שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם – אפרים חזן
מסורות ותמורות בתרבותם של יהודי מרוקו ויהודי המזרח
עריכה : יוסף שטרית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
תשנ"א – 1991
מסורת ותמורות ביצירתם של יהודי מרוקו.
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם
אפרים חזן
שירי הקינה הם אחד הסוגים הבולטים בשירת החול הספרדית. הם השתלבו יפה במערכת החברה החצרנית ובאוירתה. דברי השבח, המופלגים לעתים, לנפטר ולמשפחתו, הצער והמספד על הנפטר ועל הפרידה ודברי הברכה והתנחומים למשפחה, כמו גם ציפייתו של המשורר לתגמול בעד בתיבתו, היו חלק מן המסגרת החברתית־תרבותית של התקופה. כמו שאר הסוגים בשירת החול גם סוג זה הושפע במידה רבה מן השירה הערבית. עניינים שבצורה ועניינים שבתוכן ובציורי הלשון עוצבו בהשפעת השירה הערבית. ברם השירה הערבית אינה המקור היחיד, ואולי אף לא העיקרי, לעניין זה. שכן טרם ידע הנער העברי קרוא ערבית, כבר הכיר יפה את המקרא ואת הקינות המקראיות, ומאוחר יותר הכיר גם את הקינות העבריות שבתלמוד, ובצד אלה אין להתעלם מהשפעתן של הקינות והסליחות הלאומיות, סוגים קדומים מאוד בשירה העברית. לא ייפלא איפוא כי שירי קינה ספרדיים רבים כוללים סממנים האופייניים לשירת הקודש: אקרוסטיכון, סיומת מקראית, משקל הברות דקדוקי, תבניות מעין־אזוריות ותבניות מטרופיות מגוונות— כל אלה מעמידים את הסוג בתחום הביניים שבין קודש לחול, ומקרבים אותו קרבה רבה לשירת הקודש. במקום אחר ציינו, כי כלל השירה המאוחרת(השירה שמן המאה הט״ז ואילך) קרובה באופייה ובייעודיה לתחום זה שבין קודש לחול שבשירת ספרד, ומדרך הטבע ששירי הקינה המאוחרים יהיו קרובים אל הקינות הספרדיות, שאינן כתובות במתכונת הקלאסית, ויהיו מושפעות מהן מעבר להשפעה הרגילה של שירת ספרד על שלוחותיה.
שירי הקינה הקלאסיים ומאפייניהם על יצירותיהם ותוכניהם מתוארים בהרחבה במחקרים העוסקים בשירת תור הזהב. לפיכך נפנה לתאר את שירי הקינה של רבי דוד חסין, ומתוך התיאור יעלו הצדדים השווים והצדדים השונים בינו לבין קודמיו.
מעל ארבעים קינות כתב ר״ד חסין על אישים שונים ועל מאורעות שונים, וחלוקה זו מעניינת מצד עצמה: כ״א קינות מוקדשות, כצפוי, לגדולי תורה ולמנהיגי קהילה, מהם ידידיו הקרובים של רבי דוד. שש קינות מוקדשות לאנשים אלמונים שנתייחדו בעניינים שונים, ואשר מותם עורר את המשורר לכתיבה, כגון: הקינה על מות ״חכם יודע ששה סדרי משנה בעל־פה״, ״בחור קטן בשנים וחריף שמת בלא עתו״, ״אח ואחות שמתו בזמן אחד״, ״איש שתיכף ומיד יצתה נשמתו״, וקינה על בחור חכם שיצא מחוץ לעיר ״והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו״; מקרה זה מוביל אותנו אל הקינות שנכתבו על הרוגים, כגון הקינה על מות רבי משה בן מאמאן ״שנכנס גוי אחד לביתו בהיותו יושב לבדו ותקע לו סכין בבטנו״, או הקינה על הרג שבעה אנשים ״ומהם מיחידי קהלנו״. קרובה לעניין זו הקינה על הרעב הגדול בשנת תק״מ/תקמ״א, ״ומתו כמה מאות מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בע״ה [=בעוונות הרבים] ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו״. קינות ציבוריות אלה קרובות לחמש קינות לתשעה באב המתנות צרות האומה וחורבן בית־המקדש, והן שייכות לפרק אחר.
חטיבה לעצמה הן הקינות על מות חתנו ר׳ אלעזר לחדיב ועל מות חתנו ובתו, ובדבריו ״יום יד אלוה נגעה בי ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנשואיהם״. הקינה על מות חמיו רבי מרדכי בירדוגו שייכת בעיקרה לקינות על מות חכמים.
לאחרונה נזכיר ארבע קינות שנכתבו על מות נשים, ונדפסו במדור לעצמן. שתיים מהן אנונימיות ושתיים מוגדרות ומוקדשות לנשים מסוימות: לאשת רש״ל טולידאנו ולאשת רבי יקותיאל בירדוגו, ״שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר״.
הפירוט שפירטנו כאן מדגיש את החשיבות שיש לקינות ולכתובותיהן כעדות היסטורית וכעדות על תגובה למאורעות שהיו ועל אישיותם של חכמי הדור המוספדים. מעבר לזה יש ערך רב לפיוטים הללו בתחום המגע שבין ספרות וחברה, שכן עולה מתוכן הדמות האידיאלית בעיני בני הדור, וכאן יש לנצל דווקא את המליצה השירית, המעלה את המוספד לדרגת איש המעלה והדמות האידיאלית.
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
הקינה ״פנה הורי והדרי״ על מות רבי זכרי בן משאש מיוחדת בכך, שהדברים נאמרים מפי אבי הנפטר, ובדברי הכתובת ״וקוננתי בשם אביו המדבר״. הכתובת מצביעה, כמובן, על המודעות של המשורר לחשיבות הדובר ולתרומתו לעיצוב השיר. הבחירה לומר את דברי הקינה בשם אבי הנפטר מקשרת את קינותיו של רדב״א חסין למסורת השיר הקדומה ולדוגמה שעוצבה בסדרת הקינות שכתב יהודה הלוי על מותם של אנשים פשוטי עם, שבהם מדובב המשורר את קרובי הנפטר ולעתים את הנפטר עצמו, ויש שהדברים באים בדרך הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו. ודוגמה מובהקת לכך בקינה ״הה בתי השבחת משכנך …״, שבה פותחת האם ושואלת את בתה המתה הייתכן כי שכחה מקומה, שהרי נושאי הארון נשאוה למקום אחר… אצל יהודה הלוי ואצל קודמיו, בעיקר שמואל הנגיד, עומדים דיאלוגים או מונולוגים מעין אלה על קישוט ההיתממות: הדובר מתעלם כביבול מן המצב החדש, ועל כן תמה הוא כיצד זה אם מואסת בבתה ומעטרתה בעטרת עפר ומושיבה אותה בחופת אבדון.
הפער בין ההיתממות לבין המציאות הוא העושה את השיר ומעמיד את הממד הטראגי שבו. אצל ר״ד חסין אין כל שימוש בהיתממות, ודברי הצער הנאמרים מפי האב או הדו־שיח בין הנפטר לקרוביו, ובמקרה אחד בין בני־זוג שנפטרו, אינם כוללים כל יסוד של היתממות ואינם מתעלמים מן המציאות כפי שהיא. המוות קשה הוא ומצער, וכבד על המשורר גם בלאו הכי. וכך זועק אביו של רבי זכרי בן משאש ״פנה הודי והדרי / זה שמי וזה זכרי; ובצד תיאור הצער הגדול והמספד של אב ששכל את בנו ״אהה עלי אויה לי… אור חשך באהלי נדעך וכבה נרי״. דמות האב בדובר בשיר זה מבטאה לא רק את עניין המספד והצער, המועצמים מאוד כשהם באים מפיו של אבי הנפטר עצמו, אלא יש בדמות האב כדובר גם בדי להעמיד עדות של מי שמכיר את הנפטר מקרוב ויודע את דרביו היטב ויכול לספר עליהם:
ועמלו בתורה / לא ימוש מתוך האוהל
כּחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל
התיאור מתקשר אל ההספד, ויש בו כדי לנמק את הצער הרב על מי שאלה הם דרכיו. בו בזמן מעיד תיאור זה גם על תבונה חשובה באישיות של תלמידי־החבמים: ש ק ד נ ו ת. לא רק ידיעת התורה אלא גם השקידה בה ראויה לציון ולשבח, ואף בידיעת התורה חשיבות יש ליכולת העמידה בוויכוח ולידיעות בבל הסוגים של ספרות חז״ל, כדברי המשורר:
כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא סיפרא ספרי
בצד הרמיזה המפורשת שיש כאן לנאמר במסכת מגילה כח ע״ב על אותו נפטר שהיה שונה ־הלכתא ספרא וספרי ותוספתא״ ניכר בציטוט זה סממן נוסף לשירת רבי דוד חסין: הרמיזה והשיבוץ הנרחבים מתוך ספרות חז״ל ושילובם אל תוך הלשון המקראית על שיבוציה ורמזיה. בצד מה שלמדנו על דרכי העיצוב תוך ביסוס הדבר מהמשך השיר ומשירים אחרים נוכל ללמוד גם מה הם המקורות והנושאים שתלמיד־חכם אמור להיות בקי בהם, ובתוך אלה גם בקיאות בקבלה ובחכמת הנסתר, כפי שמקונן השיר בהמשך:
גבור ובידו רומח / משנתו קב ונקי
בסהלי חודה בקי / בסתרי גורי ארי
בצד ספרות חז״ל על כלל סעיפיה ובצד יכולת העמידה במלחמתה של תורה, ותוך כדי רמז למשנת רבי אליעזר בן יעקב, עולה כאן השבח של ידיעת הקבלה על פי האסכולה הלוריאנית. בהעמדת דמות האב כדובר די בדי להעניק ממד אותנטי גם לדוגמה ממשית המתארת את דרכו של הנפטר בקיום המצוות, כפי שמעיד השיר:
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי
הניסוח הלכתי במובהק, ורצה לומר קיים רבי זכרי מצוות כיבוד אב כהלכתה, וממנה תלמד על שאר מצוות. ועוד עניין אחד במעשה השיר שלפנינו ביסוד השלישי של שירי הקינה, התנחומים או הברכה למת: האב־הדובר מבקש על בנו הנפטר ״נרו ההל לא ידעך / בעולם שכלו טוב״. ההל לשון ציווי הוא, כמו הָאר. נמצא ציור הנר הדלוק או הכבוי מקיף את השיר, שכן פתח ואמר האב ״אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי״ — בך במספד; ובשבח הזכיר עמלו בתורה ״לילות כימים — נרו לא ידעך יהל״; ובתנחומים ביקש על נר נשמתו כי יהל. ואם ניזכר עד כמה הקפידו בני צפון־אפריקה על הדלקת נר נשמה בימי האבל ולאחריהם, נגלה כי יש זיקה מעניינת בין הריאליה למטאפורה.
הקינה של רבי דוד בן אהרן חסין במלואה מתוך הספר " תהלה לדוד "
227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי
כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה
באפר אתפלש / ושק אשית חגורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו
בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו
על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל
מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי
גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .
כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:
תוספת שלי : קָלַמְבּוּר
ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].
קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו
ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה
ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:
לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:
בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם
מי יורה דעה מי יבין שמועתם
״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.
רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.
עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.
אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.
בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:
נאבדה חכמה מבנים
חדלו, פסקו השקךנים
וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…
וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.
שירי הקינה לרדב״א חסין —טיבם וייחודם אפרים חזן
ולא רק לגבי חכמים כך; גם בשאר קינות מעמיד המשורר דמות הנפטר וייחודו ומבליטם בעזרת דרכי שיר וסגנון ובעזרת עיצובם האמנותי. אין צריך לומר שכך עשה באותה קינה על מות בתו וחתנו, שמתו בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, ובה העמיד המשורר דו־שיח קורע לב בין בני הזוג.
כבר בפתיחת הקינה ״לבי כמו ימים נוהם״ עולים מאליהם השיבוצים ״הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו״(שמואל א, בג), ״חתן מחדרו / וכלה מחופתה נדדו״, ועוד. בצר שיבוצים אלה, שהם טבעיים לקינה מעין זו, כולל השיר שיבוצים שוני משמעות, הנטולים מהקשר שונה לחלוטין, ומעמידים שעשוע לשון צורב. בעיקר בולט הדבר בדו־שיח שבין בני הזוג:
יקךא קול מר איש נעמי:
בואי כלה שכבי עמי
ואַתֶם אחי ולאומי / אוי אח ואוי אחות ספדו
ותען ותאמר לו
אשת נעורים בת גילו
מִלְמֵתִיב אַרְמְלו / טָב לְמֵיתַב טָן דּוּ
מלמתיב….יבמות קיח " טוב לשבת ביחד מלשבת אלמנה "
דירתי עמך אקבעה
ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רמה ותולעה / עפר עלינו יכבידו.
לאמור, דרכו של עולם שאישה נושאת בעול הבית עם בן זוגה, והנה העול שנישא אנו יהיה עול אחר, עול העפר המכביד על המת. הלשון ״בואי כלה שכבי עמי״, המתכוון למותם ולקבורתם יחדיו, אף הוא בשינוי סדרי עולם הוא. חיי האישות מחליפים מקומם לקבורה משותפת.
אכן לסיטואציה ולמעמד המיוחד תפקיד מרכזי בבניית השיר, והמשורר מנצלם היטב לבנות את מעשה השיר. ועולים הדברים בשלושת היסודות של הקינה — השבח, המספד ואפילו התנחומים — שהלשון והציורים ודרך התיאור חוזרים אל הדמות המיוחדת ואל העניין המיוחד, שבמקרה הנספד הזה בדברי התנחומים מבקש הדובר עליהם
זבד טוב אותם יִזְבֹּוד
ערשים רעננה ירבוד
ואם נזכור את הקשר בין ״זבד״ ובין ״זבול״, הרי הזבול והערש, שעניין להם כאן עם התנחומים, מתקשרים בהחלט אל הסיטואציה היסודית. קינה זו על בני זוג, איש ואשתו, מביאה אותנו אל קינות על מות נשים.
הקינה בשלמותה מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין
169 – לבי כמו ימים נוהם – קנ
קינה קוננתיה יום יד עלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.
לבי כמו ימים נוהם / לחסרון רעים נדדו
הנעימים בחייהם / ובמותם לא נפרדו
אל שבר כי השברתי / לחם היתה לי דמעתי
יגעתי באנחתי / עשתונותי אבדו
נהי ונהיה אגדילה / כי מות בחלוני עלה
חתן מחדרו וכלה / מחופתה נדדו
יקרא קול מר איש נעמי / בואי כלה שכבי עמי
ואתם אחי ולאומי / הו אח הוי אחות ספדו
דמעות הורידי אישתי / כי אבי לשחת קראתי
לרימה אמי אחותי / אחי כנחל בגדו
ותען ותאמר לו / אשת נעורים בת גילו
מלמיתב ארמלו / טב למתב טן דו
דירתי עמך אקבעה / ועול לי כאורח כל ארעא
במקום רימה ותולעה / עפר עלינו יכבידו
בזאת כל שומעי מליהם / יאמרו " אוי מה בא עליהם "
ינהו יקרעו בגדיהם / דמעה מעין יורידו
נסעה וברחה שמחתם / קצרו לא ארכו שנותם
עזבו אל כלי חמדתם / מאהליהם שודדו
חרבה ביתם שמשם חשכה / על אלה נפשי אשפכה
לחסרון האישה שהלכה / היא ובעלה שאול ירדו
ספוד ארבה בכפלים / אילל כיללת אגלים
הילכו יחדיו שנים / בלתי אם נועדו
ישרים היו בלבותם / מתוקה שנת עבודתם
כל רואיהם את צדקתם / יבואו ויגידו
נגלוה נגלה דר מעונים / ללקוט בגנים שושנים
פרחי נטעי נעמנים / בשחיתותינו נלכדו
חסד ומשפט אשירה / כי כן חכמת האל גזרה
צור אשר רוח כל נברא / ונפש כל חי בידו
זבד טוב אותם יזבוד / ערשם רעננה יזבוד
יקר וגדולה וכבוד / מכובדים יתכבדו
קדוש ישלם נחומים / לאבלים השוממים
ישלח מלאכי רחמים / לקראת אמתו ועבדו.
שירי הקינה לרבי דוד חסין -אפרים חזן
בין הקינות הרבות שנכתבו על מות אישים מרכזיים ועל מות ידידים וקרובי משפחה אנו מוצאים גם קינות על מות נשים. כבר המשורר הספרדי הראשון הידוע לנו בשמו, מנחם בן סרוק, מזכיר לחסדאי במכתבו, כי כאשר מתה אמו של חסדאי, והוא בא בחצות ליל לבקש ממנחם ״לתקן ספד ולהחריז נהי״, מצא אותו יושב וכותב את המספד. קינות על מות נשים ונערות כלולות, כאמור, בין הקינות שכתב יהודה הלוי, ובהן מן המעולות והמיוחדות שנכתבו בסוג זה. ארבע קינות על מות נשים כתב רבי דוד חסין, והן באות במדור לעצמן, ומלבדן עוד שתי קינות: האחת הקינה הנזכרת על מות בתו וחתנו, והאחרת על מות אח ואחות שמתו בזמן אחד.
בשתי הקינות הראשונות לא צוין שם הנפטרת. מתוך שהן יכולות לציין דמות כללית הן עשויות לבוא במקרים שונים, ומן השבח שבהן עולה הדמות הרצויה, והתכונות שהן שבח לאישה; וראש לכול דיני טהרה, ושלוש ההזהרות לאישה — נידה, חלה והדלקת הנר: ״גם היתה זהירה / תמיד בתלת כחדא / חלה, נר נדה /…/ גם בטומאת לידה / לבנות ולבנים״. זכרי הלשון ל״אשת חיל״ מציינים אף הם את הרצוי לדמותה של אישה. ברם עיקר העניין הספרותי הוא בקינות שנכתבו בקינות אישיות לעניין מיוחד ולאישה מוגדרת. כך היא למשל הקינה שכתב המשורר לפטירה של ״אשה יראת ה׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם, הדיין המצויין כהר״ר יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר״: ״הה לאשה פתאום בא עתה ויהי בהקשותה בלדתה״. פתיחת השיר מעלה את סיבת מיתתה, אף תיאור שבחה של הנפטרת רומז אל סיבת מיתתה על ידי הזכרת יולדתה שלה (שורות 10-9), ובתיאור מותה אומר המשורר:
דִּימּוּ לְרַפְּאָהּ ולא נִרְפָּאתָה
ויהי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה
לַשַּׁחַת קָרְאָה אָבִי אַתָּה
לָרִימָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ (שורות 18-15)
התמונה האכזרית הזו מעלה תמונה משפחתית. על רקע המשפחתיות העולה מנסיבות המוות יש כאן קריאה לאב ולאם ולאחות, אך מעולם אחר; והקריאה ואף הסיטואציה, הקשה לעצמה, מנוצלת להעלות את יסודות הצער, כמתואר בשורות 22-19:
יְקוֹד אֵשׁ בִּלְבָבִי יוּקַד יִבְעַר
בְּשָׁמְעִי קוֹל בִּכְיַת הַנַּעַר
אֶל שְׁדֵי אִמּוֹ פיִהוּ יֹפְעַר
לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת אִתָּהּ…
התינוק המבקש את מזונו מן הדד המת הוא סמלה של קינה זו. השיר מעלה את התיאור במלואו, ואינו מחמיץ את ההזדמנות לשבץ פסוק בשינוי הוראה גמור, כשהשורש ש ב ב נטול מעולם אחר לגמרי, שעיקרו המשכיות החיים והמשפחתיות התקינה; והשימוש בו כאן במשמעות של מוות יוצר שבר בין העולם כפי שהוא לאסון שקרה.
עוד צד יש בסיטואציה זו של הולדת הבן ושמחת הברית הבאה עם האבל ומיתת האם בבחינת ״שמחה לתוגה נהפכה״, ואף לעניין זה מקדיש המשורר מחרוזת (שורות 30-27).
על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ולפיכך מקפיד המשורר להדגיש מעלותיה הטובות של הנפטרת, וביותר באות מצוות הקשורות למיתה בעת הלידה (שורות 34-33). נציג להלן את השיר במלואו, ונבדוק אותו על רקע מאפייניהם של כלל שירי הקינה:
הָהּ לְאִשָּׁה פִּתְאוֹם בָּא עִתָּהּ
וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ
אבֵלֶ זֶה מְאוֹד קָשֶׁה
כל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בְדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה
לספוד לְצָרָה וְלִבְכּוֹתָהּ
ביאורים ומקורות
- בא עתה: באה עת פטירתה.
- ויהי בהקשותה בלדתה: בראשית לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
- לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
- אסחה… אמסה: תהלים ו, ז, והוא ציור לבכי. ולבכותה: על פי בראשית כג, ב, ״לספד לשרה ולבכותה״,ושינה משרה לצרה
שירי הקינה לרדב"א – טיבם וייחודם – אפרים חזן
לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אא בבבא גגגא וכו'.
משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).
כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״
סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א-סח ע״א! ק-צא ע״ב.
הָהּ לְאִשּׁה פִתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָה בְּלִדְתָּהּ
אֵבֶל זֶה מאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בדמעתי ערשי אַמְסֶה / לספוֹד לצרה ולבכותה
נשמע במרה קול מר קול נהי / צעקה גדולה ותהי
אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברה ליולדתה
יחרד לבבי חרדה / אל אשה נאה וחסודה
מאיש נעוךיה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה
דמו לרפיאתה ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה
לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ
חסין קדוש: כינויים לקב״ה.
חגלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו.
ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.
בא עתה: הגיע זמן פטירתה.
ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.
לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.
אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז.
ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳.
נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳.
צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל.
אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה.
יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט.
יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג.
נאה וחסודה: על־פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה.
ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו.
לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט.
ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה
לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד
יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בכית הנער
אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה
דודים נודו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה
בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוֵּיי בְּנָהָא / זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ
במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קול קינה ויללה
צלמות חשף ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה
נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות
נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה
חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חבלה
וגם ריב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה
חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותה מזבח כפרה
ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוחה ונשמתה
כשרון מעשיה? על-פי קה׳ ד, ד.
באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש.
במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ישמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב).
מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת.
נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב).
חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט.
ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן.
ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19.
רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים.
מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על־פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב.
ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט.
נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ב, עמ' ה-ט
השיר מדגים ומציג את רוב המאפיינים שמנינו בשירי הקינה של רבי דוד חסין. הוא כולל את היסודות הקלאסיים — שבח, מספד ותנחומים. הצער שבמספד מובלט ומועצם בעזרת המקרה המיוחד שלפנינו, מותה של אם בעת לידה. לשם כך נעזר המשורר בזכרי המקורות בשני הכיוונים שמנינו לעיל: (א) המקורות המתקשרים לעניין(טורים 42-40,37,30,16,2) ; (ב) המקורות החורגים מן העניין, והם במין שעשוע לשון המכה בהלם את הקורא התמים, כגון ״לספוד לצרה ולבכותה״, שבמקור נכתב ״שרה״, והשינוי (במבטא שבפי המשורר שני עיצורים אלה קרובים זה לזה), אשר הופך את השיבוץ לשיבוץ שוגה הוראה; ובעיקר טור 22, הלקוח ממעשה אשת פוטיפר, וכאן הוא בהקשר שונה לחלוטין.
עוד יש בשירי הקינה של רבי דוד חסין כאלה המיוחדים בכך שהם בנויים, בדוגמת שירי מספד שונים של רבי יהודה הלוי, על הדמות המיוחדת של הנפטר ועל הסיטואציה המיוחדת של פטירתו, והדבר נותן אותותיו הן במעשה השירה והן בתוכן הדברים. מתוך כך גם השיבוצים וגם ציורי הלשון וגם עמדת הדובר בשיר מקבלים מעמד מיוחד המעמת אותם עם המאורע למעשה. דבר זה מוסיף עומק וזיקה הדדיים בין הצורה לתוכן, ונוסך בשירי הקינה של רדב״א חסין רעננות מעניינת, הנותנת לשירה המאוחרת טעם חדש.
שני מוקדים מעלים זכרי המקורות בשיר: (א) הרעיה והאם הנאמנה: ״יונה תמה…״(טורים 10-9), ״מאיש נעוריה נפרדה…״(טורים 14-13), ״באקרויי אתנויי…״(טורים 26-25). (ב) האישה הצדקת: עצם קשרי הפסוקים לרחל (טורים 16-2) ולשרה ולרבקה (טורים 34-33) מעלים את צדקתה. ואולם המשורר מציין גם את מעשיה הטובים שלה: כשרון מעשיה וחינוך הבנים (טורים 25-24) ומידותיה הטובות(טורים 34-31).
המעורבות הישירה של החבר כמשתתף באבל וכמי שהמאורע עורר את צערו ואת רחמיו — צער שלא יישכח(טור 4), בכי רב(טור 5), לבו חרד(טור 11) ובוער מצער(טור 19)— מעורבות זו יוצרת רושם של אבל בבד ועז, שהקורא חש כי הוא שותף לו.
עניין אחר הוא בהעמדת ההפכים והשינויים החלים בעקבות המאורע והמשנים טבעו של עולם. כך מתוארת הרעיה ״יונה תמה אחת היא לאמה ברה ליולדתה״ תיאור המציין דבקות וקשר לבעל, אך הנה אישה זו ״מאיש נעוריה טרם נפרדה״(טור 13). לידת התינוק הרי יש בה חיזוק והרחבה למשפחה, והנה לידה זו מושכת את היולדת אל הקשר ״משפחתי״ נוראי(טורים 18-17). ומעל הבול, השינוי העולה במפורש ״במקום גילה… קול קינה ויללה״: שמחת ברית המילה הפכה למספד.
בללו של דבר, עם מוסכמות הקינה הרגילות עולה מתוך שירי הקינה של רדב״א חסין גם הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם, כפי שהיא מצטיירת בעיניו של המשורר.
גם הדמות הרצויה של רעיה ואם בישראל עשויה להצטייר מתוך שירי הקינה לנשים, אף על פי ששירים אלה מעטים הם.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שיטרית
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו*
יוסף שיטרית
מבין עשרות ואולי מאות המשוררים שחיברו שירים עבריים במרוקו בארבע־ מאות השנים האחרונות בולט ר׳ שלמה הלואה בעושר שירתו ובמגוון הנושאים והסוגים שבהם הוא נגע בכתיבתו השירית. הוא גם בין המשוררים הבודדים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שזבו והשאירו את הדיוואנים האוטוגרפיים שלהם לדורות הבאים, וזיכו אותנו בהם. אולם, למרות שיריו הרבים וכתיבתו הראויה לעיון לא זכה עדיין ר׳ שלמה חלואה שתיחשף שירתו ושתיחקר או תתפרסם יצירתו, אף לא בחלקה הקטן, וזאת מאתיים שנה כמעט לאחר שהוא חתם אותה. מחקר ראשון זה מטרתו היא אם בך קודם לכול להציג שירה ענפה זאת על מגוון סוגיה ומוקדיה תוך התייחסות מיוחדת לשיריו האישיים, החברתיים וההיסטוריים. עד לעת החדשה הוא היה המשורר העברי היחיד בצפון־אפריקה שהקדיש לסוגים ולסוגות אלה מקום כה נרחב וכה משמעותי במכלול שירתו.
בבואנו להאיר כאן לראשונה את יצירתו לא נוכל בוודאי להקיף את מכלול הסוגיות התרבותיות, הפואטיות והלשוניות הקובעות את מקומו ואת ייחודו של ר׳ שלמה חלואה(להלן רש״ח) ברצף השירה העברית בצפוךאפריקה של ארבע־מאות או חמש־מאות השנים האחרונות. לשם בך יידרש מחקר נרחב וארוך־טווח, שאת יסודותיו הראשונים אנו מקווים שהנחנו כאן. במחקר שלפנינו אנו מנסים לתהות בעיקר על הגורמים האישיים־ביוגרפיים שכיוונו את יצירתו של רש״ח ועל אחדים מהמוקדים הפואטיים המרכזיים שהנחו את כתיבתו השירית. דרך הצגת אירועים ועקרונות אלה ייתכן שנבין טוב יותר את השירים הספורים שנפרסם כאן ואת תכונותיהם הפואטיות, וייפתח צוהר להבנת יצירתו כולה. אלא שחקירתנו זאת מבוססת כל כולה על הדיוואנים של רש״ח בלבד, שכן לא נתגלה לנו עד כה כל מקור אחר המתייחס לרש״ח או לשירתו.
ארבעה אוטוגרפים עומדים ביום לרשות החוקר לעיון בשירתו של רש״ח. שלושה מהם אצורים בספרייה של בית־המדרש לרבנים בניו־יורק(להלן JTS) ואחד בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים(ביסל״א). את פרטיהם ותוכנם נמסור בהרחבה בהמשך דברינו. כאן נסתפק בציון סימניהם ושנות עריכתם.
א. כ״י מם׳ 1835 באוסף אדלר שבניו־יורק(להלן ו JTS). זהו הדיוואן הראשון של ר׳ שלמה חלואה, ובו 62 ו דפים. הוא ערך אותו בין השנים ו787-178ו. מס׳ המיקרופילם שלו במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בביסל׳׳א 25603, ובמכון בן־צבי 1808.
ב. כ״י מם׳ 614/739 באוסף Enelow שבניו־יורק(להלן 2 JTS) : הדיוואן השני של רש״ח. כונס בין השנים 1794-1793, והוא כולל 162 דפים, עם כתיבה פגומה לרוב המקשה מאוד על פענוח השירים, ולעתים אף מונעת זאת. מס׳ התצלום שלו בביסל״א 28159, ובמכון בן־צבי 1789.
ג. ב״י מם׳ 13131 של ספריית ביהמ״ד לרבנים בניו־יורק(להלן 3 jts). זוהי אסופה המכילה 17 דפים, ובה קינות שרובן מתייחסות למאורעות תק״ן(1790). רש״ח ערך את האסופה כנראה ב־1791, לפני תום המאורעות הטראגיים ב־1792. מם׳ התצלום בביסל״א 28241, ובמכון בן־צבי 1777.
ד. כ״י מם׳ 5415 28° .Heb בביסל׳׳א (להלן 5415): אסופה של שירי שבח והודיה בעיקר, שנערכה כנראה בידי רש׳׳ח ב־1794 או ב־1795. היא כוללת 19 דפים.
קווים לדמותו ולחייו של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית
ר׳ שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות היהודיות המעניינות ביותר בצפ׳׳א — מכנאם — והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה. הוא חי באחת התקופות הטראגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של המאה ה־18 . בתוך הפיוטים, התוכחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר — כמאתיים שירים ואולי אף יותר — הוא השאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת־ערך על פגעי טבע ועל אירועים חברתיים־פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורווית הסבל של מולאי יזיד, הידוע לשמצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים תק״ן-תקנ״ב (1792-1790) וציווה לרדוף את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש״ח שירים סאטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.
כאמור, פרט לכתבי־היד של רש׳׳ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא׳׳ח), ששירתו שימשה לו כדגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שרש״ח התחיל לערוך בשנת תקמ״א, הוא חתם באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדך , ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״. אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת, בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת הבאה, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:
שְׁתַּיִם שָאַלְתִי / גֵאֶה, רָם, מִמְּךָ :
קוּמָה לְעֶזְרָתִי / חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ;
לֵאמֹר לְאִישׁ זָקֵן / וּכְסִיל, בְּכֹחֲךָ :
כִּנְדוֹד צִפּוֹר מִקֵּן / בְּרֶח אֶל מְקוֹמְךָ.
הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוג ( תק׳׳ז-תקפ״ב / 1746-1821) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (,ק״י-תקפ״ו / 1749-1826) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.' קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובבתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]״, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.
גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עלומות עדיין. אולם, הסברה נותנת שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך אותו כמעט כולו בשנת תקנ׳׳ג (1793), הוא כתב בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו(אחיו הבכור ומורהו של ר׳ רפאל), שהיה מכרו ומיודעו של רש׳׳ח, ונפטר בשנת תקס״ב (1802). זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, בנו השני של ר׳ יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש׳׳ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל ר׳ יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס״ג.
בסיכומו של דבר, דומה שרי שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו בולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.
שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.
נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :
[…] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב: ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו- יוסף שיטרית
כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.
באוטאט שבאזור תאפילאלת כתב שיר על הצדיק ר׳ יחיא לחלו, הקבור סמוך לקצר א־סוק. בקהילה זו הוא נתבקש לחבר פיוט עבור העולים לקברו של ר׳ עמרם בן דיוואן סמוך לוואזאן, וזאת שנים מעטות – ואולי אף שנה אחת – בלבד לאחר פטירתו של השד״ר. הוא ביקר גם בכפר בוחאמיד ושר שירי שבח לנגיד הקהילה, ה״שיך״ של המלאח כנראה, אברהם בן משה. הוא שהה גם בקהילות הגדולות כגון מראכש, ושם חיבר פיוטים לכבוד הדיינים ר׳ יצחק ור׳ אברהם פינטו, בניו של המקובל ר׳ יעקב פינטו. כן הוא כתב פיוט לכבוד ר׳ אברהם אזולאי מצאצאיו של המקובל ר׳ אברהם אזולאי, לבקשתו של ״הנכבד וחשוב״ דוד בן דוד ויוסף. הוא ביקר קרוב לוודאי גם במוגאדור ובמאזאגאן. בפאם הוא שהה כנראה תקופה די ארוכה שאפשרה לו לשהות במחיצתם של רבני הקהילה ר׳ אליהו הצרפתי, ר׳ חיים דוד סרירו, ר׳ שאול סרירו, ר׳ יהושע סרירו ור׳ יעקב הצרפתי. שהייה זאת והיכרותו העמוקה עם קהילת פאס ורבניה הן שהביאו אותו כנראה להקדיש קינות רבות כל כך לזוועות שעברו על יהודי המקום בימי מולאי יזיד, אף שלא היה עד ראייה להן, ואף לכתוב פיוט שבח לכבוד הקהילה לאחר שנודע לו על החזרת בניה למקום מושבם ב״מלאח״ עם מותו של המלך הצורר.
- הערת המחבר : ״שיר חדש יסדתיו וכוננתיו בהיותי מתגורר חוץ לארץ מולדתי, ולשמע אוזן שמעתי מדי עוברי בכפר וואטאט יע״א [=יכוננו עליון אמן] שיש צדיק גדול אחד קבור בגבול אחד מגבולי תאפילאלת העיר המהוללה יע״א, והגבול הנז[כר] הוא הנקרא בפה קצאר אשוק. וכשומעי מפי מגידי אמת הרבה צדקתו חברתי שיר זה […] לאומרו בע״ה [=בעזרת האל] בהגיעי לקבורתו […]״ – הכוונה היא לקברו של ר׳ יחיא לחלו. הכפר אוטאט המוזכר כאן נמצא באזור תאפילאלת, ואין הכוונה כאן לעיירה בשם דומה – אוטאט אולאד לחאג׳ – השוכנת בצפון מזרח מרוקו. הטור הראשון של השיר הוא ״צדיק מדבש לחכי מתוק, גדול בישראל״.
הערת המחבר : ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א […] לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד״ר [=שלוחא דרחמנא] כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רבי] עמרם דיוואן זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא] שנלב״ע [=שנסתלק לבית עולמו] בוואדג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאומרו על קבורתו […]״. השיר הוא ״היום הזה הנה באתי / לשחר זוהר פנינה, // לשמע אוזן שמעתי / בתפלתי אתחננה״. ר׳ דוד חסין, שהכיר אישית את ר׳ עמרם בן דיוואן מביקורו במכנאס, כתב בחייו פיוט לכבודו וקינה לרגל פטירתו בשנת תקמ״ב (1782). שני השירים מופיעים בדיוואן שלו תהלה לדוד, דפים מו, ב – מז, א; פה, ב – פז, א.
- בכתב־היד הראשון המצוין בהערה 17 לעיל, שנכתב במוגאדור, בדף 201א מופיע הפיוט עם חתימתו של ר׳ שלמה חלואה לכבודו של ר׳ מרדכי ן׳ לבחאר – ממאזאגאן שהיה קרוב למלכות, לצד פיוטיהם של ר׳ דוד חסין ור׳ חיים בן משה (חלואה) בשבחו של אותו נדבן. הפיוט של רש״ח ״אשירה בשיר מזמור לכבוד צרור המור״ אינו מופיע בדיוואנים שלו. על מרדכי ן׳ לבחאר ראה לקמן, וכן משא בערב, עמי 114-104.
כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:
אֱלֹהִים חַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, / בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, לֵבָב חוֹקֵר;
בִּקְהַל עַם אֲנִי אָשִׁיר עֻוזְּךָ, / חַסְדְּךָ אֲרַנְּן לַבֹּקֶר,
כִּי רַב טוֹב עָשִיתָ עִם עַבְדְּךָ, / נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר;
יוםֹ עִירֲ אֲשֶׁר לָהּ יָם חוֹמָה עֵינַי / רָאוּ, אֶפְצַח שִׁיר, אוֹמְרָה כָכָה
5 ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂ[י]ךָ יְיָ! / מאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ ! "
מקורות וביאורים
- בוחן…: על פי תהלים ז, י.
- אשיר עוזך… לבקר: על פי תהלים נט, יז.
- נצח ישראל…: שמואל א טו, כט.
- עיר אשר לה ים חומה: הכוונה למושבה גיברלטר, הממוקמת על צוק שהוא לשון יבשה בלב ים! התיאור על פי שמות יד, כב, כט ״והמים להם חומה״.
- מה גדלו… מחשבותיך: על פי תהלים צב,
- נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים;
נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,
אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אֶבְיוֹנִים.
יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עִמָם נבון לִבְרָכָה.
מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,
פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,
מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.
יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
- האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
- בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
- כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
- יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
- 10 – המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
- פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
- מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
- יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו יוסף שיטרית
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה הלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו
יוסף שיטרית
- שִׁיר שֶׁבַח לְחָכָם – מַה טּוֹב טַעְמוֹ! ־ כָּל הָעָם יַבִּיעוּ בְּפִיהֶם: -14
צְאוּ וּרְאוּ בַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה / אָבוּ דַר הֶם בְּתוֹך נְוֵיהֶם.
מַה טּוֹב וּמַה נָּעיִם גּוֹרָלֵמוֹ ! / הָאֵל יוֹסֵף עֲלֵיהֶם כָּהֶם.
מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת לָהֶם, / בָּחַר בַּקְּהִילָּה הַנְּסוּכָה.
מה גדלו
-שְׁמוֹ הןֵ הוּא נוֹדַע בַּשְׁעָרִים / הַמְצֻויָּיִנִין בַּהֲלָכָה,18
מְפוֹצֵץ סְלָעִים, עוֹקֵר הָרִים, / וְשִׂיחָתוֹ, תַלְמוּד צְרִיכָה,
עָנָו שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק מֵשָׁרִיםָ / עָשִׁיר, דַּל וְרוּחוֹ נְמוּכָה;
שָׁיֵיף עָיֵיל, שָׁיֵיף נָפֵיק, וכַ־ / מֶּלֶך בַּגְּדוּד הוּא בַר רֵיכָא.
מה גדלו
15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.
מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:
יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.
צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;
המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!
אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!
אבו: רצו;
דר: שישתכן ויתיישב!
הם: בני הקהילה:
נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.
מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!
האל… כהם: על פי דברים א, יא.
מאת… זאת: תהלים קיח, כג!
בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!
הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.
21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.
נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!
המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.
מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!
ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.
שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!
ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.
שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!
כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "
בר ריכא : בארמית מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ידועי שם בתולדות יהודי מרוקו
שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה-מכנאס המאה הי"ח-יוסף שטרית
למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;
בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;
תמיד אין צוחה, אין פרץ, אין / יוצאת בבל רחובותיכם.
25-תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.
מה גדלו
מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,
רודפי צדק, פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,
צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.
לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.
מה גדלו
30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תטעמו;
בקרוב יחזו באפריון / עשה לו המלך שלמה;
ישירו במכתם ושגיון / לויים עלי דוכנמו,;
ישיני עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,
וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.
ישים שלום
25-22. המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שבניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.
למרבה המשרה… וקצבה: ע״פ ישעיה ט, ו.
בתיכם שלום מפחד: ע״פ איוב בא, ט:
סואן ברעש לא תשמע אזניכם: ע״פ ישעיה ט, ד.
אין צוחה … ברחובותיכם: ע״פ תהלים קמר, יד.
תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: ע״פ איוב כא, יג:
טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיבראלטאר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר):
מזכים הרבים: ע״פ לשון חז״ל (אבות ה, יח: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה וארצות חוץ, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
צורי: בוראי, הקב״ה;
כנשוא נס הרים: מעלה, מעלה, ע״פ ישעיה יח, ג;
ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה מערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר el-lah ihiz mezalkoum
לעולם: לנצח, לעולמי עד;
שלמים וגם רבים: ע״פ נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה,
אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיבראלטאר חיים ומשגשגים.
34-30. מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית־המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.
הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים שהיא ״הדרת קדש״, ע״פ תהלים קד, כח: כט, ב:
מקדש עליון: בית־המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״(בראשית יד, כב);
שמה תטעמו: תשכן אותם, ע״פ שמות טו, יז.
אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית־המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית־הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית־הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך: הירשברג, ב, עמי 283 ועמי 365, הערה 79.
ישירו במכתם ושגיון: ע״פ תהלים ז, א;
לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית־המקרש;
עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.
ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, ע״פ דניאל יב, ב:
תהיה לה׳ המלוכה: ע״פ עובדיה א, בא.
ברב חסדו: ע״פ תהלים סט, יד:
ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים — ע״פ איוב בה, ב י,
ישים שלום טובה וברכה: ע״פ תפילת שמונה־עשרה.
נקל להבין את התרגשותו, את התלהבותו ואת הכרת התודה של ר׳ שלמה חלואה לבני הקהילה בגיבראלטאר ולמנהיגיה. הוא הגיע למושבה שנה או שנתיים לאחר תום מאורעות מולאי יזיד, ב־1793 או ב-1794, ובעשר שנים לאחר תום המצור הגדול והנורא של הספרדים על המושבה בשנים1779-1783, ולאחר שהספיקה הקהילה להתאושש, להתייצב ולשגשג מחדש. לעומת זאת, רש״ח ניצל זה עתה מזוועות וממוראות שעברו במשך עשרים ושניים חודשים על יהודי מכנאס ובני קהילות רבות אחרות במרוקו, והתוודע לקהילה מאירה פגים ופורחת, שהייתה מורכבת ברובה הגדול מיהודים יוצאי מרוקו ומצאציהם ילידי המושבה, שהמשיכו לשמור על מנהגי אבותיהם ועל חיי דת קפדניים. הייתה זו הקהילה היהודית הראשונה מן הקהילות שצמחו בצל האסלאם שנחלה שוויון זכויות ואף אוטונומיה תרבותית מלאה. רבים מבני הקהילה קבלו אזרחות בריטית. חלקם עסקו במסחר בינלאומי וקיימו קשרים עם מדינות אחרות, ובמיוחד עם אנגליה ומרוקו. הם חיו בבטחה, באיכות חיים ובכבוד בצל הממלכה הבריטית, ואין פלא שחייהם דמו בעיני המשורר העני כגן עדן עלי אדמות, וזאת לאור מצבם העגום, המושפל, הבלתי יציב ולעתים אף הטראגי של יהודי מרוקו. בתארו את מזלם הטוב ואת האושר שהזדמן ליהודי גיבראלטאר התייחס רש״ח למעשה בין השיטין למצבם השוגה והרעוע כל כך של יהודי מרוקו ושלו עצמו.
פרט לכך מצא רש״ח אוזן קשבת לשיריו בקרב עשירי הקהילה, והללו גם היו נדיבים עמו. כך הוא מתאר אותם במליצה המשמשת מבוא לפיוט: ״ואחריהם יאירו נתיב יחידי סגולה, / נכבדי ארץ כותרות וגולה, / גבירים, גזברים ופרנסים הדר הקהלה, / ששים ושמחים, מאושרים לשם תפארת ותהלה, / מנייהו מלכי מנייהו אפרכי [=מהם מלכים מהם היפרכים, היינו רמי מעלה], נושאים ונותנים באמונה בסלע מלה, / נבונים וידועים, חוקרים ודורשים וזאת תורת העולה, / כל ישעם וחפצם להבין משל ומליצה, תמן מתלין מתלא [=שם ממשילים משל, מתמצאים בשירה] […]״.רש״ח הקדיש שתי מחרוזות תמימות משירו לתינוי שבחיו של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה דיין בטיטואן והתחיל כנראה לשמש דיין ואב בית־הדין בגיבראלטאר לאחר תום פרעות מולאי יזיד, זמן קצר, כנראה, לפני שהמשורר ביקר בקהילה. הוא השפיע על קהילתו החדשה משאר רוחו ומידענותו הגדולה בתלמוד ובהלכה, והנהיג אותה בחכמה ובתבונה. בשיר שבח אחר שרש״ח הקדיש לראשי הקהילה כדי לעניין אותם במצבו ושהוא כתב אותו לפני נסיעתו לגיבראלטאר הוא לא הזכיר את ר׳ שלמה אבודרהם, שכן זה שימש עדיין דיין בטיטואן, אך במליצת המבוא לפיוט שלפנינו הוא האריך עוד יותר בשבחיו וציין את טיפולו המסור בעניים: ״איש רץ לקראת רש [=עני] יריץ, / יוסר מידו עושר ורש [=ועוני], / ותעלומה יוציא אור מאיר לארץ, / ואחריו נוהים יראי אלד׳ים, החכמים השלמים, כל אחד לפי מעלתו נ״.]׳׳.
אשר למבנה הפיוט שלפנינו, התבנית היא של שיר מעין־אזורי ללא מדריך. השיר מורכב מסטרופת פתיחה, משש סטרופות בעלות ענף של שלושה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה ואזור חד־טורי, ומסטרופת סיום. סטרופת הפתיחה כוללת ענף תלת־טורי ואזור דו־טורי, המשמש מעין מדריך, כאשר הטור השני משמש רפרן לכל הסטרופות האחרות, פרט לאחרונה, הנושאת גם היא אזור בעל שני טורים תואמי חריזה. המשקל הוא הברתי פונטי עם עשר הברות בצלעית הראשונה ותשע הברות בשנייה. הוא נשען על לחן של פיוט אחר, ״אליך, צורי, שוכן עליה״ [א, א 5089] לר׳ דוד בן אהרן חסין, בעל מבנה דומה. מבנה החריזה בשיר הוא אבאבאבגדגד הוהוהווד זחזחזחחד, וכן הלאה. סימנו של הפיוט: אני שלמה.
שיר שבח זה שהצגנו כאן הוא כנראה השיר האחרון שהכניס רש׳׳ח לדיוואן השני שלו והוא אולי אף אחד משיריו האחרונים, אך בוודאי לא היחידי מסוג זה שהוא כתב. רש״ח הפך את שירי השבח שהוא הקדיש לגבירים ולבעלי עמדה בקהילות לאחד מכלי הפרנסה החשובים שלו. דרך שירים אלה הוא לא רק מנה את שבתיהם ותכונותיהם המהוללות של משובחיו, אלא גם חשף לעתים את הבעיות האישיות והכלכליות שהעיקו עליו וכיוונו במידה רבה את יצירתו. בשיר שבח נוסף שנציג בהמשך הוא תיאר את כל תסכוליו ומצוקותיו של העני יותר משתיאר את שבחיו של נמען השיר. ואכן, מצוקותיו של אדם חסר אמצעי קיום סדירים ומספיקים לפרנסת בני ביתו הן העומדות במרכז כתיבתו האישית והחברתית. למצב מעיק זה הוא הקדיש שירים רבים מסוגים שונים, והוא התייחס אליו גם בשירים שנושאם או כוונתם אמורים להיות שונים. מצב קיומי זה טבע את חותמו על חלק גדול מיצירתו. בכל רובדי שירתו הוא כורך את מצוקתו האישית עם מצוקת הציבור. שיריו אלה האישיים־חושפניים הם תופעה נדירה בשירה העברית בצפון־אפריקה, וזאת עד לשירתו של ר׳ דוד אלקאים, שנולד ופעל במוגדור יותר ממאה שנים אחריו, והתלבט כמו רש״ח וכמו ר׳ דוד חסין בבעיות פרנסה.
שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו – יוסף שטרית
- 3. שירתו של רש״ח והמסורת הפואטית של השירה העברית במרוקו
הצגנו כאן פרטים בולטים בלבד בחייו של רש״ח כפי שהם משתקפים בשירתו. יש להניח, או לקוות לפחות, שבחינה רב־ממדית של הטקסטים השונים שהוא השאיר תעזור לנו לחדור עמוק יותר בהבנת מנגנוני הכתיבה השירית שלו וייחודה ברצף היצירה העברית בצפ״א בכלל ובמרוקו בפרט.
3.1 הצורן במודל פואטי לתיאור שירתו של רש״ח
לגבי דידנו, בחינה כזאת צריכה להתייחם אל הטקסט השירי כאל מכלול המורכב מרמות שונות ומשולבות של צורות, מבנים, משמעים ואסטרטגיות כתיבה, שמטרתם לבנות היצגי עולמות סמנטיים־פרגמטיים במסגרת מסורת פואטית מסוימת ובמסגרת תרבותית מוגדרת. כדי לחשוף ולתאר תיאור משמעותי ומפורש את מגוון רמותיו של השיר על מרכיביהן הקונסטיטוטיביים השונים ועל השתלבותן המסובכת בתוך הטקסט הסגור יש לנסות ולבנות מודל תאורטי של מבנה הטקסט השירי בכלל ושל מבנה השיר העברי בצפון־אפריקה ובמרוקו בפרט. מודל זה יהיה עליו להתייחם למשאבי הכתיבה והיצירה — הציבוריים — העומדים לרשותו של המשורר בתרבות מסוימת ובתקופה מסוימת, ולתת להם היצגים משמעותיים ומפורשים. משאבים אלה נוגעים למערכות המבנים, הצורות, המשמעים והאסטרטגיות השונים והמשולבים בטקסט השירי:
א. מבנה השיח השירי עם הפרדיגמות הפרוזודיות־מקצביות הייחודיות או הכלליות, החדשות או המסורתיות, והשתלבות! בתחביר השיח, המבעים והמשפטים של שפת השיר.
ב. מבנה הזרימה הפנימית והחיצונית של התכנים, הערכים וההקשרים התרבותיים־ סימוליים ו/או האישיים־יצירתיים שביסוד העולמות הסמנטיים־פרגמטיים הנבנים בשיר.
ג. מבנה העולמות הסמנטיים־פרגמטיים והאיזוטופיות המשמעיות והרטוריות, כולל הצפיפות הרטורית המייחדת את הכתיבה השירית, המרכיבות את העולמות ואת התמטיקה הייחודית או החוזרת במכלול של שירים, וכן מבנה היצגיהן הלשוניים, הלקסיקליים והתחביריים של האיזוטופיות הבאות לידי שימוש בתוך הטקסט השירי הסגור.
ד. מכלול אסטרטגיות השיח ואסטרטגיות הכתיבה המופעלות להצגת ה״אני״ האחראי לכתיבה, על ממדיו הפסיכולוגיים, החברתיים, התרבותיים והשיחיים הרבים והמגוונים, והמשתתפות בבניית האתוס של השיר או של מכלול השירים.
ה. ייעודיו וגורלו של הטקסט, היינו כוונותיו ומטרותיו של המחבר במסגרת התרבותית והטקסטואלית שבה הוא יצר את הטקסט שלו, צורות התקבלותו או דחייתו של זה בידי קהל צרכניו הטבעיים וציבורים אחרים, השימושים המקובלים והלא־מקובלים שעושים בטקסט קהלי צרכניו השונים, והשפעתו של הטקסט במסגרת התרבותית שלו ובמסגרות אחרות.
אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת.יי בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסוד שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליות שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלך העיון.
3.2 המשקל הכפול
הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפ׳׳א במאה הי״ח, אסכולת המשקל ההברתי־פונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש כתרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך להיות חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא בשם שיטת המשקל הבפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.
אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע — קוליים במיוחד — פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־פונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־עברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר — ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת — והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסס על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת מזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מלה בצלעית הבאה או בטור הבא. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־פונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־עברי להשלמת מבנים חסרים.
שירתו האישית והחברתית-היסטורית של ר' שלמה חלואה – יוסף שטרית
שיטה פואטית זו, הנותנת מקום מרכזי ללחן במבנה של השיר ובביצועו הקולי ואף לעתים הכלי, הייתה מוכרת עוד בימי הביניים, הרבה לפני שירתו של ר״י נג׳ארה, אך מדגימיה ומפיציה הידועים ביותר במרוקו היו ר׳ יעקב אבן צור ור׳ דוד חסין, ששימשו לרש״ח מורי דרך בכתיבתו השירית. אצל שלושתם סימון ה״נועם״ או ה׳׳תמרור״ בראש השיר הפך לציון מרכזי וכללי, שכן התמצאותם בלחני פיוטים קודמים ובמנגינות רבות של שירים עבריים, ספרדיים־ יהודיים או ערביים בני תקופתם הביאה אותם להרכיב עליהם את המבנה המוסיקלי של שיריהם הם. בעניין זה אף התקדם רש״ח צעד אחד קדימה, כשניסה — לראשונה כנראה בשירה העברית במרוקו — להרכיב סדרות של פיוטים משלו על רצף מוסיקלי מוגדר משירת ה״אלא״ המרוקאית, שמקורה באנדלוסיה. הוא הרכיב סדרה ראשונה של פיוטי גלות וגאולה על מנגינות(צנעא > צנאייע) השייכות ל״טבאע [־מודוס] לגריבא״, ובראש כל פיוט הוא נתן את הטור הראשון של השיר הערבי שעליו הולחן הפיוט. סדרה שנייה הכוללת כמעט אותם פיוטים הורכבה על מנגינות של ״טבאע ליסתיהלאל״. כך הוא רושם בדיוואן הראשון שלו:
״טבאע [־־מודוס] ליסתיהלאל — זה הוא דרך סידורו: אוויל [=ראשון] ׳אשיר שיר במקום אשכר׳, אחריו ׳שת לי גוזלי׳, אחריו ׳חיש לאמול׳, אחריו ינדה מן עם רום/ אחריו אהליך ישוד גבל׳, אחריו יסודי יה סודי שבח מהללי, אחריו ׳אל עם נהיה הן הציב״׳. פיוט אחר המופיע באותו דיוואן הורכב גם הוא על מנגינה מהשירה האגדלוסית. זהו ״הֲדָרוֹ שמשי מחסי יה״, שהורכב על פי ה׳׳צנעא״ [=מנגינה בודדת] ״אנדארו שמש אלעאשייא כיף באן מנהא לגאדר״ מתוך ה״מיזאן״ ״בסיס״ של ה׳׳נובא״ הנקראת ״אל־מאיא׳׳.
בבואו להרכיב את השיר העברי על מנגינתו ומבנהו הפרוזודי של השיר הערבי נהג רש״ח, כמו משוררים עבריים רבים במרוקו אחריו — ור׳ דוד חסין לפעמים לפניו — להתאים את צליליה הפונטיים של המחרוזת העברית הראשונה לצליליה של המחרוזת הערבית המקבילה. למסורת זו, שהוא היה כנראה אחד ממפיציה העיקריים, הוא התייחס באריכות בכתובות רבות של שיריו, שכן היא אילצה אותו ליצור צורות עבריות חדשות ולעתים אף מוזרות וכן מבנים תחביריים משונים או לתת משמעויות חדשות או בלתי שגרתיות לצורנים רבים ששימשו אותו בהתאמה פונטית זאת. משום כך הוא גם ראה חובה לעצמו לתת בדברי מבוא אלה פירושים לצורנים ולמבנים הסתומים האלה, כדי שהקורא יבין למה הוא התכוון. כך הוא כותב בכתובת של הפיוט ״יָהּ, לְאִיִּים כִּפְלםָ דָּם, / בַּל סְחִי הִטָּה לָהּ, מָאִיס חַי נִגְזָל״:
פיוט נועם סויל ״יא לאיים כיף למדאם בלמאחי הטאלא מא יסחאוו נזאל" ,( אתה המתלונן על היין עם בקבוקי ה׳מאחייא׳ [=מי חיים, י׳׳ש] הנשפכים ואין מתפכחים מהם], ועשיתי בית ראשון במלות דומים ומכוונים על לשון ערבי כדי שיוכר שיצא מכלל שבר ונעשה נגינה [־־שזהו לחן התרכיב של הפיוט], וזהו פירוש הבית הראשון: ״יה לאיים״ — פי[רוש] על או׳׳ה [־־אומות העולם] כשיבא הקב׳׳ה לתבוע מהם על מה שגזלו מיש[ראל] ועל מלכותם שהורגים מהם כמה נפשות, מוכרחים לשלם תשלומי כפל — אנחנו מבקשים מהאל ית[ברך] שמו שהכפל שישלמו יהיה מדמם, בנפשות ולא בממון, וזהו פינרוש] ״כפלם דם״ — שהכפל יהיה מדם. ופי[רוש] ״בל מחי הטה לה״ — ״בל״ כמו שם ״בל״ [=מלת שלילה]; ״מחי״ — תרגום ״מכה״, פי[רוש] — שהאויב משים בדעתו שע״י [=שעל ידי] המכות שמכים ומיסרים את יש[ראל] יטו להם מדרך היושר: ופי[רוש] ״מאיס״ ידוע [=הגויים המאוסים]; ״חי נגזל״ — פי[רוש]: הצר הצורר שבחיים חייתו נגזל מן החיים, לפי מאי שאמור [!] רבנן: ״רשעים בחייהם נקראים מתים״ […].
דומה שאקרובטיקה לשונית זו מגיעה לשיא בכתובת של שיר גלות וגאולה אחר שהוא הרכיב גם אותו על לחנו של שיר ערבי עממי. משום חשיבותה להבנת שיטתו ומודעותו הפואטית של רש״ח נביא כאן את הכתובת בצירוף המחרוזת הראשונה של הפיוט בפי שהיא מנוקדת — בשיבושים רבים! — בידי המחבר:
פיוט נו[עם] סזיל מיוסד על אופנו, נטוע על כנו, במבטא לשונו אליו אדמנו ועל ספרי אעלנו להכיר מהותו וענינו. וזה הוא לשונו: ״אנא חרמתיך יא סיד לקאדי, שנת לייא: / האדי שחאל וואנא סאבר, וליום זית נכ׳אסם, / חל עיניך וסוף פינא סבון אדאלם״ [־־למען כבודך, אדוני השופט, הקשיבה לי: מזה זמן רב אני שומר על סבלנותי, אך היום באתי לתבוע את דין צדקי, פקח את עיניך והגד מי האשם], ובאתי להשכילך פי[רוש] הבית הראשון שהונחה על מתכונת הבית הא׳ [־הראשון] שבלשון ערבי, ומוכרח לחַבְּרָהּ קרובה ללשון ערבי להכירה כל יודע נגן, וידע שיצא מכלל שבר ונעשה חבר [=תרכיב], וזה הוא פירושה ע״ן [=על נכון]: שאני שואל ומבקש מהי״ת [=מה׳ יתברך] שאל ישרוף בחמתו עם מרעיתו, עושים משפטיו — כמובן מראש הבית ״אל נא וכו״; ופי[רוש] אמצעית הבית שהיא [בחזקת] ״הדה שחל יונה״, דהיינו על כפל הגלות, שאחר שהשליך הצר הצורר [=האויב האכזר] הא׳ [־הראשון] עם הקודש מתחת ידו ושברם ברוב גזרותיו, עוד עמד עליהם צר אחר איום יותר מן הא', והוא מאמרי ״איום זד וכו׳״, לכך אני שואל: ״חיל מוניך [=אויביך] יספה ויתמו חטאים; ואז השם שלם, ועד עדלם יבא כבוד ישראל. וסימן השיר: אני שלמה חלואה.,5
אַל נָא חַמַתֵךְ יַה תוּקָדִי, /שַׁת פְּלִילְיָה, [!!]
הַדָה שַׁחַל יוֹנָה שִׁבַּר אַיוֹם / זֵד נוֹגֵשָׂם; [!!]
חֵיל מוֹנֶיךָ יִסַפֶה נָא, / וּשׁכוֹן עַדוּלָם. [!!] אל נא
מלבד אילוצי תרכיב אלה רש״ח מציין לפעמים את המבנה של אחדים משיריו, ובמיוחד כשהם שירים חרוזיים או מרובעים או בעלי מבנה מיוחד. בכל יתר השירים — והם הרוב — אין ציון מבנה פרט ללחן ולאקרוסטיכון. כך הוא רושם בכתובת של שיר חרוזי: ״סימן: שלמה חלואה; לקדיש; ושקול משקל אחד כולו״: ״שיר לדר ערץ, צר נוצר, / אביעה בניב רחשי / מר ולבונה ינדפו // לב שפה לאל לא תקצר / ידו, והוא קדושי, / שמיו צדק ירעפו״.