דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

במרוקו קיימים כ-700 קברי צדיקים כשעל כל קבר צדיק ניתן לחבר ספר על הנסים והנפלאות שהתרחשו על קברו במשך השנים. מדינה רבוייה בחכמים וצדיקים שאין לה אח ורע בכל העולם.

כניסת הצרפתים ותרבותם למרוקו, כמו בכל מקום אחר, הפסיקה את לימוד התורה וכמעט פסקה תורה מביניהם ובני בניהם של רוב המשפחות המיוחסות כמו משפחות אזולאי, אולידאנו, בוזאגלו, אבן צור, בירדוגו, צרפתי, אלבז, אבן דנאן, קוראיט, בן עאר, ועוד עשרות אם לא מאות חכמים שהנהיגו את קהילות מרוקו ביד רמה בנשך 600 שנה.

אנו מוצאים בעיר אשכנז את תקנות הקהל של פראג או של וילנא, במרוקו יש תקנות חכמי מכנאס או תקנוות חכמי פאס, החכמים הם שהנהיגו את קהילות מרוקו, תקנו תקנות וגדרו גדרים.

פיזור הקהילה חשובה זו בת 300.000 נפש בשנות החמישים הביאה את רובם לארץ ישראל, ארץ שדחתה את כל העבר המפואר של יהדות זו. הן מצד החילונים והן מצד החכמים יראי ה' שויתרו על רוב אוכלוסייה זו והסתפקו במיעטא דמיעוטא, בגדר " יבנה וחכמיה ". כאן בארץ השיטות שונות ומנהג המקום הוא הקובע.

אותם חסידים ואנשי מעשה שגדלו על ברכי רפאל אנקווה נלב"ע בשנת 1935, או רבי שלמה אבן דנאן מפאס נלב"ע בשנת 1929 ששמעו אותם לדוגמא עונים על כל ברכה " ברוך הוא וברוך שמו " כואב להם כשאומרים שגדולים אלו חס ושלום עברו על איסור הפסק וכדומה. המחסור בספרי הלכה של חכמי מרוקו לא תרם לעניין, והבנים מגיעים מהישיבות לביתם עם הלכות חדשות ומשונות בעיני הוריהם שאין להם פתחון פה. 

לכל יהודי מיוצא מרוקו ברור שלא היה, ולו כפר נידח אחד בלי הנהגתו של תלמיד חכם ירא שמים המדקדק במצוות קלה כבחמורה.

סבי ( של עורך הספר ) רבי יחיא אביטבול זצוק"ל רבה ופרנסה של קסבא תדלא עיירה קטנה במרכז מרוקו, קיבל רב חדש לתלמוד תורה מהעיר קזבלנקה. אות תלמיד חכם הגיע באוטובוס סמוך לזמן ארוחת הצהריים וכמובן הוזמן אף הוא לסעוד את לבו. נטל את ידיו לאכילת הלחם , והנה איננו שופך את המים עד לפרק היד, דבר המראה על רשלנות בקיום המצוות. אחרי הסעודה הודיע לו שהאוטובוס החוזר לקזבלנקה יוצא בעוד כמה דקות והוא מוזמן לחזור הביתה כי איננו מתאים לתפקיד.

עוד סיפר הרה"ג רבי דוד עובדיה שליט"א, כי אביו, דיין בעיר צפרו, נודע על ידי הבלנית של המקווה כי אשתו של מנהל בית הספר כי"ח, איננה פוקדת את המקום. באותו רגע הוא חייב אות אותו מנהל לעזוב את העיר הוא ומשפחתו ולא עברו את הלילה עד שיצאו מהעיר על מנת להסיר קללה מעירו רח"ל.

על גדולים אלה חצא ערעור שעברו חס ושלום על כמה איסורים. רבי שלמה טולידאנו שליט"א מחבר הספר הזה, נצר למשפחה מיוחסת, עם דורי דורות של אבות בתי דין ומנהיג קהילות חשובות בישראל, דרש וחקר, וכאן הוא מציג לנו את דעתם של רבותינו, לעומת דעתם של גדולי הפוסקים האחרונים ושיש לנו על מה לסמוך.

אחרי קרוב לעשרים שנות פעילות והפצת מאות ספרי חכמי מרוקו ניתן לאמר שהדעות השתנו ויהדות מרוקו תופסת את מקומה האמיתי בעולם התורה. נפל בחלקינו, דרך הספרייה הספרדית מכון בני יששכר, לפרסם את ספרי רבותינו וגדולים בתורה וביראת שמים, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הדרך עוד ארוכה ומאות ספרים, אם לא אלפים, עדיים מחכים לגואל ורק זכות הציבור תזכה אותם לראות אור עולם ולצאת מן הנֵשִי. מוטלת החובה על כל אחד לדאוג למורשת אבותינו הקדושים ובא לתיון גואל.

עד כאן דברי העורך הרב מאיר אביטבול.

קינה על מורנו ורבנו עטרת ראשינו, נר המערב, סבא דמשפטים, שר התורה הרב שלום משאש זלה"ה שנלקח מאיתנו בסערה השמימה ביום שבת קודש בעשור לחודש הראשון שנת תשס"ג.

 

ויהי, אך שֻלח ספר זה למדפיסים /  ואשמע כי נשבה ארון האלוהים

מאור ישראל עלה לשמי גבוהים /  כבה נר המערב, קָרא ה' שלום.

 

ואתחלל רחפו עצמותי כֻלם /  היתכן כי נדם פה קדוש ויאָלָם ?

היתכן כי לא תשורֶנו עיני לעולם / בין כתלי ספריו, ספרי החיים והשלום ?.

 

אבי אבי ! רכב ישראל ופרשיו / סבא דמשפטים, מקדש ה' וקָדָשיו.

מופת דורנו, מחַזק ידי רָשָיו – מרבה המשרה, אבי עד, שר שלום.

 

יצומים היינו ואין אב לקהילותינו / נפלה עטרת ראשינו, או נא לנו.

מי יעמוד בַפֶרֶץ להרים קרננו ? / מי ישפוט בשערינו משפט שלום ?.

 

איפה נמצא חכמה כחכמתך ? / איפה נמצא גדֻלה כגדלתך ?

איפה נצא ענוה כענותך : / כה יבכָּיון מר מלאכי שלום.

 

יצגת עבורנו את דור הנפילים / אשר שָרשיהם בראשית הזמנים

מששנו בךָ הוד דורות קדומים / היית לנו מבַשר טוב, משמיע שלום.

 

את יָפיך התאוו מלאכי אלקים / בנו נלחמו לקחתך אל השחקים.

משָכוךָ, ויגברו אראלים על מצוקים / תם עידן בבואךָ את אבותיך בשלום.

ספר זה כולל פסקי הלכה לפי מנהגי צפון אפריקה על פי ורנו ורבנו הגאון עטרת ראשנו, נר המערב, הרב שלום משאש, ועל פכי ספרי קדמונינו חכמי צפון אפריקה היושבים על מדין. שם הספר " דברי שלום ואמת " הוא ראשי תיבות של " דברי שבי לוב והמערב ואלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, כמו כן השם שלום הוא על שם מופת הדור הרב שלום משאש, שבי על שם " השבים מהגולה " המערב, כינוי לצפון אפריקה. חיבור זה מבחין בתוך הספרדים בין קבוצות יוצאי צפון אפריקה לבין קבוצות עדות המזרח.

אנו מגדירים כ " ספרדים " את כל העדות אשר קיבלו עליהן באופן כללי את סמכותו של מר"ן ב"י, ומדובר בדרך כלל ביוצאי ארצות האסלאם ממרוקו ועד הודו ( להוציא את התימנים, ובארצות הבלקן, וצאצאי קהילות האנוסים באמסטרדם ובלונדון. 

קבוצת צפון אפריקה כוללת את הספרדים יוצאי לוב, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו וקבוצות של ספרדים ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים מבלי להיות מושפעים יתר על המידה על ידי המקובלים, כגון הספרדים של איטליה, הבלקנים, אמסטרדם ולונדון. אין ספק שמדובר בהצגה כוללנית וגורפת שאינה משקפת בצורה מדוייקת את המציאות. אך חייבים להזדקק להתבטאות בינארית זו לצורך פישוט הניסוח.

מטרת חיבור זה אינה לערוך רשימת כל המנהגים שרווחו בצפון אפריקה. למטרה זו קיימים ספרים רבים כמו " נוהד בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים ע"ה, הנספח " נהגו העם " בספק " קהילת צפרו " לרבי דוד עובדיה, " ספר בתיבות המערב " לרבי אליהו ביטון שיצא לאחרונה, ומעל כל הנספח " דיני מנהגי קהילות קודש אלג'יר שנמצא בשו"ת " בית יהודה " לרבי יהודה עייאש ע"ה, גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי"ח בזמנו של החיד"א.

מטרתנו כאן היא לטפל בהלכה שנהגה במרחבי צפון אפריקה, ממרוקו ועד לוב, וכן בקהילות מגורשי ספרד ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים, כגון קהילות הפורטוגזים באמסטרדם ובלונדון.

על הלכה זו יצא ערעור גדול בארץ מכיוון עדות המזרח וחסידי המנהג המכונה בטעות " מנהג ירושלים " או " נוסח ירושלמי ". המערערים מתבססים בדרך כלל על חיבוריו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר"ו שהלכותיו סוכמו וסודרו בסדרה " ילקוט יוסף , על ידי בנו רבי יצק נר"ו. לכן חיבורנו זה ילווה בדרך כלל את סידרת " ילקוט יוסף ".

טענות המערערים הם ביסודו של דבר, ארבע.

1 – יש דמיון רב בהלכה בין קהילות צפון אפריקה והאשכנזים.

2 – ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר"ן במקרים רבים.

3 – קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה " מנה ירושלים " והנוסח המכונה " נוסח ירושלים ".

4 – הלכות רבות בצפון אפריקה נובעות ממיעוט התורה בצפון אפריקה ומהשפעות מאורחות של מבקרים אשכנזים בדורות האחרונים.

בחיבור זה נוכיח כי טענות אלו אינן מבוססות. לפעמים הן אפילו מעידות על בורות מסויימת, כגון הטענה הרביעית.

זה הפך למנהג קבוע שמנהגי צפון אפריקה נחשבים כחשודים שעיני כמה מחכמי עדות המזרח, כאילו שיהדות צפון אפריקה לא העמידה מתוך שורותיה חכמים ברמה נאותה. והלא ההיסטוריה מוכיחה דווקא את ההיפך " מעולם לא הפסקה של מרכזי תורה מן השורה הראשונה בצפון אפריקה מן המאה העשירית ועד עליית היהודים משם בשנות החמישים.

כל מרכזי התורה המפורסמים בעולם פרחו בחלק מן התקופה הארוכה הזאת.

המרכז האשכנזי פרח מן המאה העשירית ועד המאה ה-13.

המרכז הספרדי פעל מן המאה העשירית ועד המאה ה-15

המרכז הפולני פרח מן המאה ה-15 ועד המאה העשרים.

המרכז הבבלי פרח מאחרי מרד בר כוכבא ועד המאה ה-12, ואז הייתה הפסקה ארוכה עד המאה ה-18, ושוב אנו שומעים עליהם.

המרכז התורני התורכי יוצא למעשה לדרך אחרי גירוש ספרד, והוא מוביל בעולם היהודי עד המאה ה-19.

מצרים אירחה אל גדולי חכמי ישראל בדורות רבים, אך הם באו כמעט כולם מבחוץ.

ארץ ישראל עצמה כמעט ופסקה ממנה התורה מתקופת הצלבנים ( סוף המאה ה-11 ) ועד המאה ה-16.

הקהילה היחידה שדומה בהמשכיותה ליהדות צפון אפריקה היא יהדות תימן, וזה מסביר מדוע בשתי הקהילות אלו נמצאים מנהגים עתיקים ומושרשים היטב.

כדי להדגים את רצף מרכזי התורה בצפון אפריקה, להלן כמה שמות בולטים בכל דור ודור :

במאה העשירית מתבלטים המשורר הראשון שקבע את הנורמות של שירת ספרד הוא דונש בן לבראט מן העיר פאס, מחבר השיר הידוע לכל בית ישראל " דרור יקרא ", והמדקדק הראשון שקבע את השיטה התלת עיצורית הוא א-רבי יהודה חיוג' מן העיר פאס. והא היה רבו של רבי יונה בו ג'נאח ראש המדקדקים בכל הדורות.

ראש השנה לפי מנהג מרוקו-http://morocco-israel.com

באדיבותו של ידידי אשר פרץ

 

עת שערי רצון בנוסח מרוקאי

שירת הפיוט בשעת הלידה

פרופסור משה בר אשר, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית – כותב כי היה מנהג אצל יהודי צפון אפריקה לקרוא פיוט זה בשעה שבה האישה כורעת ללדת, כאשר מרחפת סכנה הן לחייה והן לחיי העובר. ונהגו לומר את הפיוט, כאשר צירי הלידה אחזו את היולדת. היו מזעיקים גברים, ולפעמים אפילו כיתת ילדים עם המלמד, כדי לקרוא את הפיוט, ואִם התקשתה היולדת היו גם תוקעים בשופר, וכך עשו עד שהתינוק נולד. וכך היו נשים שבתודעתן זיהו את הלידה עם סיפור העקדה.

במאמר זה מתחקה פרופסור בר אשר על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות בצפון אפריקה: א. המנהג שרווח באזורים אחדים במרוקו, להשמיע את פיוט העקידה הידוע והאהוב, 'עת שערי רצון' של ר' יהודה אבן עבאס, שנועד לאמירה קודם תקיעות השופר בראש השנה, באוזניה של היולדת; ב. המקום הייחודי שתפס הפיוט 'אליך ה' נשאתי עיני', הנאמר בסוף הסליחות, והמכיל גם מעין 'תרגום' לערבית, בקרב קהילות צפון מזרח מרוקו וצפון מערב אלג'יריה.

 

תוכן:

• א
• ב
• ג
• ד
• ה
• ו
• ז
• ח

 

א

אצל רבים מבאי בתי הכנסת קשורות תפילות חודש אלול וימי התשובה בקטעי תפילה ובפיוטים שנשתלבו בסידור ובמחזור לימים אלו. מילותיהם וניגוניהם מלווים אותם בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה ואף לאחריהם. בתוך אלה יש פיוטים ותפילות שקריאתם לובשת אופי מיוחד, ופעמים שאמירתם חורגת מזמנם הקבוע אל מועדים אחרים. במקום הזה אני עוסק בשני פיוטים שזכו למעמד יחודי בכמה מהקהילות במגרב  – במרוקו ובאלג'יריה.

ראויים הדברים לתיעוד ולרישום ולהארות קצרות, לפי שהייחודים שפיוטים אלו נתייחדו בהם כבר הולכים ומשתכחים מתודעתם של בני הקהילות. יתר על כן, משיחות שהיו לי עם עשרות ילידי הארץ וילידי חו"ל, בנים ליוצאי הקהילות שידובר בהן, נתברר לי שאינם יודעים דבר על גלגוליהם של שני הפיוטים. דבריי מכוונים לשני פיוטים אלו:

א. "פיוט העקדה" המכונה בקיצור "העקדה" – או בצורתו המשוערבת (א)לעקידה[ "עת שערי רצון להיפתח" לרבי יהודה בן שמואל אבן עבאס(עבאש), שחי בימי הביניים בעיר פאס שבמרוקו. בדורותינו הפיוט נאמר ברוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח ביום א' של ראש השנה לפני תקיעת השופר דמיושב. 

ב. הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי", הנאמר בכל בוקר של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה לקראת סופה של תפילת הסליחות.

 

ב

בסדר התפילות של רוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח נוהגים לומר זה מאות בשנים בימי הסליחות ובימים הנוראים שני פיוטים המפייטים את סיפור עקדת יצחק. פיוטים המתכנים בקיצור "עקדות":  הפיוט "אם אפס רובע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג[והפיוט "עת שערי רצון להיפתח". הפיוט "אם אפס" נאמר בכל בוקר בתפילת הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. במנהג המכונה "ירושלמי" כאשר מתארכת התפילה בשל ניגוני חזנים ופייטנים אומרים מן הפיוט הזה רק את שלושת  הבתים האחרונים (הבתים הפותחים באותיות ז"ק במילה חזק שבאקרוסטיכון וכן את הבית שנוסף לסוף הפיוט בנוסח ספרד:"זיכרון לפניך בשחק", "קוראיך באים לקוד", "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים"). רבים אומרים את הפיוט הזה גם לפני תקיעת השופר ביום ב' של ראש השנה.

 

ג

אין ספק כי בתודעתו של רוב הציבור, "העקדה" בסתם היא הפיוט "עת שערי רצון להיפתח". בקהילות המגרב – כך היה לפחות ברבות מהקהילות במרוקו – הרחיבו את אמירתו של הפיוט גם ליום ב' של ר"ה לפני התקיעות דמיושב, ובקהילות רבות שם נהגו לאמרו גם בשעת הוצאת ספר התורה בתפילת המנחה של יום הכיפורים כשארון הקודש פתוח. ברוב בתי הכנסת הפיוט הזה נאמר על ידי הקהל כולו. אך משעלה משקלה של החזנות רבו בתי הכנסיות, שרוב בתי הפיוט נאמרים בהם על ידי יחידים – חזנים ומתפללים בעלי קול ערב. בקהילות מעטות במרוקו, ובכמה מבתי הכנסת של יוצאי המגרב בארץ, הגבאים מסחרו גם את אמירתו של הפיוט הזה. הוא נמכר למרבה במחיר, כדי שישיר אותו הוא בעצמו או יכבד בו מתפללים אחרים כראות עיניו. עד כאן יש פרטים ידועים ופרטים לא ידועים.אבוא עתה אל מה שאינו ידוע אלא למתי מעט.

 

ד

אין ספק שהתיאור הדרמתי והמרחיב של סיפור עקדת יצחק תוך שילוב של יסודות רבים ממדרשי חז"ל הכשירו את אמירת הפיוט הזה בשעת מצוקה כתפילה לאדון התפילות, שהשעה הזאת תיהפך שעת רצון והתפילה תביא פדות. למשל כזה הוא בית מספר 10, המושם בפי יצחק בלכתו להיעקד,  "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח"וכך הוא גם בית מספר 12, המתאר את ההתערבות בשמיים להצלת יצחק, "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה, מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה, אל נא יהי עולם בלי ירח". ולקראת סוף הפיוט בא הבית האומר שתפילתם נענתה "אמר לאברהם אדון שמַיִם, אל תשלחה ידך אל שליש אורַיִם" וכו'.

שעת מצוקה כזאת היא השעה שאישה כורעת ללדת וחבלי הלידה קשים מנשוא, ופעמים שנשקפת סכנה לחיי היולדת ולחיי העובר. הדברים היו תקפים שבעתיים בימים שלא היו רופאים בשעת הלידה בחברה המסורתית בטרם בוא הקִדמה. בשעות כאלה אֵם האישה היולדת ובנות משפחתה האחרות היו פותחות בתפילה ובתחנונים. בהרבה מאזורי מרוקו, לפחות בשלושה מחוזות – מחוז מראכּש, מחוז דבדו בואכה העיירה אוטאט אולאד לחאג' שבמערבו וכן מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיירות סמוכות, כגון העיירה מידלת – נוספה לתפילתן של הנשים אמירת פיוט העקדה בידי אחד מבני הקהילה. במרוצת הזמן הפיוט עצמו נקשר בתודעתם של בני השכבות העממיות באזורים אלו ובייחוד בתודעתן של לא מעט נשים במעשה הלידה ממש. מצאתי כי בשיחן ובדיבורן של נשים אחדות אף ציין את מעשה הלידה עצמו.

 

ה

הרי פירוש הדברים: בקהילות הנ"ל פיוט העקדה היה נאמר כאשר צירי לידה אחזו בנשים שכרעו ללדת. משהוזעקו המיילדות, ולעתים עוד לפני בואן, נקרא לחדר סמוך רב או חזן ולעתים אפילו נער היודע לקרוא, והיה קורא ושר בדבקות שוב ושוב את "העקדה" עד לדת התינוק. במחוז תאפילאלת הייתה תוספת מעשה, אם נתקשתה היולדת מאוד, לוותה אמירת העקדה בתקיעת שופר.התוקע היה משמיע תשר"ת תש"ת ותר"ת כמה וכמה פעמים – והיו מי שנהגו בשעת התקיעות לחזור פעמים אחדות על הבית האחרון של הפיוט שבו נזכרו התקיעות בפירוש[ כך עשו עד שהתינוק נולד. בתודעתן של נשים רבות  – אולי כולן  –  הפיוט הזה היה קשור יותר בשעת הלידה מאשר בראש השנה. וכאמור, היו נשים מעטות שזיהו את הלידה עם פיוט "העקדה". כה שׂחה לי אישה ממראכּש: "כאשר הגיעה שעת העקדה, ידעתי שזכות אברהם ושרה ויצחק תעמוד לי ואצא בשלום ממנה אני והעובר שבמעיי". כמעט מיותר לומר כי באמרה "שעת העקדה" היא התכוונה ל"שעת הלידה".

והנה עוד סיפור שאני זוכר היטב מימי ילדותי, ואף שמעתיו מאז פעמים אחדות במרוצת השנים: בשנת תש"ט (1949) פשטה השמועה שאישה צעירה מבכירה מתקשה מאוד בלדתה ונשקפה סכנה חמורה לחייה. מיד הוזעקו לביתה כמה רבנים וכמה בעלי תקיעה. הללו אמרו בקול רם ובבכי קורע לב את פיוט העקדה, והללו תקעו והריעו בשופרות שעה ארוכה עד שהאישה ילדה. כאשר סיפרה אימה של היולדת את סיפור הלידה ההיא, אמרה לי: "כשבתי הגיעה לשעת העקדה והייתה בצערגדול, באו החזנים ותוקעי השופר לביתה, התפללו ותקעו בשופרות והצילו אותה ואת בנה ממלאכי חבלה. השבח לאל היא יצאה בשלום וילדה בן בריא ושלם". הכול היו בטוחים שכוח תפילת העקדה והתקיעות עמדו לה לאישה היולדת.

לפי שלא נדרשו באותם הימים לרופאים ולמחלקה ליולדות – בטרם בוא הצרפתים למרוקו, והיו מקומות שגם דור אחד או שניים לאחר בוא הצרפתים, הנשים ילדו בביתן בעזרת מיילדות מבנות המקום – נאחזו באמירת הפיוט ובתקיעת השופר כמוצא יחידי. עם זאת רוב הנשים שדיברתי אתן לא קראו לשעת הלידה "שעת העקדה", אלא דיברו על מנהג אמירת העקדה ועל תקיעת השופר בשעה שנשים כרעו לילד, ובתודעתן זה היה עיקר שימושו של הפיוט.

 

ו

מקום מיוחד תפס הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" הערוך באקרוסטיכון אלפביתי בקהילות צפון מערב אלג'יריה (והראן, תלמסאן ובנותיהן) ובקהילות צפון מזרח מרוקו (הערים דבדו, אוז'דה והעיירות הסמוכות להן).לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים (בעיקר אלו שנתכנו "משכימים ומעריבים"), אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך "סדר הסליחות", ולאחר מכן היה נאמר ה"תרגום" שלו לערבית מתוך דפים מודפסים[או כתובים בכתב יד. נקטתי "תרגום" במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל"ף בי"ת עברי – אין מדובר בתרגום אלא בנוסח שונה לגמרי.  הנה שני בתים לדוגמה:

אליך ה' נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך \ אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, תנדר מן חאלי ותחאן עלייא (=אליך ה' נשאתי עיני, תביט במצבי ותרחם עלי); וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך\ויגפר דנובי, וג'מיע מא שאפו עיוני, הומאן אללי עדבוני, זאדוני עלא מא בייא \ (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]). להוציא את הטור הראשון בבית הראשון אין הנוסח בערבית תרגום של הטקסט העברי אלא טקסט אחר לגמרי.

 

ז

נבוא עכשיו אל עיקר ענייננו: בשביל רבים מבני הקהילות הנ"ל אמירת הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי" בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות. וכה אמר לי בשנת תשמ"ח (1988) שמעון דרעי המנוח (נולד בתלמסאן בשנת תרס"ד\1904):

"כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא,שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר"ה וליוה"כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים!".

מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג'יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית  – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ"ל ממרוקו ומאלג'יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז'דה בארץ אינם מכירים את המנהג.

 

ח

לימוד מנהגיהן של קהילות ישראל בכל אחת מתפוצות ישראל הוא פרק חשוב בתולדותיהן. אין לך כמעט קהילה רבת שנים שלא נתפתחו בה מנהגים מקומיים. מעניינים ביותר המנהגים שהשתרשו בקרב השכבות העממיות. מנהגים רבים חדלו עם עקירתן של הקהילות ממקומן בשל הגירות ונדודים לערים או לארצות אחרות או בעקבות העלייה לארץ. חוקרי המנהג לא יפסחו לעולם על איסוף ועל בירור טיבם של מנהגות שנשתכחו. הכרתם וחקירתם היא פרק בהכרת מאפייני ההוויה של הקהילה.

התיאור שהובא בזה ביקש להתחקות על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות במגרב. בשל היעדר תיעוד איננו יודעים אימתי נתגבשו קווי הייחוד שתיארנו באשר לאמירתם של שני הפיוטים הנזכרים. ודאי הוא כי המנהגים המתוארים התפתחו דורות אחרי שנשתלב כל אחד מהפיוטים הללו בסדר התפילות בימי הביניים. מותרים אנו להניח כי כבר לפני כמה מאות שנים הועבר פיוט העקדה מבית הכנסת לחדר הלידה בקהילות הנזכרות ממרוקו. ונראה כי לפני שנים הרבה "ניתרגם" הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" לערבית בקהילות במערב אלג'יריה ובצפון מזרח מרוקו כדי לקרב את הציבור הרחב לתפילת הסליחות. בהיעדר תיעוד לא נוכל לומר יותר ממה שאמרנו על מועד התגבשותם של המנהגים הללו.

פרופ' משה בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ"ג) ומכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית.

המאמר המקוצץ במעט התפרסם ב'הצופה' בערב ראש השנה (כ"ט באלול תשס"ז) במדור 'סופרים וספרים',עמ' 18-19.

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

המאה הי"א היא בסימנם של רבינו חננאל, רבי נסים גאון, הרי"ף ורבינו אפרים תלמידו מקלעת חמאד אשר באלג'יריה.

במאה הי"ב מגיע מצופן אפריקה לספרד ולפרובנס רבי יוסף פלאט שהיה רבו של הרב אב"ד בעל האשכול, ושתשובתו על הברכות עשתה רושם אדיר בימים ההם ; בפאס לומר הרמב"ם אצל רבי יהודה הכהן בן שושאן שנהרג על קידוש ה' בתקופת השמד הנוראה, וכן חי בה בימים ההם רבי יהודה עבאס מחבר " עת שערי רצון " תפילה הנאמרת בראש השנה ויום הכיפורים.

במאה הי"ג מתכתבים רבי דוד בן זכרי ורבי משה בן זכרי מפאס עם הרשב"א – רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת ; רבי זכריה בן רבי יהודה אגמאתי שחיבר את ספר הנר שהוא שיטה מקובצת על הבבות, ספר חשוב ביותר ששימר לנו את חידושיו של רבי יוסף אבן מיגאש רבו של הרמב"ם ושל עוד ראשונים אחרים.

במאה הי"ד מגיעים מספרד לצון אפריקה החכמים הבולטים : רבע אפרים אלנקאווה, הריב"ש והתשב"ץ, ובפאס כותב המקובל רבי נסים מלכה את החיבור המפורסם " צניף מלכות ".

 

ר' יצחק בן ר' ששת ברפת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (הראשון) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש התנגד ללימוד הפילוסופיה, וכן לעיסוק בחכמת הנסתר

הרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444). רב באלג'יר. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים.

גדל בפלמה דה מיורקה, ספרד, שם למד תורה ורכש גם ידיעות במדע, עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החוכמה ההיא תחיה בעליה" – בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה.

במאה הט"ו דורך כוכבם של רבי ישועה הלוי מתלמסאן בעל " הליכות עולם ", שעליו כתב מר"ן בית יוסף את " כללי הגמרא " שלו, ורבי סעדיה אבן דנאן ; רבי ליים גאגין ורבי משה חלוואה גיבורי המחלוקת על הנפיחה, ורבי יעקב בירב, בדור הגירוש ;

רבי אברהם אזולאי בעל פירוש " אור החמה " על הזוהר הקדוש במאה הט"ז ; הוא היה זקנו של רבינו החיד"א, ארבעה דורות לפניו.

במאה הי"ז – רבי יהודה בן עטאר ורבי יעקב אבן צור ; רבי יעקב ששפורטאס שבא מצפון אפריקה לאמסטרדם והיה ראש החץ במלחמה בשבתי צבי, והביא איתו כתב יד של תשובות הרמב"ם והדפיס אותן לראשונה ב " פאר הדור " ;

רבי יעקב חגיז מזרע גולי ספרד, נולד בפאס בשנת 1620 ועלה בשנת 1658 לירושלים והיה שם ראש הישיבה הבולט ביותר ; חיבר שאלות ותשובות הלקט, ועוד חיבורים רבים, התנגד לשבתאות, היה חתנו של הרב המג"ן רבי משה גלאנטי.

שלוש הממשלות – סילוק ליום הכיפורים 237

אֱלֹהִים אֶל מִי אַמְשִׁילְךָ ? / וְאֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ

בָּמָה אֲדַמֶּךָ ? / וְכָל דְּמוּת טֶבַע חוֹתָמֶךָ

גָּבַהְתָּ מִכָּל מֶרְכָּבָה / וְגָאִיתָ מִכָּל מַחֲשָׁבָה

דְּבַר מִי יְכַלְכֶּלְךָ / וְלָשׁוֹן מִי תְכִילֶךָ ?

 

ביאורים לשיר.

 

סילוק של קרובה לשחרית יום הכיפורים. בפיוט זה מתוארות שלוש רשויות " ממשלות " של עולם הבריאה. חלוקה כזאת אינה ידועה למקרא, ואף על פי כן מוצא המשורר לה סמוכין בסיומו של מזמור קג בתהילים, ועל כן משלב הוא את דבר המקרא באלה לסיומיהן של שלוש פסקות משירו ( 38, 50, 63, ).

סמוך לזמנו של יהודה הלוי נזכר עניין שלוש הממשלות בחיבורים עבריים שונים. אברהם אבן עזרא רומז אליו בפירושו על פסוקי התהלים הנ"ל ומרחיב עליו את הדיבור בפירושו על דניאל י, כא : " הוא העולם הראשון… וזה העולם אינו גוף והוא נקרא מראה כבוד השם העליון….

 

והעולם השני שהוא התיכון שם נשמות צורות אמת בלא גופות גם נשמות בגופות….

והעולם השלישי הוא מתחת לרקיע "

 

1 – ואין – ואין לדמות אליך ( אחר )

2 – טבע חותמך – נטבעה על ידך. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחר מהם דומה לחברו.

3 – מכל מרכבה – שבעולם וגם מכסא כבודך

 

– –  הַיֵּשׁ לֵבָב יגורֶךָ / וְיֵשׁ עַיִן תשורֶךָ ?5

 וְאֶת מִי נוֹעַצְתָּ וַיְבִינֶךָ / וְלֹא נוֹצַר אֵל לְפָנֶיךָ ?

זֶה עוֹלָמְךָ יעידֶךָ / כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ

חָכְמָתְךָ בְּכָל מְבֹאֶרֶת / וְאֶת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת

טֶרֶם הָרִים יֻלְּדוּ / וְעַמּוּדֵי שָׁחַק עָמָדוּ

 

5 – יגורך – יכילך : לכאורה מלשון " יגור " ואבן ג'אנאח מפרשו – יקבוץ

8 –  ואות חותמך – עייל לעיל, שורה 2

9 – טרם – לפני בריאת הארץ והשמים.

 

10 – יָשַׁבְתָּ מוֹשַׁב אֱלֹהִים / וְאֵין עֲמָקִים ואין גְּבֹהִים

כִּלְכַּלְתָ הַכֹּל וְכֹל לֹא יְכַלְכְּלֶךָ / וּמָלֵאתָ הַכֹּל – וכֹל לֹא יְכִילֶך

לְבָבוֹת עָמְדוּ מִלִּדְרֹשׁ / וּלְשׁוֹנוֹת נִלְאוּ מִלִּפְרֹשׁ

מַחְשָׁבוֹת חֲכָמִים יִתְמָהוּ / וְרַעְיוֹנֵי מְהִירִים יִתְמַהְמָהוּ

" נוֹרָא תְּהִלּוֹת " נִקְרֵאתָ / וְעַל כָּל תְּהִלָּה נַעֲלֵיתָ

 

10 – ואין – ועדיין לא נבראו מישורים והרים

11 – לא יכילך – אנו יודעים שהוא מקומו של העולם ואין עולמו מקומו

12 – עמדו – חדלו

 

15 – שַׂגִּיא כֹּחַ, אֵיךְ נִפְלֵאתָ / וְהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מָלֵאתָ

–עָמֹק עָמֹק – מִי יִמְצָאֶנּוּ ? / וְרָחוֹק רָחוֹק – מִי יִרְאֶנּוּ ?

פָּעָלְךָ הֵם הַדְּרוּשִׁים / אַף אֱמוּנָתֶךָ בִּקְהַל קְדוֹשִׁים

צִדְקָתְךָ הִיא הַנִּשְׁמַעַת / וְתוֹרָתְךָ הִיא הַנּוֹדַעַת

קִרְבָתְךָ קְרוֹבָה לַשָׁבִים / וּרְחוֹקָה מְאוֹד מִן הַשּׁוֹבָבִים

 

16 – עמוק – קהלת

17 הדרושים – רק אותם אפשר לדרוש , וכך להכיר בעקיפין כי אתה יוצרם

קדושים – וגם אמונת החסידים בך משמשת עדות למציאותך

19 – לשבים – לחוזרים בתשובה

השובבים – החוטאים.

20 -רָאוּךָ הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת / וְלֹא נִצְרְכוּ לַמְּאוֹרוֹת

שְׁמָעוּךָ בְּאָזְנֵי רַעְיוֹנֵיהֶם / כִּי תֶחֱרַשְנָה אָזְנֵיהֶם

תָּמִיד קְדֻשָּׁתְךָ קוֹרְאוֹת. / קָדוֹש קָדוֹש קָדוֹש אֲדֹנָי צְבָאוֹת

יי צְבָאוֹת – שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / יי אֶחָד – שֵׁם אֱלֹהוּתֶךָ

הֲמוֹן מַלְכוּתְךָ לֹא יְסֻפַּר וְלֹא יְדֻבַּר / וְאֶל אֱלֹהוּתְךָ שֵׁנִי לֹא יְחֻבַּר.

 

20 – הנשמות הטהורות – המלאכים שרואים את האור העליון, את כבוד ה'

21 – באזני רעיוניהם – שמיעה פנימית, מקביל לראייה פנימית.

22 – קדוש – קדושת המלאכים

23 – מלכותך – בהיותך מלך לצבאותיך

24 – המון מלכותך – קהל המלאכים

לא ידובר – לא יתואר במלים.

 

 

25 – וְכַמָּה פָּנִים לַפָּנִים הַנּוֹרָאִים / וְכַמָּה אחורים לָאֲחוֹרַיִם הַנִּרְאִים

דִּגְלֵי מֶרְכָּבָה הֵקַמְתָּ לְעֵד וּלְאוֹת / כִּי הַדָּבָר מְאַת אֲדֹנָי צְבָאוֹת

הַכֹּל עֲבָדֶיךָ מְשָׁרְתֵי פָּנֶיךָ / גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ

הֵם הַנַּעֲלָמִים מֵעֵינֵי בְּרוּאֶיךָ / הֵם הַנִּרְאִים לְעֵינֵי נְבִיאֶיךָ

לָהֶם יִקְרְאוּ רְחוֹקִים קְרוֹבִים / וּבְאֵין הֲלִיכָה רָצִים וְשָׁבִים

25 – פנים – פני ה'

לאחורים הנוראים – כבוד ה', התגלותו הנראית ליחידי סגולה. ב " כזורי " וכבוד ה', הוא הדוף הדק ההולך אחרי חפץ ( רצון ) האלהים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא, כפי הדעת הראשונה, אך עך הדעת השנייה יהיה כבו דה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים….ושמא זאת הייתה בקשת משה באמרו " הראני נא את כבודך " ואמר לו " הן " על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת לאדם לראותם וכמו שאמר " וראית את אחורי ". והכבו דההוא, מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים. ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן והאש האוכלת, ממה שהוא רגיל אצלנו.

26 – דגלי – דגלי מחנות המלאכים שמסביב למרכבה

27 – גבורי כוח – כינוי למלאכים

29 – רחוקים – מבני אדם סתם

קרובים – לנביאים

ובאין הליכה – תנועתם אינה מותנית בחוקי התנועה הרגילים

 

30 – וַהֲלִיכוֹתָם הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכֵי בַּקֹּדֶשׁ / אֲדֹנָי בָּם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ

יְדַבְּרוּ – וְאָכֵן בְּרִשְׁיוֹנְךָ / וְיַעֲשׂוּ – וְאוּלָם בִּרְצוֹנְךָ

בְּזֹאת יֹאמְרוּ שׁוֹמְעֵי מִלֵּיהֶם / כִּי פִּיךָ הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה וְחֵילֵיהֶם / וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם נוֹשְׂאֵי כְלֵיהֶם

שָׁכֵן אוֹר עוֹלָם עֲלֵיהֶם / וַיְהִי שָׁלוֹם בְּאָהֳלֵיהֶם

 

 

30 – אדוני בם – ה' היה בקהלם בהר סיני בקודש, הוא הפעילם

32 – שומעי מליהם – הנביאים

אליהם – את השומעים

33 – ראש – חילי המלאכים הללו נמצאים בראש הממשלה הראשונה, בעוד שהכוכבים השייכים לממשלה השנייה, אינם אלא נושאי כליהם.

34 – עליהם – על חיליהם

 

35 – מַעְיַן חָכְמָה מֵאִתָּם יוֹצֵא / וּמְקוֹר חַיִּים עִמָּם יִמָּצֵא

 

וְאֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת / וְאֵין חֶסְרוֹן וְאֵין מָוֶת

אַשְׁרֵי אִישׁ אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְעָרֵב / לְהַקְדִּישׁ בִּקְדֻשָּׁתָם בֹּקֶר וְעָרֵב

לִקְרֹא כְּדָוִד לִקְרַאת מַעֲרָכָיו / בָּרְכוּ אֲדֹנָי מַלְאָכָיו

הַמֶּמְשָׁלָה הַשָּׁנִית צְבָא הַשָּׁמַיִם / וְחַיּוֹת מֶרְכָּבָה גַּבּוֹת מְלֵאוֹת עֵינַיִם

 

36 – ואין מוות – ב "כוזרי " והמלאך יש שהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים

38 – מערכיו-  מערכותיו

39 וחיות מרכבה – הנמנות כאן עם המלאכים פחותי הדרגה

מלאות עינים – כמתואר ביחזקאל

 

40 -מַיְמִינִים וּמַשְׂמאלִים רָצִים וְשָׁבִים / עוֹמְדִים בָּרוּם עוֹלָם נִצָּבִים

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם / וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִשְׁכִינָתְךָ מְגַמָּתָם

דִּגְלֵי רְבָבוֹת חֲיָלִים חֲיָלִים / כֻּלָּם תַּחְכְּמוֹנִים וְרַבֵּי פְּעָלִים

הָעוֹלִים אַחֲרֵיהֶם – שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ / אִישׁ אֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ

לָהֶם יִתְחַבְּרוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר / הַנְּתוּנִים לְמֶמְשְׁלוֹת רַבּוֹת וּלְמָאוֹר

 

40 – ברום עולם – בשמים

41 ינשאו – כמתואר ביחזקאל

42 – תחכמונים – חכמים

43 – שואף – לשוב אל מקום בו זרחו אתמול

44 – הנתונים – על הכוכבים הוטל להאיר לארץ, אך יש להם תפקידים אחרים : הם משפיעים על מהלך החיים וממלאים בזה את רצון קונם. ב " כוזרי " וכי אנו דוחים שיש לעליונות מעשה בארציות, אך נודה כי המשכי ההויה וההפסד מחמת הגלגל ( המזלות ) אבל הצורות מאת מנהיגם ומולידם והשם אותם כלים להקמת כל אשר יחפוץ….

 

45 – אֲלֵיהֶם יִלָּווּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם / וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמַיִם

דּוֹרְשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתוֹ

וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל וְלֹא מוֹקֵשׁ / וְאֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ

נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לְזֶה / וּמְקַבְּלִים רְשׁוּת זֶה מִזֶּה

יַחַד יָרֹנּוּ יִשְּׂאוּ קוֹלָם / בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֵל עוֹלָם.

 

45 – שמי השמים – גלגל המזלות

והמים – כאן מכניס המשורר השקפה מקראית לתוך הקוסמולוגיה היוונית

46 – ממלאכתו – במלאו את תפקידו

48 – נותנים…ומקבלים – מלשון תפיל היוצר " וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש " וכו….

 

50 – וְלָהֶם קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר בְּמִקְרָאָיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל צְבָאָיו !

הַמֶּמְשָׁלָה הַשְּׁלִישִׁית וְחַיָּלֶיהָ / הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עָלֶיהָ

מִפְרְשֵׂי רוּחַ וְאֵשׁ וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם / וְהַיָּמִים וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם

תּוֹצְאוֹת אֵשׁ וּבָרָד וְשֶׁלֶג מֵאוֹצָרוֹ / וְרוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ

וּפַלְגֵי מַיִם בְּאִמְרָתוֹ הִתְפַּלְּגוּ / וְעַנְפֵי לְבָנוֹן בְּחָכְמָתוֹ הִשְׂתָּרְעוּ

 

50– משורר- דוד המלך

51-52 – הארץ – ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם התחתון : עפר, רוח אש, מים

מפרשי – התפשטות

53 מאוצרו – של הקב"ה

54 התפלגו – ארבעת ראשי הנהר שיצאו מדן העדן

וענפי – הענפים של ארזי הלבנון, ונדרש גם על עצי עדן

 

55 – דֶּשֶׁא לִזְרֹעַ וְעֵץ לִנְטֹעַ / וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה לַבְּהֵמָה לִשְׂבֹּעַ

הִשְׁרִיץ דְּגֵי יָמִים וְתַנִינֵיהֶם / וּתְמוּנוֹת צִפֳּרֵי כָּנָף לְמִינֵיהֶם

עֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן – וַתוֹצֵא הָאָרֶץ / בְּהֵמָה וְרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אָרֶץ

לָתֵת הַכֹּל בְּיָּד אָדָם פְּקִידְךָ / תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ

עֵקֶב תּוֹצִיא מֵחַלְצָיו מְלָכִים / מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וּמַחֲנֶה מַלְאָכִים

 

56 – ותמונות – וצורות

57 – ערוך – לערוך מזון לאדם

59 – עקב – כדי שבסוף

ממלכת הכהנים – עם ישראל

מלאכים – הנביאים שליחי ה' שקמו בישראל

 

60 – וּלְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשְׁךָ בְּרָאתָם / וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתְךָ קְרָאתָם

נִקְדַשְתָ בְּתוֹכָם וְנִכְבַדְתָ / וּמִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים עֹז יִסַּדְתָּ

יִתְגַּדֵּל עַל כָּל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ / בפי עוֹשֵׂי מְלַאכְתְךָ וּשְׁלוּחֵי מלאכותך

וּבְכֵן זִמֵּר נְעִים זְמִירוֹת לעושיו / " בָּרְכוּ אֲדֹנָי כָּל מַעֲשָׂיו " !

בָּרְכוּ אֲדֹנָי בְּכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ / אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי, כִּי אֵין בִּלְתּו

 

61 – עוז יסדת – הגדלת את הודך

63 – נעים זמירות לעושיו – דוד המלך לאלהיו

 

–65 –  יְשֻרּן אֲשֶׁר יָקָר מִזּוֹלֵל הוֹצִיאוּ / וַיַמְשֵהוּ מַיִם בְּיָד מֹשֶׁה נְבִיאוֹ

וְיוֹרֵד כְּבוֹדוֹ לְמִקְדָּשׁ הֲדוֹמוֹ / וַיַעַל נְבִיאוֹ לְעַנְנֵי מְרוֹמוֹ

מֶשֶׁךְ נְבוּאָה מָשַׁךְ ליודְעָיו / וְרוּחַ נְדִיבָה שָׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו

הִדְרִיכםָ בְּסֵדֶר עֲבוֹדָתוֹ הַנְּכוֹנָה / לְדַמּוֹתָם לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה

כְּמוֹהֶם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקְדִּישִׁים / וְתוֹדוֹת קְדֻשָּׁה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים

 

65 – יקר מזולל – אשר אלהים העלהו משפלותו

מים – מים סוף

66 – הדומו – לבית מקדשו בירושלים

נביאו – את אליהו

67 – משך – שפע

רוח נדיבה – כאן רוח הקודש

68 – לדמותם – תפילת ישראל מקובלת לתפילת המלאכים, ולפעמים אף לתפילת צבא השמים.

69 – מקריבים – תפילות במקום קורבנות

 

70 –  פָּנָיו מְכַפְּרִים וּמִתְכַּפְּרִים / וּתְהִלּוֹת אֲדֹנָי מְסַפְּרִים

וּמִתְעַטְּפִים כִּשְׂרָפִים וְאֶרְאֶלִּים / וְנִמְשָׁלִים לְתַרְשִׁישִׁים וְחַשְמַלִּים

רָצִים וְאָצִים וּמִתְקַבְּצִים / וְלַלֶּכֶת עִמְּךָ מִתְאַמְּצִים

יִרְאָה לוֹבְשִׁים וּמִתְבּוֹשְׁשִׁים / מִתְאוֹשְׁשִׁים לְעָבְדֵךְ וּמִתְקוֹשֲשִים

מַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וְקִדֻּשָׁה מְשַׁלְּשִׁים / לְאֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

 

71 – ומתעטפים – כלים ומשתוקקים לאל

ואראלים  וחשמלים, ושרפים וכרובים ואופנים – כתות מלאכים

73 – ומתבוששים – שמא לא יכבדוהו כראוי

מתאוששים – ואולם מחליפים כוח ומתאספים

74 – לאל נערץ – תהלים

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

בנו רבי שמה חגיז מחבר " לקט הקמח " הוא דמות בולטת מאוד. רבי חיים בן עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ורבי שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם " מקדש מלך " על כל הזוהר, רבי נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש"ס וילנא, רבי יצחק בן רבי בנימין טייב מתוניסיה בעל " ערך השלחן ", רבי יהודה עייאש מאלג'יריה בזמן החיד"א במאה הי"ח.

במאה הי"ט – רבי דוד בן שמעון ( צו"ף דב"ש ) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו רבי אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקאהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים.

רבי רפאל משה אלבאז שהתעניין גם במדעים כלליים והוגי הדעות ; רבי חיב טולידאנו בן אליעזר ורבי אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח.

במאה הכ' האנציקלופדי סטים, רבי יוסף בן נאיים ורבי יוסף משאש.

נסתפק ברשימה זו שאינה מייצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן רצף לא נשמר, היו מועדות לשינוי מנהגים. מנהג ארץ ישראל הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית על ידי הצלבנים. המנהג המכונה " ירושלמי " הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד.

 בטורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים ( קסטיליה וארגון למשל ), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות ( המנהג הרומני וטי ומנהג המוסתערבים ). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר. 

לגבי הטענה השלישית   " קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה " מנהג ירושלים " והנוסח המכונה " נוסח ירושלים "., שצריך לקבל את מנהג המקום , אנו מפנים את הקורא אל המבוא שלנו, בו מוכח שזו אחת המחלוקות הגדולות שזעזעו את המאה הט"ו, שדמתה במפגש קהילות לתקופתנו, וכשהנטייה הכללית הייתה שכל קהילה יכולה וצריכה לשמור על מנהגיה, וכי הכלל האומר כי אדם חייב לקבל עליו את מנהג המקום שאליו בא, אינו חל על קהילות שלמות אלא רק על יחידים. ומכל מקום, אין הגיון להחיל כלל זה רק על יוצאי צפון אפריקה ולא על האשכנזים.

לגבי הטענה השנייה, "  ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר"ן במקרים רבים " , אנו נוכיח לאורך הספר, בהלכות רבות, כי הטענה שקהילות צפון אפריקה חרגו מפסקו של מר"ן אינה נכונה ברוב המקרים. וכן שהמערערים עצמם חרגו פעמים רבות מפסקי מר"ן, דווקא באותן הלכות בהן נצמדו קהילות צפון אפריקה לפסקיו של מר"ן. דוגמאות רבות בנידון, פזורות לאורך כל החיבור הזה. והמסקנה היא שאין לאף אחד מונופול על מר"ן.

גם הטענה הראשונה שקהילות צפון אפריקה נוהגות בדברים רבים כמו האשכנזים, תתברר כמופרכת. ראשית מר"ן עצמו פסק במקרים לא מעטים כדעת הרא"ש ונגד הרי"ף והרמב"ם

רבנו אשר בן יחיאל המכונה הרא"ש (1250 – 1350) – מגדולי פרשני התלמוד והפסוקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

הרי"ף – רבי יצחק אלפאסי 1013 –  1103 מגדולי פוסקי התלמוד ומגדולי הפוסקים הספרדים.

משמעות הדבר שרבנו יוסף קארו שעל פסיקותיו, יהדות מרוקו מסתמכת בצורה עקבית, פסק בעד פוסק אשכנזי, ונגד פוסק מיהדות מרוקו, וזה להפריך את הטענה הקודמת.

שנית המערערים מעדות המזרח נוהגים פעמים רבות כדעת האשכנזים ונגד דעתו של מר"ן. דווקא באותן הלכות בהן קהילות צפון אפריקה נוהגות כדעת מר"ן, ובהתאם להלכה ספרדית מקורית. וגם פה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות לאורך חיבורנו זה.

חשוב גם להדגיש כי ההיסטוריה שלנו מצטיינת בהשפעות הדדיות שין האשכנזים והספרדים. ההשפעות הספרדיות הבולטות ביותר על האשכנזים מופיעות בניגוד למצופה, דווקא אחרי גירוש ספרד שהיה אמור לחסל את העולם הספרדי.

חוגי האר"י ז"ל השפיעו בצורה עמוקה על האשכנזים, בעיקר על קהילות החסידים. אך לפני כן, כבר בולטים השל"ה הקדוש, חכם צבי ובנו יעקב"ץ בהערצתם לספרדים. מאידך, ההשפעות האשכנזיות על הספרדים בעבר הורגשו בכל הקהילות הספרדיות, ולא רק אצל יוצאי צפון אפריקה.

כבר כתב אברבנאל – כחמישים שנה חפני הופעת השו"ע. בספרו " זבח פסח " על ההגדה : ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד הננו נוהגים כדעת הרא"ש ז"ל ". אם כן השפעת הרא"ש ע"ה לא הצטמצמה ליוצאי צפון אפריקה.

ואפילו רבי אברהם אלקלעי עליו השלום, דודו של רבי יהודה אלקלעי, כותב בספרו " זכר לאברהם " " מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לעניין חוזר ונעור דלא מחמרינן לומר חוזר ונעור אפילו בטעמו או לח בלח, וכמו שכתב מור"ם , דדוקא בממשו אמרינן חוזר ונעור וכו.. בכל דיני פסח מנהגינו ככל מה שכתב מור"ם ז"ל באופן דלעניין פסח אנו אשכנזים.

כך אמר לי הרב מ"ד עט"ר ה"ה מר רב"י יצ"ו. ורבי אברהם אלקלעי אינו צפון אפריקאי בכלל, אלא מדוב ר בספרדי שחי במאה הי"ח באזור הבלקנים שהיה שייך לאימפריה הטורקית. 

מטרת חיבור זה אינה חס ושלום ויכוחית וקנטרנית.סהדי במרומים בי אין איתי שום רצון ולא יכולת להתמודד עם פסקיו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף. מי אני ומה אני כי ארהיב עוז להרוס אל הקודש. אך לא מדובר בי. קנוא קנאתי לכבודם של גדולי התורה והמאורות אשר האירו את עיני ישראל בתפון אפריקה למעלה מאלף שנה בלי הפסקה.

הספקים המקובלים על עדות המזרח הם כולם נכונים וישרים למבין. אך לא פחות מהם, גם ההלכה המקובלת על יוצאי צפון אפריקה יסודתה בהררי קודש. אלו ולאו דברי אלהים חיים. וכל אחד חייב לצעוד בדרכי אבותיו. נא לקרוא את המאמר האחרון שכותרתו " אלו ואלו דברי אלהים חיים " , בן נמצאת סקירה היסטורית של הגיון הלכתי בעם ישראל.

שם הבאנו את דברי רבי האי גאון בתשובה שיש מחלוקות הלכתיות שכבר נמסרו למשה רבינו מסיני, ואת דברי האר'י ז"ל שי י"ב שערים בשמים, שער אחד לכל אחד משבטי ישראל. באותו מאמר עמדנו על תפקידו ההיסטורי של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר"ו. לכן הסגנון ההשוואתי בחיבור זה אינו צריך להטעות, ולא לעורר מדנים חס ושלום.

מטרתנו בחיבור זה הי רק לתרום לסילוקן של כמה דעות קדומות. בדרך כלל ההלכות של כל העדות מבוססות היטב, ויש להנחיל תודעה זו לכל עם ישראל. בל יאמר אדם לחבירו : אבי גדול מאביך, החכמים שלנו גדולים מן החכמים שלכם. יותר מזה, הפעלת מכבש על עדה כלשהי כדי שתעזוב את המסורת ההלכתית שלה ותקבל עליה מסורת הלכתית אחרת, מביאה תמיד לידי נשירה.

תמיד יהיו אנשים שיזרקו כל מסורת, ובתנאי שלא יכפו עליהם מסורת אחרת. ביסוס המסורת  ההלכתית של יצאי צפון אפריקה, נועדה אם כך לקרב את אחינו יוצאי צפון אפריקה אל עולם התורה והקדושה, ולא חס ושלום לצורכי התמודדות. 

כאמור חיברנו זה מלווה סדרך כלל את הסדרה " ילקוט יוסף ". הוא מטפל רק בהלכו שסותרות את המקובל אצל יוצאי צפון אפריקה, מוצגות זו לעומת זו ההלכות על פי ילקוט יוסף וההכלות המקבילות אצל גדולי התורה בצפון אפריקה. בהערות שוליים, מובאים המקורות.

הנני מתחן בפני בורא עולם נשמתי כי יצילני משגיאות ומיֵּצֶר ההתפלסמות. בו בטחתי כי לא אמעד, כי יצאתי לטרוח למען שמו הקדוש. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

מבוא.

על שימור פסקי ההלכה של הקהילות השונות.

האם קהילות נודדות חייבות לקבל את מנהגי ההלכה של המקום אליו הגיעו, או שהן יכולות ואולי אפילו חייבות לשמר את מנהגיהן ההלכתיים ?

ואם תמצי לומר שהן חייבות לקבל את מנהג המקום, כלום יש מנהג הלכתי אחיד בארץ ישראל ? האם המנהג המכונה " מנהג ארץ ישראל " בחיבוריו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, הוא המנהג היחיד של ארץ ישראל.

והאם הנוסח המכונה " נוסח ירושלמי " הוא הנוסח היחיד של ארץ ישראל, או שמא בארץ ישראל התקיימו במקביל מנהגי הלכה ונוסחים שונים.

המאה הט"ז : תקדים חשוב לתקופתנו.

למצב שלנו היום של מפגש בין העדות, יש תקדים חשוב ביותר. המאה הט"ז הייתה עדה לנדידה כללית של עם ישראל מן המערב אל המזרח. גירוש ספרד הביא קהילות שלמות מקצה המערב את טורקיה, הבלקנים, ארץ ישראל ומצרים, כאשר חלקים קטנים אשר נשרו בדרך בצפון אפריקה ובאיטליה.

הגירושים השונים מגרמניה בשנת 1465 ועוד העתיקו אוכלוסיות רבות של יהודים אשכנזים למזרח אירופה ומעט לאיטליה. ופה ושם הגיעו אשכנזים לבלקנים, לארץ ישראל ולמצרים. עם ישראל נודד לכיוון ארץ ישראל החל מן המאה הט"ז, בעיר היהודית הגדולה סלוניקי היו שבע קהילות שונות בזמנם של הרד"ך – רבי דוד הכהן מן האי קורפו, רבי יוסף קארו, מהר"י ן לב – רבי יוסף בן לב משלוניקי. מהרשד"ם – רבי שמואל די מדינה משלוניקי ועוד.

חכמים אלו נדרשו למצב המגוון הזה, ונשאלו האם הקהילות הנודדות חייבות לשמר את מנהגיהן הקדומים ולנהוג לפי הפוסקים של ארצותיהם המקוריות, או שהן צריכות להישמע להבא לפוסקים המקומיים.

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחד.

במסכת פסחים ( נא, ע"א ) אומר רב אשי שמי שהולך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר"ן. וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה הים אם כלל זה חל רק  על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם.

לפי שמואל מדינה, ורבי חזקיה די סילוה, הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך לפי מר"ן בשאלות ותשובות אבקת רוכל, הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים.