מורשת יהדות מרוקו

בְּרָהָם-אברהם לוי

תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.

"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

www.nivbook.co.il

הקדמה

במשך זמן רב רציתי להעלות על הכתב את מסלול חיי. מהמלאח במקנס ועד הגעתי לקיבוץ הזורע, שלא עזבתי אותו יום אחד.

הרצון להעלות על הכתב את סיפור חיי, דרש ממני לחפש כל מקור שיכולתי להיעזר בו לשיחזור תקופת הילדות שלי. וכל זאת מנקודת מבטו של נער בן שתים־עשרה. פגשתי אנשים, התכתבתי עם המוסדות, אבל את העזרה הגדולה ביותר לאימות הפרטים קיבלתי מדודתי שושנה (ז״ל). לצערי, שושנה נפטרה לפני שהספר שכל כך רצתה לקרוא, יצא לאור.

עצה שקיבלתי לכתיבה: אל תדפיס את הספר בסיום הכתיבה. כמו עוגה שאתה אופה בתנור, שים את הספר במגירה (בתנור) ותן לו להתבשל. תראה שעם הזמן יגיעו פרטים נוספים, וכך היה. בזמן שהספר עבר לעריכה בהוצאה לאור, קיבלתי מהמוזיאון אשר בעיירה "Grefsrud״ בנורבגיה את סיפור בניית המחנה לקליטת הילדים מצפון אפריקה.

כילד שרצה לשמור על הדת, עליה גדל והאמין בחשיבותה לחיים, בניגוד לרצוני נשלחתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ״הזורע״. לשאלתי איפה בית הכנסת? התשובה שאין כאן בית כנסת הדהימה אותי.

הייתכן שבארץ ישראל אין בית כנסת? בעיה לא קטנה עבורי בראשית דרכי בקיבוץ החילוני.

היה לי חשוב לכתוב בקצרה על יהדות מרוקו, בדגש על עירי ״מקנס״ בה נולדתי.

בסיפור חיי עסקתי כאמור בשנותיי במרוקו. על ניסיון העלייה הבלתי לגלית הכושלת שעברנו דרך אלגייר שבסופה חזרנו לעירנו מקנס.

בניסיון השני להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל הפקידו בידי את אחי הצעיר גבריאל ואנחנו יצאנו לדרך, בה התגלה לנו עולם שלא הכרנו. דרכנו המתפתלת הביאה אותנו לצרפת ומשם לארץ המושלגת – נורבגיה. לאחר מכן הקליטה בארץ, ועד לגיוסי לצבא והקמת משפחתי הענפה.

זיכרונותיי מהילדות רבים, ומהצד השני ודאי כבר לא תמיד מדויקים ממרחק השנים.

תהליך הכתיבה עבורי היה מסע חשוב ומרגש, ואני מקווה שיהיה מלא עניין גם עבור הקוראים.

תודה מיוחדת לאשתי האהובה על התמיכה, ללא עזרתה לא הייתי מגיע לרגע זה.

יהדות מרוקו

ראשית התיישבות היהודים בצפון אפריקה לוטה בערפל. בין יהודי הרי האטלס רווחת מסורת שאבותיהם הגיעו מארץ ישראל לפני חורבן בית ראשון, ובבית הכנסת העתיק של יהודי האי ג׳רבה בתוניס, מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה עם הגולים מירושלים.

מצב היהודים, שלומם וביטחונם היו רצופים עליות וירידות, והיו נתונים לשרירות ליבם של השליטים: רדיפות, מעשי רצח ואונס, התעללות, מיסים כבדים, המרת דת בכפייה (אנוסים) היו מנת חלקם של היהודים בעת התרופפות השלטון המרכזי, או כאשר השלטון היה עוין ליהודים. זאת בנוסף למגפות, רעב, שריפות ושאר מרעין בישין, אשר חישבו לכלות את הקהילה היהודית במרוקו ולהכחידה.

בשנת 1146, כדי לא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל־מוואחידון שהשתלטה על מרוקו, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות, למות או להתאסלם. היו שבחרו בדרך שלישית להיות ״אנוסים״. הרמב״ם ממקום מושבו בפס, כתב את ״איגרת השמד״ על מנת להגן על היהודים שהתאסלמו מאונס והמשיכו לקיים מצוות בסתר, מפני היהודים הקנאים שראו בהם כופרים ללא תקנה.

ב״איגרת השמד״ מחזק הרמב״ם את ידי האנוסים, ומוכיח על סמך ראיות מהמקורות, כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות. יתר על כן, אדם כזה שעשה מצווה: ״הקב״ה מכפיל שכרו. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם ייוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. ״איגרת השמד״ של הרמב״ם העניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם. הרמב״ם מייעץ בעת הזאת למי שיכול, לקום ולעבור למקום אחר. יהודים רבים בעת הזו יצאו והיגרו ממרוקו.

קשרים עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל גם הוא עתיק יומין. שליחים מהארץ הגיעו למרוקו בכל התקופות והתקבלו בכבוד רב. כמו כן, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל התקיימה לאורך כל הדורות. עוד לפני גרוש ספרד, ישבו בירושלים כשלוש מאות משפחות יהודיות ממרוקו וכמספר הזה בצפת.

מקום נכבד תופסים יהודי מרוקו בתולדות ירושלים. ב-1218 מספר ר׳ יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים (יוצאי ״המגרב״, כינוי למרוקו בערבית) קהילה חשובה וטובה״. בשנת 1541 כותב יצחק בר מוסא, תושב ירושלים ממוצא מרוקאי, איגרת המתארת את חיי היהודים בעיר: ״ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים ׳המערביים׳ בירושלים טובה מכל שכונות היהודים״.

יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו, במושבות הראשונות ובתל אביב. משפחות שלוש, מויאל ואמזלג ואחרות עסקו במסחר ובצורכי ציבור ביפו ובסביבתה באמצע המאה שעברה ובראשית המאה העשרים. בשנת 1882 הגיעה ארצה חבורת ״ביל״ו״. יחיאל בריל אחד מאנשי בילו מספר בזיכרונותיו על קשיים שהציב הממשל הטורקי לפני החבורה, וכיצד חילץ אותם יוסף מויאל, ראש העדה המרוקאית ביפו, והעלה את כולם בשלום לחוף.

סדרי הקהילה

יהודי מרוקו פיתחו תרבות ייחודית ואורח חיים יוצא דופן. הלחץ החיצוני גרם להם להסתגר ולא להפגין עושר חיצוני. אך חיי המשפחה והקהילה היו עשירי תוכן, והמראה החיצוני המדכא של שכונת היהודים לא תמיד שיקף את חיי הרוח המגוונים הרוחשים בין הבתים הצפופים. הדאגה למשפחה, מנהגי חג ומועד, לימוד התורה, כל אלה חיפו על הסבל שבחיי גלות מעיקים. סדרי הקהילה נקבעו סופית עם בואם של מגורשי ספרד. גירוש ספרד נצרב בזיכרון היהודי כאסון. לפליטים היהודים לא חיכתה מדינה לקליטתם. יוצא מהכלל היה המלך מוחמר אל-שיח׳, מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.

המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה והתיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית ויצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בראש הקהילה עמד הנגיד, עליו עוד ארחיב בהמשך, ולצידו שבעת טובי העיר. הנגיד היה ממונה על הקשרים מול השלטונות. רבני הקהילה דאגו לשמור על מצבה הדתי והמוסרי, ופעמים רבות אף חירפו נפשם בהיחלצם להגן על שלמות הקהילה.

חלוציות זו של יהודי מרוקו ביישוב ארץ ישראל לא פסקה לאורך הדורות כי אם להפך, עם קום המדינה התרוקנה מרוקו מיהודיה שעלו ארצה והתיישבו לאורכה ולרוחבה של א״י. בין חלוצי היישוב העברי ראוי לציין במיוחד את חיים בן יוסף אמזלג, בן למשפחה מרוקאית שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה-18. חיים אמזלג היה סוחר עתיר נכסים שעסק ביבוא ויצוא. בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהלכות עולם הוא נתמנה לסגן הקונסול הבריטי ביפו. מעמדו היה ככלי לעזרה ליישוב העברי בראשיתו, ולנגישות לשלטון הטורקי.

בין העולים לארץ לפני המאה ה-20 היו רבנים שרצו לקיים את מצוות העלייה לא״י. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו בתקופה מוקדמת זו. מתוך 65 המשפחות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 רובן עלו ממרוקו. משפחות אלו סייעו בהובלת יוזמות להקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו, לימים העיר תל אביב. חיים אמזלג היה מבין מייסדי נווה צדק, מבין רוכשי האדמות שלימים תיקרא ראשון לציון וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של ״אם המושבות״, פתח תקווה. שתי משפחות עשירות שעלו לא״י ממרוקו, משפחת מויאל ומשפחת שלוש, התיישבו ביפו ולקחו חלק משמעותי בהנהגת היישוב היהודי בעיר ובפיתוח השכונות הראשונות של תל אביב. העלייה בימים אלה התבצעה ברובה דרך תוניסיה ומשם באוניות ובספינות קטנות לארץ.

בְּרָהָם-אברהם לוי

עמוד 15

בְּרָהָם-אברהם לוי-הילד מילדי אוסלו

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

חובת העלייה לארץ בפסקי הלכה של רבני מרוקו

בראשית המאה ה-18 קבעו שלושה רבנים במרוקו – ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שלום אדרעי – שבמקרה שהאיש רוצה לעלות ארצה ואשתו מסרבת, יש להשפיע עליה שתתרצה. אם תעמוד בסירובה – ישלם הבעל כתובתה ויעלה. לא הייתה פסיקה למצב שבו האישה רוצה לעלות והבעל מסרב. רק במאה ה-19 פסקו הרבנים משה אלבז, מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבז, שהאישה רשאית לעלות עם ילדיה לארץ ישראל למרות סירוב בעלה.

חכמי מרוקו אף התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה לארץ ישראל.

ב-1912 סולטן מרוקו חותם על הסכם חסות עם ממשלת צרפת, ומרוקו הופכת להיות מדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו, בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות וראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי ופוליטי. היהודים הורשו לצאת מהמלאח, וראשוני היוצאים בעלי היכולת שברחו מהצפיפות, בנו והקימו מלאה חדש ומרווח יותר.

בין השנים 1918-1908 עלו בין 60 ל-80 משפחות צעירות שהתיישבו בעיקר בירושלים וטבריה. יוצאי מרוקו בירושלים, היו פעילים בחיים הקהילתיים בעיר, הקימו את ועד העדה ״המערבית״ בירושלים, בראשות רבי דוד בן שמעון. ועד העדה שלח שד״רים ליהודי מרוקו וגייס כספים שבעזרתם הוקמה השכונה העצמאית מחוץ לחומות ירושלים שנקראה ״מחנה ישראל״.

הבעיות המרכזיות שמהן סבלו יהודי המגרב(מרוקו) במאה ה~19, היו הדלות והנחשלות. משה מונטפיורי, הנדבן האנגלי הנודע, יצא בשנת 1864 בשליחות למען יהודי מרוקו ונפגש עם הסולטן.

ב-1940 כאשר הנאצים כבשו את צרפת וכוננו בה את משטר וישי, שלטון וישי לא איבד זמן והשתלט על מדינת החסות מרוקו. היה זה זאב גרמני בעורו של כבש צרפתי. עד מהרה היהודים סולקו מכל המשרות, והושלכו חזרה לתוך המלאח הישן ונדרשו בנוסף לבוא ולהצהיר על רכושם בפני השלטונות. ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים שיצאו בעלייה בלתי לגאלית, הגיעו לפריז, נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה.

ב-1942 בעלות הברית כבשו את מרוקו ועצרו את תוכנית מכונת ההשמדה הנאצית.

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו. באותן השנים, המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות שבמהלכן נהרגים עשרות יהודים גברים, נשים וטף.

המחתרת היהודית במרוקו

עם פרוץ המאבק על עצמאות מרוקו, התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבות מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל, הרואה עצמה אחראית ליהודים בתפוצות, עמדה בפני האתגר ונאלצה להתמודד עם המציאות החדשה במרוקו והצורך להכשיר את יהודיה לקחת את גורלם בידיהם ולהתכונן לבאות.

בחודש יולי 1954 הוטלה על ״המוסד לתפקידים מיוחדים״, בשיתוף עם מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. בחודש אוקטובר 1955 הגיעו ראשוני השליחים ״מהמוסד״ למרוקו והקימו בקזבלנקה את החוליות הראשונות של ״גונן״ – הארגון להגנה עצמית. בינואר 1956 הוקמה ״המסגרת״ – המחתרת היהודית בצפון אפריקה. לצד השליחים הישראלים, פעלו ב״מסגרת״ צעירים יהודיים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות. כמו מפקדיהם הישראלים, הם היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעיתים קרובות נאסרו ונחקרו תחת עינויים. ה״מסגרת״ הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות:

1. שלוחת ״גונן״ – הזרוע להגנה עצמית, שעסקה בארגון ההגנה על הקהילות.
2. שלוחת ה״מקהלה״ ־ עסקה בהעלאת יהודים לישראל.
3. שלוחת תנועות הנוער – ה״בלט״, עסקה בהפעלת תנועות הנוער החלוציות ובכל מה שקשור להעלאת יהודים לישראל.
4. שלוחת ה״מודיעין עסקה בהגנה על ביטחון ה״מסגרת״.

ב-1 במארס 1956, מרוקו קיבלה את עצמאותה ומייד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית נצטוו לצאת ממרוקו עד ה-20 ביוני באותה שנה, וכל הפעילות ירדה למחתרת.

בלחץ הליגה הערבית, ממשלת מרוקו החליטה בקיץ 1956, לאסור על הגירת יהודי מרוקו. מוחמר החמישי, מלך מרוקו, נפגע אישית מכפיות הטובה שהיהורים גילו כלפי הממלכה שהעניקה להם את שוויון הזכויות המיוחל, ולמרות זאת ביקשו להגר.

מחשש לביטחונם של היהודים עם סיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, פעלה ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בשתי דרכים: מדינית גלויה – ניהול משא ומתן עם שלטונות מרוקו, להמשך יציאה חוקית של היהודים ממרוקו. סמויה – עלייה בלתי לגאלית בסיוע סוכני ״המוסד״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 18

אסון ספינת המעפילים אגוז

לצורך המשך העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, נשכרה ספינת דיג קטנה ע״י ה״מוסד״. באמצעות המחתרת היהודית, ״אגוז״ הייתה אחת מהספינות שנהגו לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם העולים היו ממשיכים בדרכם לישראל. מפאת גודלה הייתה מוגבלת בכמות העולים, בין ארבעים לחמישים בני אדם. בהפלגתה השלוש-עשרה, בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961, טבעה ספינת אגוז, כשעל סיפונה ארבעים ושלושה עולים ואיש ״המוסד״ חיים צרפתי. מהמים נמשו רק עשרים ושתיים גופות שנמצאו, והובאו לקבורה במרוקו. ב-1992 הובאו עצמות עשרים ושתיים הנספים לקבורה בהר הרצל בירושלים.

אסון טביעת הספינה גרם לזעזוע קשה בארץ וברחבי העולם. בכתבות בעיתונות ובאמצעי התקשורת תיארו את מצוקתם, וכמיהתם של יהודי מרוקו לעלייה. טביעת ה״אגוז״ הביאה לפריצת הדרך במאבק למען יהודי מרוקו. ישראל ניצלה את האסון והחלה במסע תקשורתי בין־לאומי כדי לחשוף את בעיית יהודי מרוקו בפני דעת הקהל העולמית. העיתונות המרוקאית הגיבה בהסתה אנטי ציונית והטילה את האשמה על ישראל.

העלייה לישראל

קהילת יהדות מרוקו שמנתה כ-000.300 יהודים, הייתה מהקהילות הגדולות שהיו בארצות האסלאם.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נוצרו שלושה גלי עלייה גדולים של יהודים שעלו מתוך כיסופיהם לארץ ישראל. לא כל היהודים שהיגרו (יצאו) ממרוקו הגיעו לא״י, חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת וחלקם לארה״ב ולקנדה. אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לא״י.

עלייה א' – בין השנים 1956-1948 עלו לישראל ממרוקו 85,000 עולים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים לא השלימו עם ניצחון היהודים ואובדן פלסטין. בנוסף לתקופה הקשה שעברה על יהדות מרוקו, ב-15 בנובמבר 1951 הגיעה הידיעה על החלטת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להנהגת מדיניות סלקציה בקרב העולים המבקשים לצאת ממרוקו.

הסלקציה

יהודי מרוקו הם הקהילה היחידה שעברו סלקציה בדרכם לא״י (1956-1951). העולים עברו תהליכי מיון ונאלצו לעמוד בפרמטרים שקבעו הגורמים המחליטים. עולים במצב בריאותי תקין, כושר עבודה, גודל משפחה והתחייבות לעבודה חקלאית.

שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. ומעל לכל ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים רק הלך והחמיר בארצות המוצא, ושבפניהם עומדת סכנה אמיתית. הסלקציה הופעלה בעיקר כלפי יוצאי מרוקו ותוניסיה.

מתוך מחקרו של פרופסור משה ליסק, מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי עלייה כלשהי. המשמעות המיידית הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים והבלתי כשירים לעבודה הושארו מאחור, במרוקו. כעבור שנים, בלחץ הקהילה והמשפחות בוטלה הסלקציה.

עלייה ב' – בין השנים 1961-1956 עלו לישראל 30,000 עולים, בתקופה זו העלייה הייתה בלתי לגאלית והתבצעה באמצעות הברחת היהודים ממרוקו בספינות. אחת מהספינות שעסקו בהברחת העולים ירדה למצולות(ספינת אגוז, כאמור).

עלייה ג' – בין השנים 1967-1961 במסגרת מבצע ״יכין״ עלו לישראל 80,000 עולים. שלא כמו בעלייה ב׳, שנעשתה בתנאי מחתרת והייתה כרוכה בסיכונים רבים, עלייה זו זכתה להקלות. זאת מפני ששנה לפני מות מלך מרוקו מוחמר החמישי ב-1960, חשף ״המוסד״ תוכנית להתנקש בהסן בנו. לאחר העברת המידע למרוקאים וסיכול המזימה, נטוו קשרים עם הממשל המרוקאי מתחת לפני השטח. עם מות המלך ב-1961 עלה חסן השני לשלטון. כבר עם עלייתו לשלטון, בקיץ 1961, התחיל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראלים, לנציג המלך השר עבד אלקאדר בן־ג׳לון בז׳נבה שבשווייץ. לפי ההסכם שהושג, היהודים רשאים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל, והגוף המטפל אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין־לאומי היא״ס שיסדה יהדות ארה״ב ב-1909. במסגרת ההסכם שולם על כל עולה ״כופר״ – 150 דולר.

אף אחד מהמשלחת הישראלית לא הופתע מהדרישה המרוקאית, לכלול בהסכם את הפסקת הפעילות החשאית של הוצאת היהודים ממרוקו. הממשלה המרוקאית חששה מגילוי הדבר ומהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב הציוני, לכן דרשה את הפסקת הפעילות.

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן־ערביות שאפיינו תקופה זו. השליטים הערביים לא גירשו את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אין ספק שהשינוי נגרם גם בגלל מעורבותה הדיפלומטית של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ועקב תגובות חריפות בעיתונות העולמית לגבי גילויי האלימות במרוקו ובמיוחד לאחר טביעתה של ה״אגוז״.

חבלי קליטה

עלייתם של רבים מיהודי צפון אפריקה, הביאה גם לייסורי קליטה שנתקבלו בתחילה באהבה, אך הפכו בהמשך לאכזבה גדולה. התנאים בהם שוכנו העולים, אוהלים, צריפונים ופחונים שמילאו את הארץ, היו קשים מנשוא. תקופת המעברות החלה ונמשכה למרבה הצער, שנים רבות. בני דור המעברות, מכל העדות, נוטים לראות במגוריהם הרעועים תקופה פוגעת, מאכזבת ואפילו משפילה. תקופה זו תיחרט עמוק בליבם של כל מי שעלו לישראל בחדווה וברינה.

קשיים נוספים איתם נאלצה עלייה זו להתמודד, אלה אורחות החיים ודרכי המחשבה שלא היו מובנים ומוכרים לתושבי הארץ, במיוחד ליוצאי אירופה.

בין הסיבות לקשיי הקליטה ניתן למנות גם: את הילודה הגבוהה, ההשכלה הנמוכה ואת החוסר במקצועות בקרב חלק מהעולים. אלו היו הגורמים המרכזיים להתנגשויות עם השלטון המרכזי. מצד שני,המזג ״המרוקאי״ מתגלה גם במעשים חיוביים רבים. זה המקום להזכיר את מעשה הגבורה של נתץ אלבז ב-1954 אשר בשעת פירוק רימון, הנצרה השתחררה במקרה, נתן זינק מהאוהל, התרחק מחבריו ונשכב על הרימון. כך בהקריבו את חייו מנע פגיעה בחבריו.

פערי התרבויות וטענות האפליה הולידו את תנועת ״הפנתרים השחורים״. מטרות התנועה היו קידום מצבם החברתי והכלכלי של יהודי צפון אפריקה בישראל.

מקנס

מקנס נוסדה במאה העשירית ושמה נגזר משמו של שבט ״מקנסה״ הברברי שייסד אותה ומשמעותו ״לוחם״. תקופת הזוהר של מקנס החלה, כאשר מלך מרוקו באותה תקופה ״מולאי איסמאעיל״ קבע אותה לבירתו. היום מקנס נחשבת לאחת מארבע ״הערים הקיסריות״ של מרוקו, יחד עם הערים פאס, רבאט ומרקש. בשנת 1996 ״אונסקו״ הכריזה עליה כאתר מורשת עולמית.

העיר מקנס ממוקמת בצפון־מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. היא יושבת באזור חקלאי עשיר ומוקפת גידולים חקלאיים רבים הכוללים כרמים, פרדסים, ומטעי זיתים, המעניקים לה את השם ״מכנאסת אל זיתון״(מדינת הזיתים). מקנס ידועה ומפורסמת במגוון הרחב ובטיב עיבוד הזיתים.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת המלך מולאי איסמאעיל (1727-1672), שהעתיק את בירתו למקנס והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן שהיה בעל השפעה בחצר הסולטאן, ניהל משא ומתן עם השגרירים האירופאים. מזכירו היה משה בן עטר ובשנת 1721 חתם על חוזה שלום עם אנגליה.

מולאי איסמאעיל הפך את מקנס לבירתו, והקים בה שכונה נאה לאנשי חצרו, ליד הרובע היהודי. מאז ועד המאה ה-19 הייתה במקנס אחת הקהילות המפותחות והמתוקנות במרוקו. עיר של חכמים, סופרים וסוחרים. תרומות מעשירי העיר שימשו לתמיכה בנצרכים ובלומדי התורה. לקהילה היה קשר סדיר עם היישוב בארץ ושד״רים היו מביאים ממקנס סכומי כסף נכבדים.

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 23