מחקרים בתרבותם של יהודי צ.אפ.יששכר בו עמי


שכבות הלשון בשרח המערבי – משה בר־אשר

שכבות הלשון בשרח המערבי

משה בר־אשר

א. הערות רקע

  1. השרח במערב (במרוקו), שהיה מהלך בעל־פה מדור לדור במשך מאות בשנים, הקיף חלקים גדולים של ספרי המקרא ורק מעט ספרות שמחוץ לו. הספרים שתורגמו תואמים, פחות או יותר, את אלה שתרגם רס״ג: התורה, ישעיהו, משלי, איוב, דניאל והמגילות. המחקר הראה, שבדרך כלל לא העלו את השרח על הכתב עד הזמן החדש ממש. ועל פי הרוב, כשהדבר נעשה בדורותינו הוא נעשה לבקשתם של חוקרים מחוץ למרוקו או בידי החוקרים עצמם. במאה השמונה־עשרה היו ניסיונות מסוימים להכין קובצי תקצירים של השרח. היינו, רשימות קצרות לפי סדר המקרא של מלים בודדות או קטעי פסוקים (ורק לעתים רחוקות נכללו בהן פסוקים שלמים). הניסיון הבולט ביותר והמגובש ביותר של חיבור כזה נעשה בידי רבי רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי המערב בסוף המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה. חיבורו ״לשון לימודים״, שנועד כנראה למלמדי דרדקי, זכה להתפשט ברחבי המערב והועתק במקומות רבים. בחינתו של ״לשון לימודים״ ובחינתן של מסורות אחדות מבין אלה שנמסרו בעל־פה מגלות, שביסוד כולם עמדה מסורת אחת קדמונית יותר, שנתפלגה למסורות־ משנה. כל אחת מאלה הותאמה התאמת מקום והתאמת זמן לדיאלקטים המקומיים בקהילות השונות. הרבה יש לומר על דרכי התרגום ועל הפרשנות המשתקפות בשרח, וכבר נעשו כמה וכמה צעדים בתחומים אלה בפרסומים שונים מן השנים האחרונות.
  2. אנו עניין לנו כאן בלשון השרח, וליתר דיוק בשכבות המשתקפות בה. בדיקותינו מיוסדות על חומר שנאסף במקומות שונים במרוקו, ובמיוחד על מסורת תאפילאלת, שממנה יש לנו כיום תיעוד מלא.

הבוחן את השרח במערב למסורותיו יגלה בו, לכל הפחות, שלוש שכבות עיקריות מבחינה כרונולוגית, ועל אלה נתרבדו שכבות־משנה. נבוא עכשיו לפרש את הדברים בקווים כלליים.

ב. הלשון הגבוהה והלשון המדוברת

  1. במקום אחר הראינו, שמסורות השרח הידועות כיום נתגבשו כנראה לפני שנת 1500, וביסודן עמדה מלכתחילה מסורת־אב אחת. זו הלכה ונתפלגה, כאמור, למסורות־משנה שהותאמו ללהגים המקומיים. דבר זה מסביר באופן ברור את השילוב של שתי שכבות לשון המתגלות זו בצד זו בכל מסורת שרח. אחת משקפת לשון גבוהה יותר, אם להשתמש במונח קרוב לזה שטבע פרופ׳ חיים בלנק המנוח, והשנייה משקפת קווים מובהקים של הדיאלקטים המקומיים. הלשון הגבוהה יש בה קווים ארכאיים רבים היונקים מן החטיבה המאוחרת של הערבית היהודית ששימשה במגרב במאות הראשונות לאלף הנוכחי. ויש בה יסודות שנשאבו מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, זו ששימשה בשירה המוסלמית לחטיבותיה ובפתגמים(שבחלקם היו משותפים ליהודים ולשאינם יהודים). ואין ספק שהיה בה גם יבוא מן הספרות הערבית שנכתבה במקומות אחרים בצפון־אפריקה, כגון ספרי המקור וספרי התרגום שנכתבו בתוניס. קווים אלה באים מכל תחומי הלשון ובמיוחד מעניינים בפונולוגיה, בתורת הצורות ובאוצר המלים.

פונולוגיה

תורת ההיגוי, תורה העוסקת בתפקודם של ההגאים וצירופם זה לזה בשפה נתונה

השכבה המאוחרת כוללת יסודות להגיים מובהקים. היא משקפת מאמץ מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הניבים המקומיים כדי לעשותו מובן יותר ויותר בקרב קהל לומדיו ושומעיו. נדגים דברינו במספר פסוקים:

  1. אסתר א, יג: ״ויֹּאמֶר המלך לחכמים יודעי העתים, כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודיץ״. בשרח תאפילאלת:9
  2. וקאל צלטאן לּכּייסין עארפין לוקות, אין כּדאלךּ כּלאם צלטאן לקדּאם גמיע עארפין סּרע וסּריעא –
  3. u-kal s-seltan l-l-kiys-in 3arfin l-ukut in kdalak klam s-seltan l-keddam zmi3 3arfin s-ser3 u-s-sri3a

חלק גדול של המרכיבים בפסוק זה מצויים בלשון הדיבור, אך לא כולם. וגם כמה מאלה שנמצאים בה בדלים בשימושם מלשון השרח. נזכיר כמה מהם:

לכּייסין (״לחכמים״): מלה זו אינה משמשת כל עיקר בלהגים המקומיים במרוקו, והיא שייכת לרובד הלשוני הגבוה. רבים מבינים את משמעה רק בזכות ידיעתם את השרח להגדה של פסח (שהיה הטקסט הנפוץ ביותר של השרח), שם מיתרגמת המלה חכם (כינויו של אחד מארבעת הבנים) במלה כּייס- kiys

גם המלים אין כּדאלךּ (״כי כן) אינן משמשות בלשון הדיבור. המלה השנייה (כדאלך) מוכרת בעיקר בלשונם של פתגמים ומטבעות קבועות בסיפורי עם.

אשר למלים סּרע וסּריעא (״דת ודין״), סרע נוהגת הייתה בלשון הדיבור, לא כן סריעא; זו לא שימשה כל עיקר בפי הדוברים. היא רווחת בשרח כתרגום קבוע של המלה תורה.

הערת המחבר : 9– אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

שכבות הלשון בשרח המערבי-משה בר-אשר

כּלאם (״דְּבַר״): המלה משמשת בלשון הדיבור בהוראה של דיבור בלבד, והגייתה נבדלת במימוש הפונמה k ; זו נהגית בקביעות גמורה [<] בלשון השרח, אך בלשון הדיבור הגייתה לעולם היא [tlam]: [t].

הערת המחבר : 9- אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)

הערה אישית שלי א.פ – בשיחה אחת עם פרופסור בר אשר נהג הוא לציין שהמידע שהוא מביא בהערות שלו, לא פחות חשוב מהטקסט עצמו…

  1. איוב ג, יא: ״לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע — עלאס לאייס מן רחם״ נמות, מלּבטן כרגת ונתּוופא:; 3las 1ays man r-rhem nmut, mel-lbten xerzet u-nttufa

אפילו בפסוק קצר כזה משמשות כמה מלים שאינן בלשון הדיבור, והן שייכות לרובד הגבוה:

לאייס היא המלה הקבועה בשרח לתרגום המלים העבריות לא, אין, ואין לה כל אחיזה בלשון הדיבור.

וכך גם השם רחם (״רֶחֶם״) והפעלים כרגִ'ת (״יצאתי״), ונתוופא (״ואגוע״), אינם נוהגים בערבית המדוברת. אבל שני הפעלים הללו מובנים לקוראי השרח בתאפילאלת, שהכירו את הלהגים המוסלמיים. בערבית המוסלמית בתאפילאלת הפועל הראשון הוא הפועל הרגיל להבעת יציאה, והפועל השני נאמר על גוויעתם של אנשים נשואי פנים. בלהג היהודי המקומי בתאפילאלת שימשו הפעלים nezbed (״יָצָא״), מאת – neftar , mat (״נפטר״). זה האחרון שאול, כמובן, מן העברית.

  1. ודוגמה שלישית —
  2. איכה ב, כ: ״רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה:  אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא ״
  3. — נדר יא אלּאהּ ולתהב למן עמלת האכּדא, אירא יאכּלו נּסא תמארהום ליסאסרא למכנתין, אידא ינקתל פמקדאס אלאה לאימאם ונבי

nder ya l-lah u-ltheb l-men cmelt hakda, ida yaklu n-nsa tmar-hum l-isasra l-mxennt-in, ida inktel f-mkdas l-lah l-imam u-n-abi

מי שלשונו כוללת רק את המאגר של הלהגים המקומיים של מרוקו בדורותינו יתקשה בכמה מלים בפסוק זה:

ולתהב (״והביטה״), שיש לה חלופה אחרת ולתבה (u-letbeh), היא כנראה צורה דיאלקטית של- إنتبه . ולא נתברר לי לפי שעה, אם הקריאות  1etbeh ,letheb משקפות צורה שהייתה חיה בלהג כלשהו במגרב או שיבוש שנשתבשה המלה מפי מסרנים. מכל מקום, איש מקוראי השרח לא הבין מה כיוון הפסוק העברי במלה הביטה, כששמע תרגום כזה. שכן גם המלה הערבית הייתה סתומה בפניו.

גם התרגומים של פִּרְיָם במלה תמארהום ושל כֹּהֵן במלה אימאם משקפים לשון גבוהה. לפרי משמשות מלים אחרות בלהגים המקומיים במרוקו, וכהן היא מלה שאינה מיתרגמת כמו ברוב לשונות היהודים זולתי בשרח; מי שתרגמה אימאם בעקבות רס״ג(אמאס) לא עשה שירות גדול לקוראיו.

שכבות הלשון בשרח המערבי- משה בר-אשר

  1. ונחתום בשתי דוגמות כדי להצביע על עניין אחד המשותף לשתיהן.

משלי, ח, כה: ״בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי״

פקבלא לזבאל גתרקו, לקבל לכדאוי כלאקת

f-kbel-la 1-zbal g'terku, 1-kbel 1-kdawi xlakat

איוב מב, ב: ״יָדַעְתִי כִּי כֹל תוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְףָ מְזִמָּה״

ערפת אין קדּ תקדּ ולאייס ימתנע מנך רייאסא

 cerfet in kedd tkedd, u-lays imtnec menn-ek r-ryasa

מכל היסודות של הלשון הגבוהה בשני פסוקים אלה נציין רק פרט אחד, הפעלים גתרקו, ימתנע הם צורות מוגרביות בבניין إفتعَل ,בניין זה נכרת (כמעט) לגמרי מלשון הדיבור. כנגדו משמשות בדרך כלל צורות דיאלקטיות מבניין تَفَعّل או إفْتَعتلَ בפעלים הנזכרים אנו מוצאים בהרבה להגים את הצורות תגרקו(teg'rreku), ינמנע (inmn3c) .

כמובן, בצדן של המלים והצורות מן הלשון הגבוהה שסקרנו לעיל, שימשו בפסוקים הנזכרים מלים רבות המשקפות את הלשון המקומית, כגון: צלטאן, עארפין, לוקות (אסתר א, יג); עלאס, נמות (איוב ג, יא); למן עמלת האכּדא, נּסא, ליסאסרא למכנּתין (איכה ב, כ); פקבלּא, לזבאל, לכּדאווי (משלי ח, כה) ועוד.

[1]    צירוף זה של שני רובדי לשון כמעט בתוך כל פסוק ופסוק הפך את לשון השרח בחלקה טקסט חתום בפני

שומעו. ועל כן אין פלא, שחכמים ביקשו לפרוץ את המעגל הזה של טקסט לא מובן. ואכן, לפעמים היו מהלכות שתי מסורות שרח זו בצד זו בתוך קהילה אחת או בתוך אזור אחד, שלא נבדלו זו מזו אלא בהיקף קירובו של השרח ללשון הלהג. כלומר, מסורת אחת מרחיבה יותר ויותר את היקפה של השכבה המאוחרת בשיבוץ אלמנטים נוספים מלשון הדיבור, כדי לעשותו מובן יותר. לדוגמה, בתאפילאלת עצמה אתה מוצא מסורת המתרגמת את השם נתיב (למשל איוב יח, י) במלה למסלאךּ(1-mslek)  — צורה בלתי מובנת כל עיקר לדוברים; המסורת השנייה ממירה אותו בשם הרווח בלהג המקומי מרירא(mrira). את השם כְּפִירִים (למשל שם לח, לט) מתרגמת מסורת  אחת בשם לא מובן דראגן drag'en , כנגד זה המסורת השנייה מתרגמת אותו בשם המשמש בדיאלקט המקומי סבועא   sbu3aזהו ריבוי רגיל של סבע —(״אריה״). השם סוס (למשל שם לט,יח-יט) מתורגם במסורת האחת בשם הבלתי ידוע בדיאלקטים המקומיים (ובלתי מובן לקוראי השרח) חצאן (hsan), לעומת זאת מסורת שנייה מחליפה אותו בשם רגיל וידוע לכול כיל xil

ועוד דוגמה: ״טוֹב אֲרֻחַת יֶרֶק וְאַהֲבָה שָׁם״ (משלי טו, יז ). המסורת האחת מתרגמת ״מליח דייאפת לכדרא ולמחבבא תמא״ (  mlih dyafet l-xedra u-l-mh^bba temma), והמסורת השנייה מתרגמת את המלה ארוחת במלה מקומית מובנת ואף משקפת מציאות מחיי המקום,hzimet l-xedra (״אגודת יָרָק ״). בלהג המקומי היה יָרָק ממשפחת החסה שנקרא l-xedra  ( בפי יהודים  ( l-xetraוהיה נמכר אגודות אגודות, והכול קנו לארוחת ערב צנועה d-l-xedra hzima  מי שהמיר את דייאפת(dyafet) בחזימת (hzimet) אולי חטא לפשט, אבל קירב את הפסוק ללשון המקום ולחיי המקום. כללו של דבר, עובדת היותו של השרח טקסט לא כתוב, אלא ספרות הנמסרת בעל־פה, עשתה אותו פתוח באופן קבוע לשינויים מתמידים, כשכיוונם העיקרי של השינויים הוא אחד: קירובו ללשון הדיבור.

עירובי להגים בלשון השרח – משה בר-אשר

ג. עירובי להגים בלשון השרח

  1. נפנה עתה לנושא אחר. זיהויו של המאגר שממנו באים היסודות בלשון הגבוהה הוא שאלה סבוכה. שכן לא כל מה שכלול בה אכן נמצא בערבית היהודית המוגרבית במאות הראשונות של האלף הראשון. אתה מוצא בלשון השרח מלים או צורות דקדוקיות שאינן מצויות בספרות הקדומה ואינן משמשות ברוב הלהגים המקומיים. ואתה שואל את עצמך: מניין הן באו ללשון השרח? בירור עניינן של אלו ומעקב אחרי בית גידולן גם הוא פרק בתולדות גיבושו של השרח ובבירור השכבות הלשוניות המשוקעות בו. אזכיר כאן שלוש דוגמות מני רבות, ואנסה לרמוז בקצרה מה העלה העיקוב אחריהן.

המלה מסבּלא (msebbla) מתרגמת בתאפילאלת הן את קְדֵשָׁה הן את חֲלָלָה. גזרונה של המלה ברור: זוהי צורה דיאלקטית של musabbila; מסתבר שצורה זו נגזרה מן השם – سبيل – שביל, דרך. הבירורים מראים שהמלה שימשה בפי יהודים ומוסלמים בערים בצפון מרוקו ובצפון־מזרחא. מצאתיה בפי יהודים במכנאס ובאוג׳דה, והיא משמשת גם בפי מוסלמים במקומות שונים. מסבּלא היא אפוא האשה יוצאת החוץ (הנפקנית), הניצבת בדרכים ומשחרת למיטיביה.

הערת המחבר: המלה  musabbil ידועה בצפון־אפריקה בהוראת ״מי שמקדיש עצמו למיתה במלחמה״(ראה מילונו של דוזי, כרך א, עמי 630), והעירני פרופ׳ פ׳ שנער שכך קראו הקאבילים בדורנו ללוחמי הגרילה שלהם שמתו בקרב. והנקבה  musabbila עניינה ״נזירה״, כלומר ״אישה קדושה״(ראה דוזי שם). לדעתם של פרופ׳ פ׳ שנער ופרופ׳ ש׳ שקד יש לראות צורות אלו כנגזרות מן הביטוי مجاهد في سبيل الله – . יצוין שבלהג המוסלמי של רבאט משמש sebbe1 (בבניין השני) וצורות בינוני שלו בהוראת ״זנה״ -ראה: L. Brunot, Textes arabes de Rabat, Paris 362 .1952, Vol. 2, Glossaire, p ; אני מודה לידידי פרופ׳ מ׳ פיאמנטה, שהפנה אותי לחיבור זה). ומצאתיה גם בפי מוסלמים בני אוג׳דה.

  1. ועוד דוגמה. המלית מעא (maca) בכינוי הדבוק לנסתר צורתה היא mca-h ברוב להגי מרוקו, אם לא בכולם. והנה בשרח במסורות תאפילאלת ובמקומות אחרים אִתּוֹ, עִמּוֹ מתורגמות mc-u  ולא mca-h  ; נראה שהיה כאן היקש למליות אחרות ולשמות עצם כגון 1-u  (״לו״), m3nn-u (״מִמֶּנוּ״), dar-u (״ביתו״), dyar-u (״בתיו״). אבל היכן נתרחש הדבר?

לטעמי אין להניח, שזה מעשה מלאכותי של שרחנים, שבדו מלבם צורה לשונית מוזרה. בירוריי הנמשכים העלו שצורה זאת הייתה צורה חיה: מצאתיה, לפי שעה, בלהג היהודי של תלמסאן שבמערב אלג׳יריה.

  1. ודוגמה שלישית: בשמות תואר ובצורות בינוני משמשות ברבים מלהגי מרוקו שלוש צורות בלבד: אחת לזכר, אחת לנקבה ושלישית לרבים ולרבות, כגון: מאסי/מאשי (masi/masi) — הולך; מאסיא/מאשיא (masy-a/masy-a) — הולכת; מאסיין/מאשיין (masy-n/masy-n) — הולכים, הולכות. וכך כביר, כבירא, כבאר (kbir ,kbira ,kbar) — גדול, גדולה, גדולים/גדולות. אבל בשרח נמצאת ההבחנה המרובעת, כגון kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at . לכאורה, העברית היא שגרמה לזימון הצורה kbar-at. היינו, כיוון שהשרחן מצא לפניו גְּדוֹלוֹת, הלך אחרי העברית ותרגם  kbar-at (סברה ששמעתי משני שרחנים). אבל החקירה מלמדת, שצורה כזאת הייתה צורה חיה בלהגים מסוימים: למשל בניב היהודי של פאס משמשת פרדיגמה מרובעת kbir ,kbira ,kbar ,kbar-at.
  2. בשלוש דוגמות אלו ובשכמותן לא באנו לקבוע בוודאות שהמלה msebbla נכנסה מן הלהג של מכנאס או של אוג׳דה, שהצורה  mcu נחתה מהניב היהודי של תלמסאן וש־kbar-at ואחיותיה יבאו מן הדיאלקט היהודי של פאס: כל שאנו יכולים לומר בזהירות־יתר הוא, שהשרח בתאפילאת ולא רק בה נתרבד גם ריבוד גאוגרפי. מגעם המתמיד של יהודים עם מוסלמים, נדידתם של חכמים מקהילה לקהילה והיותו של השרח טקסט שאינו חתום, כל אלה פתחו אותו באופן מתמיד לשינויים, ובכלל זה לחדירה של יסודות מלהגים שונים. אפשר שהטקסט העברי עצמו החיש את זימונן של צורות מסוימות — עִמּוֹ, אִתּוֹ של העברית גררו העדפה של m3-u  על פני m3a-h: הצורות גְּדוֹלות, הולכות השפיעו על בחירתן של kbar-at – masy-at על פני masy-n, kbar — אבל העדפות אלו לא נבדו מן הלב, אלא נלקחו מלהגים חיים. כללו של דבר, נמצאנו למדים שהשרח לא רק נתרבד ריבוד כרונולוגי, אלא נתערב עירוב גאוגרפי: צורות לשון מתקופות שונות וממקומות שונים נארגו בו למסכת לשונית אחת.

זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג-משה בר-אשר-מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

ד. זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג

  1. התהליכים המתוארים של ריבוד מזמנים שונים ועירוב של יסודות מדיאלקטים שונים, שהביאו לשיקוען של שכבות לשוניות בשרח, אינם ממצים את הכול. בחינת עומק של הטקסט מגלה שכבת־יסוד נוספת שנשתקעה בו. היא מחזירה אותנו מאות בשנים אחורנית, הרבה לפני המאה ה־15. כוונתי למרכיב לא מבוטל בכל מסורות השרח הלקוח מתפסיר רס״ג. אמנם, כאשר קוראים פסוק כנגד פסוק את תרגום רס־י׳ג מול כל טקסט של שרח במערב, רואים כמה נבדל האחרון מן הראשון בכל תחומי הלשון, ויותר מכול בתחביר הפסוק. וכבר נידון העניין במקום אחר. בכל זאת העיון המדוקדק מגלה, שתפסיר רס״ג שימש מקור לשאיבה של פרטים רבים אל השרח במערב. נדגים דברינו בדוגמות מסוגים שונים:

תרגומו של השם הפרטי יְרוּשָׁלַיִם. בדרך כלל שמות מקומות אינם מיתרגמים לערבית, אלא נשארים כהווייתם. אבל יש כמה שמות שהובאה צורתן הערבית, כגון: מִצְרַיִם (למשל שמות א, ח) — מאצר (maser); דַּמֶּשֶׂק (שיר השירים ו, ה בתרגום תאפילאלת) — אסאם(s-sam-=), שהיא הצורה המקומית של s-sa'm . ויש שמות שהובנו כשם כללי ותורגמו לערבית, בדרך כלל בעקבות מקור קדמון. כגון תרגום שמה של העיר תִּרְצָה (שם ו, ד) במלה למרדיא (l-merdi-ya), כלומר ״הרצויה״, בעקבות מדרש הפסוק בספרי דברים (שהובא אצל רש״י). וכך גם שם המקום ירושלים, שתורגם דרך שיטה במערב מדינת סלאם (medint s-slam); תרגום זה מופיע לראשונה אצל רס״ג — מדינה אלסלאם— ומשם נתגלגל עד דור אחרון במערב.

  1. .

יש לציין שהתרגום ירושלים — מדינת סלאם הוא מעשה של קבע בשרח המערב: אך אצל רס״ג אין התרגום הזה משמש שימוש קבוע. למשל, במגילות אתה מוצא אותו בתרגום שיר השירים (ב, ז) — מדינה אלסלאם: אבל באסתר (ב, ו) ובאיכה (ב, י) מביא התפסיר ירושלים ללא שינוי. (כל המובאות בתרגום רס״ג במאמר זה הן על פי מהדורותיו של הרב י׳ קאפח: הדוגמה הבודדת מן התורה, דברים כט, יז, הובאה ממהדורת חסיד לתאג׳.)

  1. אף במלים כלליות ניכרת השפעתו של תפסיר הגאון. למשל, ״ובבזה לא שלחו את ידם״(אסתר ט, י): בשרח ״ופי לגנימא לאייס מדּוּ ידיחום״, ובלשון התפסיר ״ופי אלג׳נימה לם ימדו אידיהם״. הדמיון של השרח לרס״ג כשלעצמו אינו מעיד בהכרח על תלות גמורה של האחרון בראשון. זה תרגם לערבית וזה תרגם לערבית: ואף שהלשונות נבדלו זו מזו, אפשר שיהיו ביניהן פרטים משותפים. למשל, הביטוי מד ידו המשמש בשרח הוא מטבע רווח למדי בלהגי המערב, ואין הכרח להניח שנשאב מלשון רס״ג. כנגד זה התרגום של שלל במלה לגנימא במסורות השרח נראה משתלשל דווקא מלשון הגאון. המלה אינה משמשת בלהגי היהודים במערב. יש שהכירוה בלשון השירה, אבל לא ידעו לפרשה. לטעמי, כותבי השרח לפני מאות בשנים השתמשו במטבע שנמצאה להם מן המוכן בתפסיר.
  2. השפעת ביאוריו של הגאון ניכרת גם בתרגומן של מליות. למשל, התרגום הקבוע של המלית מְאֹד במלה זדא (zedda), שלא שימשה בלהג יהודי ולא בלהג מוסלמי במערב, נראית המשך של מסורת רס״ג, שתרגם בקביעות גדא. ועוד דוגמה מעניינת ביותר: ״ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי״ (אסתר ב, כב). בשרח תאפילאת מצינו: ״וקאלת אסתר לצלטאן ען איסם מרדכי״. המלית ען אינה נמצאת בשום להג מלהגי היהודים במערב, ואינה נוהגת כנראה גם בלהגי מוסלמים. היא נראית משקע קדום מביאור רס״ג, שתרגם ״פקאלת אסתר לאלמלך ען מרדכי״. מעניין לראות מה עשו בעלי השרח: הם קיימו את המלית מתרגום רס״ג, אבל כיוון שפירושה לא היה ידוע להם, הוסיפו עליה את השם איסם ותרגמו ״ען״ איסם מרדכי״.

המשקעים מלשון רס״ג מתגלים במיוחד במונחים טכניים, כגון שמות של צמחים של צבעים ושל ענייני הלכה. אציין כאן שלוש דוגמאות מימי רבות: "רֹאשׁ וְלַעֲנָה" תורגם בכל מקום (למשל דברים כט,יז) "סם ולעקלם"-s-semm u-l-3eklem ; המלה "סם" שגורה יותר בלהגים המקומיים, אבל "עלקם" אינה ידועה. היא נראית יבוא ודאי מתרגום רס"ג, כגון " שֹרֶשׁ פוֹרֶה רֹאש וְלַעֲנָה" ( דברים שם שם) " אצל מת'מר סם או עלקם"

[1]      בתאפילאלת רווח שיר חתונה ובו הצלע הזאת: ״זאב לגנימא ועמל לערס״ ($•31 '-111311'-!! »!!¡£11-1 zab). הנשים טכניים, כגון

השם תְּכֵלֶת (למשל שמות כה, ד) מיתרגם בשרח סמא נגום ((sma n-nzumהוא הובן כצירוף בן שתי מלים.

הדיוטות וידענים אף פירשוהו ״שמי הכוכבים״(סמא נזום). אבל ברור לגמרי שאין כאן כל צירוף הלקוח מן הלהגים המקומיים, אלא גלגול מאוחר הוא של תרגום רס״ג אסמנגון, שהשתמש במלה שאולה מן הפרסית שרווחה בערבית של ימיו, מלה שגזרונה הפרסי שקוף: asman = רקיע, gon = גון, צבע: כלומר ״בעל צבע הרקיע״.

השם חַטָּאת(למשל שמות כה, ד), כאשר מכוון בו לחטא, מיתרגם בשרח כטייא xtiya         וכאשר הוא מכוון לקרבן

מתרגמים אותו ד׳כווא (dkwa). זהו מונח המשמש כבר בלשון רס״ג(דכוה), ומאז הוא מתגלגל כמונחי הלכה אחרים בשרח במערב. אך שומעיו לא ידעו את פירושו, ואף כתיבתו מלמדת משהו על כך. בתאפילאלת, למשל, כותבים אותו דקווא, בקוף.

  1. כל הפרטים הללו ועוד רבים כמותם הם עדות לתפקיד שמילא התפסיר בצפון־אפריקה במאות הראשונות של האלף הראשון. אבל הוא לא היה יכול לשרת את מטרות החינוך במגרב, שכן לא היה אפשר להבינו. וכבר עמד והעמיד על הדבר רבי יששכר בן סוסאן המערבי. משנוצר שרח מקומי, אימצו כותביו יסודות רבים מתרגומו של רס״ג, והללו המשיכו להתקיים עד דור אחרון.

ה. דברי סיכום

  1. לסיכום, לפחות שלוש שכבות לשון משתקפות בשרח המערבי:

הראשונה לקוחה מתרגום רס״ג, שנתחבר לפני שנת 942 (שנת פטירתו של הגאון), והיה מהלך בצפון אפריקה במאות הראשונות של האלף הנוכחי, עד שבאו במקומו תרגומים מקומיים.

השנייה כוללת לשון גבוהה, בעלת דפוסים בדקדוק ובאוצר המלים שאינם משמשים בלשון הדיבור, ומשקפת פעולה שנעשתה בעיקרה בסמוך לשנת 1500, כפי שהראינו במקום אחר. זו כוללת יסודות מורשים מן הערבית היהודית במגרב בימי הביניים, יסודות מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, וכנראה גם קווים שנלקחו מן הלשון הכתובה שהילכה בצפון אפריקה בספרות מקור ובספרות תרגום (והגיעה בעיקרה מתוניסיה).

השלישית שכבה מאוחרת יותר, הבנויה ממרכיבים של הלשון המדוברת. זו משתנה ממקום למקום בהתאם לדיאלקט המקומי; ויש לראותה בכל מסורת פעולה שנתרחשה בדורות האחרונים לישיבת היהודים במגרב. עתים שאתה מוצא מסורות אחדות הדרות בכפיפה אחת, וההבדל ביניהן הוא בשיעור חלקה של שכבת הלשון המדוברת.

על שלוש שכבות כרונולוגיות אלו ניתוספו מרכיבים רבים ממקומות שונים בתקופות שונות. בדרך כלל אף היסודות הללו נשתלבו בשכבות העתיקות( משקעים מלשון רס"ג ומרכיבים מן הלשון הגבוהה), ויצרו היחד את החטיבה הבלתי מובנת לקורא השרח.

מיזוג מרובה פנים זה של השרח הוא תופעה טבעית ומוכרחת בחיבור המהלֵך בעל פה במשך מאות שנים, והנמסר ונלמד במקומות שונים מפי מסרנים ומלמדים רבים. חלקם ראו עצמם חופשיים לחדש משלהם ולשנות את הטקסו הנמסר במעט ובהרבה, והשינויים שעשו ניכרים יותר מכול בשלון על כל מרכיביה.

בדורות האחרונים לישיבת היהודים במרוקו נודע על ניסיון חדשני ונועז, שבא לסלק כליל את מסורת השרח. הוא ביקש להציע במקומה תרגום חופשי המבוסס כולו על הלשון החיה והמדוברת. הניסיון הזה היה יזמה ופעולה למעשה של רבי חיים שושנה המנוח (שנפטר בשנת תשמ״ז בארץ). בבית־המררש שלו במראבש הוא המיר את השרח המסורתי בשיטה שנתכנתה בפיו ״שיטת ההבנה״. השיטה הייתה מבוססת על הינתקות מדפוסיו הנוקשים של השרח, כלומר נטישת המבנה הקשוח של המשפט, הבנוי כולו על מבנה הפסוק העברי, והמרה של מלים בלתי מובנות במלים מן הלשון החיה. חבל שהנושא לא נחקר בחייו של רבי חיים ז״ל, אבל ראוי מפעלו לחקירה יסודית בקרב תלמידיו הרבים. בין כך ובין כך כל השיטות כולן, השרח המסורתי ושיטת ההבנה, נעלמו בדור האחרון, משנתפרקו דפוסיו של החינוך המסורתי במגרב.

רק עינו החדה של החוקר יכולה לשייך כל פרט לשכבה מן השכבות הכרונולוגיות, או לקבוע שפרטים מסוימים באים מאזורים גאוגרפיים אחרים: ולא תמיד יעלה הדבר בידו.

בדעתי לעמוד אי״ה במקום אחר על שינויים שנכנסו לשרח בדור האחרון לישיבת היהודים במרוקו, ובכלל זה שינויים בפירוש העניין, ולאו דווקא בלשון.

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס הנרי טולידאנו

טקסי בר־מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס

הנרי טולידאנו

פתיחה

עדה ועדה ומנהגיה, חג וחג וטקסיו. ליהדות מרוקו מנהגים רבים המשותפים לה ולקהילות אחרות של יהודי ספרד והמזרח, ובצדם מנהגים המיוחדים אך ורק ליהודי מרוקו. מנהגים מיוחדים כאלה קיימים גם בחגיגת מאורעות משפחתיים במעגל החיים וגם בחגיגת חגים ומועדים במעגל השנה. לפעמים יש הבדלים ניכרים בטקסים מסוימים גם בין עיר אחת לאחרת במרוקו עצמה. במאמר זה נדון בעיקר בחגיגת הבר־מצווה וטקסיה בקהילת מכנאס, אף שבדרך כלל רוב המנהגים האלה (אם לא כולם) היו נפוצים ברוב ערי מרוקו.

הערת המחבר : המאמר הזה מבוסס ברובו על זיכרונות מחוויות, האישיות והמשפחתיות בעירי מכנאס, שבה גדלתי וחונכתי. נוסף לחגיגות הבר־מצווה שלי ושל אחיי ודודניי הרבים שנערכו בחיק המשפחה, הייתי עד לחגיגות בר־מצווה רבות שנערכו בבית־הכנסת של מר אבי הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל (שהיה ידוע כצלאת רבי ידידיה). בית־כנסת זה היה צמוד לביתנו, ועובדה וו אפשרה לי להתבונן (וגם להשתתף) בכל החגיגות מקרוב, ולחקוק זיכרונות אלו בלבי לתמיד. מאמר זה מבוסס גם על זיכרונותיו של מר רפאל בן סמחון, יליד מכנאס וקרוב משפחתנו, שהואיל ברוב טובו להזכיר לי מספר פרטים שנשכחו ממני או מנהגים שלא היו נהוגים עוד בזמני. מאמריו של מר בן סמחון על מנהגי יהודי מכנאס ידועים לכל קוראי הירחון הספרדי ״במערכה״. מאמרים אלה מכילים חומר עשיר ומגוון על חיי היהודים במכנאס ועל מנהגיהם השונים. לשם השוואה עם טקסי בר־מצווה בערים אחרות במרוקו, ראה: הרב יוסף משאש, מים חיים, חלק ב, ירושלים 1985, סימן א, עט׳ א-ב; ר׳ יוסף בן נאיים, נוהג בחכמה, ישראל 1987, עמ׳ 139, 246-244; דוד עובדיה, קהלת צפרו, חלק ג, ירושלים 1973, ״נהגו העם״, עמ׳ 271-265. ראה גם: .Elie Malka

Essai d’ethnographie traditionnelle des mellahs ou croyances, rites de passage et vieilles pratiques des Israélites marocains,

Rabat 1946, pp. 46-49 ע"כ

מרכזיותה של מצוות תפילין בחגיגת הבר־מצווה

לחגיגת הבר־מצווה קראו יהודי מרוקו אתפלין (התפילין, דהיינו מצוות התפילין), ולבן- המצווה קראו מול־אתפלין (בעל התפילין, דהיינו בעל מצוות התפילין). כמו כן הם קראו לליל הבר־מצווה לילת־אתפלין (ליל התפילין), וליום הבר־מצווה נהאר־אתפלין (יום התפילין). בדרך כלל התרכזה חגיגת הבר־ מצווה סביב למצוות הנחת התפילין, ולכן חגיגות הבר־מצווה נערכו תמיד ובכל ערי מרוקו ביום שני או ביום חמישי, הימים היחידים שבהם יכול הבחור המתחנך למצוות גם להניח תפילין וגם לעלות לקריאה בתורה.

הערת המחבר: בדרך כלל ניכרת אצל יהודי מרוקו נטייה לקרוא לחגיגות המשפחתיות במעגל החיים על שם הטקס הספציפי העומד במרכז החגיגה. כך למשל הם קוראים לחגיגת ברית מילה אלמילה (המילה, ולא ברית, כי גם מצוות שבת נקראת ברית), ולזבד הבת הם קוראים אתסמייא (נתינת השם). כמו כן חגגו יהודי מרוקו את היום שבו התחיל הילד ללמוד חומש, וקראו למאורע טלוע אלפרשה (עלייה לפרשה, דהיינו מעבר מסתם קריאה מכנית ולימוד תפילות וכדומה ללימוד החומש, שתמיד התחיל בלימוד פרשת השבוע).

גיל הבר־מצווה

אף ששנוי ״בן י״ג למצוות״ (אבות ה, כו), ושאין הילד חייב במצוות עד גיל שלוש־עשרה, נהגו יהודי מרוקו לערוך את חגיגת הבר־מצווה בגיל צעיר יותר, עשר או אחת־עשרה, ולפעמים אפילו בגיל שמונה או תשע. הרב יוסף משאש, אחד מרבניה המפורסמים של מכנאס, שכיהן בסוף ימיו כרבה הראשי הספרדי של חיפה, מעיד בספרו מים חיים (ח״ב) כי ״רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם [את בניהם] מבני עשר ומבני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה״. הרב משאש מכנה את אלו המחכים עד גיל י״ג לחנך את בניהם למצוות ״כת עצלנים״.

הכנות לחגיגה

ראשית כול, המשפחה קובעת את תאריך הבר־מצווה כמה חודשים לפני הזמן. מיד אחרי זה פונים ההורים ל״מלמד״ (הנקרא ארבבי — הרבי) ומודיעים לו על כוונתם לעשות בר־מצווה לבנם, ומבקשים ממנו להכין את בנם ליום המיועד. באותו מעמד עושים ההורים אלחלאווא (ממתקים), דהיינו, מכבדים את הילדים הלומדים עם בנם בכיתה בכל מיני עוגיות וממתקים; ובדרך כלל גם נותנים משהו לרבי כמפרעה משכרו.

  1. הערת המחבר: קביעת התאריך הייתה תלויה בעיקר בשני גורמים, והם רצון ההורים העז לחנך את בנם למצוות בהקדם האפשרי מצד אחד, ורמת הידע של הילד ונכונותו לקבל עליו את האחריות הכרוכה בשלב זה בחייו מצד שני.

ראוי להעיר מראש שכל ילד יהודי במרוקו, ובמיוחד בעיר מכנאס, ידע בגיל תשע או עשר את כל התפילות על בורין. כמו כן הוא ידע לקרוא בטעמי המקרא את פרשת השבוע ואת הפטרתה. במקרים לא מעטים כבר הספיק הילד בגיל זה ללמוד גם קצת משנה ואגדה (״חוק לישראל״). אי לכך, ההכנה לבר־מצווה לא דרשה מאמצים מיוחדים לא מן הרבי ולא מן הנער המתחנך למצוות. ההכנה התרכזה בעיקר בלימוד ״ברכות השחר״ בעל־פה ובהכנת הדרשה או הדרוש שעל בן־המצווה לדקלם לפני הוריו ומוריו ולפני קהל המוזמנים. מכל מקום, הרבי נרתם למשימה מניה וביה, ומתחיל ללמד את הבחור את ברכות השחר בעל־פה. בד בבד הרבי מלמד אותו את הדרשה שעליו לדקלם. כמו כן, הוא מלמד את הנער איך להניח תפילין, קצת מהלכות טלית ותפילין, וכמובן הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״ וברכות התורה. לפעמים הרבי מלמד את הנער גם קטע מפרשת השבוע שעליו לקרוא בעלותו לתורה ביום הבר־מצווה. אם הילד יתום, מלמד אותו הרבי גם לומר קדיש יתום ביום הבר־מצווה, ומכין בשבילו תוספת מתאימה לדרשה (״דרשת יתום״).

ההורים גם מזמינים בהקדם האפשרי מרוקם מומחה (אטרראג׳) תיק מיוחד לטלית(סכארא דטלית) ותיק מיוחד לתפילין(סכארא דתפלין) העשויים מעשה רקמה. התיקים עשויים קטיפה אדומה או ירוקה על גבי קרטון. על הקטיפה רקומים בחוטי כסף וזהב ציורים מציורים שונים. מתוך הציורים או מעליהם בולטת רקמת שם הבחור, המלה טלית או תפילין, ולפעמים גם תאריך הבר־מצווה.

אחרי כל ההכנות הורי הבר־מצווה קובעים תאריך סופי ומדויק לחגיגה. כמו כן הם קובעים מי תהיינה אלערראדאת (המזמינות), כי לפנים לא היו כרטיסי הזמנה כמו היום, ואז הנשים מילאו תפקיד זה להזמין את הקרובים ואת הידידים. המזמינות, שהיו בדרך כלל שלוש במספר, היו תמיד נשים צעירות שאך זה נישאו. הן מתלבשות יפה בלבושים מיוחדים כמו אלכסווא אלכבירה (השמלה הגדולה), אלעזאמא (קפטנים רקומים), אלמדממא דנקרא (חגורה מצופה כסף) וכדומה, מקבלות רשימה של המשפחות שעליהן לבקר, והולכות אצל כל אחת מהן. המזמינות מנסות להשפיע על המשפחות המוזמנות להשתתף בחגיגה, והן עושות זאת בכל סגנוני הבקשות המקובלים בערבית, כגון מְסי כְּפַארַא, עַאפַאק יַא כְתִּי, יִעִיסוּלֵיךּ לוּלַאד (אני או אנחנו כפרתך, בבקשה ממך אחותנו, שיחיו לך הבנים) וכדומה. המשפחות המוזמנות כמובן נענות להזמנה, ומבקשות מצדן לשלוח להן את בן־המצווה (סַאפְדְלי מול־אתפלין). המזמינות מדווחות על כך להורי בן־המצווה, ומוסרות להם רשימה של המשפחות שעליו לבקר, בעיקר קרובי משפחה וידידים ותיקים. שבוע לפני הבר־מצווה באים קרובי המשפחה מכל עבר ופינה לעזור בהכנות לחגיגה; הם עוזרים במטבח בבישול, באפייה ובהכנת עוגות, וגם בניקיון ובכיבוד הבית. כשמצבם הכלכלי של הורי בן־המצווה מאפשר זאת, הקרובים שבאו לעזור מתארחים בביתם כל אותו שבוע.

הערות המחבר:ללימוד ברכות השחר בעל־פה ודרוש הבר־מצווה נודעת אצל יהודי מרוקו חשיבות מקבילה לחשיבות קריאת ההפטרה בשבת הבר־מצווה אצל האשכנזים. במכנאס הקפידו מאוד שהילד ידע את ברכות השחר (או את ״אלהי נשמה״, כפי שברכות השחר נקראו בפי ההמון) בעל־פה. היו מקרים מצחיקים שבהם ההורים התחננו בפני הרבי שילמד לבנם את ״אלהי נשמה״ בעל־פה באמרם בתמימות בערבית מדוברת טלעלו אנשמה, דהיינו למד לו בעל־פה את אלהי נשמה, אלא שהמובן המילולי המדויק של הביטוי הערבי הוא ״תוציא לו את הנשמה״.

למעשה, גם כשהופיעו כרטיסי הזמנה בסוף התקופה הצרפתית במרוקו, לא הסתפקו בכרטיסי הזמנה, שלא נחשבו להזמנות אישיות, ולכן הורגש תמיד הצורך בהזמנות אישיות יותר ורשמיות על ידי ה״מזמינות״.

ראה: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-בעריכת יששכר בן עמי-הוצ' ועד עדת המערבים תשנ"א-עמ'98-97

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991

ערב הבר־מצווה

ערב הבר־מצווה אחרי הצהריים, ז״א ביום ראשון או ביום רביעי, הולך הבחור שלנו לבית־הספר ומזמין את כל חבריו ומכריו הלומדים אתו בכיתה. כל ילד שהוזמן מביא לג׳ראמא (מתנה קטנה — כמה פרוטות של היום) ל״מלמד״. תמורת לג׳ראמא משחרר הרבי את כל אלה שהביאוה.“ הנערים מלווים את בן־המצווה לביתו ומחכים לו עד שיסתפר, יתרחץ ויתלבש, ואז יוצאים אתו יחד לטיול. מקובל היה במכנאס בזמני שאבי בן־המצווה או אחד מקרוביו שוכר משאית (camion) או שתיים־שלוש מוניות ולוקח את הבן עם חבריו לטיול מחוץ לחומות המלאח, ואף מחוץ לעיר. בינתיים הנשים מנצלות את ההזדמנות לגמור את ההכנות הסופיות לחגיגה שתתקיים בערב.

כמו כן מקובל היה בזמני, שבן־המצווה מחלק סיגריות לכל חבריו(אלגארו די מול־תפלין — סיגריית בן־המצווה), ולשם כך הוא מצטייד בקופסת סיגריות אחת או שתיים. אף שלא ראה סיגריות מימיו, הבחור שלנו היה צריך גם הוא לעשן סיגריות עם חבריו כאילו עישון סיגריות היה מין טקס מעבר מילדות לבגרות.

אחרי הטיול, שנמשך שעה או שעתיים, הולך בן־המצווה עם חבריו לבקר את המשפחות שביקשו שיעבור אצלן. מלווה בעשרות נערים ומצויד ברשימה של ביקורים, עובר הבחור שלנו בשכונת היהודים (אלמללאח) כאשר חבריו צווחים לפניו בקול רם ובמקהלה מחרישה אוזניים את הפסוקים ״המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי…״ (בראשית מח, טז), ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור…״ (שם מט, כג), וכאשר קבוצה של נשים צעירות הולכות אחרי השיירה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו… יו… יו… (אזג׳ארית). אם איזה גוי נקלע לסביבה, ובדרך כלל פגשו תמיד אטרראח(שוליית נחתום), האומלל היה זוכה מידי הנערים לקיתון של קללות עסיסיות, והיו גם קללות מיוחדות, אבל קודם כול צווחו עליו בְּעִירַא! בְּעִירַא! (בוז, בוז לך), ואחר כך ״אוי לך מואב!״ בוהּ עְלִךּ יַא מוֹאָב דִי כְלִלית מְרָאתִיךּ הִזַזאלַא וּבְּנָאתִיךּ אִיתָאמָא״ (אוי לך מואב, איך הנחת אשתך אלמנה ובנותיך יתומות!), ועוד כהנה וכהנה. אבל אם הקבוצה פגשה בדרכה ברב, תלמיד חכם, אז כולם נגשו ביראת כבוד ונשקו את ידו, ובפרט בן־המצווה, והוא זכה בברכת ״בסימן טוב״ וב״מי שבירך״; הוא הדין אם פגשו בזקן נכבד ובעל הדרת פנים.

כאשר הנער מגיע לבית שעליו לבקר, בעלת אותו בית יוצאת בשמעה את המולת הנערים ומקבלת את פני השיירה בשמחה וגיל וכמובן בקריאות יו… יו… יו…. חתן הבר־מצווה מנשק את יד בעלת־הבית, והיא מחזירה לו בחיבוקים ובנשיקות על הלחיים ובתוספת כל מיני ברכות ואיחולים כשהיא תוחבת לג׳ראמא (סכום כסף הגון) לכיסו. אם הנער יתום, אז הוא זוכה במנה אחת אפיים, הן בכסף והן בברכות. בדרך כלל, הג׳ראמא הזאת יועדה להורים לעזור להם בהוצאות החגיגה המרובות, והנער מביא את הכסף הנאסף למשפחתו. הביקורים האלה אורכים יותר משעתיים, והנערים חוזרים לבית בן־המצווה אחרי שהחשיך.

ליל הבר־מצווה

חגיגת הבר־מצווה מתחילה באופן רשמי רק בליל הבר־מצווה (לילת אתפלין, הנקרא לילת לג׳ראמא, ליל המתנות), אחרי תפילת ערבית. כל המשפחות שהוזמנו מגיעות, אבל בדרך כלל בערב זה באים רק הגברים. נוסף על קרובי המשפחה מוזמנים רבנים ונכבדי הקהילה, ובמיוחד ה״רבי״ של בן־המצווה, הפייטן ושמש בית־הכנסת. בחדר האורחים (אוזדאר) עורכים שולחן גדול ועליו פמוטות עם נרות דולקים. על השולחן המסודר יפה עם כל מיני תקרובת, מניחים אסנייא (מגש נחושת), וכל הנכנס מניח עליה סכום מסוים (ג׳ראמא), שיתחלק בין הרבי, הפייטן והשמש.( אם הורי בן־המצווה אינם בעלי אמצעים, חלק גדול מהלג׳ראמא הזאת מיועד לעזור להם בהוצאות).

  שלושתם ממלאים תפקיד חשוב בחגיגה זו. הרב מחלק ברכות לכל דורש, הפייטן מלהיב את הנוכחים בשיריו ופיוטיו המיוחדים למצוות התפילין, והשמש ממלא כל מיני תפקידים שמטילים עליו, כולל הגשת תה ויתר התקרובות למוזמנים. כמו כן כל מוזמן הנכנס מתקבל בברכת ״מי שבירך״ מפי הרבי, ובפיוט נאה מפי הפייטן, היודע להתאים פיוט מיוחד לכל נכנס ולכל שם, והשמש דואג להושיב את הנכנס במקומו.

הערת המחבר: בעבר התקיימה תספורת בן־המצווה (אתחפיף) באותו ערב בנוכחות כל המוזמנים ובאווירה חגיגית של שירה ופיוט וקריאות יו… יו… (זגארית). בסוף הטקס הזה ישב לו הספר על יד הרבי, הפייטן והשמש, וכמובן גם הוא נטל חלקו מהלגיראמא, אבל מנהג זה בוטל.

כל הערב יושב לו מול־אתפלין(חתן הבר־מצווה) ליד הרבי והפייטן ויתר האורחים המכובדים היושבים בראש השולחן, כשהוא לבוש תלבושת מיוחדת לבר־מצווה, ומצפה בסבלנות לרגע שאליו התכונן כל כך במשך שבועות. כשכל המוזמנים נוכחים מגיעה שעת הדרשה. הפייטן פותח בפיוט מתאים, והנער עומד מול ה״רבי״ שלו והמוזמנים ומדקלם את דרשתו בעל־פה, כשדמעות גיל זולגות מעיני אמו וקרוביו. אחרי הדרשה מכבדים את המוזמנים בתה עם נענע, חתיכות מעזון ועוגות פליבי.

יום הבר־מצווה

למחרת בבוקר, יום הבר־מצווה (נהאר אתפלין), משכימים הרבי, הפייטן והשמש לבית בן־המצווה ומעירים את בעלי הבית ואת הבחור. הרב מלבישו טלית ומניח את התפילין על ידו, כשהלה מברך את הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״. אחר כך קורא בן־המצווה בקול רם בנוכחות הוריו וקרוביו את ברכות השחר בעל־ פה, כשכולם עונים אחריו אמן. נהגו במכנאס לעטוף את בן־המצווה בטלית, דהיינו לשים לו את הטלית על ראשו כמו תלמידי חכמים; אבל כמובן הם עשו זאת רק ל״בני אבות״ ולבנים ממשפחות מיוחסות.

הערות המחבר: הרב יוסף בן נאיים מספר בספרו ״נוהג בחכמה״, שבעיר פאס נהגו להניח את התפילין לבן־המצווה מאחורי הדלת (מנור לבאב). הרב בן נאיים מסביר, שאולי מנהג זה מבוסס על מצוות התורה לגבי עבד שאינו רוצה לצאת חופשי מעם אדוניו אחרי שש שנים. במקרה זה ציוותה התורה, שאדוניו יגיש אותו אל הדלת וירצע את אוזנו במרצע לעבוד בו לעולם. הורי בן־המצווה, מסביר הרב בן נאיים, מתכוונים גם הם למסור את בנם לעבודת הבורא ומקווים שימשיך בעבודתו לעולם. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 245-244; מלכה, עמ׳ 49. נראה שבמכנאס לא היה שום זכר למנהג זה.

  1. בדרך כלל אנשים פשוטים לא העוו להתעטף בטלית כמו תלמידי חכמים בפומבי, משום ״דמתחזי כיוהרא״, ושלא ״להתעטף באיצטלא דרבנן״. ע"כ
  2. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
  3. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19

  1. בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.

                   בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.

תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.

המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.

בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה

המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.

בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.

אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.

לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.

נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.

נספח א

מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה

הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.

כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.

פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,

 

אלהים חי נורא אתה    שפתי ישבחונך

תוך קהל עם זו קנית    אשיח בפקודיך

עוז ותפארת עטרת      לראשנו מצותיך

ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

נגד הלב והמוח           יהי מקום הנחתם

להתיש ולשבר כח       יצר הרע סגולתם

ילכו אלייך שחוח       עמים בעת יראו אותם

יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ידידים תהיו זהירים    לנהוג בהם ריב קדושה

כי בהם אחד ועשרים   אזכרות בכל קציצה

ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים    בשניהם יוצאים החוצה

כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך

והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

 

דבר גבורות אל אלים   המה מודיעים ומורים

אותות ומופתים גדולים            יום צאתי מבית המצרים

ככל התורה שקולים    ותרי״ג מצוות מזכירים

ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך

 והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ועוד צוה גדול דעה     אלהים מושיב יחידים

עשה גדילים ארבעה    על ארבע כנפות בגדים

לשמרך מאשה רעה    יהיו נצבים ועומדים

נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

דרכי האל ומצותיו      שמעו נא ותחי נפשכם

את חוקתיו ותורותיו    ולעבדו בכל לבבכם

יריק עליכם ברכותיו   ויש שכר לפעולתכם

אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

פיוט ב'

. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.

 

אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.

נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.

יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.

יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.

עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.

קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.

בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.

חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.

זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.

קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.

  1. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
  2. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
  3. עמוד 101-98

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּמִין

שַׁוִּי בְּפוּמִי פִּתְגָּמִין

רְחִיצְנָא עלָךְ רַב עַלְמִין

אֵל חָכְמָתָה דִּלֵיה הִיא

 

וּמַנְדְעָה לְיוֹדְעֵי בִּינָה:

בְּכָל עִדָּן וּבְכָל זִמְנָא:

תַּנְהִיר שִׂכְלִין כְּבוּצִינָא:

ולמַאן דִּי יִצְבֵּה יִתְנֵינָּה:

 

הערת המחבר: פיוט זה, המבוסס בעיקר על צירוף מספר פתגמים מספר דניאל (ב, כ, בא; ד, יד— עם שינוי קל בכתיב של כמה מלים) פורסם בספר ״ישמח ישראל״ (אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שהוציאה לאור ״חברת יחזקאל הנביא״ בעיר מכנאס בשנת 1936), עמ׳ 82.

שם המחבר הנרמז בראש הבתים הוא ישראל, אבל לא עלה בידי לברר את שם משפחתו ואת זהותו. תוכן השיר הוא בקשת המשורר מהאל ״הנותן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה״ להשרות גם עליו מחכמתו ולשים בפיו תמיד את המלים הנכונות. אפשר שהקשר בין הפיוט הזה ובין חגיגת הבר־מצווה הוא שהורי בן־המצווה,

כמו המשורר, מתפללים גם הם שה׳ יחון את בנם בחכמה ודעת ללכת תמיד בדרכי ה׳, ולהצליח בכל אשר יפנה. מכל מקום, אעפ״י שאין קשר ישיר בין פיוט זה ובין חגיגת הבר־מצווה, נתחבב פיוט זה על יהודי מכנאס ופייטניה, ששרו אותו תמיד במנגינה קלה ועליזה (עם פיוטים אחרים) כשליוו את בן־המצווה בדרך חזרה מבית־הכנסת לביתו.

נספח ב

דרשת הבר־מצווה

כאמור לעיל, דרשת הבר־מצווה תפסה מקום ראשון במעלה בהכנת הבחור המתחנך למצוות ובעצם חגיגת הבר־מצווה. שיא ההתרגשות בחגיגה, הן בבית והן בבית־הכנסת, היה אותו רגע שבו עמד בן־המצווה וקרא את דרשתו בעל־פה בנוכחות הוריו ומוריו וקהל המוזמנים.

בדרך כלל דרשות לבר־מצווה היו תמיד מוכנות אצל ה״רבי״, שהספיק להכין אותן בשעות הפנאי שלו. במקרים מסוימים היה צריך בן־המצווה ללמוד דרשה ״משפחתית״, ז״א דרשה מיוחדת לבני המשפחה שהוכנה בעבר בידי חכמי ורבני אותה משפחה ויועדה לצאצאיהם. כך למשל מר אבי זצ״ל הקפיד, שכל בני משפחתנו ילמדו דרוש מיוחד למשפחה, ״גרסינן בספרי״, המובא להלן כדוגמה.

דרוש הבר־מצווה היה תמיד מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון היה קטע ממאמרי חז״ל הדן במצוות ציצית ותפילין. קטע זה היה למעשה ציטטה ישירה מהתלמוד או מהמדרש, שתמיד התחילה ב״גרסינן במסכת…״ וסיימה ב״עד כאן לשון המאמר״. הקטע צוטט בלשון המקור. החלק השני היה מעין פתיחה מליצית לדרוש, שבה מודה בן־המצווה לאל על שהביא אותו עד הלום, מתפלל אליו שינחהו בדרך תורתו ומצוותיו, ומבקש רשות מהוריו, ממוריו ומיתר המוזמנים להתחיל בדרשתו.

מליצות כאלו חיברו חכמים ופייטנים שונים, ולפעמים הרבי של בן־המצווה, בעברית (וארמית) רבנית מליצית. החלק האחרון הוא עצם הדרשה, שתוכנה ומגמתה ניתוח חריף של מאמר חז״ל, המצוטט בתחילת הדרשה, בערבית מדוברת שכולה מלאה שיבוצים מפסוקים ושברי פסוקים מהתנ״ך ופתגמים ממאמרי חז״ל. רצוי להעיר בהקשר זה, שבהרבה מקרים בן־המצווה לומד את כל חלקי הדרשה בעל־פה, באופן מכני, בלי שיבין את תוכנם.

נביא כאן דוגמאות טיפוסיות מהחלקים השונים של ״דרוש תפילין״ שהיו שגורות במכנאס.

דוגמאות לחלק הראשון דוגמה א

גרסינן במסכת מנחות רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן זה היה ה״גרסינן״ הרווח ביותר בין יהודי מכנאס בזמני. רוב ילדי מכנאס פתחו את הדרוש שלהם בקטע קצר ועממי זה ממסכת מנחות (מג עב). אך גם הדוגמאות האחרות המובאות למטה היו די שגורות בפי יהודי מכנאס. כך, למשל, כל בני משפחתנו התחילו את הדרוש ב״גרסינן בספרי״.

דוגמה ב

גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצוות, תפילין בראשיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכיון שנסתכל במילה אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמינית. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת לפני בכל מיני קישוטין כדי שתהיה רצויה לפני, כך אמר הקב״ה לישראל הוו מצוינין לפני במצות כדי שתהיו רצוין לפני וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי, רצויה את לי. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן׳ זה והדרשה בערבית המובאת להלן כדוגמה לחלק ג מבוססים על שני העתקים של ״דרוש של מצוות תפילין״, הנמצאים בידי, שהועתקו בשתי מחברות בידי שני מעתיקים שונים. למעשה, אחד משני הטפסים האלה הועתק במיוחד בשבילי בידי הרב יצחק חזן שליט״א, שהיה אז תלמידו של מר אבי זצ״ל, ושמכהן היום כחבר בית־דין העליון בירושלים. לדאבוני לא עלה בידי לאתר את המקור שממנו הועתקו שני כתבי־היד הדומים שבידי. הניסוח בכתבי־יד אלו שונה בפרטים אחרים מהמקור בספרי. כך, למשל, בספרי כתוב ״תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם״; כמו כן בספרי כתוב ״נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד״. ייתכן שמחבר הדרשה שלפנינו ציטט את המאמר מן הזיכרון, ולכן לא דקדק כל כך לצטט בלשון המקור, או אפשר ששינה את לשון המקור בכוונה, כדי שיהיה מובן יותר לקהל השומעים. מעניין שהניסוח בדרוש זה, ״וכיון שנסתכל במילה, אמר עליה שירה״, קרוב יותר לגרסה המובאת במסכת מנחות (מג ע״ב); ראה דוגמה ג להלן. אולי מחבר הדרוש ניסה לאחד את שתי הגרסות, או פשוט ערבב אותן. ראה; ספרי על ספר דברים, בעריכת א״א פינקלשטיין, ניו־יורק 1969, פרשת ואתחנן, פסקה לו, עמ׳ 67־68.

דוגמה ג

גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת וזה לשונו: תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן [במקור לפתחיהן], ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו [במקור ותפילין בזרועו], וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

דוגמה ד

גרסינן במסכת ברכות, אמר ר׳ אדין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו; ואין ימינו אלא תורה [במקור ימינו זו תורה] שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוזו אלא תפילין [במקור ובזרוע עוזו אלו תפילין] שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל ע״ה [עמי הארץ] כי שם ה׳ נקרא וכ״ו [עליך ויראו ממך]. ותניא ר׳ אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. א״ל [אמר ליה] רב נחמן בר יצחק לרב חיא בר אבין [הני] תפילין דמארי עלמא מה [כתיב בהו], א״ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משבח [במקור משתבח] קוב״ה [קודשא בריך הוא] בשבחייהו של ישראל [במקור דישראל], אין, דכתיב את ה׳ האמרת היום [וכתיב] וה׳ האמירך היום; אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהנו ה׳ אחד. אף אני [במקור ואני] אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל וכ״ו [גוי אחד בארץ]. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א״ל [כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, אשרך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא] כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיי [במקור דדמיין] להדדי בחד ביתא, אשרך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, [ולתתך עליון בחד ביתא] וכולהון כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון המאמר.

דוגמאות לחלק השני דוגמה א

ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי.

להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי.

כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני והגיעני, ולעבודתי הדריכני,

ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי

 

פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת כל סיבה, ועילת כל עילה.

אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך,

האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור רוח חדשה, לעבדך בלב שלם

ובנפש חפצה, למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך, כי אני עבדך.

 בתורתך פתי לבי, ורוח נכון חדש בקרבי.

 

אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה׳.

צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים.

מאימתכם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי.

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא.

ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר

מצוה זו והדרה, גוללה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל

 

קדשם במצותיו, הדריכם בנתיבותיו, ויורם אורחותיו.

זאת היתה לי, על כן שמתי פני כחלמיש, לפני קהל ועדה, לתורה ולתעודה,

גמול ידו הדה. על כן ענותכם תרבני, וחסדכם יסעדני, וכבודכם ירצני,          

ואזי אתגבר, לעמוד ולדבר, ומלין אחבר. ובמטותא מינייכו, אחלו לי

יקרייכו, וארכינו לי אודנייכו, לא ליקרא דילי אלא ליקרא דמרייכו,

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי.

 

ואחר כך, מהודי והדדי, ציצי ונזרי, עטרת ראשי, וצפירת תפארתי,

אדוני אבי נר״ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו, והיה אדירו, ושמרו כרועה עדרו.

יתברך בהני תלתא, מילי מעלייתא, דאמרי רבוותא. בני סמיכי, ומזוני רויחי,

וחיי אריכי. אכי״ר [אמן כן יהי רצון].

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 104

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

מחקרים-יששכר

דוגמה ב

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום: אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא סהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר המעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואלי קדמת, מה רב טובך אשר צפנת: מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי, תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי: חסדך ה׳ יסעדני, מנעווי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני, עד אשר עד כה הביאותָני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זריתני וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עורות:

עיני לשמייא נטלית, ורחמין למבעא מן קודָם אל רב ושליט, ישמע קול תחנונותי, ישא מדברותי, למען אבותי, המה הגבורים לעמוד בפרץ, העומדים על אדון כל הארץ, ואלה תולדות פרץ: בצדקתם חזקו כל מזימותי (במקור דמותי), ובאור תורתם אורו נתיבותי, ובהדר יראתם ישרו מעגלותי, ובגאון חכמתם טהרו עשתונותי, אף לילות יסרוני כליותי: אז אמרתי הנה באתי, בו בטח לבי מעזרתי: ולפני אלהי קדם מעמה, אפיל תפלה גם תחינה, היתה לראש פינה: אליך נשאתי את עיני, כי בך כל מעיני, אחת שאלתי מאת ה׳: שבתי בבית ה׳ הצור תמים, גרים בני עמודי בשערים המצוינים כמו רמים, בית ועד לחכמים, והיו עיני ולבי שם כל הימים: ואתהלכה ברחבה, גרסה נפשי לתאבה, ליראה ולאהבה: אלהים ה׳ חילי, אתה תומיך גורלי, לב טהור ברא לי, והרבית את גבולי: שערי רחמיך אלי יפתחו, רוח דעת ויראת ה׳ עלי ינוחו, במה יזכה נער את אורחו: ישועתך אלהים תשגבני, וגם עד זקנה ושיבה אל תעזבני, מצר תצרני, דרך חוקיך הוריני, בנתיב מצותיך הדריכני, טוב טעם ודעת למדני, ותורתך הבינני, להבין ולהורות, הלכה לדורות:

קדושים אשר בארץ המה, יושבים בְנָיות ברמה, שתולים בבית ה׳ אל מקום הקודש פנימה, יודעי בינה לעתים ומשכילים בכל חכמה: קמי טיבותייכוֹ אחוי קידה, כי מאימתכם אחזתני רעדה, ולבי יחיל בקרבי יתיב בההוא פחדא, ויחרד חרדה: ואף אמנם ידעתי כי נגד מעלתכם, והדר כבודכם, חכמתכם ובינתכם, מה יצדק צפור מצפצף ביניכם, ועוף יעופף לפניכם, המעט מכם: אתם הרי ישראל, יודעי דעת ומביני מדע, ואני בער ולא אדע: אך בחסדכם בטחתי, ובצדקתכם נתאזרתי, וברוב ענותכם נתאמצתי, על עומדי עמדתי, ועתה הנה הבאתי, את ראשית פרי אמרתי, אשר טפחתי ורביתי: כי זאת לפנים בישראל, מאז נקראו עם סגולה, לשם ולתהלה, לדרוש בהוד והדר המצות האלה היקרות, באות מאירות, אמרות טהורות:

בראש א״מיר עלה ש׳׳מיר, תעלא בעידניה סגיד, קודם עילאה נהר דינור קודמיה נגיד: ראש מבין ויסוד כל בנין, אַפִרְיָין לִמִטִיָין: תשואות חן חן בשפתי תקבוץ, ופי משגיאות תכבוש, יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש: אחלי יכונו, ורשיון אשאלה ממנו, כי ממנו מענה לשון, ומצעדי גבר כוננו:

ואחר כך, מתורתו התמימה והשלמה, האר״ש כי נעמה, כבודה בת מלך פנימה, יפה כלבנה ברה כחמה: יחידה מיחיד ליחידים נבדלת, מבונה בכל טוב משוכללת, בהוד והדר נדגלת, מכל סיג נשללת, במצות מהוללת, במשפטים מתגדלת, בחוקים מסולסלת, מתוק משמן חכה, אלהים הבין דרכָה, לא ידע אנוש עֶרְכָּהּ:

ואחר כך, מאנשי סודה, ומגידי הודה, לא זזו מחבבה, עומדים לנגדה, יושבים על ידה, שוכנים בצדה, מתענגים מזיו כבודה: וקורא להם אילי הצדק, מחזיקים כל בדק, ושפטו את העם משפט צדק: כשחר נכון מוצאו יזריחו, וכגנה זרועיה תצמיח יציצו ויצמחו, בחצרות בית אלהינו ןפף־חו, ונהרו אל ה׳ ואל טובו, כי יתן ה׳ את רוחו:

ואחר כך, מכל הקהל הקדוש הזה, מבחר העדה המקודשת, מכל העמים נפרשת, על שורשי האמת נשרשת, במלכות מתאוששת, בכהונה משתמשת, בתורה מאורשת, מטומאה מתקדשת, בדמי טהרה מתבוססת, בתפילין מתקוששת, בציצית מצוייצת, בהוד והדר מתנוססת, מעטה צדקה לובשת, וכתר שם טוב חובשת: ואביה ירוק ירק בפניה, ישוב לקבוץ פזוריה, ויכנס נדחיה, ויחזק בריחי שעריה, ויגדור פרצותיה, יאסוף נתחיה אליה, ותשרש שרשיה, תשלח עד ים קציריה, ואל נהר יונקותיה, כוסו הרים צלה וענפיה, ארזים לא עממוה, ונהרות לא ישטפוה, בגדי ישע ילבישיה, והסירה את שמלת שביה מעליה, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, ובא לציון גואל, מוציא אסירים בכושרות, מחשוף יערות, יבנה הנהרסות ההיכל והעזרות, והערים גדולות ובצורות, אכי״ר (אמן כן יהי רצון).

מליצה זו חיברה רבי יעקב בירדוגו (1843-1783), אחד מגדולי הפוסקים והפייטנים במכנאס, המפורסם בספרו ״שופריה דיעקב״ (שו״ת על ארבעת חלקי הש״ע). מליצה זו פורסמה בספרו ״קול יעקב״, שהובא לדפוס בלונדון בעריכת הרבנים אברהם חלואה ומשה טולידאנו. כהקדמה למליצה זו כותבים העורכים: ״מליצת דרוש תפילין אשר חיבר הרב המחבר נר״ו ונתן למלמדים ללמדה אל נערי בני ישראל יצ״ו [ישמרם צורם ויחייהם] לאומרה בפתיחת הדרוש ביום חינוכם למצות כמנהג. כוללת הודאה, תפילה, ורשות. ושם הרב בראשי הבתים. סימן יעקב״. כדאי להעיר שכל בית כולל מספר חרוזים, וכל חרוז חתום בפסוק מכתבי הקודש. ראה: קול יעקב, לונדון 1843-44, עמ׳ 122-120. מליצה זו הייתה נפוצה פחות מהמליצה המובאת בדוגמה א' אך בכל זאת בני תלמידי חכמים ובחורי בר־מצווה שכבר הספיקו ללמוד משנה וגמרא בחרו במליצה זו. כך, למשל, מליצה זו מובאת באחד משני הדרושים לתפילין המועתקים בכתב־היד שברשותי המתואר למעלה

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 105

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

מחקרים-יששכר

דוגמה לחלק השלישי המקור בערבית־יהודית- הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

הערת המחבר: דרשה זו הייתה מיוחדת למשפחתנו ולעוד כמה משפחות במכנאס. ברור שהדרשה הזאת ארוכה מדי ואיננה טיפוסית. זוכר אני שרוב הילדים בזמני למדו דרשות קצרות יותר ומסובכות פחות בתוכנן.

אבל מאידך גיסא, דרשה זו כוללת כל הנושאים והמוטיבים הנמצאים בדרשות האחרות, כגון חשיבות השמחה בעשיית המצוות, גודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין, סגולות ההגנה שלהן, וגימטריות שונות המוכיחות שכל אחת משתי מצוות אלו שקולה ככל מצוות התורה כולן, ומבחינה זו דרשה ואת טיפוסית מאוד בתוכנה. הנוסח המובא כאן מבוסס על שני כתבי־יד דומים שבידי(ראה הערה 31 למעלה). אעפ״י שהנוסח בכתב־יד אחד מקוצר קצת, ברור ששני הטפסים הועתקו ממקור אחד, ולכן הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב פה ופה ולמלא מלים חסרות לפי השוואה מדויקת של שני ההעתקים.

חומר הנמצא בכתב־יד אחד ולא בשני מובא כאן בסוגריים עגולים.ע"כ

מורי ורבותי, דבר ידוע הוא שעיקר שכר המצות הווא על שמחה די יכון שמח בנאדם בעשייתן יותר מן המצוה עצמה. והאדסי מן די זברנא שהעניש הקב״ה לדי יעמל למצוה ומא יפרחסי ביהא, די קאל לפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. ומנהא נערפו חנא קדאס גדול שכר די יעמל למצוה בשמחה לאיין חנא ענדנא ״מרובה מרה טובה ממרת פורענות״. ורבותנו פססרו פהאד לפסוק די קולנא באיין צריך בנאדם יפרח בעשיית המצות כתר מן די יפרח בלחפצים דייאלו. והיינו לכוונה דלפסוק די קאל ״מרוב כל״, דהיינו יותר ובפרט בשתי מצות אלו שהן מצות ציצית ומצות תפילין, מן הראוי הוא שצריך לשמוח בהם ביותר מכמה טעמים. אוחדא, מפני שכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו תפילין, לאיין הייא אחת משלוש מצות שנכתב בהם ״אות״, פחאל די כתב הרמב״ן ז״ל כי משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו בהם ישראל, אין לך שום מצוה שנכתב בה ״אות״ כי אם שלוש מצות והם מילה שבת ותפילין: מילה, דכתיב ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״; שבת, דכתיב ״אות היא לעולם״; תפילין, דכתיב ״והיה לאות על ידך״. והומא בתלאתא ביהום אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועליהא קאלו לחכמים פלעיד ופשבת פטור מן תפילין, לאיין חנא ענדנא ״על פי שנים עדים יקום דבר״; פלחול הרי למילה ותפילין, ופשבת הרי למילה ושבת. נמצא וואחד די מא ילבשסי תפילין מא ענדוס זוז דלעדים די יסהדו עליה באיין הווא יהודי גיר דוקא חתא ילבש תפילין וויתוסאבו עליה שני עדים עאד יתסממא יהודי שלם.

וכן ציצית זברנא קאלו חכמים ז״ל ״כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה״ כתיב הכא, ״וראיתם אותו״, וכתיב פשכינה ״ואותו תעבודו״, פחאל אותו די תממא הייא שכינה, חתא אותו דציצית הייא שכינה.

ועוד מצינו שכל אחת מהן שקולה ככל התורה כולה. פתפילין זברנא קאלו חכמים ז״ל במדרש שוחר טוב וז״ל [וזה לשונם] ״אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי, אמר להם הקב״ה, בני קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך למעת תהיה תורת ה׳ בפיך״. רצונם לומר באיין די יכון זהיר במצות תפילין כאלו קיים כל התורה כולה. ובמצות ציצית גם כן זברנא באיין הייא שקולה ככל התורה כולה. מחמת די הייא גורמת כל המצות. פחאל די קאל לפסוק, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״. ופססר מהר״ם אלשיך ז״ל שהוא על דרך משל לבן אדם די כא יעקד ואחד לכיט לצאחבו עלא סבאעו באס יתפככרו וויקדילו די עלאס אוצצאה. הכי נמי חתא הקב״ה אוצצאנא נעקדו חוטי הציצית על כנפי כסותנו באס נתפככרו למצות כללהום ונעמלוהום. (ופחאל די סיבנא פלמעשה די דאך תלמיד די שמע באיץ כאיינא וואחד זונה פכרכי הים די מא כאן סי פחאל ליופי דייאלהא פלעולם ומן די מסאלהא וחב יעמל מעאהא לעון, באו ציציות וטפחו על פניו ותפככר למצות די שי״ת ותמנע ומא עמלסי לעוון.)

ושמא תאמר הא חנא כא נגזרו פציצית ומא כא נתפכרוס למצות; ואפשר נקולו דרך רמז, לכוונה הייא לאיין ״כל״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמסין, ו״מצות״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמס מייא ושתא ותלתין, ושם ״הוי״ה״ ב״ה [ברוך הוא] כא יטלע פיה שתא ועסרין, בין הכל סת מייא ותנאץ, ולמצוה דציצית די הייא זכרון לכולם הרי תרי״ג. והאגדא כא יחב יקול לפסוק, על ידי די תכונו רואים ציצית, תכונו זוכרים כל מצותיה די כא יטלע פיהום תרי״ג עם הציצית.

ועאווד באס מצות ציצית שקולה ככל התורה לאיין ציצית כא יטלע פיהא שת מייא, ושמונה חוטים וחמשה קשרים בין הכל תרי״ג. אוו נקולו טעם אכור, והווא בהקדים סאיין קאלו חז״ל בפרק התכלת וזה לשונו: ״תניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורץ את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן״. נמצא באיין קרית שמע תלויה פציצית לאיין מא יזבר יקרא קריאת שמע פצבאח גיר חתא ידווא נהאר, די יקדר יעקל באיין תכלת די הווא כדר ללבן די הווא בייד. עליהא מנאיין ירא ציצית וויפרז תכלת יתפכר ק״ש [קריאת שמע].

ויש לדקדק פהאד למאמר, לפסוק כא יקול ״וזכרתם את כל מצות ה׳״, משמע גיר ירא ציצית יתפכר למצות כולהום; סאעא (עלאס) בעל למאמר כא יכררז מן לפסוק גיר מצוה אחת הייא ק״ש. ובאס נפטנו האד למאמר נסבבקו סאיין קאלו חכמים בסוף מסכת מכות וז״ל: ״דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני שס״ה לאדן כמנין ימות החמה, ורמ״ח עשין כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… חזר ישעיה והעמידן על שתים… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה״. ויש לדקדק פהאד למאמר, נחבו נערפו אמא הייא כוונת נביאים עליהם השלום; תורה פיהא תרי״ג מצות, והומא טייחו רובם, סי מנהום העמידן עלא חדאס, וסי העמידן עלא סתא, וחבקוק העמידן עלא אוחדא! והא חנא ענדנא אוחדא מן שלוש עשרה עיקרי הדת, באיין תורה לא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם, ועוד הא קיימא לן ״אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין״, ותורה כא תסהד ״ולא קם נביא [עוד] בישראל כמשה״.

אמנם לפרש נראה באיין כוונת נביאים כולהום גיר יעמלו כללים לתורה באם יכונו מתקיימים למצות כולהום. (ואין כאן מקום להאריך, עיין מהרש״א שם.) ומה שצריך לענינינו הווא באיין חבקוק די קאל ״וצדיק באמונתו יחיה״ רצונו לומר, שעיקר התורה ולמצות הייא לאמונה די יכון מאמין בנאדם בשי״ת שהוא אחד, והייא מצוה ראשונה בעשרת הדברות שכוללת שתים, ״אנכי״ ו״לא יהיה״. והומא כוללים תרי״ג מצות, דהיינו אנכי כוללת כל מצות עשה, ולא יהיה כוללת מצות לא תעשה. ששמענום מפי הגבורה, שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות ריפוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד המלך ע״ה באלפא ביתא דתמניא אפי באומרו ״כל מצותיך אמונה״, רצונו לומר, שכל המצות נכללים במצוה ראשונה די הייא לאמונה די שמענא מפי הגבורה ועל ידי(די) יכון מאמין באחדותו יתברך, יכון רץ למצוה קלה כבחמורה. לאיין שי״ת די אוצצא עלא מצוה חמורה הווא די אוצצא גם כן עלא מצוה קלה. ועל פי זה, יתוואזיב למאמר דיאלנא מליח, די קאל ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת״ ואיזו זו קריאת שמע די הייא כוללת כל מצות ה׳, לאיין פקריאת שמע היא עיקר האמונה ואחדותו יתברך. נמצא, גיר יכון זהיר פקריאת שמע די מביין פיהא כלל האמונה, יתפכר למצות כולהום, ופחאל די קולנא.

וטעם די אוצאתנא תורה נתפכרו למצות כלהום, לאיין תורה פיהא רמ״ח מצות עשה, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד חלקי האדם, די הומא רמ״ח איברים ושס״ה גידים. ועל ידי תרי״ג מצות יכונו מתקדשים חלקי האדם. והנה כפי האמת לא אפשר לכל אדם לקיים תרי״ג מצות בשלמות ובכללותם, עליהא רצה הקב״ה לזכות את ישראל ועטאנא מצות ציצית, שעל ידה נכונו זוכרים כל המצות, ווינחסאב עלינא כאלו עמלנא למצות כולהום בכללותם. ואפשר האדי הייא כוונת לפסוק די קאל (וראיתם אותו וכ״ו) ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים״, לומר על ידי די תכונו תפכרו למצות, ינחסאב עליכום כאלו עשיתם כל מצותי, ועל ידי כן תכונו קדושים.

ובספרי גם כן דרשו מן האד לפסוק באיין זכירת ציצית נחשב למעשה ומוסיף קדושה לישראל וזה לשונו: ״למען תזכרו ועשיתם — לעשות זכרון במעשה; והייתם קדושים — זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות, אמור הא מה אני מקיים והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוסיף קדושה לישראל ע״כ [עד כאן] לשונו״.

ובענין תפילין גם כן מצינו שהוא מוסיף קדושה לישראל, שבשבילו השכינה שורה על כל אחד מישראל, פחאל די דרשו פמדרש הנעלם על פסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. דהיינו מקדש הווא תפילין, ובשבילו ושכנתי בתוכם. ועלא האדסי ודאי קאלו פלגמרה ״תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים״, לאיין בשביל די שכינה שורה עלינו צריך לגוף דייאלנא יכון נקי, משום ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״. ועוד מצינו שעל ידי תפילין זכו ישראל ליכנס לארץ, פחאל די דרשו רבותינו ז״ל במסכת בכורות, וזה לשונם: ״והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר״, לאיין חנא ענדנא תפילין חובת הגוף הם, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם כן עלאס עלקתהום תורה פביאת הארץ, וואזבו פלגמרה: ״עשו מציה זו שבשבילה תכנסו לארץ״.

והואיל וזברנא שתי מצות אלו גדולים בענייניהם ודאי ראוי לשמוח בהם יותר ממצות התורה. וכן מצינו לחכמי הגמרא שהיו שמחים במצוה זו; פחאל די קאלו פמסכת ברכות וזה לשונם: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא בדח טובא, אמר ליה יגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי וירא, חזייה דקא ברח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר, בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה תפילין קא מנחנא״. ויש לדקדק פהאד למאמר; ראשונה, עלאס רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר; ועוד אס מן אוזאב כא יוואזבו רבא ורבי זירא, תפילין קא מנחנא, וכי די ילבש תפילין יחאייד מורא שמים מעליה ח"ו [ושלום]!

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

מחקרים-יששכר

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר