מורשת יהדות מרוקו

להאיר באור החיים לפרשת 'ויגש', וצום י' בטבת ביום ג' הקרוב.

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים במבצע.

טלפון: 0523-240-298 או במייל.

דברי התורה, לע"נ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שעלתה בסערה השמיימה ב- י"ב טבת.

"ויגש אליו יהודה…

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני…

ויאמר יוסף אל אחיו:  אני יוסף, העוד אבי חי" (בר' מד, יח-לד. מה, א-ג).

"ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף,

גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל…

 ונתגלה לו – כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מב, כא).

יוסף הצדיק מתגלה אל אחיו – רק לאחר שהעביר אותם סדנה חינוכית

בתהליך התשובה: וידוי, חרטה, עזיבת החטא.

"תשובת המשקל" – אצל אחי יוסף (רבנו-אוה"ח-הק'. ע"פ רמב"ם).

המפגש המרגש בין יוסף ואחיו בפרשתנו, סוגר מעגל בן שלושה מפגשים רוויים מתחים ותעצומות נפש, שנמשכו שנתיים ימים. במפגש הראשון המתואר בפרשת מקץ, יוסף מאשים את אחיו כמרגלים, ודורש מהם להביא את בנימין, כדי לוודא שאכן הם חזרו בתשובה גמורה, בכך שיפעלו להצלתו.

בפרשתנו, מגלים אנו שאכן הם חזרו בתשובה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהלותו האחראית והפיקודית של יהודה, שאף מציע את עצמו לשמש כעבד במקום בנימין.

"ויגש אליו יהודה:  המדרש אומר: יהודה ניגש להתווכח עם יוסף, בגלל שהוא ערב את בנימין לאביו – "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו" (בר' מג, ט. תנחומא ויגש סימן ב)). כמו כן, יהודה היה האיש שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד לישמעאלים במקום להצילו, דבר שכנראה ישב לו על המצפון לאורך השנים, לכן הוא מנסה בכל כוחו להציל את בנימין, כדי לתקן את טעותו כלפי יוסף אחיו.

"רבי יהודה אומר: ויגש – הגשה למלחמה – "כי כמוך כפרעה". רבי נחמיה – הגשה לפיוס – "בי אדוני".

 רבנן –  הגשה לתפילה – "מה נדבר ומה נצטדק" (ש. רבה צג ו).

נראה שאין מחלוקת בין החכמים הנ"ל, והדעות השונות משלימות אחת את רעותה.

בעצם, יהודה הלך בעקבות אביו שהכין את עצמו לתפילה, לדורון {פיוס} ולמלחמה לקראת "המפגש" עם עשיו בתחילת פרשת 'וישלח'.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שיוסף ישב בראש שריו, ואחי יוסף התמקמו במעגל החיצוני. יהודה ניגש ודילג על השרים, והתייצב פנים אל פנים מול יוסף, כדי לדבר אתו מבלי שאיש מן השרים ישמע את הנאמר בניהם. הסיבה לכך, יהודה ידע שבוויכוח הזה אין ליוסף מה לענות, דבר שיגרום לו לבושה, וכתגובה יהודה יתחייב בנפשו על ביזוי המלכות. וכדברי קדשו: "ויגש אליו – פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו, ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת המלך… וזהו אומרו 'בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני', באין שומע זולתך".

יהודה נהג כך, כדי שיוסף לא יתבייש בפני שריו במידה וינוצח בוויכוח. כידוע, אדם המנצח מלך חייב מיתה, דוגמת הסיפור של קטיעא בר שלום שאמרו לו: "ניצחת למלכא, וכל המנצח למלכא חייב מיתה" (עבודה זרה י ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תכניתו של יוסף בלשונו הצחה והקדושה, וכך הוא אומר: "ועשה כן להביא את בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל… ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשו, ולחטא יחשבוהו" (בר' מב, ז).  

כלומר, מטרת יוסף הייתה להביא את אחיו לחזרה בתשובה גמורה, דבר הבא לידי ביטוי בדברי האחים: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב, כא).

ראובן בכור האחים אשר ניסה להצילו מידם לפני המכירה ולא שמעו לו, אומר כעת: "הלא אמרתי אליכם לאמר: אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (בר' מב, כב).

במפגש השני לאחר ש"מתגלה" הגביע בשק בנימין, יהודה אומר ליוסף: "מה נאמר ומה נצטדק, האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני" (בר' מד, טז). מדברי האחים עולה, שתהליך התשובה מבעבע בליבם ובקולם, ובכך הם קיימו הלכה למעשה את שני השלבים הראשונים של תהליך התשובה: וידוי וחרטה.

המהלך המפותל הנ"ל, נרקם במוחו המבריק והגאוני של יוסף המכונה "אברך" – אב בחכמה ורך בשנים כדברי רבי יהודה, וזאת כדי להביא את אחיו לתשובת המשקל כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, תשובה בה החוטא מתנסה באותו מעשה שבו הוא חטא בעבר, וכעת הוא לא חוטא יותר דוגמת אחי יוסף שהפעם לא היו מוכנים להפקיר את בנימין כפי שהפקירו את יוסף 22 שנים קודם לכן. הפעם, הם מוכנים לשמש כעבדים ליוסף, ואף במידת הצורך אף לצאת למלחמה נגדו כדברי המדרש: "ויגש יהודה" – ניגש לפיוס ולמלחמה…", ובכך הם קיימו את השלב השלישי והאחרון בתהליך התשובה שהוא – עזיבת החטא.

בדבריהם, הם חזרו בתשובה גם על האכזריות בה נקטו כלפי יוסף עד שקרעו את כל בגדיו כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשת "וישב", והשליכו אותו ערום לבור: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב' כא').

כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים: "אמר: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם'. גומלי חסדים – דכתיב: 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו… לעשות צדקה וכו'.

כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו" (יבמות עט ע"א).       

"ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי… אני יוסף אחיכם,

כי למחיה שלחני אלוהים" (בר' מה, ד – ה).

י-ו-ס-ף {אותיות} פ-י-ו-ס – יוסף מוסיף לפייס את אחיו, ואף מוחל להם.

"כי ל-מ-ח-י-ה {אותיות} = מ-ח-י-ל-ה.

 רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את איפוקו וצדקותו של יוסף שביקש לדבר עם אחיו בנפרד, כדי שלא יתביישו בפני המצרים, ולכן אומר להם לגשת אליו: "אף על פי כן, חש לאוזניים לכותל, ודיבר באוזניהם", כלשון קודשו.

המדרש (בילקוט שמעוני ויגש) אומר: ה' מייחס ליוסף וליהודה מלכות, בבחינת הכתוב: "כי הנה המלכים נועדו יחדיו – יהודה ויוסף.  "עברו יחדיו – זה נתמלא עברה {כעס על זה}". כלומר, גם בזמן של ויכוח סוער בין יהודה ליוסף, בכל זאת יוסף שמר על איפוק ועל כבוד אחיו שלא יתביישו בפני המצרים, ואף פייס אותם ובכה איתם.

גם יהודה בפרשת תמר, הוכיח את גדלותו בכך שטען, "צדקה ממני".

 מלך אמתי הוא האדם המשליט את שכלו ומוחו על רגשותיו, דבר הבא לידי ביטוי במילה מלך, בניגוד ל-למך.

מ – ל – ך,   = מוח + לב + כבד.  המוח שולט על הרגשות שבלב, ועל התאוות אותן מסמל הכבד.

ל – מ – ך   =  לב  + מוח + כבד.  הלב {רגשות} שולט על ה- מוח {השכל}, וגם על התאוות = הכבד.

יוסף ממשיך לפייס את אחיו בכך שיוכל לפרנס אותם, ובפרט בשנות הרעב במצרים, והכל ע"פ רצון ה' שארגן את העלילה. כמו כן, הוא רומז להם שהוא מוחל להם על המכירה: "ל-מ-ח-י-ה = מ-ח-י-ל-ה.

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו לפעול בישוב הדעת ועל פי תורת השכל הישר, כפי שראינו אצל יוסף לאורך כל מפגשיו עם אשת פוטיפר, עם פרעה ושריו, ועם אחיו. הוא התנהל כששם ה' תמיד בפיו, מתחשב, מוחל וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "אני יוסף אחיכם – פירוש, מתנהל עמכם באחווה וכאילו לא היה הדבר ההוא {המכירה}. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם', לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחווה ממני" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות. רבנו אומר בפסוק ח': "ועתה לא אתם שלחתם הנה כי האלהים… אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דוגמא ממשה רבנו שבירך את עמ"י – "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל", למרות שבפסוק הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב), וכל זאת בגללם. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר: הגזירה על משה למות… אשר לה סיבה עם בני ישראל היה, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו זאת הברכה וגו'. ולזה אמר ו-זאת הברכה בתוספת ואו". כדי להראות שאין בלבו טינה כלפיהם.

מסר חינוכי ואמוני – מהתנהלותו של יוסף הצדיק.

נאום יוסף בהתוודעו לאחיו, משתרע על ט"ו פס', וכל כולו דברי פיוס ונופת צופים. יוסף אינו מזכיר להם את האכזריות בה נהגו כלפיו כשזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. יוסף אינו מבייש אותם בפני המצרים אותם הוציא לפני שהתוודע אליהם. יוסף מבקש מהם לא להתעצב על אשר עוללו לו, "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". עוצמת האמונה בה' – "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מג ח). אפילו פרנסה בשפע הוא מבטיח להם.

הזוהר הק' אומר שכאשר יוסף בכה על צווארי בנימין, הוא בכה בעצם על חורבן שני בתי המקדש שיהיו בחלקו של בנימין, ועתידים להיחרב כדברי רבי יצחק (זהר. ויגש ר"ט). הזהר מדמה בין צוואר האישה עליו מונחים תכשיטים יפים, לבין בית המקדש בו נמצא כל היופי וההדר שבעולם.

בעומק הפשט, ניתן גם לומר, שיוסף  בכה על שנאת אחים, ולאלו תהומות יכולה להוביל. כמו שיוסף בחר לראות את חצי הכוס המלאה בסיפור, היות והכל מאלוקים, כך גם אנחנו: נלמד לוותר ולהיות מפויסים, גם כלפי אנשים שנהגו כלפינו לא בדרך הישר והטוב.

בפני כל אחד מאתנו, ניצבות מידי פעם בעיות עם הזולת. השאלה המתבקשת היא: איך נוכל להשקיף מחדש על "האירוע הרע עם הזולת" בצורה יותר מפויסת.

זה דורש מאתנו ריסון ותיעול רגשות, אהבת כל יהודי באשר הוא, בבחינת מצות "ואהבת לרעך כמוך" לאור פירושו של רבנו האר"י הק' ורבו-אוה"ח-הק', כפי שאנו מקבלים על עצמו מידי יום לפני תפילת שחרית.  

להתענג באור החיים

 ליום שבת קודש.

"ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלהים" (בר' מה, ח).

ההשגחה האלוקית העליונה =

ה- ג'י. פי. אס. האלוקי המרחף מעלינו.

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על דברי יוסף לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים", שגם בשעת המכירה יוסף לא שנא את אחיו, אלא נראו לו מעשיהם כמוזרים, ובלשון קודשו: "הן אמת כי בשעת מעשה כאשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראויים הם להיות שנואים אצלו", ואילו כעת לאחר 22 שנות ניתוק מאחיו, "ירד לו האסימון", והבין שזו תכנית אלוקית כדבריו בהמשך: "אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה מאת ה', והם שליחותו יתברך".

דבריו הקדושים מבוססים על (מדרש לקח טוב לבר' מה' טו') :"וינשק לאחיו כדי לפייסם … ולכן נקרא יוסף הצדיק שנאמר  "על מוכרם בכסף צדיק" (עמוס ב' ו'). כנ"ל על פי מורה נבוכים לרמב"ם [ב' מח'] בו מתאר אירועים דומים בתנ"ך, דוגמת האישה האלמנה שכלכלה את אליהו הנביא, וכן פרשת יונה הנביא הנשלח לנינווה, למרות התנגדותו".

כידוע, ההשגחה העליונה החליטה לבצע את תכנית גזירת בין הבתרים כפי שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם" (בר' טו' יג' ) יוסף אכן נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו בשכם מעמק חברון ככתוב: "וישלחהו מעמק חברון" – מעצה עמוקה של אותו צדיק {אברהם} הנקבר בחברון" (רש"י ע"פ המדרש).           

בעצם, יוסף ואחיו שימשו כאבני פזל בתכנית האלוקית להורדת בני ישראל למצרים כדי לקיים את הציווי לאברהם בברית בין הבתרים.

חז"ל אומרים שקיים חופש בחירה, ואחיו של יוסף יכלו לבחור שלא למכור אותו, והקב"ה היה מוצא לו אלטרנטיבה אחרת לביצוע התכנית להורדת יעקב ובניו למצרים. בנושא הזה, קיים חופש בחירה.

"מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

הקב"ה 'חפץ' ב'גבר' המתגבר על יצרו, ו'צועד' בדרך ה',

 שכרו יהיה: 'דרכו {הקב"ה} יחפץ' (רבי אברהם אבן עזרא והכלי יקר).

בכל בוקר אנו מברכים בברכות השחר את הברכה: "ברוך אתה ה' – מכין מצעדי גבר" המבוססת על הפסוק "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).  לפי הפשט, אנו מודים לה' על כך שיכולים לצעוד וללכת. לפי הדרש, הקב"ה מכוון את צעדינו, ולכל מקום אליו אנו מגיעים, זהו רצון ה', ושם זה התיקון שלנו.

פרשני הפס' הנ"ל עליו מבוססת הברכה, מתייחסים למילה 'גבר' – במשמעות של להתגבר על יצרו, וכן מלשון חשיבות כמו אדם, איש. לכן, ה' בוחר בו וחפץ בו, בבחינת סוף הפס' "ודרכו יחפץ".

רבנו ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק כך: "הצדיק שמתגבר במעשיו הטובים על הרשעות, הא-ל יכוון את צעדו, יחפוץ את דרכו שיראה בדרכיו חפץ הא-ל יתברך… כי בכל אשר ינוע… יצליח". כלומר, הביטוי "גבר" במשמעות להתגבר. הדוגמא לכך היא יוסף הצדיק עליו נאמר: "וירא אדוניו כי יהוה אתו – וכל אשר הוא עושה, יהוה מצליח בידו" (בר' לט, ג). גם בהמשך נאמר: "ויהי יהוה את יוסף… ואשר הוא עושה – יהוה מצליח" (פס' כא – כג).

הצלחת יוסף נובעת מההתגברות על יצרו, בגלל אמונתו בה' אותה הוכיח בכל הזדמנות, ואפילו לפרעה אמר: "בלעדי, אלהנים יענה את שלום פרעה". כנ"ל לאחיו כאשר אמר להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה – כי האלהים".

רבי אברהם אבן עזרא: "גבר – בלשוננו, הוא {איש} מלא דעת כמו 'לא כן לכו נא הגברים' (שמות י, יא). ומי שהוא מלא דעת, צדיק יהיה". כלומר, השימוש במילה "גבר" כמילה נרדפת לביטוי "איש", רומזת לכך שהגיבור המאמין שה' מכוון את צעדיו ודרכו בחיים, בבחינת "מה' מצעדי גבר", הוא הצדיק שה' "דרכו יחפץ" כפי שקרה ליוסף.

הרב קוק מסביר את ברכת "מצעדי גבר" כך: ההליכה על הרגליים היא מעשה פלא, היות ואיך יתכן שכפות רגליים

צרות מסוגלות לשאת גוף כבד, תוך יצירת איזון ושיווי משקל כך שהאדם יוכל לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ. על כך צריכים להודות לקב"ה מידי בוקר.

להלן דברי קודשו: "המבנה הזה, המלא צדקת מאזנים ושיווי נפלא בחומר האדם {הגוף}, בוודאי מושפע הוא וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם" (עולת ראיה על הסידור).  כלומר, קיימת השפעה הדדית בין הנפש המשפיעה על הגוף, וכן להיפך.

כאשר התינוק לומד ללכת על רקע נפילות והצלחות עד שהולך זקוף, הוא גם לומד ומפנים את עיקרון שיווי המשקל בשאר התחומים, כך שלימוד ההליכה מהווה מודל להתמודדות נכונה עם אתגרי החיים.

"ויאמר יוסף: העוד אבי חי,

     ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.)

               "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה" (מ. רבה פרשה צג, פי' י).

כאשר יוסף הצדיק מתגלה לאחיו ואומר להם "אני יוסף", הם משתתקים ונבהלים מפניו מרוב בושה ותדהמה.

 רבי אבא ברדלא אומר: "אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנם של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".

 רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק הנ"ל: "כי מטי להאי קרא בכי. ולא יכלו אחיו לענות אותו". יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין, ויושב על כיסא דין ודן כל אהד, על אחת כמה וכמה (חגיגה ד ע"ב).

"אלה עשית… אוכיחך – ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא).

 כך אומר לנו דוד המלך:

הקב"ה עתיד להראות לנו סרטי וידיו ערוכים = "ואערכה לעיניך",

 ויזמין אותנו לראות את מעשינו = "אלה עשית…".

מה נאמר ומה נצטדק לפני הקב"ה.

הפתרון: נדאג ללכת בדרך התורה, כדי שנוכל לחייך בסוף הסרט.

למעשה, עד למפגש עם יוסף, האחים הצדיקו את דרכם לאורך 22 שנה, בכך שמכירת יוסף נעשתה כדת וכדין, היות וראו ביוסף דין רודף שמצוה להורגו. הם גם לא ריחמו על אביהם המתאבל על בנו 22 שנה, מהסיבה הנ"ל.

גם עכשיו, למרות התלאות הרבות, איש מהם לא חשב לרגע, אולי האיש העומד מולנו הוא יוסף. הסיבה הגלויה: יוסף יצא בלי חתימת זקן, ועכשיו עם חתימת זקן.

הסיבה הסמויה והמרכזית: הסיבה הנ"ל קצת תמוהה, היות ואח זה אח, וקלסתר יוסף כקלסתר אביו, לכן היו חייבים להכירו. כנראה שהסיבה האמתית של הניכור, נעוצה במעמקי נפשם, בכך שהיו נעולים בדעתם שהמכירה הייתה כדין וכדין, והם בסך הכל, מתחרטים על שלא נהגו בו ברחמים כשהשליכו אותו לבור וכו', וכדבריהם: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בר' מב', כא'). כידוע, עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים כדברי חכמים (יבמות עט ע"א). כלומר, המכירה מוצדקת, רק הדרך היית אכזרית, ויכלו לבחור תכנית יותר מעודנת.

פתאום, ברגע אחד, הכל התהפך עליהם כאשר שמעו את הפצצה: "אני יוסף – העוד אבי חי". איך לא ריחמתם על אבי כל השנים הללו, הרי בגלל הסבל, הוא היה יכול למות משברון לב? זה גם הפירוש לביטוי: "והם לא הכירוהו".

כל זה מסביר את דברי רבי אבא ברדלא ורבי אלעזר שבכה כאשר הגיע לפס' הנ"ל.

המסר החינוכי אמוני: לא לנהוג בבחינת "יקוב הדין את ההר", גם כשאנחנו חושבים שאנו צודקים.  

האחדות בין יוסף ואחיו – והאחדות באחרית הימים.

במפגש בין יוסף לאחיו, הם נאלמו דום, "ולא יכלו אחיו לענות אותו – כי נבהלו מפניו" (בר' מה, ג'.).

האחים בוודאי נזכרו בכל מה שעוללו ליוסף לפני 22 שנה. וכל זאת – בגלל חלומותיו של נער בגיל 17.

 יוסף באצילותו כי רבה, דיבר על ליבם ופייס אותם.

ההצגה הנ"ל, תהא מנת חלקנו באחרית הימים, כאשר מלך המשיח יציג בפנינו את הסיבה המרכזית להתמשכות הגלות, הלא היא: המחלוקות הרבות והמרות בעמ"י הנובעות ברובן מקנאה ותחרות, שנאה וכבוד, וכו'.

 מלך המשיח בוודאי גם ישאל אותנו: כל שנה אתם קוראים בתורה, את פרשת יוסף ואחיו. מדוע לא הפקתם לקח, הרי "מעשה אבות סימן לבנים?" מה נענה ומה נדבר ביום פקודה?

ידועה הבדיחה על אותה זקנה שבאה לביכנ"ס ושומעת את קריאת התורה המספרת על מכירת יוסף. בשנה אחרת, היא מגיעה בפרשת 'וישב' המספרת על יעקב השולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו. הזקנה מתפרצת: יוסף, יוסף – אל תלך, עוד ימכרו אותך".

בעומק דברי הזקנה ניתן לומר, שהיא מתייחסת אלינו. מדוע איננו לומדים לקח מפרשת יוסף אותה קראנו.

מלך המשיח גם ישאל אותנו: בכל שנה אתם קוראים את דברי הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשת 'ויגש', המדברת על האחדות בין השבטים: "דבר אליהם: כה אמר אדנ-י ה'. הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ונתתי עליו את עץ יהודה – ועשיתם לעץ אחד. והיו אחד בידי.  ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, יט – כב). הנביא יחזקאל נותן לנו רצפט לגאולה: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכל פשעיהם – והושעתי אותם" – וגאלתי אותם (יחזקאל לז, כג).

כאשר בודקים את המריבות בין האחים בתנ"ך, מתגלית לפנינו התמונה הבאה: יצחק וישמעאל השלימו בכך שכל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו, ושניהם השתתפו בקבורת אברהם אביהם. יצחק נשאר בארץ ישראל, וישמעאל ובני הפילגשים נשלחו מזרחה ע"י אברהם. כנ"ל יעקב ועשיו. יעקב נשאר בארץ ישראל, ועשיו הלך לשעיר. שוב, גם שניהם השתתפו בקבורת יצחק אביהם.

 זה גם מה שיקרה אתנו בעתיד. אם כך, מדוע מושכים אנו את הגלות הארורה והארוכה 2000 שנה?

הריבוי של ריב – מריבה. מריב קטן, נולדת מריבה גדולה – שנאת חינם, כפי שיוסבר בהמשך בנושא י' בטבת.

יוסף הצדיק – "עזות דקדושה".

יוסף הצדיק עבר ניסיונות קשים ומרים: אשת פוטיפר, פרשת מכירתו על ידי אחיו, פרידתו מאביו, וכו' וזכה לעמוד בכולם. הוא ישב בבית הסוהר בגלל "פרט קטן" שנראה בעיננו כשולי, בכך שלא חטף את בגדו מאשת פוטיפר

שניסתה "לתפור לו תיק", ואז לא הייתה יכולה להעליל עליו, היות ולא היו עדים.

יוסף, בגלל צדקותו כי רבה, פחד שבמידה ויחזור לחטוף את בגדו ממנה, הוא עוד עלול להישאר אצלה, ולכן ברח ממנה כל עוד נפשו בו, למרות שהיה ער לסכנה בדבר, כפי שקרה אח"כ. לכן הוא מכונה "עזות דקדושה".

צום י' בטבת – ביום שלישי הקרוב.

"כה אמר יהוה  צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי,

 וצום השביעי, וצום העשירי,  

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים.

 והאמת והשלום – אהבו" (זכריה ח', יט').

"צום העשירי" – צום עשרה בטבת החל בימים אלה,

הצום הראשון מבין ד' הצומות הקשורים בחורבן המקדש.

צום י' בטבת נקבע ע"י הנביאים, לזכר תחילת המצור על ירושלים, לאחר שהמלך צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' ומרד במלכות בבל, בניגוד לעצת הנביא ירמיה, ככתוב: "וימרוד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנת התשיעית למלכו  בחודש העשירי בעשור לחודש – בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה. ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו… ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב, כד כ'. כה א- ג). המלך צדקיהו ושריו, העדיפו להקשיב לנביאי שקר כמו חנניה בן עזור, ולא לנביא ירמיה שדיבר בשם ה'. את הנביא ירמיה ביזו ועינו בצינוק.

בית המקדש הראשון אותו בנה שלמה המלך בשנת 2928 לבריאת העולם, התקיים במשך 410 שנים, ונחרב בשנת 3338 לבריאת העולם.

לאחר 70 שנות גלות בבבל, בית המקדש השני נבנה ע"י גולי בבל בראשות זרובבל, עזרא ונחמיה, ובעידודם של הנביאים האחרונים חגי, מלאכי וזכריה בשנת 3828 לבריאת העולם. הם היו מצוידים ברישיון מטעם המלך כורש.

הספרה 8 מסמלת את ספירת הבינה, הראשונה שמעל 7 הספירות התחתונות.

עם הצהרת כורש, הוחל בהקמת בית המקדש השני. אולם, היו עיכובים רבים מסיבות ביטחוניות כלכליות, והלשנות של השומרונים, ורק בשנת שתיים לדריווש {בנה של אסתר}, הצליחו לסיימו אחרי הפסקה של ארבע עשרה שנה.

באותה עת, מעלה משלחת יהודי בבל את שאלת הצומות: האם להמשיך לצום בארבעת הצומות שצמו לזכר המצור, החורבן וגלות שארית הפליטה בימי בית המקדש הראשון, או להפסיק לצום? וכדברי הכתוב: 'האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים' (זכריה ז, ג).

החשש שלהם נבע מכך, שהיה מיעוט עולים, הארץ לא פרחה, במקדש השני היו חסרים חמישה דברים בהשוואה לבית הראשון, כגון ארון הברית וכו'.

הנביא אינו עונה תשובה חד משמעית – לצום או לא לצום, אלא מקדיש לכך שני פרקים שלמים: ז+ח.

בחלק הראשון של פרק ז' פס' א-ג – השאלה.

 בחלק השני: פרק ז' פס' ד-יד ופרק ח' פסוקים א-יז – חטאי העבר של עמ"י, ונבואת נחמה לעתיד.

 בחלק השלישי: פרק ח' פסוקים יח-כ – תשובה מעורפלת: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו".

השאלה המתעוררת מתשובת הנביא היא: מתי נבואה זו תתקיים. מיד, או לעתיד לבוא? ומדוע הנביא אינו עונה בקצרה, כן או לא? וגם, מה הכוונה בסיפא: "והאמת והשלום אהבו"?

הגמרא דנה בהרחבה בפס' הנ"ל, ובסתירה בין הצום לשמחה. הגמרא עונה: בזמן גזירות שמד – יש לצום. בזמן שלום – אין צורך לצום. בזמן שאין שמד ואין שלום {כמו בזמנינו} – רצו מתענים, לא רצו לא מתענים (ר"ה יח ע"ב).

כיום, הציבור קיבל עליו לצום ביום י' בטבת (שו"ע סימן תקמט, סעיף א').

הנביא זכריה מסכם את התיקון לארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש, ברצפט פשוט הניתן לביצוע:

"כה אמר יהוה צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי –

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים – והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', יט').

 על שני דברים מרכזיים מדבר הנביא זכריה: "האמת והשלום – אהבו".

 אם רוצים אנו להפוך את צומות החורבן, לימי שמחה ומועדים טובים כדברי הנביא,

חייבים לרדוף אחרי האמת והשלום.

את האמת – יש להשיג בדרכי שלום. מי יתן ונפנים, ובכך ניגאל.

ה'אלשיך' הק' כותב בפירושו לשיר השירים על הפס': 'אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני' (שיה"ש ח, ב):

'אביאך אל בית אמי – זה בית המקדש'. ומתי יעמוד בית המקדש השלישי על תילו ולא יחרב?… והוא כמו שביארנו על פסוק 'האמת והשלום – אהבו'… יתלה כל האושר המקווה אל אמת ושלום, ולא אל כל יתר תורה ומצות. אך, הלא פעמיים נחרב בית המקדש. אחד, על ביטול תורה … ובית שני נחרב על שנאת חינם. על כן באומרו צום הרביעי… שהוא האושר המקווה, רצונו לומר אך בזאת שתתקנו קלקוליכם…".

כלומר, כאשר יתוקנו החטאים והקלקולים – היעדר התורה שנקראת 'אמת' – "לא ברכו על התורה" (חז"ל). כלומר, הם זלזלו בתורה ולומדיה, ולכן הם עבדו עבודה זרה, פגמו בעריות ושפכו דמים, אשר בגללם היה חורבן בית ראשון, והיעדר השלום = שנאת חינם, שהוא סיבת חורבן בית שני. על תיקון שניהם נאמר 'האמת והשלום אהבו'.

יוצא שקיום המשך הצומות, תלוי בחופש הבחירה של עמ"י. יבחרו בטוב, לא יצטרכו לצום, וכן להיפך.

האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן גם אם עשרה בטבת חל בשבת, צריך לצום. הוא למד את זה ממה שנאמר על עשרה בטבת "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד, ב), וכן ביום הכיפורים נאמר: "בעצם היום הזה" (ויקרא כג כח-ל). כשם שביום הכיפורים מתענים אפילו אם חל בשבת.

מרן השולחן ערוך (סימן תקנ) פוסק להלכה, שעשרה בטבת אינו דוחה שבת.

למעשה, בעידן הלוח העברי כיום, אין מציאות שצום י' בטבת יחול בשבת.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו יעקב אבן צור = היעב"ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו.

 ספרו "עת לכל חפץ" המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע"פ נסים ונפלאות.

יום ההילולה –  ב' בטבת.

רבי יעקב {בן הרה"ג ראובן} אבן צור זיע"א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ"ז אייר תל"ג, ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. {3/5/1673 – 28/12/1752}. ביום לידתו, נפטר הרה"ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, וביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכך קוים בו הכתוב: "וזרח השמש – ובא השמש" (קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו.

רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה"ג רבי יהודה אבן עטר זיע"א המכונה "רבי אל-כביר {רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השו"ת שלו "מנחת יהודה", הובא לדפוס בשנת 1733, ע"פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.

לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.

רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיך בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערך. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב"ה שהוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות", ו"כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט "צור מעוז ישועתי: "בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה" ("עת לכל חפץ" דף נד עא).

התופעה הנ"ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה-18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.

 (על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג  {תשמ"א} עמ' 89-123, מאת הרב פרופ' משה עמאר שליט"א. וכן אצל הרב פרופ' בנימין בר תקוה שליט"א בספרו: "פיוטי רבי יעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).

רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:

א. שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכמו ומעלה החותר לאמת ולצדק ע"פ התורה.

ב. "לשון לימודים" – קובץ איגרות במליצה ובחרוזים.

ג. עט סופר" המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.

ד. "ויקרא יעב"ץ – דרושים.  כדוגמא, נציין את פירושו לפס': "ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד' (שמות כה, ל) – רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד'. רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'" (ויקרא יעב"ץ עמ' רל"ב. הוצאת 'מלכי רבנן', תשב"ב).

ה. "עת לכל חפץ" – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והפיוט. בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד"ס של תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל, דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי"ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בהפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע"י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.

מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ"תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו" (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו "תפוחי זהב" {כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב"משכיות כסף" {כלים מכסף}. 

 נסים ונפלאות – בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע"ה.

ספר שיריו המונומנטלי "עת לכל חפץ", זכה לעלות על מזבח הדפוס ע"י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל ממוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר להדפיס את הספר כאות תודה לקב"ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל כך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם לתפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק מכתב יד המחבר.

סיפור המעשה היה כדלהלן: שד"ר קהילת המערביים {המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד"ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוך מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות

את השד"ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה ימים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס בגלל "עול הציבור העמוס על שכמו" כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד"ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו.

היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ"ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ"ס הנ"ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. "ואילו היו שם – לא היו נגאלים" כדברי האגדה לפסח.

כ"מזמור לתודה" לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר "עת לכל חפץ". בשלב מאוחר יותר, השד"ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.

לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד"ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה.

כתב היד של השירים, היה גנוז במשך 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק רב אם הספר החשוב היה זוכה לעלות על מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ"ג, 140 שנה אחרי מות המחבר.

רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר "חפץ ה'" של רבנו-חיים-בן-עטר בעל ה"אור החיים" הק':

"מקור חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת על אופנה.

הקב"ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה בדעה צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה".

 שבת שלום ומבורך

 משה שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

להתהלך באור החיים,

לפרשת "וארא".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה' : אהי-ה , אלוקים, אל שד-י , הוי-ה.

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'". {= הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די …" (וארא ו' ב-ג)"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו"

הצורך בידיעת שמות ה'.

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

רבנו "אור החיים" הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (שמות רבה ג, ו).

 רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

רבנו "אור החיים" הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

רבנו "אור החיים"" הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

 הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 על הפסוק: "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד", אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י) , וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בקל שדי"

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן. לפי רבנו "אור החיים" הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע בוקר וערב.

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים

1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                  כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

3. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

רבנו "אור החיים" הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

 וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

 ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו "אוה"ח הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י לארץ ככתוב: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים – עיכובים ואחר כך גאולה.

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים.

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך {בעתיד הקרוב} עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים, פתוחים לארבע רוחות העולם…".

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ? כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל? לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל וב"ב, שכאשר הגיעו ארצה, השתטחו במלוא קומתם על הארץ כדי לחונן את עפרה, כפי שעשו העולים מדורי דורות. כמו כן, לקראת עלייתו ארצה, הוא עזב את רכושו בעיר תינג'יר, ועבר לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, הוא ישב עם בני ביתו על מזוודות בדירה שכורה כשהמטען ארוז ומוכן לעת פקודה בבית אחר שאף הוא מושכר. אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים עשינו את דרכנו לעבר "ארץ חפץ" בה חפצנו, ואליה נישאו עינינו.

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים. בראשית דרכו הוא פגש/למד את/עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד. הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'. התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות. 

 שבת שלום ומבורך

 משה שמיר.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

מתוך הספר "להתהלך באור החיים" לפרשת "בא",

 וההילולא של סידנא רבנו בבא סאלי ע"ה ביום חמישי – ד' שבט,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

את הספר ניתן להזמין מהמחבר: טל':  0523-240-298

     גאולת עם ישראל ממצרים,

ותדריך לגאולה עצמית  וכללית לדורנו,

בבחינת: "כימי צאתך ממצרים – אראנו נ-פלאות" –

הנסים בגאולתנו – יהיו פי נ = 50 מאשר ניסי מצרים.

בשבוע שעבר, זכינו לראות מ"ט = 49 מנהיגים המתכנסים בירושלים בירת עם ישראל,

המכים על חטא השואה, ועל עברם האנטישמי – והמכירים בישראל כמדינת העם היהודי.

השבוע, זכינו לראות את המעצמה העולמית בראשות טראמפ  – המכירה בריבונות עמ"י,

גם על כל שטחי יש"ע – כחבלי ארץ מולדתנו,

בהמשך להכרה ברמת הגולן וירושלים עיר קודשנו.

רבנו אבהם אבן עזרא אומר על סוף המזמור בתהלים ק"ז:

 "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר",

אותו אומרים על גאולתנו בפסח ויום העצמאות: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'.

אדם חכם – חייב להתבונן על חסדי ה' המובילים לגאולה. (המזמור מדבר על 4 אנשים המודים לה' על גאולתם).

להלן כמה תובנות והמלצות בלבד…..,

מתוך החסדים שעושה אתנו הקב"ה – בדרך לגאולתנו עוד השנה.

תהליך הגאולה בשנת התש"פ = 5780 = 2020

. 1 קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין). זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים). יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה"

2. מתוך פרשת השבוע "בא": "ומושב בני ישראל במצרים – 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים).
   3. {"ועבדום ועינו אותם 400 שנה" (מלידת יצחק)}.
   4 . בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים. (רש"י ע"פ חז"ל).
3. היות והגאולה ממצרים הייתה בבחינת "אחישנה" כדברי הנביא ישעיהו,

6 . יוצא שהקב"ה זיכה את עמ"י בהנחה של – 220 שנה לפי החשבון: 430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

7. 7. את ההנחה הנ"ל, נקבל בעזהי"ת גם אנחנו כיום – שנת תש"פ = 2020.

  6000 – 220 = 5780 = תש"פ.

8 . המנהיג העליון של אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמנאי  {בגימטריה} = 220
9. עלי חאמנאי המנהיג העליון הפרסי, רודף אותנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו המן הרשע הפרסי.

10. השערה!!!!!!!!!!!!!!!!!! – שנת התש"פ = 2020 – מסוגלת לגאולתנו, וזה תלוי רק בנו.
11. 
    11. דונלד טראמפ נשיא ארה"ב – הולך בדרכו של כורש מלך פרס שהכריז על הקמת בית המקדש השני ועליה לארץ ישראל ככתוב בספר עזרא: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות  דבר ה' מפי ירמיהו –

העיר ה' את רוח כורש מלך פרס – ויעבר קול בכל ממלכתו וגם במכתב לאמר:

 כה אמר כורש מלך פרס… והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו עמו –

 ויעל לירושלים…. ויבן את בית ה' אלוקי ישראל הוא האלוקים אשר בירושלים" (עזרא א. ב – ג).

משיח בן דוד =  {בגימטריה} = 424.

דונלד טראמפ  {בגימטריה} =  424  {מעין משיח בלבד – כמו כורש מלך פרס}.

12. תפילה לבורא עולם שיגאל אותנו מתוך רחמים.

              "ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו:

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים (רשב"י בזוהר בא. עמ' לד').

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק במקום ברוך הוא.

"בא אל פרעה": "אמר רבי שמעון: כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

משה רבנו היה צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם הביא אותה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות, למשה רבנו היה קל. החל מהמכה השמינית שהיא מכת הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל במלחמותינו נגד אויבינו הרבים. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו, ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם. 

ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).                        

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי.

הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר                                                                                            

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולמם של המצרים.

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב- ג' ימים האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 רבנו-אוה"ח-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שבכוונה הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת הכתוב: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו.

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

משה רבנו לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

                                          דגם למבנה מצוות התורה.

האדם – תוצר של מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

 בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

חלוקת המצוות היא:

1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.  על כך אומר בעל "ספר החינוך":

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) / להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות בגוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק. בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים. בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנה' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סימן ט').

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו, ביום חמישי – ד' שבט.

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

מהו סוד ברכת הלבנה?

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

להאיר באור החיים – לפרשת תרומה

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים,

מאת הרב משה אסולין שמיר".

המאמר מוקדש לע"נ גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א,

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

"ועשו –  נקרא מקדש, בעבור היותו משכן השם הקדוש" (רבי אברהם אבן עזרא).

רבנו אברהם בן מאיר אבן עזרא. רב גדול, פרשן תנ"ך,

בלשן, פילוסוף, משורר {כי אשמרה שבת, אגדלך, צמאה נפשי וכו'},

 יום ההילולא שלו – השבוע, א' באדר  ד'תתקכ"ד  1164. קבור בצפת).

א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3333 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.

ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עם ישראל הופך להיות "שותף" לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).

ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.

תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.

ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.

רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי  מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".

כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).

מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.

הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.

 להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).

"ושכנתי – בתוכם".

איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.

שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.

הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.  

כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).

נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן  כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".

יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.

 המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניך – רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'

               "אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').

ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.

האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.

"זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.

מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".

מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.

ד. "השותפות" –  בין חב"ד לכלל ישראל.

לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה, פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.

 רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר

רבנו-אוה"ח-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".

רבנו-אוה"ח-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?

תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".  עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות. 

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.

האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.        האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –

 זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).

שלוש דרגות במתן צדקה

 (החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).

א. זהב.  ב. כסף.  ג. נחושת

מילוי המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא.

מילוי המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד.

מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).

• זהב. ב. כסף.  ג. נחושת,

 ז – ה – ב:  ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.

כ – ס – ף:  כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.

נ – ח – ש – ת:  נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,

 נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

שערי זריזות בעבודת ה' –

        "הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

רבנו-אוה"ח-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".

רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".

מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.

כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו-אוה"ח-הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".

תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.

השכינה שורה בתוך ארון הברית,

 המכוון כנגד כיסא הכבוד.

המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל'). 

לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).

כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,

 בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).

בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.

בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.

בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום – הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".

 רבנו-אוה"ח-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.

רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח,לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.

אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.

מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. . גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

להאיר באור החיים – לפרשת תצוה.

 מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ואתה תצוה את בני ישראל,

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

        להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ).

 ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק לאבינו שבשמים שיושיענו ויגאלנו.

"בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו:

      תצוה את בנ"י, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (רבנו-אוה"ח-הק'. כז כ)

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון" (רבנו-אוה"ח-הק'. מט י)

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה" (רבנו-אוה"ח-הק'. קהלת א' ט').

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א).

 דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה". {על כך, בהמשך}.

 כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

• "למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
• "עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
• "עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה", ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב בהמשך: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שהביטוי "ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה. בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות

"לכל תלמיד חכם,

                             יש ניצוץ מנשמת משה רבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' כז ב).

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר: "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר:

"כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

מדוע גלות אדום – גלותנו,

מתארכת זה למעלה מאלפיים שנה?

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

רבנו הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים.

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות…

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק').

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

   הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' בסוף פרשת בחקותי: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

השכינה: הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול להשתמש בביטוי "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כמו כן, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכדברי קדשו: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך – הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משרש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

רבנו-אוה"ח-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך

לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

הרמ"ק – מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת אומר: מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

רבנו-אוה"ח-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

             "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

  זירוז הגאולה:

• "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

               "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

• "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק': "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

• "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי – "למאור – להעלות נר – תמיד".

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 רבנו-אוה"ח-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,

ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא". "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות

 

 

להתהלך באור החיים

 לפרשת כי תישא, ושבת פרה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נ-ג-ף {לרבות מ-ג-פ-ת הקורונה},

זה יתנו… מחצית השקל – תרומה ליהוה".

                                מחצית השקל – תיקון חטא העגל (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות ל יג).

שקל בגימטריא נפש [430} (בעל הטורים).

כל שקל לצדקה – מכפר על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העבירות.

על ידי מצות הצדקה, זוכים לברכת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

"כי תישא – לשון נשיאות ראש… שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמות ל יב).

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי". גם סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו" – מפרש רש"י "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל". על זה מסביר הרב אלימלך מליזאנסק, (שיום פטירתו חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך').

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם. מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה, ומצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש. בהשוואת האש לכסף, גם הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות. מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה ומעשר, ובכך לרומם את עצמך באמצעות הכסף, עד לכיסא הכבוד.

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים". בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר:

אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות הצמודות לה חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המלה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

רבנו "בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל:

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

רבנו הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

רבנו ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים).

. בשנת תשע"ח: ערך מחצית השקל היה: גרם כסף עלה 2.20 ₪. 2.20 * 9.6 = 21.12 ₪.

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלהים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה.

ב"י חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

"ב-ר-ע" {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות כדברי ה"משך חכמה" בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו כפי שקרה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

רבנו הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

רבנו האלשיך הק'אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קרבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

אמר רבי אלעזר בן פרטא: כל המשמר את השבת – כאילו עשה את השבת,

שנאמר: 'לעשות את השבת" (מכילתא).

המלבי"ם מסביר את דברי אלעזר: השבת מבטאת את ההנהגה הניסית של הקב"ה כלפי עם ישראל. ולכן השבת נקראת "אות היא בני ובניכם".

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אוה"ח-הק': מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

• עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
• אדם בודד שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). טעם הדבר, כדי "לעשות את השבת", שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

• "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
• "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

• רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

              על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול ("בן איש חי").

• "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

• "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו את זה הלאה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם. מוסר השכל: עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

"בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא ע"ה, מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות: "ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי – כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הכי טובה, זו שמקדשת את השבת – בלימוד תורה.

(בשם הרב ישראל גליס מירושלים).

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).

ע"פ הספר "להתהלך באור החיים", מאת הרב משה שמיר

אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה בחודש ניסן הקרוב,

חודש של נסים ונפלאות – כדברי רבנו אור החיים הק'.

 

"א-ח-ד-ו-ת": אח + אחד + אחות + א-ת.

אחדות עמ"י = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.

 

"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.

 כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:

 "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.

כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אוה"ח-הק' שמות לה, א).

 

"משה רבנו, הקהיל את כל עדת בנ"י למחרת יום הכיפורים,

כדי למשוך את אותה אחדות הקיימת ביום הכיפורים,

 לכל ימות השנה ("כלי יקר" שם).

פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.

רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.

וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל  להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".

כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".

"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.

 

 רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.

בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".

ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.

 

על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

 

רבנו-אוה"ח-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:

בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".

רבנו-אוה"ח-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?

רבנו-אוה"ח-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.

"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".

תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.

תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.

 

רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".

 כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.

 

"ויקהל משה".

הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,

 ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים

להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).

כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".

 

בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.

המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).

מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת",          כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.

אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.

 

הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים  שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"ששת ימים תעשה מלאכה –

             וביום השביעי יהיה לכם קודש" (שמות לה, ב).

 

השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.

               ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה (זהר, שמ' פח, ע"ב) 

          "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה" ("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).

 

רבנו-אוה"ח-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.

על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.

לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".

את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:

אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.

 

קדושת המקום –  וקדושת הזמן.

 

התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.

כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.

פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט –  מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי –  יהיה לכם קודש".

רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".

 גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה –  כי היא מקור הברכה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".

 

רבנו-אוה"ח הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".

רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).

רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?

רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.

הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.

 

 רבנו–אוה"ח-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.

 

 "וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.

ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.

 

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)

 אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.

 

בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.

הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.

רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.

 

"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".

יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.

 

"ויאמר משה אל בני ישראל:

ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,

 בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).

 

רבנו-אוה"ח-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי =  שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.

על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.

ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.

 רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.

 

הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

בעל ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.

בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.

 

"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).

"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).

 

"ולמות מתוך תורה חשבתי,

ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).

מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.

 

."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.

בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.

רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.

 

יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.

רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.

לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.

צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.

 

להפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.

אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.

המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.

 בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.

כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.

 

המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,

ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.