פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו-ידידה ונעם סטילמן
פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו
ידידה ונעם סטילמן
פולחן מערות הוא תופעה אוניברסלית ללא גבולות של זמן, מרחב, דת או קבוצה אתנית. לפי דברי החוקר הגדול אליאדה, שחקר את מדע הדתות, המערה היא סמל הבריאה והיצירה, היא טבור העולם, ובכך היא מסמלת את החיים והמוות. היא מקום קדוש, שבעצם הפתח שבה יוצרת קשר מעולם אחד לשני. המערות בצפון־אפריקה בעלות ערך כה חשוב, עד שלעתים יוצרים אותן במקומות שאין הן מצויות.
לעתים המערה קשורה בהר הנחשב להר קדוש. הרים המסמלים קשר בין השמים והארץ תופסים מקום חשוב ובעל ערך סמלי דתי ברחבי העולם, אם כי ייחוד של הר זה או אחר יכול להיות שונה. ביהדות ובאיסלאם, למשל, הר סיני והר ערפאת נחשבים הרים קדושים, הרים בעלי נבואה ועצמה. לאורך צפון־אפריקה, בין הברברים, צמרות הרים היוו משכנות קדושים, ולעלייה אל ראש ההר נודע ערך חשוב.
בעיר צפרו עצמה ״ההר הגדול״ היה ועדיין משמש מקום חשוב לעליות רגל של יהודים, וגם מוסלמים נהרו אליו.
בצפרו, שעד העלייה לארץ בשנות החמישים הראשונות, חצי מתושביה היו יהודים, העלייה לרגל(זייארה) החשובה ביותר הייתה למערה שבהר מאחורי בית־הקברות היהודי שהפריד בין צפרו לבין שכנתה בהליל. שם ההר זבל בינה, אך היהודים כינוהו זבל לכביר (ההר הגדול). המערה הייתה ידועה בשם הפשוט למערה בערבית לכף, והמוסלמים הכירוה כמערה היהודית (כף ליהודי). פתחה די רחב, וממנו נמשך מעבר לכוך רחב שבו נהגו להדליק נרות, וכן לאורך המערה, משם המעבר הוביל לשני כוכים — האחד עם תקרה גבוהה והשני כה נמוך, שצריך לזחול כדי להיכנס אליו.
צעירים וזקנים כאחד עלו בגפם ובחבורות למערה. בקיץ 1972, במשך שהותנו בצפרו, ליווינו זוג צעיר אשר עמד לעלות לארץ. שניהם רצו לבקר במערה לפני עלייתם. אנשים בעלי מום, צער או כאב כלשהו עלו למערה ועתים אף בילו את הלילה שם מתוך תקווה ואמונה שתחינותיהם ייענו. תופעה זו איננה מיוחדת ליהודי מרוקו וצפון־אפריקה בלבד. בארץ־ישראל במאה ה־19 נהגו יהודים לעלות למערת אליהו בהר הכרמל וללון שם שלושה לילות. הימים המועדפים לעליית יחיד היו שני, חמישי, שישי לפני השבת, ראשי־חודשים וחגים. לפי ברונו עלו היהודים ביום העשירי של כל חודש, אך ידיעה זאת לא אומתה בידי המרואיינים.
עליית הרבים כקהילה הייתה בל״ג בעומר, בעת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ושל הרב עמרם בן דיוואן. עלייה זו הייתה תחליף לעלייה אל מקום הקבר האמיתי של עמרם בן דיוואן, שהיה באסג׳ן הקרובה לווזאן שבצפון־מרוקו. התופעה של מציאת תחליף לקבר צדיק בגלל המרחק הרב או תנאי מזג אויר לא נוחים הייתה מקובלת לא רק בצפרו. במכנאס התחליף לקבר של הרב עמרם היה גל אבנים. לפי בן־עמי, במחקרו על הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ״ערימות אבנים משמשות תחליף לקברים של קדושים״.
סיפורים רבים מסופרים על ההר ועל המערה, כולל סיפורים אטיולוגיים המבארים את התהוותו ואת קדושתו של המקום. חלק מהסיפורים מזהים את רבי עמרם בהקשר למערה, אחרים מקשרים אליה חכמים שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כפי הנראה הייתה המערה מקום קדוש עוד לפני האגדות האלה. יש מקומות רבים מעין אלה שנתקדשו מימים ימימה. אחדים מהם קשורים לשם של צדיק. הספרות האתנוגרפית על מרוקו בנושא זה מדגישה אולי יתר על המידה את השרידים האטוויסטים של פולחנים דתיים חקלאיים ברבריים אלה כמאפיינים בחיי הדת במרוקו, מה שהאתנוגרפים הצרפתים כינו Les survivances paiennes או שרידים פגניים. המנהגים והאגדות הקשורים אליהם, עם שיש בהם שרידים מן העבר הטרום יהודי ומוסלמי עובדו מחדש ונטמעו בתוך מסגרת שהיא בעיקר מונותאיסטית בדיעבד. המשכיות זו של קדושה היא תופעה שאינה בלעדית לדת העממית במרוקו, אלא הינה תופעה כללית בתולדות הפולחנים למיניהם.
לקדושת המקום מוסיפה גם תקרת המערה המטפטפת מים הנחשבים למי מרפא. אנשים העולים לרגל אוספים את המים ומושחים אותם על חלק גופם הכואב מתוך תקווה שיירפאו. האמונה בכוח הריפוי של מים ממקום קדוש רווחת בכל הדתות. המונים נוהרים למי המרפא של מעיין Lourdes שבצרפת. וכך המים מסמלים פולחן מעבר (rite of passage) ממחלה לרפואה, ממוות לתחייה. סמליות הרחם חוזרת שוב, כי מסורת ההר המערה והמים דומה לאמונה המקסיקנית העתיקה שלפיה מים הנובעים מתוך ההר נובעים מרחם אלת המים, ומשם הם נוהרים בצורת נהרות ואגמים.
בביקורנו שם ראינו עוד תופעה מעניינת שחזרה על עצמה בכמה קברי קדושים. בתוך המערה היו מטפחות בד קשורות אל אבנים ומונחות שם כפי שהן מונחות מעל ענפי עץ ליד קברו של דוד ומשה בדרום מרוקו, ושם נקשרו פיסות הבד סביב לענפים והתעופפו מעל הקבר. זהו מנהג מוסלמי הרווח במרוקו בדומה לפולחנים רבים. לפי וסטרמרק, ה״סמרטוטים״ נקשרו בידי נשים עקרות המאמינות שעקרותן נבעה מכישוף, והן מקוות שהצדיק או המרבוט יפתח את הקשר, ובאופן סמלי את רחם האישה מן התקאף שנעשה לה. תהליך הקשירה כשלעצמו משפיע על כל המאורעות החשובים בחיים.
נביא להלן טקסט של הקלטה בערבית יהודית של צפרו בתעתיק לטיני, ולאחריו תרגום. את הסיפור סיפר אדם כבן חמישים שהיה אז שמש בית־הכנסת, איש נעים הליכות וצנוע, שדיבורו היה מתובל במלים עבריות.
The Great Mountain
hna di ka-nsmac yana m-mwaldiyya had bica u-sriya caliha si rbac miya u-tnayn u-sbacin cam. kanu wahed l-casra d-l-haxamin u־huma bahurim u-huma ka-i’raw l-’abbala, 1-qabbala. ma-ihebbl-ums i’raw-ha-f-’ilb 1- blad. cala-xatar ma-ihebbl-ums si hed axor yi’ata calihum. kanii a-ixerzu 1-xla yi’araw z-zimca kulla. nhar zimca f-l-casiyya a-itxlu isbe|u f-l-me11ah. wahed sibt ma-txlus. mdi xerzu maca wahed sbah ma-txlus.
1-haxamin d-l-blad ur-rabban d-l-blad di kan dik s-saca batu ka-ixemmemu a-iraw as tra-lhum. ’alii hadu: badday ’ebtu-hum si ’ettaca f-t-tre’ u-’utlii-hiim u-camlu-lhum si haza. za huma camlu s'ilat halom u- b’aw ka-icamlu !a siyamat. shal huma ka-isumu, ka- icamlu s’ilat halom cala had-si. hel-lila r-rabban d-l-blad huwa gales, huwa r’ed. u-huwa za-h ba-halom. ’al-lu: ma candkums cala mas thu lo. hna rahna f-z-zbel 1-kbir di ka-ittsemma kaf limlman u-hna 1-daxel. kiinna ka- n’araw u-hebb-na llah kber! calina 1-erd.
huma talcin le-gedda duk 1-haxamin u-huma ka-iraw dak z-zbel 1-fumm dyalu mehlul. txlu 1-daxel ka-isufu si hzirat ul-hmam fo’ minnum 1-hmam ka-itir fo’ minnum.
wahed 1-yhudi min hina min Sfru kan tlac wahed 1-merra yizur u-tlac bekri f-sbah. huwa tlac u-txel f-celb z-zbel u-ra temma duk 1-hmam u-ra si haxamim sabeh- lil ka-i’raw. za huwa xerz. xerz bda ka-ic awd lihud ,al-lum: awddi, azi tsuf skayn f-’elb z-zbel. kayn haxamim ka-i’raw. dabba azi txlu.
huma txlu u-huma si ma sabu, hadak 1-yhudi ma- kammels l-cam. niftar l־cam. cala di fdah sud.
w-cad m-dak 1-wa’f lihud ka-izuru mnor z־zbel. kanu nas di kant tkun-lu si haza lilt 1-hillula ka-itlac ibif temma b-lil u-di ka-iktin candu si ster kullu ka-itlac kayn nas di kanii a-itellcu si trabi candhum aw si ulad- hum din huma cayyanin bazzaf u-ma ada fihum la-tbib u-ka-ikeffu-hum u-ibifu-hum temma. uf-sbah di kan zizon ka-ihder wila kan mrid ka-intel’. u־had l-yamat hadi xella midumm carbacin cam hadi f-l-hal si tlatin cam a-iban-li mdi l-msilmin a-icarfu fayn had l-motac ta huma a-itelcu a-izuru. u-ka-izibu-l-msilmin waxxa-1- begra di kant ma ka-t welds, ka-irebtu-ha temma ka- ibittu-ha femma ka-ibitu-ha temma merbuta ul-gedda baca a-timsi a-fhel. dabba 1-yum 1-msilmin ketra ka- izuru had l-motac kter minna hna 1-yhud. hna had lo’ot had ziha d-had l-motac candna nuba f-l-cam f-hillula d־Rebbi Simcun bar Yuhay.
f-liyam, ka-nsemca, f-liyam d-l-himla 1-kbira kanu ihemlu 1-widan bazzaf. u-mnor ma hemlu-1-widan kanu dabba 1-yhtid kullhum kan lihiid di-hebb-lu kiill cam yimsi izur Rabbi cAmran bin Diwan bhal di’ s-saca kan ma kayns tumubilat, kanu a-imsiw cal bhayim u-kanu ka-i’etcu wahed l־wad, wad Sbu din huwa ka-igiiz cala Su’l-arba’ ziha d-Petizan — a-iban-li ya' kanu a-iguzu cala Su’ l-arbac. hadak l-cam di hmelf 1-himla d-l-wad n’ulu tiyyehf kull-si ul־wad waxxa b-l-bhTma kan ihfaz ikun l-’ettacdi ’ettaca-hum mhif ila kan l-ma-’wi u-n’atact 1-bhima yi’eder ycabbi-ha. kanu ikunu l-mcallemin din huma ka-icarfu i’ettcu-l-wad ka-i’ttac 1-bnadim cell bhima dyalu. hadak l-cam fa-hed msaw n-nas masi izuru Rabbi cAmran uslu 1-wad di ziht Su’ l-arbac u-ma ’edrus y’ettcu-h. l-’ettac ’alu-lum: 1-wad hamil bazzaf.
za huma gelsu temma b-wahed sacar kbir ka- ixemmemu kifas had l'am masi ibetlu z-ziyara d-Rabbi cAmran. hadik l-lila huma ra’din temma u-za-hum Rabbi cAmran bin Diwan ba-halom f-l-hlam. ,al-lum:
m a 'andkums calas ma thuwwelu u-ma candkums calas tsacbu bazzaf. aziw, hani f-z-zbel-l-kbir, hani f-Sfru :-z-zbel-I-kbir femma. f-sbah huma telcu lihud 1-z-zbel- l-kbir huma sabu awddi wahed zbel mehlul. madak liyam l-’addam ka-itsemma z-zbel d-Rabbi cAmran bin Diwan. ’al-lum di-zi izur-ni f-Wezzan izber-ni f-z-zbel 1-kbir.
kif txel 1-z-zbel 1-kbir d-cell-iddlk limniya. hadak l-motac d-Rabbi cAmran bin Diwan ul-axor duk 1- haxamim 1-oxrin.
תרגום
שמעתי מהוריי שהמקרה הזה קרה לפני 472 שנה. [כלומר בשנת 1500 זמן קצר אחר הגירוש] הייתה קבוצה של עשרה חכמים בחורים שהיו לומדים קבלה. לא היו יכולים ללמוד אותה בתוך העיר כי לא יכלו לתת לאיש להפריע להם. היו יוצאים אל מחוץ לעיר, למקום שומם, ללמוד במשך כל השבוע. ביום שישי בערב היו חוזרים למלאח לעבור את השבת. שבת אחת לא חזרו.
חכמי העיר ורבניה דנו בגורל החכמים במשך כל אותו לילה. ״ללא ספק תפסו אותם ׳בנדיטים׳ והרגום או עשו להם דבר־מה״, אמרו. ובכן עשו שאלת חלום, ואפילו צמו. איך צמו ואיך עשו שאלת חלום בדבר זה? לילה אחד רב העיר נרדם בעודו יושב, וראה אחד מהם בחלומו. ״אין לכם על מה לדאוג אנחנו בהר הגדול במערד המכונה מערת מימאן. למדנו בתוכה, ובגלל אהבת ה׳ אותנו נסגרה האדמה מעלינו״.
הערת המחברים: ההר הגדול ששמו הגאוגרפי הוא זבל בינה נמצא מאחורי בית־הקברות היהודי, בערך ק״מ אחד צפונה לעיר בדרך לעיר פאס. המערה שבתוכו מכונה בפי היהודים לכף או המערה, והמוסלמים מכנים אותה ״מערת היהודים״. בראשית המאה הזו הכריז השריף מוחמד אל־כיתאני על כך שמערה זו היא מקום קברו של הנביא דניאל ועליה להיקרא ״מערת המאמין״(כף אל־מואמין, הווה אומר המוסלמי), על כן המספר קורא לה מימאן. על נושא פולחן המערות ראה: וסטרמרק, 1, עמ׳ 73-72; ובסביבות צפרו, ראה: ברונו, עמ׳ 143-137.
למחרת עלו חכמי העיר והנה הם רואים את ההר ופיו פתוח. נכנסו בפנים וראו אבנים ויונים מעליהם, והיונים עפו מעל ראשיהם.
יהודי אחד מצפרו עלה פעם לבקר בהר מוקדם בבוקר. כשעלה נכנס אל תוך ההר וראה שם את היונים וראה חכמים קוראים. אז הוא יצא והתחיל לספר לאנשים: ״בואו וראו מה נעשה בתוך ההר הגדול. יש חכמים הלומדים שב, בואו וראו״. נכנסו אך לא מצאו דבר. אותו יהודי לא גמר את השנה. הוא נפטר במחצית השנה כיוון שגילה את הסוד.
מאז היהודים עולים לרגל לצד השני של ההר. אנשים אשר היה להם איזה דבר שהוא היו עולים ערב ההילולה ולנים שם. כל מי שהיה לו פגע היה עולה לשם. היו אנשים שהיו משאירים שם תינוקות וילדים משלהם שהיו חולים מאוד ואשר רופא לא יכול היה לרפאם. היו קושרים אותם שם ומשאירים אותם למשך כל הלילה. ובבוקר כל מי שהיה אילם יכול היה לדבר וכל מי שהיה חולה נרפא.
בימינו, מאז נודע למוסלמים על קורות המקום הזה, לפני כשלושים או ארבעים שנה אני חושב, גם הם עולים לרגל. המוסלמים אפילו מעלים פרה עקרה. קושרים אותה שם ועוזבים אותה כך משך הלילה. למחרת היא כבר בהיריון. עכשיו המוסלמים על פי רוב הם אשר מבקרים במקום הזה, יותר מאשר יהודים. בתקופה זו יש לנו מועד אחד במשך השנה שאנו הולכים לשם, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי.
שמעתי שבזמן המבול הגדול עלו הנהרות על גדותיהם. היה זה בדיוק בעת שכל היהודים כמנהגם מדי שנה בשנה היו בדרכם לעלייה לקבר של רבי עמרם בן דיוואן. באותו זמן לא היו מכוניות אלא היו רוכבים על בהמות. היה עליהם לחצות את הנהר, נהר סבו אשר זרם דרך סוק אל ארבע בכיוון של פטיז'אן אני חושב, האם לא כך? היה עליהם לעבור את סוק אל ארבע. באותה שנה, כאשר הנהר עלה על גדותיו, הכול נסחף כפי שסיפרו. אפילו אדם רכוב על בהמה היה זקוק ל־ferymen לעבור לצד השני של הנהר, כי כאשר הזרם היה חזק ובהמה ניסתה לחצותו היא הייתה יכולה להיסחף. היו אנשים מנוסים אשר ידעו איך להעביר אנשים על בהמות אל הצד השני. אותה שנה לא נמצא איש. כאשר הגיעו עולי־הרגל לנהר בדרכם לקברו של רבי עמרם דרך סוק אל ארבע לא יכלו לחצותו. ה־ferymen אמרו להם ״הנהר גבוה מדי״, אז ישבו שם בצער גדול ובדאגה איך יבטלו את העלייה לרגל לרבי עמרם. באותו לילה, בהיותם ישנים שם, בא אליהם רבי עמרם בחלום ואמר להם: ״ראו־נא, אין לכם על מה להצטער ולדאוג. בואו, אני ב׳הר הגדול' אני ממש בצפרו שם בהר הגדול״. למחרת בבוקר הלכו היהודים אל ההר הגדול, והנה מצאו שם פתח בתוך ההר.
מאותו יום והלאה נקרא ההר ההוא הר רבי עמרם בן דיוואן. הוא אמר להם: ״מי שעולה לרגל אל ווזאן, יכול למצוא אותי כאן בהר הגדול״.
איך נכנסים אל תוך ההר? הכניסה היא בצד הימני, שם מקומו של הרב עמרם בן דיוואן; הצד השני הוא של החכמים האחרים.
סיכום
התופעה של למדנים וקדושים שנקברו במערות בהרים שנסגרו עליהם רווחת בפולקלור היהודי והבינלאומי ומתגלמת באגדת Seven Sleepers of Ephesus. ראה את האגדה על רבי עקיבא: כאשר אליהו הנביא ראה שרבי עקיבא מת בבית־הסוהר, הוא בא לתלמידו של עקיבא, רבי יהושע הגירסי, להודיע לו. הלכו השניים לאותו בית־סוהר. השומר והאסירים נרדמו שם. הם העבירו את רבי עקיבא להר ב״גרסה״, ממערב לטבריה, ושם נפתחה לפניהם מערה, ובתוכה הם ראו כיסא, שולחן, מנורה ומיטה. הם הניחו את רבי עקיבא על המיטה, וכאשר יצאו נדלקה המנורה והמערה נסגרה. באגדה זו מופיעים המוטיבים השונים הקשורים בטקסט שלפנינו, של הר ומערה בו, של למידה של חכם או חכמים בתוך בדידות המערה ושל מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא.
גם מוטיב הטאבו נגד הפרת הסוד, הטאבו השמיעתי, מקובל הוא על בני מיעוטים למיניהם. המושג של סודיות רווח בתחום המחשבה הדתית. אכן קשה עונשו של מגלה הסוד בסיפור שלפנינו, ואמנם אין כמעט למצוא סיפור שבו מגלה הסוד לא בא על עונשו.
נפוץ ביותר הסיפור שלפיו רב שנפטר המשיך לבוא אל אשתו בכל שבת לקדש לה על היין. משהפצירו שכניה בה לגלות להם של מי הקול שהם שומעים, והיא סיפרה להם, הפסיק הוא לבוא. ראה הערה 25 לעיל.
עם התרוקנותה של צפרו מאוכלוסייתה היהודית התושבים המוסלמיים ממשיכים לעלות לרגל להר הכביר, וכך משתמרת האגדה סביבו.
פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו
ידידה ונעם סטילמן
עמוד 146
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שטרית.
יוסף שיטרית.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית
יוסף שיטרית
השכלה עברית וציונות סוף המאה התשע־עשרה.
שתי תנועות פנים־יהודיות עיצבו את עולמה של היהדות החילונית בעת החדשה: תנועת ההשכלה העברית על חוגיה הרעיוניים השונים, ולאחריה הציונות המדינית. שתי התנועות נישאו על גבי זרמים רעיוניים תוססים ומתסיסים, שדגלו בצורות שונות של תחייה לאומית והשפיעו השפעה מכרעת על דמותה של המנהיגות התרבותית והמדינית של יהדות אירופה בשתי המאות האחרונות. שתי התנועות צמחו והתפתחו באירופה, ונתנו מענה ללבטיהם ולתהיותיהם של אותם חוגים קהילתיים שטעמו מן התרבות האירופית החילונית שלאחר עידן האורות וההשכלה ולאחר תהפוכותיה של המהפכה הצרפתית. לצד דפוסיה הכלליים של המודרניזציה באירופה סללו שתי התנועות מסלול מרכזי נוסף — יהודי פנימי ברובו — לתהליך המודרניזציה האינטנסיבי ולחילון שעברו הקהילות היהודיות באירופה במאתיים השנים האחרונות.
לכאורה, ייראה כבלתי רלוונטי לחלוטין לבדוק את רישומן של שתי תנועות אלה בקהילות יהודיות רחוקות כל כך מההוויה ומההתנסות היהודית האירופית, כמו הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה. אולם חוגי משכילים עבריים שונים שקמו בארצות אלה והתייחסו במישרין לשתי התנועות האלה בסביבות שנת 1900 השאירו את רישומם על התפתחותה של יהדות צפון־אפריקה. ברשימה זאת נתמקד בחוגים שצמחו במרוקו — בדרום מרוקו במיוחד — לקראת סוף המאה ה־19, ובעיקרו של דבר בהתבטאויות העיתונאיות והספרותיות שליוו את פעילותם, ומהן נביא טקסטים בסיסיים ומשמעותיים אחדים. להתפתחותן של התופעות הנדונות ברחבי צפון־אפריקה בכלל יוקדש בקרוב מחקר נוסף. מעבר לחשיפה זאת תועלה כאן הטענה המרכזית, שראשית ההתארגנות הציונית במרוקו קשורה קשר ישיר לניצני ההשכלה העברית שהנצו שם בקהילות שונות, ולא צמחה בחינת יש מאין, כפי שהדבר מתקבל מעיון במחקרים השונים שהוקדשו בשנים האחרונות לתיאור ההתארגנות הציונית במרוקו.
- 2. לאופיה של תנועת ההשכלה
העברית במרוקו
א. האם התקיימה תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה ה־19?
מחקרים קודמים שהקדשתי לתיאור הדמויות ולתהליכים שקבעו את אופייה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 הביאו אחדים להעלות ספקות[הספקות הושמעו בעל־פה מפי מגיבים שונים על מאמריי והרצאות״ שהקדשתי לנושא.] בדבר קיומה במרוקו של תנועה כזאת, בטענה שחוגים אלה שקמו במרוקו רחוקים היו מהאידיאולוגיה המשכילית המקובלת והידועה שהתפתחה באירופה במאה ה־19 בעיקר, ושכל כולה משכה לעבר החילון של החיים היהודיים ולעבר התבוללות תרבותית מואצת. אכן, אם זאת היא הדמות והתדמית העיקרית של תנועת ההשכלה העברית האירופית, הרי דפוסיה של התנועה במרוקו רחוקים מלשקף את התכונות האלה, שכן שאיפותיהם והצהרותיהם המפורשות של חוגי המשכילים העבריים במרוקו עומדות בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה זאת של ניתוק החברה היהודית ממעייניה הדתיים. ססמתם המובלעת הייתה להפך: שילוב של המסורת הדתית היהודית הצרופה עם היבטים שונים של המודרניות.
בראשיתה של הפעילות המשכילית במוגאדור, שהתקיימה אז כנראה בחשאי ובתנאים של מחתרת למחצה, האשימו חברי הקהילה את המשכילים העבריים בכפירה ובאפיקורסות, וזאת כהד ברור לתחושת סכנת הינתקותם של צעירים אלה מצור מחצבתם. אולם דבריהם המוסמכים של חוגי המשכילים היו ערים לאבסורד ולאופי המעליל של האשמות אלה, דחו אותן בשאט נפש והצהירו קבל עם ועדה על שמירה מדוקדקת של קיום המצוות ועל אמונתם הצרופה באלוהי ישראל, ואף הוכיחו זאת בחייהם היומיומיים ובאישיותם, שהייתה לאחר מכן למקור להערצה והוקרה בקהילה. אולם, עם כל הזדעזעותם מהאשמות־שווא אלה ודחייתן על הסף, לא נרתעו המשכילים מלייחס את פעילותם לתנועת ההשכלה העברית הרחבה ולהתהדר בשמה. הם היטיבו להכיר את דפוסיה האישיים, היצירתיים־תרבותיים והחברתיים באירופה עקב הקריאה בספרות ההשכלה ובעיתונות העברית של סוף המאה ה־ 19, והעלו על נס בכתביהם את פעילותם ואת חוויותיהם המשכיליות.
הערת המחבר: ראה: שיטרית, שירי דודים; שיטרית, אפריון — על אישיותו ופועלו של רד״א. על מצבתו של רד״א, שנפטר ביום ה׳ עשרה בניסן ת״ש, בן יותר משמונים שנה, רשם המקונן: ״…ילאה כל עט לתאר מהלליו חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה הלא הם כתובים בספרו וקראם שירי דודים מעין מתגבר בזוהר הקדוש וכתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו זכה וזיכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ובדעת ובכל מלאכה חכמתו בנין הוד וציוריו לאיש מצור…״. נוסח המצבה יתפרסם במלואו בקרוב בכתב־העת מסורות, במסגרת עבודו משותפת של חברי משלחת מחקר למרוקו שכללה אותי, את פרופ' משה בר־אשר ואת ד״ר יעקב בן טולילה, יחד עם נוסחיהן שק עשרות מצבות רבות נוספות ממרוקו.ע"כ
בהגדרתם המובלעת של ההשכלה העברית כפי שהם הזדהו אתה ופעלו לאורה, הם לא ראו כל קשר הכרחי בין קיומה של פעילות משכילית עברית אינטנסיבית לבין התנהגות פורקת עול. בתנאים החברתיים־תרבותיים ששררו בסוף המאה ה־19 בקהילות היהודיות במרוקו זה גם היה כמעט בלתי אפשרי, שכן כל אושיות החברה היהודית הרבנית והחברה המוסלמית הסובבת גם יחד היו טבועות בחותם הדתיות, ובשתי החברות לא התקיימו עדיין חוגים חילוניים או מתבוללים שהיו יכולים להשפיע במישרין ולשמש מקור השראה למשכילים העבריים התוססים. כל דגמי החיקוי שהיו קרובים או סמוכים להם היו רחוקים מלהיות מנותקים מזיקתם הדתית־מסורתית של החיים ושל החוויות הרוחניות־אינטלקטואליות. גם בתי־הספר שהוקמו ונסגרו לחליפין במוגאדור עד לסוף המאה ה־19 לא הספיקו להצמיח עדיין — שלא כמו בקהילות יהודיות אחרות — דור של צעירים תלושים ומנותקים ממסורתם הדתית והקהילתית
אם אכן דחו כך המשכילים העבריים את אופיה המרכזי המקובל של ההשכלה העברית, האם ראוי הוא שנמשיך ונכנה אותם בשם מחייב ומרחיק לכת כל כך? האם לא יהיה זה אנאכרוניזם ואף סילוף המציאות החברתית תרבותית וערבוב מין בשאינו מינו ? התשובה לתהיות אלה היא לגבי דידי לאו רבתי, שכן פרט להזדהותם ולהגדרה העצמית המפורשת כמשכילים עבריים — ויש לפחות לכבד את הגדרתם העצמית — קיימו חוגים אלה בפעילוח המשכילית תכונות נוספות מזהות לא פחות ומרכזיות לא פחות של תנועת ההשכלה העברית האירופית: התפעמו חושפנית מהחכמות החילוניות, לימוד מודרני של הלשון העברית והשימוש בה, וכן הרצון לתיקון חברתי־לאומי של הקהילות היהודיות ושל גורל העם היהודי בכלל.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית
יוסף שיטרית.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית-יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה
ב. התמורות המנטליות
אשר לממד האישי־חווייתי של ההשכלה, שהיה למעש היסוד הראשון שעליו צמחה והתפתחה באירופה התנוע החברתית־תרבותית הכללית וששורשיו נטועים עו בתקופת הרנסנס, אין כשיריו החושפניים של ר׳ דוד אלקאים, שנכתבו בעיצומן של התנסויותיו המשכיליוו כדי לשתף אותנו בסערות הנפשיות שחוו משכילים עבריים במוגאדור בפרט ובמרוקו בכלל, שעה שגילו את ספרות החכמה וההשכלה ושקעו בקריאתה. ספרות זאת לא הייתה מצומצמת כלל בחוגים אלה. פרט לעדויות העקיפות והישירות לתפוצתה של ספרות ההשכלה ושל העיתונות העברית במוגאדור ובמרוקו בכלל, שהובאו במקום אחר, גילוים זה לא כבר בארץ של שרידי ספריות שהובא ממוגאדור מאפשר לנו לעמוד על היקף הספרות הזאת שהגיעה לידיהם של חובבי ההשכלה העברית. נמצאה אצלם ספרות שימושית כספרי לשון ודקדוק עברי, ספרי מדע פופולרי וספרות יפה.
העיון בספרות זאת היווה מעין טקס מעבר לעולמה הרוחני־תרבותי של תנועת ההשכלה העברית עבור כל אלה שהשתייכו לחוגים המשכיליים. עיון זה התקיים כנראה הן במשותף והן ברשות היחיד, וזימן למשכילים הצעירים חוויות אינטלקטואליות שהיו ביסוד התמורות המנטליות שקבעו את עולמם הרוחני־תרבותי החדש וקירבו אותם לשאיפותיה החברתיות־תרבותיות של תנועת ההשכלה. הד ברור לתסיסה רוחנית־אינטלקטואלית זאת של המשכיל המתחיל הוא השיר שיובא כאן, שהוא אחד מני רבים שהקדיש ר׳ דוד אלקאים להשכלה, ואחד מהליריים ביותר שנכתבו בשירה העברית בצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. בשירו ר׳ דוד אלקאים נותן ביטוי קולע וממצה לבעיות הפסיכולוגיות ולבעיות החברתיות שבהן נתקלו ראשוני המשכילים העבריים במוגאדור ואולי במרוקו בכלל.
״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר.״
סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא פמוהזתי״
שיר על החכמה וההשכלה
הכתובת: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים, ובעת יטיף המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר״.
סי׳ [=סימן]: אני דוד קים. קד [=מנגינה ומשקל]: ״אמאלכי הוואך פנאני וסרא
פמוהזתי״(שירי דודים, עמי 166-164)
"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ אוֹר זוֹרַחַת
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי / לוּלֵא כִּי יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי רָקַח מֶרְקַחַת.
לחרבא עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.
5- נֵר צֶדֶק לְעֻמָּתִי / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת,
תּוֹרֶה דֶּרֶךְ חֶשְׁכָתִי, / כֹּחַ לוֹבֶשֶׁת.
תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.
יוֹמִי וְלֵילִי טִפַּחְתִּי רִבִּיתִי, כְּשׁוֹשַׁנָּה יִרְחָתִי: / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת.
נַפְשִׁי מִמַּרְבִּית אַהֲבָתָהּ נַחֲלִיתִי, עֲלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי רַבָּה נִזְנַחַת.
10-וְאִם רְחוֹקָה הִיא בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי, אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: מְקוֹר הָבֵן אַיֵּה לָקַחַת.
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עֲלֵי נַפְשִׁי רָוִיתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמֹּר בּוֹ נִמְשַׁחַת,
עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, / נִיב מְפָרֶשֶׁת.
גַּם רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת,
וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי / כְּבַת יוֹרֶשֶׁת.
15- וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קָצֶה בָּאתִי; / אָכֵן אֲרֻכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.
אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי; / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי, / רֵיחֵי נָמֵר וְטַעֲמֵי נִשְׁחָת.
לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי; / רֶגֶל זָרִים עֲלֵי פּוֹסַחַת.
וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי / רַב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי, / חֶבְרַת הָבֵּין נִקְרֵאָה שַׁחַת.
עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.
דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי / הָגוּת אֲרֶשֶׁת,
20-שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת;
לְאֵל חָשְׁבוּ מִלָּתִי / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.
קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי! / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת.
תּוֹרָה הָיְתָה חֹטֶר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחֻוקָּהּ לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָּן תִּקְוָה תּוֹךְ לֵב צוֹמַחַת.
מִלִּבִּי וּמִפְּנֵי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוַת עֲבוֹדָתִי; / אֲהַבְתִּיהָ בְּעַיִן נִפְקַחַת.
25-וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה כְּגֶפֶן סוֹרַחַת.
עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.
יוֹשֵׁב שַׁחַק שָׁאַלְתִּי / מֵעַל יַבֶּשֶׁת,
הֵאִיר אוֹרִי,קָדַרְתִּי, / בְּלָשׁוֹן לוֹחֶשֶׁת.
רַעְיוֹן טוֹב שֶׁהַמְטָרָתִי / פָרָשׂ לִי רֶשֶׁת.
מֵעֵת אַשְׁרֵי סָרִים כֹּל לְמִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִּבְרִיתִי, / תֹּאַר טוֹב נָתְנוּ לִי כְּפַחַת.
30-וְעֵץ גַּפְנִי בֵּין עֲצֵי זֵיתִים שַׂמְתִּי, / בְּכַרְמֵיהֶם נָטַעְתִּי, / נֶחֱשָׁב נֶטַע זָר כְּסַפַּחַת.
פִּרְחֵי אֲלֻמּוֹת חָכְמָתָם הִבַּטְתִּי, / עַל רֹאשָׁם כֶּתֶר תַּתִּי, / כְּקַרְנֵי פָּרָה מְנַגַּחַת.
אַקְוֶה עֶדְנָה אַחֲרֵי בְּלוּתִי, / אֵיכוּתִי וּמַהוּתִי; / אֶרְאֶה סוֹפָם נַפְשִׁי בּוֹטַחַת.
אַחַת בָּחַרְתִּי שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיהָ לִי מִטְפַּחַת.
אָנָּא ה' הַקֶּשֶׁב לְשַׁוְעָתִי / וְקָבַל תְּפִלָּתִי, / כִּמְפַלֵּל עַל כַּד וְצַפַּחַת.
35-וּבְנָהּ מַהֵר עִיר מִקְדָּשִׁי חֶמְדָּתִי, / הָיְתָה רֵאשִׁית מַמְלַכְתִּי; / עַד אָן בִּתְהוֹם רוֹבֶצֶת?
עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי בוֹ אָזַרְתִּי בוֹ מִבְטָחִי,
עוֹז שַׂמְתִּי חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.
1-אמרתי … מתלקחת: המשורר מתאר את התלהבותו והתפעמותו הכפייתית כמעט מספרות החכמה וההשכלה, עד כי הפך עיסוק זה לעיסוקו הבלבדי; אמרתי אחכמה: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בגללה אצתי: השווה ״לא אצתי מרעה אחריך״ (ירמיה יז, טז); חמדת לבבי זרתי: כוונתו של המשורר כנראה להזנחתו הזמנית של לימוד התורה כדי להתמסר לספרות החכמה וההשכלה — על דרך ״רוחי זרה לאשתי״ (איוב יט, יז); אשה בקרבי מתלקחת: ע״פ ״ואש מתלקחת בתוך הברד״ (שמות ט, כד).
2-קצור קצרה … אור זורחת: חוסר הידיעה המלא שבו היה נתון כשהתחיל בעיסוקו גרם לו התרוצצות בלתי פוסקת להכרת הדרך שתוציא אותו מחשכת בורותו; קצור קצרה בינתי: ע״פ ״הקצור קצרה ידי מפדות?״ (ישעיה נ, ב); קדם ואחור רצתי: ע״פ ״אחור וקדם צרתני״ (תהלים קלט, ה); איזה הדרך אור זורחת: ע״פ ״זרח בחשך אור לישרים״ (תהלים קיב, ד), ״וזרח בשמש אורך״ (ישעיה נח, י); איזה הדרך: ע״פ ״אי־זה הדרך ישכן אור״ (איוב לח, יט).
3-כבוא עיר … עיר נדחת: ברוב התלהבותו חשב המשורר שהעיסוק בספרות החכמה וההשכלה יביא לו את השקט הנפשי שהוא ביקש לחיפושיו האינטלקטואליים, אלא הייתה זאת אשליה בלבד, שכן ממדיה של החכמה רחבים והשגתה קשה ומייגעת; כבוא עיר מקלט: ע״פ ״לנוס אל עיר מקלטו״ (במדבר לה, לב); בקשתי ומצאתי: על דרך ״בקשתיו ולא מצאתיו״(שיר השירים ג, א, ב), ״בקשתיהו ולא מצאתיהו״ (שם ה, ו).
4-יומם ולילה … רקח מרקחת: למרות מאמציו הנמשכים והבלתי נלאים של המשורר לחדור לעולמה המפתה של החכמה ולשקוע בתוכו, הוא נחל רק מבוכה ומפח נפש; תוך יערה טבעתי: על דרך ״ויטבל אותה ביערת דבש״ (שמואל א יד, כז); אך ערפל החתלתי: ע״פ ״ענן לבושו וערפל חתולתו״ (איוב לח, ט); רקח מרקחת: ע״פ ״רקח מרקחת מעשה רקח״ (שמות ל, כה).
רפרין: ענף ערכה … כפורחת: עם ישראל פיתח תחום אינטלקטואלי חדש, שהמשורר התמסר לו כל כולו, נתן אותו בראש כל מעייניו וחשב אותו למקור כוח הולך ומתגבר; בו אזרתי: החזקתי והתחזקתי, על דרך ״לבש ה׳ עז התאזר״ (תהלים צג, א); בו מבטחי: ע״פ ״ביראת ה׳ מבטח עז״ (משלי יד, כו); כפורחת: ע״פ ״והיא כפרחת עלתה נצה״ (בראשית מ, י).
5-נר צדק לעומתי: ע״פ ״נר לרגלי דבריך״(תהלים קיט, קה); בעת נדרשת: ע״פ ״ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה״ (קהלת א, יג).
6-תורה דרך חשבתי: ע״פ ״יהי דרכם חשך וחלקלקות״ (תהלים לה, ו); כח לובשת: על דרך ״צדק לבשתי וילבשני״ (איוב כט, יד), ״והוד והדר תלבש״ (איוב מ, י).
7-תגן לי ולחטאתי: תגן עלי מפני חטאי ופשעי, כנראה ע״פ ״ונסלח לו מחטאתו אשר חטא״ (ויקרא יט, כב); חיש מקוששת: צירוף קשה להבנה — אולי: החכמה גורמת להשגה מהירה של תוצאות, כמקושש המיומן, או: אוספת אליה חיש מהר.
8-יומי ולילי… לב משמחת: המשורר מתאר את התעסקותו המוגברת בחכמה ובהשכלה שהגיעה לידי התמכרות כמעט; יומי ולילי: ע״פ ״ויום ולילה לא ישבתו״ (בראשית ח, כב); טפחתי רביתי: ע״פ ״אשר טפחתי ורביתי״ (איכה ב, כב); כשושנה ירחתי: הידפתי ריח כשושנה, היינו קרנתי מאושר; במקום ״הרחתי״ — מחידושיו של רד״א, ע״פ ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״ (שמואל א כו, יט); קראתיה לב משמחת: על דרך ״ויין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו) וע״פ ״אהב חכמה ישמח אביו״(משלי כט, ג), ״חכם בני ושמח לבי״ (משלי כז, יא).
9-נפשי… רבה נזנחת: העיסוק בחכמה ובהשכלה ריתק אותו כל כך, עד שזה השפיע לרעה על בריאותו: נפשי… נחליתי: על דרך ״ואני דניאל נהייתי ונתליתי ימים״(דניאל ח, כז); גוף ראשון במקום גוף שלישי לאחר ״נפשי״ — על דרך ״נפשי אויתך בלילה״ (ישעיה כו, ט), ״נפשי בתוך לבאים אשכבה״ (תהלים נז, ז): ממרבית: מרוב, ע״פ ״לא הגד לי חצי מרבית חכמתך״ (דברי הימים ב ט, ו): עלי ערשי נרדמתי: על דרך ״בדמעתי ערשי אמסה״ (תהלים ו, ז); כלתה רוחי: ע״פ ״מהר ענני כלתה רוחי״ (תהלים קמג, ז), ״נכספה גם כלתה נפשי״ (שם פד, ג); רבה נזנחת: ע״פ ״למה ה׳ תזנח נפשי״ (תהלים פח, טו), ״ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה״ (איכה ג, יז).
10-ואם רחוקה … איה לקחת: אולם ככל שהעמיק המשורר לחדור לעומקן ולפשרן של החכמות החדשות, כן רבו תסכוליו והתלבטויותיו: ואם רחוקה היא: ע״פ ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״(קהלת ז, כג); בה התבוננתי: ע״פ ״התבוננת עד רחבי ארץ״ (איוב לח, יח); מקור הבין איה לקחת: על דרך ״והמה רעים לא ידעו הבין״(ישעיה נו. יא).
11-רוח שדי … בו נמשחת: עיסוקו זה של המשורר התנהל מתוך אמונה מלאה באלוהי ישראל, ועצם העיסוק זימן לו חיים רוחניים עשירים ומרעננים, כאילו נברא מחדש: רוח שדי רחפה במרום שבתי: ע״פ ״ורוח אלהים מרחפת על פני תהום״ (בראשית א, ב): עלי נפשי רויתי: ע״פ ״כי הרויתי נפש עיפה״ (ירמיה לא, כה); כשמן המור בו נמשחת: ע״פ ״משחך אלהים אלהיך שמן ששון״ (תהלים מה, ח).
12-דומם קשב קשבתי, ניב מפרשת: עיסוקו בספרות ההשכלה התנהל בהתרכזות רבה; קשב קשבתי: ע״פ ״והקשיב קשב רב קשב״ (ישעיה כא, ז); ניב מפרשת: רד״א מתכוון כאן כנראה למילונים עבריים ולחיבורים לקסיקוגרפיים שונים שיצאו לאור במאה ה־19 ושהיו חלק מהותי מספרייתו של המשכיל העברי במוגאדור.
13-גם רוחי ונשמתי רגש רוגשת: התרגשותו והתפעמותו של המשורר הייתה מרובה שעה שעסק בחכמת ההשכלה.
14-וכן רבתה שמחתי כבת יורשת: אושרי הרוחני היה ללא גבול ודמה אז לאושרה של בת היורשת את אביה, דבר נדיר, שכן עדיפותם של הבנים על פני הבנות קבועה בחוק העברי; כבת יורשת: ע״פ ״וכל בת ירשת נחלה״ (במדבר לו, ח).
15-ומעט קט … היא נשטחת: ההתקדמות המהירה שהשיג בעיסוקו האינטנסיבי בספרות ההשכלה גרמה לו לחשוב שהוא התקרב להבנה מלאה וממצה של ספרות החכמה הרחבה מני ים; ומעט קט: ע״פ ״כמעט קט ותשחתי מהן״ (יחזקאל טז, מז); כי עדי קצה באתי: ע״פ ״ובא עד קצו ואין עוזר לו״ (דניאל יא, מה); אכן ארכה: ע״פ ״ארכה מארץ מדה״ (איוב יא, ט).
16-אולתי… וטעמי נשחת: המשורר מודה בפה מלא שהייתה זו יוהרה רבה מצדו לחשוב שיתגבר כה מהר על עומקה ומורכבותה של חכמת ההשכלה; אולתי וכסלתי היא גלותי: ע״פ ״אולת כסילים אולת״(משלי יד, כד), ״ואל ישובו לכסלה״(תהלים פה, ט); שמעתי ונוכחתי: על דרך ״ולא למשמע אזני יוכיח״ (ישעיה יא, ג); ריחי נמר ומעמי נשחת: על דרך ״עמד טעמו וריחו לא נמר״ (ירמיה מח, יא).
17-לא זו… עלי פוסחת: מלבד יהירותו, שלא היה לה יסוד, התרגשה עליו צרה נוספת, כאשר אנשי קהילתו התחילו לחשוד בו בגלל התמסרותו לספרות ההשכלה, והתנכרו לו; שמעתי ונרגזתי: ע״פ ״שמעתי ותרגז בטני״(חבקוק ג, טז); ראיתי ונבהלתי: ע״פ ״נעויתי משמע נבהלתי מראות״ (ישעיה כא, ג); רגל זרים עלי פוסחת: ע״פ ״כי זרים קמו עלי״ (תהלים נד, ה).
18-ורעה חולה … נקראה שחת: העלילה שהעלילו עליו בני קהילתו, כאילו הוא משחית את דרכיו ומתעסק בחכמות אפיקורסיות יחד עם חבריו המשכילים, העכירה את רוחו; רעה חולה: ע״פ ״וגם זה רעה חולה כלעמת שבא כן ילך״ (קהלת ה, טו); הוספתי רב יגון על אנחתי: ע״פ ״כי יסף ה׳ יגון על מכאובי״ (ירמיה מה, ג), ״ונסו יגון ואנחה״ (ישעיה לה, י); חברת הבין: כינוי לחוג המשכילים במוגאדור, שכן הם התכנסו לעתים ללמוד ולעיין ביחד בספרות ההשכלה; נקראה שחת: ע״פ ״לשחת קראתי אבי אתה״ (איוב יז, יד).
19-דרשתי בחברתי הגות ארשת: ע״פ ״וארשת שפתיו לא מנעת״ (תהלים כא, ג) — כאן המשורר רומז לניסיונות שניסו חברי חוג המשכילים במוגאדור לדבר ביניהם בלשון הקודש.
20-שן חרקו להותי ועין לוטשת: בני הקהילה שחשדו בו וכינו אותו אפיקורוס הוציאו את דיבתו רעה על לא עוול בכפו; שן חרקו להותי: ע״פ ״בחנפי לעני… חרק עלי שנימו״(תהלים לה, טז); ועין לוטשת: ע״פ ״צרי ילטוש עיניו לו״(איוב טז, ט); להותי: מה שחשבו להוותו ולמעשה הרע שעשה כביכול.
21-לאל חשבו מלתי ולדת מכחשת: גם לאחר שהכחיש את החשדות וההאשמות שהטיחו בו בני הקהילה, הם לא נתנו בו אמון והמשיכו להחזיק בדעה שהוא כפר בעיקר ויצא לתרבות רעה; לאל חשבו מלתי: ע״פ ״מי יכזיבני וישם לאל מלתי״ (איוב כד, כה); ולדת מכחשת: ע״פ ״כחשו בה׳ ואמרו לוא הוא״ (ירמיה ה, יב).
22-קים חי … אהל נמתחת: המשורר נשבע שמעולם לא עלתה מחשבה כזאת בראשו וכי מעולם לא התכחש לדת היהודית האורתודוקסית שבצלה הוא חסה כל חייו; גויתי: גופי; כי דתי לא פרעתי: לא הפרתי, ע״פ ״ותפרעו כל עצתי״ (משלי א, כה), ״ריש וקלון פרע מוסר״ (שם יג, יח); צל היתה לי אהל נמתחת: ע״פ ״וימתחם כאהל לשבת״ (ישעיה מ, כב).
23-תורה היתה … לב צומחת: התורה והמצוות היו מאז ומתמיד לחם חוקו, והן שהפיחו בו תקווה ועודדו אותו במשך כל ימי חייו; תורה היתה חטר מקל תפארתי: ע״פ ״מטה עז מקל תפארה״ (ירמיה מח, יז); נצן תקוה תוך לב צומחת: ע״פ ״ויסע כעץ תקותי״ (איוב יט, י).
24-מלבי ומפני … בעין נפקחת: לא במחשבה ולא במעשה מעולם הוא לא הפסיק לקיים את המצוות; לספרות ההשכלה הוא מתמסר בעינים פקוחות וברוח ביקורתית; לא אצלתי: ע״פ ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ (קהלת ב, י); אהבתיה בעין נפקחת: ע״פ ״אז תפקחנה עיני עורים״ (ישעיה לה, ה).
25-ודי לי … כגפן סורחת: המשורר מוצא את נחמתו בחוג חבריו המשכילים, הקרובים לו בדעותיהם ובחוויותיהם המשכיליות והמעריכים אותו ומבקשים את קרבתו; גפן מורחת: ע״פ ״ויהי לגפן סורחת שפלת קומה״(יחזקאל יז, ו).
26-יושב שחק שאלתי מעל יבשת: יש להזיז את התיבה שאלתי לסוף השורה כדי ליישב את המבנה הרגיל של המבע: המשורר מתפלל לאל, יושב השחקים.
27-האיר אור קדרתי בלשון לוחשת: הצירוף בלשון לוחשת מורחק ממקומו הטבעי ליד שאלתי שבשורה הקודמת; אור קדרתי: ע״פ ״כל מאורי אור … אקדירם עליך״ (יחזקאל לב, ח).
28-רעיון טוב שהמטרתי פרש לי רשת: כוונתו של המשורר בעיסוקו בהשכלה הייתה טהורה וכשרה, אך בני קהילתו פירשו אותה אחרת וטפלו עליו אשמות־שווא; רעיון טוב שהמטרתי: על דרך המטאפורה ״ימטר על רשעים פחים״(תהלים יא, ו); פרש לי רשת: ע״פ ״ופרשתי עליו רשתי״ (יחזקאל יו, כ).
29-מעת אשרי… נתנו לי כפחת: המשורר מתאר את אושרו־נחמתו על כך שבתוך חוג המשכילים הוא נחשב למנהיג ולדובר הראשי (למעמד זה של מנהיג החוג הוא הגיע לאחר פטירתו של מייסד החוג ודוברו המובהק, יצחק בן יעיש הלוי, שנפטר ב־1895); אשרי: ע״פ ״באשרי כי אשרוני בנות״ (בראשית ל, יג); סרים כל למשמעתי: ע״פ ״וסר אל משמעתך ונכבד בביתך״ (שמואל א כב, יד); כלם באו בבריתי: ע״פ ״וכל העם אשר באו בברית״ (ירמיה לד, י); כפחת: פחת במקום פחה, מנהיג וראש החבורה; תאר טוב נתנו לי: על דרך ״כי לקח טוב נתתי לכם״(משלי ד, ב).
30-ועץ גפני … נטע זר כספחת: במקום להעריך את מאמציו של המשורר המשכיל, שניסה לרומם את קרנה של קהילתו דרך עיסוקו ויצירתו, בני הקהילה התנכרו לו ונטפלו אליו.
31-פרחי אלומות … פרה מנגחת: המשורר לועג למלעיזים עליו ולחכמתם ומלגלג עליהם; על ראשם כתר נתתי: ע״פ ״ואשר נתן כתר מלכות בראשו״ (אסתר ו, ח); כקרני פרה מנגחת: קרני פרה הוא שם של אחד מטעמי המקרא. הצימוד של התיבה מנגחת להרכב הופך אותו לביטוי לעגני מועצם במיוחד.
32-אקוה עדנה … נפשי בוטחת: המשורר מביע את תקוותו לשיבה טובה ומאחל סוף מר למלעיזים עליו; אקוה עדנה אחרי בלותי: ע״פ ״אחרי בלתי היתה לי עדנה״ (בראשית יח, כא); איכותי ומהותי: השוה ״הוא איכותו, הוא מהותו״ (עמנואל הרומי, ע״פ מילון אבן שושן).
33-אחת בחרתי… מטפחת: כנגד כל המתנכלים לו, המשורר מתהדר בשירה שבה הוא עוסק וביצירתו הוא המשמשות לו גם כמחסה מפני האכזבות וההאשמות; תוך חומתה נשגבתי: ע״פ ״הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו״ (משלי יח, יא); ולגו שמתיה לי מטפחת: על דרך ״ותשימי כארץ גוך׳ (ישעיה נא, כג).
34-אנא ה׳ … על כד וצפחת: המשורר מסיים את שירו בתפילה לה׳ שייעתר לתפילתו כמו שהוא נעתר לתפילתו של אליהו הנביא. כמפלל על כד וצפחת: ע״פ ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״ (מלכים א יז, טז).
35-ובנה מהר … עד אן בתהום רובצת: תפילתו אינה אישית בלבד אלא נוגעת גם לבניינה מחדש של ירושלים, המסמלת את עצמאותו של עם ישראל והשקועה עדיין בחורבן ובמצבה המשפיל.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית
יוסף שיטרית- שיר על החכמה וההשכלה
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית
ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
אם כי לא ניתן לכך ביטוי מפורש במרוקו, כל הפעילות המשכילית העברית הזאת צמחה בצלה של חדירת ההשכלה האירופית הכללית ובתחרות צפופה אתה. הגברת השפעתן של המעצמות הזרות במרוקו של המאה ה־19 דרך פיתוח יחסי המסחר ודרך מוסד החסות על אותם אזרחים מרוקניים — שרובם היו יהודים — ששירתו את האינטרסים שלהן, הייתה ללא כל ספק הגורם הראשון במעלה לחדירתם של ניצני המודרניזציה וההשכלה האירופית למרוקו. לאחר מכן, בשנות השישים והשבעים, הן רשת בתי־הספר הצרפתיים של כי״ח והן בתי־הספר ששפתם הייתה אנגלית התחילו לתת את רישומם על הקהילות שבהן הם הוקמו, והצמיחו שכבת משכילים שעיקר מטענם ההשכלתי כשיצאו מבית הספר היה ידע מסוים בשפה הצרפתית או בשפה האנגלית. לעומתם כל המשכילים העבריים שמדובר בהם כאן, במוגאדור ומחוצה לה — ללא יוצא מן הכלל כנראה — לא התחנכו בבתי־ספר אלה, שכן הם השתייכו לגילאים שקדמו להתבססותו של חינוך כי״ח בקהילותיהם. אף כי ידעו ברובם שפות זרות, הם רכשו ידע זה בצורה בלתי פורמלית תוך משאם ומתנם עם סוחרים ומבקרים אירופיים, כנראה. את השכלתם הבסיסית, הפורמלית והבלתי פורמלית כאחת, הם רכשו דרך החינוך המסורתי של הקהילה, שכל כולו היה מבוסס על לימוד הטקסטים העבריים־ארמיים המייסדים, הכשרה שציירה אותם בידע פסיבי נכבד בלשון העברית. המשכילים העבריים היו כולם אם כן תלמידי חכמים שהתוודעו לעולמה של ההשכלה העברית דרך קריאה סדירה בעיתונות ובספרות החכמה.
אולם הם לא הסתפקו בקריאת העיתונות והספרות העברית החדשה. הם חיברו רשימות, כתבות, הודעות ופניות בעברית, ופרסמו אותן באותם עיתונים עבריים אירופיים שהגיעו למרוקו — המגיד, הלבנון, המליץ, הצפירה, היהודי — ואחדים מהם אף שלחו כתבות לעיתונים הארץ־ישראליים. הם היו ערים היטב למאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את העברית כלשון דיבור יהודית לאומית, ובחוג המשכילים במוגאדור ניסו אף לדבר עברית. לימוד העברית בשיטות מודרניות היה לפיכך אחת מססמאותיהם המובנות מאליהן. קהילת טנג׳יר הזדרזה לגייס כמורה לעברית ולמקצועות עבריים נוספים את המשכיל ד״ר אשר פערל, שהזדמן לעיר במסגרת סיורו בצפון־אפריקה, ור׳ דוד אלקאים מציע באחת מכתבותיו לשבועון ״הצפירה״, שהחינוך היהודי החדש במרוקו יכלול הוראת עברית ושפות זרות, ובעיקר לימוד מקצוע.
כמו משכילים עבריים רבים באירופה יקדיש גם ר׳ דוד אלקאים שירי הלל לכבודה של העברית, שבה הוא רואה את סמל החיות של העם היהודי. יותר מכל משורר אחר לפניו ולאחריו בצפון־אפריקה הוא אף נתן ביטוי פיוטי להתלבטויותיו ולקשיים שהוא חש בכתיבתו העברית. הוא הכיר היטב את העושר הלקסיקלי והמגוון הלשוני הרב של שירת המלחון המוסלמית, שרבים מלחניה וממקצביה הוא אימץ כתבנית פרוזודית לשירי הקצידה שלו. הוא חש שאין הוא מסוגל להעביר את חוויותיו המשכיליות ואת עולמו הרוחני החדש באותם כלים לשוניים שהשתמשו בהם לפניו במרוקו דורות רבים של משוררים עבריים. לכן הוא ינסה לפרוץ את מגבלות לשון המקרא, ששימשה לרוב דגם מחייב בכתיבת השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל, וייצור צורות חדשות, מבנים חדשים ותחביר מלאכותי מאוד לעתים כדי לתת דרור לרוח השירה המפעמת בקרבו ולבטא את אשר על לבו. נושאיהם החדשים של שיריו דרשו לשון בלתי קונבציונלית, ותוצאות התמודדותו עם בעיות הלשון מזכירות לעתים מבנים וצורות של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, שמחבריו התלבטו גם הם במציאת לשון שירה עברית נאותה בתקופה שבה חדלה העברית לשמש לשון מדוברת. נביא כאן את אחד השירים שהוא הקדיש לתיאור ״קנאתו״ ואהבתו ללשון העברית ולבעיות הכתיבה שבהן הוא התלבט.
״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.
סי׳ [=םימן]: דוד קים. קד [מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״.
1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל
דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.
קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל.
חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל.
5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל.
וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, / שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצְלַל.
דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהוֹלָל.
כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל. שִׁירוֹ יִפָּלֵא / עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; / לִבִּי לוֹחֲמֵי. /
הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / מוֹרִי וּבִשְׂמִי־ /
10-שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלַל.
דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל.
שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל.
עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל.
אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל.
15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל.
קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.
טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.
חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.
20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל
יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.
אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.
מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.
וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל
עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי
1-נָמַס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁיר מַהֲלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִי נִפְלַל
1 – נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית־המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה); נבטל מחכי…נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, ע״פ ״עם נבר תתבר״ (שמ״ב כב, כז) או: ״עם נבר תתברר״ (תהלים יח, כז); שירי מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], ע״פ ״וישחו כל בנות השיר״ (קהלת יב, ד) — כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.
2-דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל
2-דמעי ודמי … התהלל: אני כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו… במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.
3-קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל
3-קולי בשפמי … מליצותיו שעולל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני כולי נכבש לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה — הכוונה פה בעיקר לסוג הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה הוא הרכיב את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון״; ע״פ ״ונטה את שפרירו עליהם״ (ירמיהו מג, י)
4 -חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עָלַי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה, / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלַל
4-חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳ שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: ע״פ ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״ (תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, ע״פ ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) וע״פ ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).
5-אָסָף, בְּנוּמִי / חָלַמְתִּי, אוֹסֵף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַךְ הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל
5-אסף … הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שהוא כבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה — אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף … אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, ע״פ ״מלא לב בני האדם בהם״ (קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״ (איוב יב,
6 -וְחֵן יַהֲלוֹמֵי, / שִׁירָתִי נִגְנַז וְנִקְבַּר; / נִלְאֶה וְנִקְלֶה, / אָסָף אוֹרוֹ וְנִצַלֵּל
6-וחן יהלומי … ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו — הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד, בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר להביא את הגיגיו וחויוותיו האישיות; נלאה: ע״פ ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: ע״פ ״ואנכי איש רש ונקלה״ (שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך — ע״פ ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).
7- דַּרְכִּי בְּפַעֲמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי ; מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶּה / כִּמְרוּצַת הַמְּהֻלָּל
7-דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: ע״פ ״וישם לדרך פעמיו״ (תהלים פה, יד); מדבר רצתי ואלא: ע״פ ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳ (ירמיה יב, ה); המהולל: ע״פ ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב).
כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל שִׁירוֹ יִפָּלֵא / עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר; / 8 -לִבִּי לוֹחֲמֵי. /
8- לבי לוחמי…: לבו של המשורר לוחץ עליו ליצור שירים בעברית, והתפעמותו מרצון זה הולכת וגוברת; לבי לוחמי: על דרך ״כל היום לחם ילחצני״ (תהלים נו, ב); עצמו משובותיו: ע״פ ״רבו פשעיהם עצמו משבותיהם״ (ירמיה ה, ו); שירו יפלא כשיר נער ועולל: שיריו תמימים וטהורים, מלאי רגש והמיה כשירת ילדים.
הִין, אֵיפָתוֹ תְּקֻלַּל סַלְּתוֹ. מִבְּדָלִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / 9 – מוֹרִי וּבְשָׂמִי־ /
9 – מורי ובשמי שירי: השירים שהוא מצליח לחבר הם בעיניו בעלי ערך רב, שכן הם תוצאה של עמל רב, ע״פ ״אריתי מורי עם בשמי״ (שה״ש ה, א); אם אניף במכבר … איפתו תקולל: אולם המשורר מודע לכך שרק חלקם הקטן של שיריו הוא בעל ערך פיוטי, ואילו בא להפריד את הסולת מהפסולת, היה זורק את חלקם הגדול; מכבר: כברה, נפה — ע״פ ״מכבר מעשה רשת נחשת״ (שמות כז, ד; לח, ד); מבדלו: צורה שנתחדשה כנראה בידי רד״א, ומובנה התוצאה המתקבלת כשמבדילים בין חלקים של אותו עצם מוצק או נוזלי, כאן הסולת מהפסולת.
חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי. /צִבְעָם אַפְּלוּ בְּמַחְבַּר; דחה הוֹדוֹ וְנִדְלָל -שִׁבְיִי וְלִשְּׁמִי /10
10-שביי … במחבר: שירת ישראל המשובחת, בעלת הערך הרב של אבנים טובות, ירדה פלאים במשך הדורות; שביי ולשמי: מלשון ״לשם שבו ואחלמה״(שמות כח, יט; לט, יב); אפלו צבעם: האפילו, החשיכו את צבעם, היינו דהו ואיבדו את ברקם; במחבר: ביחד, חברו יחד; מחבר — צורה שנתחדשה בידי ר׳ד״א; חטאו… ונדלל: חטאו — צריך להיות כנראה חטאי, המצטרף לתיבה מעלי ליצירת הצירוף חטאי ומעלי — על דרך ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳״ (ויקרא ה, כא); דאה ונדלל: דאה כאן כנראה במקום דהה, אך אפשר גם להבין את התיבה במקורה, במובן זה ששירת ישראל התרוממה וריחפה בגבהים ולאחר מכן הידלדלה, בגלל הגלות שבאה כעונש על ישראל מפאת החטאים הרבים שחטא עם ישראל כלפי ה׳.
11 -דָּחָה מַנְּאוּמִי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמַּר / אוֹרִי חַשְׁמַלִּי – / אוֹר הֲזוֹהֵר בְּמִכְלָל
11-דחה … אתימר: בהתחלה חשב המשורר שהוא לא יצליח ליצור שירה בשפה העברית שבה הוא התגאה כל כך; חן שפתי: ע״נ ״הוצק חן בשפתותיך״ (תהלים מה, ג); בה אתימר: ע״פ ״חיל גוי: תאכלו ובכבודם תתימרו״ (ישעיה סא, ו); אורי חשמלי, אור הזוה במכלל : כינויים מפארים לשפה העברית, ע״פ ״במראה זהר כעי החשמלה״ (יחזקאל ח, ב); במכלל: בפאר ובתפארת, ע״פ ״מציו מכלל יופי אלהים הופיע״ (תהלים ג, ב).
12-שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עָלַי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל
12-שחה איש … ויתמרמר: אויביו של ישראל שמחים לאידו ע המצב המושפל שבו הוא נמצא ומביעים את רגשותיהם בקול ר ובתוקפנות; איש חרמי: ע״פ ״שלחת את איש חרמי מיד״ (מלכי א ב, מב); ויתמרמר: ע״פ ״ויתמרמר אליו ויך את האיל״ (דניאל ח, ו); חש ויכלא … חלל: אך חיש מהר עצרו האויבים את הסתערור ונפל לבם בקרבם; ויכלא: ע״פ ״הנה שפתי לא אכלא״ (תהל מ, י); בקרבו לבו חלל: ע״פ ״ולבי חלל בקרבי״ (תהלים ק כב).
עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם – שְׁפָּתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ; כְּטַלֶא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלַל
13-ערל … משמר למו: המשורר מביע את קנאתו בגויים, היינו בערבים שבקרבם הוא חי, על כך ששפתם נשתמרה והתעשרה והול ונמשכת כחוט הפלך המתגלגל; לשונם צחה וטהורה כצמר הט? גם כשהם — לדעתו של המשורר — בשפל המדרגה ומתפלע בעפר; ערל וטמא: כינוי לגויים, ע״פ ״ולא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא״ (ישעיה נב, א); משמר למו: ע״פ ״והיית להם למשמר (יחזקאל לח, ז); מתגולל: ע״פ ״ועמשא מתגלל בדם״(שמואל ב יב).
אוֹצַר אֲסָמִי-/אֶתְעַנֵּג בַּשִּׁיר אוֹמַר;/ חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִמְגְלָּתִי מְגוֹלָל
14-אוצר אסמי… במגלתי מגולל: אולם העונג העילאי שחש המשורר הוא בשירת עמו ולא בשירת הגויים, והיא מנת חלקו ומורשתו האצורה בספרי הקודש; אוצר אסמי: כפל לשון להעצמת העמדה החיובית של המשורר כלפי השירה העברית, ע״פ ״נשמו אצ נהרסו ממגרות״ (יואל א, יז); חלקי גורלי: ע״פ ״ה׳ מנת ה וכוסי״ (תהלים טז, ה); במגלתי מגולל: ע״פ ״ונגלו כספר השמים (ישעיה לד, ד), וכן ״ושמלה מגוללה בדמים״ (ישעיה ט, ד).
15-מְשָׁרְתֵי עַמִּי, / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר ;/ דַיּוֹ בִּקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלַּל
15-משרתי … אתפלל: הלשון העברית חיה רק בפיהם של שליחי הציבור בבית־הכנסת ובה הם מנהלים את תפילות הציבור. ורד"א רומז לכך שעבר גם הוא ליד התיבה והיה שליח ציבור; כך התוודע ליופיה של לשון הקודש; מאמר: אמירה, ביצוע בעל־פה של טקסטים קיימים, ולא כמשמעו המקראי — צורה מחודשת בידי רד״א.
16 -קַשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר: / הוּא הוּא גּוֹאֲלִי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל.
16-קשטי בזממי… בו אתחל: המשורר מתאר את החלטתו הנחושה להתחיל לכתוב שירה עברית; ביצירתו הוא מוצא נחמה מתסכוליו וגאולה ממצוקתו; קשטי בזממי: אמת חשבתי, ע״פ ״הודיעך קשט אמרי אמת״ (משלי כב, בא); אחת אמרתי: על דרך ״אחת דברתי ולא אענה״ (איוב מ, ה); זמר פצחי: ע״פ ״פצחו ורננו וזמרו״ (תהלים צח, ד).
17 -צָפוּ בְּיַמִּי / יַם שִׁירָתִי לִי כַעֲמַר; / שָׂטוּ מַעְגְּלֵי / נַחֲלָתִי בּוֹ אֶנְחַל.
17-צפו בימי… בו אנחל: אויבי עם ישראל גרמו להשבתת היצירה העברית הצרופה, כאשר כבשו את ארץ ישראל שניתנה לו לנחלה; כעמר: צחה כצמר, ע״פ ״ושער ראשה כעמר נקא״ (דניאל ז, ט); שטו מעגלי נחלתי: ע״פ ״נעו מעגלתיה לא תדע״ (משלי ה, ו).
18- טָעֲמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאֲכַלֶי [!] / נֶפֶשׁ מִנּוֹ לֹא תִּבְחַל.
18-מעמו בטעמי … לא תבחל: לקחו ובזזו מכל טוב הארץ; טעמו בטעמי: ע״פ ״טעם טעמתי… מעט דבש״ (שמואל א יד, מג); כנפת צוף: ע״פ ״ומתוקים מדבש ונפת צופים״ (תהלים יט, יא); למאכלי נפש מנו לא תבחל: על דרך ״וגם נפשם בחלה בי״ (זכריה יא, ח).
19-חִלְיִי וּנְזָמִי [!] / עֶדְיוֹ עָדוּ בְּלֵב נִכְמָר ; / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי , / אָזְרוּ כֹּחַ נִשְׁחָל.
19-חליי ונזמי … כח נשחל: האויבים שדדו את תכשיטיהם ואת בגדיהם של תושבי ארץ־ישראל, והתנהגו כלפיהם בתוקפנות ובאלימות; תליי ונזמי: ע״פ ״נזם זהב ותלי כסף״ (משלי כה, יב); עדיו עדו: ע״פ ״ותעד נזמה ותליתה״ (הושע ב, טו) וכן ״כחלת עיניך ועדית עדי״ (יחזקאל כג, מ); בלב נכמר: ע״פ ״נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי״ (הושע יא, ח) — הכוונה כאן היא ללבו של המשורר או של המסתכל מן הצד, ולא ללב האויבים השודדים; אזרו כח: ע״פ ״ונכשלים אזרו חיל״ (שמואל א ב, ד); נשחל: צורה גזורה כנראה משחל, אריה, מחידושיו הלשוניים של רד״א.
20 – אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר ; / נָטָה גַּלְגַּלִּי ; / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחֵל
20-אך רוב אשמתי… ואתחלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, ע״פ ״כי אשמה רבה לנו״(דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה ע״פ ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״ (הושע יג, יד); יראתי ואתחלחל: ע״פ ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
21-יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻוּגַר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת מְכֻוּבָּל.
21-יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: ע״פ ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: ע״פ ״ויחנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, ע״פ ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״ (איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, ע״פ ״לאסר מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל״(תהלים קמט, ח).
22-רַמְשִׂי רוֹעֲמִי / פָּרַץ נַחֲלִי מֵעַם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי , / כִּפְלַים רוּחוֹ חִבַּל.
22-רמשי רועמי … רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, והביא פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת — כינוי לעם ישראל בארצו, ע״פ ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); כפלים רוחו חבל: ע״פ ״כי לקחה … כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
23-לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו , וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ וְנִבַּל.
23-לא כן אדמה … ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה אכזרית כל כך; לא כן אדמה: ע״פ ״והוא לא כן ידמה״(ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות — רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפלי שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, ע״פ ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).
24-אוֹיְבֵי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הַתְּגָר / וּמְחִי קָבֳלִי / שָׁם כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
24-אויבי וקמי … כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, ע״פ ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שם כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.
25 – בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל.
25-בני עם רמי … ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים — ״רמי קומה״ ו״קומיותיהם רמות״; חשו לשללי: ע״פ ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: ע״פ ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״ (תהלים פג, ז-ח).
26-מִרְדִי בִדִמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכַּר , / עַד כִּי בִּגְלָלִי נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל.
26-מרדי בדממי … גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: ע״פ ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ (תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: ע״פ ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).
27-וּבְנֵי עוֹלָמִי , / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי , / קִוּוּ חֶרֶב מַאֲכָל
27.ובני עולמי … חרב מאכל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכל: ע״פ ״ואם תמאנו … חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).
28-עַמִּי וּלְאֻוּמִי , / שִׂחְתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר ; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל.
28-עמי ולאומי … מפתן ההיכל: תפילתם של בני־ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה לי: ע״פ ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).
29-טוּבִּי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מַעֲשִׁיר לֹא יֻוּכַּר , / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל.
29-טובי ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שייפסקו הפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אותם מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: ע״פ ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).
30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר , / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי
30-מבית הלחמי … והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית־המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, ע״פ ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״ (שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: ע״פ ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, ע״פ ״סבו ציון … ספרו מגדליה״ (תהלים מח, יג).
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
עמוד 321
05/06/2022
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
ד. הממד החברתי־לאומי של ההשכלה העברית במרוקו
כמו אצל עמיתיהם באירופה, כן גם אצל המשכילים העבריים במרוקו לא הצטמצמו התמורות המנטליות והמאבק למען העברית לתחום האישי בלבד. הן ניתרגמו מיד להתעניינות מעורבת במצבה המנוון של החברה היהודית ובגורלו המר של העם היהודי הנאנק בגלותו. עיקרן של התמורות החברתיות־תרבותיות שהתפתחו אצל המשכילים עקב ראייתם החדשה היה התודעה הצורבת של מצבן הבלתי נסבל של הקהילות היהודיות במרוקו — ובארצות גלותן בכלל, כפי שדווח על כך בהרחבה בעיתונות העברית — ושל היהודים כיחידים בתוך חברה עוינת. תודעה זו לא הסתפקה ברישום המצב האנומלי שבו היו נתונים היהודים, אלא הביאה בעיקרו של דבר לכפירה באמונה שהילכה לאורך מאות רבות בשנים, ושלפיה אין לקהילה אפשרות ממשית לשנות מצב עגום זה. ההשכלה העברית הרחיבה את האופקים וחידדה את המודעות לסבל הנורא ולעוול הנגרם ליהודים בארצות מושבם, ובמיוחד במרוקו.
במסורת החשיבה הרבנית של המנהיגות הרוחנית במרוקו ובארצות אחרות עד לאמנציפציה זכה מצב אנומלי זה לרציונליזציה מוסכמת ומקפיאה, ונתפס כתוצאה ההגיונית של חטאי עם ישראל. כל עוד לא תבוא הגאולה יימשכו ההתנכלויות, העינויים, ההתעללויות, מקרי הרצח, מעשי העוול, רמיסת הזכויות וההשפלות היומיומיות כדבר טבעי ומקובל וכגזירה משמים. התחושה המתלווה לכך היא של חוסר אונים, של אזלת יד ושל קבלת הדין, כאשר המעשים היחידים המותרים והאפשריים הם התפלצות מהזוועה, זעקה פנים־קהילתית, ניסיונות לשדל ולהתחנן בפני השלטונות המוסלמיים, ותחנונים ותפילות לה׳ שישלח את הגואל לחסל את הסיוט. עם חדירתה של רוח ההשכלה והתגבשותם של חוגי המשכילים הראשונים, בעיקר במוגאדור אך לא רק בה, נשתנתה מן הקצה אל הקצה ראייה זאת של הדברים. הכרת כוח השפעתן של המעצמות על מדיניות בית המלוכה במרוקו, נסיעתו של סר משה מונטיפיורי למרוקו ב־1864, הרחבת פעולתן של כי״ח ושל אגודת אחים הלונדונית והאמונה בכוחם של העומדים בראש שני הארגונים היהודיים האלה להתערב בחייהם של יהודי מרוקו ולהביא לשינויים לטובה במצבם — כל אלה הביאו את המשכילים העבריים במרוקו ואת המנהיגות הרוחנית של הקהילות להרבות בפניות לגורמי־חוץ ולהפעילם כדי לשפר את מצבם של יחידים ושל קהילות שלמות.
המטרה הראשונה שלשמה שולחים כתבות ורשימות לעיתונים העבריים השונים היא לפרסם את מעשי הזוועה ואת מצבה הקשה של יהדות מרוקו, ולהשפיע על מעורבותם של הארגונים היהודים האירופיים ושל המעצמות הזרות לתיקון העוולות. לכן יתפרסמו בעיתונים לא רק רשימות מזעזעות מפרי עטם של עיתונאים כגון יצחק בן יעיש הלוי או ר׳ דוד אלקאים ממוגאדור או ר׳ יהודה אזאנקוט מטנג׳יר, אלא גם פניות בשמם של חברים בארגונים קהילתיים חדשים. מכאן האמונה החדשה, שמצבו העגום של עם ישראל אינו נתון טבעי אלא אנומליה שיש לתקנה על ידי מעשים והפעלת לחצים על גורמים זרים המסוגלים לתרום לשינויה.
כאמור, הגדיל לעשות בתחום זה יצחק בן יעיש הלוי, ששלח בשנים 1894-1892 עשרות כתבות מרעישות לעיתונות העברית של מזרח אירופה. לאחר מותו ב־ 1895 המשיך בכך ר׳ דוד אלקאים, ששלח כתבות רבות לשבועון האנגלי ״היהודי״ שתמך בתנועה הציונית. את רוח הפניות האלה נדגים על ידי חלק מכתבה שהוא שלח לעיתון זה בשנת 1907, בעיצומה של האנדרלמוסיה ששררה בסדרי השלטון המרכזי במרוקו ולאחר רצח שבעה פועלי מסילות ברזל צרפתיים באזור קאזאבלאנקה. כהד, כנראה, למה שהוא קרא בעיתונות העברית על הפוגרומים ביהודי רוסיה ועל הצורך בפעולות של הגנה עצמית, הוא פונה בבקשה שיופעל לחץ על שלטונות מרוקו כדי שיסכימו לצייד את היהודים בנשק להגנה עצמית:
אנא אחינו בני חברה ״כל ישראל חברים״ ובני ״אגודת אחים״,
אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים, לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם. הנה כפותים אנחנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האומלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו. החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדת: [ההדגשה שלי — י״ש]; הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים, דחופים ודוויים (היהודי, גיליון יום ה׳ כו אלול תרס״ז— 12.9.1907).
ברם, לא רק המצב הלאומי האנומלי וביטחונן הפרוץ של הקהילות זכו להזדעזעותם ולמעורבותם של המשכילים; גם הסדרים בארגון הקהילתי, האמונות והדעות הנפסדות, המנהגים הבלתי רציונליים, התנאים הסביבתיים הירודים של מגורי היהודים, היחסים בין העשירים לעניים בתוך הקהילה — כל אלה נדונו בכתבותיו של דברם הראשי של דור המשכילים העבריים הראשון — יצחק בן יעיש הלוי. אולם מאבקו זה למען התנהגות תבונית יותר בקהילה, למען דמוקרטיזציה יתרה של הארגון הקהילתי וסולידריות משמעותית יותר בין שני חלקי הקהילה של מוגאדור — הקסבה והמלאח — לא היו דעותיו של אדם בודד, אלא שיקפו את עמדותיהם של בני שכבה חברתית חדשה בקהילה, שהיו בשנות השלושים והארבעים לחייהם. במוגאדור קם כנראה הארגון הקהילתי המודרני הראשון במרוקו שאיגד את חוגי הצעירים והמשכילים העבריים והציב לעצמו כמטרה להכניס רפורמות בחיי הקהילה. ארגון זה, שהיה אמור לפעול כסניף של ״אגודת אחים״ הלונדונית, קרא תיגר על המנהיגות האוליגרכיה המסורתית של הקהילה, שכן הוא הוקם מבלי להיוועץ בה ואף פעל למעשה נגד תפיסותיה וחתר נגד מעמדה. אין זה משנה כלל שהמנהיגות המסורתית הגיבה בהקמתו של ארגון מקביל ומתחרה ושהלחצים שהיא הפעילה הביאו בסופו של דבר לאיחוד שני הארגונים; התארגנות זאת מעידה על צמיחתה של שכבה חברתית חדשה, מגויסת ופעילה, הפועלת לשינוי מבפנים של מבני הקהילה ושל ההתנהגות של חבריה. בראש שכבה זאת עמדו המשכילים העבריים, שחיקו בכך את פעולתם המוקדמת של עמיתיהם מתונים.
תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.
יוסף שיטרית- ג. הפעילות העברית והפצת הידע ההשכלתי
עמוד 322