אפרים חזן


רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן.

אפרים חזן

מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!

עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלו׳

רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר״ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.

כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר״ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג׳רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר״ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד ׳שפתי רננות׳, מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר׳ יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר׳ משה אבן עזרא נתכנה בשם ׳הסלח׳, בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי(ריה״ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה״ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה,אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.

ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה״נלחם״ ביקיצה כדמות ממשית בפיוט ׳אל ביתך רצים צבאות׳ הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד ״פני צדיק״ ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:

יִצְרִי בְּעָמְדוֹ בְּרַב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /

הִנֵּה אֱלֹהַּ בְּתוֹךְ לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…

ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך ״לרוץ״ לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, ״שוב שכב״ שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!

והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי ׳, ובכך מדגיש את ההתערות העצמית ״ ואנערה… אני״. וה״עלילה״ הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.

מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – ׳ישן אל תרדם׳, לרבי יהודה הלוי, והפיוט השני ׳בזכרי על משכבי׳ לרבי יהודה אבן בלעם.

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה‑ לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!

 

5-הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת‑ מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו‑ / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת‑ יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

 

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

 

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת‑ גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

 

20-דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת‑ אֱלֹהֶיךָ!

 

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל‑ חֶפְצוֹ פָּעָל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל

לֵאמֹר “מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה‑ לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?”

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

 

  1. 1. ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כְּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיֹּרֶה זִקִּים–    חִצִּים וָמָוֶת., כֵּן-אִישׁ, רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ;    וְאָמַר, הֲלֹא-מְשַׂחֵק אָנִי ״, מש׳ כו, יח־ יט. ופירש ראב׳״ע: ׳כמשתטה״… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב״״ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: ׳ דֶּרֶךְ מַצּוֹתֶיךָ אָרוּץ ׳ (תה׳ קיט, לב). צור קדם: הקב״ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש׳ מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה(יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים,    אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה תה/ ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש׳ מ, כב: ״ הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת ׳. תלויים בזרועותיו: שהקב״ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: ׳ומתחת זרעת עולם׳(דב׳ לג, כז), וראו חגיגה יב, ע״ב: ׳… סערה תלויה בזרועו של הקב״ה׳. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב״ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: ׳נָשָׂאתִי אֵמֶיך, תה׳ פח, טז, ופירש הרד״ק: ׳נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…׳. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה׳ ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: ׳וְרָם לְבָבו בְּגָבְהוֹ׳, יח׳ לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב״ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: ׳מְסִלוֹת בִּלְבָבָם תה׳ פד, ו, ופירש״י: ׳מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו׳. ולהם בכסאו מקומות: שכן ׳נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד׳(שבת קנב, ע״ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה/ וראו טור 2. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה׳ לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 18.2. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קהי ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה' ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין(על פי שה׳׳ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב״ה ודרכיו, והשווה ׳יה אנה אמצאך׳ לריה״ל(השירה העברית, א, עמי 525־524); והלשון שיבוץ חריף על פי בר׳ לא, לב: ׳עם אשר תמצא את אלהיך׳, ושם ׳אלהיך חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב״ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: ׳…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…׳. 26. הממית… ויעל: על פי שמי״א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב״ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב״ה, והשוו יהוש׳ כב, כב: ׳אם בנע־ ד ואם במעלי. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב׳ יח, יג.

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר׳ יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים רֶפְרֵין והוא מעין ׳פזמון חוזר׳ במונחים המוכרים לנו.

כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה׳ ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: ׳מה לך נרדם?!׳. ז. ציווי: ׳קום קרא אל אלהיך!׳

החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב׳, שם נאמר ׳הרחק דרכי אדם ' ושור דרכי גבוהיך׳, העמיד המשורר זה כנגד זה את ׳דרכי האדם׳, שיש להרחיקן, לעומת ׳דרכי גבוהיך, שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה ׳דרכי׳ מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה ׳דרכי׳ התנהגותם של בני אדם, כנגד ׳דרך גבוהים׳, דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.

השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, ׳ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך. הציווי משתמש באותה לשון ׳רוץ׳ שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, ׳רוץ׳(לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, ׳כרוץ׳ (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי ׳רוץ׳ אל מטרת הריצה ׳צור׳, שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות (׳צימוד הפוך׳). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד׳, שם נאמר ׳כבד אל מהונך… וישאו קול המונך, ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור ׳אנשי שמות׳ ש׳אין תוכם תך ומרמות׳(ראו בביאור).

אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה ישן והציווי ״אל תרדם׳ קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך ׳ועזב התלהלהך מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה׳רוחנית׳ המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא אל השיר את התמונה שברקע המקראי: ׳ וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וְיִזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וְיִשְׁכַּב _וַיֵּרָדַם ׳(שם, ד־ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן ׳שנת הסתכלות׳. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: ׳ מָה לְךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!׳ תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל ׳שינה יקיצה׳. המשורר קורא ליישן׳ ׳שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך׳, ובסטרופה ב׳: ׳הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו״ – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה׳ ו׳להתעורר משנתו׳; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.

יתר על כן, השיבוץ ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך׳ משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.

לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר ׳ישן, אל תרדם׳, וללשונות הציווי לאורך הפיוט ׳ע*ב׳, ׳הרחק׳, ׳רוץ׳, ׳הקץ׳, ׳פחד׳, ׳יצא׳, ׳תזיל׳, ׳תתחרט׳, ׳התחנן׳, ׳אל תתחר׳, ׳השפל׳, ׳קח׳, ׳כבד׳, ׳עכ(ד׳, ׳עזב׳, ׳תמים תהיה׳, ובסך הכל ח״י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.

לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: ׳התלהלהך׳, ׳גבוהיך׳, ׳נגוהיך׳, יאלהיך המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז״ל במשנת חגיגה ב, א: ׳כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו(נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם״. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את ימה לפנים ומה לאחור׳ כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה ׳למעלה׳ באה בצורה שונה ׳למעל׳ שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.

רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן-

ר' יהודה אבן בלעם- בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו-ביאור אפרים חזן

אפרים חזן

 

פיוט הסליחות השני המובא בזה פונה לקב״ה, מבקש פדות והצלה ומשלב את המעגל הלאומי במעגל האישי, בקשת גאולה לפרט ולכלל. הפיוט מושר בהתלהבות רבה לקראת סיום הסליחות במקורות הוא מוגדר כפזמון, ובכך ניתן דגש על פסוק הרפרין החוזר בפי הקהל ׳נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו׳, חזרה זו מדגישה את ייעודו של הפיוט כפיוט פתיחה לסדר התחנון שייאמר מיד אחריו, ופתיחתו בפסוק ׳ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה ׳(שמ״ב כד, יד). אמנם במנהגי ימינו אין הספרדים אומרים פסוק זה כפתיחה לתחנון, ברם מן הפיוטים שנכתבו לעניין זה נראה כי פסוק זה עדיין נאמר, כפי הנהוג ברוב מנהגי אשכנז עד היום.

פיוט זה, בהתאם לייעודו כתפילה ותחנון פונה לקב״ה בבקשה, תולה תקוותיו לחלצו ׳מן המצר׳ ולפדותו ממצוקותיו כאשר קול הדובר משתלב ומזדהה עם קול האומה.

 

מילים: ר' יהודה אבן בלעם

הרב יהודה בן שמואל אִבְּן בַּלְעַם (נודע בערבית כאבו זכרייה יחיא או אבן-אלעם; ד'תש"ס 1000 – ד'תתל"א 1070  היה פרשן מקרא רבני מדקדק ואיש הלכה בספרד, מחבר הפיוט בזכרי על משכבי.

נולד בטולדו למשפחה מיוחסת במחצית השנייה של המאה ה-11, ועבר מאוחר יותר לעיר סביליה.

פירושו לתנ"ך

כתב את פירושו על רוב ספרי המקרא בשפה הערבית. שיטת פירושו מגשרת בין גישת רס"ג ובין גישת ר' אברהם אבן עזרא. מנתח את הכתוב בכלים דקדוקיים, ונמנע מפירוש שאינו הולם את דברי חז"ל.

האבן עזרא מזכיר אותו הרבה בפירושיו לתנ"ך, וכן הרמב"ם (באיגרת תחיית המתים) מזכיר אותו ואת רבי משה אבן ג'יקָטילה בתור 'אנשי התבונה מן המפרשים'. כמו כן הוא מובא אצל חכמים מאוחרים יותר כהרד"ק ורבי אשתורי הפרחי ורבי יהושע אבן שועיב.(א.פ)

 

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
וְאָקוּמָה וְאָבוֹאָה לְבֵית אֵלִי וַהֲדוֹמָיו
וְאֹמְרָה בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנִים אֱלֵי שָׁמָיו:
נִפְּלָה-נָא בְּיַד אֲדֹנָי כִּי רַבִּים רַחֲמָיו!

5-לְךָ אֵלִי, צוּר חֵילִי, מְנוּסָתִי בְצָרָתִי,
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי בְּגָלוּתִי וְדַלּוּתִי,
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו.

עֲנֵנִי, אֲדֹנָי, עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵּצַר
10-ְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִּגְרַת צַר
וְיִוָּדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר,
וְיָשָׁר הֶעֱוָה מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו.

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר, מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר נֶחְשָׁב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק?
15-מַה יִתֵּן לְךָ אָדָם אִם יִרְשַׁע וְאִם יִצְדַּק?
הֲלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים וּמִסְפַּר יָמָיו!

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם,
זְכוּת אָבוֹת זְכֹר לָהֶם וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם.
קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רְאֵה עָנְיָם וְאַל תָּמֹד כְּמִפְעָלָם,
20-וְהִנָּשֵׂא, אֵל עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו!

  1. 1. בזכרי: בשעה שאני זוכר. על משכבי: בשעת הלילה, שעת השינה, המשורר מתאר את היקיצה לסליחות. זדון לבי ואשמיו: חטאותיי ואשמותיי שנעשו בזדון. 2. ואקימה: אקום ממיטתי. לבית אלי והדומיו: לבית־הכנסת. הכינוי ׳הדום׳(על פי תהי צט, ה) מציין כאן בית־כנסת ובית־תפילה. והמשורר רואה בבית־הכנסת את בית ה׳ והדום רגליו, על פי יש׳ סו, א: ׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלַי. 3. ואמרה: בדברי תפילה. אלי שמיו: מתקשר אל בנשאי עין, כלומר בנשאי עין אלי שמיו אומר בתחנונים. 4. נפלה… רחמיו: הוא הפסוק שאמר דוד המלך לגד הנביא, בשעה שהעמיד בפניו שלושה עונשים לבחירה, ודוד בחר עונש מיד ה׳(שמ״ב כד, יד). 5. לך: מילה זו נקשרת לטור 7 ילך כל משאלות לבי׳, והיא חזרה הבאה להדגיש. אלי… בצרתי: שלושה כינויים של פנייה לקב״ה. 6. שברי ותקותי: לשונות נרדפים לחיזוק. 7. לך… תאותי: כל משאלות לבי מופנות אליך, כל תאוותי ורצוני מכוונים אליך, למולך (נגד־מול). נגדך כל תאותי: על דרך: ׳ ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה ׳, תה׳ לח, י. 8. עבד: הדובר בשיר. רודיו וקמיו: יצרו הרע וטבעו השולטים בו והם כאויבים; אפשרות אחרת לפירוש עבד: עם ישראל, עבד ה׳ ; רודיו וקמיו: אומות העולם השולטות בו בגלות. 9. מן המצר: מתוך הצרות. 10. ענות עני: תפילת העני ותחנוניו. עני: המשורר, הדובר בשיר, ואפשר גם עם ישראל. מתגרת צר: מהתגרות האויב ומקטטותיו. אם בישראל מדובר – הצר הוא הויב המשעבד, ואם באדם יחיד מדובר – הצר הוא יצר הרע. 11. כי ידך לא תקצר: על פי במ' יא, כג. הראה, כי אתה כל יכול. 12. וישר העוה: מי שהעווה את הישר, ועשה מעשים מקולקלים. על עלומיו: על חטאיו, על דרך: שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ ׳, תה׳ צ, ח, ופירוש עלומינו החטאים הנעלמים מעמנו. 14. יציר חומר: האדם שנברא מטיט. אשר נחשב: בגרסאות אחרות אשר תשוב, והעניין בסופו של דבר יעשה גוף האדם לאבק. 15. מה… יצטדק: וכי איזו תועלת יש לו לקב״ה אם האדם צדיק או רשע. דבר זה הוא עניינו של האדם בלבד. על האדם עצמו לתקן מעשיו לטובתו שלו. 16. מליו: דברים שאמר. ומפעליו: מעשים שעשה. כתובים: רשומים בפנקס של מעלה (מסכת אבות ב, א). ומספר ימיו: אף הוא כתוב וקבוע מראש, ויש גורסים כתובים בספר ימיו, כלומר בספר חייו. 17. חצות לילה לך קמו: הקימה לסליחות בעיצומו של לילה מלמדת על הנכונות הנפשית של המתפללים ועל רצונם העז לשוב בתשובה. עבדיך: קהל המתפללים. במהללם: בתפילתם ושירתם. 18. למעללם: למעשיהם הרעים. 19. קדוש יעקב: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ כט, כג. ענים: צערם בגלות. ואל תמד במפעלם: אל תמדוד להם באותה המידה כמעשיהם הרעים. 20. עושה השלום במרומיו: על פי סיום הקדיש בנוסח המיוחד לעשרת ימי תשובה.

על המחבר

המעיין בסדר הסליחות הספרדי יתפלא לגלות כי פיוטנו חתום בשם ׳בלעם׳. בלעם המקראי לא היה מאוהבי ישראל, ומוזר הדבר, כי פייטן עברי ייקרא על שמו. ואכן שמו של מחבר פיוט זה הוא יהודה, וכינויו הערבי הוא אבן בלעם, והמילה ׳בלעם׳ היא צורה ערבית מקוצרת לאבן אלעם, כלומר ׳בן הדוד׳ ללא כל קשר לבלעם שבמקרא. כשחיבר רבי יהודה פיוטים, העדיף לחתום בכינוי הערבי דווקא, שכן שמו הפרטי היה שכיח למדי, ולא היה בו משום סימן היכר מובהק. מכל מקום השם המשונה הקשה על המתפללים, ובאחד המקורות אנו מוצאים לאמור: ׳מה נאה פזמון זה ומליצתו, לולי שסימנו בלעם אשר על כן במערב אין אומרים כי אם חציו האחרון משום דלא מסקינן בשמייהו(= אין אנו מעלין שמם של רשעים) והמשורר לא איכפת לו שעשה סימן זה שהוא כינוי משפחה והזכיר שם אביו בלעם לכבד…׳. המקורות מנסים להבין מה גרם למחבר להשתמש בחתימה זו, שגרמה מבוכה למתפללים.

רבי יהודה חי בספרד במאה הי״א לספה׳׳ע, תקופת השיא של תרבותנו. הוא היה מדקדק מעולה וחיבר ספרים רבים ומעמיקים בלשון ובמקרא. הוא כתב על נושאים רבים ומגוונים בלשון העברית: על השמות הנרדפים, על השמות המשותפים (הצימודים מילה אחת שיש לה משמעויות אחדות), על אותיות השימוש ועוד. רק חלק מספריו זכה לכינוס. השיר שלפנינו כתוב בסגנון קל וגמיש, כיאה לפיוט שמחברו בעל לשון.

עיון ודיון

השיר שלפנינו הוא סליחה, כלומר פיוט המיועד להיאמר באשמורת לילי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אווירת הסליחות – היקיצה בעיצומו של לילה כדי לשחר פני א־ל בבית הכנסת בולטת בשירנו. השיר פותח ביקיצה בהרהורי התשובה. הרהוי תשובה אלה מניבים מעשים – ׳אקומה ואבואה לבית א־לי והדומיו׳. המאמץ הכרוך במעשה ההשכמה עם לילה נרשם לזכותם של המתפללים, ובסיום השיר מצוין הדבר לשבחם של עבדי ה׳(טור 17) ובאה הבקשה לזכור להם זכות אבות. דבר מעניין מתגלה בשיר בעמדתו של הדובר אלינו מן השיר. מיהו המדבר אלינו? בפתיחת השיר נשמע קולו של היחיד המשכים לסליחות והפונה לה׳ בבקשת סליחה. ואולם בכמה מקומות נעשית דמות זו של הדובר בשיר דמות דו־משמעית: בטור 8 אכן ניתן להבין שהעבד הוא עם ישראל, ורודיו וקמיו הם האויבים המשעבדים. ובעיקר בולט הדבר במחרוזת השלישית שבה מבקש השיר ׳ענני ה׳ ענני׳, ומציין כי הוא ׳צועק מתגרת צרי, והרי סתם ׳תגרת צרי משמעותה תגרת האויב המשעבד את עם ישראל. גם הלשון בטור 11 מיוחד הוא לבקשות הלאומיות לגאולה. אמנם עיקר עניינו של השיר הריהו היחיד, ובמיוחד ברור דבר זה במחרוזת השלישית, בה מדובר על האדם החוטא שאין לו פתחון פה. על כן נפרש טורים אלה כפי שפירשנו בביאורנו לשיר, בעניין היחיד המבקש לשוב בתשובה. ואולם, כידוע, דו־משמעות אפשרית בשירה, ויש בה טעם לשבח. על כן לא נדחה גם את האפשרות של הפירוש הלאומי. לפירוש זה חיזוק במחרוזת האחרונה שהיא בעלת אופי של בקשה לאומית למען כלל ישראל. כך משלב המשורר בצורה נפלאה בין מעגל של היחיד החוזר בתשובה למעגל של כלל ישראל המורכב מיחידים רבים כאלה. ומכאן דברי התשובה של היחיד ודברי הבקשה למען הציבור.

הרצון לשוב בתשובה מובע בצורה עזה ומועצמת. השיר פונה לקב״ה בשלוש פניות חוזרות: א־לי, צור חילי ומנוסתי בצרתי. כל תקוותיו ומשאלותיו מכוונות למול הבורא, והבורא יודע ומכיר משאלות לבו. פנייה נוספת נמצאת בטור 9 ׳ענני ה׳ ענני׳, כלשון פנייתו של אליהו הנביא על הר הכרמל(מלכים ר יח, לז). זה גם הלשון שבתבניתו בנויה אחת הסליחות ׳עננו ה׳ עננו, עננו בוראנו עננו׳ וכו׳, הכתובה בתבנית החוזרת על עצמה. לבו וכוונותיו של הדובר בשיר מופנים אל הקב״ה בבקשת עזרה וסעד, אך כדי להיות זכאי לעזרה, עליו לשוב בתשובה, ולשם כך הוא פונה בדברי כיבושין אל האדם בכלל, וממילא אל עצמו ואל כל הקורא את השיר: מה יכול האדם להצטדק ולהתנצל? אין הוא אלא מעשה טיט, וסופו יחזור להיות אבק דק. על כל מעשה שאדם עושה, הוא ייתן את הדין, כי הדברים נרשמים בספר חייו.

לשונות השאלה הבאים כאן מעמידים שאלות רטוריות. ולפי ששאלות אלה – התשובה עליהן ברורה ומוחלטת, הן מחזקות את הטיעון. הדיבור בגוף ראשון עושה את המבע השירי אישי מאוד וקרוב מאוד, וכל אדם רואה בשיר את השיר שלו.

ר' יהודה אבן בלעם בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו-ביאור אפרים חזן

פרשת בראשית יצַר כֹּל ובַיום הַשְּׁבִיעִי שבַת-אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת בראשית יצַר כֹּל ובַיום הַשְּׁבִיעִי שבַת

אפרים חזן

שבת בראשית פותחת מחזור חדש של קריאת התורה, ומשלימה את חגיגות שמחת תורה, שבהן כבר חזרנו לקריאה בתחילת בראשית, חיבור לסיום התורה בפרשת 'וזאת הברכה'. 'שבת בראשית' היא שבתו המיוחדת של חתן בראשית, המתחיל את קריאת התורה במחזור חדש, ומודה לבורא עולם על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו. הצירוף 'שבת בראשית' בדברי חז"ל מציין את השבת הראשונה בעולם בסיום הבריאה. שבת פרשת בראשית נקראת בשבת האחרונה של חודש תשרי, ובכך היא סוגרת מעגל, המתחיל בזיהוי ראש השנה עם ימי הבריאה, 'היום הרת עולם', 'זה היום תחלת מעשיך זיכרון ליום ראשון' ומסתיים לקראת המעבר מתשרי לחשוון בפתיחה 'בראשית ברא…'. מעגל שכולו המלכת האל וקבלת מלכותו בעולם. מחזור הקריאה מתחיל מחדש בסיפור הבריאה ובתולדות האדם לדורותיו עד לדור המבול ולנוח אשר 'מצא חן בעיני ה'

עם התחלת המחזור החדש של קריאת התורה מתחילה גם 'שירת הבקשות', הנשמעת בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ. המונח 'בקשה' בשימושו המאוחר מציין פיוט הבא קודם התפילה וכולל בתוכו יסודות של תפילה, בקשה והכנה לתפילה. הבקשות הן בנושאים שונים ומגוונים ונכללים ביניהן פיוטים קדומים השייכים לסוגים שונים

פיוטי הבקשות כפיוטי הכנה לתפילה צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת 'תיקון חצות' ולאחריה עסקו באמירת פיוטים. יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים שהיו משכימים קודם התפילה ועוסקים בשירי שבח ובקשה. במשך הזמן אף נערכו קובצי שירה מיוחדים למטרה זו, סימן וזכר להם יימצא בלקט פיוטי ההקדמה לתפילה בסידורים הספרדים תחת הכותרת 'בקשות'. אלה באים לפני 'תפילת השחר'. לקט זה מעיד על קבוצות שרים, שזימרו את הבקשות, על שמותן המגוונים 'מעוררי שחר', 'מפטירים', 'שיר ושבחה', 'הלל וזמרה', ועוד. אלה הניבו קובצי פיוטים בכל קהילות ישראל באיטליה, בצפון אפריקה, במזרח ובבלקן. בעיקר נתפשט המנהג של ההשכמה בלילי שבתות החורף הארוכים )משבת בראשית ועד שבת זכור( והוא מתקיים עד היום. המנהגים הפעילים והבולטים בדור האחרון הם המנהגים על-פי קובצי הבקשות של יהודי חלב המושרים בבתי כנסת שונים בירושלים, וכך גם הקובץ 'שיר ידידות' – שהתקבל כקובץ פיוטים מרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו )מראכש תרפ"א); ובשם 'אעירה שחר' – קובץ מבואר וערוך בידי הרב ח"ר שושנה ז"ל (באר שבע תשל"ט-תשמ"א). בשני המנהגים הקבצים כוללים משיריהם של משוררי תור הזהב בספרד, משירי ר' ישראל נג'ארה ומשיריהם של משוררים בני המקום.

שירת הבקשות מבוססת על שילוב בין המוסיקה האומנותית המקומית, ובין מסורת השירה העברית הספרדית. לפנינו אם כן שילוב בין מוסיקה נוכרית חילונית לשירת קודש עברית. ההתייחסות של הממסד הרבני לשילוב שירת קודש ומוסיקה נוכרית הייתה חיובית. זאת משום שמסורת של כתיבת פיוטים על פי לחנים זרים קיימים הייתה מושרשת אצל יהודי ספרד כבר מימי תור הזהב. בנוסף, בהשפעת הקבלה מצפת ראו בכך העלאתה של המוסיקה מטומאה לקדושה.

במרכז ביצוע שירת הבקשות עומד הפייטן אשר במקרים שונים מילא תפקיד כפול: הוא היה המשורר, מחבר הפיוטים, והמבצע בפועל של פיוטים (שלו ושל אחרים) בבית הכנסת ובשמחות פרטיות.

השילוב של שירת הקודש העברית עם המוסיקה הוא הגורם המרכזי במנהג שירת הבקשות, שהיה מנהג דתי מובהק והיווה חלק בלתי נפרד מהשבת המסורתית בעונת החורף.

השיר שבחרנו להציג לשבת זו הוא אחד הפיוטים הנפוצים ביותר בקובצי הפיוטים מן המאה השש עשרה ועד ימינו אלה. והוא כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו בסדר הבקשות לשבת בוא. הפיוט מתאים ביותר לפרשת בראשית, זמר לשבת, המעמיד במרכזו את השבת כתכלית מעשה שמים וארץ וסיום מעשה בראשית, ומתאר את מחבר את הבריאה עם השבת, ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט לשבת פייטן אנונימי, מימי הראשית של שירת 'מעוררי השחר', והוא מגיע אלינו בתפוצה רבתי של שירות הבקשות למנהגיהן ולמחוזותיהן בדפוס ובכתבי היד. דוידזון ב'אוצר השירה והפיוט' מונה 2 בדפוס מן המאה ה-16 עד למאה ה-20

עדות מעניינת מציג י' רקנטי במאמרו במרשתת השירה בבתי הכנסת הסלוניקאים בתל אביב "הצבי מביא את 'קמתי להלל' כדוגמה לפיוט ייחודי. זוהי למעשה הקדמה ל'מזמור שיר ליום השבת ( תהלים צ"ב) ששרו בטנדה[4 ההתכנסות החברתית-המוזיקלית של המתפללים לאחר תפילת מוסף בשבת.] בבית הכנסת 'בית תפילה'

קמתי להלל / לא ידוע

קַמְתִי לְהַלֵּל לְשֵׁם הָאֵל הַנִּכְבָּד
שֶׁיָּצַר כֹּל וּבַיֹּום הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת
וַאֲזַמֵּר לוֹ בְּעוֹד בִּי הִלּוֹ
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

בְּרֵאשִׁית כֹּל בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם
אֵשׁ וַאֲוִיר הָאָרֶץ וְהַמַּיִם
וְאָמַר יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר
בֹּקֶר וְצָהֳרָיִם

שַׁבָּת וְדִינִין נָתַן לָנוּ בְּמָרָה
וּבְהַר סִינַי הִנְחִילָנוּ הַתּוֹרָה
וְשַׁבָּת לִשְׁמוֹר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
אָמַר לְאֻמָּה טְהוֹרָה

וּבִזְכוּתָהּ תִּנְצְרֵנוּ כְּבָבַת
וְאַחַר מָוֶָת תַּצִּילֵנוּ מִלַּבַּת
לְהִתְעַדֵּן בְּגַן עֵדֶן
עוֹלָם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת

1-קמתי … הנכבד: פתיחה זו מצוטטת בשו"ת המבי"ט, יליד שאלוניקי, )חלק א סימן ק( 'קמתי להלל לשם האל הנכבד', עדות להתקבלותו של הפיוט כבר במאה הט"ז. 2 .וביום השביעי שבת: על פי שמ' לא, יז ' כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ 3.בעוד בי הלו: כל עוד אור בקרבי ונשמתי בי, על פי משלי כ, כז.  נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם;    חֹפֵשׂ, כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן. 4 . בראשית … השמים: על פי בר' א, א. 5 .אש … והמים: הם ארבעת היסודות שמהם נברא העולם, על פי התפיסה המדעית בימי הביניים וכפי שהיה מקובל אז בין חכמי ישראל. 6 .ואמר … אור: על פי בר' א, ג. בקר וצהרים: על פי תה' נה, יח, וציין את זמני האור. 7 .וגם … המאורים: כיוון שפתח ב'אור', המשיל לבריאת המאורות ביום ד. 8 .לאור עולם: להאיר לעולם, על פי על פי יש' ס, יט- כ ' ישעיהו פרק ס '.. וְהָֽיָה־לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵֽאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ ורמז לאור הגאולה לעתיד לבוא. 9 .ואמר: על דרך מאמרות הבריאה 'ויאמר אלהים…' ואמר … טהורים: דילג לבריאה מן היום השישי, על פי בר' א, כד. 10 .דגיםהאדמה: חזר לבריאת היום החמישי, על פי בר' א, כ-כב, וביקש לצרף את שלוש הבריאות שזכו לברכה. 11 .וגם … וחכמה: על פי בר' א, כו-כז. 12 .והמשילו עלי כלו: על פי בר' א, כח. תולה … בלימה: כינוי לבורא עולם, על פי איוב כו, ז. 13 – 14 .בשביעי … עשה: על פי בר' ב, ב. 15 .וברכו … אותו: על פי בר' ב, ג וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ 16 .שבת … במרה: על פי בבלי סנהדרין נו, ע"ב, בדרשה לפסוק בשמ' טו, כה שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וראה פירש"י על אתר.17 – 18 .ובהר … ושמור: על פי שמ' כ, ח-יא, דב' ה, יב, וכמדרשם, כגון בבלי ראש השנה כז ע"א 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'. אמה טהורה: כינוי לכנסת ישראל.

פרשת בראשית יָצַר כֹּל וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שָבַת

אפרים חזן

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹח-אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת נח

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

אפרים חזן

בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,

וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

 

וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן

 

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .

מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד‏
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר‏
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,‏
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים‏
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

1-יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳) שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח.13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.

מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.

האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

פרשת נח- אפרים חזן

פרשת לך לך אפרים חזן-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר

אפרים חזן

פרשת לך לך אפרים חזן

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר

פרשות לך לך-וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, אֵ יתנו של עולם. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם', כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש נס"ה, ממנו נגזר מאוחר יותר השם 'ניסיון', שמנסה האל את האדם, נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, כי על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות, התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו – לא) כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט 'שנים ב'לך', שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה'.

כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים: כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ב ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו 1 ספרים. מתוך דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מן ניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד זאת ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו מעורכי ספר השירים 'שיר ידידות', קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום, לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי אל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַןשָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָבדָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּןכֹּחוֹ אָזוּר:

 

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹפִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"
אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּחכִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּהכַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָהגַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיקגָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּהוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁםוְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַר
15-אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶןאָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיוחַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּרוַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:

20-רְכוּשׁ קַחמִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָלאִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּעקִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּחמִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

25-דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"
אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִיעֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּןמֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּכִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַילוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִיאל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִיבָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹעוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁתאֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

30-מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / שדַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַחוְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹלאֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

 

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

35-שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵלמוּסָרוֹ / אָמְרָהדְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָהכִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָהכְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
40-יָצְאָהבָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּוּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִישִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

45-חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

ביאור הקצידה

1 .בדורו: רומז אל פרש"י לבר' ו, ט נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו– '…ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'. ארז לבנון: רומז למדרש בתנח' לך לך, ה ובבב"ר מא, א (תיאודור-אלבק, עמ' 387-386 .)כסמי מזור: כתרופה למכה, והוא על פי המדרש, 'ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה, שמא יקלקל ואין מי שיתקן… ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות, כדי שיסבול דורות שלפניו ודורות שלאחריו', בר"ר יד, ו (תיאודור-אלבק, עמ' 130 ,)והשוו: אבות ב, ה. 2 .מארץ קוץ ודרדר: ארצם של רשעים על פי המדרש 'שהיו אוכלין ושותין ופוחזין… ]וארצם מעלה קוץ ודרדר[, בר"ר לט, ח -תיאודור- אלבק, עמ' 371 . רגליו יבזור: ילך, יפזר רגליו, על פי הלשון בבבא קמא ס ע"ב. 3 . ארצה מצרים ירד: בר' יב, י. דר… קנן: לשעה, שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, על פי בר"ר מ, ב (תיאודור-אלבק עמ' 382 .)כחו אזור: שכל נסיונות של רעב 'כולם לא באו אלא בימי בני אדם גיבורים', על פי בר"ר מ, ג -תיאודור-אלבק, עמ' 383 . 4 .הביט באשתו: רמז למדרש שעד עתה לא נסתכל בה מתוך צניעות, פירש"י לבר' יב, א, על פי תנח' לך לך ה; וראו גם: ב"ב טז ע"א. פקדה: ציווה עליה. כי יופיה: על פי בר' יב, יא. כסוחרת דר: רמז למדרש שאברהם החביא את שרה בתיבה, ולפי שתבעו את המכס, והוא היה מוכן לשלם גם בעבור אבנים יקרות, פתחו את התיבה ומצאוה (בר"ר מ, ה )תיאודור-אלבק, עמ' 385 .)מעזור: חידוש לשון של הפייטן, ורמז לבר' יב, יג. 5 .שרים… תיקח: ראו פירש"י לבר' יב, טו: 'הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך'. כסמדר: כצעירות ורעננות, וראו בר"ר מה, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 451 .)6 .אוילים: הם המצרים, על פי יש' יט, יא. שבו שרה: השוו: בר"ר מא, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 389 .)מלך נבער: הוא פרעה, על פי יש' יט, יא. 7 .מבנות מאשרה: 'שהכול בפני שרה כקוף בפני אדם', ב"ב נח ע"א. מעט מזער: שלא נשארה בבית פרעה אלא זמן קצר. 8 .תנער: מכולן היא נראית צעירה כנערה. על דרך המדרש 'בת עשרים כבת שבע', בר"ר נח, א )תיאודור-אלבק, עמ' 618 .)וחידש הפייטן משמעות בפועל זה על יסוד הלשון במסכת עירובין נג ע"ב: 'עלץ בנערה אהרונית עירנית והעירתו'. 9 .נכותו: אוצרו, על פי בר' יב, טז. ובצרו: זהבו, על פי איוב כב, כד. 10 .גדר גדרו: הגן עליו והקיפו כחומה. לאשת חיקו: את אשת חיקו. נטר: שמר מפני פגיעתו של פרעה; וראו: בר"ר מא, ב )תיאודור- אלבק, עמ' 389 .)נגע: נצטרע, על פי המדרש שם. כתל ושור: קירות וחומות לקו אף הם, על פי המדרש. 11 .קראו: פרעה לאברהם. הוכח: תוכחה על משקל הסכם, לצורה ראו: דמאי כב, ג. עברו: בתוך השיחה. תאטר: תסגור, על פי תה' סט, טז. מה… לי: ראו בר' יב, יח. לא במישור: לא נהגת עימי ביושר. והלשון על פי יש' יא, יד. 12 .קח אשתך: בר' יב, יט. מגש מקטר: אלו המתנות, שם, טז. פקדם:

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים , שם, כ. בכשור: בצורה ראויה וכשרה. ואף זה חידוש לשון רד"ק. 13 .מקדם לעי: על פי בר' יב, ח; יג, ג. שפרירו: אהלו, על פי יר' מג, י. שחה שם: וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה., בר' יג, ד. משטר: סדר וחלוקה, וראו גם בר' יג, ט ובר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)ובנה גשור: אף-על-פי שהתרחקו זה מזה, שמר אברהם על הקשר עם לוט, וראו גם תנח' לך לך ג, י. גשור: גשר )לא כשם פעולה(, חידוש הפייטן הוא. 14 .שרה… הועד: לאחר שנפרד ממנו לוט נתגלה ה' לאברהם, ראו: בר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)15 . ארץ עדן מדברה: על פי יש' נא, ג. 16 .אחוז בקו משטרה: על פי בר' יג, יז, והמשטר הוא בהליכה המסודרת. וסער: התהלך בה בסערה, שהליכתו הוא מעשה קניין, והוא רמז שתהא נוחה להיכבש לבניו )ב"ב, ק ע"א(. 17 .ידע… עזרו: אברהם בטוח היה שה' יהיה בעזרו על פי בר"ר מג, א )תיאודור-אלבק, עמ' 415 .)עלה קצפו: נצטער וזעם על מה שקרה. ויעתר: הִּ רבה להצטער, ולשון עתר וריבוי על- דרך מש' כז, ד. 18 .הריק חניכיו: בר' יד, יד. חיל אזרו: ששילח מבין חניכיו כל הירא ורך הלבב, בר"ר מג, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 416 .)חתר: התאמץ והשתדל. ויעצור: שביקשו למנותו מלך עליהם )בר"ר מג, ו(. 19 .מלך רם: מלכי צדק, בר' יד, יח. אשכר: מנחה, הוציא לחם ויין שם. 20 .רכוש… אנצור: דברי מלך סדום שם, כא. בתר: חילק, ראו שם, כב. 21 .קפץ נשבע: אברהם נשבע הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל …', שם, כב-כג. מן הזהב עד הצור: מזהב ועד אבן פשוטה. 22 .במשורה: בצמצום ובמידה. ילידי נער: על פי הנאמר בבר', יד, כד. 23 .אנשי צורה: הם בעלי בריתו של אברהם: אשכול, ענר וממרא. במשער: בשיעור הנכון ולא יותר. 24 .אל תתהלל: על פי הנאמר בבר' יד, כג. 25 . דאבה רוחו: על פי המדרש 'תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה' בר"ר מד, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 428 .)אל תירא אברם: דברי ה' אליו )בר' טו, א(. שמעה: רוחו שדאבה. ותצור: שמר הדבר בלבו. 26 .עיני לך ישברו: על פי תה' קמה, טו. העבד יהי טפסר: הייתכן כי עבדי יירשני ויקבל את גדולתי? בן משק ביתי: בר' טו, ב. קניני אצור:יצבור את רכושי. 27 .בני… מרום: בר' טו, ה. 28 .נהרו: האירו. והתיצבה על מצור: על פי חב' ב, א. ובמדרש שנינו: א"ר יהודה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הבט נא מלמעלה למטה, בר"ר מד, יב )תיאודור-אלבק, עמ' -432  29 .בניך… בצור: מה ששאל 'בַ מָּ ה אֵ דַ ע כִּ י אִּ ירָּ שֶ נָּה' )בר' טו, ח( לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באיזו זכות, על פי בר"ר מד, יד )תיאודור-אלבק, עמ' 435 .) האמין בו: בבר' טו, ו. בירשת ארץ: לגבי זכותו לרשת את הארץ. 30 .מה… גער: 'מפני מה נענש אברהם שנשתעבדו בניו למצרים… שהפריז במידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע', נדרים לב ע"א. 31 .שלש עגלה: בר' טו, ט. גוזל נער:גוזל צעיר. 32 .וקבל בגזרה: שהם כנגד השעבוד, על פי בר"ר מד, טו )תיאודור-אלבק, עמ 437' 33 .ודע… מצור: על פי בר' טו, יג-יד. יעשר: שם, יד. לעם מצור: למצרים, על פי יש' לז, כה. 34 .במרבית אוצרו: באוצר רב, ברכוש גדול. ובשיבה טובה: בר' טו, טו. תחרוש תקצור: יעברו ימיך, על דרך בר' ח, כב. 35 .שרה… ישר: שרה הצדיקה עליה את דין עקרותה. נתנה… עצור: על פי בר' טז, א-ג. 36 .אם… יוצרו: שהקב"ה הבטיח לאברהם בנים. גם… מכשר: אף זה דבר ראוי, ולכן נתנה את הגר לאברהם. אולי… הצור: כדבריה 'אּולַי אבנה ממנה, בר' טז, ב. 37 .הגר הרתה: שם, ד. כאיש יין עברו: הריונה גרם זחיחות דעת כשל שיכור. על… כצור: ששכחה מקומה ונתגאתה על גברתה על פי בר' טז, ד. גאתה כצור: לבה גאה כסלע רם. 38 .רעה וצרורה: שנעשתה צרה, אישה יריבה לגברת, והייתה כפוית טובה. לא… מהר: שלא הייתה אלא פילגש. 39 .רבת… נאר: שנהגה בחוסר יושר כלפי מטיבתה. מביתי נאר: במרי רוחה טענה שרה כלפי אברהם, על פי בר' טז, ה. וכאילו ביקשה לגרשה מן הבית. 40 .יצאה ברחה: על פי הנאמר שם, ו. גזעה מואר: לפ שהיא מבני מצרים שהוא מבני חם המקוללים, ראו: בר' ט, כה. 41 . אב… שור: הקב"ה לא העניש את הגר על מעשיה. יושבת שור: זו הגר, שברחה והגיעה לדרך שור, בר' טז, ז. 42 .מלאכו: ראה שם. בענן אורו: על פי איוב לז, יא, שנגלה לה על עין המים. שער דמעתה כתער: שערי דמעות לא ננעלו, ברכות לב ע"ב, וכן שערי תפילה, איכ"ר ג, לה. עתר: תפילה, על פי בר' כה, כא. כבודוישור: שאינו מתעלם מן העלובים, וראו יש' סו, ב. ולפי ששרה עינתה את הגר הקב"ה ראה בעוניה. 43 .שוב: על פי בר' טז, ט-י. ארבע כעתר: יהיו בריבוי ובשפע, על פי מש' כז, ד. ישמעאל… שור: על פי בר' טז, יא-יב. בעין שור: כי שם, על העין בדרך שור, נגלה המלאך להגר. 44 .קים… מל: על פי בר' יז, מב-נז, ובנושא אברהם. ויבצור: לשון חיתוך וגזירה ולשון התחזקות וביצור. 45 .חזק נאזר בגבורה: כינוי לקב"ה. בגבורה אזרו: חיזקו והרבה כוחו, והמלה 'גבורה' נקראת כפל. חותם בריתו נטר: שאברהם שמר על מצוות המילה. יתגדל שמו: יתגדל שם ה' ששמר על אברהם.

על המחבר רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים 'שיר ידידות'. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד 'שירי דודים'. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב-יד נאה והוא פורסם במהדורה 3 פקסימילית בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים מהם אחד בארמית ושניים בערבית-יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב'שיר ידידות', אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז"ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית-מוסרנית; באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות. רבי דוד היה גם צייר אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה ואף פרסם כתבות אחדות ב'הצפירה' וב'היהודי'.

משהו מרוחה של ההשכלה האירופית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייטנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים  וחידושי צורה נועזים . בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א' בן-סעדון, מעניינים בשירתו.

עיון ודיון הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו 'נשיא אלוהים', כדבריהם של בני חת (בראשית כג , ו). המילה 'בדורו' באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו 'לתקן עולם במלכות שדי', וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: 'והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד'. עוד יש במילה 'בדורו' כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר 'בדורותיו', מלבד המובא בביאורנו יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.(תה' צב, יג) לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש מתנובת התמר ומפריו. תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד 'קבל את דברי אל חי יוצרו', אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא 'ארצה מצרים ירד' וכבר מגיע ניסיון נוסף 'אוילים שבו שרה בית מלך נבער'. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו 'קח את אשתך לכו אל תאחרו', ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה 'בניך לא יספרו', אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן 'נתנה לו שפחה כי רחמה עצור', 'הגר הרתה' והתוצאה 'שפחה על רעיה גאתה כצור', מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו ניסיון המילה 'קיים בבריתו למול בשרו'. המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז 'דר' על משמעויותיו השונות: את הציווי 'לך לך' שמע אברהם 'מארץ קוץ ודרדר', ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך 'כי כבד הרעב דר / באהלם קנן' מציין החרז 'דר' את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה 'דר' את יופיה של שרה ואת 'מראה זיוה כסמדר'. בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרשת לך לך-אפרים חזן

חיי שרה – פרשת חיי שרה- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן.

אפרים חזן

חיי שרה – ערוך פרשת חיי שרה

 מאור חתני חיש יזרח / עם בת נדיבים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את עבדו זקן ביתו אל ארם נהרים 'לקחת' אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות. מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת 'ואברהם זקן' (בראשית כד, א-ז), הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת 'ואברהם זקן' ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב. מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות דף יז ע"ב נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, 'שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה', או, למשל, עדותו של רבי דימי שם הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן' והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכד', שילב את השירים  לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו. דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא 'אהבת נעורים מעולם' שפרסם ע' פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב-משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים בָּנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

הוֹן וְעֹשֶׂר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אָשֵׁר בְּנוֹ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חִנְיָטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵס כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹּרָת יִנָּתֵן חָתָן

יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תַּחֳנַן כַּלָּה

 

 

1-איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק"ש תהלים , קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2 . כעדנה: היא שרה, על פי בר' יח, יג. 3 .כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: 'וַיֵּצֵּא יִצְחָק לָשּוחַ בַשָדֶּה לִפְנֹות עָרֶּב' -בר' כד, סג-. 4 .כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: 'וִיתרצֲצּו הַבָנִים בְקִרְבָה' -בר' כה, כב-. 5 .כאיש תם: יעקב, על פי 'וְ יַעֲקֹב אִיש תָם יֹשֵּב אֹהָלִים' -שם, שם, כז. 7- .כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: 'גּור אַרְיה יְהּודָה מִטֶּרֶּף בְנִי עָלִיתָ כָרַע רָבַץ כְאַרְיֵּה וכְלָבִיא מִ י יְקִימֶּנּו' -שם, מט, ט-. יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8 .חניטים: צאצאים, על דרך: 'הַתְאנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ ', שה"ש ב, יג. 9 .כפֹרת: הוא יוסף, שנאמר בו: 'בֵּן פֹרָת יֹוסֵּף בֵּן פֹרָת עֲלֵּי עָיִן' -בר' מט, כב-. 10 .כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, -שם, מא, כב-.

משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.

הפתיחה 'ובכן ומשוש חתן על כלה' מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן 'שֹוש אָ שִ ישבַה'… כֶּחָתָן יְכַהֵּן פְאֵּר וְכַכַלָה תַעְדֶּה כֵּלֶּיהָ ' -יש' סא, י- ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.

מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן ואף דונש, ראשון המשוררים 4 בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן 'דבק חתן בדתך' והוא 'פיוט לחתן לספר תורה'. נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש. מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן

וְאָז אִלֵּם בַּשִּׁיר יָרוֹן

נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק

שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן

 

אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש 'חתם' את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד אל מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל. מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן 'דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך' כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל 'יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך' ומסיים באמירה המשובצת 'תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך' והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת 'ואברהם זקן'. הכתובות בכתבי היד -גם האשכנזיים- מציינות פיוט זה 'כשירד החתן מן הבימה'. עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה. השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני לבין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית-הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל, והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, וברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת-ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופיה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: 'סות הדר עדיה /ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים' -'משכיל שיר'-; ובשיר אחר -'ממעונות אריות'- מתואר החתן 'הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…'. לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי החתונה. בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה 'ושמו ברכו, עדת אל בצהלה' 'משכיל שיר ידידות'. בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר 'מלכי אתה תנחמני' ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד-בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד

. המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את 'הרשויות' לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה-לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור. ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח איש טריפולי הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי 'ואברהם זקן': פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט  לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז. מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי 'ואברהם זקן' בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו-משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אליגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים. הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.

מַלְכָּא רָבָא/ קְיָם סָבָא/ רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן !

שְׁזִּיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!

הַּב רְוָוחָה / לָן וּמְשִׁיחָא / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!

בְּדִיל שְׁמָךָ / פְּרוֹק עַמָּךְ /  וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלְךָ

וּבְדִיל סָבָא נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּם עֲלָּךְ

 

1 .מלכא רבא: כינוי לקב"ה המלך הגדול, על פי תה' מז, ג. קיים… לן: ברית אהובך הזקן זכור לנו והוא על פי הסליחה 'רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא'. 2 .שזיב… רחימא: הצל את עמך האהוב עליך. מגו חיון קלן: מתוך החיות הבזויות והוא כינוי לרשעי אומות העולם. 3 .הב… עלן: תן רווח והצלה לנו ומשיח שלח ושוב אלינו. 4 בדיל… היכלך: בעבור שמך, הצל עמך ותשכון בתוך היכלך. 5 .ובדיל… עלך: ובזכות הזקן, שאמר לעבדו 'וְ אַשְבִיעֲך' ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה -בר' כד, ג-

מִי נְשָׁמָה שָׁם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי

מִמְּעוֹן אָבִי וְשָׂמַּנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי

עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחְבֹּושׁ / הוּא שְׁלָחַנִי

אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְׁאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי

צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי

 

1 .מי נשמה שם: מי ששם נשמה ורוח באדם. 2-1 .שלקחני ממעון אבי: על פי בר' כד, ד 'אֱלהֵּי הַשָמִַים אֲשֶּר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי'. ושמני לראש עם: אב המון גוים -בר' יז, ד-. 3 .ולנשברי לב לחבוש:על פי תה' קמז, ג, ועניינו כאן: שהיה אברהם מגייר גרים -בר"ר לט, יד, עמ' 379 – 5 .ציר: המשיח. כאן מבקש אברהם על כלל ישראל. כי אל ארצי: רמז לפסוק היעד וכאן הכוונה לארץ ישראל.

על המחבר רבי מוסה בוג'נאח חי בטריפולי המאה הי"ז ונפטר בשנת ת"ם -1680 . אישיותו של רבי מוסה בוג'נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח של יהודי טריפולי במאה הי"ז, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה. חלק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי ואמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת 'נשמת', שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפון אפריקה. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים, ברם יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת 'נשמת', בתוכה ולאחריה לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב. מלבד פיוטי תפילה כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה והרבה פיוטים בתהילת ה' ובנושא הגלות והגאולה ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האליגוריים באהבת התורה המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה. רבי מוסה הכיר היטב את שירת ספרד והשפעתה של זו ניכרת היטב בשירתו ויש לה חלק באיכותה. אף הוא הצטיין בהעמדת תבניות שירים מורכבות ומופלאות ולעתים מדהימות – מחרוזות ארוכות מאוד בעלות טורים ארוכים המתחלקים לצלעיות רבות, או בעלות טורים קצרים בחריזה צפופה היוצרת עושר צלילי. שירתו מצטיינת בשעבוד התחביר לתוכן תוך העמדת אינוורסיה תחבירית )שינוי סדר המילים במשפט( או לשון קצרה המחייבת את הקורא לתת את הדעת למשפט הנתון. באופן מפתיע אנו מוצאים בין שיריו שיר חול קצר, 'מקור זמרה בלבי', שיר התפארות בסגנון שירת ספרד, ואפשר שיש כאן רמז לשירת חול שכתב המשורר ושלא הגיעה לידינו. שיריו של רבנו מוסה נקלטו בקהילתו, טריפולי, ואצל יהודי תוניס והם מהווים מרכיב מרכזי בקובץ השירים החשוב 'שירי זמרה' )ליוורנו תרל"ב( הכולל את מבחר הפיוטים שנהגו בתוניס. שיריו יצאו לאור במהדורה מדעית מבוארת בצירוף מבוא נרחב לשירתו ולשירת תקופתו.

 עיון ודיון נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: אַשְׁבִּיעֲךָ–בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ:  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ השבועה שמשביע אברהם את עבדו 'מתהפכת' בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. דברי הסליחה הקדומה בארמית 'רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא' )=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב( עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה ולמעמד הקריאה, כך הכינוי 'סבא' לאברהם מחזיר אותנו 'וְאַבְרָהָם זָקֵּן בָא בַיָמִים' ולתרגום 'ואברהם סיב…'. הפנייה 'מלכא רבא' )=המלך הגדול( לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו 'ואשביעך'. כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו, וכך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית. הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו 'לנשברי לב לחבוש', ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות 'אל ארצי', וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה. הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה 'אלה רב' 'רבון כל עלמין' מדגישים את שלטון האל בעולם,והכינויים 'בריה' ו'עמיה' לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק. המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף 'שוש ישיש' מקשר אותנו להפטרה הקדומה לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה 'ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים'. הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים -ח, יד-, המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל'מעון האהבים', לבית המקדש ולארץ ישראל. עיקרם של פיוטי 'ואברהם זקן' הם אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו-משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.

חיי שרה – פרשת חיי שרה- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן.

 

פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

אפרים חזן

פרשת ויצא "וְשַבְתִּי בְשָׁלֹום / אֶל בֵּית אָבִּי" פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָּלָּיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָּארֶץ אֲשֶר אַתָּה שֹׁכֵּב עָּלֶיהָּ לְָך אֶתְנֶנָּה ולְזַרְעֶך… ופָּרַצְתָּ יָּמָּה וָּקֵּדְמָּה וְצָּפֹנָּה וָּנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָּנֹכִי עִמָּך' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת " (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי". במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה מתחבר לאמירה 'עִמֹו אָּ נֹכִי בְצָּרָּה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:

'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט( 1 וירא כי אין איש וישתומם וגו'

ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש. דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

על המחבר לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי. השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום". בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ( "הָּ יִיתִ י בַ ּיֹום אֲ כָּלַנִי חֹׁרֶ ב וְ קֶ רַ ח בַ לָּיְלָּה וַתִ דַ ד שְ נָּתִ י מֵּ עֵּ ינָּי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה. הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת. כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְשּוב ה' אֶת שִיבַת צִיֹון הָּיִינּו כְחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב". המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".

מָּתַי אֶחֱלם / נֹותְבֵּי נְתִיבִי

וְשַבְתִי בְשָּלֹום / אֶל בֵּית אָּבִי

 

לְשַדִי נֶהְפְַך / לְחֹרֶב וְשָּרָּב ,

כְּבֵדֵי נִשְׁפָּךְ / מִיּוֹם חָרַב

דְּבִירִי, וְאַפָףְ / נִמְשַׁךְ וְרֹב רָב

וְאַרְיֵה בְמַּאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי

 

וְהִנְנִי זוֹחַל / וְנַפְשִׁי דָּוָה

מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה

וַאֲנִי מִיַּחַל / וַאֲסִיר תִּקְוָה

כִּי אֱלֹהֵי וַה' לְרִיבִי

 

יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה

יְשֵׁנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה

וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לַגּוֹלָה וְתוֹעָה:

שׁוּבִי אֶל עֲרַיךְ שׁוּבִי

 

חֲנִיתְךְ הָרַק / וְנְקֹם שְׁכוּלָה

מִצָר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה

כְּגֶפֶן שֹׁרֵק / וְתִהְיֶה בְּעוּלָה

הָאוֹמַר לַצֻלָה חֳרָבִּי

 

זְמִירוֹת מְתַנִים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם

לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם

קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם

זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא

1 .מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2 .ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3 .לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4 .כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 5-4 . מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6 .ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7 .זוחל: ירא ורועד 8-7 .ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9 .ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10 .כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 11-14 .ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11 .ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12 .יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13 .ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14 .שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שּובִ י בְ תּולַת יִשְ רָּאֵּל שֻׁבִי אֶל עָּרַיְִך אֵּלֶה". 15 .חניתך שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16 .חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 17-16 .על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 22-19 .זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".

פרשת ויצא- רבי מוסה בוג'נאח-אפרים חזן. המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי-אפרים חזן

אפרים חזן

מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי

מאתאפרים חזן

חנוכה תשע"ד

לקריאת המאמר

מבוא

החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקורבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).

זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים.

כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.

מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב    ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה

משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי).

הפיוט וביאורו

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.

יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

 

מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הניסים שעשה הקב"ה עימהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קורבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעובדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

 

רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כֹּחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:

דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הניסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הינסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה  השוו תפילת 'על הניסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.

עיון ודיון

בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.

פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.

מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קורבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).

המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.

נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר.

פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה -ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי-אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה

ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי

חן מיוחד נסוך על פרשת מקץ. היא חלה בשבת חנוכה, ולעתים מדובר במפגש משולש: חנוכה, שבת וראש חודש. לא נתעצלו הדרשנים ומצאו קשרים בין ענייני החנוכה ופרשת 'מקץ', כגון: המילה 'שְׁנָתַיִם' שבפסוק הפתיחה 'וַיְהִ י מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים…' שנדרשה ראשי תיבות: 'שמאל נר תדליק ימין מזוזה'. עוד קשרו את הפסוק 'וַתֵּ רֶ ב מַ שְׁ אַ ת בִ נְׁיָמִ ן מִ מַ שְׁ אֹת כֻּלָם חָ מֵּ ש יָדֹות' ) בר' מג, לד( לתפילת 'על הנסים', שבה נאמר 'מסרת גִ בורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך', ובסך הכול חמש פעמים 'ביד' כנגד חמש הידות.

אך נראה כי הקשר הממשי בין פרשת מקץ לחנוכה טמון בבסיס הדברים, במעין נוסחה המלווה את עם ישראל וגורלו מאז ימות עולם: משעבוד לגאולה, מאפילה לאורה וחוזר חלילה, ופרשת מקץ – כמוה כחג החנוכה, מציינת את גאולת יוסף ועלייתו לגדולה. הנה 'בַעַל הַחֲלמֹות' מגשים חלומותיו בעזרת החלומות, והביטוי 'בַ עַ ל הַ חֲ ֹלמֹות' מקבל כפל משמעות, לא רק הנער החולם אלא גם מי ששולט בפתרון החלום, 'צָ פְׁ נַת פַ עְׁ נֵּחַ ', ומשמעות נוספת: מי שיודע להכין תכנית פעולה מפורטת בהתאם למסר האלוהי העולה מן החלום. התכנית מרשימה מאוד את השומעים ובעיקר את פרעה, והחולם הגדול עולה לגדולה, והכול קוראים לפניו 'אַ בְׁ רֵּ ְך'. מעתה הופכים החלומות לסמלים של הצלחה וברכה, וכך עושה רבנו ברוך בן שמואל ממגנצא מחשובי הפייטנים באשכנז, אשר תרם לזמירות השבת את הזמר הנודע 'ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה', בפיוט לחתן שכתב בתבנית ספרדית ובמשקל ספרדי בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה

לירידת החתן

בְּיוֹם טוֹבָה / וְנֶחָמָה / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה
רְאִיתִיךָ / כְמַלְאֲךְ צוּר / יְדַעְתִּיךָ מְלֹא חָכְמָה
וְטוֹבוֹת רָב / עֲלֵי רֹאשְׁךָ / יְבוֹאוּן לָךְ בְּיָד רָמָה
כְּמֶלֶךְ בַּ / גְּדוּד תִּשְׁכּוֹן / בְּתוֹךְ לֶשֶׁם וְאַחְלָמָה
עֲלֵי מַעְלוֹת / תְּהֵא עֹלֶה / כְּמוֹ טָלֶה לְרֹאשׁ כִּימָה
לְךָ הָאוֹר / וְתוֹצִיא אוֹר / כְּאוֹר מֵאִיר בְּתַעְלֻמָה
לְךָ חָתָן / הֲלֹא נִתַּן / יְקָר חָכְמָה וְתַעְלֻמָה
וְהֶחָתָן / כְּמוֹ מַתָּן / בְּסֵתֶר יִ כְפֶּה חֵמָה
לְךָ שֶׁמֶשׁ / וְיָרֵחַ / כְּמוֹ עֶבֶד כְּמוֹ אָמָה
לְךָ עַיִשׁ / וְכָל-בֶּן-אִישׁ / מְשָׁרְתִים לָךְ [בְּ]רֹב אֵימָה
לְךָ רָמַת / גְּדוֹל אֶרֶז / יְפֵה רַעְנָן גְּבַהּ קוֹמָה
לְךָ בֶּרֶךְ / אֲנִי בָרֵךְ / אֲבָרֵךְ בְּקוֹל רָמָה
הֱיֵה [זָרִיז] / כְּרָץ לִקְרַאת / שְׁלֹשֶׁ[ת] מַלְ אֲכֵי רוֹמָה
וְכַיּוֹלְדוֹ / אֲשֶר חָפַר / בְּאֵר מַיִם בְּעֵת צָמָא
הֱיֵה שָׁלֵם / כְּבָא שָׁלֵם / וְסוֹף יָרַד מִצְרַיְמָה
וְתִתְבָּרַךְ / כְמוֹ אַבְרַךְ / [וּ]מַשְׁבִּיר בָּר כְּחוֹל יָמָה
וְכַלָתְךָ / לְעֻמָּתְךָ / אֲשֶׁר בָּרָה כְּמוֹ חַמָּה
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ / לְמֶמְשֶׁלֶת / וְנִדְגֶּלֶת וַאֲיֻמָּה
וְתִפָּקֵד / כְּמוֹ חַנָּה / לְבֵן חָנָה בְּעִיר רָמָה
וְיָעֹז בָּךְ / חֶסֶד נְעוּרִים / חֲסָדִים לְתַשְׁלוּמָה
אֲשֶׁר נִתְכֹּו / נֲנָה שִׂמְחָ / תְךָ הַיּוֹם וְנִתְאָמָה
בְּעֵת יֵשַׁע / בְּעֵת רָצוֹן / אֲלֻמָּתְךָ הֲלֹא קָמָה.

 

1 .ביום טובה: ע"פ קה' ז, יד. אלמתך… קמה: ע"פ בר' לז, ז. 2 .מלא חכמה: ע"פ: מְלֹא רוח חָכְמָה ה', דב' לד, ט. 3 .רב: כינוי לקב"ה. ביד רמה: ע"פ שמ' יד, ח ועוד. 4 .כמלך… תשכון: ע"פ: 'ְ וְאֶשְׁכּוֹן, כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד; איוב כט, כה. לשם ואחלמה: מאבני החושן, על פי שמ' כח, יט ועוד. 6 .ותוציא… כאור: ע"פ: 'וְהֹוצִיא כָאֹור צִ דְקֶך', תה' לז, ו; וְתַעֲלֻמָהּ, יֹצִא אוֹר., איוב כח, יא. 7 .נתן יקר: ע"פ אס' א, כ. חכמה ותעלמה: ע"פ, איוב יא, ו. 8 .מתן… חמה: ע"פ: מַתָּן בַּסֵּתֶר, יִכְפֶּה-אָף;    וְשֹׁחַד בַּחֵק, חֵמָה עַזָּה, מש' כא, יד. וכיוון הפייטן לנאמר בירושלמי, ביכורים פ"ג ה"ג: 'שלשה מוחלין להם עונותיהם גר והעולה לגדולה והנושא אשה'. 10-9 .לך… אימה: ע"פ חלומותיו של יוסף, בר' לז, ט-י. לך… אמה: השמש והירח הנם כעבד וכשפחה למול החתן. 10 .עיש: מערכת כוכבים. 11 .ארז… קומה: ע"פ: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל–וּגְבַהּ קוֹמָה, יח' לא, ג. 13 .כרץ… רומה: כינוי לאברהם אבינו, ע"פ, בר' יח, ב. 14 . וכיולדו… צמא: כינוי ליצחק, ע"פ:  וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם ע"פ, בר' כו, יח. 15 .כבא… מצרימה: כינוי ליעקב כבא שלם: ע"פ: 'וַּיָבא יַעֲקֹב שָלֵּם…, בר' לג, יח. וסוף… מצרימה: ע"פ: בר' מו, ח. 16.כמו… ימה: כינוי ליוסף. אברך: ע"פ: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ, בר' מא, מג. ומשביר… ימה: ע"פ, בר' מא, מט; מב, ו. 17 .ברה… חמה: ע"פ: 'בָרָ ה כַחַ מָ ה', שה"ש ו, י. 18 .כמו… לממשלת: ע"פ: 'אֶת הַּשֶמֶש לְמֶמְשֶלֶת ב ביֹום', תה' קלו, ח. ונדגלת ואימה: ע"פ: 'אֲיֻּמָה כַנִדְגָלֹות', שה"ש ו, ד, י. 19 .ותפקד… חנה: איחולים לכלה שתיפקד 3 בבנים כחנה, ע"פ שמ"א א, כ. לבן… רמה: כינוי לשמואל, ע"פ: 'ּותְשֻּבָתֹו הָרָמָתָה כִי שָם בֵּיתֹו', שמ"א ו, יז ועוד. 20 .חסד נעורים: ע"פ: 'חֶסֶד נְעּורַיְִך', יר' ב, ב. 22 .בעת… רצון: ע"פ: 'בְעֵּת רָצֹון עֲנִיתִ יָךּ ובְיֹום יְשּועָה עֲזַרְתִ יָך', יש' מט, ח. אלמתך… קמה: סיים במה שפתח

רבנו ברוך ב"ר שמואל ממגנצא הוא אחד מגדולי הפוסקים ומחשובי הפייטנים באשכנז. נולד במחצית השנייה של המאה ה-12( כנראה בצרפת), ונפטר בשנת 1221 במגנצא. היה תלמידו המובהק של ר' אליעזר ממיץ, וכן היה תלמידם של ר' יהודה ב"ר קלונימוס, ר' אפרים ב"ר יצחק מרגנשבורג ועוד. רבנו ברוך שימש כדיין, ולשם כך יצא לפרקים מעירו מגנצא לערים אחרות. הוא חתם על התקנות. רבנו ברוך שימש גם כש"ץ וכפייטן. הוא חיבר פיוטים, קינות וסליחות על גזירות הקהילות. השפעת הפייטנים הספרדים ניכרת במידה רבה בפיוטיו. 1 פיוטיו נאספו והוהדרו בידי א"מ הברמן. הפיוט האשכנזי הוא רשות לעצמה. צמיחתו נבעה מתוך ההשפעה שקיבל מן הפיוט בארץ ישראל ובאיטליה. לימים התפתח בתחומים ובסגולות שירה המיוחדות לו. עם זה קלטו מנהגי אשכנז לא מעט מפיוטי הספרדים בעיקר משירת רשב"ג וריה"ל וממילא ומתוך כך ניכרת השפעת הפיוט הספרדי על הפיוט באשכנז. אחד הפייטנים האשכנזיים החשובים שהושפע מן הפיוט הספרדי הוא פייטננו, רבי ברוך ברבי שמואל ממגנצא, המוכר לנו מן הזמר לשבת 'ברוך אל עליון' רבי ברוך חי, כאמור, בתקופה קשה ליהודי אשכנז, וגזירות ופרעות מתקופת מסע הצלב השלישי מצאו ביטוי נאמן ביצירתו. אחת מקינותיו 'אצבעותי שפלו ואושיותי נפלו' נכנסה לסדר הקינות של תשעה באב במנהגי אשכנז. הפעם מציג פיוטנו עת שמחה, שבת חתן, בקהילת מגנצא של המאה הי"ב. יש לציין כי באותה העת שבת חתן ושמחותיה נתקיימו באשכנז בשבת שלאחר החתונה. בשבת זו זכה החתן לקריאה מיוחדת בתורה ולהפטרה מיוחדת היא הפטרת 'שֹוש אָ שִ יש', מישעיהו סא, הפטרה המעלה כמה וכמה דימויים של חתן וכלה. עוד זכו החתן והכלה לסדרת פיוטים מיוחדת לכבודם. פיוטנו מיועד 'לירידת חתן' לאמור, פיוט הנאמר לפני ירידתו של החתן מן התיבה לאחר עלייתו לתורה ולאחר שקרא את ההפטרה המיוחדת לחתן ולאחר שזכה לפיוט מיוחד 'מי שברך לחתן'. שבת חתן זו חלה, ככל הנראה, בשבת 'מקץ' שהיא גם שבת חנוכה. בראש הפרשה, כידוע, עלייתו של יוסף לגדולה, וכך הופכים חלומותיו לסמל של הצלחה וברכה. ואכן, מרבה רבנו ברוך להשתמש בסמלי חלומותיו של יוסף כדברי ברכה ושבח לחתן. השיר פותח ומסיים: 'אלומתך הלוא קמה' – מחלומו הראשון של יוסף, והתיאור הופך לציור של הצלחה וביטוי ליום הטובה, בהמשך מכריז הפייטן 'ידעתיך מלוא חכמה', והוא ממשיך ומדגיש 'יקר חכמה 1 הברמן, רבינו ברוך. 4 ותעלומה' כנאמר ליוסף: 'אֵּ ין נָבֹון וְׁ חָ כָם כָמֹוָך' )בר' מא, לט( והכינוי 'צָפְנַת פַעְנֵּחַ ' הניתן ליוסף )בר' מא, לט; מה(. בטור התשיעי פונה הפייטן לחלומו השני של יוסף )שם, לז, ט( ומברך את החתן 'לך שמש וירח כמו עבד כמו אמה'. על הציור חוזר הפיוט בתיאור יופיה של הכלה: '…אשר ברה כמו חמה, כמו שמש לממשלת…'. תמונה אחרת מסיפור הצלחתו של יוסף עולה בטור יב, וחוזרת בטור טז 'ותתברך / כמו אברך / ומשביר בר כחול ימה'. הברכה בטור זה באה בעקבות הטורים הקודמים שבהם נתברך החתן כי ידמה לאבות האומה ויהיה שלם כיעקב, שנאמר בו 'וַּיָב ֹא יַעֲקֹב שָ לֵּם עִ יר שְׁ כֶם' )שם, לג, יח( "וסוף ירד מצרימה". ירידתו של יעקב מצרימה מתחברת למסגרת הקישורים והדימויים לסיפור יוסף השולט בשיר כולו. עוד טור המתייחס לענייני דיומא והפעם לחג החנוכה 'לך האור / ותוציא אור / כמו מאיר בתעלומה' וקשר את הציור גם ליוסף 'המוציא לאור' תעלומות. השיר כתוב במשקל ספרדי, בחלוקה קצבית של שתי צלעיות קצרות ולאחריהן צלע כפולה. התבנית כולה היא בעקבות משקל המרנין המוכר לנו מפיוטים כמו 'דרור יקרא' ,'אדון עולם'. גם ציורי הלשון ולשונות השבח ותיאורי הכלה מושפעים בהחלט מן השירה והפיוט בספרד. השפעה זו בולטת במשחקי הלשון והחזרות בשיר. כך הוא הסיום מעין הפתיחה, המציב מסגרת לשיר כולו וכך הם הצימודים של מילים חוזרות בשינוי משמעות ומשחקי לשון נופל על לשון, כגון: המילה 'תעלומה' הבאה בכפל משמעות: פעם במשמעות חושך ופעם במשמעות דבר נעלם ונסתר, וכגון בין טור יב לטור טז ומשחק הלשון בטור יט ועוד. נמצאת למד כי פייטננו רבי ברוך ברבי שמואל מביא ביצירתו ממיטב פיוטי אשכנז ומנהגיה בניחוח שירת ספרד ומיטב זמרתה, ועל פי הפיוט שלפנינו נוכל לומר כי אכן פייטן מוכשר ובעל יכולת הוא רבי ברוך.

פרשת מקץ לְָך שֶׁמֶש / וְיָרֵחַ / כְמֹו עֶבֶד כְמֹו אָָמָה -ניחוחות ספרד בפיוט אשכנזי-אפרים חזן

"פרשת ויחי-פיוט של רבי אברהם אבן עזרא-אפרים חזן

אפרים חזן

"פרשת ויחי , תשע"ז ,

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם (בר' מט, כח)

ברך אותם – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם.

מברכת יעקב ואילך הפכו הדימויים שניתנו לבני יעקב לסמלים המייצגים את שבטי ישראל. אלה שלא קיבלו דימוי מוגדר, בברכת יעקב או בברכת משה, זכו במשך הדורות להשלמת הדימוי, ולפעמים לכמה דימויים. כגון, חושן ללוי, חומה לשמעון ודודאים או מים לראובן. מלבד דימוי החמור, המציין, על פי המדרש והפרשנות המסורתית, התמדה ונשיאה בעולה של תורה, יששכר זוכה לדימוי נוסף שאינו בברכות – דמות שמש וירח , על פי הפסוק: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל–רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם." (דבהי"א יב:לג). כתוב זה מתאר את בני יששכר כבקיאים בקביעת הלוח העברי, המתנהל הן על פי השמש והן על פי הירח.

הדימויים השונים נזדהו הזדהות כמעט מוחלטת עם שמות השבטים עד כדי כך, שבקהילות רבות ניתנו לילדים צמדי שמות הכוללים שם משמות השבטים ולצדו שם בעל החיים המסמל אותו, כך : יהודה אריה, נפתלי צבי ובנימין זאב. לעתים ניתנו שמות בעלי החיים ביידיש : יהודה לייב, נפתלי הירש או בנימין וולף. יוצאים מכלל זה, מטעמים מובנים, דן ויששכר. בקשר ליששכר מצוי הצירוף "יששכר דוב", כביכול ביקשו לשמור על הקשר עם הברכה, אך לא עם הסמל כפי שהוא.

לצד הדימויים שבברכות, נצטרפו אבני החושן, כפי שהציג זאת רש"י: באחת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו. צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחשן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.

הסיכום "כָל אֵלֶּה שִבְטֵי יִשְרָאֵל שְנֵים עָשָׂר" מחבר אל שנים עשר השבטים סדרות אחרות בנות שנים עשר איברים: חודשי השנה והמזלות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפורש במסורת פיוטי הטל והגשם. כגון, הטל "אלים ביום מחוסן" שבו כל חודש זוכה לשתי מחרוזות המבקשות על הטל. בתוך כך נזכרים מזלו של החודש ורמז לאחד משבטי ישראל. כך, למשל, הפיוט קושר בין חודש תמוז שמזלו סרטן, בעל חיים הקשור למים, לשבט זבולון אשר "חוף יַמִים בְצַיְנו / מֵרְאִיַת טַ ְלֵי נִצָנו ". כלומר, נחלתו מיוחדת ומצוינת בזכות הטל אשר ירד על הצמחים וניצניהם. שילוב מעניין בין שמות שנים עשר השבטים לבין חודשי השנה והמזלות בונה רבי אברהם אבן עזרא בפיוט הבא:

שִׁיר אֶעֱנֶה / כִּי הִנֵּה / מְבַשֵּׂר טוֹב חִישׁ יִצְעַד

אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד

 

אֵל חֵילִי, / בְּךָ גִילִי / בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה:

יוֹם רִאשׁוֹן – / כְּבַת אִישׁוֹן / בְּצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחֱסֶה

5-בְּכָל עִנְיָן / וְכָל קִנְיָן, / וְכֵן בַּשֵּׁנִי אֶעֱשֶה;

וּבַשְּׁלִישִׁי / אֶת רֹאשִׁי / בְּכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אֶנְסֶה,

וּבָרְבִיעִי / הֱיֵה יִשְׁעִי – / לֹא אָגוּר מִשּׁוֹסֶה;

וּבַחֲמִישִׁי / וּבַשִּׁשִּׁי / בְּמֵי גִיל יָגוֹן תַּמְסֶה,

וְנִכּוֹנֵן / בְּרֹב רַנֵּן / וְגַם דָּת זָכוֹר נַעֲשֶׂה –

10-וְהַבָּשָׂר / בַּל יֶחְסַר / וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.



בְּכָל חֹדֶשׁ / גִּיל חַדֵּשׁ – / וְתִשְׁרֵי יָבוֹא בְשִׂמְחָה,

מִמַּרְחֶשְׁוָן / עַד סִיוָן / אֱהִי בְהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה,

וּבְכִסְלֵו / אֱהִי שָׁלֵו, / טֵבֵת, שְׁבָט אַצְלִיחָה;

בְּחֹדֶשׁ אֲדָר / הַנֶּאְדָּר / גְּבוּרַת אֵל אָשִׂיחָה,

15-וְנִיסָן בָּא / בְּנֵס אַהֲבָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה,

וְאִיָּר הוּא / כָמֹהוּ / וְסִיוָן וְתַמּוּז בִּרְוָחָה;

וְלֹא אֶדְאַב / בְּחֹדֶשׁ אַָב / וּבֶאֱלוּל אֵין צְוָחָה –

וְכָל שָׁנַי / בַּאֲדֹנָי / בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד.



רְאֵה, מַלְכִּי, / לְעוֹלָם כִּי / בְךָ שָׂם עַמְּךָ כִּסְלוֹ.

20-שְׁנַת תְּהִלָּה / וּגְאֻלָּה / כִּדְבָרְךָ קְרָא נָא לוֹ,

וְקָם רְאוּבֵן, / הוּא הַבֵּן / הָרִאשׁוֹן, לְגוֹרָלוֹ,

בְּהִתְאַסֵּף / בֵּית יוֹסֵף – / וְשָׁב שִׁמְעוֹן לִגְבוּלוֹ;

וִיהוּדָה / בְּקוֹל תּוֹדָה / וְלֵוִי יִשָּׂא קוֹלוֹ,

וְגָד וְאָשֵׁר / וְדָן – בְּיֹשֶׁר, / וְנַפְתָּלִי – בְהֵיכָלוֹ;

25-וְיֵשׁ שָׂכָר / לְיִשָּׂשׂכָר / וּזְבֻלוּן בִּזְבוּלוֹ,

וּבִנְיָמִין, / לְקֵץ יָמִין, / בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד.



מְלֹךְ עַל עַם, / אֲשֶׁר נִדְהַם / מִגּוֹי מִתְקוֹמֲמֶךָ,

הֱיֵה עִמּוֹ / וְצַו שְׁלוֹמוֹ / מִכּוֹכְבֵי מְרוֹמֶיךָ!

וְהוֹד טָלֶה / אַל יִכְלֶה / וַהֲדַר שׁוֹר תְּמִימֶיךָ,

30-בְּעֵת תְּאוֹמִים / הַתְּמִימִים / יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ;

וּבְסַרְטָן / אֵין שָׂטָן – / אֲבָל רֻבֵּי שְׁלוֹמֶיךָ,

וּמֵאַרְיֵה / בִּנְךָ חַיֵּה / וְשִׁית בְּלִבּוֹ אֵימֶיךָ;

וְהַבְּתוּלָה / תְּהִי בְעוּלָה, / כְּחֶזְיוֹנְךָ וְנָאֳמֶךָ,

לְמֹאזְנַיִם / פִּי שְׁנַיִם / תֵּן מִטּוּב נָעֳמֶךָ;

35-וְשִׁית עַקְרָב / נְגִיד הוֹן רַב, / לְמַלֹּאת אֶת אֲסָמֶיךָ,

וְחֵץ קֶשֶׁת / בְּאַף תָּשֶׁת / בְּלֵב אוֹיְבִים קָמֶיךָ;

גְּדִי וּדְלִי, / עֲדִי וַחֲלִי, / יֶהֱמוּ עַל רְחוּמֶיךָ –

כְּמוֹ דָגִים / בְּכָל פְּלָגִים / יִדְגּוּ לָרֹב וְלָעַד.

 

ביאור הפיוט

 

1 .אענה : אשיר, על פי במ' כא: יז. מבשר טוב : אליהו הנביא, על פי מלאכי ג: כג. חיש יצעד : יגיע במהרה. 2 .אליהו … גלעד : על פי מל"א יז: א. 3 .אל חילי : הקב"ה שהוא כחומה סביבי , על פי חב' ג: יט. בך גילי : על פי תה' מג: ד. ימי המעשה : ימי החול, על פי יח' מו: א. 4 .כבת אישון : על פי תה' יז : ח. בצל … אחסה : כל מעשיי יהיו מתוך ביטחון בך, על פי תה' נז: ב. 5 . קנין : עסקיי בימי החול. 6 .אנסה : אשא כנס וכדגל, על פי תה' ד: ז. 7 .שוסה : אויבי י הבוזזים אותי . 8 .במי … תמסה : תשטוף את יגוני בשמחת השבת. תמסה : תמוסס, על פי תה' ו: ז. 9 .ונכונן : נכין עצמנו לקראת שבת. דת זכור : מצוות שבת הכלולה בעשרת הדיברות (שמ' כ: ח). 10 .והבשר בל יחסר : בסעודות השבת. ולחם … יסעד : על פי תה' קד: טו, וכיוון ללחם משנה. 11 .בכל… חדש : הדובר מציין את בי טחונו בה' בחודשי השנה. 12 .אהי … ובבטחה : שיֵ רדו הגשמים לברכה. בהשקט ובבטחה : על פי יש' ל: טו. 14 .הנאדר … אשיחה : חודש אדר, חודש השמחה והמזל לישראל, ובו מסופרים נסי הפורים. 15 .בנס אהבה : על דרך "ודגלו עלי אהבה" )שי ה"ש ב: ד). ונס … ואנחה : על פי יש' לה: י . 16 .כמהו : אייר ממשיך את ניסן. 17 .ו לא אדאב : גם בחודש אב, חודש החורבן , לא אדאג, כי הגאולה בפתח. באדני … אמעד : על פי תה' כו: א. 19 .כסלו : ביטחונו, על פי איוב ח: יד. 20 .כדבר ך : כפי שהבטחת בפי נביאיך. קרא : הכרז על גאולתו. 21 .לגורלו : לנחלתו. 22 .בית יוסף : על שלוש נחלותיו: אפרים ושני חצאי המנשה (יה' יז:יז). לגבולו : על דרך "ושבו בנים לגבולם" (יר' לא: טז). 23 . ויהודה : ייגאל וישוב לנחלתו. בקול תודה : בשיר של תודה על הגאולה, ישא קולו : בשיר בבית המקדש. 24 . בישר : על פי "אודך בישר לבב", תה' קיט: ז. בהיכלו : יודה בבית המקדש. 25 .ויש שכר : על פי בר' כט: יח; יר' לא: טו. בזבולו : כינוי לבית המקדש, על פי מל"א ח: יג. 26 .לקץ ימין: לעת הגאולה, על פי דנ' יב: יג. בבקר … עד : כברכת יעקב, על פי בר' מט: כז. עד : שלל אויביו. 27-28 .מלך : לעת הגאולה תתגלה מלכותך, על פי יש' נב: ז. מכוכבי מרומיך : ממרום שמיך, וכיוון אל המזלות המפורטים בהמשך . 29 .והדר שור : על פי דב' לג: יז. תמימיך : ישראל יזכו להוד ולהדר, כחודשי ניסן ואייר, חודשי האביב והפריחה. 30 .בעת תאומים : בחודש סיוון . 31 .ובסרטן : בחודש תמוז. אין שטן : על פי מל"א ה:יח, ורמז לצום י"ז בתמוז, המציין את נפילת חומות ירושלים. רבי שלומיך : שלומך הרב. 32 . ומאריה : מן האויב הפוגע, ורמז למזל חודש אב ולחורבן הבית בידי נבוכדנצר המכונה אריה, על פי יר' ד: ז. חיה : קיים. ושית בלבו אימיך : שים בלב עמך יראתך ולא אימת האויב. 33 .והבתולה : כינוי לכנסת ישראל, על פי יר' לא: ג. ורמז למזל חודש אלול. בעולה : לכשתיגאל ותשוב לאישּה, על פי יש' סב : ד. 34 .למאזנים : לעת חודש תשרי . פי שנים : מן השמחה החלה עתה בחגי תשרי . נעמך : על פי תה' כז: ד, מזמור הנדרש על חגי תשרי (ויק"ר כא, ד, ועוד). 35 . ושית … אסמיך : חודש מרחשוון שבו מבקשים על הגשמים יהיה ממונה על ברכת התבואה. 36 .קשתקמיך : תצא למלחמה באויביך ותפגע בהם בחצי הקשת. 37 .גדי ודלי : מזלות חודשי טבת ושבט. עדי וחלי : יהיו נעימים ומבורכים כקישוטים ע ל עם אהוביך. 38 .דגים … ולעד : רחומיך יזכו לפרות ולרבות כדגים על פני הנחל, על פי בר' מח: טז, ורמז למזלו של חודש אדר.

 

כאמור, רבי אברהם אבן עזרא משלב את שמות שנים עשר השבטים בין רשימת החודשים לרשימת שנים עשר המזלות. שילוב זה בא בפיוט הבדלה למוצאי שבת, הפותח בהבעת ביטחון בה' לקראת ששת ימי המעשה, והדובר מפרט כל יום מימי השבוע וביטחונו עמו. על פי אותו עיקרון הוא מונה את חודשי השנה במחרוזת השנייה, ואף כאן כל חודש וחודש מביא עמו שמחה, הצלחה וביטחון מלא בה'. אפילו על חודש אב המשורר מכריז: "לא אדאב". הצהרה זו מתבהרת במחרוזת השלישית המתפללת על הגאולה ומפרטת ביחס לכל שבט ושבט את מקומו ואת תפקידו לעת הגאולה. תחושת הגאולה הקרובה, הנראית בהישג יד, עולה מן השורות הפותחות במעין בשורה על אליהו "מבשר טוב", הצועד ובא לקראת הגאולה. המחרוזת הרביעית משקפת את הגאולה ביקום כולו, ומפרטת את ישועת ישראל באמצעות פירוט שנים עשר המזלות, סמליהם וצלילי שמותיהם, תוך כדי משחקי מילים מרתקים ושימוש בדו-משמעות. אכן, פיוט הבדלה הבא להשרות ביטחון ואמונה לקראת ששת ימי המעשה.

פרשת וארא-אפרים חזן

אפרים חזן

פרשת וארא-אפרים חזן

 

בְעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עֹנָּה / בַַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ, מָדַד לָהֶם

 

נימת הייאוש הנשמעת מפי בני ישראל ואף מפי משה עצמו בסוף פרשת שמות בטענה 'וְהַצֵּל לֹא הִצַלְת אֶת עַ מֶךָ…' (שמ' ה, כג), מתחלפת בנימה של תקווה גדולה עם הבטחת ה' 'עַתה תִרְאֶה אֲשֶר אֶעֱשֶה לְפַרְעֹה…' (שמ' ו, א). הבטחה זו בפסוק האחרון של פרשת שמות מציינת הן את הגאולה העתידה לבוא והן את העונש הראוי לפרעה ולמצרים בבחינת 'וְגַם אֶת הַּגֹוי אֲשֶר יַעֲבֹדּו דן אנֹכִ י…' (בר' טו, יד(. התקווה לגאולה ולהענשת האויב מתחזקת בפרשת וארא המזכירה את אבות האומה ומציבה ארבע לשונות של גאולה. התהליך המעשי של הגאולה מתחיל, ועל אדמת מצרים מתחילות לנחות עשר המכות עד למילוי ההבטחה 'וְאַחֲרֵּי כֵּן יֵּצְאּו בִרְֻכש גדֹול' (בר' טו, יד(. מעבר זה מייאוש לתקווה, משעבוד לקראת גאולה, עמד לנגד עיניהם של יהודים. לאורך הגלות המרה, מעומק השעבוד, הרדיפות והגזרות, חלמו יהודים בכל הדורות על כוס ישועות שתימזג ותתמזג עם כוסות הסדר ולשונות הגאולה, וסיפור יציאת מצרים על כל שלביו היה מעין דוגמה לגאולה העתידה. לא ייפלא אפוא כי פייטנים בכל הדורות – כמו חכמי האגדה שלפניהם וכמו הדרשנים לדורותיהם – העמידו את סיפור יציאת מצרים במרכז יצירתם; תהליך הגאולה ועשר המכות, יציאת מצרים לפרטיה, קריעת ים סוף וכיוצא בזה – לכל אלה הקדישו פייטני ישראל ממיטב פיוטיהם. ברשימה זו אנו מבקשים להציג פיוט העוסק בעשר המכות שכתב ר' דוד בן אהרון חסין, פייטנה המובהק של יהדות מרוקו. שיריו מושרים בהזדמנויות שונות, ואין קובץ פיוטים מצפון אפריקה שלא יכלול שירים משל ר' דוד. שניים משיריו, 'אערוך מהלל ניבי', המספר בשבחי אליהו הנביא ומיועד למוצאי שבת ולברית מילה, והשיר 'אוחיל יום יום אשתאה', המספר בשבחיה של טבריה, הפכו נחלתן של כלל קהילות ישראל במזרח, ונדפסו בקבצים רבים ואף בסידורי תפילה.

 

סז. אזכיר מעללי יה

על עשר המכות. בתיאור מדה כנגד מדה בעשר המכות. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. במחרוזת האחרונה נוספה צלע לטור האזור. חריזה: אאאא בבבא גגגא וכוי.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט על עשר מכות בטעמם ונמוקם כפי מה שארז״ל [=שאמרו רבותינו זכרונם לברכה] במדרש. והוא נעם ׳יחיד ומיוחד׳ או נעם ׳אהגה כיונה׳.

סימן: אני דוד בן אהרון חזק. [נ״י: שיר יסדתי על י׳ מכות על פי טעמם ונימוקם במדרש כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים בפרשת וארא ובפרשת בא אל פרעה…].

מקור: א- לב ע״ב; ק- לד ע״ב; נ״י 5350 – 4 ע״ב.

 

אַזְכִּיר מַעַלְלֵי יָהּ, שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם

גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים

כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

 

5– נֶאֱמָן אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה

כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה

בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת מִצְרַיִם עִנָּה

בַּמִּדָּה אֲשֶׁר מָדְדוּ מַדַּד לָהֶם.

 

יָעֲצוּ עֵצוֹת הִגְדִּילוּ רָעָתָם

 10- מִנְּשֵׁי עַמִּי מָנְעוּ טְבִילָתָם

 בְּמִקְוֵה מַיִם לְמַעֵט לְדָתָם

אֱלֹהִים הָפַךְ לְדָם יְאוֹרֵיהֶם.

 

דָּנָם חִיְּבָם שַׁדַּי הֶעֱנִישָׁם

וַיָּשֶׁב לָהֶם גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם

-15 לוֹקְטֵי שְׁקָצִים שָׁמוּם, שָׁרַץ אַרְצָם

צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.

 

וְאַף גַּם זֹאת הַפּוֹשְׁעִים הַמּוֹרְדִים

בְּזֶרַע קֹדֶשׁ הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים

חוּצוֹת וּשְׁוָקִים הָיוּ מְכַבְּדִים

20-עֲפָרָם כִּנִים הָיָה גְּבוּלֵיהֶם.

 

דֻּבִּים וּנְמֵרִים אֲרָיוֹת וּכְפִירִים

גָּזְרוּ לְהָבִיא מִתּוֹךְ הַיְּעָרִים

לְשַׂחֵק בָּהֶם מְלָכִים וְשָׁרִים

וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בְּבָתֵּיהֶם.

 

25 בְּקָרָם וְצֹאנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם

מָסְרוּ בְּיָדָם לַנְחֹתָם לִרְעוֹתָם

רוֹעֶה טוֹב הִסְגִּיר לַדֶּבֶר חִַיָּתָם

כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵהֶם

 

נְתָנוּם מְחַמְּמֵי מֶרְחֲצָאוֹת

 30-לְעַדֵּן בָּהֶם גּוּפָם וּלְהִתְנָאוֹת

בִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ הִכָּם צוּר צִבְאוֹת

בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם.

 

אוֹיְבֵינוּ לוּדִים כַּסְלֻחִים פַּתְרֻסִים

עַל דִּבְרַת שׁוּמָם יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים

35-נוֹטְעִי כְּרָמִים גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים

אֵשׁ לַהֲבוֹת בָּרָד נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם.

 

הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם הַמִּצְרִים

בָּהֶם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים

אָמַר וַיָּבוֹא אַרְבֶּה צוּר יְצוּרִים       

40-וְיִתֵּן לְחָסִיל אֶת יְבוּלֵיהֶם.

 

רָעִים וְחוֹטְאִים בַּחֹשֶׁךְ נִדּוֹנוּ

כִּי רַבִּים הָיוּ מִבְּנֵי עַמֵּנוּ

מִצֵּאת מֵאֲנוּ לִקְבוּרָה נִתָּנוּ

לָמָּה יֹאמְרוּ אַף הֵם לוֹקִים כְּמוֹהֶם.

 

45 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרָה הָיְתָה

בְּמוֹשְׁבוֹתָם וְלַמִּצְרִים עֲלָטָה

כָּל בֵּית נְכֹאתָם עֵינֵיהֶם רָאֲתָה

נֶחְפְּשׂוּ וְגַם נִבְעוּ מַצְפּוּנֵיהֶם.

 

נֶגֶד אֲבוֹתָם צוּר יִשְׂרָאֵל עָשָׂה

50 פֶּלֶא וְהוֹצִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה

כְּאִישׁ מִלְחָמָה וּכְגִבּוֹר יָצָא

בַּחֲצוֹת לַיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם.

 

חֵילָם בָּזְזוּ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה

כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אַף הַשִּׂמְלָה 

55-אֶרֶץ מִצְרַיִם עָשׂוּ כִּמְצוּלָה

לֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם.

 

זֶבַח פֶּסַח הוּא לְאֵל חַי עֻזֵּנוּ

טוֹבָה כְּפוּלָה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

שֶׁעָשָׂה נִסִּים לְאָבוּתֵנוּ      

60-בַּזְּמַן הַזֶּה בַּיָּמִים הַהֵם.

 

קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי

אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי

וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי

שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.

 

  1. 1. אזכר מעללי יה: על-פי תה׳ עז, יב. שוכן גבוהים: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, טז. 2. הנפרע… צריהם: על-פי ערבית לחול, ברכה שלאחר קריאת שמע: ׳האל הנפרע לנו מצרינו׳. 4-3. גדול… עליהם: על-פי שמ׳ יח, יא, וכפירש״י שם, על-פי המדרש. 5. אלהי קרם מענה: כיעי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז. 6. כי… אמונה: על-פי דב׳ לב, ד, שדן את המצרים כראוי להם, מידה כנגד מידה, על-פי דב׳ לב, ד. 8-7. בעשר… להם: עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר פרעה על ישראל, על-פי במדב״ר י, ב. 9. יעצו רעתם: על-פי יש׳ כח, כט. מכאן ואילך מפרט הפיוט את עשר המכות ואת הנמוקים לכל מכה ומכה. 12-10. מנשי… יאוריהם: על-פי שמו״ר ט, י: ׳מפני מה הביא עליהן דם – מדה כנגד מדה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטמאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם׳. 12. הפן לדם יאוריהם: על-פי תה׳ עח, מד. 13. דנם: כמבטח בבר׳ טו, יד. שדי: בנ״י ׳צורי׳. 14. וישב… בראשם: על-פי יו׳ ד, ד. 16-15. לוקטי… מלכיהם: על-פי שמו״ר י, ד: ׳למה הביא עליהם צפרדעים, מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להם: הביאו לנו שקצים ורמשים, לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים׳. 16. שרץ… מלכיהם: על-פי תה׳ קה, ל. 17. הפושעים המורדים: הם המצרים, על-פי יח׳ כ, לח. 18. זרע קדש: כינוי לישראל, על-פי יש׳ ו, יג. 20-19. חוצות… גבוליהם: על-פי שמו״ר י, ז: ׳למה הביא עליהם כנים, לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, ולפיכך נהפך עפרם לכנים…׳. 20. עפרם… גבוליהם: על-פי תה׳ קה, לא; שמ׳ ח, יג. 24-21. דובים… בבתיהם: על-פי שמו״ר יא, ג: ׳למה הביא עליהם ערב לפי שהיו אומרים לישראל: צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מערבבות…׳. 23. לשחק בהם: להשתעשע במלחמת חיות זו בזו, הלשון על־פי תה׳ קד, כו. 24. ויבוא… בבתיהם: על-פי שמ׳ ח, כ. 28-25. בקרם… ירעהם: על-פי שמו״ר יא, ד: ׳למה הביא להן דבר, לפי ששמו ישראל רועי בקר ורועי צאן וכל בהמה בהרים ובמדבריות, כדי שלא יפרו וירבו. אמר הקב״ה: אני אביא עליכם רועה יפה [= דבר שמשמעו מות]׳. 27. רועה טוב: כינוי לקב״ה, על-פי בר׳ מט, כד. הסגיר לדבר חיתם: על-פי תה׳ עח, נ. 28. כצאן… ירעהם: על-פי תה׳ מט, טו. הוסיף ה״א לתקנת המשקל והחרוז. 32-29. נתנום… בלבושיהם: על-פי שמו״ר יא, ה: ׳… שחין למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל לחם להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין, כדי שלא יוכלו לגע בגופן׳. 32. בלא… בלבושיהם: על-פי איכה ד, יד. 33. אויבנו… פתרוסים: שמות צאצאיו של מצרים, על-פי בר׳ י, יג-יד. 34. על דברת שומם: משום ששמו. 36-34. על דברת… גשמיהם: על-פי שמו״ר יב, ג: ׳למה הביא עליהם ברד לפי ששמו ישראל נטעי כרמים וגנות ופרדסים ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר את הכל׳. 36. אש… גשמיהם: על-פי תה׳ קה, לב. 38-37. האריכו… חרשים: על-פי תה׳ קכט, ג. 40-37. האריכו… יבוליהם: על-פי שמו״ר יג, ו: ׳ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להן ישראל׳. 39. אמר… יצורים: הקב״ה, צור היצורים, אמר ויבא ארבה. 40. ויתן… יבוליהם: על-פי תה׳ עח, מו. הוסיף ה״א לתקנת החרוז והמשקל. 44-41. רעים… כמוהם: על־פי שמו״ר יד, ג: ׳חשך למה הביא עליהן…’ לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצרים והיה להם שם עשר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקב״ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצרים: כשם שעבר עלינו, כך עבר עליהם. לפיכך הביא על המצרים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו(ישראל) קוברין מתיהם ולא יהיו רואיו אותן שונאיהם ויהיו משבחים לקב״ה על כך׳. וראה פירש״י לשמי י, כב. 46-45. ולכל… עלטה: על־פי שמ׳ י, כב-כג. 47. כל… ראתה: על-פי שמור יד, ג: ׳… שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתבות ובמטמונות…׳ הלשון היא על-פי מל״ב כ, יג. 48. נחפשו… מצפוניהם: על-פי עו׳ א, ו. 50-49. נגד… פלא: על-פי תה׳ עח, יב, והשווה מדרש שה״ש ב, ח.49. צור ישראל: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ ל, כט. 50. אבן הראשה: כינוי לישראל על-פי זכ׳ ד, ז. 51. ראש… יצא: על-פי יש׳ מב, יג. 52. בחצות… בכוריהם: על-פי שמ׳ יב, כט. 54-53. חילם… השמלה: על-פי שמ׳ יב, לה.53. חילם: עשרם. בתורת שאלה: על-פי שמ׳ יב, לה. 55. ארץ… כמצולה: ריקה כמצולה שאין בה דגה. על-פי שמו״ר ג, יד. 56. לא… ידיהם: על-פי תה׳ עו, ו. 57. זבח… עזנו: על-פי שמי יב, כז. 58. טובה… עלינו: על-פי הגדה של פסח. 60-59. שעשה… בהם: על-פי לשון הברכה השניה בהדלקת נר חנוכה. 61. קויתי… נפשי: על-פי תה׳ קל, ה. 62. אותי… לחפשי: על-פי יש׳ מב, ז. 63. ויבנה… מקדשי: על-פי תה׳ עח, סט. 64. שם… זבחיהם: על-פי דב׳ יב, ו. להקריב קרבניהם: על-פי וי׳ ז, לח, ובנ״י: ׳כל אשר נשמת רוח חיים בהם׳, רמז לתפילת נשמת.

 

על המחבר ר' דוד בן אהרן חסין (מכנס, מרוקו, תפ"ב-תקנ"ב) נולד בימים קשים ליהודי מרוקו, בתקופת השליט העריץ מולאי יזיד שהבטיח פרס לכל מי שירצח יהודי. מתוך שירתו אנו למדים גם על רעב גדול, שגרם למוות ולשמד בקרב היהודים, ודכדך את רוחה של הקהילה. גם בחייו הפרטיים ידע צער ומכאובים., ובקינה נוגעת ללב הוא מתאר את מות בתו וחתנו, שמתו שניהם בשנה הראשונה לנישואיהם, וימאן להתנחם. גורלו המר לא הצליח למנוע ממנו להביא לידי ביטוי את כישרונו הספרותי, והוא כותב שירים רבים בנושאים שונים ומגוונים מאוד, החל בשירה לימודית הבאה לסייע לתלמידים לזכור תלמודם, בעיקר פרקים קשים, כגון הלכות שחיטה, וכלה בשירים של התרשמות אישית ממסע ומנוף יפה. רבי דוד הוא מן המשוררים הידועים והאהודים בקרב יהודי מרוקו. שניים משיריו – 'אערוך מהלל ניבי' ו'אוחיל יום יום אשתחווה' – הפכו נחלתן של הרבה קהילות במזרח, והראשון אף נדפס כזמר למוצאי שבת. רבי דוד כינס את שיריו בספר שיצא לאור אחרי מותו באמסטרדם בשנת תקס"ו. הוא קרא לספר 'תהילה לדוד', ומצא קשר בין שמו לבין דוד המלך, נעים זמירות ישראל. שיריו מעידים על ידיעה מקיפה ביותר במקרא, במדרש ובגמרא ועל ידיעה מעמיקה בזוהר ובקבלה. שירתו משתייכת למקהלת הקולות של שלוחות השירה הספרדית, שקמו עם שקיעת השירה בספרד וגירוש היהודים משם.

 

עיון ודיון פייטננו, שחי בקהילה שסבלה סבל רב מעול הגלות ומחמת המציק, מתאר ביצירתו בהנאה רבה את תהליך הגאולה ואת סיפור עשר המכות. ארבעה שירים מוקדשים לנושא מכות מצרים, מלבד הזכרתן בפיוטים רבים נוספים. השירים מפרטים את המכות ואת פגיעתן באויב המשעבד את ישראל. את תיאור המכות מרחיב הפייטן על פי דברי חז"ל, כמצוין בכתובת הבאה בהקדמה לשירנו: 'פיוט על עשר המכות בטעמם ובנימוקם כפי מה שאמרו חז"ל במדרש…', וכך מנמק הפיוט כל מכה ומכה, על דרך מידה כנגד מידה – כל מכה בהתאם לאופי השיעבוד וכתגובה לו. כך למשל מנומקת מכת הדם על פי שמות רבה ט, י: '

מפני מה הביא עליהם דם – מידה כנגד מידה… לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם…

'. ומכת הצפרדע : 'למה הביא עליהם צפרדעים מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים' )שם י, ד( וכן בשאר מכות כפי שניתן לראות מן השיר המובא ומן הביאור הצמוד לו. המחרוזת הראשונה פותחת בעקבות תהלים עז, יב בדברי זירוז והכנה להלל את ה' ולשיר גדולתו ו'מעלליו' לאמור מעשיו הגדולים בהיסטוריה, בעל המזמור רמז במילה 'מעלליו' אל הפסוק לְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֨לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹֽתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה (שמות י, ב(. גדולת ה' וגאולת מצרים המסופרות מדור לדור אמורות להיות דוגמה להגנת ה' על עמו והצלתם מיד שונא. דבר זה מביא את בעל המזמור לחוש מצוקה גדולה ולזעוק את זעקת עמו הנתון בצרה ובשעבוד, המזמור פותח בתלונה מתוך הצרה, ותמה תמיהה גדולה:

 

ו  חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם–    שְׁנוֹת, עוֹלָמִים.
ז  אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, בַּלָּיְלָה:    עִם-לְבָבִי אָשִׂיחָה; וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי.
ח  הַלְעוֹלָמִים, יִזְנַח אֲדֹנָי;    וְלֹא-יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
ט  הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ;    גָּמַר אֹמֶר, לְדֹר וָדֹר.
י  הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל;    אִם-קָפַץ בְּאַף, רַחֲמָיו סֶלָה.
יא  וָאֹמַר, חַלּוֹתִי הִיא–    שְׁנוֹת, יְמִין עֶלְיוֹן.
יב  אזכיר (אֶזְכּוֹר) מַעַלְלֵי-יָהּ:    כִּי-אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ.

תהלים עז-ו-יב

 

והרי אלו הן אותן השאלות המטרידות את משוררנו ואת בני דורו מתוך מצוקת הגלות והשעבוד אלפי שנים אחרי אסף, אלא שהמשורר הבליע שאלותיו דרך השיבוץ בפתיחת השיר. הקשר למזמור עז באמצעות  השיבוץ מתוך פסוק יב שהוא פסוק המעבר מדברי התלונה לתיאור נפלאות ה' ביציאת מצרים משלים יפה את התמונה בפיוט המתאר את עשר המכות הבאות כעונש ישיר על מעשיהם של המצרים כנגד ישראל ואת נפלאות ה', ומביא אל הפיוט את השאלות הקשות של מצוקות הגלות. פירוט המכות בדרך של מידה כנגד מידה מודגש בעזרת הפסוק המשובץ כלשונו ומחולק בין שני הטורים המסיימים את מחרוזת הפתיחה עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם (שמות יח , יא) ופירש רש"י עלפי המדרש: 'אשר זדו – אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו'. ההדגשה המיוחדת על עניין העונש המקביל והמתאים לשעבוד יש בו משום נחמה והבטחה לקהל הסובל מן הגזרות והפורעניות, לאמור על כל פגיעה יבואו העונש והנקמה. המחרוזת האחרונה מבקשת על הגאולה העתידה ויוצרת קשר בין גאולה ראשונה לגאולה לעתיד לבוא:

קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי

אוֹתִי מְמַסְגֵּר יוֹצִיא לַחָפְשִׁי

וְיִבְנֶה כְּמוֹ רָמִים מִקְדְּשֵׁי

שָׁם יָבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם / לָהּ' לְהַקְרִיב קָרְבְּנֵיהֶם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר