מורשת יהדות מרוקו

אלכס גתמון הגיע עד מהרה למסקנה, שאם לא ישתנה דבר, התוצאות אשר הושגו במחיר כה גבוה, תישארנה מוגבלות. זו הייתה מאז ומתמיד עמדתו של ה״קונגרס היהודי העולמי״, שהתנגד להתארגנות של עלייה במחתרת. ה״קונגרס״ העדיף, מתוך עיקרון, את דרך הדיפלומטיה הדיסקרטית, אשר בסופו של דבר הייתה מבטיחה ויעילה יותר. הגמשת המדיניות בנוגע להענקת דרכונים חיזקה את עמדתו של נחום גולדמן, שהעריך, שבהיעדר סכנה ממשית האורבת לקהילה היהודית המרוקנית, מוטב לשים קץ לעזיבות בחשאי, ולפתוח בדיון עם שלטונות רבאט כשיגיע הרגע המתאים. ראש המוסד, איסר הראל, הגיע אף הוא למסקנות דומות. אולם, בשל היותו חשדן מטבעו, רצה לוודא ששתי האפשרויות תעמודנה לרשותו בשעת הצורך. לדעתו, במקביל לגישושים אחר אפשרות לדו־שיח, היה צריך להמשיך ולנופף בחרב ההגירה המחתרתית המציקה מעל לראשו של המימשל המרוקני, כדי להפעיל עליו לחץ. אחרי טביעתה של ״אגוז״, הורה להמשיך בכל מחיר את ההגירה החשאית, כדי לשפר את מצב רוחם של הפעילים, ולהוכיח למועמדים להגירה, שזו נמשכת, למרות הכול, ואף הפכה להיות נועזת יותר.

במקומה של הספינה הרעועה שהייתה ״אגוז״, נחכרה ספינה איטלקית בנפח 500 טונות, ששמה בישראל נקרא ״קוקוס״. כלי-שייט זה יכול להפליג כשמאתיים נוסעים על סיפונו בכל פעם, ונמל הבית שלו היה קאדיס. במקום לעלות לסיפונה בחוף הים־התיכון, המרוחק מדי מן המרכזים היהודיים, עשו זאת כעת מן החוף האטלנטי, סמוך לפדאלה.

בששת ההפלגות הראשונות העבירה ״קוקוס״ קרוב ל-900 מהגרים במחתרת. במקביל לכך נעשה מבצע, כדי להטעות את הרשויות המרוקניות שעינן הייתה פקוחה, שבאמצעותו יצאו 500 בני-נוער יהודים, בני 7 עד 17, לכאורה לשהות בקייטנה בשווייצריה, ולמעשה למסע ללא שוב. בגלל מאסרים רבים שנערכו בגבולות ספרד, העזיבות הללו לא היו בלתי- מורגשות, ההפך הוא הנכון. העתונות הלאומנית ניצלה כל הזדמנות להתייחס לעניין. ב־10 במאי 1961, הביטאון של ״איסתיקלאל״ בשפה הערבית, ״אל עאלאם״ אף הרחיק לכת עד כדי לדרוש עונש מוות למהגרים במחתרת: ״הגירת היהודים המרוקנים לישראל צריכה להיענש בעונש מוות, משום שהיא שוות-ערך לבגידה במדינה. גזר-דין של שלוש שנות מאסר שהושת על אחד-עשר היהודים, שנעצרו כאשר ניסו לעזוב באופן בלתי-חוקי את האחי, איננו מספיק…״

המשכת הפעולות החשאיות לא הפריעה כלל לניסיונות, שנעשו במקביל, לחידוש הדו-שיח בדרגים הרמים ביותר, ללא השתתפותם – זו הפעם הראשונה ־ של הארגונים היהודיים הבינלאומיים הגדולים, כגון ״הקונגרס היהודי העולמי״ ו״כל ישראל חברים״. מייד עם הגעתו של אלכס גתמון לקזבלאנקה ב-1960 ־ הוא הגיע עם רעייתו, ושניהם התחזו לזוג אנגלים פרוטסטנטים עשירים – החל לפקוד את חוגי החברה הגבוהה, יהודית ולא־ יהודית. הוא קשר קשרי ידידות עם דויד עמר ועם איש העסקים סאם בן אזראף, פעיל של ה-PDI?. לאחר מותו של מוחמד החמישי, ניסה להתקרב לפמלייתו של המלך הצעיר ולפתח לו קשרים שם, כדי לפתוח במו״מ שיאפשר למצוא מוצא מכובד לבעיית ההגירה היהודית, בעיה שהרעילה את האווירה.

סאם בן אזרף פתח את לבו בפני רעו למפלגת PDI, שר העבודה עבדל קאדר בן ג׳לון, אשר היה בעל מודעות גבוהה לעניין, היות ששנים מספר קודם לכן היה סניגורם של מהגרים במחתרת שנעצרו והובאו לדין. במאי 1961 החלו, בסודיות רבה, מגעים בז׳נבה בין עבדל קאדר בן ג׳לון לבין אלכס גתמון, אשר עדיין הציג את עצמו כנתין בריטי. במו״מ השתתף לפרקים גם שגריר ישראל בצרפת, ואלטר איתן. ביוני 1961, אחרי תחקיר שנערך במשרד הפנים והמשטרה, השר בן ג׳לון הביא הסכם עקרוני, מטעם הסמכות המרוקנית הרמה ביותר, לאישור עזיבה מאורגנת של 50,000 יהודים, התלוי בארבעה תנאים:

סודיות גמורה. היציאה מהארץ תיעשה מן הנמלים ונמלי-התעופה הרגילים, מחוץ לשעות העבודה.

באופן רשמי, האנשים ייצאו לקנדה, לארה״ב ולאירופה, ובשום מקרה לא לישראל. הסדרת הנסיעה תיעשה על ידי ארגון שאין לו כל קשר רשמי לישראל.

ישולם פיצוי כספי, לצורך כיסוי העלויות החריגות שיהיו למינהלה המרוקנית עקב נסיעות שכאלה. עד לחתימת ההסכם, כל הפעילות המחתרתית צריכה להיפסק. שלושת התנאים הראשונים לא עוררו בעיות כלשהן, אולם הרביעי היה עניין מצפוני עבור המוסד ועבור ממשלת ישראל. ואף על פי כן, היות שהיה מדובר בהזדמנות היסטורית, הרשויות הישראליות החליטו להשלים עם כך, ונתנו אמון בכך שהמרוקנים יגלו רצון טוב, כדרכם.

הדיונים המעשיים היו מתוחים ביותר, והופסקו מספר פעמים, כשהמרוקנים גילו שבניגוד להסכמה מצד המוסד, היו ניסיונות למעבר חשאי אל מעבר לגבולותיהם. הדיונים ״נסחבו״ במשך ארבעה חודשים, ובסופם הגיעו להסכמה. הפיצוי הכספי למשרדים שעליהם הוטל לארגן ולטפל בנסיעות המיוחדות של הקבוצות נקבע ל־50 דולר לאיש. מיקדמה בסך 500,000 דולרים הופקדה בז׳נבה בידיו של אחראי מרוקני שמונה לעניין. היא״ס (Hebrew Immigration Associated Society), ארגון יהודי־ אמריקני, שהתמחה מזה שמונים שנה בהגירה של היהודים ל״עולם החדש״, והיו לו משרדים במרוקו עד 1959, התמנה לשמש כארגון כיסוי רשמי. נציג הארגון באירופה, רפאל ספאניין (Spanien) התקבל אצל המלך בנוכחותם של אחמד רדה גדירה והגנרל אופקיר, מנכ״ל שירותי הביטחון המרוקנים, ובעקבות זאת הוטל עליו לעסוק בתיאומים הכרוכים במבצע, מול הדרג הרם ביותר של הרשויות המרוקניות.

עד מהרה הוסכם, שהיציאות מהארץ תיעשנה באמצעות דרכונים אישיים – זאת כשהמדובר ביהודים המעטים שהיו להם כאלה, ובאמצעות דרכונים קבוצתיים בנוגע לאחרים. הדבר היה נחוץ כדי להימנע מקשיים בירוקראטיים, ולהקל על יציאה בצוותא של תושבים המתגוררים בכפרים מסויימים או ברבעים מסויימים בערים הגדולות, וכדי לערב מספר מועט ככל האפשר של עובדי-ציבור בפעולות הללו. דרכונים קבוצתיים הוצאו אך ורק בהנחיית משרד הפנים והשירותים המיוחדים של שירותי הביטחון. בכך ניתנה אפשרות לצאת את הארץ, לכל אלו שהחליטו לעשות זאת.

לגבי הדרג המינהלתי המרוקני, היה בפיתרון זה משום יתרון, שכן מנע הפרדה של משפחות, ואפשר להימנע מן הנהלים ששימשו את הסוכנות היהודית בתקופת הפרוטקטוראט, כלומר – ברירת האנשים המתאימים על חשבון החולים, הזקנים והנכים.

הסודיות שאפפה את המבצע הזה נשמרה היטב. כשם שבאוקטובר 1956, מוחמד החמישי השיג את תמיכת ממשלתו, בהסכם שחתם עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, לצורך פינוי מחנה מאזאגאן, כך חסן השני הביא לכך שהשרים שלו יאשררו את ההסכם עם היא״ס בקווים כלליים, וזאת באמצעות הדגשת הייתרונות הגלומים בו לגבי מרוקו: הדיפלומטיים – ארה״ב גילתה אהדה להסכם הזה – והכלכליים – בעיקר משלוחי חיטה. מתוך שרי הממשלה, רק שניים, עבדל קאדר בן ג׳לון ואחמד רדה גדירה, היו שותפים מלאים בכל שלבי המו״מ, והשני, בתור שר הפנים, היה אחראי לפיכך להוצאה-לפועל של הסכם זה.

האישור הנזכר לעיל לא קיבל גושפנקה רשמית בכתב, אולם התקבל ללא ויכוחים, כפי שמציין העיתונאי שמואל שגב(סבאג), ממוצא מרוקני, בספרו מבצע יכין. ואילו איש האקדמיה יגאל בן נון, אף הוא ממוצא מרוקני, טוען שרק שישה שרי ממשלה הובאו בסוד קיומו של ההסכם.

גם כאשר הופסקו המבצעים המחתרתיים, הפעילים בארגון ״מסגרת״ לא שבתו ממלאכה. הם הכינו את הרשימות של המועמדים לעזיבה, בסך הכול 25,000 איש. ב-28 בנובמבר 1961, לאחר שניתן אור ירוק לחידוש ההגירה, יצאה מקזבלאנקה לכיוון מארסיי, על סיפון ספינת הנוסעים ״ליוטיי״, קבוצה ראשונה שמנתה 105 מהגרים – שהיו רשומים בדרכון קבוצתי, הנושא את הכיתוב ״תקף לכל המדינות פרט לישראל״. מבצע ״יכין״, שנקרא כך על שם צמד עמודי התמך בבית המקדש, יצא לדרך.

בפועל, הייתה כאן ״פסילה״, שכן שלושה שבועות לאחר היציאה לדרך, ב-18 בדצמבר 1961, המבצע הופסק בהוראת הרשויות המרוקניות. זאת, על אף העובדה שהקפידו על זהירות רבה. כדי לא למשוך תשומת לב, המארגנים החליטו להפנות את הנוסעים, לא למארסיי, כי אם לנמל ניס, שאותו פקדו פחות. צרפת לא קבעה שום מיכסה, וחברת ״פאקה״ (Paquet) העמידה לרשות המהגרים את המחלקה הרביעית בכל הספינות שלה שיצאו מקזבלאנקה. כמו כן, הוחלט כאמצעי זהירות, לחכור ספינה יוונית כדי לשנע חלק מן המהגרים לנמל נאפולי; הרשויות האיטלקיות הסכימו ברצון לקבל ללא צעדים רשמיים, נוסעים־במעבר שפניהם מועדות לישראל.

היציאות מן הנמל ומשדה-התעופה של קזבלאנקה נעשו בלילה, לאחר שעות העבודה הרגילות, בחשאיות רבה. אולם הדבר לא הספיק לשמירה על הסודיות המוחלטת לגבי הפעולות הללו. ב-8 בדצמבר 1961, העתון ״ניו יורק טיימז״ בישר על כך ש-120 יהודים מרוקנים יצאו למארסיי, במסגרת יוזמה של ארגון פילאנתרופי יהודי-אמריקני, שהתמחה בהגירה לארה״ב, לקנדה ולאוסטרליה.

ב-15 בדצמבר 1961, ה״ג׳ואיש כרוניקל״ אישר את המידע, בעוד שהעתונות הישראלית, שבדרך כלל הייתה פטפטנית יותר, קיימה הפעם את ההנחיות התקיפות של הממשלה לשמירה על שתיקה, עקב האופי הרגיש- במיוחד של העניין: הגירת יהודים מארץ ערבית לישראל.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

במרוקו, האופוזיציה בשמאל לא איחרה להשתמש בהזדמנות, ולהתקיף את הממשלה. ״אל תחריר״, הביטאון בשפה הערבית של ״האיחוד הסוציאליסטי של כוחות העם״[USFP] פרסם ב-16 בדצמבר 1961 בעמוד הראשון שלו, תצלומים של יהודים הממתינים להפלגה בנמל קזבלאנקה. העתון האשים את הממשלה ב״בגידה בסולידאריות עם העולם הערבי ובבעיה הפלסטינית.״ ״אוואן גארד״, השבועון של מרכז האיגודים המקצועיים, הרחיק לכת עוד יותר, וכינה את המבצע ״חילופי יהודים מרוקנים תמורת חיטה אמריקנית, בדומה להצעה של אייכמן להחליף יהודים הונגרים במשאיות.״ ברחוב המרוקני החלה להישמע אמירה לאו דווקא מחמיאה, בדיאלקט המקומי, בלשון זו: ״חסן באע ל׳יהוד בזראע״ – חסן מכר את היהודים תמורת חיטה.

הרשויות נתקפו בהלה לנוכח הארסיות של ההתקפות הללו, שמקורן היה בעתונות השמאלנית. המשטרה סגרה את משרדי ההיא״ס במנעולים, והארגון נאלץ להפסיק את פעילותו שאך זה החלה. אחד מן הדוגלים הנלהבים ביותר בהשתלבות במרוקו, מארק סבאח, חבר בקהילה היהודית של קזבלאנקה, טען, במאמר שהופיע ב״קול הקהילות״, שאיננו מבין את פשר מסע הצלב שעורכים חבריו מן השמאל המרוקני:

׳׳מה בעצם קרה כאן? כמה אלפי אנשים חסרי-כול, שלא יכלו לצאת ממעגל הקסמים האכזרי של הדלות, שלא יכלו להסתגל להתנהלות החדשה של הכלכלה, סברו שההגירה היא המזור למצוקתם. הם יצאו מכאן בהסכמתם הרשמית של פקידי הרשות, מצויידים בדרכונים חוקיים. הם נאלצו לעזוב את מרוקו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים תחת שמיים אחרים… דווקא באשמתם של הללו אשר מותחים כעת ביקורת על הממשלה ועל היהודים בכלל.״

ההתפכחות ב״רחוב היהודי״ תורגמה להפגנה פוליטית ספונטאנית. ב-11 בינואר 1962, בקזבלאנקה, אלפי יהודים שמכרו את כל רכושם כי המתינו ליציאתם הקרובה, צרו על משרדי ועד הקהילה, בעקבות שמועה שטענה לבואם של נציגים מטעם יהדות ארה״ב לחקור ולדרוש לגבי מצבם הנואש. מנהיגי הקהילה, שלא היה להם מה להציע לאנשים, פנו למושל העיר ולשר הפנים, אשר הסכימו, באופן יוצא-מן־הכלל, להרשות את עזיבתם של אלף מהגרים, בלילה, על סיפון ספינה שכורה בשם ״ונצואלה״.

כאלפיים מועמדים אחרים לנסיעה, שהתקדים הזה עודד אותם וסבלנותם פקעה, הרסו, שלושה שבועות לאחר מכן, את משרדי ועד הקהילה. הפעם המשטרה התערבה בכוח, וביצעה עשרות מעצרים. בעקבות ה״מהומות״ הללו, אחד-עשר מפגינים נידונו לשלושה חודשי מאסר.

בניסיון להרגיע את הרוחות, מנהיגי הקהילה שכבר לא הצליחו להתמודד עם המצב, הורו לקרוא בכל בתי-הכנסת הודעה מתריעה מאת המושל, הקולונל דריס בן עומאר. הוא הזהיר מפני הפגנות נוספות מעין אלו, והכריז שננקטו אמצעים על מנת לזרז הענקת דרכונים אישיים. הפיתרון היחיד היה חידוש הנסיעות המאורגנות. הממשלה המרוקנית כמובן שלא התכוונה להסגיר את דבר ההסכם, אולם דרשה ערובה לדיסקרטיות מוגברת. האחראים למבצע ״יכין״ נתנו להם את כל הערובות הנחוצות, וב־27 בפברואר 1962 התחרשו הנסיעות הקבוצתיות.

בז׳נבה הוחלט על מסגרת של 50,000 איש שייצאו במשך שנים אחדות; למספר הזה הגיעו תוך 13 חודשים. אף כי נרשמו 4,108 עזיבות ב-1960, הרי שבשנת 1961 כבר היו 11,478 עזיבות וב-1962 – 35,758. ההגדלה הזאת בהגירה נבעה מהשעייה נוספת, והפעם ממושכת יותר, של העזיבות, דבר שהוכיח, לדעת פעילי ה״מסגרת״, שההפסקה האכזרית של ההגירה הקבוצתית מהווה את התעמולה הטובה ביותר ועודדה אנשים לצאת את הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההשעיה השנייה הזאת לא הייתה קשורה למסע עתונאי. הייתה זו ״ירייה עצמית ברגל״. לנוכח המיתקפה האלימה מצד האופוזיציה נגד המימשל, יו״ר ״איסתיקלאל״, עלאל אל פאסי, שקשה היה לחשוד בו באהדה לציונים ואשר נעשה לשר לענייני האיסלם, הפך לסניגור של הגישה הליברלית הממשלתית. במאמר שהופיע בעתון של מפלגתו בסוף פברואר 1962, הסביר שהוא מתנגד לכל אפליה נגד היהודים, וכי עזיבתם ״איננה כי אם ההחלה הטבעית של חופש התנועה, המובטח לכל האזרחים״. הוא אף העז והפר טאבו בכותבו כך:

״מזה שבועות אחדים, קבוצות של יהודים עוזבות את מרוקו ויוצאות לארצות כגון צרפת, קנדה, ואף לישראל. ההגירה הזאת עטתה אופי קולקטיבי, מאז שהוסרו ההגבלות להענקת דרכונים ליהודים. בעבר, הללו הוענקו אך ורק לאלו שיכלו לספק צידוקים, כדי למנוע מהם לנסוע לפלסטין הכבושה. אולם ההגבלות הללו השיגו את ההפך מן הרצוי. היות שמרוקו הייתה המדינה היחידה שכפתה אותן, סוכניה של ישראל השתמשו בעובדה זו כדי לעודד את היהודים לעזוב את הארץ בכל הדרכים, כולל דרכים בלתי-חוקיות, מה שגרר אחריו פגיעה ביוקרתה של מרוקו בכל רחבי העולם. לכן, מרוקו החליטה להשעות את ההחלטות הקודמות שלה, אך להמשיך ליישם את החלטות הליגה הערבית, בדבר איסור החזרה למרוקו של היהודים שנסעו לישראל.״

הליגה הערבית שנודע לה על התפנית הזאת במדיניות המרוקנית, שלחה במארס 1962 משלחת לרבאט. שר החוץ־לשעבר, אחמד באלאפרג׳, שהועלה לדרגת שר ונציגו האישי של המלך, הרגיע את השליחים, בהסבירו להם שמרוקו כמדינה דמוקרטית, אינה יכולה לנקוט צעדים מפלים נגד אזרחיה היהודים. מרוקו אינה יכולה לסרב להעניק דרכונים לאנשי-עסקים שנקראים לנסוע לצורכי עסקים לאירופה או לארה״ב. באשר לישראל, דבר לא השתנה: ״מרוקו ממשיכה להתנגד להגירה לישראל, ונותרה נאמנה לעמדות הערביות לגבי העניין הפלסטיני.״ במשך אותה תקופה, שטף העזיבות גבר, והגיע למספר שיא של 7,000 איש שיצאו את הארץ במאי 1962, וזאת עד להפסקה מחודשת. היקף העזיבות היווה הפתעה וזעזוע לרשויות המרוקניות, כפי שדיווח אחד מן המנהלים של היא״ס, מנחם גלעד:

״יום אחד זומנתי למשרדו של מושל קזבלאנקה, הקולונל דריס בן עומאר, שהפך מאוחר יותר לגנרל ולשר ההגנה. יחד אתי בא לשם מפקד המשטרה, דריס בלקאסם. הלה אמר לי: ”נתנו להיא״ס אישור לעזור ליהודים עניים לצאת, ובמקום זאת אתם מוציאים מן הארץ יהודים הנחוצים לכלכלת המדינה, כמו למשל פקידי דואר מן המנוסים ביותר. אני כבר לא יכול לשלוח מברקים ללא שגיאות כתיב, ולא יכול להזמין מדים שיתאימו לי, מאז שהחייטים היהודים עזבו.״ העזתי ועניתי לו, שעבורם יש כאן הזדמנות מצויינת למלא את המשרות שהתפנו מן היהודים, על ידי מרוקנים. הקולונל דריס ענה לי אז בגערה, ועד עצם היום הזה אני מתבייש כשאני נזכר בזה: ”אתם, האירופים, יש לכם תפישה מעוותת. היהודים הם מרוקנים בדיוק כמו המוסלמים, ואני מצטער על עזיבתם את הארץ. לא הצטערתי על עזיבתם של הצרפתים, אבל אני כן מצטער מאוד על עזיבת היהודים."

צער מצד אחד, ענייני מדינה מצד שני… לא זה היה המניע שהביא, ב-20 ביוני 1962, את דרים בן עומאר עצמו להורות על סגירת משרדי היא״ס פעם נוספת. ייתכן ששובו של המלך, ימים אחדים קודם לכן, ממיפגש פיסגה ערבי בקהיר, יכול לשמש הסבר לדבר. הסיבה הייתה ארצית יותר. בין יתר אמצעי הזהירות, שיכנו את המשפחות שפונו מהכפרים בדרום מרוקו במלון ״בונאפארט״ בקזבלאנקה, והיה אסור להם לעזוב את כתליו עד לשעת הנסיעה. באחת מן המשפחות הללו, הבת עסקה באופן סדיר בביתה בזנות, תחת השגחת אמה. כדי להרחיקה מן המצב החריג הזה, האב החליט לקחת אותה איתו לישראל. האם הגיעה לקזבלאנקה, ומצאה את בתה סגורה במלון. היא התפרצה, השמיעה זעקות שבר, וצעקה לעוברים־ושבים, כשהיא קוראת לעזרה נגד ״הציונים שרוצים לחטוף את בתה בכוח״. היא גרמה לשערורייה ברחוב, והכריחה את המושל לבוא למקום באופן אישי. אפשר לשער את מבוכתו: להיות מואשם בחטיפה לישראל, בלב קזבלאנקה! לפיכך, החליט להפסיק באופן מיידי את הנסיעות המאורגנות שיצאו מעיר זו.

שערורייה אחרת, חמורה יותר, שהתרחשה זמן קצר אחר-כך, גרמה לו לעמוד בנחישות על דעתו. משטרת קזבלאנקה ״עלתה״ על רשת שעסקה בייצור דרכונים מזוייפים, שבה היו מעורבים כמה וכמה עובדי-ציבור מהנמל, וביניהם קרוב משפחה של המושל. הללו מכרו את הדרכונים ליהודים מרוקנים שבראשם עמדו ה״אסטרולוג״ – ז׳ורז׳ אלהרר, והרב יצחק אוחאנה. זה האחרון התמחה בגיוס נערים צעירים ושליחתם לישיבות החרדיות של תנועת חב״ד בצרפת ובארה״ב.

אף כי להיא״ס לא היה שום קשר לפרשה הזאת, הקולונל דריס בן עומאר אטם את אוזניו לכל ההסברים של מנהליה. הוא היה נחוש בדעתו להילחם נגד השחיתות, ועוד יותר להפגין שהוא עושה הכול, כדי להעניק ללא בעיות כלשהן, דרכונים לכל אלו שהגישו בקשה לקבלם. על אף התערבות מצד חברי ממשלה מסויימים, ובקשתו של ידידו האישי, שר הפנים, אחמד רדה גרירה, המושל התעקש לסרב, והרחיק לכת עד כדי כך שאילץ את היא״ס לסגור את משרדיו למשך חודשיים.

אולם כדי להוכיח שאין לו התנגדות עקרונית להגירה יהודית חוקית, המושל התיר לעובדים של היא״ס לארגן נסיעות של המחזיקים בדרכונים אישיים, שהכפופים לו חילקו בנדיבות. הנסיעות תוך שימוש בדרכונים קבוצתיים התחדשו באוגוסט 1963, תחת מעטה כבד של אמצעי זהירות, כדי שלא ליפול לידיהם של המבקרים מן האופוזיציה.

בשנת 1963, סך כל הנסיעות לישראל עלה על כל השיאים. מספר המהגרים, 37,078, עלה אפילו על מספרם בשנה האחרונה של הפרוטקטוראט, 36,301. עם תום השנה הזרם נחלש , ומספר הנוסעים ירד ל־ 15,843 בשנת 1964. אז הסתיים מבצע ״יכין״. מגמה אוהדת מצד הרשויות הייתה מובטחת, וכך גם זכות היציאה, ולא היה יותר צורך במבצע בהיקף גדול. כל אלו שרצו לנסוע יכלו לעשות זאת, ואלו שהתכוונו לנסוע ביום מן הימים לישראל או לכל מדינה אחרת, כבר לא היו צריכים להזדרז.

על אף המספרים העצומים, לא היה מדובר בתנועה קבוצתית מאורגנת כי אם בצירוף החלטות אישיות. ההנהגה הרשמית של הקהילה מעולם לא המליצה על תנועה זו שלא היתה בשליטה, ומעולם לא נטלה עליה אחריות או ארגנה אותה. מאחוריה לא עמדה שום אידיאולוגיה, ועוד פחות מכך – הכרח לצאת מן הארץ, כפי שהיה במקרה של הקהילות היהודיות במזרח- אירופה במאה התשע-עשרה, אשר בחרו לעלות לארץ ישראל בהתאם לסיסמת אגודת ביל״ו: ״בית ישראל לכו ונלכה!״ יהודי מרוקו החליטו ביניהם לבין עצמם, כפרטים, האם לעזוב או להישאר, ולא הלכו שבי אחר קריאה המונית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

עמוד 108

פרק חמישי:

העזיבות הגדולות האחרונות

1967 – 1973

שישים אלף היהודים שנותרו במרוקו לאחר העליות-ומורדות של עשר השנים הראשונות לעצמאות – כרבע מסך כל אלה שחיו שם עשרים־וחמש שנה קודם לכן – החליטו להישאר שם מרצונם.

הם שאבו עידוד בזכות היחס הטוב של הרשויות כלפיהם, בזכות ההרמוניה ביחסים הבין־קהילתיים ביומיום, בזכות החיים המתוקים והחיבור לאדמה המאמצת אותם אל חיקה, וכך החליטו להבטיח את המשכיות הנוכחות היהודית במאגרב. הם התכוונו לטפח אורח חיים בעל שני פנים: יהודי בהקשר המרוקני, ומרוקני בהקשר היהודי העולמי. כמובן שלא שאפו, והיו מסוגלים לכך עוד פחות, להעשיר מורשת שאליה היו מחוברים בכל נימי נפשם; מרכז הכובד הדתי והתרבותי של היהדות המרוקנית הוסט מזרחה. אלא שרצו, בכל הפשטות, לשמר אותו ולהבטיח את העברתו לדורות הבאים, באותם המקומות שנוצר בהם ופרח. למקרה חירום הייתה להם ״פוליסת ביטוח״ בעלת-ערך, חירות מלאה ומוחלטת לעזוב את הארץ, כאשר ירצו בכך או כאשר ירגישו שהם נאלצים לעשות זאת.

לעת עתה שררה אופטימיות יחסית, הודות למחוות הסימליות שעשו הרשויות כלפי הקהילה היהודית. לקראת יום כיפור 1966, סגן ראש הממשלה, מחאמד זגארי, שר הפנים, הגנרל אופקיר, ומושל מחוז קזבלאנקה באו לבית הכנסת הגדול להביע את איחוליהם לחג לקהילת קזבלאנקה.

מחווה זו הספיקה להרגיע אף את הדאגנים ביותר, אלו שייחסו חשיבות למסעות ההשמצה האנטי-יהודיים שניהלה נגדם ״איסתיקלאל״. על אף ארסיותם, לא נודעה להם שום השפעה על האוכלוסייה, שנמנעה מכל פעולה עוינת כלפי היהודים. האופוזיציה דווקא לא החמיצה שום הזדמנות, להוסיף שמן למדורה.

בפברואר 1965, הביטאון של ״איסתיקלאל״, ״אל עאלאם״, טען נגד הרשויות שאינן פועלות לנוכח מצב שלדעתו היה ממש שערורייה: רוב בתי- המרקחת בקזבלאנקה היו שייכים ליהודים! במאי 1966, כאשר נודע שצלבי קרס צוירו על קירותיו של מוסד יהודי, אותו עתון אימץ לו סגנון שנלקח מן האמירות הנדושות ביותר של האנטישמים האירופים: ״צלבי קרס היא התגובה האפשרית היחידה של העמים, לנוכח רצון היהודים לשלוט בהם.״

התקריות הבודדות הללו הכבידו על חיי היהודים המרוקנים פחות מאשר עשה זאת הנתק, המוחלט-כמעט, ביחסיהם עם קהילות אחרות בתפוצות. עם ישראל, כמובן, היה אסור לקיים קשרים, אולם בפועל נותקו גם הקשרים עם המוסדות היהודיים הבינלאומיים, שבעבר היו הדוקים, כולל קשרים עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, שדווקא חיזרו אחריו מאז העצמאות. העתונות היהודית הזרה הייתה אסורה, כמו שהיה בעצם הרוב המוחלט-כמעט של העתונות הכללית הזרה, משום שהצנזורה רצתה למנוע הפצה של מידע ללא-פיקוח לגבי מרוקו.

היהודים, שנשללו מהם קשרים עם החוץ, הרגישו, כפי שניסח זאת ויקטור מלכה: ״מחוץ לחיים.״ מהלך מוטעה אחד הדגיש את המועקה הזו: ביטול תוכנית הרדיו השבועית של מועצת הקהילות, בהנחיית ליאון נואל(ישראל). שר ההסברה, מאז'יד בן ג׳לון, נימק את ההחלטה השרירותית הזאת בתירוץ, שהשידור, שנועד למטרות דתיות, לא צריך להיעשות בצרפתית כי אם בדיאלקט יהודי-ערבי… הוא לא ידע שבכך חיקה את השידור הסדיר של ״קול ישראל״ למאזינים במרוקו!

המצב השתנה מכול וכול אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאתה, ההרסנית ליוקרתה של הפאן־ערביות, נוצלה היטב על ידי האופוזיציה. זו ניצלה את הבלבול בין יהודים לציונים ־ בלבול שטופח בקפידה על ידי אמצעי תקשורת רבים – כדי לתקוף את הממשלה. הימין המסורתי שאותו גילמה ״איסתיקלאל״, והשמאל המיוצג על ידי  UNPF שזו הפעם שידרו באותו תדר, התחרו ביניהם בלהט התקפתם נגד הקהילה היהודית הקטנה, שעליה ניחתו כל החבטות בגין התסכולים.

הרשויות נקטו בזמן, במשך התקופה שקדמה לפרוץ פעולות האיבה, את כל אמצעי הזהירות הנחוצים להגנה דיסקרטית על הרבעים היהודיים. שר הפנים, שהיה ידוע באהדתו לקהילה היהודית, השגיח על כך באופן אישי.

צעדים אלו לא מנעו, בתחילת הבהלה, ממאות משפחות אמידות, למצוא מיפלט עד שתחלוף הסערה, אם בצרפת ואם בספרד, בקוסטה בראווה.

כבר בתחילת פעולות האיבה, פרצו הפגנות אקראיות בקזבלאנקה וברבאט, שם גרמו נזק לשגרירות ארה״ב. בפס, האספסוף צעק בוז ל״ציונים״, וההפגנה שאורגנה בידי ״איסתיקלאל״ כמעט שהפכה לפרעות. המשטרה הייתה צריכה להתערב כדי למנוע מן המוחים להצית את ״המרכז הקהילתי״ היהודי. האיגוד    UMT     פתח בהליכי שביתה בנמל קזבלאנקה;

הסווארים סירבו לפרוק את המיטענים מכלי-השייט האמריקניים, משום שארה״ב הואשמה כמשתפת פעולה עם הישראלים. ב-8 ביוני 1967 אורגנו הפגנות נוספות, לפני שגרירויות ארה״ב ובריטניה.

בימים הראשונים לא התרחשה שום תקרית חמורה, בגלל פרסומן של הודעות לציבור צוהלות של התעמולה הערבית, שבישרה על ניצחון אחר ניצחון בחזית המצרית, הסורית והירדנית, ואפילו על נפילתה הקרובה של תל אביב. אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה אחרי שממדי התבוסה של צבאות ערב חדרו לתודעה. גידופים, עלבונות, יריקות, התרבו והלכו, אולם למרות זאת לא נפגע המירקם הרגיל של חיי היומיום, מה גם שדאגה עמומה, שבה ניתן היה להבחין בקלות, שרתה בכול. ממדיה של דאגה זו הורגשו בייחוד בדרגים הרמים של המדינה. כותב שורות אלו זוכר ששמע את הגנרל אופקיר, עמו נפגש אצל הנסיך מולאי עלי, אומר: ״בתחילה, שמחתי שנאצר למד לקח ו׳הורידו לו קצת את האף׳. אבל כשנודע לי על התבוסה שנחלו תוך 5 ימים צבאות ערב, הרגשתי שמעיי מתהפכים בקרבי.״ אמירה מעין זו שזעזעה אותי מאוד, מאפשרת לאמוד את היקף ההתמרמרות והטינה.

ב-11 ביוני 1967, במקנס, הוציא האספסוף את זעמו על היהודים. גבר צעיר ושתי נערות שרכבו על ״טוסטוס״ בעיר העתיקה, נרצחו בדם קר. מעשי הרצח האלו גרמו להתחלה של בהלה, והקהילות היהודיות, שאנשיהן נותרו בבתיהם, חששו לרע מכול. ההתפרשות הראוותנית של כוחות הביטחון סביב האתרים היהודיים, מנעה למרבה המזל התקפות פיזיות נוספות. אמצעים אלו היו יעילים, כך הסתבר, כי הצילו את היהודים המרוקנים מסערת הרגשות שלה נפלו קורבן אחיהם בלוב – שם היו התנקשויות רבות בנפש וביזת בתים – ובטוניסיה, שם נבזזו חנויות ובית הכנסת הגדול בטוניס הוצת. התוקפנות הפיזית רוסנה במהירות, ובמקומה באו התקפות מילוליות נוטפות ארס מאין־כמותן. אלו השתוו ברמתן לתחושת ההשפלה שחשו ההמונים המוסלמיים, לנוכח התבוסה הצבאית חסרת־התקדים של אחיהם הערבים במאשרק, כלומר, מזרח צפון־אפריקה והמזרח התיכון. תבוסה שהכאיבה פי כמה, משום שהנחילו אותה דווקא היהודים, שעל פי המסורת המרוקנית היו משוללים כישורי לחימה. בהקשר כזה, די היה להוכיח שאין כל הבדל בין אותם ״יהודים משם״ לבין ה״גייס החמישי״ – אלה שבמקום – כדי להסיט את כל העוינות והתסכול כלפי היהודים המרוקנים. בכך עסקו, בהצלחה מסויימת, מפלגות האופוזיציה.

הם הרחיקו לכת מעבר למיתקפה המילולית הרגילה, וקראו לעשות משהו חדש: חרם שיטתי על כל מה שקשור ל״ציונים״, כלומר, במונחים מובנים לכול – ל״יהודים״, כפי שהסביר עלון תעמולה אחד:

׳׳העם המרוקני מעולם לא ראה הוכחות מספיקות ומכריעות לרצונם של יהודי מרוקו לפעול ביעילות ולהקפיד למלא אחר ההחלטות של ארץ זו ולכבד את חוקיה, ולכן נאחז בחוסר- האמון שלו כלפיהם ובחשדנות…

כדי להבהיר את המצב לזה אשר אינו יודע להבדיל בין היהודי לציוני, מוטל על כל מרוקני בכל הערים, לערוך רשימה של חברות ומיפעלים שבהם יושבים ציונים ידועים. רשימה זו יש להפיץ לכל ידידיך, והם בתורם יפיצו אותה בקרב מכריהם.

קבלו על עצמכם את המטלה הזאת מרגע זה. אל תתנו למשימה הזאת לחכות.״

ואכן, לא היה לה צורך לחכות. בעוד שהרשויות, שנעקפו, נתנו יד חופשית לדבר, התמלאה ההוראה הזאת בהתלהבות. במקומות רבים חתמו על החרם, הספונטאני או הכפוי, על מוסדות יהודיים. מסיתים אסרו על המוסלמים אפילו להתקרב לבתי-מסחר, למירפאות ולבתי-מרקחת המנוהלים על ידי יהודים. אחד מן הסניגורים של הקולונל דלימי, העו״ד הידוע אלבר בן עטר, שהעתונות של ״איסתיקלאל״ הציקה לו, נאלץ להתפטר מלשכת עורכי הדין ברבאט, ולמצוא מיפלט קבע בפריס. עברו שמועות על מעצרים, בקזבלאנקה ובסאפי, של יהודים שהואשמו בכך ש״חגגו את ניצחון ישראל״. כמעשה תגמול, יהודים ״הוזמנו״ להפקיד סכומים נכבדים לטובת סיוע ל״קורבנות התוקפנות הישראלית״.

ב-3 ביולי 1967, האיגודים המקצועיים יצאו בתהלוכה לרחובות, נגד הציונות. העתון ״ל׳אוואן גארד״, פרסם רשימה של כל ה״ציונים״ שצריך לפטר בקרב המועסקים ברשות השריפית לפוספאטים, וברשות לסחר חוץ. רשימה זו כללה את… כל העובדים היהודים של שני המוסדות הללו!

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 112