מורשת יהדות מרוקו

בְּרָהָם-אברהם לוי

תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.

"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

www.nivbook.co.il

הקדמה

במשך זמן רב רציתי להעלות על הכתב את מסלול חיי. מהמלאח במקנס ועד הגעתי לקיבוץ הזורע, שלא עזבתי אותו יום אחד.

הרצון להעלות על הכתב את סיפור חיי, דרש ממני לחפש כל מקור שיכולתי להיעזר בו לשיחזור תקופת הילדות שלי. וכל זאת מנקודת מבטו של נער בן שתים־עשרה. פגשתי אנשים, התכתבתי עם המוסדות, אבל את העזרה הגדולה ביותר לאימות הפרטים קיבלתי מדודתי שושנה (ז״ל). לצערי, שושנה נפטרה לפני שהספר שכל כך רצתה לקרוא, יצא לאור.

עצה שקיבלתי לכתיבה: אל תדפיס את הספר בסיום הכתיבה. כמו עוגה שאתה אופה בתנור, שים את הספר במגירה (בתנור) ותן לו להתבשל. תראה שעם הזמן יגיעו פרטים נוספים, וכך היה. בזמן שהספר עבר לעריכה בהוצאה לאור, קיבלתי מהמוזיאון אשר בעיירה "Grefsrud״ בנורבגיה את סיפור בניית המחנה לקליטת הילדים מצפון אפריקה.

כילד שרצה לשמור על הדת, עליה גדל והאמין בחשיבותה לחיים, בניגוד לרצוני נשלחתי לקיבוץ של השומר הצעיר, ״הזורע״. לשאלתי איפה בית הכנסת? התשובה שאין כאן בית כנסת הדהימה אותי.

הייתכן שבארץ ישראל אין בית כנסת? בעיה לא קטנה עבורי בראשית דרכי בקיבוץ החילוני.

היה לי חשוב לכתוב בקצרה על יהדות מרוקו, בדגש על עירי ״מקנס״ בה נולדתי.

בסיפור חיי עסקתי כאמור בשנותיי במרוקו. על ניסיון העלייה הבלתי לגלית הכושלת שעברנו דרך אלגייר שבסופה חזרנו לעירנו מקנס.

בניסיון השני להגשמת חלום העלייה לארץ ישראל הפקידו בידי את אחי הצעיר גבריאל ואנחנו יצאנו לדרך, בה התגלה לנו עולם שלא הכרנו. דרכנו המתפתלת הביאה אותנו לצרפת ומשם לארץ המושלגת – נורבגיה. לאחר מכן הקליטה בארץ, ועד לגיוסי לצבא והקמת משפחתי הענפה.

זיכרונותיי מהילדות רבים, ומהצד השני ודאי כבר לא תמיד מדויקים ממרחק השנים.

תהליך הכתיבה עבורי היה מסע חשוב ומרגש, ואני מקווה שיהיה מלא עניין גם עבור הקוראים.

תודה מיוחדת לאשתי האהובה על התמיכה, ללא עזרתה לא הייתי מגיע לרגע זה.

יהדות מרוקו

ראשית התיישבות היהודים בצפון אפריקה לוטה בערפל. בין יהודי הרי האטלס רווחת מסורת שאבותיהם הגיעו מארץ ישראל לפני חורבן בית ראשון, ובבית הכנסת העתיק של יהודי האי ג׳רבה בתוניס, מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה עם הגולים מירושלים.

מצב היהודים, שלומם וביטחונם היו רצופים עליות וירידות, והיו נתונים לשרירות ליבם של השליטים: רדיפות, מעשי רצח ואונס, התעללות, מיסים כבדים, המרת דת בכפייה (אנוסים) היו מנת חלקם של היהודים בעת התרופפות השלטון המרכזי, או כאשר השלטון היה עוין ליהודים. זאת בנוסף למגפות, רעב, שריפות ושאר מרעין בישין, אשר חישבו לכלות את הקהילה היהודית במרוקו ולהכחידה.

בשנת 1146, כדי לא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל־מוואחידון שהשתלטה על מרוקו, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות, למות או להתאסלם. היו שבחרו בדרך שלישית להיות ״אנוסים״. הרמב״ם ממקום מושבו בפס, כתב את ״איגרת השמד״ על מנת להגן על היהודים שהתאסלמו מאונס והמשיכו לקיים מצוות בסתר, מפני היהודים הקנאים שראו בהם כופרים ללא תקנה.

ב״איגרת השמד״ מחזק הרמב״ם את ידי האנוסים, ומוכיח על סמך ראיות מהמקורות, כי אנשים אלה לא יצאו ממסגרת היהדות. יתר על כן, אדם כזה שעשה מצווה: ״הקב״ה מכפיל שכרו. ואינו דומה שכר מי שעושה מצווה בלא פחד לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם ייוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. ״איגרת השמד״ של הרמב״ם העניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם. הרמב״ם מייעץ בעת הזאת למי שיכול, לקום ולעבור למקום אחר. יהודים רבים בעת הזו יצאו והיגרו ממרוקו.

קשרים עם ארץ ישראל

הקשר של יהודי מרוקו לארץ ישראל גם הוא עתיק יומין. שליחים מהארץ הגיעו למרוקו בכל התקופות והתקבלו בכבוד רב. כמו כן, עליית יהודי מרוקו לארץ ישראל התקיימה לאורך כל הדורות. עוד לפני גרוש ספרד, ישבו בירושלים כשלוש מאות משפחות יהודיות ממרוקו וכמספר הזה בצפת.

מקום נכבד תופסים יהודי מרוקו בתולדות ירושלים. ב-1218 מספר ר׳ יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים (יוצאי ״המגרב״, כינוי למרוקו בערבית) קהילה חשובה וטובה״. בשנת 1541 כותב יצחק בר מוסא, תושב ירושלים ממוצא מרוקאי, איגרת המתארת את חיי היהודים בעיר: ״ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים ׳המערביים׳ בירושלים טובה מכל שכונות היהודים״.

יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו, במושבות הראשונות ובתל אביב. משפחות שלוש, מויאל ואמזלג ואחרות עסקו במסחר ובצורכי ציבור ביפו ובסביבתה באמצע המאה שעברה ובראשית המאה העשרים. בשנת 1882 הגיעה ארצה חבורת ״ביל״ו״. יחיאל בריל אחד מאנשי בילו מספר בזיכרונותיו על קשיים שהציב הממשל הטורקי לפני החבורה, וכיצד חילץ אותם יוסף מויאל, ראש העדה המרוקאית ביפו, והעלה את כולם בשלום לחוף.

סדרי הקהילה

יהודי מרוקו פיתחו תרבות ייחודית ואורח חיים יוצא דופן. הלחץ החיצוני גרם להם להסתגר ולא להפגין עושר חיצוני. אך חיי המשפחה והקהילה היו עשירי תוכן, והמראה החיצוני המדכא של שכונת היהודים לא תמיד שיקף את חיי הרוח המגוונים הרוחשים בין הבתים הצפופים. הדאגה למשפחה, מנהגי חג ומועד, לימוד התורה, כל אלה חיפו על הסבל שבחיי גלות מעיקים. סדרי הקהילה נקבעו סופית עם בואם של מגורשי ספרד. גירוש ספרד נצרב בזיכרון היהודי כאסון. לפליטים היהודים לא חיכתה מדינה לקליטתם. יוצא מהכלל היה המלך מוחמר אל-שיח׳, מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.

המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה והתיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית ויצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה. בראש הקהילה עמד הנגיד, עליו עוד ארחיב בהמשך, ולצידו שבעת טובי העיר. הנגיד היה ממונה על הקשרים מול השלטונות. רבני הקהילה דאגו לשמור על מצבה הדתי והמוסרי, ופעמים רבות אף חירפו נפשם בהיחלצם להגן על שלמות הקהילה.

חלוציות זו של יהודי מרוקו ביישוב ארץ ישראל לא פסקה לאורך הדורות כי אם להפך, עם קום המדינה התרוקנה מרוקו מיהודיה שעלו ארצה והתיישבו לאורכה ולרוחבה של א״י. בין חלוצי היישוב העברי ראוי לציין במיוחד את חיים בן יוסף אמזלג, בן למשפחה מרוקאית שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה-18. חיים אמזלג היה סוחר עתיר נכסים שעסק ביבוא ויצוא. בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהלכות עולם הוא נתמנה לסגן הקונסול הבריטי ביפו. מעמדו היה ככלי לעזרה ליישוב העברי בראשיתו, ולנגישות לשלטון הטורקי.

בין העולים לארץ לפני המאה ה-20 היו רבנים שרצו לקיים את מצוות העלייה לא״י. יפו הייתה אחת המוקדים לעלייה ממרוקו בתקופה מוקדמת זו. מתוך 65 המשפחות ששכנו בעיר באמצע המאה ה-19 רובן עלו ממרוקו. משפחות אלו סייעו בהובלת יוזמות להקמת שכונות חדשות מחוץ ליפו, לימים העיר תל אביב. חיים אמזלג היה מבין מייסדי נווה צדק, מבין רוכשי האדמות שלימים תיקרא ראשון לציון וכנראה היה מעורב גם ברכישת האדמות של ״אם המושבות״, פתח תקווה. שתי משפחות עשירות שעלו לא״י ממרוקו, משפחת מויאל ומשפחת שלוש, התיישבו ביפו ולקחו חלק משמעותי בהנהגת היישוב היהודי בעיר ובפיתוח השכונות הראשונות של תל אביב. העלייה בימים אלה התבצעה ברובה דרך תוניסיה ומשם באוניות ובספינות קטנות לארץ.

בְּרָהָם-אברהם לוי

עמוד 15

בְּרָהָם-אברהם לוי-הילד מילדי אוסלו

אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.

חובת העלייה לארץ בפסקי הלכה של רבני מרוקו

בראשית המאה ה-18 קבעו שלושה רבנים במרוקו – ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שלום אדרעי – שבמקרה שהאיש רוצה לעלות ארצה ואשתו מסרבת, יש להשפיע עליה שתתרצה. אם תעמוד בסירובה – ישלם הבעל כתובתה ויעלה. לא הייתה פסיקה למצב שבו האישה רוצה לעלות והבעל מסרב. רק במאה ה-19 פסקו הרבנים משה אלבז, מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבז, שהאישה רשאית לעלות עם ילדיה לארץ ישראל למרות סירוב בעלה.

חכמי מרוקו אף התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה לארץ ישראל.

ב-1912 סולטן מרוקו חותם על הסכם חסות עם ממשלת צרפת, ומרוקו הופכת להיות מדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו, בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות וראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי ופוליטי. היהודים הורשו לצאת מהמלאח, וראשוני היוצאים בעלי היכולת שברחו מהצפיפות, בנו והקימו מלאה חדש ומרווח יותר.

בין השנים 1918-1908 עלו בין 60 ל-80 משפחות צעירות שהתיישבו בעיקר בירושלים וטבריה. יוצאי מרוקו בירושלים, היו פעילים בחיים הקהילתיים בעיר, הקימו את ועד העדה ״המערבית״ בירושלים, בראשות רבי דוד בן שמעון. ועד העדה שלח שד״רים ליהודי מרוקו וגייס כספים שבעזרתם הוקמה השכונה העצמאית מחוץ לחומות ירושלים שנקראה ״מחנה ישראל״.

הבעיות המרכזיות שמהן סבלו יהודי המגרב(מרוקו) במאה ה~19, היו הדלות והנחשלות. משה מונטפיורי, הנדבן האנגלי הנודע, יצא בשנת 1864 בשליחות למען יהודי מרוקו ונפגש עם הסולטן.

ב-1940 כאשר הנאצים כבשו את צרפת וכוננו בה את משטר וישי, שלטון וישי לא איבד זמן והשתלט על מדינת החסות מרוקו. היה זה זאב גרמני בעורו של כבש צרפתי. עד מהרה היהודים סולקו מכל המשרות, והושלכו חזרה לתוך המלאח הישן ונדרשו בנוסף לבוא ולהצהיר על רכושם בפני השלטונות. ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים שיצאו בעלייה בלתי לגאלית, הגיעו לפריז, נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה.

ב-1942 בעלות הברית כבשו את מרוקו ועצרו את תוכנית מכונת ההשמדה הנאצית.

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו. באותן השנים, המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות שבמהלכן נהרגים עשרות יהודים גברים, נשים וטף.

המחתרת היהודית במרוקו

עם פרוץ המאבק על עצמאות מרוקו, התעוררה בישראל דאגה לשלום יהודיה. התקרבות מרוקו אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית גרמה לשינוי ביחסה ליהודים, והאנטישמיות בה גברה. מדינת ישראל, הרואה עצמה אחראית ליהודים בתפוצות, עמדה בפני האתגר ונאלצה להתמודד עם המציאות החדשה במרוקו והצורך להכשיר את יהודיה לקחת את גורלם בידיהם ולהתכונן לבאות.

בחודש יולי 1954 הוטלה על ״המוסד לתפקידים מיוחדים״, בשיתוף עם מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, המשימה להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. בחודש אוקטובר 1955 הגיעו ראשוני השליחים ״מהמוסד״ למרוקו והקימו בקזבלנקה את החוליות הראשונות של ״גונן״ – הארגון להגנה עצמית. בינואר 1956 הוקמה ״המסגרת״ – המחתרת היהודית בצפון אפריקה. לצד השליחים הישראלים, פעלו ב״מסגרת״ צעירים יהודיים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות. כמו מפקדיהם הישראלים, הם היו נתונים בסכנה עקב פעילותם ולעיתים קרובות נאסרו ונחקרו תחת עינויים. ה״מסגרת״ הייתה מורכבת מארבע זרועות מוגדרות ועצמאיות:

1. שלוחת ״גונן״ – הזרוע להגנה עצמית, שעסקה בארגון ההגנה על הקהילות.
2. שלוחת ה״מקהלה״ ־ עסקה בהעלאת יהודים לישראל.
3. שלוחת תנועות הנוער – ה״בלט״, עסקה בהפעלת תנועות הנוער החלוציות ובכל מה שקשור להעלאת יהודים לישראל.
4. שלוחת ה״מודיעין עסקה בהגנה על ביטחון ה״מסגרת״.

ב-1 במארס 1956, מרוקו קיבלה את עצמאותה ומייד לאחר מכן נאסרה בה כל פעילות ציונית. שליחי הסוכנות היהודית נצטוו לצאת ממרוקו עד ה-20 ביוני באותה שנה, וכל הפעילות ירדה למחתרת.

בלחץ הליגה הערבית, ממשלת מרוקו החליטה בקיץ 1956, לאסור על הגירת יהודי מרוקו. מוחמר החמישי, מלך מרוקו, נפגע אישית מכפיות הטובה שהיהורים גילו כלפי הממלכה שהעניקה להם את שוויון הזכויות המיוחל, ולמרות זאת ביקשו להגר.

מחשש לביטחונם של היהודים עם סיום השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, פעלה ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בשתי דרכים: מדינית גלויה – ניהול משא ומתן עם שלטונות מרוקו, להמשך יציאה חוקית של היהודים ממרוקו. סמויה – עלייה בלתי לגאלית בסיוע סוכני ״המוסד״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 18

אסון ספינת המעפילים אגוז

לצורך המשך העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, נשכרה ספינת דיג קטנה ע״י ה״מוסד״. באמצעות המחתרת היהודית, ״אגוז״ הייתה אחת מהספינות שנהגו לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם העולים היו ממשיכים בדרכם לישראל. מפאת גודלה הייתה מוגבלת בכמות העולים, בין ארבעים לחמישים בני אדם. בהפלגתה השלוש-עשרה, בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961, טבעה ספינת אגוז, כשעל סיפונה ארבעים ושלושה עולים ואיש ״המוסד״ חיים צרפתי. מהמים נמשו רק עשרים ושתיים גופות שנמצאו, והובאו לקבורה במרוקו. ב-1992 הובאו עצמות עשרים ושתיים הנספים לקבורה בהר הרצל בירושלים.

אסון טביעת הספינה גרם לזעזוע קשה בארץ וברחבי העולם. בכתבות בעיתונות ובאמצעי התקשורת תיארו את מצוקתם, וכמיהתם של יהודי מרוקו לעלייה. טביעת ה״אגוז״ הביאה לפריצת הדרך במאבק למען יהודי מרוקו. ישראל ניצלה את האסון והחלה במסע תקשורתי בין־לאומי כדי לחשוף את בעיית יהודי מרוקו בפני דעת הקהל העולמית. העיתונות המרוקאית הגיבה בהסתה אנטי ציונית והטילה את האשמה על ישראל.

העלייה לישראל

קהילת יהדות מרוקו שמנתה כ-000.300 יהודים, הייתה מהקהילות הגדולות שהיו בארצות האסלאם.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נוצרו שלושה גלי עלייה גדולים של יהודים שעלו מתוך כיסופיהם לארץ ישראל. לא כל היהודים שהיגרו (יצאו) ממרוקו הגיעו לא״י, חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת וחלקם לארה״ב ולקנדה. אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לא״י.

עלייה א' – בין השנים 1956-1948 עלו לישראל ממרוקו 85,000 עולים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים לא השלימו עם ניצחון היהודים ואובדן פלסטין. בנוסף לתקופה הקשה שעברה על יהדות מרוקו, ב-15 בנובמבר 1951 הגיעה הידיעה על החלטת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להנהגת מדיניות סלקציה בקרב העולים המבקשים לצאת ממרוקו.

הסלקציה

יהודי מרוקו הם הקהילה היחידה שעברו סלקציה בדרכם לא״י (1956-1951). העולים עברו תהליכי מיון ונאלצו לעמוד בפרמטרים שקבעו הגורמים המחליטים. עולים במצב בריאותי תקין, כושר עבודה, גודל משפחה והתחייבות לעבודה חקלאית.

שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. ומעל לכל ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים רק הלך והחמיר בארצות המוצא, ושבפניהם עומדת סכנה אמיתית. הסלקציה הופעלה בעיקר כלפי יוצאי מרוקו ותוניסיה.

מתוך מחקרו של פרופסור משה ליסק, מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי עלייה כלשהי. המשמעות המיידית הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים והבלתי כשירים לעבודה הושארו מאחור, במרוקו. כעבור שנים, בלחץ הקהילה והמשפחות בוטלה הסלקציה.

עלייה ב' – בין השנים 1961-1956 עלו לישראל 30,000 עולים, בתקופה זו העלייה הייתה בלתי לגאלית והתבצעה באמצעות הברחת היהודים ממרוקו בספינות. אחת מהספינות שעסקו בהברחת העולים ירדה למצולות(ספינת אגוז, כאמור).

עלייה ג' – בין השנים 1967-1961 במסגרת מבצע ״יכין״ עלו לישראל 80,000 עולים. שלא כמו בעלייה ב׳, שנעשתה בתנאי מחתרת והייתה כרוכה בסיכונים רבים, עלייה זו זכתה להקלות. זאת מפני ששנה לפני מות מלך מרוקו מוחמר החמישי ב-1960, חשף ״המוסד״ תוכנית להתנקש בהסן בנו. לאחר העברת המידע למרוקאים וסיכול המזימה, נטוו קשרים עם הממשל המרוקאי מתחת לפני השטח. עם מות המלך ב-1961 עלה חסן השני לשלטון. כבר עם עלייתו לשלטון, בקיץ 1961, התחיל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראלים, לנציג המלך השר עבד אלקאדר בן־ג׳לון בז׳נבה שבשווייץ. לפי ההסכם שהושג, היהודים רשאים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל, והגוף המטפל אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין־לאומי היא״ס שיסדה יהדות ארה״ב ב-1909. במסגרת ההסכם שולם על כל עולה ״כופר״ – 150 דולר.

אף אחד מהמשלחת הישראלית לא הופתע מהדרישה המרוקאית, לכלול בהסכם את הפסקת הפעילות החשאית של הוצאת היהודים ממרוקו. הממשלה המרוקאית חששה מגילוי הדבר ומהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב הציוני, לכן דרשה את הפסקת הפעילות.

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן־ערביות שאפיינו תקופה זו. השליטים הערביים לא גירשו את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אין ספק שהשינוי נגרם גם בגלל מעורבותה הדיפלומטית של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ועקב תגובות חריפות בעיתונות העולמית לגבי גילויי האלימות במרוקו ובמיוחד לאחר טביעתה של ה״אגוז״.

חבלי קליטה

עלייתם של רבים מיהודי צפון אפריקה, הביאה גם לייסורי קליטה שנתקבלו בתחילה באהבה, אך הפכו בהמשך לאכזבה גדולה. התנאים בהם שוכנו העולים, אוהלים, צריפונים ופחונים שמילאו את הארץ, היו קשים מנשוא. תקופת המעברות החלה ונמשכה למרבה הצער, שנים רבות. בני דור המעברות, מכל העדות, נוטים לראות במגוריהם הרעועים תקופה פוגעת, מאכזבת ואפילו משפילה. תקופה זו תיחרט עמוק בליבם של כל מי שעלו לישראל בחדווה וברינה.

קשיים נוספים איתם נאלצה עלייה זו להתמודד, אלה אורחות החיים ודרכי המחשבה שלא היו מובנים ומוכרים לתושבי הארץ, במיוחד ליוצאי אירופה.

בין הסיבות לקשיי הקליטה ניתן למנות גם: את הילודה הגבוהה, ההשכלה הנמוכה ואת החוסר במקצועות בקרב חלק מהעולים. אלו היו הגורמים המרכזיים להתנגשויות עם השלטון המרכזי. מצד שני,המזג ״המרוקאי״ מתגלה גם במעשים חיוביים רבים. זה המקום להזכיר את מעשה הגבורה של נתץ אלבז ב-1954 אשר בשעת פירוק רימון, הנצרה השתחררה במקרה, נתן זינק מהאוהל, התרחק מחבריו ונשכב על הרימון. כך בהקריבו את חייו מנע פגיעה בחבריו.

פערי התרבויות וטענות האפליה הולידו את תנועת ״הפנתרים השחורים״. מטרות התנועה היו קידום מצבם החברתי והכלכלי של יהודי צפון אפריקה בישראל.

מקנס

מקנס נוסדה במאה העשירית ושמה נגזר משמו של שבט ״מקנסה״ הברברי שייסד אותה ומשמעותו ״לוחם״. תקופת הזוהר של מקנס החלה, כאשר מלך מרוקו באותה תקופה ״מולאי איסמאעיל״ קבע אותה לבירתו. היום מקנס נחשבת לאחת מארבע ״הערים הקיסריות״ של מרוקו, יחד עם הערים פאס, רבאט ומרקש. בשנת 1996 ״אונסקו״ הכריזה עליה כאתר מורשת עולמית.

העיר מקנס ממוקמת בצפון־מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. היא יושבת באזור חקלאי עשיר ומוקפת גידולים חקלאיים רבים הכוללים כרמים, פרדסים, ומטעי זיתים, המעניקים לה את השם ״מכנאסת אל זיתון״(מדינת הזיתים). מקנס ידועה ומפורסמת במגוון הרחב ובטיב עיבוד הזיתים.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת המלך מולאי איסמאעיל (1727-1672), שהעתיק את בירתו למקנס והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן שהיה בעל השפעה בחצר הסולטאן, ניהל משא ומתן עם השגרירים האירופאים. מזכירו היה משה בן עטר ובשנת 1721 חתם על חוזה שלום עם אנגליה.

מולאי איסמאעיל הפך את מקנס לבירתו, והקים בה שכונה נאה לאנשי חצרו, ליד הרובע היהודי. מאז ועד המאה ה-19 הייתה במקנס אחת הקהילות המפותחות והמתוקנות במרוקו. עיר של חכמים, סופרים וסוחרים. תרומות מעשירי העיר שימשו לתמיכה בנצרכים ובלומדי התורה. לקהילה היה קשר סדיר עם היישוב בארץ ושד״רים היו מביאים ממקנס סכומי כסף נכבדים.

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 23

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

השער הוא מהידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה הוא כ-16 מטר וגובה המעבר כ-8 מטרים. השער מצופה באריחי טרקוטה מזוגגים באמייל ובכתובות. בניית המבנה שנקרא על שם האדריכל שבנה אותו, החלה ב-1697 והושלמה ב-1732 ע״י מולאי עבדאללה, שהיה בנו של הסולטאן מולאי איסמאעיל. השער מסמן את הכניסה הראשית לארמון המלכותי.

הכיבוש הצרפתי במאה ה-20(1912) של מרוקו, הביא עימו שיפור בחיי הקהילה היהודית. היהודים הורשו לצאת מהצפיפות שבמלאת הישן, ובנו מלאח חדש ומודרני. השלטון הצרפתי היה גורם מכריע בהתאוששות הקהילה היהודית. היהודים זכו לביטחון יחסי, עימו הגיעה יציבות כלכלית שבעקבותיה חזרו יהודים רבים והקהילה גדלה והכפילה את עצמה עד כ-9500 יהודים.

במפקד האוכלוסין ב-1947 נמנו בעיר 15,500 יהודים ומעריכים ש-20% לא התפקדו.

קהילת יהדות מקנס מהמפורסמות ביהדות מרוקו. עם ועד קהילה חזק שהפעיל מספר ארגונים וולונטריים: ביקור חולים, מתן בסתר, עזרה בנישואין ועוד. המימון לכל הפעילות הגיע מהמיסים שהקהילה גבתה מהשחיטה ומהסחורה שנמכרה בשכונת היהודים.

מאפיין נוסף המייחד את קהילת מקנס הוא שבתלמוד תורה למדנו עברית. כך תיאר אחד מהשליחים את המפגש המרגש שהיה לו, עם ילדים יהודים ברחובות המלאח המדברים ביניהם עברית: ״ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלאה במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עימו בעברית״.

עם עליית המשפחה ארצה, אחי שלום היה ״דובר המשפחה״ מול המוסדות, הודות לעברית שלמד בתלמוד תורה. זו הקהילה שנתנה לי את הבסיס לחיים.

הוריי אסתר וחיים לוי ז״ל

הוריי, אסתר וחיים לוי זיכרונם לברכה, חיו בצניעות רבה, הסתפקו במועט ויום־יום בירכו על מה שיש. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כבן הבכור שכל תשומת הלב הייתה נתונה רק לו, הייתי המאושר בילדים. אימא עמוד התווך, בחוכמתה הרבה, הצליחה לנהל ולנווט לבדה את חיי המשפחה למרות כל הקשיים, והיו קשיים.

אבא נולד ב-1910 בקזבלנקה. אימא נולדה ב־1919 בעיר ״ספרו״. אבא ביום־יום לא היה כלל בבית, את זמנו הוא חילק בין העבודה לפרנסת המשפחה לתפקידו כ״שמש״ בית הכנסת, זה היה סדר יומו. בנוסף הוא נשאב לתוך חקר התורה, ואף מעבר לזה, לתורת ״הנסתר והקבלה״. זה אולי מסביר את היעדרותו הרבה מהבית (נחזור לזה בהמשך עם עלייתם ארצה). ואני, שדמות האב חסרה לי, נשענתי על אימא.

במשפחתנו לא נהגו לאכול ארוחות משפחתיות במשך השבוע, ארוחות משפחתיות התקיימו רק בסוף השבוע, בערב שבת ובשבת. היום יותר מתמיד מרגיש בחיסרון המפגשים האלו. והמחשבה עליהם מעלה בי געגועים רבים להוריי, ולריחות האוכל שעלו משולחן השבת הערוך ומלא הסלטים. כל השבוע חיכיתי למפגש המשפחתי הזה, שהיה סביב שולחן השבת. אם רק יכולתי הייתי מקצר את השבוע בשביל הרגעים האלה.

לא נמצא ירק שאימי המרוקאית לא הכינה ממנו סלט או ריבה. אימא מכל הקניות בשוק לא זרקה כלום, הכול נוצל עד תום. אכלת תפוז או קלמנטינה? מהקליפות עשתה ריבה. מגרעיני האבטיח או המלון עשתה פיצוחים, מעט מאוד אם בכלל נזרק. בישיבה סביב השולחן עם אבא ושירי קבלת השבת הרגשתי וחוויתי את דמות האב. כאן נפגשתי עם אבא של ״שבת״, לא אבא של יום חול שאין לו זמן. לאחר נטילת הידיים, הקידוש וברכת המוציא לחם, אימא הגישה ארוחה שעמלה עליה כל היום. אהבתי את שירי השבת סביב השולחן, ובצאת השבת את השיר לאליהו הנביא. המשפחה חיה בצניעות רבה, בדירה קטנה.

בשבת המאכל הקבוע היה ״חמין״, מאכל של שבת בכל ימות השנה, לאחר שאבא חוזר מבית הכנסת. במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית, ישבנו סביב השולחן ושרנו ״אליהו הנביא״.

הוריי אסתר (בן הרוש) וחיים לוי זיכרונם לברכה, נישאו בעיר ״ספרו״ שם אימא נולדה ומשפחתה חיה. לאבא היו אלה נישואיו השניים. אבא אומנם נולד בקזבלנקה, אבל חי בעיר סאלי, שם משפחת אשתו(הראשונה) התגוררה. סאלי עיר קטנה הקרובה לעיר הבירה רבאט. העיר סאלי הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר. שמה יצא והלך לפניה בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות. אבא התחתן לראשונה ב-1927 עם אסתר אזולאי כשהיא בת שבע-עשרה בלבד. שנתיים לאחר מכן ב-1929 נולדת להם בתם זוהרה (ז״ל). ימים קשים עברו על המשפחה הצעירה לאחר שזוהרה נולדה.

אצטט כאן מעבודת השורשים שאחותי הגדולה(זוהרה) כתבה עם הנכד שלה: ״אבא ישב מובטל בבית, כסנדלר במקצועו פרנסה רבה לא הייתה לו. אשתו אסתר אזולאי המוגבלת מאוד בראייתה, נזקקה לעזרה בכל יציאה מהבית, לכן היא העדיפה את הישיבה בבית. בזכות הארגונים הוולונטריים שהקהילה הפעילה בימים ההם, אף משפחה לא נעזבה לנפשה. מהם הגיעה העזרה והתמיכה לכל משפחה נזקקת. כספי המימון הגיעו מהמיסים על השחיטה ומהסחורה שנמכרה ברובע היהודי. אבל, את עיקר העזרה והתמיכה הגיעה ממשפחת אזולאי(משפחתה של אשתו), שהייתה משפחה בעלת אמצעים.

ובנוסף לסיוע הכלכלי קיבלו גם דירה קטנה וצנועה לאחר החתונה, בה התגוררה המשפחה״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 31

הימים עברו ולא היה סימן שנתן תקווה לעתיד לבוא. המצב הקשה בבית לא נותן לו מנוח ובאין מוצא ביקש להתייעץ עם הרב שמכירו היטב מתפילותיהם יחדיו. באותה העת הרב שחיפש שליח ציבור, הציע לאבא את תפקיד השליחות. אבא מייד נענה, עוד לפני שעדכן בכך את אשתו, לא היה ספק בליבו שהיא תיתן את ברכת הדרך, תפקיד מכובד לא דוחים. תפקיד השליחות החזיר את האור שכבה במשפחה עת אבא ישב מובטל והמשפחה התקיימה מתמיכת מש׳ אזולאי והקהילה. האמונה חזרה והפיחה תקווה במשפחה הצעירה ובעתידה. כעת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה ירדה, בראשו עברה המחשבה שכאן הוא נפרד ממקצוע הסנדלרות. עכשיו אבא התפנה לשאול מהו תפקיד השליח? הרב בסבר פנים הסביר ואמר, זהו מונח הלכתי לאדם המבצע פעולות שתוחלתן נזקפות לזכות משלחו. היום פועלים בכל העולם כ-4000 שליחים כאלה, המוכרים לנו כשליחי חב״ד הנמצאים בכל פינה ברחבי הגלובוס. התפקיד מחייב היעדרות ארוכה מהבית, האם תעמוד בזה? קח את הזמן ותתייעץ בבית, אמר הרב. אבא קיבל על עצמו את התפקיד, עם כל המגבלות. עכשיו לאחר שנתן את אישורו, התפנה לספר לאשתו על פניית הרב, ובעיקר על ההיעדרות הארוכה מהבית הכרוכה בתפקיד השליחות ברחבי הערים במדינה. השמועה הגיעה למשפחת אזולאי, משפחת אשתו, ומייד התגייסו ולקחו עליהם לעזור ולסייע בכל הנדרש מהיכרותם את הקשיים שהיו לאסתר, כולל גידולה של זוהרה שרק עתה נולדה. הם ראו שתפקיד השליחות יביא כבוד גדול למשפחה. ביחס לאמצעים הדלים שהמשפחה התקיימה מהם בעבר, השליחות תעניק הכנסה ראויה למשפחה הצעירה בראשית דרכה. עם הזמן התברר שההוצאות של אבא בערים שבהן התגורר, קיזזו הרבה מהכנסתו. את יתרת הכנסתו היה מעביר לקיום המשפחה. כסף זה, אף פעם לא הספיק, לכן משפחת אשתו המשיכה בתמיכת שתי ״הנשים״ שנשארו בבית (אשתו ובתו). משפחת אזולאי סייעה בכל הנדרש.

אבא קיים את מצוות השליחות כהלכה, נע ונד בין הקהילות היהודיות בערי מרוקו. באחת הפעמים כשחזר לעיר לדווח לרב על שליחותו, קיבלה את פניו ״בשורה קשה״. אשתו(אסתר) אושפזה בבית החולים בזמן היעדרו וחזרה ממנו בידיעה שכבר לא תוכל עוד ללדת. זאת הייתה בשורה קשה מאוד. כיהודי מאמין הרים אבי ידיו למעלה ובתחינה שאל, על מה עוד אני צריך לתת את הדין? קודם פרנסתי נגזלה ומובטל ישבתי בבית, ועכשיו הרחבת המשפחה נגזלת ממני? למה? כיהודי מאמין, הוא הבין שכעת הוא עומד למבחן.

אבא המשיך בשליחות הרב, הפעם הגורל האיר לו פנים והראה לו את הדרך לעיר מקנס, שם במקנס פגש באקראי את אשתו לעתיד. אישה צעירה ויפה, שמשכה את תשומת ליבו. גם לה קראו אסתר, אסתר בן הרוש. כאשר אבי הבין שהיא עדיין רווקה, הוא ביקש ממנה שתמתין לו. חוזר לעירו סאלי לפניו שתי משימות: לדווח לרב על הביקור ״המוצלח״ במקנס, ולבקש את אישורה של אשתו לשאת אישה נוספת, מאחר שהיא כבר לא יכולה ללדת יותר. מהרב ביקש אבי לסיים את תפקידו. הוא ביקש לעבור לזמן מה ל״מקנס״, שם גם מצא עבודה בייצור מזרנים. אבא קיבל את ברכת הרב ובהמלצתו אף התמנה להיות שמש באחד מבתי הכנסת שהיו במלאח.

מתוך עבודת השורשים שאחותי כותבת עם הנכד שלה מסתבר שסבתא אסתר אזולאי הייתה מוגבלת בראייה וללדת כבר לא יכלה. אבא שרצה עוד ילדים ביקש את אישורה של אשתו לשאת אישה אחרת. רק לאחר שקיבל את אישורה הוא נסע למקנס.

שמש בית הכנסת

עד המאה העשירית לספירה, התואר ״שמש״ לא היה קיים בפני עצמו. אנו מכירים מן התלמוד, את הביטוי ׳חזן בית הכנסת׳. המפרשים מסבירים שהכוונה הייתה לשמש, ותפקידו של השמש היה לעסוק בצורכי בית הכנסת. ייתכן שמתפקיד זה נולד ״שמש בית הכנסת״ המסורתי.

אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת, השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום ועוד… עליו מוטלת האחריות שבשעה היעודה יהיו עשרה למניין וכן הלאה.

תפקיד מרתק נוסף המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא השכמת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אני זוכר את עצמי צועד עם אבא לתפילת השחרית, ובדרך לבית הכנסת מעיר את המתפללים בקריאה ״שעת שחרית״.

השמש בפולקלור היהודי מצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמיים ונאמן. בספר ׳אוצר הידיעות׳ מצוטט ה׳יעב״ץ׳(מגדולי הרבנים במאה ה-18) שאמר כי ״תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כי שמשים נפטרים בשיבה טובה״.

כשמש בית הכנסת, אבא נפרד מהסנדלרות, ועבר לעבוד בייצור מזרנים אצל רפד. את המזרנים בתקופה הזו, היו ממלאים בקש. אחי הקטן שלום, מספר שהיה עוזר לאבא בהפרדת התבן(הקש) למילוי ויצירת המזרן.

מה אימא עשתה במקנס בשעה שכל משפחתה חיה בעיר ״ספרו״? לכך לא הצלחתי לקבל תשובה. המפגש האקראי עם אבא היה במקנס. אבא חזר למקנס וביקש את ידה של אימי לעתיד, אסתר בן הרוש.

עמוד 33

לא מקובל שאישה תתחתן עם בחור ללא הסכמת המשפחה. מצטט מהשיחה עם דודתי שושנה(ז״ל) המספרת לי על המפגש בין אימא לסבא שלום: אימא ואבא נסעו למשפחתה ב״ספרו״. אימא ביקשה ללכת לבד ולדבר עם אביה על הרצון להתחתן. לכן, השאירה את אבא לחכות לה בבית ״התה של יוסף״ ופנתה כמקובל לאביה לקבל את אישורו. פנייתה נידונה מראש לדחייה מוחלטת. אביה (סבא שלום) דחה את בקשתה בתוקף, ולא היה מוכן לשמוע על כך. סבא מאוד לא אהב שבתו בת השבע-עשרה חיה בעיר אחרת, הרחק מהמשפחה. ״לא מקובל עליי שבתי תתחתן עם אדם שלא מוכר לי״ פסק והוסיף: ״מדוע הוא לא בא לבקש ממני את ידך? בתי לא תתחתן עם אדם שאינו מוכר לי״. הלאו המוחלט שקיבלה מאביה כאב לה מאוד. אבא שמע על סירובו המוחלט של אביה והציע לאימא לבוא לדבר עימו. ״שנינו לבד לא נלך לדבר עם אבא״ אמרה, בצר לה ובחוכמתה הרבה, פנתה לעזרת אחיה הגדול שמואל, שהתמנה לרב, ״ראשו שופע חוכמה והוא יעזור לנו״. דודי(הרב שמואל) לאחר ששמע את אימא, ביקש שתגיע עם הבחור. אימי הלכה להביא את ״הבחור״ אותו השאירה בדוכן הספינז', ה״תה והקפה של יוסף״. בית הקפה המקומי היה חדרון בגודל שניים על שני מטרים, שני שולחנות מרובעים ושישה שרפרפים מקש, אך הבחור איננו. היא התחילה להסתובב בסביבה הקרובה והבחור לא נמצא. בצר לה, חזרה אימי לאחיה הרב שמואל, ״לא יודעת אנה הלך״ ספק אמרה לעצמה, ספק דיברה אליו. ״אם הוא רציני בכוונותיו הוא יחזור״, הרגיע אותה אחיה. לאחר שדחתה את הצעתו שילך לדבר עם אביה, ראשה לא היה פנוי לקלוט את דבריו שהוא יצא לסיבוב בעיר. השיטוט בעיר נגמר ואבי חזר והמתין במקום המפגש. בבית, אימא לא יודעת מה לעשות, נעשית מתוחה ועצובה יותר מרגע לרגע. הדוד ראה בצר לה ואמר, ״אסתר קומי, נלך יחד לפגוש את הבחור״ וכך היה. הדוד ואימא צעדו ל״קפה יוסף״ ומרחוק ראו את אבא ממתין. אימא הקשיבה לשיחה המתנהלת ביניהם, דודי שואל שאלות שיבהירו לו מי האיש העומד מולו. לאחר שהוא השתכנע, הוא נתן את ברכתו, ולקח על עצמו את תפקיד המגשר והמקשר בין אימא לאביהם (סבא שלום). סבא בהערכתו הרבה לבנו שהתמנה לרב, השתכנע ונתן את ברכתו וזאת בתנאי שהחתונה תתקיים בעירו(ספרו). כך בשעה טובה הוריי נישאו כדת וכדין ועברו למקנס למגורים במלאה הישן.

מהו המלאח (Mellah)

מלאה(בערבית: אל-מלאח) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג ״גטו״ בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאה הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים, בשנת 1568 במרקש ובשנת 1682 במקנס. עד המאה ה-19, המלאה נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן(1822-1792) שינה זאת והפך את המלאה לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאחים במספר ערים חשובות – רבאט, מוגדיר, סלא ותטואן בה המלאח היה ידוע בשם הספרדיJuderia[(״הרובע היהודי״). בתטואן התיישבה קהילה גדולה ממגורשי ספרד. בהמשך נבנו מלאחים ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים הקטנים קיבלו את השם ״מלאj״. ברבות מהערים, הגירוש למלאj משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.

קיימות מספר סברות לגבי מקור השם ״מלאj״. סברה מקובלת אחת היא שהשם ״מלאj״ נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח, ולכן הרובע בו גרו היהודים נקרא ״אל-מלאח״. יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם. המלאח היה מוקף בחומה שהפרידה בינו לבין הרובעים המוסלמים. הקמת החומה מסביב הרובע היהודי נבעה מהצורך להגנה מפני הפרעות שהיו תדירות ביהודים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. כדי להגן על היהודים, שכן המלאח לרוב בקרבת מוסדות השלטון, ובעיר הבירה בקרבת ארמון המלך.

בערים שבהן התקיים המלאח, נאסר על היהודים לגור מחוצה לו, ולרוב אף נאסר עליהם לצאת ממנו בלילות. התנאים בהם חיו בתוך המלאה, בדירות קטנות ללא מים זורמים בצפיפות רבה, גרמו למחלות ועוני. ב-1912 מרוקו הפכה למדינת חסות של צרפת, הצרפתים אישרו ליהודים לגור מחוץ לחומות המלאח תוך העלמת עין מצד השלטון. הצעירים והאמידים היו הראשונים לנצל את ההזדמנות ולעזוב את המלאה. בכמה ערים ובראשם מקנס, הקהילה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאה חדש מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. משפחתי גרה במלאה הישן, כאמור היה צפוף עם תנאים תברואתיים קשים. מים זורמים ושירותים לא היו בבתים.

ביוני 1940 הגרמנים כבשו את צרפת ושלטון וישי עלה. שלטון וישי לא בזבז זמן ומייד יצאו הוראות המגבילות את יהודי מרוקו (מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית). היהודים גורשו לתוך המלאח הישן. אין מקום מתאים יותר לנעול את היהודים מאשר המלאח המוקף חומה עם שערים ננעלים, אין יוצא ואין בא. כל היהודים נדרשו להתייצב לשם רישום פרטים אישיים ועיסוקיהם ולמסור הצהרת הון על כל רכושם.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 36

הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.

סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.

המשך מהפוסט הקודם…….

לאחר תבוסת הנאצים, רוב ראשי משטר וישי נתפסו ונשפטו. עם סיום מלחמת העולם השנייה, תהליכי היציאה מהמלאח התחדשו ביתר שאת. עם עליית יהודי מרוקו המלאחים התרוקנו ומוסלמים אכלסו אותם. היום, המלאח שבעיר העתיקה פאס מוגדר כאתר מורשת עולמית.

החיים במקנס לא היו פשוטים לפרנסת המשפחה. לאחר תפילת השחרית סגר אבי את בית הכנסת ויצא לעבודתו. בתום יום העבודה חזר לבית הכנסת לתפילת ״מנחה וערבית״. אבא הקפיד מאוד על קיום המצוות, רק לאחר שמילא את חובותיו ל״בורא עולם״, הרשה לעצמו לחזור לביתו.

המשפחה התרחבה, ״גבריאל״ בא לעולם ותשומת הלב הבלעדית שלה זכיתי חלפה לה, ובהמשך כשאח נוסף ״שלום״ בא לעולם, אני נכנסתי למסלול החיים שהתחיל בלימוד התורה ״בחדר״.

לעיתים, אבא היה נוסע לבקר את בתו הגדולה זוהרה בסאלי. לעיתים זוהרה הייתה באה לביקור במקנס. אהבתי וחיכיתי לביקוריה אצלנו במקנס. אחות גדולה שבאה ומפנקת אותי, לזאת לא זוכים בכל יום. כל ביקור שלה היה פינוק גדול בשבילי. כאשר יצאתי ממרוקו לדרכי, היא באה במיוחד להיפרד ממני והעניקה לי תמונה שלה עם הקדשה בצידה השני וכתובת למשלוח מכתבים. והוסיפה שבכל פעם שאתגעגע אליה פשוט אסתכל בתמונה, ושלא אשכח לכתוב מה קורה איתי. לסיום, לא אשכח את הצהרתה ״נתראה בארץ ישראל״, ואכן עברו חמש שנים ונפגשנו בארץ. שמרתי על התמונה כעל אוצר גדול. זה היה הפריט היחיד שנשאתי איתי מהבית, והוא עזר לי בצורה בלתי רגילה להתגבר על הגעגועים לבית שהשארתי מאחור. הקפדתי בכל יום לשאת בכיסי את התמונה, ובערב כשהשכיבו אותנו לישון הייתי מוציא את התמונה מכיסי מביט בה ובדמיוני הייתי רואה את הבית, את אימא, אבא ואחי הקטן שלום שנפרדתי מהם. והחשוב מכול, זו המזכרת היחידה מהבית שכל כך התגעגעתי אליו.

לא יודע איך הייתי עובר את הפרידה הארוכה מההורים ללא תמונת אחותי הגדולה (לסיפור המשפחה עוד אחזור בהרחבה).

כאמור, נולדתי במקנס שבמרוקו, ושנים רבות מלווה אותי השאלה׳ ובעיקר את משפחתי, מתי בדיוק נולדתי. עד היום במשפחתי לא מצליחים לקבוע תאריך ושנת לידה מדויקת. לפי אימא נולדתי בחורף, אך איזה חורף? ברשותי דרכון מרוקאי ואישור יציאה ממרוקו ובהם מצוין ששנת הלידה היא 1938. כאח הבכור במשפחה ועל פי גילה של אימי אני באזור הגיל הנכון, במדויק עדיין לא בטוח. ואז ב-1981 בבחירות לכנסת העשירית נאלצתי להוציא תעודת זהות חדשה, לשמחתי קיבלתי תעודה חדשה עם פרטים שגויים. יליד תוניסיה, שנת 1942, אב לחמישה ילדים (במקום ארבעה שהיו לי) הילד (יצחק) החמישי, נולד שבוע אחרי בני הבכור. במשך עשרים שנה התעודה השגויה הלכה איתי.

יום אחד במקום עבודתי בעקבות ״אירוע״ שהיה, זכרתי שברשותי הדרכון המרוקאי עם שנת הלידה .מצאתי שזו הזדמנות להחליף את התעודה השגויה, לתעודה מעודכנת ונכונה. פניתי למשרד הפנים להחלפת התעודה השגויה, מה יותר פשוט. כאן התגלתה הבירוקרטיה בגדולתה, מאחר ועברו עשרים שנה לא ניתן להפיק תעודה חדשה. היה עליי להגיש תביעה בבית משפט השלום, כך יזמינו את תיקי האישי מארכיון המדינה ובית המשפט יחליט אם הטעות מקורה במשרד הפנים או אם לאו. פניתי לבית המשפט השלום ולאחר תשלום אגרה, 350 ש״ח, תביעתי כנגד משרד הפנים נפתחה. יום המשפט הגיע, השופט עיין בתיק ושאל, מדוע רק היום אתה מבקש לתקן את התעודה? עניתי בהלצה שלקח לי זמן ללמוד שהתעודה שגויה. השופט הוציא מהתיק מסמך מקורי ומקריא את הנתונים להוצאת תעודת זהות חדשה, לתשומת ליבו של נציג משרד הפנים. הופתעתי שהשופט הקריא את תאריך הלידה שלי 07/03/1938. מהאירוע הזה למדתי, שהתנאים שבהם נקלטו ראשוני העולים היו קשים, מגורים, מעברות, אוהלים, פחונים ועבודה אין. על מנת שלא יוכלו לצאת מהמדינה בראשית דרכה, לקחו מהעולים את כל המסמכים שהיו ברשותם, והם מאוחסנים בארכיון המדינה. לסיום, ביקשתי ואף קיבלתי את המסמך.

בימים הללו לא היו לנו משחקים וספרי קריאה בבית ובילוי עם ההורים (כפי שביליתי עם ילדיי), זמן איכות איתם לא הכרנו, כל אחד התנהל בעצמו, סוג של חינוך לעצמאות שלא במתכוון. פשוט, אבא היה עסוק בפרנסת המשפחה ואימא במשק הבית, ואנחנו הילדים עם עצמנו. הבילוי המשותף ממש עם ההורים היה בקבלת השבת בארוחת הערב, או בערבי החגים. ואני נושא עימי את המאפיין המיוחד שהיה לכל חג.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 39

פסח

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שפסח היה החג המועדף והאהוב עלינו כילדים. ההתארגנות לקבלת החג וקניית בגד חדש, כל זה גרם להתרגשות גדולה שקדמה לקבלת החג. רק בימים כאלה, עם העזרה וההתגייסות של כל המשפחה בארגון החג, הרגשתי את הקשר עם ההורים. בשונה מהחגים האחרים, היו לו מאפיינים ייחודיים משלו. טקס שריפת החמץ עם כל המסתורין המתלווה לחיפוש חתיכות לחם עטופות בנייר, אשר ״הוסתרו״ מבעוד מועד. טקס הגעלת הכלים, הרתחה בחום גבוה וניקויים וכלה בשולחן הסדר. בראש השולחן עמד כיסא ריק לאליהו הנביא, ובשבילו היינו משאירים את דלת הבית פתוחה בזמן קריאת ה״הגדה״ שאם יפתיע וייכנס, מחכה לו מקום של כבוד המיועד רק לו. ואני, שמאוד ציפיתי לבואו, לא זכיתי לראותו. מפאת אורכו של הסדר, נרדמתי. בבוקר למוחרת, דבר ראשון שאלתי את אבא, אם אליהו הנביא הגיע? ואבא השיב לי, שאליהו הנביא לא נכנס לבית שישנים בו ליד שולחן הסדר. הסדר כולל כמובן את אחד הסיפורים המרתקים ביותר, סיפור יציאת מצרים. עשר המכות שנחתו על המצרים, צפרדעים, כינים, ארבה והדם שזורם כנחל, בדברים האלה היה גם אלמנט מפחיד. כידוע, החג נמשך שבעה ימים, חג ארוך, לקראת סופו ניכרת עייפות מאכילת המצות. חוקי החג נשמרו בו עד תום. בצאת החג התחילו חגיגות ה״מימונה״.

בשובנו מבית הכנסת מתפילת ערבית בצאת החג, חיכה לנו שולחן ערוך מלא כל טוב שאימא טרחה להכין בכל ימי החג. אלה היו דברי מתיקה רבים, מרקחת צימוקים(״זביד״), ממתק לבן מיוחד(״זבן״), ריבות שאימא הכינה מחצילים, גזר ועוד… עוגיות שונות, חמאה דבש וחלב. בעת כתיבת שורות אלה, עולים בי געגועים לריחות ולמאכלים אלה. ולא נשכח את ה״מופלטות״ שציינו את המעבר מהמצות חזרה ללחם. בשביל לאפות מופלטות בצאת החג היה צריך קמח. בבית הכשר קמח לא היה, והפלא ופלא בצאת החג השכנים הערבים היו מביאים לנו קמח ושמרים ולעיתים גם חלב. וכך יכולנו בצאת החג לאכול מופלטות. את המופלטה היינו טובלים בחמאה או בדבש. לאחר שבעה ימי מצות, המופלטה הייתה כמעדן. שולחן כמותו עם כל המטעמים שהאמהות הכינו, עמד בכל בית. דלת הבית הייתה פתוחה והאנשים עברו מבית לבית והייתה אווירה שמחה ועליזה. כל הנכנס לבית היה קורא ״תרבחו ותסעדו״, תזכו ותצליחו. למוחרת, בשדות מחוץ למלאח ולאורך הנהר התקיים פיקניק המוני. הלחם שהיה מצרך חשוב בתפריט שלנו, חזר במלוא הדרו. בכלל, הלחם בעדות המזרח היה מצרך חשוב ומקודש. אימא תמיד אמרה שאוכל תמיד הולך יחד עם לחם. אוכל בלי לחם הוא כמו אדם ההולך יחף. כמו כן, חל איסור מוחלט על השלכת לחם לאשפה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו