מורשת יהדות מרוקו

רבי יעקב אבן-צור

1673 ־ 1753

מוצאה של משפחת אבi-צור, מהמגורשים שהגיעו לעיר פאס. ענפים מהמשפחה עברו לערים מכנאס וסאלי, במאה vי׳׳ח. מתוכה יצאו תלמידי חכמים אשר הותירו אחריהם יצירה ענפה בכל תחומי היהדות, בפסיקה, בהגות ובשירה. מבני משפחה זו בולטת דמותו של רבי יעקב בן רבי ראובן אבן-צור, שנולד בפאס באייר 673ו. אביו, רבי ראובן, היה חסיד ובעל מעשים, ונמנה על מקימי מרכז התורה במכנאס. בהיות רבי יעקב כבן אחת עשרה שנים, התייתם מאביו. עד אז הספיק ללמוד ממנו רבות וראה בו את מורו ורבו המובהק.

בצעירותו בלט בצמאונו הגדול לדעת, בחריפותו, בהתמדתו ׳באהבתו העזה לספרים. ספרים שלא יכול היה להשיגם, העתיקם במו ידיו. ספרים מוקדמים רבים השתמרו והגיעו לידינו בזכות העתקיו, ביניהם ספר התקנות של חכמי פאס, שהגיע לדפוס. הוא אסף את התקנות שתיקנו חכמי הדורות שקדמו לו, העתיקן אחת לאחת, ערכן לקובץ, והוסיף אליהן רבים מפסקי הדין של חכמים קודמים. בהיותו כבן עשרים, התמנה רבי יעקב לסופר בית הדין בפאס. תפקיד זה נתן לו את ההזדמנות להיות מצוי בקרבתם של חכמי העיר ודייניה, וללמוד ולקבל מהם מסורות ומנהגים. ב-1704, בהיותו כבן שלושים ואחת, התמנה לדיין בבית הדין של רבי יהודה בן־עטר.

 ב-1733, התמנה לאב בית הדין, וקנה לעצמו שם כסמכות ההלכתית העליונה בכל מרוקו. הגיעו לידינו מאות רבות מפסקיו, בהם בולטים עצמאותו וכושר הכרעתו, כמו תקיפותו בדין, כלפי ראשי קהל ומקורבים לשלטונות, אשר ניצלו את כוחם לנשל את הפרט. רבי יעקב היה בעל חוש היסטורי מפותח, ובפסקיו ציין פרטים רבים על התקופה, השואלים, מיקומם ותאריכים מפורטים, והם משמשים אוצר בלום לחקר תולדות היהודים במרוקו.

תשובותיו ופסקיו פורסמו בקובץ 'משפט וצדקה ביעקב/ בשני כרכים. בגלל חיכוכים עם ראשי הקהל, היטלים, פגעי טבע ובצורות, נאלץ רבי יעקב לשהות בערים מכנאס וטיטואן, ובתקופות אלו ישב שם כדיין בבית הדין. במכנאס שהה וכיהן כאב בית הדין, למעלה מעשר שנים, ובטיטואן כשלוש שנים, תיקן תקנות רבות בענייני חברה, כלכלה ומשפט. רבי יעקב היה גם משורר וסופר, ושירתו היתה מרובת פנים. כ-400 פיוטים פרי עטו, פורסמו בקובץ שירתו ׳עת לכל חפץ׳. לצד השירים בעברית כתב גם שירה בארמית ובלאדינו.

לבד מנדודיו הרבים, ניחתו עליו גם אסונות כבדים ורבים. רבי יעקב שיכל נשותיו ושישה-עשר מבניו. היחיד מבניו שנותר בחיים לאחר פטירתו, היה רבי רפאל עובד, שכיהן כדיין עוד בחיי האב, ומילא מקומו אחריו. רבי יעקב נפטר בחודש טבת, ב-1753, והותיר אחריו חיבורים רבים, חלקם זכו לדפוס ואחרים מחכים לגואל. פסקיו מצוטטים רבות בתשובותיהם של חכמי מרוקו, מאז ועד היום.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

רבי דוד בן אהרן חסין

גל היצירה הרוחנית בכל התחומים שגאה בימי השגשוג של שלטון מולאי איסמעיל, לא פסק לפתע בימי הפורענות הנוראים שבאו לאחר מותו, ב׳׳שלושים שנות הבלבול״ של מלחמות הירושה, ועד לשלטונו האכזר מכל של מולאי יאזיד. בתקופה זו חי ופעל רבי דוד בן־חסין, גדול משוררי יהדות־מרוקו. הוא הסמל המובהק לתקופה זו של פורענות פוליטית ויצירה רוחנית.

עוד מימי ׳תור״הזהב', הייתה לשירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. לאחר הגירוש, ראו עצמם משוררי יהדות מרוקו, כממשיכי השירה העברית הספרדית המהוללה, לצד השפעות השירה שהתפתחה במזרח לאחר הגירוש, ועברה תקופת פריחה מחודשת, במפגש עם תורת הקבלה של האר״י, אשר העשירה את השירה במוטיבים חדשים, המבטאים כיסופים לגאולה ולביאת המשיח.

רבי דוד נולד בבירה מקנאס לאביו רבי אהרון, בשנה שמת המלך מולאי איסמעיל. הסתלקותו, לאחר השלטון הארוך ביותר בתולדות המדינה, מוטטה את האימפריה האדירה שהקים. מלחמות הירושה, בין עשרות בניו, נמשכו מעל שלושים שנה. תקופה זו נחקקה בתודעת יהודי מרוקו ׳כשנות הבלבול׳, שרוששו את הקהילות, בעיקר מקנאס ופאס. תקופת התאוששות, כלכלית ופיזית, התקיימה תחת שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790המתואר ״כאוהב ישראל עד מאד״. לאחריה, חשכו חייהם של יהודי מרוקו בתקופת שלטון בנו הסורר מולאי יאזיד1790 – 1792.. יאזיד שנשבע תחילה, למחוק את זכר ישראל מאדמת מרוקו, "הסתפק" בגזילת רכושם ובגירושם מבתיהם בפאס, כשהשתכנע שגורל עני גרוע מגורלו של מת, ובהריגת מנהיגי הקהילה שהיו יועצי אביו.

למרות המאורעות הטרגיים ועל אף קשיי פרנסתו של המשורר, המוצאים ביטוי בשירתו, הצטיין רבי דוד בלמדנותו. בשנת 1776, הגיע למקנאס השד״ר המפורסם מחברון, רבי עמרם בן־דיוואן, שנתקע בעיר לשמונה שנים, בגין מלחמות השבטים הברברים. מידי יום ביומו למדו רבני העיר וחכמיה עמו, ובהם הרב דוד בן־חסין.

ר׳ דוד קיבץ את שיריו והשתוקק להוציאם לאור באירופה, ואף גייס כספים לשם כך, בקהילות מרוקו ובגיבראלטאר. אלא שלא עלה בידו בשל המאורעות. קובץ שיריו'תהילה לדודי, ראה אור לראשונה באמסטרדאם ב-1807. שניים משיריו התפרסמו בפזורה הספרדית: ׳אוחיל יום יום אשתאה', שיר הלל לטבריה, ו׳אערוך מהלל ניבי', ששרים בטקסי ברית המילה, ומשוררים במזרח כתבו שירים דומים בהשפעתם. הספר נדפס מחדש ב-1931. לאחרונה, הוציאו שני חוקרים מירושלים ומקנדה, פרופ' אפרים חזן ופרופ׳ אנדרה אלבז, מהדורה מדעית של ׳תהילה לדוד׳ לוד 1999).

מתוך הספר " דמויות בתולדות היהודים במרוקו

 מראשית התיישבותם ועד ימינו " 

רבי רפאל ברדוגו 1747 – 1821

בן רבי מרדכי, נצר למשפחת מגורשי פורטוגל, המתייחסת לפי המסורת המשפחתית, לרבי בוסתנאי גאון, מזרע דוד המלך, ממשפחת זרובבל בן-שאלתיאל. משפחה זו נתנה לעיר מכנאס, בה השתקעה לאחר הגירוש, שושלת רבנים ומנהיגים, מדור לדור ועד לימינו, כשרבי רפאל מפורסם מכולם וזכה לכינויו"המלאך רפאל". עוד בשעתו נחשב לגדול רבני דורו. כותב עליו הרב יוסף בן-נאיים ״ונודעה גדולתו בכל המערב כי הצטיין והיה למורה גדול, וכל חכמי המערב שתו מימי תורתו בתשובותיו אליהם על שאלותיהם״.

רוב ימיו התפרנס בדוחק ואף־על־פי־כן, שקידתו על הלימוד מעוררת השתאות. בצוואתו הרוחנית לקהילה, עמד בעיקר על הערך העליון של הלימוד. על ערש־דוי, התיר לאחד מתלמידיו לספר היאך מצאהו באחד הלילות, בעיצומו של החורף, כשבא לשאול אותו: ״מצאתי אותו ער ולא ישן והוא לומד ויושב על כסא ופאת ראשו קשורה בחוט אחד בכותל כדי שאם תבוא לו שינה, בשעה שירכין ראשו לישון, החוט יתלוש שער הפאה ותכף יתעורר משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכסא ודלי מים מתחתיו כדי שאם יטה לישון יטבעו רגליו במים, יתקרר ויתעורר״. רבי רפאל בירדוגו ציין, שמא ייחשד בהתפארות, כי רצונו אך ורק שילמדו ממנו לעסוק בתורה, תמיד ללא רפיון, יומם ולילה.

משום טוהר מידותיו וקדושתו במשך כל ימי חייו, נקבר בהלווייתו בארון. הדבר היה לנס, כי שנה לאחר מכן ציווה שר העיר להוציאו מקברו, ונמצא הקדוש כאדם ישן על מיטתו, פניו כפני החמה. הוראת השר נתנה לאחר שרוגזו גאה, משנאתו ליהודים, כשנודע לו שנכדו האהוב נולד, לאחר שבתו השתטחה על קבר הצדיק, שהפך למקום עלייה לרגל.

רבי רפאל בירדוגו השאיר אחריו יצירה ספרותית ענפה בתחומי ההלכה, שאלות ותשובות, פרשנות המקרא, האגדה והתלמוד, דרשות, הספדים, דיני שחיטה ובדיקה ועוד. עדכון תרגום כתבי הקודש לערבית מוגרבית, ׳הסראח׳ נחשב לעבודתו המקורית. ה׳סראח׳ הועבר עד אז מדור לדור בעל פה בלבד. את ספרו ׳לשון לימודים׳ הקדיש למלמדים, כדי לתקן ׳השיבושים שמשתבשים המלמדים בפירוש התורה׳. למרות חיוניותו כספר עזר להוראה, לא הודפס הספר, עד למהדורה המדעית שהוציא לאחרונה לאור, פרופ׳ משה בר־אשר, בהוצאת מוסד ביאליק. הספר זכה לתפוצה רבה, גם בהעדרו של הדפוס, כאשר בכל דור הועתק הספר בכתב יד. נראה, כי זהו הספר המועתק ביותר בתולדות יהודי מרוקו.

כל ספריו, מלבד אחד, זכו להדפסה. הראשון ׳משפטים ישרים', שאלות ותשובות(קרקוב, 1891 השני, ׳מי מנוחות', ספר פירושים וחידושים על התורה, (חלק א׳ – ירושלים, 1905, חלק ב׳ – ג׳רבא, 1942 השלישי, ׳תורות אמתי, נימוקים וביאורים ל׳שולחן-ערוך׳, יצא לאור על ידי המהדיר רבי שלום משאש (מכנאס, 1939). הרביעי, ׳רב פנינים׳ ספר הדרושים (קזבלנקה, 1969). החמישי, פירוש לנביאים כתובים (ירושלים, 1990). נינו, הרב רפאל בירדוגו, הוציא לאור את הספר שרביט הזהב׳, פירוש לש״ס, בשני חלקים ירושלים, 1978-1975).

נוסף ליצירתו הספרותית, הצטיין בתקיפותו ונועזותו כדיין וכן בהנהגת קהילתו, והיה מאחרוני מתקני התקנות בעירו. תקנתו הנודעת ביותר, ׳תקנת הבחירה' בדבר ירושה בין בני זוג, התקבלה לאחר מאבק עיקש, תחילה בקהילתו בלבד, ולאחר מכן במרוקו כולה, רק בשנות החמישים, בשל אופייה המתקדם, הנוגד מסורת מקודשת קודמת.

המאה ה־18

רבי יעקב פינטו

העיר מראקש נוסדה במאה ה-11, תקופה ארוכה נאסר על היהודים לגור בה ואפילו ללון בתוכה. רק בשעות היום הותרה כניסתם לצורכי עבודה ומסחר. היהודים גרו באגמאת, שבקרבת אוריקה, כ-40 ק״מ ממראקש. פליטים יהודים מספרד, מהפרעות של שנת 1391, הגיעו למראקש ובהם רבי אפרים אנקאווה, אשר שבת במקום ודרש בבית הכנסת. דומה כי בגלל מעמדם הירוד של היהודים במקום, כפי שהוא מתארו בחיבורו " שער כבוד ה׳ ", החליט לא להתיישב בעיר והתיישב בעיר תלמסאן. מיעוט של יהודים ממגורשי ספרד, התיישבו במראקש, ב-1492, והקימו להם בית כנסת הקיים עד היום בשם ״צלאת לעזאמה״ ( בית כגסת של הזרים ). במחצית הראשונה של המאה ה-17 ישבו בעיר בני משפחת פאלאץ׳, שבניה שימשו כסוכני הסולטאן ושגריריו לארצות אירופה. החל מהמאה ה-18 הגיע לידינו מידע מפורט יותר על יהודי מראקש, שמות חכמיה ויצירותיהם. בעיר המדבר היפה, נכתב בתקופה זו, פירוש שיטתי של ספר הזוהר, על־ידי חבורת חכמים, בראשות רבי אברהם אזולאי ותלמידיו, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן, רבי יעקב גדליה ורבי שלום בוזאגלו. החומר נערך בידי החכם האחרון, שנאלץ לברוח ממרוקו לאירופה מאימת המלכות. בהיותו בלונדון הדפיס את החיבור " מקדש מלך ^". זהו הפירוש הראשון שנדפס על הזוהר, ומאז נדפס כמה פעמים ומשמש כספר יסודי ללימוד הזוהר.

רבי ראובן ובנו רבי יעקב פינטו, כיהנו כרבנים ודיינים במראקש, ממעט כתבי ידם שהשתמרו, אנו למדים על תשובות ופסקים שנתנו. לרבי יעקב היו חמשה בנים, תלמידי חכמים ידועים, ביניהם הרבנים המלומדים אברהם, יוסף ויצחק, שכיהנו ברבנות, השאירו אחריהם חיבורים והתפרסמו כמחוללי נסים. ענף מהמשפחה עבר למוגאדור במאה ה-19, וממנו התפרסם רבי חיים פינטו, שכיהן כרב במוגאדור והתפרסם כמלומד בנסים. על קברו משתטחים מרי נפש וחסידיו עורכים לכבודו הילולה מדי שנה. מחכמי מראקש נותרו והגיעו לידינו מעט יצירות, ורק מקצתן זכה לפרסום בדפוס

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

רבי כליפא בן מלכא

רבי כליפא נולד בעיר סאפי. בנעוריו נסע ללמוד בפאס, בישיבתם של רבי יהודה בן-עטר ורבי שמואל הצרפתי, והם קרבוהו ועודדוהו. כשחזר לסאפי למד בישיבתו של רבי יוסף די־מיסקיטה, שהתפעל מכשרונות תלמידו ובחר בו לחתן.

לבד משכלתו התורנית, רכש לו רבי כליפא השכלה כללית ידע בשפות ותיאולוגיה נוצרית ומוסלמית. לאחר שעבר לגור באגאדיר, עסק במסחר ושימש כמתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה, שהגיעו לנמל אגאדיר. כאן גם התפלמס עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמים, בענייני אמונות ודעות. רבי כליפא היה מלומד בנסים. הוא עצמו סיפר על נסים שארעו לו, והיה בעל חזון, שפעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. רבי כליפא היה בקיא בתלמוד ואיש הלכה, משורר, בלשן וחסיד של השפה העברית. כל ימיו חש צער על כך שהוריו העניקו לו שם ערבי דווקא – כליפא, ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד, בשוכבו לנוח, שמע קול קורא ״אסף-אסף״. קם, הסתכל ימינה ושמאלה, ולא ראה מאומה. חזר ליצועו ושוב שמע, ״אסף-אסף״ וכן בשלישית. הוא התיישב והאזין לקול הקורא והמוזר, והגיע למסקנה כי מהשמים קבעו לו את השם העברי ׳אסף', במקום ׳כליפא׳. אישוש לכך מצא במספר הגימטריא הזהה 141, בכל אחד משני השמות. מאותו יום כתב וחתם את שמו ׳כליפא׳, בענייני חולין, ובענייני קודש חתם 'אסף׳.

רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ׳קול רינה', שמספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ׳הבקשות׳ של יהודי מרוקו; חיבר קובץ של שאלות ותשובות, ׳רך וטוב", שהיה ידוע עד לתחילת המאה העשרים, ו׳כף ונקי׳, שהוא הערות לשוניות על נוסח סידור תפילה שנדפס בימיו בונציה, המטופל בימים אלה לקראת הוצאתו לאור.

רבי כליפא נפטר בשנות ה-60 של המאה ה-18, וקברו הועבר במאה העשרים, מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, ונבנה עליו ציון מפואר המשמש כמקום תפילה לכל.

לאלה סוליקה

1834-1819־

לאחר שלטון מולאי יאזיד הקטלני, שזכה בפי ההיסטוריונים לכינויו ׳המזיד', חזרו החיים למסלולם. יורשו, מולאי סלימאן (1822-1792) החסיד, ביטל את הגזרות. כמוסלמי אדוק חזר למדיניות המסורתית של סובלנות וכיבוד האוטונומיה הפנימית, חופש דת ופולחן והימנעות מכפייה דתית. החלטתו להפריד בין יהודים ומוסלמים בשכונות נפרדות, המלאח, בערים טיטואן, רבאט, סאלי ומוגדור, התקבלה בהבנה ובהשלמה. יורשו, מולאי עבד ארחמאן(1852-1822) נרשם בזיכרון הקולקטיבי כמלך טוב וצדיק. על כן אחז זעזוע גדול ביהדות מרוקו, ובמדינות אירופה, בפרשת עריפת ראשה של עלמה אלמונית, שהפכה לצדיקה נערצת ביותר ביהדות מרוקו, באמצע שלטונו הארוך.

המעשה החל במריבה משפחתית רגילה. העלמה סול חטואל, כבת ארבע עשרה, רבה עם אמה ומצאה לה מקלט אצל שכניהם המוסלמים. בעיר הולדתה, טאנג׳יר, לא הייתה השכונה היהודית נפרדת. בעל הבית, מגדולי הגויים, הוקסם מיופייה הנדיר והציע לה את כל הטוב שבעולם אם תענה לחיזוריו. בעלבונו על אשר דחתה אותו, החליט לנקום בה, האשימה באשמת־שווא, כי לאחר שהתאסלמה מרצון, היא מתכחשת לאיסלאם ושבה לחיק היהדות, עבירה שבמדינה מוסלמית דינה מוות. בשל חומרת האשמה החליט מושל העיר, כי משפטה יערך בפני המלך בבירה פאס. בימים כתקנם הבעיה הייתה נפתרת בשקט. אך, בימי תסיסה דתית, עקב הזעזוע של כיבוש אלג׳יריה השכנה על ידי הצרפתים, כתבוסה ראשונה של מדינה מוסלמית מפני הנוצרים, לא היה ביד המלך למנוע את המאורעות. המלך ניסה כוחו לפתותה, לקבל על עצמה את דת מוחמד, לחיות בארמונו כמלכה.

לאלאה סוליקה, כפי שכונתה בפי העם לאחר מותה, עמדה בגבורה באיומיו ובפיתוייו. גם את המזון שניתן לה בבית־הסוהר לא אכלה. הרב רפאל הצרפתי העביר אליה בחשאי אוכל כשר.

הנידונה הצעירה הוצאה להורג בשנת 1834, בכיכר המרכזית של הבירה פאס, בפני קהל משולהב שביקש לשרוף את גופתה. אומץ לבו ותושייתו של רבי רפאל הצרפתי, שפיזר כספים לרוב, מנעו את ביצוע זממם. ברוב מהומה הגניבו את גופתה למלאת והביאוה לקבר ישראל, שהפך במהרה למקום עליה לרגל.

ב-1884, משציווה המלך מולאי חסן על פינוי בית־הקברות הישן, כדי להרחיב את ארמונו, הועברו עצמות לאלה סוליקה לבית הקברות החדש, שם היא קבורה היום. לפי האגדה, בעת הפינוי הדיפו עצמותיה ריח של בושם המור. מותה ההרואי בגיל כה צעיר, היווה השראה לשירים רבים של רבני התקופה, ולרומנים ומחזות פרי עטם של סופרים נוצרים, צרפתים וספרדים.

״נגדה קמו עמדו שכנים רעים,

 גאו ויגידו, עדת המריעים,

 הנה זאת העבריה

חשקה בדת נכריה,

הפרה ברית, צור נורא עלילה

עם אשר נבחרו, לשם ולתהילה,

דור לדור ספרו, זאת תורה העולה.״

ר׳ חיים חליואה

״נשמה זכה בקרבה טהורה,

 אשר זכתה אל מעלה הדורה,

 אשר זכו לה הרוגי עשרה,

 גם חנה עם שבעת בניה:

יעצו עצות גוים אכזרים,

להעביר על דת בת הכשרים,

בראותם יפיה ופנים הדורים,

 וחוט של חסד משוך עליה.״

ר׳ יעקב אביחצירא

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

משפחת קורקוס

סוחרי המלך

התמונה הינה מארכיון משפחת קורקוס

לאור כשלון השלטון הריכוזי, שהגיע לשיאו בתקופת מולאי איסמעיל, והתבסס על צבא מקצועי ובראשו חיל־העבדים השחורים, כדי לגבות מיסים כבדים, פנה המלך סידי מוחמד בן-עבדאללה (1790-1757), לסחר החוץ כדי לממן את המאכזן. לשם כך החליט לרכז את כל סחר החוץ של המדינה, שעבר עד אז דרך נמל אגאדיר הסורר והמורד. כדי להשתלט על הסחר ולפתחו, החל לבנות בשנת 1766 נמל חדש ומודרני במפרץ מוגאדור.  להפעלתו סמך בעיקר על הסוחרים היהודיים, חלוצי פתיחת הצוהר ממרוקו אל העולם החיצון. המלך סידי מוחמד הטיל על מזכירו האישי, היהודי שמואל סונבל, לגייס למוגאדור סוחרים יהודים, שהתמחו בסחר חוץ והבטיח לעשרת הסוחרים, שיעברו להתגורר בעיר הנמל החדשה, כי יקבלו את התואר הנכסף ״סוחרי המלך", המקנה זכויות אשראי, מונופולים ביבוא וביצוא סjורות, דיור מרווח בשכונת הממשל וחסינות משפטית מלאה. להלן רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, הכוללת שמות מארבע ערי המסחר העיקריות דאז: אגאדיר, רבאט, טיטואן וסאפי.

–    אברהם בן־יוסף סונבל – מסאפי

–    מימון בן-יצחק קורקוס – ממראקש

–    סלם דלמר לבחאר – ממראקש

–    אהרון בן־משה אפלאלו – מאגאדיר

–    יהודה בן-שמואל לוי־יולי – מרבאט

–    משה אבודרהם – מטיטואן

–    דוד בן־משה פניה – מאגאדיר

–    אברהם בן-יהושע לוי בן־שושן – מרבאט

–    משה בן-יהודה נהורי – מרבאט

–        יוסף בן-עבדי שריקי, דה־לוונטה – מסאפי

ואכן תוך שנים ספורות נהפך נמל מוגאדור לשער העיקרי של מרוקו, עד שאיבד את הבכורה לקזבלנקה בתחילת המאה־העשרים. מכל משפחות סוחרי המלך, משפחת קורקוס בלבד עתידה היתה לשמור על הבכורה, הן במסחר והן בהנהגת הקהילה. בני המשפחה היו סוחרי המלך משך עשרות שנים, עד סוף המאה התשע־עשרה, בהנהגת כל המלכים. המפורסמים יותר ביניהם היו אברהם ומוזס במוגאדור, ויהושע במראקש.

יהודי מוגאדור – במגעם ההדוק עם אירופה, ובעיקר עם אנגליה, שהשתלטה כמעט בלעדית על המסחר עם מרוקו, עד אמצע המאה התשע־עשרה – היו חלוצי המודרניזציה, חלוצי היציאה מהמלאח וחלוצי אימוץ התרבות והלבוש האירופאים. נטייתם הפרו־אנגלית של יהודי העיר הייתה כה בולטת, שעיתונאי אשר ביקר בעיר בשנת 1880 תהה אם העיר שייכת למלכה ויקטוריה או למלך מולאי חסן ונענה: ״נוס נוס" (חצי, חצי…).

במוגאדור נוסדו האגודות הציוניות הראשונות ובית הספר האנגלי הראשון, לפני פתיחת רשת בתי־הספר ״כי׳׳ח״ בשפה הצרפתית. ממוגאדור החלה הגירת המשפחות המבוססות: קורקוס, גדליה, אבולעפיה, אפלאלו, אפריאט ולוי בן־יולי לאירופה, לאנגליה ולארצות הברית.

רבי יצחק בן וואליד

1870-1777

מבין קהילות מרוקו, שמרה קהילת טיטואן בקנאות יתר על מורשתה הספרדית. תושבי השכונה היהודית המרווחת הזיודריה״, התגאו בלשונם המיוחדת, החקית׳יה, שהיא :״זוג של ספרדית עתיקה, עברית תנ״כית וערבית מקומית.

״מפגש המחודש הראשון בין בני ספרד וצאצאי מגורשי 1492, התחולל בעיר לאחר כיבושה על־ידי הצבא הספרדי, עקב תבוסה מוחצת של צבא מרוקו. המלחמה בין שתי המדינות,בתחילת 1860, סימנה מפנה בהיסטוריה של יהודי מרוקו. היה זה מפגש ראשון ומכריע עם מעצמה אירופאית. בניגוד לחששות, התקבלו הספרדים על־ידי הקהילה היהודית כמשחררים. משך השנתיים של הכיבוש הספרדי התפתחו בין היהודים לספרדים יחסי קירבה והערכה הדדית הודות למנהיג הרוחני של הקהילה, רבי יצחק בן־וואליד, שנחשב לגדול רבני דורו ושמו הלך לפניו בכל המערב ומחוצה לה, כאיש אלוהים קדוש ובעל מעשים, והיה מכונה בפי רבני דורו "הנר המערבי״.

רבי יצחק בן־וואליד, ניצל את קשריו הטובים עם הכומר הראשי של צבא ספרד, כדי להשיב אחדים מתשמישי הקדושה, שנגנבו מבתי־הכנסת, בליל השוד וההרג הנורא של השכנים הברברים, קודם כניסת הצבא הספרדי לעיר. משעזב הצבא הספרדי 1862, נגע גורל הקהילה ללב ארגונים יהודיים, כי״ח בצרפת ואסיפת הנבחרים מאנגליה, וטיטואן היא העיר הראשונה בה הקימה חברת"כל ישראל חברים" את בית־ספרה הראשון. פתיחותו ותמיכתו המלאה של הרב הנערץ, צלחה את כל המכשולים לפתיחת בית ספר מודרני המשלב לימודים כלליים עם לימודי הקודש, בקהילה כה אדוקה.

ענוונותו הייתה לאגדה ומספרים שכשביקשו למנותו ב-1830 לאב בית־הדין, ברח לגיבראלטאר ולבסוף נכנע לרצון הרבנים והציבור ונאות בתנאים מסויימים לקבל את המשרה חיבר ספר שאלות ותשובות ׳ויאמר יצחק׳(חלק א׳ ו-ב׳, ־בורנו, 1876), יצא לאור במהדורה חדשה בירושלים על ידי הרב שלמה דיין, שייסד ישיבה על שמו. היה זה ספר יסוד לרבני מרוקו ומקור לידיעות רבות על חיי היהודים והקהילות בתקופתו.

מנישואיו הראשונים היו לו שש בנות ובן אחד, שם־טוב, שהיה לרב, ולאחר מות רעייתו הראשונה, היו לו מנישואיו השניים ארבעה בנים, כולם חכמים. בנו, ר׳ יוסף היה רב בעל הספר "שמו יוסף " ונפטר ב-1906, בוואהרן שבאלג'יר ולא השאיר אחריו יורשים. על צדקתו של רבי .יצחק מספרים שהפאשה של העיר, העביר אליו פעם לבוררות, סכסוך בין מוסלמי ויהודי, שהתכחש להלוואה שלקח ממנו. הרב קיבל את היהודי בסבר פנים יפות ולאחר שרכש את אמונו בשאלות על משפחתו, ייעץ לו בעניין החוב לדבוק באות מ׳ ״סגורה״, זאת אומרת לשמור על גרסתו שאינו חייב כלום. ״זה בדיוק מה שאני עושה״, השיב      לו היהודי ובכך הסגיר את שקרו, ״אם כך״, השיבו הרב, ״עליך להחזיר לו את החוב ללא כל דיחוי״. מעשה זה האדיר את שמו עוד, בעיני המושל המוסלמי ונתיניו.

ב-1862 עלה לחיפה בה התרכזו יוצאי עירו. אלא, כך אומרים שלאחר זמן מה קיבל אות משמים לשוב לעירו טיטואן ולהניג את צאן מרעיתו. רבי יצחק נפטר ב-ט׳ אדר ב' תר"ל ׳1870). קברו הפך למקום קדוש ועליה לרגל לתושבי מרוקו,יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד, ומספרים על ניסים וריפוי חוליים שהתחוללו על קברו.

רבי יעקב אביחצירא

מייסד השושלת

1880-1808

הרב המרוקני המפורסם ביותר בעת החדשה במגרב, ומחוץ לו, שקנה שם פלאי בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל הוא בודאי הרב יעקב אביחצירה. נולד בתאפילאלת, אזור המוצא של שושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו. משפחתו, אלמונית עד אז, מתייחסת למקובל רבי שמואל אלבז, שחי בסוריה במאה השבע־עשרה. שמו הומר לאבי־חצירה, לציין נס גדול שחולל בהפליגו בים על מחצלת, "חצירה״ בערבית, מאחר שלא נמצא לו מקום באנייה, כשעמד לצאת בשליחות מירושלים לתורכיה. לא ידועים פרטים רבים על צעירותו ועל מוריו, למעט, שקדנותו המופלאה בלימודים. אהב להתבודד ולא יצא מבית־מדרשו ולא נכנס לביתו כי אם מליל שבת לליל שבת. למרות זאת, נתן עתו להנהגת קהילתו, ודאג לענייניה. מזמן לזמן יצא לתור בערי מרוקו, לאסוף כספים. בעל צדקה, ביתו פתוח היה להכנסת אורחים.

אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. מספר פעמים ניסה לצאת לדרך, אך בני קהילתו, שלא הסכימו להיפרד ממנו, פנו למושל העיר וזה אסר עליו לעזוב. בסוף ימיו הצליח לצאת מהתאפילאלת, אך לא הגשים רצונו לעלות לארץ ישראל כי במסעו, דרך היבשה, דרך אלג׳יריה, תוניסיה, לוב ומצרים, בבואו לדמנהור, חלה ולא קם עוד מחוליו. בכל מקום במסעו כיבדוהו. בני קהילת אלכסנדריה רצו לקוברו בתחומם, כיאה למעמדו, אלא שבני קהילת דמנהור קברוהו אצלם. נבנה ציון גדול על קברו וזה נהפך למקום עלייה לרגל, אליו נהרו יהודים מרחבי צפון אפריקה. גם מוסלמים מעריצים אותו כמרפא חולים ומחולל נסים. נפלאותיו פורסמו בספר ׳מעשי נסים׳.

בענוונותו התנגד בחייו לפרסם את ספריו הרבים, בכל ענפי הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. בניגוד לעמדה הכללית השכלתנית של רבני מרוקו, הדגיש את עליונות הקבלה. עודד לימודי קבלה בקרב העם ולא רק לשכבת העילית הרבנית, כפי שהיה נהוג. לאחר מותו פרסמו צאצאיו את ספריו, בהם ׳גנזי המלך׳, ביאורים בפרד״ס, ׳יגל יעקב׳, פיוטים, ׳פיתוחי חותם/ על התורה, ׳בגדי השרד/ פירוש על הגדת פסח, ׳דורש טוב׳ ודברי מוסר.

הניח אחריו ארבעה בנים חכמים: ר׳ מסעוד, ר׳ אהרון, ר׳ אברהם ור׳ יצחק. נכדו המפורסם ביותר, ר׳ דוד (1920-1866) בן ר׳ מסעוד, נרצח על־ידי המורדים נגד הכיבוש הצרפתי כ׳כפרה׳ בעבור הקהילה, לפי המסורת המקומית וכפי שמסופר בהקדמות לספריו שפורסמו בירושלים. מותו הטראגי הוסיף למוניטין המשפחה, והאדיר אף את שם אחיו, רבי ישראל, הוא הבאבא סאלי, שזכה לפירסום רב, דווקא לאחר עלייתו לארץ ישראל, והתיישבותו בעיירה נתיבות בנגב. לאחר מות הבאבא סאלי, ירשו בנו, רבי ברוך. לראשונה בהיסטוריה של יהדות מרוקו, נוסדה כך שושלת, ברוח חצרות הרבנים האשכנזים ממזרח אירופה.

רבי דוד בן שמעון

מייסד ועד עדת המערבים

1880-1826

מן המפורסמות הם כיסופי או־ץ־ישראל של יהודי מרוקו. רבי משה יעקב טולידאנו כותב על יהודי מרוקו, בספרו ־נר המערב׳: ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצת עד מאד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י לקופת רבי מאיר בעל הגס ורבי שמעון בר־יוחאי, והשד׳׳ר הבא מא׳׳י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת־כסף בנדיבות מופרזת מכפי יכולתם…׳׳. אבל לא את כספם בלבד תרמו. זרם העליה, אם כי דקיק, בשל המרחקים ותלאות הדרך, לא נפסק מעולם. במחצית המאה התשע־עשרה, התגבר הזרם לאחר מיגורם של קיני שודדי־הים האחרונים. עם השלמת כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, שוב אפשר היה לשוט בביטחה בים התיכון ונפתחה הדרך לחידוש העליה ממרוקו בממדים ׳׳המוניים״ במושגי התקופה. עליה לא מאורגנת של בודדים, המאופיינת לרוב במשאת הנפש להיקבר בארץ הקודש.

שונה בתכלית היתה עלייתו של הרב דוד בן־שמעון, בן לסוחר אמיד מהעיר רבאט ובני משפחתו, בשנת 1854, והוא בן 28 בלבד. הרב עלה כדי לבנות ולהבנות בארץ בהשפעת תורתו של רבי יהודה ביבאס, מבשר הציונות הדתית, יליד גיבראלטאר ממוצא מרוקני. תכנן תחילה להתיישב בעיר המסחר יפו, אבל לפי בקשת יוצאי מרוקו, שהלכו ורבו בעיר הקודש, עקר לירושלים. למרות רצונו להתמסר ללימודי הקודש, להוראה בראש הישיבה שייסד, ולחיבור ספרים בשבח העיר, נכנע לרצון הציבור. לצד יצירתו הרוחנית הענפה, נעשה סניגור לבני קהילת המערב, שהתלוננו על אפליה קשה מצד פרנסי הקהילה הספרדית הותיקה, בחלוקת תרומות ארצות הגולה. כל ניסיונותיהם עד אז להתארגן כקהילה נפרדת, ובעיקר לשלוח שד״רים לגיוס כספים בארצות המגרב, הידועות בנדיבותם, דוכאו באכזריות על־ידי ועד־הקהילה הספרדית, בסיוע השלטונות והקונסולים הזרים. בהמשך, תחת הנהגתו התקיפה של הרב דוד בן־שמעון (המכונה ״צוף דבש"), זכתה העדה המערבית, ככל הנראה בשנת 1860, לאוטונומיה מלאה, עם זכות לשלוח שד״רים. תוך שנים ספורות התפתחה והיתה למופת, כקהילה המאורגנת ביותר בירושלים, עם בתי־כנסת, בתי־ספר, ישיבות ובתי מחסה לעניים. לסייע בידו, הקים ועד של שבעה חברים לניהול ענייני הקהילה. ברוח תורת מורו רבי יהודה ביבאס, דחק בבני העדה לא לסמוך, כבני הישוב הישן, על כספי החלוקה, אלא לצאת לעבודה פרודוקטיבית במסחר, במלאכה ובחקלאות.

מפעלו הכביר היה הקמת שכונת מגורים חדשה מחוץ לחומות, כמעט בו־זמנית עם שכונת ״משכנות שאננים״, היא שכונת "מחנה ישראל״, ליד שכונת ממילא של היום. עשירי הקהילה הקימו בה את בתיהם, ובנו במרכז השכונה בנין גדול לעניים, בו שוכן היום המרכז העולמי המפואר למורשת יהדות צפון אפריקה. רבי דוד בן־שמעון כתב ספרים רבים בשבחי ארץ־ישראל וירושלים, ביניהם ספרו הנודע ישער החצר׳, הספוג באהבה לעיר הקודש (ירושלים, 1862).

רבי רפאל אהרון, בנו של ר׳ דוד בךשמעון, היה רב ראשי במצרים ויצא פעמיים כשד״ר למרוקו. במסגרת ביקוריו יסד את החברה להפצת מורשת יהדות מרוקו ״דובבי שפתי ישנים״, אשר פירסמה באלכסנדריה, מחוסר בתי־דפוס במרוקו, ארבעה ספרים: ׳אהבת הקדמונים׳, סידור התפילה המיוחד של בית הכנסת של התושבים בפאס, ׳סלאת אלפאסיין, ושני ספרים של גדול רבני מרוקו במאה ה-18, רבי יעקב אבךצור: ׳עת לכל חפץ׳ וימשפט וצדקה ביעקב׳.