היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות
עלייה לארץ
בין 1920 ל-1939 עלו כאלף יהודים ממרוקו לארץ. לפני 1939 הפעילות הציונית התבטאה בעיקר באיסוף כסף לקק״ל ולקרן היסוד. בשנות ה-30 של המאה הכ׳' היו משרדי עלייה במכנאם ובקזבלנקה, שעמדו בקשר עם הסוכנות היהודית.
איסור פעילות ציונית
ב-1940 אסרו שלטונות החסות הצרפתית [תקופת שלטון וישי] פעילות ציונית במרוקו. העתון הציוני L'Avenir Illustre נאלץ להפסיק את הופעתו, ויונתן טורש מייסדו ועורכו של העיתון, ונציג ההסתדרות הציונית במרוקו, גורש ממרוקו, לאחר כעשרים שנות פעולה. עד נחיתת בנות הברית במרוקו בנובמבר 1942, שותקה הפעילות הציונית במרוקו.
בתקופה זו התאפשר לעסקנים יהודים ליצור קשר עם ארגונים יהודיים בינלאומיים. חברת כי״ח שינתה את יחסה למען הציונות, אחרי מלחמת העולם השניה והשואה. בסוף יולי 1943 כתשעה חודשים לאחר כניסת בנות הברית למרוקו, נשלח המכתב הראשון מסניף מרוקו של הפדרציה הציונית של צרפת, בחתימתם של ש״ד לוי וש׳ כגן, בו הודיעו למחלקת הארגון של ההנהלה הציונית, על חידוש הפעילות הציונית בקזבלנקה בלבד. הפעילות בקהילות אחרות החלה בשלב מאוחר יותר. המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית, הפעילה לחץ על הנהגת הארגון בקזבלנקה, להפעלת תנועה ציונית חזקה בשאר הערים במרוקו.
בועידה היהודית הבינלאומית באטלנטיק סיסי בנובמבר 1944, השתתפה משלחת של יהודי מרוקו. נפגשה עם מנהיגים ציוניים, ובשובם לקזבלנקה, פעלו לחדש את הקשר עם הפדרציה הציונית הצרפתית. באפריל 1945 התקיימו בחירות בסניף קזבלנקה של הארגון הציוני במרוקו, לשם כינוסה של ועידה אזורית של ציוני מרוקו, לפי הדגם של הכינוסים שהתקיימו בשנים 1936־1939. לפי דו״ח שנכתב ביוני 1945, חברי הועד הפועל של הפדרציה הציונית, היו בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה. ואלה שמותם: מר קלאמרו, יליד ירושלים, סוחר אמיד, מזכיר הפדרציה הציונית. העו״ד כגן, יליד רוסיה, האידיולוג של הפדרציה. מר טולידאנו, תעשיין וחבר בועד הקהילה. בן אסראף, סגן יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה.
בנובמבר 1945 נערכה ועידה בה השתתפו נציגי מפלגת האסתקלאל של מרוקו, מפלגת החירות של אלג׳יריה ומפלגת הדוסתור התוניסאית, ובה הצהירו על מצע משותף בן 13 סעיפים. בסעיף 8 נאמר: ׳היהודים שאינם אזרחי חוץ ואינם ציונים, יחשבו מרוקאים, אזרחיהם של המלך׳. הובעה סולידריות עם הפלשתינאים וגינוי לציונים. חמשת אלפים מתנדבים עמדו לצאת לארץ ישראל, כדי להצטרף למלחמה לצד הפלשתינאים. רובם עוכבו והוחזרו על ידי שלטונות צרפת וספרד.
השליחים מארץ ישראל למרוקו
לאחר תום מלחמת העולם השניה הגיעו השליחים הראשונים מהארץ למרוקו, והתרחבה התחרות בין ארגוני הנוער הציוניים חלוציים במרוקו. למרות ההחלטה של הועד הפועל הציוני בפברואר 1945 להקים מחלקה אחת לענייני הנוער והחלוץ, לא היתה היענות להחלטה, ונציגי התנועות עבדו תוך תחרות. מאז שנות ה-20 המוקדמות של המאה הכ׳ טיפחו שליחי ההסתדרות הציונית העולמית, דהיינו שליח קק״ל וקרן היסוד, את הרגש הלאומי על ידי יוזמות תרבותיות וחינוכיות, כתוצאה מכך היו מורי כי״ח נתונים בתחרות עם כוחות ציוניים. הדבר התברר כאשר קמו בהשראה ציונית אגודות ללימוד עברית, וועדים לאיסוף כסף ללימודים על ההתישבות בארץ ישראל. בשנת 1935 כבר היו בתי ספר כאלה בקהילות במרוקו, וביניהן בקזבלנקה, כפי שפורסם בשנת תשט״ז.
הועידה האזורית של הפדרציה הציונית במרוקו, התכנסה בין הימים 8 עד 10 ביוני 1946 בבית של אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה. הועידה הציונית הארצית השניה, שהתקימה אחרי מלחמת העולם השניה, התכנסה בקזבלנקה במרס 1947. הארגון הציוני קיבל תקנון מחייב שהגדיר את מטרות הארגון, ואת נוהלי פעילותו. וכן התקבלה החלטה להביע תודה לנשיאי הקהילות במרוקו, על שהפגינו רגשות כנים ומסירות להגשמת המטרות של הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם ׳הפדרציה הציונית של מרוקו׳. אבל לאחר שגברה המתיחות בארץ ישראל בין יהודים לערבים, פסק שיתוף פעולה זה, ומנהיגי הקהילות יצאו בהכרזה של הסתייגות מהציונות.
ב-1948 התכנסה ועידה אזורית שניה, המטרה היתה לרכז את כל ציוני מרוקו במסגרת ארגונית אחת. הועידה אישרה תקנון לארגון הציוני במרוקו, על פי ההנחיות של המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית. וכן הכניסה את הארגון הציוני במרוקו למעורבות פעילה במדיניות, ובמוסדות של ההסתדרות הציונית. העבירה את הדגש בפעילות הציונית לחינוך ציוני, להכשרה ולעלייה. הועידה העלתה צעירים להנהגת הארגון.
הרב יוסף משאש כתב בכ״ז תשרי תשי״א למנהלי הקק״ל בקזבלנקה, את המכתב הבא:
אורים גדולים! מנהלי הקק״ל בעוב״י – בעיר ואם בישראל – קאז״א בלאנק״א יע״א. ה׳ עליהם יחיו, ולגוי גדול יהיו, בכבוד רב אדברה נא שלם למעלתכם, ולכל המסתופפים בצל קורת כבודכם.
אדונים יקרים ! ערב חג הסוכות הקדוש נגה עלי אור גדול, משני צירי אמונים, יקרים מפנינים, הלא הם הר׳ אליהו בירדוגו הי״ו והר״ר רחמים ן׳ עמארא הי״ו, ובידם מרגליות טובה, פרי עץ הדר, מפרי העץ אשר בתוך הגן ארץ אבותינו אדמת הקדש ירושלים, אשר שלחוהו אנשי שם, ועד הקק״ל אשר שם, העי״א. והם אמרו, כי כבודכם יבחר באחד העם שביהודי מארוקו לתתה לו, והדר״ג בחרתם בי, תודה רבה לבבית על רוב אהבתכם אלי, עד אשר האהבה קלקלה את השורה לחשוב אותי אחד העם היהודי המארוקאי, יען ראיתם אותי במיקרוסקו״פ האהבה, ונראיתי בעיניכם לאדם גדול. ואך רבותי! בתוך עמי אנכי יושב כאחד מהם בלי תוספת דבר כלל. המקום ב״ה יגדיל מעלתכם כמה מעלות טובות, ותזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ויחד כלנו עילה ונשמחה בישועת ה׳ על אדמת הקדש בב״א, אחיכם הצעיר. אוצר המכתבים, ח״ג, סימן אלף תקפג.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 250
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות
שליחי התנועה הקיבוצית למרוקו אחרי מלחמת העולם השניה
אחד המניעים ליוזמת התנועה הקיבוצית [בראשן הקיבוץ המאוחד] לפעילות בקרב יהדות צפון אפריקה היתה, הטראומה של השואה. צמיחת האגודות הציוניות במרוקו אחרי השואה, היא תוצאה של התעוררות עצמית של הנוער היהודי, לפני שהגיעו השליחים של התנועות הציוניות מהארץ למרוקו. אבל יש גם להוסיף את השפעת המאבק של הישוב בארץ להקמת מדינה יהודית. גורמים נוספים היו: האכזבה משלטון וישי במרוקו, ועליית הלאומנות הערבית.
השליחים הראשונים לצפון אפריקה בינואר 1945 היו אפרים בן חיים ויגאל כהן מקיבוץ בית אורן, וחבר מגבעת ברנר בשם קסטל, שהגיע במדי צבאו של דה־גול. בהגיעם לקזבלנקה, התחילו לפעול בשיתוף פעולה עם ראשי הציונות במרוקו, במועדון ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה, ונפגשו אתם מדי ערב. בשלב הבא הגיעה השליחה רחל כהן. התוצאה של שליחותם, עליית שתי קבוצות לארץ. הקבוצה השניה בת עשרים חברים הצטרפה לקיבוץ דתי. השליחים שפעלו בתיאום עם מנהיגי הציונות ידעו, שמולם עומדת יהדות מסורתית שומרת מצוות ושורשית, ושאין להבליט את הצד הציוני המהפכני והמרכסיסטי. רובו של הנוער המשכיל לא הצטרף לתנועות הנוער החלוציות. חברות באיגוד כמו הצופים, המסונפת לתנועת שרל נטר, הפיצו עתונים בעברית, אבל לא חייבו הגשמה עצמית. שליחי הקיבוץ המאוחד בהגיעם לקזבלנקה הופתעו למצוא נוער יהודי מאורגן באגודות ציוניות, אבל מנותק מהישוב בארץ. השליחים החלו לפעול במועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ בקזבלנקה. במשך חודש ששהו שם, קיימו סמינר ציוני, נפגשו עם חברי האגודה הנ״ל מדי ערב. האגודה שתחילתה לא היתה ציונית, הושפעה מהשליחים. אגודות הנוער שנוסדו בתמיכתם של מנהיגי הציונות, מטרתם היתה למשוך את הנוער היהודי המשכיל בקזבלנקה, שהחל להתעניין ברעיונות קומוניסטיים. המפלגה הקומוניסטית הפנתה כרוז ליהודי מרוקו ב-18 בנובמבר 1951.
במרס 1946 נוסד בקזבלנקה סניף של המפלגה הסוציאליסטית ׳פועלי ציון׳, על ידי שלמה כגן, יליד רוסיה שהיגר למרוקו. בין חבריה היו יהודים לא ציונים – חברים בסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית. כבר לפני מלחמת העולם השניה היו צעירים משכילים בקזבלנקה, שחיפשו את דרכם מחוץ למסגרת היהודית, ומצאו את דרכם במפלגה הקומוניסטית, בהשראת יהודי משכיל מקזבלנקה בשם ליאון שולט. הקומוניסטים הגיעו למעמד מכובד בקרב הפועלים היהודים. הקהילה היהודית בקזבלנקה לחמה נגד נטייה זו, אך לשוא ככל שהנוער השתייך למעמד המשכיל, התרחק מהיהדות.
ועידת הפדרציה הציונית בקזבלנקה
ביוני 1946 התקיימה ועידת הפדרציה הציונית המרוקאית בקזבלנקה. אליה הוזמנו שני מנהיגי תנועת ׳צעירי ציון׳ מתוניס, תנועה שהפכה ב-1947 לתנועת ׳דרור'. בועידה של תנועת ׳דרור׳ בינואר 1947, השתתפו נציגים מכל ארצות צפון אפריקה, ביניהם שני משקיפים מקזבלנקה, שסיפרו על הנוער בעירם, ולהיטותם להצטרף לתנועת נוער ציונית חלוצית. וביקשו לשלוח מדריך לקזבלנקה. במשך שנת 1947 החלה להתגבש קבוצה של מייסדי תנועת ״דרור״ בקזבלנקה, שקראה לעצמה ׳פלוגת דרור׳. הם גייסו לשורותיהם חברים מאגודת ״שרל נטר״. הדבר עורר התנגדות, ובעיקר ע״י אלפונסו סבאח. ראשי אגודת ׳קרל נטר׳ התנגדו לפעילות פוליטית, והשאירו בידיהם של חברי האגודה את החופש לפעול בהתאם למצפונם והשקפתם האישית. הדבר התבטא בהצטרפות בודדים לתנועת הציונות הדתית, וכן ל׳ביתר׳ וארגוני נוער של תנועת העבודה.
הפועל המזרחי
צעירים מהנהגת אגורת הנוער ׳קרל נטר׳, יסדו סניף ל׳הפועל המזרחי׳ שהקשרים עם תנועה זו החלו ב-1945.
כבר בשנת 1947 היה בקזבלנקה סניף של תנועת ׳דרור׳ ואחר כך של ׳הבונים׳ וה׳שומר הצעיר׳. על מנת לפרסם את התנועה בקזבלנקה, ארגן הנוער הציוני עונג שבת ב־8 בדצמבר 1951, בהשתתפות אישים חשובים מקומיים. תנועת ׳הנוער הציוני׳ מנתה בקזבלנקה ב-9 במאי 1956 כמאתיים חברים.
׳השומר הצעיר,
לאחר תום מלחמת העולם השניה, נעשו גישושים ראשונים לשליחת שליחים של ׳השומר הצעיר׳ למרוקו, אבל הסוכנות היהודית סירבה. בשנת 1949 לאחר שיעקב זרובבל נבחר כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מטעם מפ״ם, התמנה לראש המחלקה ליהודי המזרח התיכון. ומנהל המחלקה היה חבר קיבוץ עין שמר. אחר הקמת המדינה, הקימה הסוכנות היהודית בקזבלנקה מרכז סוציאלי במלאח של העיר. נאספו שם ילדים בגילים 10 עד 15 ואורגנו ללימודים ולחינוך. במרכז עבדו מרים מיוחס ואברהם בן דוד. מרים גם לימדה עברית בבית הספר של כי״ח. היא הדריכה ולימדה שירים ישראליים. אברהם העביר שיחות על נושאים ציוניים. השליח הוזמן להרצות על ישראל בבית הכנסת בהנהלתו של הרב נאוי.
ב-17 בפברואר 1953 התקיים בקזבלנקה כינוס של שליחי התנועות הציוניות: ׳הבונים/ ׳דרור/ ׳השומר הצעיר׳ ׳הנוער הציוני/ ומנהל המרכז הסוציאלי בקזבלנקה. הוחלט להקים ברית של כל הארגונים החלוציים, כמו בארצות המערב. לתנועות הנוער הציוניות היו השגים, שהתבטאו בסיוע לארגון העלייה לארץ. ב־25 במרס 1955 נמסר על ידי יצחק כהן מקזבלנקה, שהקן הראשון של ׳הנוער הציוני׳ בקזבלנקה, נמצא כבר בהכשרה בעין השלושה בישראל. קן שני עומד לצאת בפסח לארץ. בקזבלנקה נוסדה גם קבוצה ימית.
הנשים בפעילות הציונית בקזבלנקה
הגברת בן עטר ־ נשיאת ויצ״ו, לא הכירה ועדים מעורבים בהם יושבים גברים עם נשים יחדיו. הגברים אולי חששו שהנשים יצליחו יותר מהם בפעילות הציונית, שכללה הפצת הקופות של הקרן הקימת לישראל. הצלחת הנשים עלולה לחשוף את החולשה של הגברים. הפעילה הציונית הראשונה בויצ״ו היתה הגברת פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. בקזבלנקה הוקם ועד של נשים חברות ויצ״ו ביוזמתה של פאני וייל. היא כתבה בשנת 1935 שהגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לוועד המקומי של הקק״ל. הועד שפעל בשנים בין שתי מלחמות העולם. הוא היה מורכב מ-12 נשים, שהקדישו את רוב זמנן לקק״ל, ותוך ארבעה חודשים הצליחו למכור מחצית מכמות הכרטיסים שעמדו לרשותן לסרט תעמולה של הקק״ל. נשות ויצ״ו בקזבלנקה עברו עם פאני וייל על רשימת המשפחות שקיבלו קופות קק״ל, והתברר שרוב המשפחות האמידות לא החזיקו קופות אלה בבתיהן. עבדה קשה כדי לשנות את יחסם העוין של המנהיגים הציוניים לשילובן של נשים בועדים המקומיים של הקק״ל. ההתקדמות היתה איטית, אך תוצאותיה הורגשו בימי מלחמת העולם השניה ואחריה. כאשר ניתן היה לראות נשים רבות, ממלאות תפקידים אחראיים בארגונים שעודדו הגירה לישראל. פאני וייל רצתה לנפץ את ההרגל לתחום את פעילות הנשים למפעלי צדקה של הקהילה בלבד, ולא למטרות אחרות. היא כתבה מקזבלנקה את הדברים הבאים: ׳אהיה מאושרת לחרוג מהמסגרת הצרה של פעילות צדקה מקומית. אני מנסה לחנך את הנשים במידת האפשר ובהגבלת הזמן המצומצם העומד לרשותי. חינוך זה פירושו לנטוע בהן את ההכרה הלאומית היהודית, להעביר להן את התחושה של המהפכה האמיתית בנפש היהודי החי בארץ ישראל.
היא מתארת את פגישתה עם נשים יהודיות בקזבלקה, החברות בארגון צדקה, בלשון זו: ׳הגעתי לפגישה אליה הוזמנתי. היתה זו אספה מכוננת של ארגון מקומי, ששם לו למטרה לספק כביסה נקייה לילדים אומללים. ביקשו ממני ליטול את רשות הדיבור, תוך שאני משבחת את היוזמות לפגישה. עשיתי הקבלה בין המפעל המקומי לבין המפעל היהודי בכללותו. מצוקת הגיטו לא תיפסק כמו זו של המלאה, אלא רק כאשר חלקה הגדול של ארץ ישראל תהיה שלנו. האם אתן מעדיפות עם של קבצנים עלובים, על פני חקלאים בריאים ומאושרים! היא נבחרה לנשיאה החדשה של ויצ״ו בקזבלנקה. סייעה לשליחי העלייה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.
הגברת בן עטר, עורכת דין, אשה אינטליגנטית הנמנית עם חוג חברתי מצויץ ובעלת רמה תרבותית, העולה על זו של האשה המרוקנית הרגילה, היתה פלשתינופולית, והפכה להיות ציונית.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 253
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר
ב-20 ביוני 1947 פרסם העתון Le Jeune Moghrebin מאמר תחת הכותרת ׳הרעל הציוני במרוקו׳, כי יש במרוקו ארגונים הפועלים למען פלישתין יהודית, ואוספים כסף להילחם בערבים. אנו יודעים שיהודים בארץ זו, עוזרים לתנועה הציונית. הם מארגנים הפגנות, פגישות, ותומכים ביהודי ארץ ישראל. העובדה התמוהה ביותר של תנועה זו המשרד המרכזי בקזבלנקה בכתובת זו: 37 Boulevard de la Liberte וסניפים בכל ערי מרוקו. וכן יש להם כתב עת בשם Noar שהוא עוין לערבים.
אחרי החלטת האו״ם ב-29 בנובמבר 1947, על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל, ויצ״ו יזמה נשף ריקודים בקזבלנקה. הגברות המארגנות הוזמנו על ידי המשטרה ויעצו להן לדחות את הנשף, מחשש שמא יגרום הדבר לתקריות. ואמנם הנשף בוטל, והופצה שמועה האומרת כי הפעילות הציונית אסורה. כחודש לאחר מכן היה האירוע הבא: גזבר של ועדת ׳קרן היסוד׳ בקזבלנקה, עבד כפקיד באחד הבנקים הצרפתים. מוסלמים מלקוחות הבנק הודיעו למנהל הבנק שהם יקחו את פקדונותיהם מהבנק, אם הפקיד לא יעזוב את תפקידו ב׳קרן היסוד׳. למרות ש-90 אחוז מלקוחות הבנק היו יהודים, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ב׳קרן היסוד׳, ואף פרסם מכתב כפירה בציונות.
הסיבות להתקרבות הדור הצעיר לציונות, ועדי הקהילות לא יכלו לייצג ולהנהיג את יהודי הקהילה בפני השלטונות. ועדים אלה גם לא היו מוקד משיכה לדור הצעיר, שחיפש מסגרת אחרת להתפתחותו, לקראת מודרניזציה. כמו שהמוסלמים שאפו לעצמאות, היתה שאיפה דומה אצל הנוער היהודי במרוקו, ולכן נמשכו לתנועות נוער ציוניות. התנועה הלאומית הערבית ה׳אסתקלאל׳, ניהלה הסתה לא רק נגד הצרפתים, אלא גם נגד היהודים. הציונים במרוקו הואשמו בהתבדלות מהתנועה הלאומית המרוקאית, שהיא מוסלמית. ובהעברת עושרה הלאומי של מרוקו ליהודי ארץ ישראל – אויבי הערבים.
במלאת שנה להקמת מדינת ישראל במאי 1949 נערכה בקזבלנקה תערוכה ביוזמת השליחים אלי מויאל, שלמה כהן אברבנאל וחניכי תנועת ׳הבונים׳.
ב-1956 הגבלה על פעילות ציונית והשפעתה על תנועות הנוער הציוניות. תנועות הנוער הציוניות פעלו במחתרת, וגיל הנערים שהתקבלו לפעילות ציונית היה מ־17 ומעלה, מחשש שנערים צעירים יותר עלולים להסגיר למשטרה את חבריהם. המפגשים נערכו בדירות פרטיות, מהן סולקו ספרים בעברית, ולא במקומות ציבוריים, מחשש של גילוי הפעילות ע״י השלטונות. בסוף 1959 נודע ל׳מסגרת׳ כי משפחה בקזבלנקה שבביתה נערכו מפגשים של ארגון נוער ציוני, נמצאת במעקב משטרתי, כנראה בעקבות הלשנה של עוזרת בית ערביה. המשפחה הוברחה לג׳יברלטר, ומשם לארץ. למרות זאת, פעלו תנועות נוער ציוניות במרוקו.
תנועת ׳דרור׳ בקזבלנקה
בתנועת הנוער ״דרור״ בקזבלנקה היו במאי 1957, 40 מדריכים. בסוף 1959 בעקבות עלייתם לארץ של מדריכים רבים מקזבלנקה ומערים אחרות במרוקו, פחת מספר המדריכים. במועצה של תנועת הנוער ״דרור״ שהתקימה בקזבלנקה ב-1960, הוחלט לחזק את המשמעת, ולשפר את הופעת החניכים, והתקבלו הסעיפים האלה: אסור לעשן במפגשים, להמנע מלענוב עניבה במועדון, להתלבש בצניעות. החברות התבקשו להימנע מלהתאפר, ומנעילת נעלי עקב גבוהים. הסניף בקזבלנקה מנה מתחילת פעילותו במחתרת בסוף שנת 1956 עד סוף 1959, מאה חברים. אבל לאחר עלייתם של המדריכים לארץ, חלה ירידה במספר החניכים. הגרעין הראשון שעלה לארץ הצטרף לקיבוץ בית אורן במאי 1960, והגרעין השני – שנה לאחר מכן.
עבודת ד״ר נכתבה ב-1985 על ידי דליה בנג׳ו על הנושא: ׳קורות התנועה החלוצית ׳דרור׳ במרוקו 1960-1945׳, התנועה נוסדה ברוסיה בימי המהפכה של שנת 1917. חבריה הגיעו לפולין, ופעלו בתנועת ׳החלוץ׳ וב׳החלוץ הצעיר׳. בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת, הם דוחו״ת של השליחים שפעלו במרוקו בין השנים 1960-1956. חברי ׳דרור׳ חרתו על דגלם את הסיסמה ׳אקטיביזם ציוני׳ מטרותיהם היו חיזוק ההסתדרות הציונית, נורמות מיוחדות בחיי החברים בחיי יום יום, לשם הגשמת הציונות. גיבוש של הנוער הלומד והמשכיל, שיהיה מוכן לנטוש את תכניותיו הפרטיות, למען שירות העם, ויחנך את עצמו להגשמה אישית, עד שהתנועה הציונית תהיה תנועה עממית. הנוער המסורתי במלאח של קזבלנקה נמשך לתנועה זו. בסמינרים ובמחנות קיץ קיבלו החניכים מידע על סוציאליזם, יחד עם ידיעת הארץ והיסטוריה של עם ישראל.
המועדונים מצויים במלאח של קזבלנקה
המועדונים היו ממוקמים במלאח של קזבלנקה, ובשכונות סמוכות למלאח. הצטרפו אליהם צעירים שלא התחייבו לכל מסגרת אחרת. בשנות ה-50 של המאה הכ׳, נעשו מאמצים לטפח קבוצת מדריכים מבין הנוער המשכיל, אך התוצאות היו דלות. לפי דו״ח לשנת 1951 הסניף הגדול ביותר היה בקזבלנקה והוא מנה מאה חברים, מתוך 320 חברים ב-12 ערים.
המספר הקטן של החברים בתנועת ׳דרור' מוסבר על רקע העובדה, שרוב היהודים במרוקו היו שומרי מצוות, ותנועה זו נחשבה אנטי דתית. קן התנועה בקזבלנקה כונה על ידי צעירים מתנועות אחרות ׳קן הגיהנום של האפיקורסים' חניכי התנועה גרמו לדימוי השלילי, והם עשו מעשים פרובוקטיביים, כמו עישון בשבת, ושיחות על הקומוניזם נערכו בבתי הכנסת. המדריכים ניהלו מאבקים עם פקידי הסוכנות שהיו חברי מפא״י, מאבק שהחריף עם הפילוג בקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50 של המאה הכ׳. זו נחשבה התנועה החזקה ביותר במרוקו. לפי דו״ח שנמסר ביוני 1951 היו לה שני סניפים בקזבלנקה, שלושים בוגרים ומאה צעירים. במאי 1957 היו לה 88 מדריכים, בארבעה סניפים, בקזבלנקה, רבאט, מכנאם ופאס.
תנועת הנוער ׳הבונים׳ בשנת 1949 היה לתנועה זו סניף בקזבלנקה, בה מעל 150 חניכים, ובעוד חמש ערים אחרות במרוקו. חבריה ערכו בקזבלנקה תערוכה, בה היתה תלויה מפה של ארץ ישראל מתקופת התנ״ך עד 29 בנובמבר 1947. וכן תמונות על הצהרתו של בן גוריון על המדינה ב-1948 בתל אביב, קיבוצים וחיילי צה״ל, ערי ישראל והנגב. לא היתה התנגדות לתערוכה מצד הממשל הצרפתי, ולא מצד המלוכה המרוקאית.
׳השומר הצעיר׳ פעל אף הוא באמצעות שליחים שנשלחו מהארץ, ומרכז הפעילות היה בקזבלנקה. המפגשים היו בסתר במועדונים סגורים, או בבתים פרטיים, מחשש התגלות ע״י המשטרה המרוקאית.
אחרי מלחמת העולם השניה, היתה הפדרציה הציונית המרוקאית ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו: פועלי ציון – מפא״י, מפ״ם, הציונים הכלליים, ׳חרות/ ׳המזרחי/ ׳הפועל־המזרחי/ בתקופה בה נאסרה הפעילות הציונית. חל שיפור ביחסים בין תנועות הנוער החלוציות – ׳דרור׳ הקשורה לקיבוץ המאוחד, ׳הבונים׳ -לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ׳השומר הצעיר' ׳הנוער הציוני׳, ׳ביתר׳ ו'בני עקיבא' הפעילות הציונית התרכזה סביב בתי הכנסת. נציגי תנועות הנוער הציוניות הגבירו את מספר השליחים ששיאם הגיע בשנים 1956-1955. מספר החניכים הגיע לאלף.
הסיוע הכספי לתנועות הנוער
הסיוע הכספי ממחלקת הנוער והחלוץ בשנת 1954 לתנועת הבונים, ׳דרור' ׳הנוער הציוני׳, ו׳השומר הצעיר׳ הסתכם ב-896. 700 פראנק. שתי התנועות הראשונות קיבלו את הסכומים הגבוהים – 313 אלף פראנקים. ה־ DMO-Department of Middle Eastern Jewry היתה זו המחלקה הראשונה בסוכנות היהודית שפעלה במלאח בקזבלנקה בהצלחה. היא שיתפה פעולה עם OSE שטיפלה בריפויים של צעירים ממחלת הטראכומה, ועם ״אורט״ לחינוך מקצועי. המוסד שלהם בקזבלנקה, הפך גם למוסד חינוכי לילדים עזובים.
על מצבם של יהודי מרוקו – והציונות תשי׳׳ד
מר אלפונסו סבאח מקזבלנקה עסקן יהודי וציוני הגיע לארץ בשנת תשי״ד, וסיפר ב׳קול ישראל׳ וב׳קול ציון לגולה׳ על מצבם של היהודים במרוקו. לדבריו, הארגון הציוני במרוקו סובל ממשבר שנובע מפיצול למפלגות. הוא מנה את מוסדות החינוך בהם מלמדים יהדות, כמו ׳אוצר התורה' ׳אם הבנים׳, ומוסדות ׳אורט׳ להכשרה מקצועית. המחלקה לתרבות תורנית פועלת ומארגנת שיעורים, סמינרים למורים ומדריכים לנוער. תנועות הנוער ׳הצופים' ׳צ׳רלס נטר׳ באמצעות 300 מדריכים, מחנכים כחמשת אלפים בני נוער. מארגנים קבוצות לספורט. בעבר נעזרו תנועות הנוער ע״י הממשלה, צעירים מבקרים בישראל. יש חשיבות לכך שהנוער הדתי מתפלל לשלום מדינת ישראל. מצב היהודים במרוקו עתה: בכל מקום רואים את דגלי צרפת, והיהודים שותפים לזיקה זו, באשר הם נהנים משויון זכויות הודות לצרפת. למרות זאת, חלק גדול מיהודי מרוקו רוצים לחזור לציון, ויש להבטיח את קיומם של היהודים שנשארים במרוקו. צריך למצוא פתרון לעולים שגרים במעברות, ולדאוג לנזקקים מבין העולים. במרס 1956 כאשר מרוקו זכתה לעצמאותה, הופסקה כל פעילות ציונית.
נספחים
ארגונים יהודיים הנזכרים בחיבור
Anglo Jewish Association ־ ׳אגודת אחים׳ יהודית של קהילות בריטניה
American Jewish Committee נוסד בשנת 1906
– Hifsverein der Deutschen Juden ארגון העזרה של יהודי גרמניה נוסד בשנת 1901
הסולטאנים ושנות מלכותם לפי סדר כרונולוגי
סלימאן השני(המשקם) מ-11 במרס 1792 עד 8 בנובמבר 1822
עבד ארחמאן השני מ-30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859
מוחמד הרביעי בן השאם מאוגוסט 1859 עד 12 בספטמבר 1873
חסן הראשון מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894
עבד אלעזיז הרביעי [נער] 1894-1908*
עבד אלחאפט׳ – 1908 עד 11 באוגוסט 1912
מולאי יוסוף 1912 עד 18 בנובמבר 1927
מוחמד החמישי – מלך מ-1927 עד 1961
חסן השני 1961 – 23 ביולי 1999
מוחמד השישי הוכתר ב-1999
*בין המקורות יש הבדלים בקשר לתאריך לידתו. יש הכותבים כי נולד בשנת 1878 ואחרים ב-1881. הוכתר כסולטאן בהיותו בן 14 לאחר שאביו נהרג בקרב ב-9 ביוני 1894. למעשה שלט איש החצר אחמד בן מוסה המכונה בו אחמד, שהיה ממונה על החינוך בממלכה, וזכה לתפקיד של הוזיר הראשי עד פטירתו ב-13 במאי 1900. הסולטאן היה בעל אורינטציה אירופאית, ואדיש לדת. בתקופת שלטונו גדלה ההשפעה והמעורבות הזרה בעניני הממלכה. ביניהם היה סיר הרי מקלין, שהיה ממונה על הדרכת הצבא של מרוקו. האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, וביחוד של צרפת, ואלה לחצו על הממשל המרוקאי, כדי להבטיח שההלואות שניתנו למרוקו – יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל-190 מיליון פראנקים.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר- עמ' 257
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט.
פרק שני
היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט
היהודים הראשונים בקזבלנקה ותפקידיהם הקהילה היהודית במרוקו נבנתה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492. נוכחותם היתה מכריעה, בערי חוף כמו מוגדור, סאפי, וערים אחרות. בית הכנסת הראשון בקזבלנקה נבנה בשנת 1750. באמצע שנת תקנ״ט (1799) פרצה מגפה בצ׳אר אלבידא וסביבותיה, כתוצאה מהמגפה התדלדלה הקהילה היהודית. ורק החל ב-1830, בעקבות בואם של סוחרים יהודים, בעיקר ממוגדור, רבאט ותיטואן, התפתחה שם קהילה יהודית. בשנת 1830 חיו בה 500 יהודים. במקור אחר מאותה שנה נזכר כי חיו בה 350 משפחות יהודיות. מספר היהודים עלה הודות להגירה לעיר, מערים בחלק הפנימי של מרוקו, בחיפוש אחרי נתוני כלכלה טובים יותר. קזבלנקה הפכה אפוא לעיר החשובה ביותר במרוקו מבחינה כלכלית.
שמואל בן דהאן הוא היהודי הראשון בקזבלנקה הידוע לנו בשמו, הנזכר בשנים 1833-1832, בארבע תעודות. במכתב שכתב דרומונד האי למושל רבאט ב־17 במאי 1832, בו מציג את הנ״ל יליד ג׳יברלטר, שמינה אותו כסוכן לנמלים של הערים סלא וקזבלנקה, במקום שמחיה סומבל. מבקש תמיכתו כסוכן, ושהוא ייהנה מכל הזכויות המקובלות לבעלי תפקיד זה, כמו פטור ממסים, ורשות ללבוש בגדים אירופאיים (76 .F0174/125, p). הוא נזכר שוב ביומנה של הקונסוליה הבריטית בטנג׳יר, ב-30 ביוני 1832 : שמואל בן דהאן בן 23 יליד ג׳יברלטר סוכן קונסולרי ברבאט, במקום שמחיה סומבל שפוטר (F032/36), ושוב ב-10 באוקטובר 1833 בתור אזרח בריטניה הרוצה לחוג את חג הפסח בחיק משפחתו(F052/37).
ויקטור חיים דרמון, בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. הוא כיהן בכמה תפקידים. לפי תעודה מ-14 באוגוסט 1843 כיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה. ולפי מידע מה-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו בעבר גם את האינטרסים של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה. ב-11 בינואר 1844 כתב ויקטור דרמון לסוכנים הקונסולריים במרוקו, כי בדרכו לאזימור (השוכנת על חוף האוקינוס כ-90 ק״מ מדרום לקזבלנקה) כשהוא רכוב על סוס ונושא רובה להגנתו, דהרו לעברו שני פרשים שניסו להורידו מהסוס, ולשדוד את רובהו; באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע, ולאחר זמן נפטר. למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג׳יר, הוא הוצא להורג במאזאגאן ב-25 בינואר 1844, לפי הוראת הסולטאן עבד ארחמאן השני, בלא חקירה ובלי משפט, וראשו נשלח לקזבלנקה. כל רכושו ־ סחורות, כסף וספרים של הנהלת החשבונות שלו נעלמו. כך כתב דודו ב-26 במאי 1845 מפריס לשר החוץ של בריטניה הרוזן מאברדין, בשם אחותו. במכתב לדרומונד האי ב-27 במרס 1844 נאמר, כי אביו של ויקטור דרמון הגיע לקזבלנקה כדי לקבל את הרכוש של בנו המנוח, ולגבות את החובות שחייבים לו.
בספר הדן במדיניותה של בריטניה בימי כהונתו של פלמרסטון כשר-החוץ נאמר, כי האירוע הזה הגביר את המתיחות בין ממשלות בריטניה וספרד. והאירוע הוא כדלקמן: בפברואר 1844 ויקטור דרמון, יהודי תוניסאי שכיהן בתור סוכן קונסולרי של ספרד בעיר הנמל מאזאגאן, נאסר בגלל ענין פעוט. ולמרות מחאות כל הקונסולים, הוא הוצא להורג. ממשלת ספרד בהזכירה כי הוא נשא בתפקיד רשמי ובעל חסותה, שלחה אולטימטום ב-31 במרס 1844, ותבעה פיצויים הולמים על הריגתו, וענישת המושל שאחראי למותו, וכן ישוב כל חילוקי הדעות והתביעות של ספרד ממרוקו. בוצעו הכנות לאישור התביעות בכוח, צבא שמנה שלושת אלפים חיילים, היה ערוך להישלח לסאוטה, וספינות של ספרד נשלחו לטנג׳יר. עוד לפני הוצאתו להורג של דרמון, היה מתח בין ממשלת ספרד לסולטאן מרוקו. בספטמבר 1842 סידי בו סלאם הוזיר דה פקטו לענייני חוץ, ביקש באופן דחוף את עצתו של דרומונד האי, בקשר לתביעות של מרוקו מספרד. כתשובה חזר על ההוראות של פלמרסטון מה-2 באפריל 1840 וכן מאלה של ה-12 בפברואר 1841 והציע לו לנהל מו״מ בנימוס, ובהנחה שהזמן יאפשר לממשלת ספרד להתחשב בדרישות הסולטאן. התביעות של מרוקו בקשר לאוניה שנתפשה על ידי ספרד יושבו בשנת 1843, לפי ההצעות של ממשלת בריטניה. קיימת הנחה, כי להריגת היהודי היתה השפעה על מדינות אירופה. והיא אחת הסיבות לפרוץ המלחמה בין מרוקו לספרד ב-1859-1860.
ר׳ חיים אלמאליח חכם וסוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה 1853-1854. אישיות בלתי ידועה ממקורות אחרים, נזכרת ב-43 תעודות בארכיון משרד החוץ הבריטי (FO99/60-61). החל ב־ 21 בספטמבר 1753 עד 8 בדצמבר 1854. בעת הזאת חיים אלמאליח היה בן שבעים והוא עסק במסחר, ידע גם ספרדית ובלשון זו הוא כתב לשגריר בריטניה במרוקו גו׳הן דרומונד האי, ב-13 בספטמבר 1854 (תעודה ס׳ 23). התנהלה התכתבות בין חיים אלמאליח לבין מר Elton סגן הקונסול הבריטי בקזבלנקה, בקשר לתביעתו של חיים אלמאליח מבן אלמרטי, מושל קזבלנקה. חיים הלוה כספים למושל זה, והוא לא החזיר את ההלואה. הכותב טוען שאם אתה הדיפלומט הבריטי לא תעזור לי, אפסיד כספי. הכותב עובר לפרטי הנושא: מושל העיר סיד חמאד בן אלמרטי, שלח אלי מדי פעם, כדי לקבל הלואות, או כדי לשלם עבור מצרכים שקנה. וכאשר סירבתי, הוא שלח את מזכירו וחייליו, וניסה לשכנעני. אחד מהם אמר, שהמושל הוא ידיד שלו, ואין זה נאה לסרב להלוות לו כסף. אחר שאל: האם אתה מניח שהמושל לא ישלם לך? עד שהייתי מתבייש, והלויתי לו כסף שהובטח להחזירו תוך שבוע או שבועיים. וכשבאתי לגבות חובי, המושל תמיד התנצל. לעתים אמר שהוא עסוק בהכנת מתנה לסולטאן, או עסוק בחלוקת ציוד לחיילים. ובכל יום חמישי דחה אותי משבוע לשבוע, לבסוף, דחה אותי קרוב לשנה. ועתה, הסולטאן אסר אותי, ואיני יודע מה לעשות. בהמשך פרטים על החובות של בן אלמארטי, המסתכם ב-1434 דוקאטים. ואין זה כולל חובות של שייכים שלו, בני שבטו שחייבים תמורת צמר שסיפק להם. הוא מבקש עזרתו של הנמען. ׳אם תסייע בידי אהיה אסיר תודה לך לעולם.
חתנו של חיים אלמאליח, בשם משה ביבאס כתב בעברית לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט. המכתב תורגם לאנגלית, ותוכנו נשלח לסגן הקונסול של בריטניה ברבאט ב-11 באוגוסט 1854. הנושא כדלקמן: חייל של הקאיד מוחמד ארשיד הגיע לכאן, ובידו מכתב מסגן המושל, המורה לו לקחת בכוח את דודו חיים אלמאליח. חיילים גררו אותו וחיים קרא לסגן הקונסול של צרפת מר Ferrier, וביקשו שיעיד על הדרך בה נהג כלפיו. ובין השאר, אילצוהו לחלל שבת, והוא יחמה [ידווח י] על כך. החיילים אמרו שהם קיבלו פקודה מהקאיד, וכי על הדוד ללכת אתם. מר פריאר פנה למושל קזבלנקה, וביקש שיאפשר לאלמאליח לשמור את השבת. ואחרי צאת השבת יאלצו את אלמאליח ללכת למאסר, וכי הוא מקבל עליו אחריות על כך. אבל סגן המושל סירב לקבל בקשתו, והחיילים גררו את אלמאליח ברחובות העיר. דבר שפגע בכבודה של בריטניה, באשר אלמאליח מייצג את האינטרסים הכלכליים של מלכות בריטניה בקזבלנקה.
הקונסול של סרדיניה היה נוכח, ואמר לסגן הקונסול של העיר, כי זו התנהגות בלתי הולמת, וכי כתגובה לפגיעה בסוכן קונסולרי של בריטניה, עלולה בריטניה לשלוח צי למרוקו. וכי אם הסוכן הקונסולרי של בריטניה ייגרר ברחובות קזבלנקה, הדבר יגרום לתגמול. אבל לא היתה תגובה לדבריו. בעת שחותנו נאסר, ביקש את הכותב לכתוב מכתב דחוף בנידון.
הרקע לפרשה הוא, כי כאשר חמד בן אלמרטי הולקה!, אמר כי הרב אלמאליח חייב לו 17 אלף דוקאטים. הכותב הוסיף, כי השבוע נאסרו שלושה יהודים, ביניהם גיסו.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט
עמוד 40
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
הריגת מוסלמי על ידי יהודי היתה תופעה חריגה, אבל מקורות עבריים, כמו גם מקורות זרים, אינם מסתירים עובדות אלה, שאירעו במקומות שונים במרוקו. בעקבות תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, אנו סוקרים את האירוע בדבר הריגת מוסלמי על ידי יהודי בקזבלנקה, ורק הודות להתערבות דיפלומטית, שוחרר היהודי מכלאו ומעמוד התליה. בנושא זה היתה התכתבות ענפה בין גורמים שונים בקזבלנקה ובלונדון.
הערת המחבר: בשנת שנ״ה (1595): ׳דברי הימים של פאס׳, מהד׳ בניהו, תשנ׳׳ג, עט׳ 62; ׳יהודי הכה ערבי׳: שמואל רומאנילי(1817-1757) ׳משא בערב׳, קמברידג׳ תרמ׳׳ה, עט׳ 65-64; מהד׳ תשכ״ט, עמ׳65 , 134; ׳יהודי הרג גוי מכת הרג׳. ההורג ברח, וכיון שלא מצאו אותו, העלילו על יהודי אחר: פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, חו׳׳מ, סי׳ שצב. לפי תעודה מה-29 באוקטובר 1863, יהודים נאשמו בתקיפתו של מוסלמי (F099/117) ; ב׳יומן עיר פאס׳ מסופר כי בשנת תר״ס בעקבות קטטה בין יהודי למוסלמי, האחרון הכה יהודי, וזה שלף אקדחו וירה במוסלמי: ׳יומן עיר פאס׳, בתוך: ׳פאס וחכמיה׳, תשל״ט, עמ׳ 194 ; יהודי במוגדור הרג כושי שקנה ממנו יין והשתכר. לפי מידע ב-7 ביוני 1901: 26 .JC, 1901, 7 June, p ; חכם בשם יצחק פינטו הרג נוצרי במראכש, כי לקח לו אשה יהודייה, (מלכי רבנן, עב ע״א).
ב-13 באוקטובר 1879 שלח ל״א כהן מברק ל׳אגודת אחים׳ בלונדון, ובו הודיע, כי יצחק עמאר נאסר בטנג׳יר, באשמת הריגתו של מאורי, וכי הוא יועבר לפאס, מקום מושבו של הסולטאן. בהמשך מתאר המכתב את גורלו המר של האסיר, שאין לו כל סיכוי שמשפטו יזכה לצדק. מר כהן מתאר את הפרטים הבאים: הנאשם שהיה לפנים תחת חסותה של ספרד, הוא סוחר מכובד בקזבלנקה. האיש העסיק מאורי, שהוכה בעת כעס. לאחר מספר שבועות המאורי נפטר. על מטת חוליו הוא העיד בפני שני עדים, שמותו נגרם על ידי המכה היהודי. בעקבות זאת נאסר עמאר, ונכבל. והוא אמור להישפט בפאס בפני בית משפט עליון, אשר לפי חוקי האסלאם אינו מקבל כל עדות של בלתי מוסלמי. למרבה הצער, החסות שהוענקה לו על ידי ממשלת ספרד למשך שמונה שנים נלקחה ממנו, עתה גורלו נתון לחסדי הממשל המאורי.
למזלו, הסיכון שבפניו ניצב, נודע לעו״ד ל״א כהן מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שעשה מאמצים לשחרורו, והוא נתמך על ידי אירופאים, ביניהם מר רפאל בן זכרי, מזכיר הכבוד של סניף ׳אגודת אחים׳ בג׳יברלטר. במשך הזמן, קרובי המאורי הנפטר וכמה מאנשי הממשל, עשו מאמצים כדי לסחוט כסף. היה חשש על ידי המעורבים בפרשה, כי גם יהודים מכובדים אחרים יהיו קרבנות לעלילות שקר. המטרה של ׳אגודת אחים׳ היא להגן על עמאר, בכל הכוח והעוצמה. הברון הנרי דהוורמס, חבר הפרלמנט הבריטי, שהוא גם נשיא ׳אגודת אחים/ פנה לשגריר ספרד בלונדון. ובאותו זמן הובטח שיתוף פעולה עם כי״ח בפריס, האדונים למשפחת רוטשילד סייעו בכך, שהביאו את הנושא ישירות לידיעתה של ממשלת ספרד. הפרשה נמסרה גם לידיעתן של כמה ממשלות נוספות. ׳אגודת אחים׳ פנתה לסיר ג׳והן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו בנושא.
ב-29 באוקטובר 1879, לפי פרסום בעתון היוצא בג׳יברלטר, בשם Gibraltar Chronicle הודיע כתב בקזבלנקה ב-18 בחודש אוקטובר, כי ספינה צרפתית הגיעה מטנג׳יר ב-14 בחודש, ועליה סוחר יהודי בשם יצחק עמאר, מלווה על ידי שני חיילים. הוא יליד העיר רבאט, ונהנה בעבר מחסותה של ספרד. זו בוטלה ע״י שגריר ספרד בטנג׳יר, כי הציג תביעות ממאורים. עמאר הלך לטנג׳יר כדי ללחוץ לקבלת תביעותיו. העדות היחידה על הריגת המוסלמי ע״י היהודי היא, כי המשיך לעבוד עוד שלושה ימים, לאחר מכן. המוסלמי נפטר ממחלת הטיפוס. אין זה מוצדק שהממשל המרוקאי ידון בפרשה זו, רק בגלל שההורג הוא יהודי. עמאר נמצא עתה בידו של הקאיד, שהוא יליד תיטואן ואדם קנאי. שנאתו לנוצרים וליהודים אין לה גבולות. הנאשם נכבל בכבלים כבדים, ורק הודות להתערבותו של סגן הקונסול הספרדי, הועבר לביתו של הקאיד.
ג׳והן דרומונד האי דיווח ב-31 באוקטובר 1879 לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי. בהקשר למכתבו מ-28 בחודש בדבר החסות שמעניקים נציגים זרים ליהודים, שהם בני חסותו של הסולטאן, אני מעביר אליך סעיף שפורסם ב-Gibraltar Chronicle מה-29 בחודש, בקשר ליהודי בשם יצחק עמאר שחסותו נשללה ממנו על ידי נציגה של ספרד, באשר הוא נאשם בהריגתו של מוסלם בקזבלנקה. היהודי נשלח לכלא בעיר זו ונשפט שם. החסות של ספרד הוענקה לו לפי החוק של ספרד. בעת שהותי בלונדון נפגשתי עם חברי ׳אגודת אחים׳ היהודית בקשר לפרשה זו. וזיר הבטיח שעמאר יזכה למשפט הוגן, וזו הזדמנות לסולטאן ולממשלתו להוכיח למדינות אירופה ואמריקה שהם שופטים בצדק, בהתאם לעובדות (30 .F0413/4, p).
באותו היום, ב־31 באוקטובר 1879 כתב דרומונד האי למוחמד בן מוכתסאר, הוזיר לענייני חוץ של הסולטאן חסן הראשון (שלט בין השנים 1894-1873): בשובי לטנג׳יר נודע לי מהקונסול הבריטי, כי יהודי תחת חסותה של ספרד נאשם בגרימת מותו של מאורי, ממכה בעת מריבה. שגריר ספרד הביע בטחונו, כי היחס כלפי עמאר יהיה הוגן. הכותב משוכנע שהסולטאן מעריך את היחס של נציג ספרד, וניתנו הוראות שהמשפט יהיה הוגן. יהודים באירופה משתדלים להשיג מעורבותן של ממשלות אירופה במשפט. היהודי לא התכוון להרוג את המוסלמי, והיתה זו תקלה שהוא נפגע. העיתונות בספרד מאשימה את ממשלת ספרד שהסגירה את היהודי לממשל של מרוקו, והוא יהיה קרבן לקיצוניות ולאכזריות (31 .F0413/4, p). מוחמר בן אלערבי ענה ב-4 בנובמבר 1879 לדרומונד האי: מאשר קבלת מכתבו בקשר ליהודי עמאר שהרג מוסלמי בקזבלנקה. המכתב הונח לפני הסולטאן לתשומת לבו. חוזר על כמה דברים שכתב דרומונד האי, הוא מתנגד לשפיכות דם נקיים, ומציע תחליף לעונש מוות, ע״י פיצוי כספי, דבר שמקובל בדינינו. סליחה עדיפה על קנאות וקיצוניות .
ב־6 בנובמבר 1879 שגריר בריטניה בספרד לשר החוץ הבריטי, מתייחס למכתבו של דרומונד האי מה-31 באוקטובר. הבאתי את הדברים בפני הדוכס מתיטואן, שמכיר את פרטי הפרשה, קיימת הבנה בין שלטונות בריטניה לאלה של ספרד בנושא. מתייחס גם לנושא של חסות חריגה במרוקו. דרומונד האי דיווח מטנג׳יר ב-10 בנובמבר 1879 לשר החוץ הבריטי. מתייחס למכתבו מה-31 באוקטובר בקשר ליהודי בשם עמאר הנאשם בכך שגרם למותו של מוסלמי. מעביר תרגום מכתב שכתב לוזיר סיד מוחמד בן מוחתסאר, ששלח באותו היום. הוא הציע לי כי אכתוב באופן פרטי לוזיר, דבר שעשיתי. דיווח של שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ הבריטי ב-16 בנובמבר 1879. מתייחס למכתבו מה-10 בחודש עם העתק מכתבו לוזיר הראשי של הסולטאן, בקשר לפרשת היהודי עמאר. מצרף תרגום תשובתו של הוזיר בנוגע לפרשה זו, ממנו תלמד על ההוראה שנתן הסולטאן למושל קזבלנקה
ב-5 בדצמבר 1879 פורסם שעמאר עוד לא שוחרר, אבל שוחרר מהכבלים בהם היה כבול. המשפטן מר לוי – כהן, עבר מטנג׳יר לקזבלנקה, כדי להגן עליו, כי לא היה ספק שידונו אותו למוות. ויש סיכוי שהודות לסניגורו מר לוי, חייו ינצלו. הבארון דה וורמס נשיא ׳אגודת אחים' כתב לדרומונד האי ב-8 בדצמבר 1879 : אני פונה אליך בקשר לאמצעים הננקטים בקזבלנקה נגד הסוחר היהודי יצחק עמאר, הנאשם ברצח מוסלמי, שהיה מועסק על ידו. פרטי הנושא מוכרים ליהודי מדינה זו. העובדות כפי שידועות לנו, אינן מוטלות בספק, שעמאר הוא קרבן לאינטריגות ולסחטנות מגמתית. אנו משוכנעים שהתערבותך אצל השלטונות, תשים קץ לעוול שנגרם, והנך מתבקש להפעיל את השפעתך לשחרורו של האיש המסכן. התובעים בקזבלנקה מצפים שסבלנותם של חברי עמאר תפקע. בתנאים אלה, פחות קשה להשיג את שחרורו המיידי .
דרומונד האי כתב ב-22 בדצמבר 1879 לשר החוץ הבריטי, בקשר ליצחק עמאר שנאשם בהריגתו של מוסלמי. מעביר לו העתקים של מכתב שכתב לי הברון דה ורמס, נשיא ׳אגודת אחים' ובו בקשה להשיג את התנצלותו של עמאר ושחרורו. תשובתי לברון דה וורמס, כי איני יכול להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון עם הממשל. אם הברון הנ״ל ירצה לפנות אליך, אוכל להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון. וכן להראות לו תרגום מכתבו של הסולטאן למושל מאזאגאן, בו הוא פוקד על יחס הוגן כלפי היהודים. הדבר יאשר את יחסו של הסולטאן ליהודים היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב-18 בפברואר 1880. באשר ליהודי עמאר שגרם למותו של מוסלמי בקזבלנקה, קיבלתי הודעה מסגן הקונסול הבריטי שם, כי עמאר שוחרר מכלאו בפקודת הסולטאן.7 כתבתי בתחילת החודש לוזיר, ומסרתי לו כי מוסלמי קנאי הסית את משפחת המוסלמי הנפטר, לא לקבל פיצויים מעמאר. התברר, שעמאר שוחרר מכלאו ללא כל תנאים. הוא אמר שיסע לאירופה כדי להביע תודתו לאלה שפעלו לשחרורו.
במכתבו של Howard White ב-15 בספטמבר 1880 לשר החוץ הבריטי, הרוזן מגרנויל, נכתבו הדברים הבאים: בהתיחס לחמישה מכתביו של סיר דרומונד האי, בתאריכים 31 באוקטובר 1879 עד 18 בפברואר 1880, יש לי הכבוד להודיעך שהנתין המאורי יצחק עמאר מצ׳אר אלבידא, שלפנים עמד תחת חסותה של ספרד, נאשם בהריגתו של מוסלם, באמצעות מכה. הוא היה במאסר ושוחרר, הודות להתערבותו של ג׳והן דרומונד האי. הוא עזב את מרוקו, ועבר לאיטליה, וחזר עם מכתבי המלצה מממשלת איטליה לנציגה של איטליה מר סקובסו. כשהגיע לטנג׳יר, הוצג יחד עם אחיו לסיד מוחמד ברגאש [הוזיר לענייני חוץ] על ידי מר סקובסו, שמסר לסיד מוחמד שהם המליצו עליו לממשלת איטליה, ושהוא מינה אותו לסוכן קונסולרי של מר יצחק משה נהון, אחד מהנתינים המאורים העשירים, בעלי חסותה של איטליה. סיד מוחמד ברגאש הודיע בתשובתו למר סקובסו, שאינו יכול להכיר באחים עמאר, כנתינים המוגנים על ידי איטליה. אחד מהם היה בעבר תחת חסותה של ספרד, אבל נשללה ממנו על ידי השלטונות של ספרד, ורק לאחרונה סלח לו הסולטאן, על הפגיעה במוסלמי. הכלל כאן, כי כדי להעניק לנתין מאורי חסות זרה, דרוש כי שני אנשים נוספים ימונו כסוכנים קונסולריים. סקובסו הודיע למוחמד ברגאש, כי הוא עומד לשלוח את האחים עמאר לחצר הסולטאן, עם מכתבים לוזיר, בהם נאמר, כי מונו כסוכנים מסחריים של מר נהון, ולכן הם תחת חסותה של איטליה.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
עמוד 43
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
יהודים שלא חלצו נעליהם בבואם לארמון ננזפו
יהודי בשם יוסוף עמאר מטנג׳יר, שנהנה מחסותה של איטליה, מכהן כסוכן מסחרי של מר יצחק שלמה נהון, שהוא עצמו נתין מאורי, תחת חסותה של איטליה, הלך לאחרונה לחצר הסולטאן, עם מכתב שניתן לו ע״י מר סקובסו לוזיר, בקשר לתביעות של מר נהון. מכתב זה נשלח לוזיר על ידי יוסף עמאר, שקיבל מכתבים מהוזיר, בקשר לתביעה המסופקת. לפני שאדם זה עזב את פאס יחד עם יהודי מטנג׳יר, באו לחדר הקבלה של ארמון הסולטאן, הוזיר לעניני משפט, סיד מוחמד סאפאר, שנכנס לאותו מקום, וראה את שני האנשים, לבושים בבגדים האופיניים ליהודים, נעולים נעלי בית. שאלם: מדוע אינכם מסירים את נעלי הבית, כפי שנדרש מכל יהודי הבא לכאן? ודרש מהם להסירם מיד. כתגובה לסירובם, היהודי בעל חסותה של איטליה, קיבל מכה קטנה. כשחזר לרובע היהודי, כתב יוסף עמאר לוזיר, והתלונן על היחס לו זכה. הוזיר הזמינו ואמר לו, כי הוא טעה בכך שלא חלץ את נעליו, וכי הסולטאן נזף בפקיד שהרשה להם להשאר שם, נעולים בנעליים. וכי אם יחזור על כך – ייענש. אלה הדברים שמסר יוסוף עמאר למר סקובסו. אני מבין שמר סקובסו מחא בתקיפות לסיד מחמד ברגאש על התקרית, וטען כי יוסוף עמאר היה בשליחות לחצר הסולטאן, כשהוא נושא מכתבים ממנו לוזיר, והוא איים להוריד את דגלו, אם לא יינתן הסבר משביע רצון על העלבון כלפי נציגו. חתום הוארד וייט (99/93 F0).
יהודים הרגו מוסלמי
21 במרס 1892, למר אוון סמית טנג׳יר. רצח מוסלמי על ידי יהודי הוא תופעה נדירה בארץ זו, ואיני מתנצל על דיווח של האירוע הבא: אתמול בבוקר שני יהודים שאינם מקומיים, ואינם בעלי שם טוב, שיחקו בקלפים בגינה, עם שני מוסלמים. תוך המשחק התעורר ויכוח, ואחד היהודים שאינו בן המקום, אלא גר בג׳דיפה, בין קזבלנקה לרבאט, דקר את המוסלמי בסכין, והנדקר נפטר לאחר זמן מה. הרוצח ברח, אבל נתפש במלאח לאחר זמן קצר, הוכה עד שלאחר זמן קצר הלך לעולמו, ונקבר היום. הדבר גרם להתרגשות. היהודים הסתגרו במלאח, ושומרים הוצבו על ידי המושל לשמור עליהם (F0443/11).
מקרה נוסף מדווח על ידי שגריר בריטניה במרוקו בשם Gerard Lowther ב-20 באפריל 1905 לשר החוץ המרקיז מ- Lansdowne כי הקונסול הבריטי בקזבלנקה דיווח לו, שהיתה התרגשות גדולה בעיר ב־17 בחודש בגלל אירוע זה: קבוצת אנשים מהשבטים הסמוכים לקזבלנקה, תבעו את ראשיהם של מספר יהודים, כתגמול על הריגתו של שיכור מוסלמי על ידי יהודים. וכן דרשו שחרורם של אחיהם שהיו במאסר כארבע שנים, בעוון הריגת יהודי. למרות שהשבטים לא יצליחו להיכנס לעיר [קזבלנקה], אבל קיים חשש של שוד בתוך העיר. הקונסול הבריטי המקומי, יחד עם בעלי תפקיד דומה, נציגי מדינות אחרות, הודיעו למושל צ׳אר אלבידא שרואים אותו אחראי לבטחון התושבים בעיר. וביקשוהו שאם לא יוכל לקבל עליו אחריות זו, שיודיע להם זאת, על מנת שידעו להתכונן לכך, וינקטו בצעדים מתאימים. המושל הרגיע אותם, ולדבריו, נקט בכל האמצעים הדרושים להגנתם. הוצבו שומרים ותותחים בחומות העיר, ואלה נוסו על השבטים, בעת המשא ומתן ביניהם ובין המושל (F0413/45 ;F099/421). בערב נסוגו השבטים, והמושל הודיע לקונסול שכל הקשיים הוסרו, ואין כל חשש לפחד. נפוצה שמועה בקזבלנקה שהמושל שילם לשבטים סכום של 200 דולרים, ודאג לבטחון, אבל לא ברור מה הוסכם. הקונסול Maclean הוסיף, כי בגלל מחסור במזון, השבטים אינם רגועים, ומעשי השוד באזורים הסמוכים לקזבלנקה גוברים.
25 באפריל 1907 – רציחת יהודי על ידי אבן שהושלכה לראשו בקזבלנקה (F0174/253). במכתב לשגריר בריטניה במרוקו: מוסלמי קנאי דרש ב־10 במאי 1907 מיהודי לחלוץ את נעליו. החזירם לרגליו בהוראת נציג גרמניה (FOI74/253). ב-30 ביולי 1907 נרצחו אירופאים בקזבלנקה (FOI74/253).
הלקאת שמונה נשים יהודיות –1883
ב-29 בינואר 1883 הולקו שמונה נשים יהודיות בקזבלנקה. ידיעות על כך הגיעו לאירופה ולארה״ב מפברואר 1883 ואילך, והדבר עורר תגובות בעיתונות היהודית והכללית, וכן בין הזרים שביקרו במרוקו. חברת הטלגרפים קיבלה פרטים על מה שאירע עם שמונה נשים בקזבלנקה. מושל העיר מסר כי ב-29 בינואר, יוסף עמיאל בעל חסות של סגנות הקונסוליה בעיר, היה בריב עם שני בניו. אחד מהם שלף אקדח מול אביו. שני הבנים נאסרו, ועמיאל פנה למושל העיר וביקשו לגרש את כל הנשים הנחשבות כפרוצות. למחרת, הלך לפרוצות כשהוא מלווה בראש הקהילה ובחיילים, ושמונה מהן נאסרו, והולקו בפומבי. העתון הקדיש לנושא שניים וחצי טורים. מהכתב בטנג׳יר שהודיע ב-10 בפברואר 1883 על מלקות לנשים בקזבלנקה. נשלח מברק ל׳טיימס׳, ולשני בתי הפרלמנט בלונדון [כולל בית הלורדים] ידיעה מקזבלנקה וכן פורסם בכתב העת Maghreb Al-Aksa הידיעה נשלחה על ידי סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה תחת הכותרת:.'Inquisition Revived at Casablanca׳
London Globedכתב כי מעניין להעיר, שהידיעה תחת הכותרת: ׳מלקות ליהודים בקזבלנקה על ידי התורגמן של קונסול בריטניה׳. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לחקור את הנושא, כי אינה מוצאת במפה את המקום בשם קזבלנקה, ולכן אין שם קונסול בריטי, ולא תורגמן שהלקה יהודיות. בעתון בשם Standard פורסם מכתב למערכת בלשון זו, תחת הכותרת: ״Foreign Office Geography״.
כאשר שר החוץ הבריטי מסר בפרלמנט, כי בקזבלנקה הולקו יהודיות. Downingo Street לא ידעו לזהות את המקום בו מצוי סוכן קונסולרי בריטי. המקור מוסר כי המקום נקרא בערבית. Dar el Baida נמל מרוקאי קצת דרומה לרבאט. נקרא בפי הספרדים ׳הבית הלבן׳. הכפר החדש נבנה על חורבות הכפר Anfa שישובו התחיל רק במאה הט״ו. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, הקימו על החורבות עיר חדשה. גרים בעיר כארבעת אלפים תושבים, אחוז גדול מהם יהודים. מספר סוחרים, בעיקר צרפתים, גרים שם. אבל המקום אינו בריא, והוא מלוכלך, כמו ערים מרוקאיות אחרות. היצוא שלה בעיקר אפונה, צמר ונעלי בית, המיועד לשוק של אלכסנדריה. יש בעיר מספר קונסולים וסגני קונסולים, ומר ג׳והן לאפין הוא סגן הקונסול של בריטניה בעיר.
בדו״ח השנתי של ׳אגודת אחים׳ לשנים 1882-1883 נמסר, כי הגיע מידע מקזבלנקה על התנהגותו הברברית של מושל קזבלנקה, שגרם להלקאת שמונה נשים יהודיות. ניתנה הוראה להעביר מידע זה לשגריר בריטניה בטנג׳יר, על מנת להביא את הנושא לתשומת לב השלטונות, כדי שהאשמים ייענשו בכל חומר הדין. גם חברי הפרלמנט הבריטי ובית הלורדים ידעו על האירוע. הוצגו שאילתות בפרלמנט, וסגן השר ענה תשובה זו: עונש המלקות בבריטניה בוטל ב-1881. ומשום כך עורר האירוע במרוקו חשש מפני השפעה על הנוהג בבריטניה.
הנושא גרם לתקרית דיפלומטית בין בריטניה לארה״ב. הוחלפו מכתבים בין שר החוץ שלהן, וכן בין שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, לקונסול הכללי של ארה״ב במרוקו, פליקס מתיוס. כמו כן היו מעורבים בענין סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה ג׳והן לאפין (Lapeen), סגן הקונסול של ארה״ב בעיר זו, הקפטן ג׳והן קוב (Cobb), מושל קזבלנקה, הוזיר הראשי והסולטאן.
בקזבלנקה היו פרוצות שמשכו אליהן גברים ובחורים יהודים. קצרה ידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה למנוע תופעה זו. יוסף עמיאל שכיהן כתורגמן בשירותו של הקונסול הבריטי בקזבלנקה, ביקש מהמושל להלקות את הנשים, כי הן פרוצות, ופיתו את בניו לדבר עבירה. אחת המולקות היתה אסתר עמאר. אמה [או היא] היתה משרתת אצל יצחק בן זקן, פקיד בלשכתו של סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה. ושותפו של שלמה בן עבו, שהוא בן חסותה של ספרד. למחרת האירוע, ב-30 בינואר 1883 התלונן בן עבו בפני סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, על שעמיאל העליב אותו בערב הקודם, משום שביקש להפסיק את הלקאתה של אסתר. זו תבעה פיצויים על הלקאתה, כי ראתה את עצמה חפה מפשע. באשר לא היתה מעורבת בפרשת היחסים בין הבנים של עמיאל ובין הפרוצות. ההתכתבות בנושא נמשכה עד 1887.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה
הנציג של ארה׳׳ב בקזבלנקה
יחסי ארה״ב עם מרוקו החלו בעקבות פנייתו של הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה. ב-17 באוגוסט 1788, אבל לא קיבל תשובה מיד. ב־1 בדצמבר 1789 כתב לו ג׳ורג׳ וושינגטון, ב-1791 נערך הסכם ביניהן, וחודש בשנת 1837. לפי פרסום אחר, ההסכם ביניהן נחתם בשנת 1787, וכך נוצרו יחסי מסחר בין שתי המדינות. סולטאן מרוקו הכיר בעצמאותה של ארה״ב, ובטנג׳יר ישב נציג של ארה״ב., בהסכם מכנאס שנחתם ב-1836 הוענקו פריבלגיות לאזרחי ארה״ב במרוקו, יותר מאלה שהוסכם עליהן ב-1824. ולאזרחי ארה״ב ניתן מעמד מועדף, וניתן לשפוט אותם רק בבתי משפט קונסולריים של ארה״ב. ארה״ב ויהודיה התערבו מספר פעמים לטובת יהודים במרוקו. בשנים 1863־1864, למען יהודים בטנג׳יר. ב-25 בנובמבר 1863 כתב נציג הארגון היהודי Board of Delegates of American Israelis אל שר החוץ של ארה״ב William H. Seward. ב-9 בדצמבר 1863 כתב שר החוץ של ארה׳׳ב לקונסול שלו בטנג׳יר Jesse H. Mcmath. הקונסול הנ״ל כתב ב-15 במאי 1864 למשרד החוץ של ארה״ב: על הגנת תושבים במרוקו ע״י ארה״ב.
בשנת 1883 מסר העו״ד לוי כהן לקונסול ארה״ב במרוקו F. Mathews, על המקרה. היות ועמיאל עמד תחת חסותה של בריטניה, העביר מתיוס את הנושא לג׳והן דרומונד האי. כשזה לא נקט בשום יוזמה בנושא, פנה מתיוס לוזיר מרוקאי. הנשים שוחררו, אבל תבעו פיצויים מעמיאל. הוא סירב לשלם, וטען כי דיבר אמת, וכי המושל של קזבלנקה פקד להלקותן. המושל דחה את ההאשמה. בעקבות זאת, ברח עמיאל לירושלים, ושם שיכנע את הממשל באחריות לאירוע. כל הנושא נגע ליהודים, למעשה,לא היתה סיבה להתערבותו של הנציג האמריקאי בטנג׳יר, אבל הממשל לא התערב, כאשר הקונסולים הזרים החליטו להתערב בפרשה.
תשע עשרה תעודות מהארכיון של ארה״ב דנות בנושא, החל ב-6 בפברואר 1883 עד 29 ביוני 1883, תחת הכותרת: ! United States .Consulate at Tangier נושא זה נדון במשרדו של סגן הקונסול של ארה״ב, ביום שישי ב-2 בפברואר 1883.
שלמה בן עבו בעל חסותה של ספרד, התלונן באמצעות סגנות הקונסוליה של ספרד, ב־30 בינואר 1883 כדלקמן: עלי להודיעך כי נודע לי הבוקר שיהודיה בשירותי עם שותפי מר יצחק בן זקן, נלקחה בלילה הקודם מחדרה, ונאסרה בפקודתו של הממשל המקומי. הופעתי בפני המושל, והודעתי לו שיהודיה זו היתה בשירותו של שותפי, ובקשתי שישחרר אותה עד שתיערך חקירה, האם יש להאשימה או לא. הופתעתי לראות כי הוא סירב לבקשתי. באותה העת הופיע יוסף עמיאל, תורגמן לבריטים, שדחף אותי בידיו, כדי למנוע ממני הגשת הבקשה למושל (99/207 FO). ב־6 בפברואר 1883 כתב יצחק בן זקן לקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, שמושבו [כמו שאר השגרירים] בטנג׳יר, את הדברים הבאים: השותף שלי בקזבלנקה מסר לי ב-30 בחודש, כי לפי בקשתו של יוסף עמיאל, התורגמן בסגנות הקונסוליה, המשרתת היהודיה שלי נלקחה ממטתה בלילה והולקתה יחד עם שבע נשים אחרות. מר עמיאל היה מפקח על ההלקאות (FO99/207).
הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר, הקלונל פליקס מתיוס, כתב ב-7 בפברואר 1883 לשגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי. מצרף לו העתק מכתב שקיבל ממר יצחק בן זקן מקזבלנקה. פקיד וסוכן של האמריקאי קפטן ג׳והן Cobb בדבר יחס ברוטאלי כלפי שמונה יהודיות חסרות ישע, ולמחאתו על המעשה. אם רצונך לשמוע את מר בן זקן, אבקשו לפגוש אותך בעת שמתאים לך (FO99/207).
בתשובת דרומונד האי לקונסול ארה״ב במרוקו, נאמר אם ההאשמה כלפי התורגמן יוסף עמיאל נכונה, אורה לפטרו. למחרת, ב-8 בפברואר ענה דרומונד האי לקולונר מתיוס, בו אישר קבלת מכתבו הנ״ל, בצירוף העתק של מכתב שנשלח אליו על ידי יצחק בן זקן, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. הכותב הורה לסגן הקונסול לחקור ללא דיחוי, את התורגמן מר עמיאל. ואם ההאשמות נגדו מבוססות, יש לפטר אותו.
הנושא זכה לחילופי מכתבים בין משרד החוץ הבריטי ובין השגריר של בריטניה במרוקו, במהלך חודש פברואר 1883. גם בהתחשב בשאילתות שיועלו בפרלמנט בנושא זה. ובחודש מאי אותה השנה הביע שר החוץ את שביעות רצונו, מהצעדים בהם נקט השגריר ג׳והן דרומונד האי בנושא (F099/207). ב-14 בפברואר 1883 הוגשה שאילתה בפרלמנט הבריטי בנושא הלקאת יהודייה בקזבלנקה. האם אנו יודעים משהו! (=חתימה בלתי ברורה. 99/207 F0).
בעקבות האירוע של ההלקאה בקזבלנקה, עלתה יוזמה לביטול או לפחות לצמצום התופעה של הלקאת נשים. בסוף פברואר 1883 כתב לאפין למושל קזבלנקה, שהלקאת נשים, ואפילו שהן פרוצות, מעוררת סלידה אצל עמים מתורבתים. במרס אותה שנה הציע שר החוץ של בריטניה לשגריר דרומונד האי, שיפנה לסולטאן בבקשה שיוציא הוראה למושלים להימנע מהלקאת נשים. ב-29 במרס כתב שר החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי יש לתאם פנייה זו עם שאר הדיפלומטים בטנג׳יר. ואמנם השגרירויות הזרות במרוקו הצטרפו לבקשה לביטול, או לפחות לשינוי הנוהג של הלקאת נשים. דרומונד האי, שנחשב למנוסה ביותר בחוקים ובנוהלים במרוקו, הודות לשהייתו הממושכת בארץ זו, התבקש להכין את המכתב. לדעתו, אין זה רצוי לבקש את ביטול עונש ההלקאה, כי עונש זה מעוגן בשריעה האסלאמית. את נוסח המכתב אישרו נציגי בלגיה, גרמניה, ספרד וארה״ב, ואילו נציגה של צרפת התנגד. ב-29 במרס 1883 הודיעו ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ג׳והן דרומונד האי: בקשר ליהודייה שהולקתה ע״י מושל קזבלנקה, מאשר את צעדיך בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אחרות, לביטול ההלקאה של נשים.
מושל קזבלנקה כתב ב-3 במרס 1883 לסגן הקונסול לאפין, כי שגריר בריטניה הורה לך לברר ממני, האם היה זה יוסף עמיאל שדרש להלקות את היהודיות. שי״ך היהודים (ראש הקהל) בא אלי והתלונן על הפרוצות, וכן משלחת של זקני הקהל ביקשה לגרש את הפרוצות.
סגן הקונסול של ארה׳׳ב בקזבלנקה כתב ב-5 במרס 1883 לקונסול הכללי הקולונל מתיוס בטנג׳יר, על מאסרם של שני בני עמיאל. למחרת, נאסרו שמונה בחורות יהודיות. משלחת של יהודים מחשובי הקהילה, ביקשה לגרש את הזונות מקזבלנקה. גירושן בוצע לפי בקשתם. יוסף עמיאל ביקש לאסור את אסתר עמאר (99/207 F0). שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, כתב באותו היום לקונסול ארה״ב קולונל מתיוס, בקשר להלקאת אשה בקזבלנקה. לפי החלטת ועידת מדריד ־משרתים של פונקציונרים מקומיים אינם נהנים מחסות דיפלומטית (99/207.(FO
יהודים בקזבלנקה פנו בבקשה לגרש את הזונות מ קזבלנקה
תשעה יהודים פנו בכ״ט בשבט תרמ״ג(1883) למושל קזבלנקה, בבקשה לגרש את כל הנשים הפרוצות מהעיר. בלשון זו: אנו החתומים מטה מצהירים שהופענו בפני מושל קזבלנקה לבקש ממנו לגרש את כל הזונות, שמספרן עולה מיום ליום, ואשר גורמות לבנים שלנו להתנהגות בלתי מוסרית. חתומים:
Mesod Elasry, Eiiah Tedghi, Moses Benshitrit, Mahloof Ohayon, Eliahu Agagin, Abrahan Benshimol, Mimun Asaban, Joshua Amiel, David Albaz.
עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883),
אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):
יהודה אוחנא מכלוף אוחיון ואלעזר בן עבו(FO99/207)
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה
עמוד 50