מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי


ציון וירושלים בשירת ספרד. נחמיה אלוני הגלות תחת שלטון האסלאם.

ציון וירושלים בשירת ספרד. נחמיה אלוני

הגלות תחת שלטון האסלאם.

לאמיתו של דבר הייתה גלות אפילה ושחורה לבני ישראל בארץ ספרד ובארצות המזרח בימי השלטון המוסלמי, כמו שהייתה לבני ישראל בכל גולה וגולה בארצות תחת שלטון הנוצרים. לאמיתו של דבר לא היה מעולם שוויון זכויות ליהודים יושבי ארץ ספרד, והתייחסו אליהם כמו לנוצרים ולתושבים המקומיים המשועבדים. סבלה השכינה בארץ ספרד גלות כמו בכל גולה וגולה, ודיברנו ערבית וכתבנו ערבית, ופיתחנו חכמות ומדעים בלשון הערבית. שילמנו את המס המיוחד המוטל על בני דתות אחרות המכונה הג'יזיה, כמו הלא מוסלמים, הנוצרים והכופרים הזרים. היינו נחשבים לאנשי חסות של השלטון המוסלמי, והיינו מכונים, "אהל אלד'מה". בתי הכנסת של היהודים היו ברחובות הצדדים ובסמטאות. נאלצנו לעסוק במקצועות מדרגה שנייה, ואילו במקצועות החרושת והצבא עסקו הערבים. אף היינו נתונים לרדיפות ולפרעות סמויות וגלויות, כמו בכל גולה וגולה.

נזכיר כאן שורה לא קטנה ולא קצרה של פרעות בישראל באימפריה המוסלמית, והן רק מעטות שהגיעו לידיעתנו, ויימנו תחילה אלה שהיו בארץ ספרד, ואחריהם רק פעם אחת מהרבה בארץ ישראל ורק פעם אחת באפריקה הצפונית. וכולם נתחוללו בתקופת השיא של תור הזהב, במאה הי"א ובמאה הי"ב, והרי אלה הם ימיהם של גדולי ישראל בארץ ספרד, ששימשו במשרות רמי מעלה בתור ראשי הפקידות העליונה, וכבר הזכרנום כגורמים לדעה המשובשת של השלטון המוסלמי "הסובלני" :

1 – הפרעות הראשונות אירעו באחרית ימיהם של שליטי בית האומייה, בשנת 1011 בעיר הבירה קורדובה. בפרעות אלה שפרעו הברברים נהרגו ונרצחו אלפים רבים של תושבים, וביניהם היו רבים מבני ישראל, ובין הנמלטים על נפשם היו רב שמואל הנגיד ורב יונה ג'נאח, גדול בלשני ספרד, אשר מצאו מחסה בעיר מאלגה. וגם בן דורם, רבי יהודה אביו של רבי שלמה אבן גבירול, גדול המשוררים הספרדים, אשר נולד בעיר מלאגה. והרי מלים בודדות מתיאור ארוך של הפרעות האלה :

"הברברים הפראים שדדו ואנסו ורצחו בכל שכונות העיר הגדולה. הם לא חסו על זקנים נשואי פנים ולא על עולי ימים….נרצחו בראש חוצות, ועולים ויונקים נשתפכה נפשם אל חיק אמותם. בכל שעה פלחו זעקות את חלל האוויר, וירב תַּאֲנִיָּה ואניה. משהספיקו להוציא מן הבתים ההדורים של עשירי קורדובה הכסף ואבני החן, התכשיטים והכלים היקרים, העלו אותם באש "

פרעות אלו היו בכל תושבי העיר, אולם אין ספק בעיני, כי ראשונים לקורבנות אלה היו בני עמנו היושב בגולה. וייאמר כאן : הפורעים בפרעות אלה היו הברברים, אשר באו לחצי האי האיברי מצפון אפריקה, והיו מוסלמים קנאים קיצונים ושונאי ישראל מובהקים, כפי שנראה להלן.

2 – הפוגרום השני הגדול היה בעיר הבירה גראנאדה של מדינת הברברים ושליטיהם הזירידים, אשר בימי חבוס ובנו באדיס, שימשו כווזירים רב שמואל הנגיד ובנו יהוסף הנגיד. בימי שלטונו של באדיס נערך הפוגרום ביהודי גראנאדה. בפרעות אלה נהרגו ונרצחו על ידי הברברים מאות שמפחות יהודיות, ואולי גם אלפי משפחות.

בספר "שבט יהודה" מובא "בעיר הגדולה גראנאדה העלילו עלילה על רבי יוסף הלוי, ונהרג הוא וכל הקהל איתו יתר על אלף וחמש מאות בתים "

בין הנרצחים היה הווזיר, ממלא מקומו של אביו במשרה זו רב שמואל הנגיד, רב יהוסף, בצורה משפילה ביותר, אחרי שמצאוהו מסתתר בתוך מחסן הפחמים של ארמונו של מלכו באדיס, והוא שחור ומושחר ככושי בתור הסוואה, כדי שלא יכירוהו ויחשבוהו כעבד הארמון. והרי תיאור של ההיסטוריון בימינו :

"ואחרי שכילו את חמתם בגופת הווזיר השנוא….פרצו לבתים, והחלו המלאכת ההרג והשוד…פה נדקר זקן, שם נתלתה אישה במריש ( [ארמית: מָרֵישָׁא] קוֹרָה, לוּחַ עֵץ צַר וְאָרֹךְ לְבִנְיָן (לְגַג, לְפִגּוּמִים וְכַדּוֹמֶה):

פה עשה בליעל זממו באישה צנועה, וחברו עשה זממו בבתה, ומששבעו שחטו אותן כתרנגולות, ושם התגלגלו גופות תינוקות…שלוליות דם נשפכו לאמצע הרחובות….ובינתיים הובילו את הביזה….באותה שבת שחורה נהרגו מאות מיהודי גראנאדה ".

3 – בין הפרעות הראשונות לבין הפרעות השניות, קרה גם מאסרו של יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, המכונה גם בשם אלמתוכל אבן קברון, בשנת 1038, ואם קרה המאורע בולנסיה, הרי שהיה בימי עבד אלעזיז מנצור 1021 – 1061. בפקודת מלכו נרצח בעל המשרה הגבוהה בפקידות העליונה של השלטון. כל מאורע של עונש כזה גרר תמיד גם פרעות בבני עמו, ונמצא, כי המאה הי"א היו פרעות בישראל לכל הפחות פעם אחת בכל דור ודור 1011 –  1038 –  1066.

4 – בימי שלטונו של אלחאכם אבו עלי מנצור 996 – 1020, הכליף הפאטמי בארץ מצרים, היו פרעות ביהודי מצרים וכל מיני רדיפות, אשר יכלו לשמש דוגמה טובה לאבן עבדון בארץ ספרד. והרי מלשונו של היסטוריון לא יהודי על רדיפות ופרעות אלה :

"במשך הזמן של שלטונו היה להם חלק ברדיפות חסרות טעם. הם נאלצו ללבוש בפרהסייא בגדים מיוחדים בצורת מדים. בבתי מרחצאות נאלצו היהודים להלך בפעמונים על צוואריהם או לענוד דמות עגל בלכתם ברחובות העיר, ודמות זו רומזת למאורע בתולדותיהם של היהודים בתקופה קדומה מאוד. אף הוא ציווה לשרוף את בתי הכנסת של היהודים בפרבר מגוריהם.

לאותה תקופה שייכת "מגילת מצרים" לשמואל בן בושענא השלישי של עלילות שווא, אשר העלילו תושבי המקום בשעת לוויה שנערכה לפוטיאל החזן והיו מאורעות אלה לפי ההשערה בשנת 1012.

5 – פרעות ביושבי ציון וירושלים. בימי שלטונו של הכליף הפאטימי האמור ערכו צבאותיו פרעות איומות בארץ ישראל, כפי שנודע לנו מפיוט ליוסף בן אביתור שטנאש. בני עמנו נמכרו למצרים להיות שואבי מים וחוטבי עצים, עבדים וסבלים. רצחו ושחטו זקנים ויונקים, ולא חסו על נשים הרות. כפו עליהם שמד ומאכלות אסורים. אנסו נשים ובתולות, ואחר כך מכרום לשפחות. הרסו בתיהם ושרפו את נוויהם ובתי כנסיותיהם. משנים עשר בתים פתוחים אחד עשר במלים " בכו " או " בכו בכה ".

ראה:מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-242-239

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב

 

6 – פרעות איומות ביהודי ספרד ואפריקה הצפונית. תנועת האלמואחידון 1130 – 1269, אשר קמה במרוקו, והקימה אימפריה צפון אפריקנית בצירוף ארץ ספרד, הייתה תנועה מוסלמית קיצונית מאוד, שחרתה על דגלה "דין מוחמד בסיף" (את דת מוחמד יש לכפות בחרב) וערכה פרעות איומות ביהודים בכל מקומות שלטונם. על הפרעות במרוקו שרדו לנו שלושה פיוטים – קינות מידו של אברהם אבן עזרא (תודילא 993 – רומא 1167) ואלה הם : "אהה ירד / על ספרד"  – קינה על ספרד ' "איך נחרב / המערב "קינה על ערי המגרב – מרוקו ; "צעקו חוצה / עלי פרץ וצווחה" קינה משותפת לפרעות בכל מקומות שלטונם של האלמואחידון. בקינה "אהה ספרד" נזכרים אלה המקומות שנערכו בהם פרעות בספרד : אליסאנה, אלמריה, חיאן (געיאן), מאלגה, סביליה, קורדובה. ואלה המקומות באפריקה הצפונית : ג'רבה, דרעה, לחאמה, מכנאס, מראקש, סבתא, סיג'למאסה, פאס, צורמאן, קפצה תלמסאן. בקינה "איך נחרב / המערב" נזכרים אלה המקומות במרוקו בלבד, ומסתבר, כי פרעות אלה נערכו סמוך לעלייתם של האלמואחידון, כלומר בין השנים 1130 – 1135; כלומר קדמה קינה זו לקינה "אהה ירד / על ספרד", אגמאת, דרעה, מכנאס, סג'למאסה, סבתה, סוס, פאס, תלמסאן. וכל אלה השתיקו ההיסטוריונים בעלי האסכולה הליברלית בחכמת ישראל במאה הקודמת.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם .

יובאו כאן חמישה סעיפים מתוך חוקה אידיאלית שהציע מוחמד אבן עבדון כחוקה אידיאלית לחברה המוסלמית, וכל חמשת הסעיפים הם אנטי יהודיים ומלאים שנאה וקנאות, רעל והרס :

1 – לא ישפשף מוסלמי בית המרחץ יהודים או נוצרים, ולא ישיל את זבלם, ולא יצוא צואתם, שהרי היהודים והנוצרים ראויים יותר למלאכות אלה, כי הן מלאכות למושפלים, לא ישמח בהמה ששיכת ליהודים או לנוצרים, ולא ישמש חמר, ולא יחזיק את ארכובתם ואם נודע כזאת ינוזף עשוהו.

2 – לא ישחוט יהודי בשביל מוסלמי. תינתן פקודה ליהודים לפתוח חנויות בשר מיוחדות.

3 – לא ימכור מוסלמי בגד של מצורע, של יהודי ושל נוצרי, אלא אם כן ייאמר לקונה המוסלמי ממי הוא בא. וזה הדין גם לגבי בגד של איש מוחשת.

4 – לא ירשו המוסלמים לפקידים, לשוטרים, ליהודים או לנוצרים, שילבשו בגדים של האנשים הגדולים ולא בגדי השופטים ולא בגדי אנשים נכבדים. אדרבה, צריך כי יהיו שנואים מנודים. לא יברכם איש מוסלמי ברכת שלום, כי הקיפם השטן, והשכיחם את זכר ה'. צריך שיהיה להם סימן מיוחד, כדי שאפשר יהיה להכירם על ידו בדרך של בושה להם.

5 – לא ימכור מוסלמי ליהודים או לנוצרים ספרי מדע, פרט לאלה שעוסקים בחוקיהם, מכיוון שהם מתרגמים את ספרי המדע ומייחסים אותם לבני דתם ולאנשי הקודש שלהם, בשעה שהם יצירות של המוסלמים. 

ומוטב שלא ירשו לרופא יהודי או נוצרי שירפא מוסלמים, מכיוון שאינם יועצים עצה טובה, של רפא ורפואה למוסלמים פרט לאנשים מבני דתם, ומי שאינו יועץ עצה טובה למוסלמים, איך אפשר להפקיד בידיו את חייו של המוסלמי ?.

חמשת החוקים האנטי יהודיים והאנטי נוצריים יש בהם החרמה גמורה ומוחלטת של היהודים מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, ואין בזה די, כי בולטת בהם השנאה המוחלטת ליהודים והנידוי החברתי. ואף באלה עדיין לא היה די למוחמד אבן עבדון, כי ביקש להשפילם עד עפר, ולא רק שלא הניח להם להתלבש כרצונם וכפי יכולתם החומרית, אלא ציווה להלבישם את הטלאי הצהוב, ואין אפוא טלאי זה המצאתם של האנטישמים הנוצרים האכזרים והרשעים. אלא של מוחמד אבן עבדון, המוסלמי הטוב והמסור, בעל הסובלנות כלפי כל הדתות האחרות ובייחוד היהודים, "אהל אלכתאב" – אנשי הספר הקדוש והמקודש, שניתן למשה רבנו, ובעלי הנצרות, אנשי הספר שנתן ישוע הנביא לעמי אירופה.

תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל.

ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב- עמ' 244-242

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

תעודה זו חשובה לנו, כי ממנה נלמד על האווירה החברתית, אשר בה חיו משוררינו הספרדים : חרם כלכלי, בידוד חברתי, בזיון האדם היהודי והשפלת היצור האנושי והבריאה האלוהית עלי אדמה. אף היא תלמדנו את שנאת התושבים המוסלמים ליהודים במאות הי"א והי"ב, תקופת השיא של יהודי ספרד והשירה העברית בספרד, ומשנאה ארסית זו ניזונו הפורעים, שפרעו פרעות בישראל, כפי שצוינו הפוגרומים והרציחות לעיל. ולא היו אלה שהזכרנו המאורעות היחידים בימי שלטונם של המוסלמים בארץ ספרד, ושלטון זה נחשב בעיני חוקרי חכמת ישראל באירופה המערבית כשלטון החוק והסדר החברתי והאנושי, שהצטיין בסובלנות דתית גם כלפי בעל אמונה לא מוסלמית.

התגובה : השירה העברית בספרד מלאה תגובות חריפות מאוד של משוררינו לשנאתם של המוסלמים. לכל אחד ממשוררינו יש מילון שלם של כינויים למוסלמים, ועשיר הוא יותר מהמילון של הכינויים המוסלמים מאשר המילון של הכינויים לנוצרים :

דונאש בן לבראט פאס 920 – 990, בבל, בצרה, הגרים, ישמעאלים, מואב, ערב, קדר ( שבעה במספר )

רשה"נ – קורדובה 993 – 1056, בבל, בצרה, ישמעאלים, מדין, עיפה, קדר קטורה ( שבעה )

רשב"ג – מאלקה 1020 – ואלנסיה 1068, אדבאל, אמה, אמה מצריה, ארם נהרים, בבל, גרושה, דומה, יטור ( שבט ערבי ), יליד בית, ישמעאל, מצריה, משמע, נביות, נפיש, עבד, ערב, ערביא, פילגש, פתרוסים, קדמא, קדר, קטורה, רועה אוילו, שפחה, ששך. ( שלושים ).

רמב"ע : גראנדה 1055 – 1135, אדבאל ( שבט ששכן באזור אל-עריש ), אמה, דומה, חובב, ישמעאל, מבשם, נביות, נפיש, עיפה, עפר, ערב, ערבים, פרא, פראים, קדמה, קדר, שפחה ( חמישה עשר )

ריה"ל – תודילה 1075 – קהיר 1141, אדבאל, אמה, בבל, הגר ובן הגר, הגרי, הגרית, חוילה, ישמעאל, כודי, מצרית, נביות, סבא ובנו סבא, עבד, ערב, ערבית, פרא, קדר, רטורה, שפחה ( עשרים ).

ואין הבקיאות בשמות העצם הפרטיים בקיאות לשמה, ויש עמה יעד ומטרה, כדי לכנות את שנואי נפשם בכינויים שונים ומשונים, ואף רמזים בהם לרגשי הבוז והשנאה כנגד הנוגש המוסלמי.

ציון וירושלים בשירת ספרד :

טעות גדולה היא בידי החושבים, כי היה רק משורר עברי יחיד בארץ ספרד, אשר היה קשור בציון ובירושלים, ורק הוא בלבד שר את שירי ציון וירושלים. אין זה גם נכון, כי היה ריה"ל העולה היחיד ארצה, ולא היו עולים נוספים בדורו, ולא היו עולים נוספים בתקופות אחרות מאשר בתקופתו של ריה"ל.

במאמר זה ננסה להוכיח, כי כל משוררי ספרד שרו על ציון וירושלים, החל מן המשורר הראשון במאה העשירית וכלה סופה של תקופת שירת ספרד וגירוש היהודים מארץ ספרד במאה הט"ו – 1492. אולם לא יימנו להלן אלה משוררים בודדים, ובייחוד במאות העשירית עד השתיים עשרה.

דונש בן לבראט, פאס 920 – 990. הוא בלי ספק המשורר הספרדי הראשון, אשר הכניס את המשקל הכמותי הערבי לשירתנו בארץ ספרד, גם את החרוז המבריח, וגם את דרכי השירה וקישוטיה כמו בשירה הערבית.

ובשירו : "ואומר אל תישן" הוא מסיים בשני בתי שיר המוקדשים לציון וירושלים, ויש לומר, כי שני הבתים האלה הם הבתים היפים ביותר בשיר היין :

" גְּעַרְתּיִהוּ : דֹּם דֹּם / אֱלִי זֹאת אֵיךְ תִּקְדּוֹם / וּבֵית קוֹדֶשׁ וֵהְדוֹם / אֱלוֹהיִם לָעְרֵליִם.

וְעָזַבְתָ הֶגְיוֹן / בְּתוֹרַת אֵל עֶליוֹן / וְתָגִיל וְּבצִיוֹן / יְרוּצוּן שׁוּעָלִים

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יָיִן / וְאֵיךְ נָרִים עָיִן / וְהָיִינוּ אָיִן / מְאוּסִים וּגְעוּלִים

ובמקום לומר כי המשורר חי חוויותיו ואמר שירו בהתאם להן, נהגו חוקרי שירת ספרד לומר, כי בכול בשיר הוא ההיפך מחוויותיו : המשורר נוהה אחרי היין ותענוגיו, ואילו הנאמר על ידו על ציון וירושלים הוא רק מס שפתיים. והרי שני עדים לאמיתות חוויותיו " השיר לרב שמריה בן אלחנן מסיים

רשב"ג מאלקה 1020 – ולנסיה 1058, מביא את ציון וירושלים בעשרות שירים משיריו, ובייחוד בשירי הקודש. יימנו כאן בשמותיהם ארבעה משירי ציון המצוינים, כי הם ידועים לרבים.

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

            שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן

 

שֹׁרֶשׁ בְּנוֹ יִשַׁי, עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר?/הוֹצֵא לְךָ פֶרַח, כִּי הַסְּתָיו עָבַר!

לָמָּה יְהִי עֶבֶד מוֹשֵׁל בְּבֶן-שָׂרִים?/תַּחַת מְלֹךְ צָעִיר – שָׂעִיר הֲלֹא גָבַר!

מִנִּי זְמָן אֶלֶף שָׁנִים אֲנִי נֶעְבָּד,/אֶדְמֶה בְתוֹךְ גָּלוּת לִקְאַת בְּתוֹךְ מִדְבָּר.

הַאֵין לְבוּשׁ בַּדִּים לִשְׁאֹל  וְאֵיךְ יִגְלֶה/הַקֵּץ – וְאֵל צִוָּה: סָתֹם וַחֲתֹם דָּבָר!

 

3 – בשיר אחר לחג הפסח, הרומז כולו לכתובים בשיר השירים, הוא שיר האבי

שלחיך כטל חרמון / להשקות גן רסיס יזלו

נעימות שיר וקול התור / בארצנו לציון עלו

עניה סוערה פתחי / שעריך אשר ננעלו.

בשיר קינה מקונן על חורבן ציון וירושלים. והוא כנראה שיר קינה לתשעה באב. נמצאים אחד עשר בתים, וכולם כאחד מסיימים בטור מאחד הכתובים במקרא ובסיום " ציון.

מקדשי היה לבזה / ביד שמה ומזה / ויצת אש בציון

בכה נבכה / וכף אל כף נכה / בזכרנו את ציון

נחם תנחם יהודה ואפרים / ותבנה חומות ירושלים / היטיבה ברצונך את ציון

עליון מהר חזיון נחומים / ואז היינו כחולמים / בשוב יי את שיבת ציון

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי הוצ' מאגנס תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני- עמ' 247-244 

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

רשה"נ – רבי שמואל הנגיד- קורדובה 992 – 1058. היהודי היחיד שזכה בארץ ספרד להיות הווזיר בבית השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, והיה הנגיד של כל קהילות יהודי ספרד, הלך בעקבות קודמו, חסדאי אבן שפרוט ( חיאין, גיאן 915 – קורדובה 970, וראה עצמו מנהיג כל קהילות ישראל בארץ ישראל, בכל תפוצות הגולה, ובייחוד ראה עצמו אחראי לקהילות ישראל בארץ ישראל, והיה קשור בציון וירושלים בכל נימי נפשו. היה שותף, ואף כיועץ עליון, למינוי ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים, דאג לפרנסת יושבי ירושלים הרבנים, העסיק את יושביה בהעתקת ספרות ישראל, והיה נושא בהוצאות המאור בכל בתי הכנסת הרבניים בירושלים.  שירת ציון וירושלים הייתה נשמעת בין שיריו בקול רם מאוד, ואף היה למגדלור לכל משוררי ישראל הבאים אחריו, ואף למשורר נושא דגל ציון וירושלים רבי יהודה הלוי. רב שמואל הנגיד היה המשורר הספרדי, אשר דאג כי שיריו יגיעו לבתי הכנסת ולישיבות בירושלים, ואף ביקש, כי ישמשו שירי תפילה והודיה לקהל בתפילה בציבור. יובאו כאן רק שני קטעים מתוך שניים משיריו.

עֲלֵיכֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְתוֹפְשֵׂיָה – השיר לרבי דוד, איש יושב ספרד, אשר נתמנה למשרה בירושלים לפני עלייתו :

1-עֲלֵה נָא אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת כָּל / הָאֲרָצוֹת וְדוּן דִּינֵי קְנָסֶיה
וְדַע
 כִּי לְךָ דָּוִד, יְשִׁיבָה תּוֹךְ / דְּבִירָהּ כְּבֶן דָּוִד בְּכִסְיָה

 הֲיוֹם מָחָר תְּמִישׁוּן אָהֳלֵיכֶם – שיר זירוז לרבי סהלאן איש מצרים לעלות ארצה כראש ישיבה :וְאָרוּץ בּוֹ אֱלֵי נוֹף, עִיר מְגוּרֵי / תְּחוֹלֶלְכֶם וְקִרְיַת סִבְלֵיכֶם
וְאֵלֵךְ
 עִם רְבִי סַהְלָאן אֲצִילָה / אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת חוֹלְלֵכֶים
וְאָשִׂיחָה
 לְשְׁכְנֵי הַר לְבָנוֹן / וְיַרְדֵּן וַאֲמַנֶּה נַחֲלֵיכֶם.

עוד יובאו כאן טורים בודדים משלושת שירי מלחמה, ושלושתם מופנים לירושלים.

3 – באחד משירי המלחמה הראשונים ( החלו בשנת 1038 ) אחרי מלחמת ידייר בקיץ תת"א – 1041


לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מֲדַמַּעַת / לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵפָעַת
וְלִרְאוֹת
 עֲדַת שִׁרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה /  בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְ חוֹנָה וְנוֹסַעַת
וְאוֹרְחַת
 לְבָנוֹן עַל אֲרִיאֵל בְּקוֹל זִמְרָה / תְּפַזֵּר פְּתוֹתֵי מוֹר וְקִדָּה כְּזוֹרַעַת
יְמֵי
 נַעֲרֵי בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל / עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת

 4– בשיר עם כתובת מפורשת להעברתו לעיר ירושלים : " אליכי ירושלים עיר העתיקה אני אסכפתא שבספרד : ושיר זה שלח מן מערכת הקרב, אשר היה בחודשים מארס – אפריל 1046.

בְּהִנָשְׂאָה ) הזמרה יְשׂוּששׂוּם עַם / וְתִפְרַח וְתָגֵל כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה
וְעוֹד
 תּוּשַׁר בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים / א)לֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶּרֶךְ נְתִיבָה

5 – בשיר " אם תבך עלי עין גולה " אשר נכתב אחרי המלחמה על ידי סביליה – 1056, לדניאל בן עזריה, ראש הישיבה בעיר הקודש ירושלים :

מִי יִתְּנֵנִי נָא כְּבַעֲלֵי כָּנָף / אוֹ בַּעֲלֵי אֶבְרָה וְלוֹ אָעוּפָה
אֶל
 בֵּית אֱלֹהִים לַחֲזוֹת בֶּן דָּוִד / יָפֶה אֲשֶׁר לְמִשְׂרָה יָפָה.

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוניעמ'248

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

מורשת יהדות מרוקו

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

שירי ציון וירושלים של רמב"ע ( גראנדה 1055 – אסטילה בנאבארה, צפון ספרד 1135 ) רוכזו שירי הקדש, במחלקה מיוחדת על ידי המהדיר, אף כי רחוק כינוסו להיות מלא ושלם, ויובאו כאן רק בודדים ממחלקה זו והמחלקה הסמוכה לה, " באשמורת הלילה ", וגם הם " שירי גאולה "

 

 1 – עַד אָן גֵּיא חִזָּיוֹן / מְעוֹן פְּרָאִים

שָׁמֵם וְדַרְכֵי צִיּוֹן / אֲבֵלוֹת

 

 2  – יוֹנָה זְמִירָיִךְ / הַרְבִּי וְשִׁירָיךְ

לְקַבֵּץ פְּזוּרָיךְ / אֶל מִבְּצָרָיךְ

וְלִמְחוֹלַוֹת מַחְנַיִים / שְׁלוֹמִים תִּשְׁאָלוּ

יְרוּשָׁלַיִם / יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ

 

3- בשיר " מִשְׁעָן עַמּוֹ וּמִבְטֶחָים " הוא מסיים :

קוּם כְּצֵאתָךְ מִמִּצְרַיִם / וְהַקִּימָה שִׁבְעָה רוֹעִים

וּמֹשֵׁל בִּירוּשָׁלַיִם / וּבְאֶרֶץ יְהוּדָה כֶּחָם

 

-4 בְשיר אַחֵר " לתיקון חצות " נמצאים הבתים האלה :

עָקוּר עֵץ חֶבְלוֹ / וּנְטַע אָהֳלוֹ / כִּי יֵשׁ עֵת לַעֲקוֹר / וְגַם עֵת לָטַעַת

יְפֵה נוֹף בְּחֶבֶל / נַחְלַת תֵּבֵל / בְּעֶבְרַת עַל נֶעְתָּם

מָתַי עֶלְיוֹן / תְּבָאֵר חֶזְיוֹן / הַקֵּץ אֲשֶׁר נִסְתַּם

וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת

ריה״ל (תודילה, ע׳ 1075—־קהיר, 1141) היה בן דורו הצעיר של רמב״ע ואף בן טיפוחיו. אחרי שקיבל רמב״ע מידי ריה״ל אחד משיריו, והיה ריה״ל באותה שעה עלם צעיר, נתלהב לכשרונו הספרותי של העלם, והזמינו לבוא לביתו ולהתארח אצלו. נתפתחה ידידות בין שני המשוררים גדולי הדור, ולא פסקה כל ימי חייהם. זכה ריה״ל להיות אהוב כל בני דורו, וזכה ריה״ל לשמש כלי מחזיק ברכה של כל דורות המשוררים הספרדים שקדמו לו ולקחת את שכרם של כולם. כאברהם, העשירי אחרי נח, שלקה את שכר עשרת הדורות כולם. מאז החלה השפעת השירה הערבית על השירה העברית ועד הסתלקותו של ריה״ל לעולמו עברו מאתיים וחמישים שנים בערך, והרי זה כעשרה דורות. זכה ריה״ל להגיע לידי שלמות נפלאה בשירת ספרד, באמנותה, בקישוטי השירה, במוטיבים של השירה הספרדית, הרעיונות, הדימויים וההשאלות, וכל אלה מצאו את ביטוים השלם והנפלא בלשון העברית, אשר גובלה בידו כעיסה למצה שמורה בידיים אמונות ונאמנות. אף שירי ציון וירושלים הגיעו לשיא השלם והמלא בשירתו של ריה״ל.

היתה שירתו לשירה הקלאסית והשירה לאות ולמופת בשירת ספרד, אולם שירי ציון וירושלים השתלטו השתלטות מוחלטת, עד כי בלעה את כל שירי ציון וירושלים של כל משוררי ספרד מיום תקומתה של שירת ספרד ועד סופה בארץ ספרד, ימי גירוש היהודים מארץ ספרד. הייחוד הגדול ביותר לשירי ציון וירושלים של ריה״ל, שהפכו הם להיות שירי תפילה ושירי קינה בבית־הכנסת של עם ישראל, בלא הבדל אשכנזים וספרדים, בבלים ותימנים, פרובנסאלים ואיטלקים, אלג׳ירים וניוגראבים. השיר ״ציון הלא תשאלי״ מצא לו עשרות חיקויים בין משוררי כל העדות, וזהו השיר היחיד שתורגם יותר מכל שיר ספרדי אחר ללשונות שונות בארצות תבל.

מאז החלה חכמת ישראל בראשית המאה הי״ט, החלו לאסוף ולכנס את שירי ציון וירושלים ליריה״ל. כבר בדיואן הראשון (״בתולת בת יהודה״) אשר: -ליקט וכינס שד״ל, היו שירי ציון וירושלים בראש כל שיריו, הקובץ השני, הגדול מן הראשון, שאף הוא נעשה על־ידי שד״ל, וכבר כונה ״דיואן ריה״ל״, פותח בכתובת לשיר הראשון: ״לכבוד ירושלים עיר הקודש״, והשיר הוא: ״יפה נוף משוש תבל״. כשבא המכנס הבא, הרכבי, והוסיף וכינס את שירי ריה״ל, פתח את הדיואן במחלקה א: ״שירי ציון״, ואף גדול חוקרי שירת ספרד, חיים ברודי, ייחד מחלקה בכרך ב בשם: ״משא נפש ציונה״. אצל השניים האחרונים כבר נמנים עשרות שירים במחלקה זו, אולם אין לי ספק, כי המכנס של דיואן ריה״ל בימינו, דוב ירדן, יעלה את מספר שירי ציון וירושלים בדיואן ריה״ל לרב יותר מאשר אצל השניים הנזכרים:

ויש להודות, כי לא קשה למנות שירים רבים מצוינים במחלקה זו בדיואן רבי יהדוה הלוי, ואמנם רק אחדים מהם, והם המפורסמים ביותר בקהל ישראל ובייחוד חוקרי שירת ספרד :

דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבר רְקוּחִים / וּמִצוּר הַרְרֵי הַמוֹר לְקוּחִים.

הַבָּא מַבּוּל וְשָׁם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה

הַיּוּכְלוּ פְּגָרִים / הֱיוֹתָם חֲדָרִים / לִלְבּוֹשׁ קְשׁוּרִים / בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים

הִצִּיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי

הֲתִרְדּוֹף נַעֲרוֹת אַחַר חֲמִישִּׁים / וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִׁים

זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רַקוּחַ / הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.

יוֹעֵץ וּמֵקִים / בִּמְרוֹם שְׁחָקִים / וְעַל יָם רְחוֹקִים / צִדְקוֹ סֶרַח

הָמוּ גַּלִּים / בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים / וְעָבִים וְקַלִּים / עַל פְּנֵי הַיָּם

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב / לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי / מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנוֹכִי בְּסוֹף מֵעֲרַב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אָשֵׁר אוּכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אָדוֹם וַאֲנִי בְקֶבֶל עֲרַב

צִיּוּן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיךְ

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים וְעֵת אֲחְלוֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתְךָ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירָיִךְ

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד / אָנִיד לְבִתְרִי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיךְ

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 251

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

מורשת יהדות מרוקו

נדמה לי, כי מספיקים הבתים המובאים כאן, כדי להיווכח בגדלותו של ריה״ל ובעליונותו על כל אשר היו לפניו ועל כל אשר היו אחריו. יש בשירים האלה מלשון הספרות המקראית ומלשון ספר תהילים ומלשון ספר התפילות השגורות על פיהם של בני־ישראל בכל מקום אשר הם נחיתים שם. אין אפוא פלא, כי היה ריה״ל ש״ץ האומה כולה בשירת הקודש, הפיוט והזמירות, הסליחות והקינות ובראשם שירי ציון וירושלים, אף על־פי ששרו שירי ציון וירושלים כל משוררי ספרד כולם. אולם השאלה היא  במה אפשר: לבאר, כי היו השירה והפיוט אך ורק בלשון העברית, בשעה שכל יתר דברי הרוח כתבו יושבי הארצות תחת שלטון האיסלאם בערבית־יהודית אף במקרא ובהלכה, במדע ובלשון? קבר נדונה שאלה זו על ידינו במאמרים אחדים, ובהם קבענו, כי הדבר קשור בתנועות החברתיות תרבותיות בימי־ד,ביניים בארצות האסלאם, והן תנועת ה״ערבייה״ ותנועת ה״שעובייה״.

ה ״ ערבייה״ בארץ ספרד: במשך שלוש־מאות ׳השנים של השושלת היחידה מבית האומייה בחצי האי האיברי (755—1031) נשתלטה ה״ערבייה״ בין המוסלמים ואף בין האזרחים האחרים המוסתערבים, הנוצרים וגם היהודים. תורת ה״ערבייה״ צמחה עם כיבושי הערבים אחרי הופעת האסלאם, ונזדקקו לה השליטים הערבים והמוסלמים כדי לבסס את שלטונם. תורה זו שימשה כעין טיח בין הנדבכים, כדי לאחד את העמים הנכבשים תחת אמונת האסלאם. האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביגיים, ככל אימפריה אחרת קודמת לה או הבאה אחריה, זקוקה היתד. לערכים שיהיו משותפים לכל בני הארצות הנכבשות ובני העמים הנכבשים. מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי הערבי בדרום ועד צרפת בצפון שלט חצי הסהר, שהכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמים. לאלה נצטרפו ערכי תרבות ומוסר, ערכי לשון וספרות, תולדות שבטי ערב ונימוסיהם. במאה השמינית כבר עלתה תורת ה״ערבייה״ כפורחת, ובמאה התשיעית כבר היתד. כעומדת זקופת קומה וגברת שלטת בארצות המוסלמים. מכאן ואילך היתד, בבחינת תרבות מגובשת ומגובסת, מסורת חיה ומהלכת בין העמים, הכופה את השקפותיה על כל בני העמים האחרים בתחומי שלטון האסלאם. החכמים והמשכילים המוסלמים נשתעבדו לה, ואף הטיפו לה, כי נשתכנעו באמונתם בה ונשאו בגאון את דגלה.

אם נסכם את השקפות ה״ערבייה״ בספרות הערבית והמוסלמית, נוכל למנותן בצורה תמציתית בסעיפים הבאים להלן:

הארץ הנבחרת מבין כל הארצות היא חצי־אי ערב, שהריהי שוכנת באקלים הרביעי מבין שבעת האקלימים, והיא שוכנת באקלים הממוצע והממוזג ביניהם.

העם הנבחר מבין כל העמים הוא העם הערבי, שהריהו נמצא בחצי־אי ערב, האקלים הנבחר.

השבט הנבחר מבין כל שבטי ערב הוא שבט קריש, שהרי ממנו יצא שליח אללה.

האיש הנבחר מבין כל אנשי קריש הוא מוחמד שליח אללה, והוא הנביא הנבחר מבין כל הנביאים, חותם הנביאים.

התורה הנבחרת מבין כל התורות שירדו מן השמים זהו הקראן.

 הלשון הנבחרת מבין כל הלשונות היא הלשון הערבית, שבה דיבר אללה עם השליח.

השירה הנבחרת מבין כל שירות תבל היא השירה הערבית, שאותה שרים המלאכים בשמים לאללה.

אפשר לצמצם גם את אלה לשלושה סעיפים בלבד: הארץ (1) ; העם והשליח (2—4) ; התורה (5) ; הלשון והשירה (6—7).

ה ״ שעובייה״ בארץ ספרד: כנגד תורת ה״ערבייה״ התקוממו מש­כילי העמים הנכבשים ותנועת מרד זו כונתה ״שעובייה״, וכינוי נוסף כונתה על־ידי חסידי ה״ערבייה״ והוא ״אהל אלתסויה״ (= אנשי השוויון), כי דרשו זכויות שוות לעצמם, כמו לבני שבטי ערב ואף לבני שבט קריש בשלטון האזרחי ובשלטון הצבאי.

גם בארץ ספרד היתה ידועה ה״שעובייה״. היו לה חסידים לא מעטים בין ילידי ארץ ספרד וגם בין השבויים והעבדים, שנשבו או נשכרו מבין הנוצרים והיו בשירות המדינה. אלה ואלה נתאסלמו בעל כרחם בעזרת החרב המתנופפת על צווארם, ואחר כך קיבלו השכלה ערבית ונימוסים ערבים.

כבר במאה התשיעית לא יכול היה להתעלם אבן עבד רבה, אבו עמר אחמד בן מוחמד (קורדובה, ע׳ 860—940), והקדיש לשתי מפלגות אלה סעיפים מיוחדים בספרו ״עקד אלפריד״, והרי שמות הסעיפים: (1) קול אלשעוביה והם אהל אלתסויה (= דברי ה״שעובייה״ והם אנשי השוויון); (2) רד אבן קתיבה עלי אלשעוביה (תשובות אבן קתיבה על ה״שעובייה״); (3) קול אלשעוביה פי מנאכח אלערב (דברי ה״שעובייה״ בענין גילוי העריות של הערבים); (4) באב אלמתעצבין ללערב (= שער המתלהבים לערבים).

בארץ ספרד לא יכלו ילידי הארץ הספרדים ותסלאביב להילחם בעליונות השירה הערבית והלשון הערבית, אולם בכל כוחם נלחמו בהתנשאות הערבית ביחס למוצא ולמולדת, וכאן נאמרו לערבים מלים חריפות, העולות על כל מה שנאמר להם בארצות המזרח.

כבר במאה העשירית מופיעים חסידי ״שעובייה״ לא מעטים בארץ ספרד, המהללים את הסלאבים וילידי ספרד ״המֻוָלָדוּן״. היתה זו המאה האחרונה של האומיים בספרד, וכבר נתגלו מהללים את הנכבדים בין הסלאבים ויש מתלהבים לספרדים ילידי המקום, אולם מבחינה ספרותית הופיעו אחרי חורבן בית

האומיים, והשתלטו שליטים מבניהם כראשי המדינות הקטנות שנוסדו זה מקרוב. כתב פולמוס ,בנדון שנשאר! בידינו, ונתקשרו בו דברי פולמוס נגד ה״ערבייה״ בארץ ספרד עצמה עד המאה הי״ג, הוא לאבו עמאר אבן גרסייה (מוצאו מארץ הבאסקים, המאה הי״א) והיה משורר וראש לשכה (כאתב) ממשלתית. האיגרת נכתבה לאבו עבד אללה בן אלחדאד, משורר החצר של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה (1061—1100), וזה בעצם תקופת השיא של שירת ספרד (רמב״ע וריה״ל). אף ייתכן, כי שימש כפקיד בכיר בחצר המלוכה של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה, ויש אומרים שחי בדניה, אולם אין ספק, כי היה זה במחיצתם של משוררי ישראל וחכמי ישראל בארץ ספרד, ומסתבר, כי ידעו על תנועת ה״שעובייה״, ואולי אף ידעו על איגרת אבן גארסיה עצמה.

באיגרתו הוא מבליט קודם כל את ההבדלים הטבעיים שבין שתי המפלגות, והוא מהלל ומשבח את בעלי הצבע הבהיר, שהם אצהב, אשקר, כנגד בני המדבר ״אלערב״, שהם בעלי הצבע השחור והצבע הכהה.

לפי אבן גארסיה היו הערבים שומרי גמלים מצורעים ורועי צאן ובקר, ואילו בין הספרדים היו הקיסרים והכוזרויים, שבמקום מקל רועה בידיהם נופפו בחרב ובחנית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 254

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר