאת משיחנו והקמת מקדשנו.

 

שמה של פרשתנו "נשא", מלשון "לנשא ולרומם".

 רומז לנושאים רבים בפרשה, המנשאים את הקב"ה ועם ישראל:

 הלווים נושאים את כלי המשכן, והכהנים נושאים את ידיהם בברכת כהנים

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק': "נשא" – שמה של פרשתנו, מלשון "שינשא וירומם". שם הרומז לנושאים רבים בפרשה, העוסקים ב"רוממות א-ל בגרונם" (תהלים קמט ו). ברגע שמרוממים את ה', הקב"ה ינשא וירומם אותנו, ובכך נזכה להמשך הפס': "וחרב פיפיות בידם" כנגד אויבינו, כדברי המלבי"ם לפסוק.

א. "נשא את ראש בני גרשון" הפותח את פרשתנו, מהווה המשך ל"נשא את ראש בני קהת" בסוף הפרשה הקודמת, הנושאים את כלי המקדש המקודשים, ובכך הם מנשאים ומרוממים את שמו יתברך.

 

ב. י"ב הנשיאים, מנשאים ומרוממים את שמו יתברך, בכך שהם חונכים את המשכן ע"י הבאת קרבנות "ביום הקמת המשכן, בו היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה", כדברי רש"י.

 

ג. "ברכת כהנים" בה נושאים הכהנים את ידיהם כלפי שמיא, ומברכים את עם ישראל "באהבה" מידי יום ביומו, בבחינת "אמור להם". אמורלאהוב, כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ"ב האומר: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם, פירוש: לברך את בני ישראל אינו רשאי, אלא רק מי שהוא אוהב את ישראל". הוא מסתמך על הכתוב: "ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דב' כו, יח). "האמירך – אמור" = לאהוב.

ה'מגן אברהם' פסק להלכה ע"פ הזהר (במ' קמ"ז): "כל כהן שאינו אוהב את עמו, או שאינו אהוב לעם – לא ישא כפיו לברך את העם, שנאמר: 'טוב עין הוא יבורך' (משלי כב, ט), אל תקרי יבורך – אלא יברך".

 

ד. פרשת נזיר מבטאת את הרצון להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', ובכך הנזיר מרומם את הקב"ה, ומנשא את עצמו.

 

ה. פרשת סוטה  מבטאת את הרצון לעשות שלום בין לאשתו, ובכך לרומם ולנשא את חיי המשפחה מתוך קדושה וטהרה ע"פ אדני התורה. ביצירת הוולד, שותפים הקב"ה המפיח נשמה בעובר, וכן האבא והאימא הנותנים את השאר. כאשר מתברר שהאישה אכן כשרה, היא זוכה להיפקד אם היא הייתה עקרה כדברי רבי אליעזר. ואם בניה היו כעורים וכו', היא תלד נאים וכו' כדברי רבי יהודה (ספרי זוטא ה כח).

 

פרשת "נשא", עוסקת באיזונים השונים בין חלקי החברההכהנים, הלווים, וישראל החונים מסביב לאוהל מועד. כל שבט ומעמדו החברתי – "איש על דגלו לבית אבותיו". בכל חברה, קיימים גם אנשים חלשים כמו הטמאים המוצאים מהמחנה, וכן פרשת סוטה.

מצד שני, הנזיר הרוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה'. לכולם התורה נותנת פתרון.

מחנה כזה עצום היוצא למסע ארוך לעבר ארץ ישראל, זקוק גם לברכה במעשה ידיו, בדמותה של ברכת כהנים המקיפה את כל הברכות – ברכות גשמיות וברכות רוחניות.

 

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, והיא כוללת קע"ו פס' = 176. גם פרק קי"ט בספר תהילים מתוך הכתובים, מכיל 176 פס'. כ"כ הגמרא "בבא בתרא", המשתרעת  על פני 176 דפים.

 הקשר הרעיוני בין שלושתם, רמוז בראש כל אחד מהפרקים הנ"ל.

"נשא את ראש" הפותח את פרשתנו, רומז לכך שהקב"ה מבקש לנשא ולרומם את ראשם של אנשים "תמימי דרך ההולכים בתורת יהוה", פסוק הפותח את פרק קי"ט בתהלים. הסיבה לכך, הם נוהגים ביושר ב- דיני ממונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשנה הראשונה של מסכת בבא בתרא: שני שותפים בחצר העושים מחיצה בניהם, מחויב כל אחד לנהוג ביושר, ולתת מחצרו מחצית מרוחב הגדר, וגם לשלם מחצית מהעלות.

 

דברי המשנה נשמעים פשוטים, אבל המקרה דלהלן יוכיח אחרת. בבניין אחד בשכנותנו, היה מקרה דומה להפליא לנאמר במשנה. לזוג שכנים, הייתה מרפסת משותפת ענקית, ללא גדר הפרדה. אחד השכנים שרצה מעט פרטיות, ביקש משכנו להקים יחד גדר הפרדה, כדי לשמור על יחסי שכנות נאותים.

מדהים לגלות, עד כמה רבותינו זכו לכוון ברוח קודשם למקרה המסופר במשנה: לאחר בקשות חוזרות ונשנות, השכן הסכים להקמת הגדר {"חומת מגן"}, בתנאי שהשכן היוזם יקים תחילה את הגדר מכספו, ואח"כ הוא ישלם את חלקו.

בתום הקמת הגדר, אשת השכן החליטה שהגדר הוקמה שלא על דעתה, ולכן הם לא ישלמו את חלקם. בעלה החליט ללכת בעקבות אשתו, כמו אצל מנוח אביו של שמשון, עליו נאמר: 'וילך מנוח אחרי אשתו' (ההפטרה. שופטים יג יא).

 

מוסר השכל: רוצה שהקב"ה "ישא" וירומם את ראשך כפירוש רבנו-אוה"ח-הק' הנ"ל, תנהג ביושר גם עם שכניך.

   

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: נשא את ראש בני גרשון…

מבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם,

כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במ' ד כא – כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  שואל בתחילת הפרשה: הרי תפקידי גרשון ומררי המוזכרים בפרשתנו, מהווים המשך לעבודת בני קהת במשא המשכן וכליו שהוזכרו בפרשה הקודמת 'במדבר'. אם כך, מדוע הוצרך לומר בתחילת הפרשה דיבור נפרד: "וידבר יהוה אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון", ולא להסתפק במה שאמר אצל קהת: וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר: נשא את ראש בני קהת וכו'.

רבנו גם שואל: מדוע בגרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הדברים בחן ושום שכל, בבחינת: "שֵׂכֶל טוֹב – יִתֶּן חֵן" (משלי יג טו).

על בני קהת אמר רבנו בסוף פרשת במ' (ד, ב): "נשא את ראש בני קהת" – לשון נשיאות ראש בערך {לעומת} גרשון ומררי… לצד שנתן ה' להם עבודה פנימית לשאת ארון", עליו נאמר שהוא נושא את נושאיו (במ' ד, ב).

על גרשון אומר רבנו בפרשתנו: "נשא את ראש בני גרשון… תפקוד אותם" – לצד שבא לומר ענין אחר לבד המספר, והוא שינשא וירומם בני גרשון לערך {לעומת} בני מררי" (במ' ד, כב). יוצא שאצל גרשון נאמרו שני ביטויים: נשא וגם תפקוד, בניגוד לקהת עליו נאמר רק הביטוי נשא. אצל מררי נאמר: "בני מררי… תפקוד אותם" (במ' ד, כט).

כלומר, השימוש בביטוי "נשא" שמשמעותו "לשון נשיאות ראש", בא לבטא את חשיבות ההדרגתיות בתפקידים. אצל קהת  נאמר "נשא". אצל גרשון נאמר "נשא ותפקוד". אצל מררי נאמר רק "תפקוד".

 

פועל יוצא מהשימוש בביטוי "נשא" לגבי תפקידם של "בני קהת" ו"בני גרשון", משקף את חשיבות מעמדם בנושא משא כלי המשכן, כל אחד לפי מעלתו הרוחנית. בני קהת נשאו את הכלים הכי מקודשים כמו ארון העדות, המנורה ושלחן הפנים. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ואת קלעי החצר וכו'. לכן נאמר לפני כל אחד מהם דיבור בפני עצמו: "וידבר יהוה אל משה". וכדי להבדיל במעמדם, אצל קהת נאמר הביטוי "נשא", ואילו אצל גרשון נאמר "נשא" וגם "תפקוד". לגבי בני מררי לעומת זאת, נאמר הביטוי "תפקוד" בלבד. כל זאת, כדי להדגיש את תרשים הזרימה בקדושת הכלים אותם נשאו, כאשר קהת בראש, אח"כ גרשון, ולבסוף מררי.

 

"לצבא צבא" (במ' ד, כג). רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אצל קהת נאמר "לצבא" לבד (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד" בלבד.

להלן דברי קדשו: "ובבני קהת אמר לצבא לבד, כי הם נושאים כלי הקודש הפנימיים... משא"כ מה שלפנינו {בני גרשון}, הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות וגו', והקרשים וגו' {אצל מררי} שהם צבא הקודש, לזה אמר לצבוא צבא. מעתה הם צובאים הצבא". כלומר, בני קהת משרתים בקודש ממש, לכן נאמר "לצבא" בלבד, ואילו בני גרשון הם תנא דמסייע לקהת – הם משרתים את כלי הקודש אותם שמים ביריעות.

המשכן גם נקרא יריעות, היות ובתוכם שמים את כלי המשכן, כדברי רבנו אצל בני מררי בפס': "בני מררי… כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אהל מועד… וזאת משמרת משאם לכל עבודתם באוהל מועד, קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו" (במ' ד, כט – לא).

 וכך דברי קודשו: "ולהלן {לעיל. רבנו משתמש לעיתים בביטוי 'להלן', גם במשמעות 'לעיל'} בבני גרשון, עבודה באוהל מועד. לצד כי עבודת בני גרשון, היא באוהל מועד עצמו, שנושאים יריעות המשכן ואוהל מועד מכסהו וגו'. מה שאין כן בני מררי, שעבודתם היא הקרשים והאדנים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, שנושאים אוהל מועד. לזה אמר, לעבוד את הקרשים וכו', שהם עבודת אוהל מועד, ולזה לא חש לומר 'לצבא' לבד, שהרי פירש הכתוב דבריו, מה שאין כן בעבודת בני גרשום. להעירך בהפרש שבין עבודתם לעבודת בני קהת, לצד שבשניהם אמר 'עבודה באוהל', ואין הכר בדבריו, להפרש שבין שניהם, לזה כתב שינוי 'לצבוא צבא', משונה ממה שכתב בבני קהת 'לצבא'" בלבד.

 

לגבי השאלה השניה, מדוע אצל בני קהת נאמרו אהרן ומשה, ואילו אצל גרשון נאמר רק משה, אומר רבנו:

"לצד כי שם בא הציווי לאהרן – כדי שיעשה סדר האמור, בעניין משאם של בני קהת, דכתיב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במ' ד, יט- כ), לזה אמר 'ואל אהרן', מה שאין צורך לזה, במשא בני גרשון".

כלומר, בגלל קדושת הכלים, דוגמת ארון הברית וכו' אותם נשאו, היה חשש שינהגו בחוסר קדושה שלא בהתאם, דבר שהיה גורר עונש מיתה, כפי שאכן קרה לא מעט, לכן אהרון ובניו היו צריכים לעשות סדר בהכנת הכלים למסע, ע"י כיסוים מתוך קדושה: "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך, וכיסו בה את ארון העדות… וכילה אהרן ובניו לכסות את הקודש בנסוע המחנה, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת, ולא יגעו אל הקודש ומתו" (במ' ד ה-טו).

 

לסיכום דברי קדשו: רבנו מסביר את ההבדלים בין תפקידי קהת, גרשון ומררי במשא המשכן וכליו, ואיך זה בא לידי ביטוי בשינויים השונים בכתוב, בהתאם לדרגת הקדושה של הכלים אותם הם נשאו:

א.  שימוש בדיבור מיוחד בראש הפרשה  "וידבר יהוה" לגבי תפקידי גרשון ומררי, ולא הסתפק בפתיח של בני קהת.

ב. מדוע אצל גרשון נאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר", ואצל קהת נוסף גם אהרן: "וידבר ה' אל משה ואהרון לאמר".

ג. השימוש בביטוי "לצבא" אצל קהת (ד, ג), ואילו אצל גרשון נאמר "לצבא צבא", ואצל מררי נאמר "תפקוד".

ד. "לעבוד עבודת אהל מועד" אצל גרשון, ואילו אצל מררי: "לעבוד את עבודת אוהל מועד", בתוספת "את".

 

בני קהת זכו להיות המובחרים במשא הכלים הכי מקודשים במשכן,

בגלל שיצאו מהם שני חכמים גדולים, בדמותם של משה רבנו ואהרן הכהן, ואחותם מרים הנביאה.

כל זאת, למרות שגרשון היה הבכור.

 

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה

שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו,

ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"

 (רמח"ל. מסילת ישרים ראש פר' א').

 

ה"בן איש חי" כותב בספרו "אדרת אליהו": לכל אחד יש ניצוץ אור קדוש עליון הנתון בתוככי גופו, ולאדם יש תפקיד גדול בחייו, להעלות ולשאת את הניצוץ האלוקי הק' שבתוכו, ולקדש את גופו. שנזכה אמן סלה ועד.

בדבריו הקדושים, טמון רעיון עמוק אותו משדר לנו הקב"ה, השכם והערב: יהודי יקר, יש בך נשמה קדושה, "נשא" את הניצוץ האלוקי שבתוכך, העלה אותו לראשך, ותן לו לשאת את שרביט הניווט בכל אשר תפנה, ואז תשכיל.

את זה ניתן לעשות, ברגע "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל

אשר הוא עמל כל ימי חייו". וזה, "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה" כדברי הרמח"ל  (מסילת ישרים ראש פר' א').

 

 

 

קיימות שלש דרגות בעבודת ה':

 

פרשת "נשא" חלה לרוב אחרי חג מתן תורה, כאשר ראשנו מאיר עדיין מהבזקי אורות קבלת מתן התורה, ואל לנו לעמעם את האורות בירידה לעולם העשיה, ללא הפעלת מנגנוני הגנה ושליטה ביצר הרע.

 להלן ג' הדרגות בעבודת ה'.

 

קהת – מלשון "הקהה את שיניו", בבחינת חסיד השולט ביצרו.

גרשון – מלשון לגרש. דוגמת יוסף הצדיק שנלחם ביצרו והצליח לגרשו.

מררי  – מלשון מר, בבחינת בינוני הנלחם מרה ביצרו, אבל מתקשה לגרשו, ונשאר במרירותו.

 

עלינו לפעול בדרכו של קהת השולט ביצרו, בבחינת: "מלך ביופיו – תחזינה עיניך, תראינה ארץ מרחקים." (ישעיה לג, יז). הצדיק יזכה לראות זיו שכינתו יתברך בבחינת: 'מלך ביופיו , תחזינה עיניך' כדברי רש"י.

ניתן להוסיף על דברי קדשו: הצדיק זוכה לזיו שכינתו יתברך, היות והוא בודק את מעשיו לפני ביצועם, בבחינת: "איזהו חכם – הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א), ומשתדל לראות למרחוק, מה תהיה תוצאת מעשיו, האם הם מתאימים לתורת המלך – מלכו של עולם.

 

מ – ל – ך: (נוטריקון) מ – מוח. ל – לב. ך – כבד. יש לתקן ג' דברים: מוח המסמל את המחשבה. לב – רגש. כבד – תאוה.

על המוח לשלוט על הרגשות אותן מסמל הלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד. אחרת, יהיה בבחינת:

ל – מ – ך:  לב, מוח, כבד. למך, מפעיל תחילה את הלב המסמל את הרגשות, ורק אח"כ את המוח, בדומה לבהמה שכאשר היא אוכלת, היא מורידה את ראשה – המוח למטה, כאשר ליבה – רגשות, וכבדה – תאוות, נמצאים למעלה.

הביטוי "לכם" המופיע במצוות רבות כמו "וספרתם לכם" וכו' רומז לנאמר לעיל: ל – כ – ם = לב – כבד – מוח.

 

מוסר השכל: לפני קיום מצוות, חייבים להפעיל תחילה את המוח המסמל את תורת השכל הישר,

לשלב בו את הלב המבטא את אהבת ה', ולבטל מגופנו את התאוות, המסומלות ע"י הכבד.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחנך.

      ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום" (במ' ו כב- כז).

 

ברכת כהנים לאור ההלכה והקבלה.

"אמר להם הקב"ה לישראל, אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם,

אני עומד ומברך אתכם, שנאמר "ואני אברכם" (תנחומא נשא ח').

 

כאשר הכהן, ההורה או הצדיק מברך אותך,

לעולם תזכור, שהוא רק צינור "המוצב ארצה, וראשו בשמים".

המברך האמתי – הוא הקב"ה.

 

שורש המילה ב.ר.כ.ה – ב,ר,ך – 222. זה מבטא את מספרי הריבוי באחדות, בעשרות ובמאות. כלומר, השפע הטמון בברכה, חולך ומתרבה מהקל אל הכבד. מקור הברכה הוא הקב"ה לבדו, ואין בלתו.

הקב"ה מעביר לנו את הברכה דרך צינורות שונים, וביניהם הכהנים. ברכת כהנים היא ברכה עצומה שאין לה שיעור,  המקיפה את עולם החומר ועולם הרוח, ולכן אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' על כך: "יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, דרכה נמשך השפע לעליונים ולתחתונים, דבר הנותן קיום לכל העולמות.

בברכת כהנים נאמר: "ואני אברכם". כלומר, הקב"ה הוא המברך, לכן בכל אחת משלש הברכות, מופיע שם ה' כבר במילה השניה: "יברכך יהוה, יאר יהוה, ישא יהוה".

 

רבים וטובים מחכים שעות ע"ג שעות כדי להתברך ע"י צדיק. אחרים אף נוסעים אל מעבר לים כדי להשתטח על קברי צדיקים. והנה הקב"ה יתעלה שמו, שולח לנו מידי יום ביומו דרישת שלום חמה ולבבית בתוך "ברכת כהנים", הסדורה מילה במילה ע"י שליחיו הכהנים, ועלינו רק לעמוד בדחילו ורחימו ולכוון לברכה שתעטוף אותנו.

מעשה שהיה, כך היה: לקראת תפילת נעילה של יום הכיפורים בביכנ"ס ע"ש רבנו-אור-החיים-הק' בו שימשתי כרב הקהילה, אומר לי הגבאי שהכהנים שהיו אתנו בשאר התפילות, בוששו לבוא. מה יהיה עם ברכת כהנים בתפילת הנעילה לה מצפה הציבור? יצאתי מביהכנ"ס ובליבי תפילה לבורא עולם, שבזכות רבנו-אוה"ח-הק' שעל שמו ביהכנ"ס, אשיג כהנים לתפילת הנעילה, היות והציבור מצפה לזה בכיליון עיניים. תוך דקות, אני רואה משום מקום, שני אחים כהנים המתקרבים אלינו. השבח לבורא עולם, קוימה בנו "תשועת יהוה – כהרף עין".

 

א. הרמב"ם כותב: "כה תברכו" – בעמידה. "כה תברכו" – בנשיאת כפיים. "כה תברכו" – בלשון הקודש. "כה תברכו" – פנים כנגד פנים" (תפילה וברכת כהנים י"ד הלכה י"א). כאן המקום להדגיש שעל הציבור לפנות לכיוון הכהנים בשעת הברכה "פנים כנגד פנים", ולא לפנות לכיוונים אחרים.

ב. מרן השו"ע פוסק כרמב"ם: "בשעה שהכוהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו עומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם" (סימן קכ"ח סעיף כ"ג). לצערנו, יש המפנים את פניהם לכיוונים אחרים, "מפחד" לראות את פני הכהנים, כמו בבית המקדש בו בירכו את העם בשם המפורש (חגיגה טז, ע"א), לכן אסרו להסתכל.

ג. ספר הבהיר (סימן קלה): בזכות נשיאת כפיים מתקיים העולם, היות ובזמן המקדש הברכה נעשתה תיכף לאחר שהוקרב קרבן התמיד בבוקר כשהעולמות מאוחדים, היות וכופרו עוונותיהם של ישראל בעקבות קרבן התמיד. כמו כן, היא נעשית בעשר אצבעות כלפי מעלה דבר הרומז לעשר הספירות בהן תלויה הברכה, וכן לעשרה מאמרות בהם נברא העולם, ועשרת הדברות המעמידות את העולם.

ד. האברבנאל: "יברכך" – לעובדים. "יאר" –  ללומדי התורה. "ישא" – לחיילים, שיהיה שלום ולא ילחמו.

ה. הרמח"ל: הברכה האמצעית "יאר" היא החשובה ביותר, היות והארת פנים חשובה מאוד, ובפרט  המאור שבתורה. כדברי הרמח"ל: "יאר… ויחונך" –בעקבות ההארה, זוכים שהכל מתקבל מתוך חן.

אצל רות המואביה נאמר: "ותאמר רות: ואלקטה בשיבולים אחר אשר אמצא חן בעיניו" = אחפש בעל שדה אשר בעיניו אמצא חן =  "ויחונך" = בבחינת מתנת חינם.

 

ו. החיד"א: "כל הברכות שבתורה על תנאי הם, אם נשמור תורה ומצוות. ברכת כהנים אינה על תנאי, ומתקבלת בכל אופן" (החיד"א "דבש לפי" ערך לוויה).

ז. רש"י: "ששים אותיות אלו נקראות 'גיבורים' לפי שיש בכוחם להילחם עם השטן ועם המקטרגים, ולהציל מפחד בלילות" (ספר הפרדס המיוחס לרש"י, הל' ר"ה). זהו ההסבר לנאמר בקריאת שמע על המיטה: "ששים גיבורים סביב לה".

ח. ה"כלי יקר": כל אחת משלוש הברכות המרכיבות את ברכת כהנים, מתחילה באות יו"ד.

רבנו אומר: "במילה יו"ד אשר הנעלם ממנה עולה למספר י' כמו הנגלה, כי הנעלם מן יו"ד הוא ו' ד'. שמע מינה שכל הברכות כפולות, כי חלק מהם אל הגוף, וחלק מהם אל הנשמה הנעלמת, כי שניהם באו במספרם עשרה כמאמרם ז"ל (נידה לא ע"א).

יו"ד = י' + ו' ד' = 20.  ביצירת הוולד שותפים הקב"ה, האב והאם, וכל אחד נותן את חלקו.

הקב"ה נותן י' דברים רוחניים: רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראית העין, שמיעת האוזן, דיבור, הליכה, דעת, בינה, שכל. האב נותן: "מזריע לובן שבו, שממנו גידין, עצמות, מוח שבראשו, ציפורניים, לובן שבעיניים.

 האם נותנת: "אודם שבו, שממנו עור ובשר, דם ושערות, ושחור שבעיניים".

"כל כ' החלקים הנ"ל, מתברכים ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כאשר מכל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.

וג' יודי"ן – היינו ס' כנגד ס' אותיות שבכל הברכות אשר עליהם דרשו (ילק"ש שיה"ש תתקפר) פסוק 'שישים גיבורים סביב לה וכו' (שיה"ש ג ז).

 

ט. הרה"ג רבי רפאל בירדוגו – ראב"ד מקנאס במרוקו, כתב בספרו 'מי מנוחות': "אמור להם' – לפני שתברכו את בני ישראל, אמרו להם שיכינו את עצמם לקבל את הברכה, משום שהאדם צריך להיות כלי מחזיק ברכה ע"י מעשי המצוות ואור האמונה המאיר בקרבו, ואז תשרה בו הברכה, חיים עד עולם".

י. הרה"ג רבי שמואל שאול סיררו  מגדולי חכמי פאס שבמרוקו: "אמור – גימ' רמ"ח {עם המילה), רמז לכך שהברכה תפעל על כל רמ"ח איברי המתברך.  "אמור {מלא עם וו}, – שלא יהיו מברכים בבהלה ובחיפזון, אלא בכוונת הלב ובאמירה שלמה". כ"כ, על מה שנאמר 'אמור', ולא 'אמרו' כמתחייב מבחינה תחבירית: "שלא יחשבו שהם הם המברכים, כי השם הוא המברך, כמו שכתוב לבסוף: 'ושמו את שמי על בנ"י, ואני אברכם" (דרושי מהרש"ש סיררו).

יא. ברכת כהנים מחולקת לשלש ברכות – כנגד שלושת האבות. המברך הוא רק עוד חוליה בשרשרת הדורות.

יב.  הפניה בברכת כהנים, היא בלשון יחיד: יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, לך – קבלת הברכה ע"י כל אחד ואחד, בהתאם למידת הכנתו לברכה, דרגתו הרוחנית, וכן לאור צרכיו הרוחניים, הרפואיים והכלכליים.

 

יג: ספורנו: "יברכך' – בעושר ונכסים, ש'אם אין קמח אין תורה'. 'וישמרך' – מן הגזלנים. יאר – יגלה עיניך באור פניו, להביט נפלאות מתורתו ומעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא' – לחיי עולם, כעניין 'כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור' (תהלים לו, י). וכאומרם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ומתענגים מזיו שכינה' (ברכות יז ע"א). 'וישם לך שלום – מנוחת שלום שהוא הנצחיות, בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם".

 

יד. רבנו בחיי: "יברכך יהוה וישמרך'על דרך הפשט, הברכה תוספת וריבוי טובה, ועם הברכה שמירה… ועל דרך המדרש: 'ברכך יהוה וישמרך' – יברכך בעושר, 'וישמרך' שתהא עושה המצוות. 'יאר יהוה פניו אליך' – יעמיד בנים ממך שיהיו בני תורה… 'ויחונך' – שנה רבי חייא הגדול: יחנה ה' אצלך… דבר אחר: 'ויחונך' – יתן חנו עליך, בכל מקום. דבר אחר: 'יברכך – בבנים. וישמרך – בבנות שהנקבות צריכות שמירה". הובאה כאן רק תמצית. נא לעיין במקור.  

 

"ברכת כהנים" –  משמעותה וחשיבותה,

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה בפעם השניה המילה "לאמר" – "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר"? אחרי שנאמרה קודם לכן – "וידבר יהוה אל משה לאמר". על כך עונה רבנו ג' תשובות.

א. ברכת כהנים אינה רשות אלא חובה. ב. שהציווי לברך הוא לא רק לאהרן ובניו, אלא גם לזרעו. ג. "לשון רוממות. לומר, כי מצוה זו, יש בה דבר מלך לקיים הדבר". כלומר, בזכות ברכתם, השפע מושפע לעליונים ולתחתונים. כמו כן, הקב"ה רוצה לרומם את הכהנים להם נתן הקב"ה את הזכות לברך את העם, בבחינת: "יש בה מעלה לכהנים, כי הברכות מסרם ה' בידם".

 

"יברכך יהוה וישמרך". רבנו מביא ג' פירושים:

על הברכה הנ"ל, רבו הפירושים ע"י חז"ל: רבי נתן אומר: יברכך בנכסים, וישמרך בגוף. רבי יצחק אומר: וישמרך מיצר הרע (ספרי. נשא מ). במדרש רבה (יא, ה) נאמר: "יברכך בבנים, וישמרך בבנות שצריכות שמירה. דבר אחר, יברכך בעושר, וישמרך, שתעשה ממנו מצוות".

לרבנו קשה, אם הן ברכות שונות, מדוע הן סמוכות: רבנו משיב ג' פירושים:

 

א. "הקדים הברכה, ואחר כך השמירה. לומר, שיצווה ה' שמירתו להם, לפי ערך הברכה וגדולתה".

     בפירושו הראשון, רבנו אומר: ככל שהברכה תהיה יותר גדולה, גם השמירה תהיה בהתאם.

ב. "עוד ירצה, שכל כך תהיה גדולת הברכה, עד שיצטרך ה' לשומרך".

   כלומר, הקב"ה יברך אותך בברכה כל כך גדולה, שרק ה' יוכל לשומרה מגנבים ושודדים. רבנו הולך בעקבות רש"י שאמר: "יברכך – שיתברכו נכסיך. וישמרך – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך… אבל הקב"ה, הוא הנותן הוא השומר. כלומר, הקב"ה יברך אותך בממון, וגם ישמור עליך ממזיקים חיצוניים.

ג. "עוד ירצה, יברכך ולא יסובב רעה מהברכה, כדרך 'פן תשבע וגו'".

    רבנו  אומר, שמברכת ה' לא תצמח רעה למתברך, גם מהמתברך עצמו, בבחינת: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב). גם ע"י העושר, לא יצא לתרבות רעה, בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט", כפי שקרה לקרח שחלק על משה מרוב עושרו. רבנו רומז פה, שעל המתברך להיזהר מעצמו, בכך שאת הברכה, יש לנתב לאפיקים חיוביים, של עשיית מצוות ומעשים טובים.  

 

פירוש ע"פ טעמי המקרא: "יברכך ה'" – מוטעם במאריך טרחה. "וישמרך" – מוטעם בסוף פסוק. את הטורח הארוך הקשור בשמירת נכסיך, הקב"ה יטפל בכך, ע"י שישמור לך על הרכוש, בו הוא ברך אותך. (הרב אריה סויסה).

 

"יאר יהוה פניו אליך, ויחנך".

"פירוש, שלא יהיה מסך המבדיל, בין ישראל ואביהם שבשמים. שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל.

'ויחונך' – פירוש, יתן לך חן וחנינה". ועיין מה שפירשתי בפס': 'ויהי יהוה את יוסף, ויט אליו חסדויתן חנו.." (בר' לט כא).

כלומר, הקב"ה יאיר את הקשר בינו לבנינו, בכך שלא יהיו לנו עוונות המהווים מסך המבדיל בינינו , בבחינת דברי: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נט ב).

"ויחונך" –  הקב"ה יתן לנו חן וחנינה. חן בעיני אלוקים, וחנינה בעיני אדם, כמו שהיה אצל יוסף הצדיק, שנתן חנו בעינו שר בית הסוהר.

רבנו אומר, שלא מספיק החסד האלוקי שהקב"ה משרה על האדם, אלא הוא דואג לכך שהוא ימצא חן גם בעיני בני אדם שיש להם עין רעה ואינם מסוגלים לראות את החן של הזולת, כמו שר בית הסוהר עליו נאמר "ויתן חנו"  של יוסף בעיניו – בעל כורחו.


"ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום".

"פירוש, אם סובבו מעשים, עד שהבדילו עוונותיכם ביניכם ובין אלוהיכם, {אבל שבתם בתשובה},  ישא ה' המבדיל, 'וישם לך שלום', פירוש: הוא הפך הפירוד. והמשכיל בתיבת "שלום", ידע כי זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד {כשאין עוונות}. וזה הוא סוד,  'ושמו את שמי על בני ישראל, שגמר אומר 'ואני אברכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז בדבריו: "והמשכיל בתיבת 'שלום' ידע, כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים", לדברי הזהר {מתורגם}: "בשעה שהכהן פורס ידיו לברך את ישראל, צריכים העם לשבת באימה ויראה. וידע שאותה שעה, זו עת רצון שמצויה בכל העולמות, ומתברכים עליונים ותחתונים, ואין הדין שולט בכולם… ונמצא השלום בכל העולמות" (זהר נשא. קמז ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברכת כהנים היא מצות עשה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, דבר שנפסק להלכה (שו"ע, קכח). רבנו לומד זאת מכפילות המילה "לאמר". "וידבר יהוה אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם וכו'". וכדברי קודשו: "אמר פעם ב' 'לאמר', אולי כי חש הכתוב לומר, שאינו אלא רשות – תלמוד לומר 'לאמר'. כי מצות עשה היא 'לאמר…

עוד ירצה, שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצווה – אלא גם לדורות", כלומר, הציווי גם לימינו.

רבנו מוסיף: "ויש בה דבר מלך לקיים הדבר", כלומר, על ידי ברכת כוהנים – השפע נמשך לעליונים ולתחתונים, דבר המעמיד ומקיים את כל העולמות. רבנו מסתמך על דברי הזהר הק' (נשא, קמו ע"ב)  האומר, שהטעם שהכהנים מפרידים את אצבעותיהם בשעת הברכה, כדי שיתברכו עשר הספירות הרמוזות בעשר האצבעות, "בגין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי וכו'".

 

מרן רבנו יוסף קארו פסק שהכהנים פושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אווירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לאגודל, ובין אגודל לאגודל.

דעה שניה אומרת שצריך 10 אווירים.  ונהרא נהרא ופשטיה, שאין חלוקת האצבעות מעכבת.

מרן השו"ע גם פוסק שכאשר יש כהן אחד – מקריא הש"ץ מתיבת "יברכך", וכאשר ישנם שני כהנים או יותר, מתחילים הכהנים לומר "יברכך". הג"ה אומר: "וי"א שגם מילת יברכך, יקרא אותה ש"ץ תחילה". (סימן קכ"ח, יג).

יהודי מרוקו נוהגים כשו"ע, כפי שהביא מרן רבנו שלום משאש זצ"ל (שמ"ש ומגן ח"ד או"ח סימן י"ח אות ג).

 

 

א. מנהג כיסוי ידי הכהנים וראשם.

מתי זה התחיל?

 

בימינו, הכהנים מכסים את ראשיהם ואת ידיהם בשעת ברכת כהנים. לאור דברי הגמרא הבאים (מגילה כד ע"ב), לא נהגו כך בעבר, וכך דברי הגמרא: כהן שיש בידו מום, לא ישא את כפיו, כדי שהמתפללים לא יסתכלו בידיו. רש"י מבאר ע"פ הגמרא (חגיגה טז ע"א), כי עיניו של המסתכל כהות, מחמת השכינה השורה עליהן.

הרשב"א והתוספות במקור הנ"ל מסבירים: ע"י ההסתכלות, המתברכים מסיחים את דעתם מן הברכה.

מהדברים הנ"ל עולה כי בעבר, הכהנים לא כיסו את ידיהם.

               

מנהג כיסוי הידיים והראש ע"י הכהנים, החל רק לפני כמה מאות שנים.

ההלכה הבסיסית בנידון , היא כדברי הרמב"ם הפוסק: "בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים – ולא יסתכלו בהם".  (רמב"ם הלכות תפילה יד. וגם הובאה בשו"ע או"ח סימן קכ"ח סעיף ג).

הרמ"א מוסיף: "גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית". הרמ"א מוסיף, כי היו מקומות בהם נהגו הכהנים לכסות את ידיהם.

 

בעל מור וקציעה (במקור הנ"ל): היות והמקור לא נזכר בגמרא, אין זה  מדרך כבוד שהכהן המברך יליט את פניו בטלית. שו"ע הרב (שם סעיף לו): נכון יותר שהכהנים יברכו את העם כשידיהם מגולות, ולא יהיה דבר חוצץ בינם לבין העם.

רבי יחיא צאלח – המהרי"ץ מגדולי פוסקי תימן כותב בהערתו לדברי השו"ע סימן קכ"ח: "שמעתי שהקדמונים לא נהגו כן, ובספר "עמודי שמים" כתב שאין מנהג זה נכון, אלא צריך דווקא "פנים כנגד פנים", שניהם מגולים". מנהג תימן כפשט הרמב"ם, ואילו בתקופת המקדש, אכן כיסו פניהם. הוא לומד זאת מייתור המלים: "אמור להם".

בימינו, רוב יהודי תימן נוהגים כמו השולחן ערוך והכהנים מכסים את פניהם.

 

ברכת כהנים זכתה לפרשנות רחבה, מקיפה ומעמיקה מכל הברכות. הסיבה לכך, בגלל שבנוסף להיותה מצווה מהתורה, היא גם מופיעה בניסוחה המלא, וכל אדם באשר הוא, רוצה להתברך ובפרט בדורנו, דור בו רבים "המברכים".

מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר: מברך שמבקש תמורה ל"אגרת" הברכה, לא ראוי להתברך על ידו. כרבים אחרים, זכיתי להתברך על ידו, ללא שום תמורה.

לפני עשרות שנים, כיתתי את רגליו לדרום הארץ, כדי להתברך ע"י 'מקובל' ששמו הלך לפניו. בתחילת השיחה, "המקובל" אמר לי: תיקון שלום – שווה 700 ₪. חצי תיקון – 350 ₪. היות ובארנקי היו רק 400 ₪, שאלתי את המקובל: אם אני אעשה רק חצי תיקון, איך זה יעזור לי. תשובתו לא איחרה לבוא: זה יעזור לך ב-50%.

קמתי ועזבתי את המקום, ופניתי ל"רופא כל בשר ומפליא לעשות", ש"חסך" ממני את הקנס הכספי, ונענה לתפילתי.

 

ב.  ברכת כהנים בקריאת שמע על המיטה:

 

"ששים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל: כולם אחוזי חרב" (שיר השירים ג, ז). הפס' הנ"ל אותם אנו קוראים בק"ש על המיטה כסגולה לשמירה, מהווים בעצם 60 אותיות של ברכת כהנים אותן חרט והציב שלמה המלך כסגולה לשמירה. בפסוק א':  י"ה אותיות, בפס' ב': הי"ה אותיות, פס' ג: יה"י אותיות = 60, דבר הרומז לדעת הפרשן המקובל רבנו בחיי שהשם הגדול הוי-ה הנזכר ג' פעמים בברכת כהנים, שליט בג' זמנים: היה, הווה, יהיה. ג' יודין הפותחות את הברכות: יברכך, יאר, ישא, רומזות ל-60. יוד (במילוי) 20. 20*3 שווה 60. בברכת כהנים, הכהן מברך בשתי ידיו.

בכל יד יש י"ד פרקים.* 2 ידיים {28} {שהם} כח, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים" (תה' קיא ו).

כח' נוטריקון חכ' – ספירת מלכות הפה. רומזת לדוד המלך שזכה לחבר את התהלים, מכוח שמירת הפה והלשון.

המקפיד לדבר בלשון נקיה, זוכה לקבל את השפע האלוקי העובר דרך מערכת הספירות, למלכות – הפה.

בעידן "חבילות הכול כלול בסלולר" – כדאי להיזהר בשמירת מלכות הפה.

 

ברכת צדיק – מכוח התורה ויראת שמים שבו.

"טוב עין – הוא יבורך"/יברך (משלי כב, ט).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ברגע שהאב רוצה לברך את בנו, עליו "לעורר אהבת האב… כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה" כדברי קודשו לגבי יעקב אבינו ששאל את בנו יוסף "מי אלה", במטרה שיספר לאביו איך בניו מנשה ואפרים נולדו בקדושה, בטרם יברך אותם לפני מותו (בר' מח, ח), דבר שעורר רצון עז אצל אביו לברכם.

 

רבנו רפאל בירדוגו – ראב"ד מכנס שבמרוקו: על המתברך להכין עצמו מבחינה רוחנית לפני הברכה, כך שיהיה כלי מחזיק ברכה. לכן, ניתן להבין את הסמיכות בין פרשת נזיר לברכת כהנים. הנזיר רוצה להתקדש ולהתעלות בעבודת ה', לכן הוא מתנזר מיין, טומאת מת ושיער. כנ"ל הרוצה להתברך ע"י הכהן, חייב להכין את עצמו ככלי ראוי לברכה.

כאן המקום להזכיר כדוגמא ל"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) את מו"ר אבי הצדיק הרה"ח רבי יוסף ע"ה, אותו זיכו משמיא לברך נצרכים שנושעו מברכותיו ללא תמורה, ירושה רוחנית אותה קיבל ממו"ר אביו הסבא קדישא הרב אברהם הי"ד ששימש בקודש כמו"ץ באזור בני מלל שבמרוקו, וממו"ר זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין שזכה לגילוי אליהו הנביא בחול המועד פסח, ואף זכה לקבל ממנו מטבע של ברכה, כך שביתם היה תמיד מבורך.

הם זכו שיקוים בהם "טוב עין יבורך", בגלל שהייתה בהם מידת "עין טובה" של "טוב עין יברך", כלפי כל דיכפין.

לאור זאת, הזוכה לשמוח בהצלחת חברו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – יזכה לברכה והארה אלוקית משמיא.

 

זוכר אני שגם בגיל מתקדם, כאשר ביקרתי אצל מו"ר אבי ע"ה בטבריה, נעמדתי בדחילו ורחימו לימינו,

כשכל גופי מכווץ ומצפה לברכותיו שתמיד נשאו פרי, היות ונאמרו מתוך אהבה והארה.

  רבנו-אוה"ח-הק' זכה שברכותיו עשו פרי, ויעידו על כך סיפורי נסים המשולבים בספר בסוף כל פרשה.

הם זכו לכך מכוח התורה אותה למדו במסירות ובהתמדה, ומכוח הנהגותיהם שהיו מתוך קדושה וטהרה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

לרב משה ברנשטיין שליט"א.

 "וישם לך שלום" – נסים ונפלאות בזכות ברכת "שלום".

 

ברכת השלום "וישם לך שלום", חותמת את ברכת כהנים אותה קראנו בפרשת "נשא", ובה אנו זוכים להתברך מידי יום ביומו בחזרת הש"צ של תפילת שחרית ע"י הכהנים.

הגמרא מספרת על  רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו גוי.

 

הרב משה ברנשטיין מספר שבהיותו נער בר מצווה, ביקש ברכה מרב חשוב בשם הרב שלום. לאחר שהרב בירך אותו שיתעלה בתורה מתוך בריאות איתנה וכו', יעץ לו לקבל עליו מידה טובה בה ינהג במסירות בכל ימי חייו, היות וזו שעת עת רצון. גל מידות טובות עלו במוחו. לבסוף, הבזיקה במוחו מידת "הקדמת שלום לכל אדם", בה בחר.

כבר למחרת, התחיל במשימת חייו, לברך כל הנקרא בדרכו באמירת שלום. בהתחלה לא היה קל, אבל לאט לאט התרגל, וחבריו אף כינוהו בתואר "השלום לך".

 

לאחר שגדל ופרח בישיבה ובכולל, החליט ללמוד דיני שחיטה, וכך הפך במשך השנים למשגיח אחראי על השוחטים בחו"ל, לשם היה יוצא מהארץ למספר חודשים בשנה.

באחת השליחויות בחו"ל, הוא עבד במפעל בשר בנורבגיה. במפעל הועסקו 10,000 פועלים, והיה בו קו יצור לבשר כשר. כממונה על השוחטים במפעל, המשיך כדרכו בקודש להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לשומר המפעל שניצב על משמרתו בשער, אותו ראה בוקר וערב, בכניסתו וביציאתו, חמישה ימים בשבוע.

 

באחד הערבים לפני סגירת המפעל, השוחט נזכר שצריך לבדוק בהמה אחת שהשוחט הסתפק לגביה. הוא לקח אתו את השוחט ואחד הפועלים, ונכנסו למנהרת הקירור כדי להזמין אותה בהמה דרך המחשב. כאשר גלגלי השיניים החלו לנוע, והבהמה החלה להתקרב אליהם, קרה הלא יאומן: חושך מצרים נחת עליהם ודלת חדר הקירור ננעלה עליהם, כאשר הקור העז מכה בהם. צעקותיהם לעזרה עלו בתוהו, ואיש לא שמע אותם בגלל אטימות חדר הקירור. הסיכוי שלהם להינצל היה, דרך מציאת מתג האזעקה, אבל ניסיונותיהם לאתרו בחושך, עלו בתוהו.

 

להלן דבריו של הרב משה: "גיששנו באפלה לאורך הקירות כשהקור מכה בנו, ואנו חשים איך גופנו הולך וקופא. חשתי שאני קרוב לעלפון כל אותה העת, כאשר בנוסף, הסתובבו אנקולי הבשר כשהם חובטים בנו. פרצתי בבכי עז כשאני שולח קריאה ממעמקי הלב לריבונו של עולם שיצילנו ממוות אכזרי שכזה. כשהצצתי על חברי, הבנתי שעלי לומר וידוי ולהיפרד מהעולם כיהודי.

התחלתי לומר את הווידוי ו"שמע ישראל" כשאני חש שגופי הולך ומתקשה, ונכנס למצב קיפאון מוחלט. בשעוני הבחנתי כי 4 שעות חלפו להן, ואנו במקפיא. חלפה לה עוד שעה וכבר אני מרגיש את רגעי האחרונים.

"ויהי אור" אור המלווה בצעדים של איש הבא לקראתנו. חברי השוחט, הפועל ואני, איבדנו את ההכרה והתעוררנו רק בבי"ח. בדיעבד התברר שהמציל היה לא אחר מאשר שומר המפעל שגם הזעיק את כוחות ההצלה, וגם דאג מיד להפעיל תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופנו מכוויות קור איומות, ובעיות רפואיות אחרות.

 

לאחר שהתאוששנו מעט, מיד הודינו לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. דבר שני, שאלת המיליון – מי הציל אותנו? התברר שזה היה שומר המפעל. כאשר הוא נשאל מדוע בסוף היום הגיע לחדר הקירור במקום ללכת לביתו, הוא ענה: במפעל, אני עובד כשומר במשך שנים רבות. רבים מהפועלים חולפים על פני ומתייחסים אלי כאל צל, ורק הרב היהודי מקפיד לברך אותי לשלום, כשחיוך על פניו. זה קורה מידי יום ביומו, פעמיים ביום – בוקר וערב.

באותו יום לאחר שכל הפועלים עזבו את המפעל, הרגשתי שחסרים לי החיוך וברכת השלום מהרב היהודי. חשבתי לסגור את שער המפעל וללכת הביתה, אבל דמותו של הרב עם החיוך וברכת "הלו", המשיכו להטריד אותי. החלטתי לעשות סיור במפעל, ובפרט ליד חדר הקירור. כאשר התקרבתי, שמעתי לחישות מוזרות, מיד הדלקתי את האור, ופתחתי את הדלת. לעיני נגלו שלושה אנשים שכובים קפואים ללא תנועה ונשימה. מיד הזעקתי את כוחות ההצלה והפעלתי תנור חימום כדי לנסות לייצב את חום גופם, וכך יכולתי להציל אותם.

 

סיפור ההצלה מזכיר את סיפורו של הלל שלא היה לו כסף כדי לשלם שכר כניסה לבית המדרש.

 כחלופה, הוא עלה על הגג ונשכב על חלון שהשקיף על בית המדרש,

 כדי שיוכל לשמוע דברי תורה משמעיה ואבטליון עד שקפא.

כאשר גילו אותו, מיד הורידו אותו והדליקו תנור בשבת כדי להצילו ממוות.

מסר חשוב:

אמירת שלום לכל אדם, לא עולה כסף, אבל מצילה חיים.

{המקור לסיפור: בעל המעשה}

בברכת כהנים

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',-ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים"-מאת: הרב משה אסולין שמיר

הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות.

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים"

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה

יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).

"הרי כל יום כעושה מחדש – שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…

ואני אומר, אילו הייתי שם,

הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים. דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').

החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,

סמל לקיום מצוות מתוך התחדשות והתלהבות.

 (זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').

"בהעלותך את הנרות"

 "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..

 דברי רקע לפרשת בהעלותך:

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).

שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',

 מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:

בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:

מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.

כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).

בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".

אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.

מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.

כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו":  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.

"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".

פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:

"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.

את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.

חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?

 

על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:

א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".

ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בהשהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים:  "דבר אל אהרן ואמרת אליו".

 לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:

 "בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.   

 כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).

רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".

 

הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).

.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"

רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך:  "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי".  את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב:  "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).

ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.

המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',

 ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.

לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.

אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,

מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,

כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.

 

 

מוסר השכל:

לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,

 כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,

 בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),

כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.

 

"יערת דבש" = כסמל לעבודת ה' מתוך התלהבות.

"יערת דבש" = חלת דבש; תאי דונג שבהם מייצרות דבורים דבש. ביטוי המעיד על התלהבות.

חז"ל מביאים על כך את הפס' בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי,

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שי"ה ה, א).
כלומר, מרוב התלהבות ממתיקות הדבש, עד שאוכלים גם את היערה – "יערת דבש", כך אצל אהרן הכהן, שעבד את ה' מתוך התלהבות בהדלקת המנורה.

את הביטוי "יערת דבש" מוצאים אנו גם אצל יונתן בן שאול המלך: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו (שמואל א' יד, יז, יז).

 

"אל מול פני המנורה"יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).

 

 אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים

(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').

  

המנורה וסמליה המטפוריים:

 חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.

 

בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).

הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".

קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.

"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.

 

רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):

"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא  מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.

והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".

בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".

רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.  

 

מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.

האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:

נאמר: "כי נר מצוהותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב.  את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".

 

"אל מול פני המנורה".

 

שבעת קני המנורהמסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.

שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.

שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.

שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.

שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו

                              בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.

 

רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.

רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).

 

הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).

העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.

הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).

כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.

 

רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).

 

 "בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".

כנגד היצר הטוב, קיים  היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.

 

בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.

הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.

ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.

 

'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.

"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).

"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.

"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).

 

רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.

כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.

רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).

מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).

 

גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".

מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".

את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.

"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,

וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו" (רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').

מוסר השכל: את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה, התלהבות רבה ולשם שמיא.

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,

לכה אתנו והטבנו לך,

כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).

 

משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".

יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י

"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,

        וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).

 

"ויסעו מהר יהוה –  סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).

זו הפורענות הראשונה.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,

שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).

 

אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.

 

ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה". 

גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".

 

'ויסעו מהר יהוה":  מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו. 

 

כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.
תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.

רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה". 

 

פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".

 

'מאחרי ה".

רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".
תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'.  וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.

ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.

 

יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים

אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.

 זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.

 

במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".

 

הרמב"ן מסביר את המדרש:  "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.

הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".

גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:

"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).

 

"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".

 

"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,

קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.

ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).

 

"הליכת ישראל במדבר –  לברר ניצוצי הקדושה

                    השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).

 

 

רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).

 

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".

"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:

"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.

וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:

א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.

ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.

לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':

"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.

"וכנגד בחינת הרע  – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".

וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.

 

 

מוסר השכל:

את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.

כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".

יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,

נובע משתי מצוות מרכזיות:

 

א. אי אהבת התורה {רמב"ן}.                                ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.

 

 

           "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א) 

גדולת משה רבנו בנבואה –

בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.

על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".

מרים  לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.

מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.

הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.

 א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".

את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:

 

הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.

הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".

הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.

 

לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".

 

וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.

 

 

 

"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".

כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

 

"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".

פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"

"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.

 

 

מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.

 (זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).

 

המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".

המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".

 

בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).

 

התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".

 כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?

 

הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).

הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות".  המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.

 

"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,

          והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).

 

הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',

לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.

 

המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".

כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.

גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"

עונה המלאך: "אלה שני בני היצהרהעומדים על אדון כל הארץ".

מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.

'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.

'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד

 

"אלה שני בני היצהר

העומדים על אדון הארץ".

 

זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:

שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,

כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,

בין הרבנות לראשי השלטון  (זכריה ה, יד).

 

הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:

המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').

המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים:  "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.

המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז  התורה.

גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע

 

מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,

ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.

יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.

{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}

 

סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה –  הרה"ג יוסף משאש ע"ה,

מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".

 

סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".

"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.

רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.

 

 

חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:

פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.

 

כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.

עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.

בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.

רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.

מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.

 

החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).

"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.

 

מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.

סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.

 

הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.

הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.   

 

 רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',

על ספרו הראשון: "חפץ ה'".

 

רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".

 

רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:

"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".

 

רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':

"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".

 

בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.

רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.

 

הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,

וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,

שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,

ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.

 

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן-הרב משה אסולין שמיר.

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"

  (רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,

יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

 

תורף דברי קדשו:

מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה, ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".

המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה"ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן"רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,

 מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה'פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,

ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו

כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

 

 

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

 

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

 

רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

 

 

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

 

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

 

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

 

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

 

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (

משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

 

 

 

 

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

 

 

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

 

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,

וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

 

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

 

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

 

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

 

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

 

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

 

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם. הנסכים – רומזים למי בארה של מרים. החלה – רומזת למן.

 

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

 

רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

 

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

 

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

 

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

 

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

 

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

 

א.  "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

 

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

 

ג.  "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

 

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

 

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)

א.  ארבע ציציות כנגדד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ב.  כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

 

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

 

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

 

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

 

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

 

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

 

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

 

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

 

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר-הרקע למחלוקת קרח:

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (המדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו". קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במ' רבה יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

 

 

 

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

חודש טוב ומבורך ושבת שלום – משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

להאיר בתורת רבנו אור החיים הק' ורבני מרוקו – לפרשת חקת,מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר בתורת רבנו אור החיים הק' ורבני מרוקו – לפרשת חקת,

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

לקראת ההילולה של רבנו אור החיים הק' ביום שישי ט"ו בתמוז.

ניתן להזמין את הספר: 0523-240-298

 

"וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר:

זאת חקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר:

דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (במ' יט, א – ב)

רבן יוחנן בן זכאי: "זאת חקת התורה" –

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא"

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

 אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה".

"צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 רבנואור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש. וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'. כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א).

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור"אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

 

 

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון'"שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב ביום ט"ו בתמוז, ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

 הפוקד עקרות.

 

 

 

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו.