רבי דוד בן שמעון מייסד ועד עדת המערבים 1880-1826

רבי דוד בן שמעון

מייסד ועד עדת המערבים

1880-1826

מן המפורסמות הם כיסופי או־ץ־ישראל של יהודי מרוקו. רבי משה יעקב טולידאנו כותב על יהודי מרוקו, בספרו ־נר המערב׳: ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצת עד מאד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י לקופת רבי מאיר בעל הגס ורבי שמעון בר־יוחאי, והשד׳׳ר הבא מא׳׳י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת־כסף בנדיבות מופרזת מכפי יכולתם…׳׳. אבל לא את כספם בלבד תרמו. זרם העליה, אם כי דקיק, בשל המרחקים ותלאות הדרך, לא נפסק מעולם. במחצית המאה התשע־עשרה, התגבר הזרם לאחר מיגורם של קיני שודדי־הים האחרונים. עם השלמת כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, שוב אפשר היה לשוט בביטחה בים התיכון ונפתחה הדרך לחידוש העליה ממרוקו בממדים ׳׳המוניים״ במושגי התקופה. עליה לא מאורגנת של בודדים, המאופיינת לרוב במשאת הנפש להיקבר בארץ הקודש.

שונה בתכלית היתה עלייתו של הרב דוד בן־שמעון, בן לסוחר אמיד מהעיר רבאט ובני משפחתו, בשנת 1854, והוא בן 28 בלבד. הרב עלה כדי לבנות ולהבנות בארץ בהשפעת תורתו של רבי יהודה ביבאס, מבשר הציונות הדתית, יליד גיבראלטאר ממוצא מרוקני. תכנן תחילה להתיישב בעיר המסחר יפו, אבל לפי בקשת יוצאי מרוקו, שהלכו ורבו בעיר הקודש, עקר לירושלים. למרות רצונו להתמסר ללימודי הקודש, להוראה בראש הישיבה שייסד, ולחיבור ספרים בשבח העיר, נכנע לרצון הציבור. לצד יצירתו הרוחנית הענפה, נעשה סניגור לבני קהילת המערב, שהתלוננו על אפליה קשה מצד פרנסי הקהילה הספרדית הותיקה, בחלוקת תרומות ארצות הגולה. כל ניסיונותיהם עד אז להתארגן כקהילה נפרדת, ובעיקר לשלוח שד״רים לגיוס כספים בארצות המגרב, הידועות בנדיבותם, דוכאו באכזריות על־ידי ועד־הקהילה הספרדית, בסיוע השלטונות והקונסולים הזרים. בהמשך, תחת הנהגתו התקיפה של הרב דוד בן־שמעון (המכונה ״צוף דבש"), זכתה העדה המערבית, ככל הנראה בשנת 1860, לאוטונומיה מלאה, עם זכות לשלוח שד״רים. תוך שנים ספורות התפתחה והיתה למופת, כקהילה המאורגנת ביותר בירושלים, עם בתי־כנסת, בתי־ספר, ישיבות ובתי מחסה לעניים. לסייע בידו, הקים ועד של שבעה חברים לניהול ענייני הקהילה. ברוח תורת מורו רבי יהודה ביבאס, דחק בבני העדה לא לסמוך, כבני הישוב הישן, על כספי החלוקה, אלא לצאת לעבודה פרודוקטיבית במסחר, במלאכה ובחקלאות.

מפעלו הכביר היה הקמת שכונת מגורים חדשה מחוץ לחומות, כמעט בו־זמנית עם שכונת ״משכנות שאננים״, היא שכונת "מחנה ישראל״, ליד שכונת ממילא של היום. עשירי הקהילה הקימו בה את בתיהם, ובנו במרכז השכונה בנין גדול לעניים, בו שוכן היום המרכז העולמי המפואר למורשת יהדות צפון אפריקה. רבי דוד בן־שמעון כתב ספרים רבים בשבחי ארץ־ישראל וירושלים, ביניהם ספרו הנודע ישער החצר׳, הספוג באהבה לעיר הקודש (ירושלים, 1862).

רבי רפאל אהרון, בנו של ר׳ דוד בךשמעון, היה רב ראשי במצרים ויצא פעמיים כשד״ר למרוקו. במסגרת ביקוריו יסד את החברה להפצת מורשת יהדות מרוקו ״דובבי שפתי ישנים״, אשר פירסמה באלכסנדריה, מחוסר בתי־דפוס במרוקו, ארבעה ספרים: ׳אהבת הקדמונים׳, סידור התפילה המיוחד של בית הכנסת של התושבים בפאס, ׳סלאת אלפאסיין, ושני ספרים של גדול רבני מרוקו במאה ה-18, רבי יעקב אבךצור: ׳עת לכל חפץ׳ וימשפט וצדקה ביעקב׳.