מורשת יהדות מרוקו

אחר כך: 1) אחר כך צאפדו עלא האדיך למרא ־ אחר כך שלחו [להביא] אותה אישה

 2) מן די קאל לפסוק אחר כך ואברכה ואגדלה שמך… = מכיוון שאמר הפסוק אחר כך ״ואברכה ואגדלה שמך״… /

אחרון]. [ברכה אחרונה, מים אחרונים, עד סוף פרוטה אחרונה, עד קצה אחרון](נביאים אחרונים (־הנביאים האחרונים), רבנים אחרונים]

אחרונים ! (aharonim) (פ) – החכמים האחרונים, בניגוד ל״ראשונים״:

• הלכה פחאל לאחרונים = הלכה כמו האחרונים
• האחרונים = כך הסכימו האחרונים

אחרית: אוקרתי האד דנייא… והנית לאחרית דייאלך די הייא לאצל ־ החשבת את העולם הזה… והזנחת את אחריתך , שהיא העיקר .

אחת – שלמה, מלאה, שאינה ניתנת להפרדה ולחלוקה. [אגודה אחת, אחדות אחת, בנשימה אחת (=בבת אחת)]

אי״ה – אם ירצה ה׳; ראה נספח עב״ז.

הביטוי העברי אס ירצה ה׳ איננו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העב״ז. במקומו משמש הביטוי הערבי המקביל אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳; וכן הביטויים הערביים בזהד ללאה או בזהד רבבי ־ בכוח האל. בפי ת׳׳ח משמשים הביטויים העבריים בעזרת האל ובישועתו, שבח לאל, בעזר הבורא יתברך, וכד׳.

איזה – תווית סיתום: קבל מא יתגזר עלינא איזה גזירה רעה = לפני שתיגזר עלינו איזו גזרה רעה / ש״צ א 4.

אייר [ayyar], ובפי ת״ח [iyyar]: מנשה כלאקלו פסהר אייר ־ מנשה נולד לו [ליעקב] בחודש אייר [חודש אייר, ראש חודש אייר)

איכא – [ixa] ותמסילו להרגשה ואיכא חשש נבילות ח״ו ־ [ייתכן שהשוחט יתעייף מרוב עבודה] ויאבד את ההרגשה [־הרגישות], ואיכא חשש נבילות חס ושלום [משום שהשחיטה לא תהיה כשרה] / ק״מ מג, ו.

איכה [ixa] – מגילת איכה: יקרא איכה ולקינות ־ יאמר איכה וקינות / ק״מ לה, ז. [שבת איכה] [ערב שבת די איכה, לקינות ואיכה]

אינפורמנטים שונים השתמשו בצירוף: ווזה איכה [wezeh ixa] ־ פרצוף איכה, אדם חמוץ פנים. ראה ב״א, היסודות

א־י-ם. iyyem (פ): למיסווה דלולאד כבר איימהא = מצוות הילדים [דהיינו מצוות פרו ורבו] כבר קיים אותה

2 השיג: כול עלא זמיע מא יכסב חתא לתמא איימו = [בתרגום חופשי:] כל מה שהוא היה אמור להשיג עד אז, כבר השיג אותו .

אימה: 1) ימסי לבית הכנסת באימה ויראה = ילך לבית הכנסת באימה ויראה bima wiyira

• אידא יכונו כבאר סואיין ויגלסו באימה וביראה = אם הם [הילדים] קצת גדולים, וישבו באימה וביראה, [מותר להביא אותם לביה״כ] / מ״ב כס, ז. [ברעדה ואימה גדולה ima gidola (ראה רעדה)]

~ אימת הדין: יחדאז תכון ענדו לכופא פקלבו מאימת הדין ־ צריך שיהיה לו פחד בלבו מאימת הדין

אין להרהר אחר מידותיו יתברך – ביטוי להבעת ביטחון בה׳: אזיוו יא וולאדי תכזרו לעזאייב די הקב״ה… ואין להרהר אחר מידותיו יתברך = בואו ילדיי לראות את הנסים של הקב״ה…,(…) / ש״צ א 7.

איסראיל – ראה ישראל.

איריס איסראיל – ראה ארץ ישראל.

איריס יהודה, איריס נפתלי – ראה ארץ.

איריש יסראיל – ראה ארץ ישראל.

איש: 1) פחאל די קאל פאנשי נינוה = כמו שאמר באנשי נינוה / ק״מ לג, ב.

2) ובפרט די לאנשי חבורתו = [מותו של רבי פנחס הכוהן גורם צער רב לכולם] ובפרט לאנשי חבורתו

ורזעו כאנשי הארץ = [אנשים שהתגיירו ועלו לארץ התקבלו יפה,] הסתגלו ונהיו [מילולית: והפכו] כאנשי הארץ / ע׳ 83. [אשת איש, גבורת אנשים, מצוות אנשים מלומדה]

~ איש ישראלי – יהודי: לעונות די כא יעמל האיש הישראלי… = העוונות שעושה האיש הישראלי [־היהודי]…

~ כאיש אחד – מלוכדים, מאוחדים: נחדאזו כללנא נוקפו כאיש אחד = אנחנו צריכים כולנו לעמוד כאיש אחד [ולעזור…] .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 110

״אמן״ הנאמרת בעת התפילה:

1) דימא יכון חארץ פלמואזבאת די אמן = תמיד ישתדל בעניית ״אמן״ 110.

2) כמסא אמנים לוולין = חמישה ״אמנים״ ראשונים.

3) מוואזבאת די אמינים = עניית אמן [מילולית: אמנים].

4) יקדר יוואזב אמן די קדישים = [אחרי ״יהיו לרצון״ הראשון] יוכל לענות אמן של קדישים [=אמן שאומרים בעת אמירת קדיש]

5) אמן די האל הקדוש / ח״ב,

6.) אמן די נותן התורה / מ״ב כא.

7) אמן די שומע תפילה / מ״ב כא.

8) אמן די על ישראל ויהא שמיה רבא / מ״ב יח, ג.

~ אמן חטופה – אמירת אמן מתוך חטיפת האל״ף והבלעתה: די יואזב אמן חטופה אוו קטופה אוו יתומה… = מי שיענה אמן חטופה או קטופה (ע״ע אמן קטופה) או יתומה (ע״ע אמן יתומה)…

~ אמן יתומה – אמן שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה: די כא יואזבו אמן יתומה… = מי שעונים אמן יתומה…

~ [אמן] קטופה – אמן שהובלעה בה הנו״ן. ראה אמן חטופה.

~ אמן נצח סלה ועד – ראה אנס״ו.

אנס"ו – אמן נצח סלה ןעד : כן ישמחנו אנס"ו

אמצעי – 1 לא קמצן ולא פזרן: ירזע נדיב דהיינו אמצעי = [אם אדם קמצן מטבעו, ורוצה] להפוך נדיב, דהיינו אמצעי [עליו לעשות…].

2 בינוני. [דרך אמצעי]

א־מ־ר – אמר, נאמר (בצירופים עבריים קבועים הבאים לפני מובאות):

1) אמרו חז״ל

2) היינו שאמרו חז״ל.

3) ארז״ל = אמרו רבותינו ז״ל.

4) כמו שאמרו רבותינו ז״ל..

5) כמש׳ רז״ל.. = כמו שאמרו רבותינו ז״ל…

6.) לקיים מה שנאמר…

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 114

עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.

בלאו מציין שערבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.

מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.

אמת 1 – limit ,imit דבר נכון, ההפך משקר; אמתי:

• וּצָאבוֹ כְּלְלְּסִי אִמִת ־ [בדקו] ומצאו שהכול אמת
• דִי יִעָארְףְ לֵאִמִת וִיִעָארְף… = [אשרי] מי שיודע את האמת, ויודע [את התכלית של כל זה]
• כֵּלְמָא אוּתְלוֹם אַנָא חַק וּבְּלִאימִית – כל מה שאמרתי להם אני [הוא] אמת ואמת [־נכון ואמתי]

כפל הלשון — יסודות שווים או קרובים במשמעם המחוברים בדרך כלל על ידי ו׳ החיבור — משמש להעצים את התכונה. אמת מופיעה ליד המילה המקבילה חק, והוראתה אמת חזקה.

• לְחוּאָיְיְז דִי הוּמָא דְלְאֵמֶת וָאצִילִיְין מָא עָאבִּינְהָאס פִיהוּם = הדברים שהם אמתיים^,־ [מילולית: של אמת] ועיקריים, איננו שמים לב אליהם
• לֵאֵמֵת הוּוָא… = האמת היא [מילולית: הוא] 6
• זָאוְו לְכְטָאבָא בֵלְאֵמֵת ־ באו השדכנים באמת [בניגוד לפעמים קודמות] [אוהב ה׳ באמת (ראה א-ה-ב), נבואת אמת]

יושר, צדק:

1) כֵּל מָא תְעְמָאל פִיּיָא תְעְמָאל בֵּלְחֵק וּבְּשְרַע דֵלְאִמִת = כל מה שנעשה בי [דהיינו כל העונש שקיבלתי] נעשה בצדק ובמשפט של אמת 

• לְחוּאָיְיז דִי עְלָאס ווּקְּפָא דְנְּיִיָא הִייָא אִמִת.. = הדברים, שעליהם עומד העולם [מילולית: עומדת] הם [מילולית: היא]

לאמתו של דבר:

1) אֵמּמָא לֵאִמִת אַפִילוּ יִכּוּן רַשַׁע גַמוּר בֵתַכְלִית = אבל האמת [היא], אפילו יהיה רשע גמור בתכלית, [החזרה בתשובה מספיקה לו]

בלאמת הומא חסן = באמת הם [הרחובות עכשיו] טובים יותר [מאשר בעבר]

אמת הדבר imit haddabar (פ):

1) אִמִת הַדַבַר מְעָא רַב ־ אמת הדבר עם הרב [ז׳׳א נכונים דברי הרב]

2) אִמִת הַדַבַר מָא יִקְּבְּלוּנָא גִ'יר מוּוָאלִינָא ־ [למדינת ישראל הגיעו פליטי שואה ששום מדינה לא הסכימה לקבל אותם.] אמת הדבר, לא יקבלו אותנו אלא ״הבעלים״ שלנו [אלה שאנחנו שייכים אליהם]

אמת ויציב:

כְּלָאם רַבֵּינוּ אֶמֶת וְיַצִיב הָאד סִי כָּאמֵל חֵקּ ־ דברי רבנו אמת ויציב, כל זה אמת

אמתות – אמת: מֵדְהַהר פִיהוּם לָאמִיתוּת וְּלכְּלָאם סָאהֵל ־ בולטת בהם האמת והדיבור הפשוט

אמתי – 1 נאמן: בָּאיְיְן פְרָאנְסָא הִיּיָא וָאחֵד לְגֵנְס אַמִתִי… ויעזז ליהוד ־ [מהמשפט מסיקים] שצרפת היא עם אמתי [־נאמן]… ואוהב את היהודים

2 נכון, ממשי: הָאדָאךְּ לְבַחוּר כְּלָאמוֹ אַמִתִיים = אותו בחור דבריו אמתיים

[בזמנה האמיתי(ראה זמן), לגאולה האמתית והנצחית, הגאון האמיתי}

אנו – אנחנו:

 בִיהָא חוֹבָה אַנוּ רוֹאִים לְעַצְמֵנוּ חְנָא לְקוֹמִיטִי… = לכן חובה אנחנו רואים לעצמנו, אנחנו, הוועד [, להגיד למשפחת הנפטר] / ע׳ 77.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 116

אנוס – מוכרח:

1) מא יבטל… מן גיר אידא כאן אנוס = לא יבטל [אף יום תפילה בציבור] אלא אם כן היה אנוס

2) האדו די כָּאנו אנוסים סוֹף אַס עְמְלוֹ… = אלה שהיו אנוסים [והתפללו בטעות לפני עלות השחר,] ראה מה עשו [גזרו על עצמם תענית]…

אני: אני הכותיב ע״ה [=עבד ה׳] שמעון מאמאן…, תאפילאלת / כ״י 1372.

אני הדל – ביטוי ענווה: אני הדל כָּא נְסְרְח כְּלָאם אְתַנָא = אני הדל מפרש את דברי התנא.

אנס״ו – אמן נצח סלה ועד: כן ישמחנו ה׳ אנס״ו / ש״ח 76.

אסור] – אסור, שאין רשות לעשותו או להשתמש בו: נָאס כָּאמְלִין חייבים בָאס יְצוּמוּ האד 4 דצייאמת ואסור לפרוץ גדר = האנשים כולם חייבים לצום את ארבעת הצומות האלה, ואסור לפרוץ גדר . [מאכלות אסורות, מאכלות אסורים

] אסור – אִסור l'issur ,lissur (פ).

1 דבר האסור לאכילה: 1) יָאכֵּל סִי חָאזָא דְלְאִיסוּר = יאכל דבר מה של איסור [שהוא אסור לאכילה]

2) כִאָנוּ יָאכְּלוּ לִיסוּר = היו אוכלים את האיסור [=בשר משחיטה לא כשרה]

2 דבר האסור לעשותו: 1) לִילְתְ לְחְד כָּאיְיְן אְסוּר אַכוּר… = במוצאי שבת יש איסור אחר…

2) האד לאסור דלמא… ־ האיסור הזה של [שתיית] מים… / ק״מ ח, י.

3) בָאֱסֱ יִתְפְךּ מְן לאִיסוּר דְשְׁבְתְ = [דברי הוויתור על הבהמה הנמצאת אצל הגוי נאמרו רק] כדי שיינצל מאיסור של [חילול] שבת .

4) כָּא יִעְמְלוּ בְּזָאף דְלְאִיסוּרִים = [אלה העושים נדנדה על עץ בשבת…] הם עושים הרבה איסורים /

5) הָאד שִׁי אִיסוּר גַמוּר = [מי שעונה אמן אחרי קדיש של ׳לימוד״, בלי שהשתתף בו,] זה איסור גמור / 6) וְיְעְמלוֹ לְאִיסוּר דְלְהוֹצַאָה – [יש חשש שייקחו אתם ספרי תפילה,] ויעשו איסור של הוצאה [מרשות לרשות] / ק״מ לט,

7) לְהְדָארִי דִי פִיהוּם לְאִיסוּר לְשׁוֹן הַרַע = דיבורים שיש בהם איסור לשון הרע /

8) לְאיִסוּר דתוֹלָעִים… אוּעֵר מְן לְמָאכְּלָא דטרפה = איסור [אכילת מזון שיש בו] תולעים… חמור יותר מאכילת טרפה / מ״ב נו, דף סה ע״א. [נדנוד איסור] [חשש דלאיסור, לממון דלאיסור, ספק איסור, שאר איסורין)

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

ב. עניינים נוספים

שמות החודשים העבריים כולם מצויים בכתב ומוכרים בלשון המדוברת גם להדיוטות, כפי שהעיר בר-אשר, בניגוד לדעתו של לסלאו. נציין במיוחד את החודשים אדר ואייר. הצירוף המשמש במרוקו כדי לציין את חודש העיבור אדר שני הוא אדר ואדר. כך גם בלשון הדיבור: |פִסְתְוָוא דִי סְבְע סְהוּר כּוּנָא נְקּוֹלוֹ אַדַר וָאדַר ( adar wadar = בחורף של שבעה חודשים הינו אומרים אדר ואדר. בלשון הכתובה מצוי גם הביטוי אדר שני, אלא שהוא נאמר מפיו של תלמיד חכם, רבי חיים פינטו(ש״ח 10). שם החודש אייר נהגה ayyar (ראה לעיל § 79). לעומת שמות החודשים המצויים כולם בכתב או בדיבור, בין ימי השבוע

מצוינים רק שלושה ימים בשמות עבריים: יום שני, יום חמישי ויום שבת, שהם ימי הקריאה בתורה בבית הכנסת.

המילה חג אינה משמשת במרוקו, אבל המילה חול וצירופיה מצויים הרבה בלשון הכתובה ובלשון הדיבור. גם הביטוי העברי חול המועד מצוי 600 פעמים בלשון ההלכה, לעתים קרובות בציון שם החג (חול המועד דסכה, חול המועד די פסח); ואילו הביטוי הערבי המקביל לוסטאן נדיר יותר. בלשון הדיבור מוכרים היטב שני הביטויים. שמות שבתות מיוחדות מצויים בעיקר בלשון ההלכה (שבת חזון / שבת איכה, שבת שירה); שלא כשמות החגים וימי הזיכרון, השכיחים גם בלשון הדיבור.

שמות הסעודות בשבת רווחים בעיקר בפי ת״ח ובחלקם גם בפי ה״מבינים״. מצוי גם הצירוף סעודת מצווה, אך שכיחה יותר המילה סעודה, המכוונת לסעודת מצווה, לעתים בצירוף שם הסעודה: סעודה דלמילה, סעודה די פק לכוהן = סעודת פדיון הבן, סעודה דלמשמרה = סעודת האבל או יום השנה. גם שמות התעניות הם יסודות עבריים (תענית הדיבור, תענית חלום, תענית יחיד, תענית צבור), אך כדי לציין את הצום שימשה בדרך כלל המילה הערבית צייאם.

מושגים מתחום הלימוד: תלמיד — מושג כללי המשלב בתוכו משמעויות אחדות השלובות בדרך כלל זו בזו: תלמיד בבית המדרש, תלמיד חכם באופן כללי, אדם שעיסוקו רק בתלמוד תורה, כינוי למי שהולך בדרכו של רב גדול, ועוד; ליד הביטוי ארבעה ועשרים [=תנ״ך] משמשת המילה תורה כשם כולל לתנ׳׳ך ולמקורות אחרים, כולל דברי חז״ל; וכן כדי לציין משמעות כללית של לימוד תורה או קיום מצוות התורה.

יסודות ארמיים ומונחים מתחום ההלכה מצויים בעיקר בלשון הלכה ובפיהם של תלמידי חכמים. מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, חלול שבת — בלשון הדיבור מקובל יותר הביטוי הערבי חררם סבת (למשל במראכש), או qsar ssabt (למשל בתאפילאלת). לעומת זאת לעניינים רבים בחיי היום יום משמים יסודות עבריים: לעירוב; תקון(מתחום הקבלה); שמות תפילות וברכות, מצוות ועברות.

הלשון הכתובה עשירה בנוסחאות קבועות.

א. ביטויים קבועם הנאמרים בהזדמנויות שונות. אחרי שמזכירים אנשים שנפטרו או שאינם בחיים — זכרו לברכה, נוחו עדן, ע״ה, תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אנשים שנפלו במלחמה או שנרצחו – ה׳ ינקום נקמתם, ה׳ ידרוש דמה. אנשים חשובים — ה׳ יחייהו וישמרהו, ייזכר בטוב. אנשים שעשו מעשים טובים — ישלם ה׳ פעלם ותהי משכורתם שלמה. אנשים שעשו מעשים רעים — ארורים הרשעים, ימח שמו, ימח שמו וזכרו, כן יאבדו. כינויי גנאי לאנשים – בהמה בצורת אדם. התפעלות והערכה — בן פורת יוסף.

ברכות הנאמרות באירועים שונים (קבלת פנים, שמחות, שבתות, חגים וכד׳): שלום עליכם / עליכם שלום; ברוך הבא, כל הבא ברוך יהיה; בלשון הדיבור מקובל יותר הצירוף המעורב די זא ברוך הבא = מי שבא ברוך הבא. וכן: שבת שלום, במזל טוב, בסמן טוב, תזכו לשנים רבות, תחיה ותאריך ימים.

ביטויים הנאמרים על א״י ומקומות בא״י(ירושלים וטבריה) — תבנה ותכונן, תובב״א. ערים וארצות שמחוץ לארץ ישראל — יע״א, יע״ה.

ביטויים של הסתייגות כשמזכירים דבר רע: בר מנן, ח״ו, ל״א, לא עלינו, רחמנא ליצלן, ישמרנו ה׳.

איחולים וביטויים שעיקרם בקשה ומשאלה, כגון: אמן, במהרה בימינו, יהי רצון. ][אם הוא רוצה לעשות נטילה שלוש פעמים במקום פעמיים] תבוא עליו ברכה (מ״ב ד, א).

ביטויים של הבעת ביטחון בה׳: בעזרת האל או בעזרת האל ובישועתו, בעזר הבורא יתברך, שבח לאל. הביטוי אם ירצה ה׳ אינו משמש במרוקו, ונכנס ללשון הכתובה בהשפעת העברית החיה. הביטויים שמשתמשים בהם במרוקו הם אילא יחב מולנא = אם ירצה ה׳, או בזהד ללאה, בזהד רבבי = בכוח האל.

ביטויים להבעת צער, אכזבה או חרטה וגם ביטויי קריאה למיניהם, כגון: בעוונות, בעוונות הרבים, בעוה״ר והרעים, חטאתי, חטאתי עוויתי, אוי לו, אוי לי, שומו שמים על זאת.

ביטויי שבועה, הסתייגות או אי התחייבות: אל חי כל ישראל, בדיבור דשי״ת [=בדיבור דשם יתברך], בלא נדר, בלא ספק.

נוסחות קבועות בפנייה לקהל המצויות בכתב והנאמרות גם על פה: אחי ועמי, אחינו היקרים, השי״ת יתמיד שלומכם וטובתכם, שמעו לי רבותי; אחר דרישת שלומכם הטוב (במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב).

ביטויי ברכה אופייניים בסופן של ידיעות שונות, כגון: ואתם שלום, ושומע לנו ישכון בטח, קהל קדוש ברוכים תהיו.

בלשון הכתובה אנו מוצאים ביטויים נוספים הקשורים בדרך כלל לתוכנו של הסיפור. ביניהם ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מהקב״ה להציל אותנו מצרות שונות, שהן נושא הסיפור או הידיעה בעיתון — ה׳ יצילנו, ה׳ יצילנו מן הגאווה והקנאה. ביטויים שעיקרם תפילה לגאולה, ביאת המשיח ובניית בית המקדש — ה׳ יזכנו לבניין בית קדשנו, הקב״ה ישלח לנו משיח בקרוב. ביטויים שעיקרם איחולים לחזרה בתשובה ולכפרה — ה׳ יחזירנו בתשובה שלמה, ה׳ יחזירנו למוטב. ביטויים שעיקרם תפילה ובקשה מאלוהים לעזור לנו ולהיטיב אתנו (כפי שקרה באותם סיפורים או באותן ידיעות) — הקב״ה יאמר די לצרותנו, ה׳ יזכנו לשמור שבתות וימים טובים.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 94

א

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום.

א אב  àb- חודש אב: 1) נְהָאר תְסְעתָאס אב ־ [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב 2.) סְהְר אַב = חודש אב. [תשעה באב]{ראש חודש אב)

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham (מ, פ); יצחק אבינו isha àbinü(y) (פ), y)ishaq abinu) יעקב אבינו ya^ca^:’ob abinu (פ), ya^caqob (ד), או y)i^cqob) וגם y)i^c ’0b)

(מ): 1) פחאלדאר די אברהם אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו .

הצירוף דאר די אברהס אבינו [=בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar l^cniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש = בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

 סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

3) חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

4)לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

5)יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות {סעודה די יצחק אבינו(=סעודת ליל שבת)

אב בית דין âb biddin: תסממא אב בית דין = נ{ראש אב בית דין, ראב״ד}

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת: האדי כא יתסממא אב מלאכה = [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 98

א־ב־ד

א־ב־ד – 1 אִבֵּד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת = [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, עמי 16.

הערת המחבר: הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לָאהּ אִיבְּדְהָא נשמה  lah ibbdha nisama (ד) — קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת]; כְסוֹ דִי אִיבְּדוֹ ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר־אשר(היסודות,§ 27).

בלשון הדיבור, למשל : יאבד זכרו = קללה המכוונת תמיד כלפי גוי(דמנאת).

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות 1 – abot כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב:

1) הומא תלתא דלאבות tlata dlabot)) ־ הם שלושת האבות

2) לבלאד די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

3) יוסלו אדעווא קאבותינו הקדוסים  והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים  [ארץ אבותנו] [בחיר שבאבות)

• בני הדורות הקודמים:

1-כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים

2-מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

3-די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם / ע׳ 72. [זכות אבות, מעשה אבות] [מנהג אבותנו)

~ אבות העולם 1 – abot ha^c01am כינוי לאבות האומה:

1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו = יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה] / ש״ח 2.

2) זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו ?= רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו.

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים ־ אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים

ו. אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון)

אביל – אבלות: תכמל 30 יום דלאביל = [היא] תגמור את 30 ימי האבל

אבילות – ראה אבלות.          

מלשון הדיבור: וואכא די נהווא פלאבל ־ אפילו מי שהוא [נמצא] באבל (פ). אולם המילה המקובלת ברוב המקומות היא אבלות, ובעיקר המקבילות הערביות bhzan ,loqar (מ).

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 98

א-ב-ל: גַלְסְ רְבִּי חיים פינטו כָּא יֹבְכִּי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר

אֵבֶל – ראה אביל.

אָבֵל] äbil (פ) – אדם השרוי באבל:'

 נקדרו נצברו… לאבלים läbilim דיאלנא = [בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו / ח׳ צ123. [סידיר הבילים (־סדר אבלים)]

הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל häd labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא. מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.

ברוב המקומות מקובל לציין את האָבל במילה moqqar או בצירוף gals fhkam ’llah

אבלות äbilöt־1

 – l אֵבל: 1) יִקְדֵר יִזוְּוְזְ מְנוֹר 7 אִייָּם דְלְאַבִלוֹת = יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות

כִּיף כְרְזֵת מְן לְאַבְלוֹת… = כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות].

2 מנהגי אבלות:

1) נְעְמְלוֹ סוּאֵיְיְן דְלְאַבִילוֹת פְהָאד לָאיָאם = נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים]

 2) קְּבְדְת עְלִיהָא לְאַבִילוֹת = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות / ש״צ ב 13.

בלשון הדיבור: מָא עְלְיִהוּמס läbilut ־ אין עליהם אבלות, דהיינו לא חלים עליהם מנהגי

אבנים טובות äbänim tobot – יהלומים: 1) הָאד לְכְדְמָא דְלְאַבָנִים טוֹבוֹת… = העבודה הזאת באבנים טובות…

37. 37. 2) עְמְרְלוֹ דִיק סְנְדוּקָּא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 99