מורשת יהדות מרוקו

יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד, / יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד

פרשת ואתחנן

לפרשת 'ואתחנן' מתלווה אנחת רווחה לאחר 'תלתא דפורענותא' הן שלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שבהן נקראות הפטרות של תוכחה ופורענות. והנה עבר תשעה  באב ואנו מגיעים לשבעה דנחמתא הן שבע השבתות עד לראש-השנה שבהן נקראות הפטרות של נחמה וחזון הגאולה, ובראשן שבת "נחמו".  תחושת הנחמה עולה לא רק מן ההפטרה  המכריזה "נחמו נחמו" אלא גם מן הפרשה עצמה המחזירה אותנו למעמד הר סיני, למתן תורה ולשעת החסד, שבה מעיד הקב"ה  על ישראל  "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מתוך תחושה זו של יראה ודבקות בה' אנו מגיעים אל יסוד היסודות של היהדות, אל ההצהרה העצומה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ולפרשה המקיפה וחובקת את כלל מצוות התורה היא מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". 

הדרך לאהבת ה' הותוותה בידי הרמב"ם כך:

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

והוסיף הרמב"ם וקבע גדריה של אהבת ה':

כיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

החיבור בין "שמע ישראל" ל "ואהבת" מומחש במעמד המייסר של מות רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

כיסופיו של רבי עקיבא וצימאונו לאל חי מלווים אותו כל ימיו בשאיפה "מתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא שהעמיד את התורה על כלל גדול ויקרא פרק יט "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", עושה עצמו דוגמה לאהבת ה' עד לקצה יכולת האדם וקושר את "ואהבת" ל"שמע ישראל" ולייחוד ה'.

חכמים עטפו את קריאת שמע על שלוש פרשותיה בברכות הנאמרות לפניה ולאחריה, כהוראת המשנה (ברכות א, ח) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה". הברכה שלפני קריאת שמע קרויה "ברכת אהבה" על שם חתימתה. בתפילת שחרית – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובתפילת ערבית – "אוהב  את עמו ישראל".  מבלי להיכנס לענייני  חילופי הנוסח, הברכה פותחת  "אהבה רבה / אהבת עולם אהבתנו" ומסיימת  "באהבה", ובתפילת שחרית מילת "אהבה" חוזרת ארבע-חמש פעמים נוספות (תלוי בנוסח), ומרכז התוכן של  ברכת אהבה הוא בחירת ישראל ומתן תורה. הברכה מוסיפה תובנות חדשות למצוות "ואהבת". זו ברכה היוצרת תחושה של התעלות, קדושה וזכות, אהבת עולם של ה' לעמו ובקשה כי נזכה ללמוד את התורה ולקיימה "באהבה", ולייחד לבנו ל"אהבה וליראה" את שמו. כך מצטרפת אהבת ה' לישראל אל מצוות " ואהבת – אהבת השם". ודרך אמירתה הברכה מפרשת כי מצוות "אהבת ה'" מתממשת על ידי לימוד התורה. ואכן, מי שקורא ברכת "אהבה" יוצא בה ידי חובת ברכת התורה.  ברכת האהבה פותחת באהבה, מסיימת באהבה, חובקת את "שמע ישראל" ומתקשרת ל"ואהבת", כדרך שראינו בסיפורו של רבי עקיבא. השורש "א-ה-ב" חוזר בברכת "אמת ויציב" שלאחר קריאת שמע של שחרית הן כאחת מחמש עשרה לשונות של אימות "וְאָהוּב" והן ככינוי לבני ישראל "על זאת שיבחו אהובים", ובלשון כפולה זו כלולים אהבת ישראל לה', ואהבת ה' לישראל ושתי האהבות משתלבות יחדיו ומעצימות זו את זו.

חיבור זה מובלט בנוסח קדושת מוסף באמירה "אומרים פעמים באהבה: שמע ישראל" ובנוסח אשכנז "פעמים באהבה 'שמע' אומרים", תוך השוואה בין ישראל למלאכים. המנונם של המלאכים "קדוש, קדוש, קדוש", נאמר בפי ישראל. מוסיפים עליהם ישראל הכרזת ייחוד ה' והמלכת אלוהותו בעולם כולו בקריאת "שמע ישראל". ובקריאה זו קידש עם ישראל שם שמים לאורך כל הדורות כולם.

המילה "באהבה" כסיום של ברכה חוזרת במפתיע בברכה המקדימה את "ברכת כוהנים" "לברך את עמו ישראל באהבה", חוזרת ומודגשת בברכת השלום "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוהינו תורה וחיים, אהבה וחסד" ובנוסחי אשכנז "תורת חיים ואהבת חסד", אף כאן נראה לנו כי ברכת השלום מפרשת את ברכת הכוהנים ומרחיבה את פרטיה. כאן אולי מובאת תשובה לשאלה, היכן נצטוו הכוהנים על האהבה בברכתם?. האהבה היא יסוד נסתר בברכה ויחד עם התורה היא כלולה בברכה השנייה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

מצוות "ואהבת" התלויה ברגש זקוקה לכלים המפעילים את הרגש לפיכך ראו פייטני ישראל לדורותיהם אחריות לעורר את אהבת השם בלב בריותיו, כלומר בלבו של כל יחיד ויחיד ולהדגיש את אהבת השם לעמו.

הפייטן הקדום יניי מקדיש את קרובת הסדרה "שמע ישראל" לקריאת שמע ולייחוד האל, תוך ביקורת כנגד אמונת השילוש, ובתווך כורך את הייחוד באהבה:

פְּלִיאָה תְהִי אַהֲבָתוֹ בְּצִירֶיךָ / בְּכָל לְבָבְךָ וּשְנֵי יְצָרֶיךָ

צֵאת נַפְשָךְ בְּיַד צָרֶיךָ / אֱהֳבֵיהוּ בְּכָל צְעָדֶיךָ

ופירושו: גם בעת ציריך, היינו, כאביך וייסוריך, גם אז תהיה אהבתך מופלאה ונשגבת, וממשיך בדרשת הספרי "בכל לבבך" – בשני יצריך. גם אם האויבים מוציאים אותך להורג, כדרך שעשו לרבי עקיבא, אהוב אותו בכל ייסוריך ובצערך הגדול, וכדרשת הספרי "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך, וכך הוא אומר "כי עליך הורגנו כל היום (תה'  מד, כג, וראו הקשר הדברים במזמור). בדרך אחרת מצהיר ר' יהודה  הלוי על  אהבתו לאל.

בְּכָל‑לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל‑מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.

שְׁמָךְ נֶגְדִּי – וְאֵיךְ אֵלֵךְ לְבַדִּי? / וְהוּא דוֹדִי – וְאֵיךְ אֵשֵׁב יְחִידִי? […]

הצהרת האהבה מחוברת לפסוק של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אל רמזי הפסוק הוא משלב את המילה "אמת", היא מילת המענה הנאמרת לאחר קריאת שלוש פרשות "שמע", ואליה מצטרפות עוד ארבע עשרה מילים של אימות וחיזוק, והוסיף כי אהבה זו מוחלטת היא בגלוי ובסתר. הבית השני מעביר אותנו אל אהבת ה' לישראל. מאחר שהאל הוא אהבתי, לעולם איני לבדי ואיני יחידי, וכניסוחו של רבנו בחיי בספר "חובות הלבבות" (שער י – שער אהבת ה', פרק ב): "שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך להדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו". השאלות הרטוריות  וחריזת הביניים בין ההנחה לשאלה בבית השני של השיר ובהמשכו יוצרות התאמה והשלמה בין שני החלקים ומעין אימות בכוח הצליל.

חיבור קריאת שמע ל"ואהבת" הופכת את ההתבוננות, הלימוד וההתייחסות ל"שמע ישראל" למעין פרשנות ל"ואהבת", שכן הדבקות בייחוד ה', דחייה מכול וכול כל הגשמה וריבוי  משקפת אהבה עזה ועצומה לאל אחד ויחיד. כך עשה יניי וכך עשה, כחמש מאות שנה אחריו, רבי יצחק אבן גיאת בשיר שלפנינו:

               אַנְשֵׁי לֵבָב, שִׁמְעוּ לִי

               בְּקָרְאִי "אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי!"

               שֵׁם כְּבוֹדוֹ אֲבָאֵר בְּשִׂכְלִי –

               לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי!

5            יָחִיד, יִחוּדוֹ בְמִסְפָּר אַל תֵּחַד,

               יְרָא רֵאשִׁיתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ וּפְחַד,

               הֱיוֹתוֹ בְשֵׁם "אֶהְיֶה" לֹא נִכְחַד –

                           הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד!

               צָפוּן יְקָרוֹ בְּמַעֲלוֹת גְּבֹהִים,

10          גְּבֹהִים אַחַר גְּבֹהִים נוֹהִים,

               יְעִידוּן לְכָל עַיִן מְסִבּוֹת נְגֹהִים:

                           אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים!

               חוֹקְרֵי כְבוֹדוֹ תָּמָהוּ,

               עָמְדוּ מֵרְאוֹת וְהִתְמַהְמְהוּ,

15          עֵינֵי שִׂכְלָם מֵרְאוֹת כָּהוּ –

                           וַיֹּאמְרוּ "לוֹא-הוּא"!

               יָדְךָ עַל שִׁלֵּשִׁים תִּכְבַּד,

               הַחוֹשְׁבִים אָב וְרוּחַ נֶעְבָּד,

               וּבֶן-מָוֶת וּנְשׂוּא עַל בַּד

20                      מִן הַשְׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד!

               צַדִּיק גּוֹי יַעֲרִיצְךָ בְּרוּחַ נְדִיבָה,

               יַמְלִיכֲךָ בְּשָׂפָה עֲרֵבָה,

               קוֹרֵא "אֶחָד!" פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה –

                           וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא!

1. אנשי לבב: על פי איוב לד, י. 4. לו… לי: על פי תה' פא, יד. 5. אל תחד: על פי בר' מט, ו, ועניינו: אל תייחד את הקב"ה במספר, אל תזהה אותו עם המספר אחד כמספר מן המספרים. 6. ירא… ופחד: לקב"ה אין ראשית ואחרית, ולכן אל תהרהר בם. 7­-8. היותו… האחד: שם האלוקים "אהיה" אינו סותר את אחדותו המוחלטת. בשם "אהיה": שמו של הקב"ה "אהיה", על פי שמ' ג, יד. האחד את האחד: על פי שמ"ב יד, ו, וכאן במשמעות אחדותו של הקב"ה. 9. צפון יקרו: כבודו נסתר. במעלות גבהים: בגלגלי שמים. 10. גבוהים… נוהים: הגלגלים נעים בלי הרף ומשתוקקים אל הקב"ה. 11. מסבות: סיבוב הכוכבים בגלגליהם. נגהים: לשון 'נגהות' (ראו יש' נט, ט), והכוונה היא לאורם והילתם של הכוכבים. 12. אך… אלהים: על פי תה' נח, יב. 13. חוקרי כבודו: החוקרים האתיאיסטים, חסרי האמונה. 14. עמדו… והתמהמהו: חדלו מלראות את העומד לפניהם ולהסיק מכך את המסקנה ההכרחית כי ה' הוא האלקים. 15. עיני… כהו: על דרך: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת', בר' כז, א. 16. ויאמרו… הוא: על פי יר' ה, יב, וכאן הכוונה היא לדברי החוקרים האומרים שאין הקב"ה קיים בעולם הזה. 17. שלשים: על פי שמ' כ, ד, וכאן הכוונה היא לנוצרים, בעלי אמונת השילוש. 18­-19. החושבים… בד: המאמינים ב'שילוש הקדוש': האב, הבן ורוח הקודש. 19. ובן… על בד: ישו, שהועלה על עץ הצלב (=בד). 20. מן… נכבד: על פי שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק. 21. צדיק גוי: ישראל הצדיקים. ברוח נדיבה: ברצון, על פי תה' נא, יד. 23. קורא… באהבה: ישראל משמיעים פעמיים בתפילתם את המילה 'אחד' – ב'קריאת שמע'. 24. ואל… בא: על דרך: 'וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא', שמ"ב כג, יט, וכאן עושה המשורר שימוש היתולי בפסוק.

פיוטנו בא כהקדמה לקריאת שמע, והוא נמנה על סוגה נדירה במיוחד שצמחה בפיוט הספרדי. השיר כולל שש מחרוזות בחתימה "יצחק". כל מחרוזת חורזת בפני עצמה וחותמת בסיומת מקראית. פתיחת השיר מציבה אותו כשירו של שליח הציבור הפונה אל קהלו ומבקשו להטות אוזן וללמוד את אשר יש לו לבאר לגבי שם השם. הוא קורא לקהלו "אנשי לבב", כלומר בעלי תבונה ורגישות.

במחרוזת השנייה הוא מדגיש כי הכינוי "יחיד" או "אחד" בהקשר של קריאת שמע אינו "אחד" על פי המקובל בלשונם של בני האדם. הוא מגייס את הכתוב בבראשית מט, ו,  ובתחכום נפלא הוא קובע כי האחד המיוחס לקב"ה אינו נמנה כלל ועיקר עם המספרים כפשוטם, ומאחר שאין לו ראשית ולא אחרית, הוא מעל לכל ספירה ומניין. גם העובדה שהוא מכונה בשמות שונים, כגון "אהיה", העשוי לציין עתיד אינה פוגמת כלל באחדותו. הסיומת המקראית מתוך שמואל ב, יד, ו, הבאה מהקשר שונה לחלוטין מוסיפה חן ורעננות לניסוח השירי.

כבוד האל מתגלה לעיני בני אדם באמצעות גלגלי השמים, אשר עצם מציאותם ופעולתם  מעידים על הבורא המניע אותם  בבחינת "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא הכול משכילים להתבונן במעשה ה' ולהבין, יש כופרים אשר עיניהם טחו מראות את נפלאות ה' בטבע, ומכחישים את מציאותו "ויאמרו: 'לא הוא'", כאותם המכחשים בה' הנזכרים בירמיהו, ה, יב.

מכאן עובר הדובר אל פולמוס חריף ועוקצני כנגד האמונה הנוצרית המאמינה בשילוש ובצלוב, ובלעג רב הוא משבץ את לשון הפסוק משמואל ב כג, יט כדי לציין מקומו של הצלוב על ענף עץ בעיני מאמיניו.

המחרוזת האחרונה כולה שבח וכבוד לישראל העם הצדיק  הממליך עליו את ה' בקריאת שמע ישראל, פעמיים ביום באהבה, ואינו מתקרב כלל וכלל לאמונת השילוש הנוצרי, "ואל השלושה לא בא" אף כאן סיומת מקראית שונת הוראה, הבונה צחוק ולעג לנצרות.

שתי המחרוזות האחרונות מלמדות כי אף על פי שרבי יצחק אבן גיאת היה בן אנדלוסיה המוסלמית ולכאורה העולם הנוצרי היה רחוק ממנו, הנה הפולמוס עם הנצרות מלמד כי רבי יצחק נשא עיניו למרחוק וביקש לחזק ידי אחיו הנתונים תחת עול הנוצרים ותחת לחצם על היהודים להמיר את דתם. המחרוזת האחרונה זוכה לתחושת חגיגיות של המלכת מלך, ובעזרת הרמזים לקדושה מתחברת המחרוזת האחרונה העוסקת בישראל אל המחרוזת השלישית העוסקת בצבא מרום, אלה גם אלה מלמדים ומכריזים על בורא עולם כל אחד בדרכו. הטור שלפני האחרון "קוֹרֵא 'אֶחָד!' פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה" מחבר את הפיוט לייעודו כפיוט לקריאת שמע וכורך אותה "באהבה" אל "ואהבת" על כל משמעויותיה.

ואורי איש שלום הגאון כמו אלברט איינשטין האחים שלי  מיכאל

הללי ונגה החמודה המתקוה המהממת והמקסימה  ואני אורי הגאון יותר מכל גאון כולל אלברט אינשטיין

מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלוי

רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר"ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.

כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר"ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג'רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר"ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד 'שפתי רננות', מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר' יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר' משה אבן עזרא נתכנה בשם 'הסלח', בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי  סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי (ריה"ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה"ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה, אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.

ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה"נלחם" ביקיצה כדמות ממשית בפיוט 'אל ביתך רצים צבאות'^[1] הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד "פני צדיק" ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:

יִצְרִי בְעָמְדוֹ בּרֹב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /   

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /

הִנֵּה אֱלוֹהַּ בְּתוֹך לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…

ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך "לרוץ" לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, "שוב שכב" שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!

והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: 'וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי', ובכך מדגיש את ההתערות העצמית "ואנערה… אני". וה"עלילה" הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.

מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – 'ישן אל תרדם', לרבי יהודה הלוי,^[2] והפיוט השני 'בזכרי על משכבי' לרבי יהודה אבן בלעם.

                        יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

                        הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבוֹהֶיךָ

                        וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.

                        דַּי לָךְ, מַה לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!        די לך…

5          הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו,

                        וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

                        וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו – / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

                        וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,

                        פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.                די לך…

10        וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

                        אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,

                        לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

                        לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת

                        דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד ה' אֱלֹהֶיךָ.                        די לך…

15        דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

                        וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

                        וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

                        כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

                        וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!               די לך…

20        דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?

                        וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑

                        רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,

                        וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,

                        כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ!                        די לך…

25        יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעָל,

                        הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,

                        עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל

                        לֵאמֹר: 'מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?'

                        וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם ה' אֱלֹהֶיךָ!                         די לך…

1. ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כ'ְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי', מש' כו, יח-יט. ופירש ראב"ע: 'כמשתטה'… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב"ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: 'דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ' (תה' קיט, לב). צור קדם: הקב"ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש' מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה (יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה', תה', ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש' מ, כב: 'הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת'. תלויים בזרועותיו: שהקב"ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: 'וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם' (דב' לג, כז), וראו חגיגה יב, ע"ב: '… סערה תלויה בזרועו של הקב"ה'. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב"ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: 'נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ', תה' פח, טז, ופירש הרד"ק: 'נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…'. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה' ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: 'וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ', יח' לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב"ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: 'מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם', תה' פד, ו, ופירש"י: 'מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו'. ולהם בכסאו מקומות: שכן 'נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד' (שבת קנב, ע"ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה', וראו טור 2. 15. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה' לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 2. 18. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קה' ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה', ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין (על פי שה"ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב"ה ודרכיו, והשווה 'יה אנה אמצאך' לריה"ל (השירה העברית, א, עמ' 524­-525); והלשון שיבוץ חריף על פי בר' לא, לב: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ', ושם 'אלהיך' חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב"ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: '…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…'. 26. הממית… ויעל: על פי שמ"א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב"ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב"ה, והשוו יהוש' כב, כב: 'אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל'. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב' יח, יג.

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר' יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים 'רֶפְרֵין' והוא מעין 'פזמון חוזר' במונחים המוכרים לנו.

כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה' ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: 'מה לך נרדם?!'. ז. ציווי: 'קום קרא אל אלהיך!'

החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב', שם נאמר 'הרחק דרכי אדם / ושור דרכי גבוהיך', העמיד המשורר זה כנגד זה את 'דרכי האדם', שיש להרחיקן, לעומת 'דרכי גבוהיך', שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה 'דרכי' מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה 'דרכי' התנהגותם של בני אדם, כנגד 'דרך גבוהים', דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.

השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, 'ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך'. הציווי משתמש באותה לשון 'רוץ' שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, 'רוץ' (לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, 'כרוץ' (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי 'רוץ' אל מטרת הריצה 'צור', שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות ('צימוד הפוך'). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד', שם נאמר 'כבד אל מהונך… וישאו קול המונך', ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור 'אנשי שמות' ש'אין תוכם תך ומרמות' (ראו בביאור).

אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה 'ישן' והציווי 'אל תרדם' קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך 'ועזב התלהלהך' מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה'רוחנית' המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא  אל השיר את התמונה שברקע המקראי: 'וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה – יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם' (שם, ד-ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן 'שנת הסתכלות'. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: 'מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!' תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל 'שינה יקיצה'. המשורר קורא ל'ישן' 'שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך', ובסטרופה ב': 'הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו" – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה' ו'להתעורר משנתו'; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.

יתר על כן, השיבוץ 'מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך' משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.

לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר 'ישן, אל תרדם', וללשונות הציווי לאורך הפיוט 'עזֹב', 'הרחֵק', 'רוץ', 'הקץ', 'פחד', 'יצא', 'תזיל', 'תתחרט', 'התחנן', 'אל תתחר', 'השפל', 'קח', 'כבד', 'עמֹד', 'עזב', 'תמים תהיה', ובסך הכל ח"י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.

לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: 'התלהלהך', 'גבוהיך', 'נגוהיך', 'אלהיך' – המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר 'מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך'. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז"ל במשנת חגיגה ב, א: 'כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו (נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם'. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את 'מה לפנים ומה לאחור' כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה 'למעלה' באה בצורה שונה 'למעל' שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.

פיוט הסליחות השני המובא בזה פונה לקב"ה, מבקש פדות והצלה ומשלב את המעגל הלאומי במעגל האישי, בקשת גאולה לפרט ולכלל. הפיוט מושר בהתלהבות רבה לקראת סיום הסליחות במקורות הוא מוגדר כפזמון, ובכך ניתן דגש על פסוק הרפרין החוזר בפי הקהל 'נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו', חזרה זו מדגישה את ייעודו של הפיוט כפיוט פתיחה לסדר התחנון שייאמר מיד אחריו, ופתיחתו בפסוק 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה' (שמ"ב  כד, יד). אמנם במנהגי ימינו אין הספרדים אומרים פסוק זה כפתיחה לתחנון, ברם מן הפיוטים שנכתבו לעניין זה נראה כי פסוק זה עדיין נאמר, כפי הנהוג ברוב מנהגי אשכנז עד היום.

פיוט זה, בהתאם לייעודו  כתפילה ותחנון פונה לקב"ה בבקשה, תולה תקוותיו  לחלצו 'מן המצר'  ולפדותו ממצוקותיו כאשר קול הדובר משתלב ומזדהה עם קול האומה.

                        בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי / זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו

                        וְאָקוּמָה וְאָבוֹאָה / לבֵית אֵלִי וַהֲדוֹמָיו

                        וְאוֹמְרָה בְּנָשְׂאִי עַיִן / בְּתַחֲנוּנִים אֱלֵי שָׁמָיו

                        נִפְּלָה-נָא בְּיַד-ה' / כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

5          לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי / מְנוּסָתִי בְצָרָתִי

                        בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי / בְּגָלוּתִי וְדַלּוּתִי

                        לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי / נֶגְדְּךָ כָּל-תַאֲוָתִי

                        פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק / מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו

                        עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי / בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר

10        וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי / צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר

                        וְיִוָדַע בָּעַמִּים / כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר

                        וְיָשָר הֶעֱוָה מוֹדֶה / וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו

                        מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר / מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק

                        יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר נֶחְשָב / גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק

15        מַה יִתֵּן לְךָ אָדָם / אִם יִרְשַׁע וְאִם יִצְדַּק

                        הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו / כְּתוּבִים וּמִסְפַּר יָמָיו

                        חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ / עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם

                        זְכוּת אָבוֹת זְכֹר לָהֶם / וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם

                        קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רְאֵה עָנְיָם / וְאַל תָּמֹד כְּמִפְעָלָם

20        וְהִנָּשֵׂא אֵל עוֹשֶׂה / הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו

1. בזכרי: בשעה שאני זוכר. על משכבי: בשעת הלילה, שעת השינה, המשורר מתאר את היקיצה לסליחות. זדון לבי ואשמיו: חטאותיי ואשמותיי שנעשו בזדון. 2. ואקומה: אקום ממיטתי. לבית אלי והדומיו: לבית-הכנסת. הכינוי 'הדום' (על פי תה' צט, ה) מציין כאן בית-כנסת ובית-תפילה. והמשורר רואה בבית-הכנסת את בית ה' והדום רגליו, על פי יש' סו, א: 'הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי'. 3. ואמרה: בדברי תפילה. אלי שמיו: מתקשר אל בנשאי עין, כלומר בנשאי עין אלי שמיו אומר בתחנונים. 4. נפלה… רחמיו: הוא הפסוק שאמר דוד המלך לגד הנביא, בשעה שהעמיד בפניו שלושה עונשים לבחירה, ודוד בחר עונש מיד ה' (שמ"ב כד, יד). 5. לך: מילה זו נקשרת לטור 7 'לך כל משאלות לבי', והיא חזרה הבאה להדגיש. אלי… בצרתי: שלושה כינויים של פנייה לקב"ה. 6. שברי ותקותי: לשונות נרדפים לחיזוק. 7. לך… תאותי: כל משאלות לבי מופנות אליך, כל תאוותי ורצוני מכוונים אליך, למוּלך (נגד-מול). נגדך כל תאותי: על דרך: 'ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה', תה' לח, י. 8. עבד: הדובר בשיר. רודיו וקמיו: יצרו הרע וטבעו השולטים בו והם כאויבים; אפשרות אחרת לפירוש עבד: עם ישראל, עבד ה'; רודיו וקמיו: אומות העולם השולטות בו בגלות. 9. מן המצר: מתוך הצרות. 10. ענות עני: תפילת העני ותחנוניו. עני: המשורר, הדובר בשיר, ואפשר גם עם ישראל. מתגרת צר: מהתגרות האויב ומקטטותיו. אם בישראל מדובר – הצר הוא הויב המשעבד, ואם באדם יחיד מדובר – הצר הוא יצר הרע. 11. כי ידך לא תקצר: על פי במ' יא, כג. הראה, כי אתה כל יכול. 12. וישר העוה: מי שהעווה את הישר, ועשה מעשים מקולקלים. על עלומיו: על חטאיו, על דרך: 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ', תה' צ, ח, ופירוש עלומינו החטאים הנעלמים מעמנו. 14. יציר חומר: האדם שנברא מטיט. אשר נחשב: בגרסאות אחרות – אשר תשוב, והעניין בסופו של דבר – יעשה גוף האדם לאבק. 15. מה… יצטדק: וכי איזו תועלת יש לו לקב"ה אם האדם צדיק או רשע. דבר זה הוא עניינו של האדם בלבד. על האדם עצמו לתקן מעשיו לטובתו שלו. 16. מליו: דברים שאמר. ומפעליו: מעשים שעשה. כתובים: רשומים בפנקס של מעלה (מסכת אבות ב, א). ומספר ימיו: אף הוא כתוב וקבוע מראש, ויש גורסים כתובים בספר ימיו, כלומר בספר חייו. 17. חצות לילה לך קמו: הקימה לסליחות בעיצומו של לילה מלמדת על הנכונות הנפשית של המתפללים ועל רצונם העז לשוב בתשובה. עבדיך: קהל המתפללים. במהללם: בתפילתם ושירתם. 18. למעללם: למעשיהם הרעים. 19. קדוש יעקב: כינוי לקב"ה, על פי יש' כט, כג. ענים: צערם בגלות. ואל תמד במפעלם: אל תמדוד להם באותה המידה כמעשיהם הרעים. 20. עושה השלום במרומיו: על פי סיום הקדיש בנוסח המיוחד לעשרת ימי תשובה.

על המחבר

המעיין בסדר הסליחות הספרדי יתפלא לגלות כי פיוטנו חתום בשם 'בלעם'. בלעם המקראי לא היה מאוהבי ישראל, ומוזר הדבר, כי פייטן עברי ייקרא על שמו. ואכן שמו של מחבר פיוט זה הוא יהודה, וכינויו הערבי הוא אבן בלעם, והמילה 'בלעם' היא צורה ערבית מקוצרת לאבן אלעם, כלומר  'בן הדוד' ללא כל קשר לבלעם שבמקרא. כשחיבר רבי יהודה פיוטים, העדיף לחתום בכינוי הערבי דווקא, שכן שמו הפרטי היה שכיח למדי, ולא היה בו משום סימן היכר מובהק. מכל מקום השם המשונה הקשה על המתפללים, ובאחד המקורות אנו מוצאים לאמור: 'מה נאה פזמון זה ומליצתו, לולי שסימנו בלעם אשר על כן במערב אין אומרים כי אם חציו האחרון משום דלא מסקינן בשמייהו (= אין אנו מעלין שמם של רשעים) והמשורר לא איכפת לו שעשה סימן זה שהוא כינוי משפחה והזכיר שם אביו בלעם לכבד…'. המקורות מנסים להבין מה גרם למחבר להשתמש בחתימה זו, שגרמה מבוכה למתפללים.

רבי יהודה חי בספרד במאה הי"א לספה"ע, תקופת השיא של תרבותנו. הוא היה מדקדק מעולה וחיבר ספרים רבים ומעמיקים בלשון ובמקרא. הוא כתב על נושאים רבים ומגוונים בלשון העברית: על השמות הנרדפים, על השמות המשותפים (הצימודים – מילה אחת שיש לה משמעויות אחדות), על אותיות השימוש ועוד. רק חלק מספריו זכה לכינוס. השיר שלפנינו כתוב בסגנון קל וגמיש, כיאה לפיוט שמחברו בעל לשון.

עיון ודיון

השיר שלפנינו הוא סליחה, כלומר פיוט המיועד להיאמר באשמורת לילי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אווירת הסליחות – היקיצה בעיצומו של לילה כדי לשחר פני א-ל בבית הכנסת בולטת בשירנו. השיר פותח ביקיצה בהרהורי התשובה. הרהוי תשובה אלה מניבים מעשים – 'אקומה ואבואה לבית א-לי והדומיו'. המאמץ הכרוך במעשה ההשכמה עם לילה נרשם לזכותם של המתפללים, ובסיום השיר מצוין הדבר לשבחם של עבדי ה' (טור 17) ובאה הבקשה לזכור להם זכות אבות. דבר מעניין מתגלה בשיר בעמדתו של הדובר אלינו מן השיר. מיהו המדבר אלינו? בפתיחת השיר נשמע קולו של היחיד המשכים לסליחות והפונה לה' בבקשת סליחה. ואולם בכמה מקומות נעשית דמות זו של הדובר בשיר דמות דו-משמעית: בטור 8 אכן ניתן להבין שהעבד הוא עם ישראל, ורודיו וקמיו הם האויבים המשעבדים. ובעיקר בולט הדבר במחרוזת השלישית שבה מבקש השיר 'ענני ה' ענני', ומציין כי הוא 'צועק מתגרת צר', והרי סתם 'תגרת צר' משמעותה תגרת האויב המשעבד את עם ישראל. גם הלשון בטור 11 מיוחד הוא לבקשות הלאומיות לגאולה. אמנם עיקר עניינו של השיר הריהו היחיד, ובמיוחד ברור דבר זה במחרוזת השלישית, בה מדובר על האדם החוטא שאין לו פתחון פה. על כן נפרש טורים אלה כפי שפירשנו בביאורנו לשיר, בעניין היחיד המבקש לשוב בתשובה. ואולם, כידוע, דו-משמעות אפשרית בשירה, ויש בה טעם לשבח. על כן לא נדחה גם את האפשרות של הפירוש הלאומי. לפירוש זה חיזוק במחרוזת האחרונה שהיא בעלת אופי של בקשה לאומית למען כלל ישראל. כך משלב המשורר בצורה נפלאה בין מעגל של היחיד החוזר בתשובה למעגל של כלל ישראל המורכב מיחידים רבים כאלה. ומכאן דברי התשובה של היחיד ודברי הבקשה למען הציבור.

הרצון לשוב בתשובה מובע בצורה עזה ומועצמת. השיר פונה לקב"ה בשלוש פניות חוזרות: א-לי, צור חילי ומנוסתי בצרתי. כל תקוותיו ומשאלותיו מכוונות למול הבורא, והבורא יודע ומכיר משאלות לבו. פנייה נוספת נמצאת בטור 9 'ענני ה' ענני', כלשון פנייתו של אליהו הנביא על הר הכרמל (מלכים ר יח, לז). זה גם הלשון שבתבניתו בנויה אחת הסליחות 'עננו ה' עננו, עננו בוראנו עננו' וכו', הכתובה בתבנית החוזרת על עצמה. לבו וכוונותיו של הדובר בשיר מופנים אל הקב"ה בבקשת עזרה וסעד, אך כדי להיות זכאי לעזרה, עליו לשוב בתשובה, ולשם כך הוא פונה בדברי כיבושין אל האדם בכלל, וממילא אל עצמו ואל כל הקורא את השיר: מה יכול האדם להצטדק ולהתנצל? אין הוא אלא מעשה טיט, וסופו יחזור להיות אבק דק. על כל מעשה שאדם עושה, הוא ייתן את הדין, כי הדברים נרשמים בספר חייו.

לשונות השאלה הבאים כאן מעמידים שאלות רטוריות. ולפי ששאלות אלה – התשובה עליהן ברורה ומוחלטת, הן מחזקות את הטיעון. הדיבור בגוף ראשון עושה את המבע השירי אישי מאוד וקרוב מאוד, וכל אדם רואה בשיר את השיר שלו.

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה

פרופ' אפרים חזן

על מסורת פיוטי החתונה והחתן לאורך הדורות, על המנהג הקדום של קריאת פסוקי "ואברהם זקן" לחתן העולה לתורה, ועל ארבעה פיוטים משל ר' מוסה בוג'אנח, בן המאה ה־17 בטריפולי, שכל אחד מהם מקדים פסוק אחד מתוך שבעת פסוקי "ואברהם זקן".

מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת "ואברהם זקן" (בראשית כד, א–ז, פרשת חיי שרה) – תחילת הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת "ואברהם זקן" ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.[1]

מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים, ותחילתם בהלכות נישואין. אילו שבע הברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות (דף יז ע"ב) נזכרות כמה לשונות של שיר הנאמרות לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, "שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה'", או, למשל, עדותו של רבי דימי שם: "הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן", והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדו', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.[2]

דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא "אהבת נעורים מעולם" שפרסם עזרא פליישר.[3] בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה 
אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן
בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה
גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן
דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה
הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן
וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה
זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן
חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה
טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן
יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.

הפתיחה "ובכן ומשוש חתן על כלה" היא מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'… כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא, י), ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.

 מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן. אף דונש, ראשון המשוררים בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן "דבק חתן בדתך"[4] והוא "פיוט לחתן לספר תורה". נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש.

מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:

 דְוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן
 וְאָז אִילֵם בְּשִׁיר יָרוֹן
 נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק
 שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן

אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש "חתם" את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד את מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל.

מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן "דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך" כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל "יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך", ומסיים באמירה המשובצת "תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך", והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת "ואברהם זקן". הכתובות בכתבי היד (גם האשכנזיים) מציינות פיוט זה "כשירד החתן מן הבימה". זוהי עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות, אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה.

*

השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני ובין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל,[5] והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, ברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופייה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: "סות הדר עדיה / ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים"[6] ("משכיל שיר"); ובשיר אחר ("ממעונות אריות") מתואר החתן "הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…". לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי חתונה.[7] בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה "ושמו ברכו, עדת אל בצהלה" ("משכיל שיר ידידות"). בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר "מלכי אתה תנחמני" ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד.[8]

המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את ה"רשויות" לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים של "ואברהם זקן" בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור. 

ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח, שחי בטריפולי המאה הי"ז, הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי "ואברהם זקן": פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז.

מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא בבקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה ומשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים.

הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.

 מַלְכָּא רַבָּא, / קְיָים סָבָא / רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן!
 [המלך הגדול, ברית אהובך הזקן זכור לנו]
 שְׁזִיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא, / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!
[הצל את עמך האהוב מבין החיות הבזויות]
 הַּב רְוָוחָא / לָן וּמְשִׁיחָא, / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!
] הב לנו רווח והצלה ומשיח שלח ושוב אלינו]
 בְּדִיל שְׁמָךְ / פְּרוֹק עַמָּךְ / וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלָךְ
 [בעבור שמך הצל עמך ושכון בתוך היכלך]
 וּבְדִיל סָבָא / נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ.
[ובזכות הזקן שאמר לעבדו "ואשביעך"]

ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה (בראשית כד, ג).

ב.

מִי נְשָׁמָה שָׂם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי
מִמְעוֹן אָבִי וְשָׂמַנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי
עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחֲבוֹשׁ / הוּא שְׁלָחַנִי.
אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי
צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי

ג.

מַלְכָּא יְשַׁכְלֵיל הֵיכְלֵיהּ / וִיתוּב כְּמִלְקַדְּמִין
[הקב"ה יבנה וישלים היכלו וישוב כמלפנים]
וּבְרַחֲמֵיה יָת חֵילֵיהּ / יִפְרוֹק מִגּוֹ עַמִין
[וברחמיו יפדה את צבאו מבין העמים[
שְׁבָחָא, אֲסַדַּר לֵיהּ / רִבּוֹן כָּל עָלְמִין
[שבח אערוך לו אדון כל עולמים[
אֱלַהּ רַב / לִבְרֵיה יְהַב / שְׁלָם וְטָב
]האל הגדול יתן לבנו שלום וטוּב[
בְּדִיל מֵימְרֵיה וּבִשְׁמֵיה / צלוֹתִי יִתְרְעֵי
[בעבור דברו ושמו ירצה תפילתי[
בַּעְגַל יְדַבַּר עַמֵיה / אֵלָהִין לְאַרְעִי
[במהרה ינהג עמו לארצי]

ד. 

מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
וּבְיָמָיו יָשׁוּב צְבִי בָרַח / לִמְעוֹן אֲהָבִים
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ מַטֵּהוּ יִפְרַח / עֲלֵי מַיִם רַבִּים
אֵל חַי יָפִיק מִשְׁאֲלוֹ / וּמִיּוֹמַיִם
יְחַיֵּהוּ ה' אֱלֹ / הֵי הַשָּׁמַיִם

עיון ודיון

בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". השבועה שמשביע אברהם את עבדו "מתהפכת" בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". 

דברי הסליחה הקדומה בארמית "רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא" (=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב) עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה למעמד הקריאה, כך הכינוי "סבא" לאברהם מחזיר אותנו אל "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" ולתרגום "ואברהם סיב…". הפנייה "מלכא רבא" (=המלך הגדול) לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו "ואשביעך". כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו. כך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום, שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית. 

הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו "לנשברי לב לחבוש", ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות "אל ארצי", וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה. 

הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה "אלה רב", "רבון כל עלמין", מדגישים את שלטון האל בעולם, והכינויים "בריה" ו"עמיה" לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק.

המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף "שוש ישיש" הוא הפתיחה להפטרה הקדומה המיוחדת לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה "ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים". הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים (ח, יד), המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל"מעון האהבים", לבית המקדש ולארץ ישראל.

עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.​

פרופ' אפרים חזן היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט.

[1] לעניין הקריאה המיוחדת – ראו: שירת הקודש, עמ' 37, ובפירוט בפרק על הפייטנות האשכנזית, שם, עמ' 472. וכן ראו שם על פיוטי הרשויות לחתן. אלבוגן, עמ' 130, מציין שמנהג הקריאה בפרשת "ואברהם זקן" התמיד באשכנז עד למאה הי"ז. וראו עוד צונץ, ריטוס עמ' 15.
[2] השוו: בר אילן, עטרת חתנים, וראו שם רשימה ביבליוגרפית, עמ' 45­–55.
[3] פליישר, שירת הקודש, עמ' 154­–164.
[4] אלוני, דונש, עמ' סא.
[5] ראו מאמרי: "שירי חתונה לרבי יהודה הלוי", דוכן י"א, תשל"ח, עמ' 34­–72.
[6] והוא בהשפעת ריה"ל "את עפרה" (בראדי ב, עמ' 49) "על לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חושך".
[7] והשוו: שירי פרג'י, עמ' 33­–34.
[8] על תבניתם ראו: שירת החול, עמ' 136­-196. וכן אהרן מירסקי, "המבנה בשירי הידידות", סיני פ"א (תשל"ז), עמ' קג­-קכח.

פרשת ויצא

"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי"

פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום  וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום,  יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".

במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' מתחבר לאמירה 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך,               אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני              עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'^[1]

ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. 

דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

                 מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי

                 וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי

                 לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב

                 כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב

                 דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב

5                              וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.

                 וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה

                 מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

                 וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

                                כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.

10             יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

                 יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

                 וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:

                                שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.

                 חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה

15             מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

                 כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה

                                הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.

                 זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

                 לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.

20             קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

                                זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.

1. מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה  בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4­-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי  תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד  7­-8. ונפשי… רוה:  נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה  לגאולה  אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג.  14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי  זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 15. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16­-17. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי  יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19­-22. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס^[2] . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.

השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".

בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר  מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני  בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.

הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל  בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת.

כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".

המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש  וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

[1]           שמות רבה, פרשת משפטים, פרשה ל.

[2] ד' פגיס, שירי לוי אבן אלתבאן, ירושלים תשכ"ח.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

מבוא

הקירבה הגיאוגראפית והקשרים ההדוקים בין צפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים . זיקה זו גלויה וברורה בתחומי ההלכה והבלשנות ואף בכל הנוגע לשירה ולפיוטן ברם הסימנים והעדויות שבידינו אין בהם כדי לשרטט את תולדותיו של מרכז השירה העברית בצפון אפריקה , שפעל במקביל ובקשר הדוק עם ספרד . היצירות שנכתבו במרכז זה מהן שנעלמו ומהן שנבלעו בשירה המפוארת של ספרד . השפעתם של משוררים מגורשי ספרד בצפון אפריקה בשילוב המסורת המקומית וההתפתחות הפנימית של יהודי המקום הביאו לפריחה של מרכז השירה והפיוט העבריים במגרב במאות הט "ז-הי "ז , מרכז זה המשיך להתפתח ולהתרחב במאות הי "ח -הי "ט עד המאה העשרים .

ראשיתו של תהליך זה בסוף המאה הי "ד ובראשית המאה הט" ו , כאשר הגיעו לאלג 'יר ריב"ש ) ר ' יצחק בר ששת, בארצלונה 326 ן – אלג 'יר 1407 ( ורשב"ץ )ר ' שמעון בן צמח , ספרד – 1361 אלג 'יר 444 ן ( ומלבד תורתם הביאו עימם גם את שירתם , חוליה בשרשרת הזהב של השירה העברית בספרד , המשך לשירתם של רשב "ג וריה "ל . מאז עד לגירוש הסופי מספרד באו ממנה לצפון אפריקה מגורשים רבים , וביניהם משוררים ופייטנים לא מעטים שבנו את התשתית לשירה העברית במגרב .

על ריב "ש – ראה : שירמן , השירה העברית, עמ' 563 – 558 : מרעלי . עמ ' 47 – 1 ; הירשברג , א . עמ' 287 -285 . על רשב "ץ – ראה : שירמן . שם . עמ ' 591 – 588 ; מרעלי , עמ ' ן 47 – ; הירשברג , א . עמ' 302 -298 . השפעתם של משוררי ספרד ניכרת היטב . כגון הקינה לט' באב 'ארץ חפץ נדחיך ' שירמן , שם , עמ' 563 – 562 ( , שכתב ריב "ש, הכתובה בעקבות 'ציון הלא תשאלי ' , אף שהיא בנויה בתבנית מעין אזורית.
[אֶרֶץ חֵפֶץ, נִדָּחַיִךְ] / רבי יצחק בר ששת (הריב"ש)

אֶרֶץ חֵפֶץ, נִדָּחַיִךְ / יוֹם יוֹם שוֹאֲלִים בִּגְלָלֵךְ,

צוֹפִים שוֹאֲפִים לִמְנוּחַיִךְ / לֵאמֹר ‘בֵּית ה’ נֵלֵךְ!'

שָלוֹם רַב, קִרְיַת מֶלֶךְ, / שָלוֹם מֵאֵת צִבְאוֹתַיִךְ,

יְהִי שָלֹום בְּחֵילֵךְ, / שַלְוָה בְּאַרְמְנוֹתַיִךְ!

כיוון שהשירה העברית בספרד מסמלת את תור הזהב בשיאו ואת תפארת ה תרבות היהודית הספרדית – עצם היצירה השירית הזו במגרב מלמדת על הזדהות עם התרבות היהודית בספרד ועם ההווי ואורח החיים בקהילות הספרדיות. מצד שני הגזרות והגירוש גרמו למשבר גדול וליחס של דחייה כלפי המרכים הספרדיים וכלפי התרבות הפוגעת. יתר על כן המידה של צידוק הדין שהיתה חלק מאמונתם של יהודים אלה הביאה אותם לפשפש במעשיהם ולבקר בחריפות את אורח החיים ואת התרבות החילונית שהיו מקובלים בקהילות יהודי ספרד .

השאלה היא כיצד השפיע מתח זה על שירת המגורשים ? כיצד השלים המשורר בין הקטבים של דחייה ודבקות, של קרבה ומרחק ? מהי מידת הזיקה של שירתם למאורעות ההיסטוריים האקטואליים בני הזמן ? מה היחס בין מסורות השיר שהילכו בהן ובין מה שחידשו בשירתם ? ומה מכל המאפיינים הללו ומן ההקשרים ההיסטוריים של שירה זו השפיעו על שירת צפון אפריקה בדורות הבאים . על שאלות אלה אנסה לענות להלן , בכיוונים אחדים שמתוכם יעלו מגמוהיה ומאפייניה של שירה זו .

אפתח ברשב "ץ ובשירת הפולמוס שלו , משום שיותר מכול משקפת שירתו את המאבק הפנימי והחיצוני של דור הגירוש בספרד וא ת נפתולי אלוקים שנפתלו יהודים אלה עם ארץ אהבתם רצם תרבותה . אף הויכוח ודרך הפולמוס מסורת ארוכה להם בשירת ספרד למיום היווסדה, עוד מימי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 53

רשב"ץ – שירת הפולמוס

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; אדר ה'קכ"א, 1361– ה'ר"ד (1444, היה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. מתוך המדיה

הרשב"ץ באחדים משיריו נסך ממד של אקטואליה וגם נימות חריפות של ויכוח ופולמוס נגד הנוצרים , ותוך כדי בקשתו ותפילתו להצלה הוא זועק את זעקת הגזרות, הרדיפות והגירושים . דבריו משקפים היטב את האווירה הקשה של העימות עם הנוצרים במאה השנים האחרונות בחיי הקהילה היהודית על אדמת ספרד , עימות שכלל דברי שכנוע ודברי פיתויים, ויכוחים מטעם ודברי איומים , גזרות ושמדות בכפייה ובאונס . לחץ קשה ואלים גם הביא להמרת דת מרצון , הן כדי לזכות ביתרונות חברתיים ולהיפטר מן ההצקות והן מתוך שכנוע פנימי כתוצאה מל המצב בכללו .רשב "ץ ראה בנוצרים עובדי אלילים לכל דבר, כפי שניתן לראות בבירור מן השיר 'ה' שבור זרוע רשע '

בּוֹנֶה בָּמָה / טְלוּאָה וְרָמָה / וּבְקוֹל דְּמָמָה

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב

לֶחֶם כְּזָבִים מַקְרִיב / וַיִּקְרָא לוֹ 'הַ ' שָׁלוֹם'

תיאור הבמה , המצופה בבד צבעוני (טלואה, על-פי יחזקאל טז :טז ) , הכינוי 'בית מלא זבחי ריב ' (על -פי משלי יז :א ) לכנסייה, הלעג לפולחן ולקורבן הקדוש, המכונה כאן 'לחם כזבים ' (על -פי משלי כג :ג ) – כל אלה אינם מותירים מקום לספק לגבי עמדת הדובר כלפי הפולחן הנוצרי , ומכאן החלטתו הנחרצת – ייהרג ואל יעבור.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בִּדְמֵי יָמַי / אֵלֵךְ שְׁאוֹל בַּאֲשָׁמַי

כִּי מִפְּנֵי חָטָאתִי בָּעֳצָמַי / אֵין שָׁלוֹם

הדובר מחליט כי מוטב לו להיהרג ולמות קודם זמנו (על-פי ישעיה לח :י) מאשר להיכנע ללחץ הנוצרי , והוא רומז לאלה שעשו כך , כפי שנאמר בטור הקודם לאלה המצוטטים : 'רבו כמו רבו / במי מריבה רבו / בריבם עמדי נצבו ' . 'מי מריבה (במדבר כ :יג ) רמז למי הטבילה , ולפיכך מדבר הטור באותם שהמירו את דתם , והשורש 'ריב' מציין גם לשון ריב וויכוח , גם לשון ריבוי , ובעיקר לשון מרד ומרי בקב"ה , על-דרך 'הוי רב את יצרו' ) ישעיהו מה : ט ( . הדברים מתייחסים אפוא למומרים שהצטרפו לנוצרים בויכוחים הדתיים , והיו קשים מן הנוצרים גם בהיותם דוגמה רעה 'בריבם עמדי נצבו ' .

השיר פותח בסירובו המוחלט של הצד הנוצרי להניח ליהודים . צד זה משנס  מותניים ועושה מאמצים מיוחדים ואף יוזם פרובוקציות : 'חילים מגבר / ושלום כי אדבר / עובר ומתעבר / מה לך ולשלום ? ' . השיר מצטט בכאב רב את דברי המפתים : 'אומר לי : לך עבוד אל זר / ויקם לך אומר הגזר / ובו תהיה נעזר / וישם לך שלום' , וכן במחרוזת הבאה : 'אומר לי : אם עתה / תמיר כבודך – אתה / תבוא אל אבותיך בשלום' . הסיומות המקראיות בסופי המחרוזות מסתיימות במלה 'שלום ' , ובכך מתעצמת תחושת המצוקה האיומה שהדובר נתון בה.

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 55

הפיוט "ה' למה תביט בוגדים תחריש" הוא אחד הפיוטים החזקים והמטלטלים של הרשב״ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן). הוא נכתב ככל הנראה בהשפעת פרעות קנ״א (1391) בספרד, שבהן המוני יהודים נרצחו, נאנסו או הוכרחו להמיר את דתם. הפיוט הוא קינה אך גם זעקת אמונה].א.פ]

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

ה' לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִיש / לְבַלַּע עַם עָנִי יִשְׂבַּע רִיש

גּוֹי חָנֵף כְּצִפְעוֹנִי יַפְרִיש

אוֹמֵר: 'אֶשְׂמַח כִי רַב חֵילִי / בְּיֵין נִסְכִּי עֲצַבִּי וּפִסְלִי'

אֶת קָרְבָּנִי זֶה אֵלִי / וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף

שָלוּ בוֹגְדִים / וְאָהֳלֵי שוֹדְדִים

וְהֵמָּה הָיוּ בַמּוֹרְדִים

'הֶאָח' אָמְרוּ עֲרֵלִים / בְּיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מוֹשְלִים

וְנִמְכְּרֶנוּ  לַיִשְׂמְעֵלִים / בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף

מַדּוּעַ יָרַש מַגְדִּיאֵל / אַרְצוֹ הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל

אִם יוֹרֵש אֵין לוֹ וְגוֹאֵל

כִּי רֵיחוֹ הִבְאִיש / כָּל בֵּן מַחְפִּיר וּמַבְאִיש

וְכָל עֶבֶד אִיש / מִקְנַת כֶּסֶף

עֲבָדִים בּוֹ מָשְלוּ / וּשְאֵרוֹ אָכְלוּ

בָּזְזוּ אִיש לוֹ וְאָכְלוּ

עַם חוֹטֵא וְנוֹאָל / בְּדָם פְּשָעָיו מְגוֹאָל

בְּעֵץ פִּסְלוֹ יִשְאַל / נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף

וֵאלֹהִים אֵין זוּלָתוֹ / וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו סְגֻולָּתוֹ

בְּיַד עַם לִפְסִילֵיהֶם – תְּהִילָּתוֹ.

אוֹמֵר: 'בָּם אֶמְשוֹל וְאוֹתָם אַךְ / בְכֹחַ כְּרוּב וּמַלְאָךְ

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אַךְ / אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף

נוֹדֶדֶת מִקִּנָּה / שֶׂה פְזוּרָה בְּכָל פִּנָּה

עוֹד תָּבוֹא לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

כִּי חֶסֶד נָשְׂאָה / לִפְנֵי אֵל וְחֵן מָצְאָה

מְכָרָהּ בְּלֹא הוֹן – וְיָצְאָה / חִנָּם אֵין כָּסֶף

ביאורים ומקורות

1 -ה' [ . . .] לבלע : על-פי חבק' א :יג , ובוגדים הם הנוצרים . עם [ . . .] ריש : כינוי לישראל הנמקים בגלות.

-2 גוי חנף : עם רשע ונוכל , על -פי יש' י : ו .

-3 אומר [ . . .] ופסלי : דברי רהב של האויב , המתרברב כי הצלחתו באה לו בזכות דתו. על -פי יש' מח :ה .

4 -את [ . . .] אלי : הקרכן הקדוש המסמל בעיני הנוצרים את אל משיחם . ואת [ . . . ] הכסף : על-פי בר' מד :ב , ועניינו הפולחן הנוצרי .

-5 שלו בוגדים : על -פי יר' יב :א .

 -7 האח : קריאה של שמחה על שלטונם בישראל . ערלים : כינוי לנוצרים שאינם נימולים.

– 8 ונמכרנו [ . . .] כסף : על-פי בר' לז :כז-כח .

10 -9 מדוע [ . . ] וגואל : על -פי יר' מט :א .

-11 ריחו הבאיש : דיברו בו סרה.

-12 וכל [ . . .] כסף : על -פי שמות יב :מד.

-16 בעץ פסלו : כינוי של לעג לצלב העץ . ישאל : על -פי הו' ד :יב . נחפה בכסף : על -פי תה ' סח :יד

-19 כרוב ומלאך : שהנוצרים מייחסים כוח של הכרעה ועזרה למלאכים .

20 -לא בכח יגבר : ש" א ביט. אך [ . . .] הכסף : על-פי במ ' לא :כב .

21 -נודדת מקנה : זו כנסת ישראל הנודדת בגלות. שה פזורה : כינוי לישראל על-פי יר' נ :יז .

-22 עוד ] . . .[ ברנה : על -פי יש' נא :יא .

-23 כי ] . . .[ מצאה : על -פי אס' ב : טו -יז .

-24 מכרה בלא הון : על -פי תה ' מדייג ; יש' נב :ג . ויצאה ] . . .] כסף : על -פי שמ' כא :יא

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 56

ב. רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

שירת הפולמוס של רשב"ץ טבעית היא לדור סוער ופגוע , אך גם לעת כזאת לא נעלמה שירת הפרט, המציגה את היחיד ואת עולמו בינו ובין קונו , בינו ובין תחושותיו ואמונותיו . שירה זו נדגים ביצירתו של רבי אפרים ברבי ישראל אנקאוה, |(ספרד 1359 ? – תלמסאן 1441 אחת הדמויות הנערצות ביותר על יהודי צפון אפריקה , המקיימים עד היום יום הילולא שלו בל"ג בעומר. אביו , מחבר ספר 'מנורת המאור' , הועלה על המוקד על קידוש ה ' בגזרות קנ "א . רבי אפרים נמלט לצפון אפריקה ושהה בעיר מראכש ואחרי כן נתיישב באלג 'יר. הוא נחשב צדיק וקדוש וכל ימיו היה מתאבל ומתענה על הגזרות שהיכו ביהודי ספרד . הוא מוזכר בהערכה רבה על-ידי חכמי דורו , ביניהם ריב"ש[רבי יצחק בר ששת ברפת]. ממורשתו הגיעו לידינו הספר החשוב 'שער כבוד ה " – הכולל תשובות על השגות הרמב"ן על 'מורה נבוכים' לרמב"ם – שנכתב כתשובה לשאלת בנו , ר' ישראל אנקאוה . לדעת הרב ש' אסף גם החיבור 'פירוש התורה דרבנו אפרים ' הוא לרבנו אפרים אנקאוה.

רבינו אפרים כתב גם פיוטים , ושניים מהם , 'אלה מהימן די ברא זמן ' , הכתוב בארמית, והפיוט 'אדון עולם אשר נעלית' , נתקבלו למחזור אלג 'יר ליום הכיפורים . אף ספרו 'שער כבוד ה" כולל שיר פילוסופי ארוך , במתכונת שירת ספרד ובמשקל המרובה . לידנו הגיע שירו 'אזעק מר ואקונן ' 'להחכם כהה "ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות באותה שנה' . זו יצירה מיוחדת בטיבה , שאותה כתב רבינו עקב חלום שלו , והיא מעין קינה על מותו . בצד הצער והאבל על המוות, כוללת הקינה תוכחה לאדם באשר הוא אדם . בשתי המחרוזות האחרונות הוא נפרד מן העולם , הוא רץ ל'צרור החיים ' ו 'לעולם זיו השכינה' ומבקש להזכיר שמו לברכה . לזכור את יום המיתה ולא ללכת שבי אחרי קסמי השוא של עולם השקר . זו שירה אישית, המציגה עמדה מפתיעה של דובר בשיר קינה, בעל יסודות של שירת מוסר. מפאת ייחודה היא מובאת בזה , בפעם הראשונה בדפוס , במלואה.

אזעק מר ואקונן

לקראת המוות ועולם האמת. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. בשלוש המחרוזות הראשונות 3 טורי ענף , טור מעין אזור ורפרן . ובארבע המחרוזות האחרונות ארבעה טורי ענף וטור מעין אזור.

החריזה : אאאבר גגגבר דדדבר ההההבר )ר = רפרן (

משקל : שש הברות דקדוקיות בצלע .

חהימה : אפרים נע.

כתובת : להחכם כהה "ר אפרים נקאוה כשראה בחלום שימות אותה שנה.

מקור : כ "י ביהמ"ד לרבנים . פארים 26 , דף 87 . ע"ב

אֶזְעַק מַר וַאֲקוֹנֵן / עֲלֵי מַכַּת הַמָּוֶת

וְאֵילִיל מַר וְאֶתְאוֹנֵן / לָלֶכֶת בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וּמַשְׁחִית לְלָכְדֵי כּוֹנֵן / הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת

הוּא הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד / וְהִיא הַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד

5 -שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי / אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד

פֶּצַח פֶּה בְּתַאֲנִיָּה / וָאֳנִיָּה וְהוֹמִיָּה

לְיוֹם הַמָּוֶת יוֹתֵר / אָנוּס לִשְׁאֹל תַּחְתֶּיהָ

וְאֵין פּוֹדֶה מִשַּׁחַת / רֹב עָפָר מַאֲפֵלְיָה

לְזֹאת הָיִיתִי שׁוֹקֵד / כְּצִפּוֹר עַל גַּג בּוֹדֵד

10-רְאֵה בֶּן אָדָם עָלוּב / וְהִתְבּוֹנֵן אַחֲרִיתְךָ

בְּנוֹס לֵחֲךָ בְּעֵת תֶּחְשַׁךְ / וְתִכְהֶה עֵין רְאֹתְךָ

וְתִקְרָא לְשַׁחַת אָבִי / וּלְרִמָּה הִיא אֲחוֹתְךָ

וּמֵאֶרֶץ הַחַיִּים / לְעוֹלָם תִּהְיֶה נוֹדֵד

יָרֵא הָאֵל בֶּן אָדָם / בְּטֶרֶם יָבוֹא עִתְּךָ

15-וְהִתְיַשֵּׁר לָלֶכֶת / בְּחֻקּוֹתָיו בְּכָל יְכָלְתְּךָ

וְהוֹד תֵּבֵל אַל יַשִּׂיא / אוֹתְךָ וְאַל יְפַתֶּךָ

כִּי בְּיוֹם תִּסַּע יָסוּר / שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ

לֹא תִּמְצָא בִּלְעָדִי / מְזַעֵק וּמְעוֹדֵד

מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה / וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה

וְרֵאשִׁיתוֹ סֵרָחוֹן / וְאַחֲרִיתוֹ הִיא בּוּשָׁה

לְתוֹלַעַת הוּא מַאֲכָל / וְלָרִמָּה הוּא יְרוּשָׁה

לָזֹאת מָרָה וָשׁוֹד יִזְעַק / וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה קָשָׁה

לְיוֹם יְגוּרֵהוּ בַּחֲרָמוֹת / וְאוֹתוֹ יְצוֹדֵד

נַדְתִּי מֵעוֹלַמְכֶם / עוֹלַם הַכּוֹכָבִים

אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים

וְרַצְתִּי לִצְרוֹר חַיִּים / כֻּלָּם אֲרֻכִּים וְטוֹבִים

לְעוֹלָם זִיו הַשְּׁכִינָה / אֲשֶׁר כָּל יָמָיו עֲרֵבִים

לְהִתְלוֹנֵן בְּצֵל שַׁדַּי / וּבְסִתְרוֹ אֶתְעוֹדֵד

עֲלֵיכֶם אַחַי וְרֵעַי/ לְהַזְכִּיר שְׁמִי לִבְרָכָה

קַוּוֹ לְעוֹלָם זֶה מְאֹד / אֲשֶׁר טוֹבָתוֹ אֲרֻכָּה

וְאַל יַשִּׂיא אֶתְכֶם – / עוֹלַם שֹׁד וַהֲפֵכָה

אֲשֶׁר עִנְיָנָיו כַּעַס / וְתוֹחַלְתּוֹ מְמֻשָּׁכָה

וְכָל חַי תַּחַת כַּפּוֹת / רַגְלֵי מוֹת רוֹדֵד

ביאורים ומקורות

1 -מכת המוות : הבשורה הרעה שנאמרה לו בחלום כי ימות באותה שנה .

-2 ואתאונן : אתאבל . ללכת בגיא צלמות : על-פי תה' כגיד. וכאן עניינו מוות ממש.

3 -כונן : עומד מוכן ומזומן .

4 -הוא ] . . .[ שודד : על -פי יש' כא :ב .

5 -שמוע ] . . .[ מתנודד : על-פי יר' לא :יז. וכאן עניינו נודד ועוזב את העולם הזה .

6 -פצח פה : קורא עצמו לאבל ולקינה.

7 -יותר : לא נתפרש לי . אפשר שהוא מתייחס לנאמר בטור הקודם , ואולי כוונתו : יותיר – כלומר את התאניה ואניה יש להשאיר ליום המוות. אנוס : האדם באשר הוא אנוס לשאול תחתיה .

-8 ואין פודה : על-פי תה' מט :ח . רוב עפר מאפליה : תמורה ל'שחת' .

-9 לזאת ] . . .[ בודד : על-פי תה' קב :ח . מהורהר ומלא מחשבות.

-11 בנוס ] . . .[ ראוהך : לעת זקנתך וקרבתך למוות, על-פי דב ' לד :ז .

-12 ותקרא ] . . .[ אחותך : על-פי איוב יז :יד.

-15 וההכשר ללכת: לך ישר.16 והוד הבל : הנאותיו המדומות של העולם הזה .

-17 שבטך ומשענתך : רכושך ומשפחתך שאתה סומך עליהם, והלשון על-פי תה' כג :ד .

-18 מזעק ומעודד : המקוננים המבכים את מותך והסובבים אותם העונים להם ומעודדים אותם

בבכייתם.

19 -מה ] . . .[ אשה : איוב טו :יד .

-20 וראשיהו סרחון : בתהליך היווצרותו.

-22 לזאת : על מצבו ואפסותו ועל אחריותו .

23 -ליום : הוא יום המיתה. יגורהו בחרמות : על-פי חבק' א :סו . ימשכהו ברשתו . יצודד : יצוד, ילכוד.

-24 נד,י מעולמכם : דברי הדובר היודע כי הוא עומד ללכת לעולמו. עולט הכוכבים : שהארץ הוא כוכב במערכת כוכבי הלכת, ועם זה מציין הביטוי את הברק שאינו ניתן להשגה ואת תלות האדם בגורלו .

-25 אשר ] . . .[ מכאובים : על-פי קה' ב :כג .

-26 ורצ,י : אני הולך ברצון ובמהירות. צרור החייט : על-פי ש"א כה :כס.

-27 זיו השכינה : על-פי תיאור העולם הבא בברכות יז ע"א .

-28 להתלונן בצל שדי : על-פי תה ' צא :א .

-30 לעולם זה : הוא עולם האמת שאני הולך אליו .

31 -עולם שוד והפכה : עולם של פשעים ושל פגעים .

-32 ותוחלתו ממושכה : התקוה לטוב מתמשכת ואינה מתממשת.

-33 וכל ] . . .[ רודד : המרות רומס ודורס את החיים כולם, ואין לאדם אלא לקוות לחיי העולם הבא .

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן-רבי אפרים אנקאוה – שירה אישית

עמוד 58

ג. בדור גירוש ספרד (רנ"ב) ולאחריו

1-ר' סעדיה אבי דנאן

בתוספת תולדותיו ושיריו מתוך ספר"השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן

בגירוש רנ "ב הגיעו לצפון אפריקה אחרוני משוררי ספרד , כגון : רבי סעדיה אבן דנאן (רס"ד) , הוא הפך לדמות מרכזית בין בני קהילתו החדשה , והיה פעיל כמנהיג , כאיש הלכה ואף כרושם דברי הימים . רס "ד היה לא רק משורר מחונן אלא גם בקי מאין כמוהו בצדדיה העיוניים של שירת ספרד , כפי שעולה מספרו 'מלאכת השיר' . בספר זה הדגים רס"ד את המשקלים השונים שהוא תיאר בעזרת עשרות מכתמים מפרי עטו ,רובם במתכונת שירת החשק הספרדית, והם מלמדים על שליטה נאה בלשון ויכולת המצאה . חוש ההומור ויכולת החידוד הלשוני שלו משתקפים יפה בשירים הקצרצרים הללו וכן בשיר סאטירי שכתב נגד אחד הקמצנים בדורו . בצד שירתו החילונית כתב רס "ד פיוטים שונים ומהם שנקלטו במחזורי צפון אפריקה . כן כתב שירה דידאקטית, ובה שירים המתארים את מסכתות הש"ס ואת פרקיהן . השפעת שירתו ניכרת כבר בצעדיה הראשונים של השירה העברית במאה הט"ז , בשירת מנדיל אבי זמרה ,ן שיריו על מסכתות הש"ס ופרקיהן נעשים דוגמה לשירים מעין אלה בדורות שלאחריו .

מתוך הספר השירה העברית בובפרובאנס -עריכה חיים שירמן

סְעַדְיָה אִבְּן דַּנַּאן

נולד באמצע המאה החמש־עשרה בגרנאדה, הלך לצפון אפריקה לאחר כיבוש עירו בידי הנוצרים וגירוש היהודים מספרד (1492). נפטר אחר 1505

סעדיה בן־מימון אבן־דנאן נולד וגדל בגרנאדה׳ שהיתר. אחד ממרכזי השירה העברית בתקופת זוהרה. לאחר שהמוואחדים החריבו את קהילות אנדלוסיה באמצע המאה השתים־עשרה, נתאוששו הללו קמעה־קמעה׳ אבל לא משכו אליהן עוד את המשוררים העבריים גם לאחר שנכבשו בידי הנוצרים. הללו הוציאו מידי המוסלמים את רוב החבל חלקים־חלקים, עד שבסוף לא נותרה בידי המוסלמים אלא מלכות גרנאדה הקטנה בלבד בדרום־המזרח של המדינה. חיי תרבות יהודיים שקמו בשטחה המצומצם של מלכות גרנאדה לא זכו לאורך ימים׳ משום שהשלי­טים הנוצריים של ספרד לא יכלו להשלים עם קיום מדינה זרה בארצם וכבשוה בשנת 1492. כיבוש זה היה כמין הקדמה למאורע המכריע׳ שסיים את התקופה הספרדית בתולדות ישראל. כידוע נצטוו בשנת 1492 כל היהודים לעזוב את תחום המלוכה המאוחדת, ומדינת גרנאדה בכלל זה.

אבן־דנאן החזיק במסורת המעולה של קודמיו הגדולים באנדלוסיה וידע לחבר שירים בעלי חן וקלי־לשון. שלא כבן זמנו אבן־חביב צר המוח, לא פסל אבן־ דנאן את השירה החילונית׳ וממיטב דבריו הם מכתמים על הצבייה ותעלוליה, המשמשים סיום גאה לתקופה ספרותית, שימיה למעלה מחמש מאות וחמישים שנה.

בשנת 1468 חיבר אבן־דנאן דקדוק מקיף של הלשון העברית בערבית ובראשו קבע מאמר על תורת המשקלים׳ שהוא עצמו תרגמו אחר־כך לעברית. מאמר זה עורר בדין עניין רב בקרב החוקרים החדשים, שהרי זהו הניסיון הראשון לנתח את המשקלים העבריים בדרך ההשוואה השיטתית לדוגמאותיהם הערביות. זכות מיוחדת קנה לו אבן־דנאן גם בתרגום הרבה מונחים של תורת השיר לעברית.

סעדיה אבן־דנאן

[462]

[מכתמים על האהבה]

מִכְתָּם, או אֶפִּיגְרָמָה (מיוונית: ἐπίγραμμα), הוא סוג של שיר, לרוב, שיר קצר בעל אופי סאטירי עוקצני או חידוד. המכתם התפתח לראשונה כשיר הכתוב על מצבות (ומכאן שמו הלועזי, שמשמעותו כתובת הקדשה על גבי בית, יצירת אמנות, מתנה, או כתובת על מצבה). שטח הכתיבה המצומצם על גבי המצבה הקנה לו את אופיו הקצר, אשר בדרך כלל אינו עולה על שני בתים. מכתמים אחרים רבים הם בעלי אופי סאטירי, ומשמשים למתיחת ביקורת או ללעג.

[א]

צְבִיַּת חֵן-בְּתוֹךְ חֵיקִי/  וְהַכִּנּוֹר- בְּתוֹךְ חֵיקָהּ

מְנַגֶּנֶת בְּיָדֶיהָ / וְהוֹרֶגֶת – בְּיַד חִשְׁקָהּ

[ב]

יַעְלָה בְּפִיךָ נֹפֶת, אֲבָל חֵץ / שָׁנוּן בְּעֵינַיִךְ לְמוּלִי.

פִּיךְ מִבְּנֵי אֶרֶץ יְהוּדָה / בֶּאֱמֶת, וְעֵינֵךְ-יִשְׁמְעֵאלִי!

[ג]

שְׁבִי יַעֲלַת הַחֵן, לְפָנַי שְׁבִי- / הֲלֹא לָךְ לְבָבִי בַּז וְנַפְשִׁי שְׁבִי!

וְעַד יַעֲבֹר אָבִיךְ לְחֶדְרִי עֲלִי, / וְעַד תַּעֲבֹר אִמֵּךְ בְּחֵיקִי חֲבִי!

[ד]

לָמָּה תְּרִיבוּנִי עֲלֵי חִשְׁקִי? וְהֵן אֵשׁ

חִשְׁקִי בְּרוּחַ שִׂיחֲכֶם תִּבְעַר וְתֹסֶף

תֹּאמְרוּ "הֲכָמוֹךָ יְהִי חוֹשֵׁק? כְּבֹשׁ אֶת

יִצְרָךְ, כְּבֹשׁ" – הַסּוּ, וְכֹה תֹּאמְרוּ לְיוֹסֵף

2- בן בקראט ובן זמרה

לאחר גירוש רנ "ב הגיעו לצפון אפריקה ממאלאגה שני ידידים, רבי אברהם בן

בקראט הלוי ורבי אברהם זמירו(או בן זמרה ) , שניהם משוררים וגם תלמידי -חכמים ואנשי ציבור. שירתם , שעודנה טמונה בכתבי -יד, משקפת את אחריתה של שירת ספרד. מאת ר "א בן בקראט נשתמרו תיאור ספרותי וקינה מפורטת על הגירוש, אשר זכו להערכה כמקור היסטורי מהימן , ועם זה לא חסר בהם הממד הספרותי . מורשתו השירית, שהוצגה בקצרה בידי י' שטרית, 2 כוללת פיוטים ושירי שבח , חידות ושירי שעשועים, וכן פתגמים ומשלים שהוא תירגם ועיבד מן הערבית והביא את המקור הערבי בצד התרגום . עוד בולטים בדיוואן שלו שירים בעלי צורות גיאומטריות וצורת אילן , והן מלמדות על שירה בעלת מסורת ארוכה. אכן דרך זו היא פיתוח והמשך להתחלות מעין אלה בפתחה של השירה המאוחרת יותר בספרד . שירת בן בקראט זכתה לשבחים רבים , ואלה נכללו בשיר שבח ארוך, שכתב לכבודו ידידו ר"א בן זמרה. שיר השבח הובא ב'עומר השכחה' לר"א גאבישון , המקדים לשיר שבחים מופלגים לר"א בן זמרה ולשירתו , ואף מוסיף שיר משלו , שיר ארוך, המובא כדוגמה לשירים הפונים אל הנפש. עוד מדגיש בעל 'עומר השכחה' את שליטתו המוחלטת של ר"א בן זמרה בשירה הערבית ובלשונה, בצד כשרונותיו כמשורר עברי . גם ידיעותיו ובקיאותו בפילוסופיה ובעיקר ב 'מורה נבוכים' זוכות לשבחים מרובים . הדיוואן הכולל את שיריו נתגלה לאחרונה בידי ר' משה עמאר והוא דומה במבחר שיריו לקובץ השירים של ר"א בקראט. בין שירי ר"א בן זמרה נמצא שירי שבח רבים שכתב לידידיו , במיוחד לר"א בקראט המכונה בפיו : 'הרב' . בן זמרה כתב גם שירים דידאקטיים לא מעטים , המסכמים עניינים שונים בהלכה ובלימוד תורה ; משלים ושירי מוסר, וביניהם תרגומים מן הערבית אחד מקור ואחד תרגום , כאשר המקור מובא באותיות ערביות ; קינות על אישים שהלכו לעולמם ; שירי קודש, וכן שיר אחד בעל צורת משולש.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן- סְעַדְיָה אִבְּן דַּנַּאן – בן בקראט ובן זמרה

עמוד 60

עומר השכחה' והפיוטים שבו

בין ידידי ר"א בן זמרה , הזוכים לשירי שבח ממנו, נמצא את ר"א גאבישון , מחבר

'עומר השכחה' , חיבור שבעיקרו הוא פירוש לספר משלי , ועם זאת כולל ידיעות

היסטוריות לא מעטות, בעיקר עניינים בשירה ובפיוט. הדפים האחרונים הם קובץ של שירים שונים משל המחבר וצאצאיו ומשל בני דורם , וביניהם, כאמור, משירי ר"א בן זמרה , וכן משירי ר"מ דנאן , מנדיל אבי זמרה ואחרים. סיפור חייו של המחבר, ר"א גאבישון , אופייני למשוררים מן המגורשים שראינו . הוא היה משורר, משכיל ורופא , שהביא עימו לצפון אפריקה את תרבות יהודי ספרד ואת חריצותם ושאפתנותם , ועד מהרה נעשה רופא החצר של מלך אלג 'יר וקנה לו מעמד נכבד בקרב בני עמו . קובץ השירים הנספח ל'עומר השכתה' בנוי במתכונת אופיינית של קובצי השירה שראינו : שירי שבח ושירי קינה , שירי קודש והודאה לקב"ה , שירי מוסר ומשלים, מכתמים – בחלק גדול מהם מתורגמים מן הערבית ומובאים מקור בצד תרגום –חידות המוחלפות בין ידידים , בעיקר על שמותיהם, שירים וירטואוזיים כתובים בטכניקה צורנית מסובכת, כגון שירים שיש בהם רק יתדות, או שירים שכולם מילים בנות הברה אחת, ואף שיר בצורת משולש. בולטים השירים שנכתבו בשבח המקרא ובשבח התלמוד, בהם שירים המפרטים את שמות הפרקים של מסכתות הש"ס ,וכדוגמה לכך מובא שירו של ר"מ דנאן .

מעניינים במיוחד הם דברי ההקדמה והקישור בקובץ , המבטאים את השקפהם של בני שלושה דורות. בדברים אלה מבוטא רצון עז לשמר ולהצדיק את תרבות שירת החול של יהודי ספרד . כן מובא שם קטע אפולוגטי ארוך על ההזדקקות לערבית ולתרבותה , המציין את הקירבה הרבה שבין העברית לערבית, שהרי בעזרת הערבית מתפרשים פסוקי מקרא ולשונות מן המקרא שיש קושי בהבנתם , ואף פרשני המקרא ורש"י עימהם נזקקו לה בפירושיהם . גם גדולי החכמים וההוגים היהודים בספרד כתבו דברי עיון ומחקר בערבית, אומר המחבר , ועל כן אין רע בכך שהוא עצמו נזקק לדברי משל וחוכמה בערבית כדי לעבדם למכתמים עבריים . התנצלות אחרת היא על כתיבת שירי חשק אלגוריים . אברהם גאבישון , נכדו של בעל 'עומר השכחה' , מבקש לכתוב שיר חשק אלגורי באהבת התורה , אך חושש שמא יחשדו בו שאין כוונותיו טהורות, ועל כן מגייס לעזרתו את רבי סעדיה בן דנאן ואת שירתו , הכתובה במתכונת שירת החשק . השירה והמשוררים זוכים להערכה רבה על הכישרון הנדרש לכך,והשירה אף נחשבת למעין נבואה.

רושם הגירוש על השירה

מסגרות השירה בקבצים שסקרנו בפרק זה מלמדות על רצונם של יוצאי ספרד לשמור על קשר בינם לבין עצמם , ומכאן חילופי השירים ביניהם .שירי ידידות וחידות על שמות ודברי הערכה וחיבה, וכן הרצון לשמור על היסוד של התרבות העברית שבידיהם – כל אלה ניכרים בתרגומי המכתמים ודברי המשל , ובעיקר בהבאת המקור בצד התרגום . הדברים בזכות הערבית, הנאמרים ב 'עומר השכחה' , מלמדים על ההערכה הרבה ללשון זו ולתרבותה. יחד עם זה הם הרגישו צורך בהצטדקות ובהתנצלות. מכל מקום , ספרו של רבי סעדיה אבן דנאן 'מלאכת

השיר' על עיוניו ומכתמיו , והתרגומים מן השירה הערבית בקבצים שצוינו מלמדים על יסוד איתן של תרבות ערבית. שהביאו המגורשים עימם כחלק מהשכלתם והנחילו אותו לבאים אחריהם.

הנטיה אל האלגוריה והאלגוריזאציה של יצירות קדומות והאפולוגטיקה שהזכרנו מלמדות כי משבר הגירוש יצר אי אימון וחוסר ביטחון כלפי התרבות החילונית ושירת החול . השירה הזו מגוייסת מעתה אל הדידאקטיקה, אל לימוד התורה ואל כיוון הקודש, לכל היותר יש בה גם ממד נייטראלי הבא לידי ביטוי בשירי ידידות ודברי רעות, כגון חידות ומכתמי מוסר. החיבה אל שירת החול ויצר היצירה בתחום זה מוצאים דרכים אל האלגוריה , בעיקר שירי חשק באהבת התורה . אך גם שירת היין ושירת הטבע המלווה אותם מוצאות דרכן אל שירת הקודש במתכונת אלגורית

בנושא הגלות והגאולה . כך בנויים שירים לא מעטים משירי מנדיל . והם מבשרים את המגמה של 'קידוש' המוטיבים והציורים של שירת החול , זו תופעה שתעלה בעוצמה גם בשירת ר' ישראל נג 'ארה במזרח. תופעה נוספת העולה מתחושת המשבר שלאחר הגירוש היא ריבוי הכתיבה של קינות – לאומיות ואישיות – משל מצאו בכתיבה זו מקום לפרוק את צערם וכאבם . על רקע ריבוי הקינות הלאומיות הכלליות בולט מיעוטן של הקינות העוסקות באופן ישיר בגירוש ספרד . 8 הכתיבה המרובה של קינות ניכרת מריבוי קובצי הקינות שהגיעו לידינו ומן המאמץ שהשקיעו בכתיבתן . קובץ הקינות בכתב-יד  בספריית בית מדרש לרבנים בפארים יכול להיחשב קובץ קינות מייצג . הוא כולל מאות קינות שכתבו חכמי אלג 'יר במאות הט"ז והי "ז . רובו קינות לאומיות ומיעוטו קינות אישיות על פטירתם של חכמים מבני המקום . בין הקינות הלאומיות קינות ארוכות ביותר ומורכבות בתבניתן , ואחת ההבניות אף הפכה לדגם שעבר מדור לדור. על -פי דגם זה כתובה הקינה של ר "פ שוואט, 'מי לא יירא גערת אריה'  וקדמו-לה קינות, 2כתבו-ר' מנדיל אבי זמרה , רבי נתנאל קרקש ועוד. המסורת של הרחבת היצירה בסוג זה דווקא עוברת לדורות הבאים , ולא מעטים הם קובצי הקינה בני המאה הי "ח והי "ט . נדמה שמסורת ארוכה זו תרמה לא מעט לרמתו הספרותית של סוג הקינה בכתיבתם של בני צפון אפריקה .

על תשתית זו של שירה ופיוט שהונחה בידי הדור הראשון לגירוש בנו בני הדורות הבאים את בניינה של השירה בצפון אפריקה. מסורת זו ניכרת היטב בקובץ השירים שב 'עומר השכחה' , בקרב בני הדור השני בשירת אברהם בן יעקב גאבישון , שהוא נכד מחבר הקובץ וממשיך את מסורת זקנו ביצירתו הפורייה. מחזור אלג'יר קלט יצירות שונות של בני המקום , כגון : ר ' אברהם בן טוואה, ר' סעדיה זראפה,ן' צאצאי הרשב"ץ ועוד, בעיקר ניכרת יצירתם בקומפוזיציות הפייטניות שהעמידו חכמי אלג 'יר לזכר ההצלה שהיתה להם מפני קארלוס מלך ספרד בשנת בק "ר ( 1542 ) . לשבת שלפני הפורים השני (מעין שבת זכור) כתבו מערכת פיוטים סביב תפילת נשמת ופיוטי מי כמוך – כולם בעניין הנס וההצלה, שנכתבו בידי פייטנים שונים . שיאה של מסורת השירה בתקופה זו הוא ביצירתו של המשורר המחונן יצחק מנדיל אבי זמרה , פייטנו הגדול של המרכז הצפון אפריקאי

סיכום

בתקופת הגזרות ועקב הגירוש מספרד נוצר מתח עז בין מגמת השעשועים והמאנייריזם שעלו בשירת ספרד המאוחרת ובין מגמה של חשבון נפש ותשובה שעלו כתוצאה מן הגירוש. המגמה הראשונה ביקשה לשמר את התרבות היהודית שהתפתחה בספרד, להזדהות עם המשוררים שהיו מיוצריה ועם ההוויי ואורח החיים בקהילות ספרד במאות הי "ד והטו" ו . המגמה השנייה נובעת מתחושת המועקה הכבדה עקב הגירוש.

הפירוד נחשב לאויב הגדול ביותר בתרבות היהודית הספרדית במשך הדורות, והנה בא 'פירוד' זה ממקור גידולם וחיותם, מספרד , והרס את תחושת העליונות הספרדית על קהילות ישראל האחרות. דבר זה לא היה יכול לעבור ללא חשבון נפש, ובכל זאת מעטים השירים העוסקים ישירות בגירוש, וכבר תהו חכמים על כך . הווה אומר, כי את חשבון נפשם עשו גולי ספרד וצאצאיהם בדרכי עקיפין , ואלה ניכרות בשירה וביחס אליה : ביחס לתלמוד ובפיתוח השירה הדידאקטית, בהתנצלות על שירי החשק ובאלגוריזאציה שלהם . בפיתוח של שירי קינה לאומיים ואישיים וכן בחיפוש קרבת המגורשים ובחילופי איגרות ושירים ביניהם . ואולי אף בהעמדת חבורות נוגנים, כותבי שירה ודורשיה.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן- עומר השכחה' והפיוטים שבו-סיכום המאמר

אפרים חזן ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה

הקדמה

ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.

הפיוט הקדום בארץ־ישראל ובמזרח (מאות חמישית – אחת־עשרה) נסב, כידוע, סביב מועדים וחגי ישראל ומצוות היום. במשך השנה נכתבו פיוטים המבוססים על פרשת השבוע על פי הקריאה התלת־שנתית בארץ־ישראל בתקופה הקדומה. באסכולה זו אפוא השתלבו ענייני פרשת השבוע עם הפיוט, ובחינה מעמיקה של הפיוטים חושפת בפנינו את העיצוב המיוחד שהעניק הפייטן ללימוד הסדר, כפי שעשתה שולמית אליצור בספרה ״שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים״, ירושלים, תשנ״ט.

לא כן הדבר בפיוט הספרדי. עניין ״פרשת השבוע״ כנושא לא השתלב בפיוטים הספרדיים. אלה קישטו את ימי החג והמועד וקוננו בימי צום ותענית. פיוטים אחדים שנכתבו מדי פעם בפעם לשבתות רגילות אינם אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שני פיוטים כתב רבי יהודה הלוי לפרשת ״עקב״, ועניינם מצוות תפילין שנזכרה בפרשה; מכאן שהנושא בפיוטים אלה הוא העיקר ולא ההליכה בעקבות הפרשה. עוד זאת, ״שירת הבקשות״ במנהגים השונים אינה מדגישה את ענייני הפרשה, אף על פי שהיא מתקיימת בשבתות החורף, משבת בראשית עד שבת זכור. יוצא מכלל זה מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ״שיר ידידות״, שבו אחד העורכים, רבי דוד אלקיים, משורר מחונן בזכות עצמו, חיבר לצורך מהדורה מיוחדת זו פיוטים לפרשות התורה בתקופת הבקשות.

עם זה נושאים שונים מפרשות התורה עולים, בלא קשר לפרשה, בשירתם של משוררי ספרד והמשוררים ההולכים בעקבותיהם בארצות האסלאם. חשיבותם של פיוטים אלה רבה מאוד, ומחקרם יתרום רבות להעמקת ההבנה בסוגיות שונות בסיפורי התורה ובפרשיותיה. שירים אלה מתמודדים בצורה מקורית וייחודית עם הסוגיה המקראית תוך התייחסות ועיון מעמיק במדרשים ובפרשנות המקרא, ובעיקר משום שמשוררים אלה הם בעצמם היו פרשני מקרא, וההשוואה בין פרשנותם לשירתם היא בעלת ערך בל ישוער, שכן השירה מאירה את הפרשנות – והפרשנות מאירה את השירה. דוגמה מובהקת לכך היא שירת הקודש של רבי אברהם אבן עזרא(ראב״ע): מעל שש מאות שירי קודש כתב ראב״ע, והם מתייחסים בכיוונים שונים ובצורות מגוונות לענייני תורה ופרשנותה. דוגמה אחרת היא שירת רבי יהודה הלוי, שלא כתב פרשנות למקרא אך הגותו ב״ספר הכוזרי״ ושירת הקודש שכתב מציעים פרשנות לסוגיות רבות במקרא. הוא הדין בנוגע למשוררים מאוחרים, שפעלו לאחר הגירוש והלכו בעקבות משוררי ספרד. פיוטים רבים מחוברים ישירות למנהגי קהילות ישראל באשר הן, וזימנו לנו אפשרות לדון במנהגים אלה, המציינים את מעגל השנה ומחזור הקריאה בתורה ואת מעגל החיים, תוך חיבורם לנושאי הפרשה ולפיוטים המלווים את העיון בהם. חלק נכבד ממנהגים אלה שייכים לקהילות בודדות ואינם מוכרים לכלל הציבור. הצגתם ותיאורם בספרנו תורמים להכרה הדדית בין כלל שבטי ישראל. כך בעיון בפרשת בראשית מוצג מנהג שירת הבקשות, בפרשת נח מוצע דיון על זמירות השבת, ובפרשת חיי שרה נסקרים מנהגי שבת חתן בקהילות ישראל.

הספר מאתר את הפיוטים המתאימים לכל פרשה ופרשה תוך גיוון רב של מרכזים ופייטנים, כך שהקורא יוצא נשכר בהכרת המפה הפייטנית הן בספרד והן בשלוחותיה. דגש מיוחד ניתן לפיוט בדורות האחרונים ולמנהגי קהילות ישראל הקשורים לפיוטים השונים בפרשות המתאימות.

בפרשות מסוימות ביקשנו להדגים את השתלשלות ענייני הפרשה מן הפיוט הקדום לפיוט המאוחר, והצענו מבט משווה בין דורות, אסכולות ומרכזים. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך התחשבנו גם בגיוון המשוררים ובמרכזי השירה.

הספר כולל מבוא לענייני הפרשה, המבוא מוביל לפיוט מתאים, הפיוט מוצג בצירוף פירוש מלא עם ציוני המקורות הנדרשים, לאחריו מוצג הפייטן, ובעקבות סעיף זה בא סעיף של עיון ודיון בפיוט על היבטיו השונים תוך שימת דגש בהיבט הפואטי. בספר מיוצגים מיטב משוררי ספרד וכן הפייטנים ההולכים בעקבותיהם במרכזי השירה בצפון אפריקה, בארץ־ ישראל, בתימן ועוד. הספר מציע אפוא פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי.

אוניברסיטת בר־אילן

אפרים חזן

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה.