מורשת יהדות מרוקו

יום טוב וחול המועד

א.                                  לענין התספורת בערב יום טוב אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר או חבוש בבית האסורים או לענין אבילות לא היה מנהג קבוע ומעיר פאס הודיעו למהר״י בן חותא שביום שבת לפני יום טוב היו מכריזין ששום ספר לא יעשה מלאכתו בערב יום טוב ואותם שמותרים בחוה׳׳ט מותרים גם בערב פסח (מוצב״י ח׳׳א סי׳ קצ״ב).

ב.                                  בתפילת יום טוב שחל להיות בשבת נוהגים לומר את יום השבת הזה, ולא את יום המנוח הזה, דלא כמו שכתב רש״י ז״ל בפ״ק דביצה די״ז שהביא הגירסה הזאת, וגירסה זו הביאה ג״כ רב עמרם גאון והרשב״ץ והרד״א וכ״כ הטור ופסקה מרן״ בסי׳ תפ״ז ס״א שכתב ואם חל בשבת אומר את יום המנוח, והבאה״ט שם כתב ומנהגינו את יום השבת הזה וכוי עיי׳ ה״י ויד אהרן ע״כ וכתב ע״ ו הגאון יעב״ץ זלה״ה בסידור תפילה שלו וז״ל את יום השבת כלישנא דקרא זכור את יום השבת מהרי״ל דל״ד וכ״כ הרב הק יעקב שכ״כ הרמב״ם וכו׳ עכ״ל, וכ״כ הרב חק יוסף בסי׳ תפ״ז סק״ה וכ״כ הרב חמדת ימים דק״א ע״א.

ג.                                  בשבת חוה״מ כשאומרים בתפילת שחרית יעלה ויבוא, לא מזכירין את יום השבת ועיין כפ״ה סי׳ תפ״ז אות ל״ב ובסי׳ תכ״ה ס״א ובסי׳ ת״ץ אות ס״ט.

ד.                                  המנהג לעשות תגלחת לקטנים בחוה״מ סוכות ובחוה״מ פסח בבית הכנסת כפסק מרן בסי׳ תקל״א ס״ו. ועי׳ כף החיים או״ח סי׳ קנ״א אות מ״ה ועיין בספר שו׳׳ג או״ח סי׳ תקל״א ס״ק י״ב אות ב׳ שכתב וז״ל ראיתי פה ירושלים שגלחו בן ה׳ שנים תוך ביהכ״ן בשמחות וגיל ומזה מסיק הרב לב חיים (ה״ד הרב פקודת אלעזר ח״ב סי׳ קנ׳׳א) ואם איסורא איכא מאי דוחקייהו לעשות בבית הכנסת יעו״ש. ועי׳ בספר נתיבי עם סי׳ תקל״א וע׳׳ע בספר גן המלך שבסוף ספר גינת ורדים סי׳ ס״ב שכתב וז״ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד כדי להרגיל את השמחה במועד ומצור. נמי איכא בכך ומגלחין עי׳ ספר ישראל עכ״ל.

צומות ותעניות

א.                                 המנהג להגיד עננו בד׳ תעניות בכל תפלותיו כמ״ש מרן באו״ח סימן תקס״ה ס״ג והפירוש בכל תפלותיו, היינו ערבית שחרית ומנחה כמ״ש מפרשי השו״ע שם, ורבינו הטור שם כתב יש מהגאונים שכתבו שאין לומר אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס וכו׳ וכ״נ באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית (הדרישה שם כתב אעפ״י שיאכל וישתה כל הלילה אח״כ מ״מ אומר עננו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב״י) שחרית ומנחה וכן היה נוהג א״א הרא״ש זצ״ל וכו׳ ע״כ. וראיתי בספר כפ״ה שם אות טו״ב וכן הוא מנהג בני ספרד דבט״ב אומרים אותו גם בלילה בתפילת ערבית אבל בג׳ תעניות אין אומרים אותו בלילה בתפילת ערבית שחוששין לדעת הרז״ה וכו׳ ע״כ. ולא ידעתי מאין לו זד, שהרי רבינו הטור כתב שמנהג בגי ספרד לאומרו גם בלילה שלפני התענית. ושוב ראיתי בספר ויקרא אברהם בקונטריס מקום שנהגו, על תענית, שנוהגים כמנהגנו שהש״ץ מכריז על עננו בערבית שלפני התענית קודם תפילת י״ח והכוונה היא להזכיר עננו בש״ת וכמ״ש מרן סי׳ תקס״ה מהרי״ף והרא״ש ודלא כהדז״ה וכו׳ ואנו קבלנו הוראות מרן. ואין לתמוה איך בליל התענית דהוא אוכל אומר עננו וכו׳ יעויין שם בב״י ע׳׳כ, וע״ע בספר פאר הדור להרמב״ם ז׳׳ל סי׳ ע״ו שהשואל שאל על מה שכתב בחבורו הל׳ תענית פ״א הל״י שצריך לו׳ עננו במנחה בערב הצום, ואיך יאמר ביום צום התענית הזד, ולא התענה עדיין והרמב״ם השיב לו שאין בזה שום דבר שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת יעו״ש שהבי״ר שיכול להתפלל ערבית של שבת מערב שבת וכו׳. וע״ע להרשב״א ז״ל ח״א סי׳ שפ״ז שכתב וז״ל לעניו דינא אומר ענגו בליל כניסת התענית דאע״פ שעתיד למלא כרסו אפ״ה אומר עננו ביום צום התענית הזה דכיון שנכנס אותו יום שמתענה בו הו״ל כאומר עננו ביום זה של תענית שקבלתי להתענות בו עכ״ל.

ב.                                  לא נהגו בשום תענית לשאת כפים במנחה כי היו מקדימין להתפלל מבעו״י והוי כתפילת מנחה של יוה״ך ועיי׳ בשו״ע או״ח סי׳ תקס״ו ס״ה ובמג״א שם סקי״א ובמחצ״ה ישם. וגם אם במקרה התפללו מנחה מאוחר לא אמרו לא נשיאות כפים ולא אמירת אלקינו דאין לחלק וכ״כ הרב יפה ללב בסי׳ קכ״ז אות ה׳ שמנהג אזמיר שאפי׳ במנחה של ת״ץ (ר״ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה ועיי׳ בספר קרית חנה דוד או״ח סי׳ פ״ז מה שהאריך בזה.

ג.                                  בקריאת התורה בפרשת ויחל, ביום התענית צבור כשמגיע הקורא בתורה לי״ג מדות לא היה ממשיך והצבור היו אומרים אותם ביחד ואח״ך חוזר עליהם הקורא עיי׳ הרא״ש פ״ק דר״ה שכתב וז״ל וכן נהגו לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ואם כי הוא ז״ל מדבר סתם על כל ויעבר שאומרים החזן והקהל, אולי גם זה שהוא בקריאת התורה בכלל. ועיין בספר לדוד אמת סימן יו״ד אות י״ד וז״ל שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקול רם וחוזר וקוראן ע״כ. יעו״ש דקא עסיק מר בקריאת הש״ץ פרשת ויחל. ועיין בשו״ת פאר הדור סי׳ ד׳ להרמב״ם שמנהג הזה היה בעיר סכנדרייא אלא שאין לו מקור בתלמוד והזכירו רק רבינו סעדיה. ושוב מצאתי בספר ליצחק ריח לאחד מרבני עיר פאס בליקוטי או״ח אות קו״ף בהלכות ס״ת סעיף ג׳ וז״ל בת״ץ שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקו״ר וחוזר וקורא הש״ץ וכן מנהגינו עכ״ל.

ד.                                  בתענית צבור בחזרת הס״ת היינו אומרים יענך ה׳ ביום צרה בלי התחלת המזמור, מזמור לדוד.

ה.                                 .בימי חורפי שמעתי מאבא מארי ז״ל שהבשר שנשאר ממה שאכלו בשבת בנתים שבת שלפני ט׳ באב, היו אוכלים אותו אחרי השבת, כבשר נחירה וכו׳ בשעת המלחמה וכשנכנסו לארץ שכבר הותר אין לומר שיחזור לאיסורו, והיא בעיית רבי ירמיה בגט׳ חולין די׳׳ז וה״ב דכוותה. ומטו בהיתר זה משם הרה״ג עמור אביטבול זלה״ה, וכעת ראיתי בספר דבר אמת למהר״י מונסונייגו סי׳ ג׳ אחרי שהזכיר מנהג שתי קהלות. קהלת מוריסוקוס מדינת ומחוז מראקס שאינם אוכלים בשבת זו רק בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנים אותו בשמן. וקהל לעזאמא שבאו מגרוש ספרד שנוהגים לאכול בשר כרגיל, כתב וז״ל ושמענו שבעיר צפרו כך המנהג פשוט אצלם לאכול תבשיל בשר הנותרים משיירי תבשיל השבת וכן הלכה רווחת אצלם עכ״ל. ואחרי שנסתפק שם איך היתד. הקבלה אצלינו, רצה להבי״ר מבשר נחירה הנ״ל, ואח״ך שדי בה נרגא דשאני ההיא דבשר נחירה דכיון שהבשר הותר א״א לומר שיחזור לאיסורו. אבל כאן הבשר מצד עצמו אין בו איסור מן הדין, והנודר הוא שאסרו על עצמו, ובשבת שפירשו בשעת קבלת הנדר לאוכלו שרי והנותר באיסורו עומד מצד הנדר עצמו יעו״ש שכתב שהראיה מבשר נחירה היא ראיה חלושה ובקל יכול האדם לדחותה ע״כ. ועיין בספר עקרי הד״ט ובספר קול אליהו או״ח סי׳ מ״ה שהבי״ר מדברי הרא״ש על מ״ש רש״י בבעיית רבי ירמיה דלא נ״מ מדי אלא דרוש וקבל שכר. והרא״ש ז״ל שם כתב וז״ל ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המעין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו׳ עכ״ל. ולפי דברי הרא״ש הללו אין מקום לאותו חלוק שרצה לחלק הרב דבר אמת הנ״ל. וע״ש בספר קול אליהו שמסיק דהר מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור״ח ע״כ, שו״ר בספר שדי חמד אסיפת הדינים מערכת חמץ ומצה סי׳ יד בסוף אות יו״ד שהביא מ״ש בספר בני יששכר וספר קול אליהו שנשמע באומרים בשם מהר״א יצחק שהיה אוכל משיורי ר״ח ושבת ושכן נהגו אחריו יעו״ש.

ובספר כה״ח באו״ח סי׳ תקנ״א אות קמג ראיתי אח״ך, שהביא את דברי ה׳ קול אליהו שם ודברי הברכ״י דבריו במחב״ר בקו״א שאין למחות במקילין, יעו״ש ובאות קמ׳׳ד. ומנהגינו בבית אבא ז״ל, שאמא נ״ע היתד. נותנת השיורים לקטנים. שוב אמרו לי שהנוב״י מה״ת יו״ד סי׳ ס״ד הביא סברת רש״י והרא״ש על בעיית רבי ירמיה הנ״ל ורש״י ז״ל לית ליה הסברה הדמיונית של הרא״ש ז״ל. ומזה יצא לו ס״ס להחמיר בנדונו. ושגם להרא׳׳ש ז״ל היא בעיא דלא איפשטא ואיכא ס״ס להחמיר. אפילו בדרבנן. יעו״ש ובצל״ח חולין שם.

ו.  מר״ח אב עד אחרי ט״ב אין אוכלין בשר וכמ׳׳ש מרן סי׳ תקנ״א ס״ט וכפ״ה שם אות קכ״ה וקכ״ח, אך ביום ר״ח לא היו נמנעים מלאכול בשר עיי׳ להכנה״ג הגהב״י כ״ו ורבינו החיד״א בספרו מורה באצבע אות רל״ג. ועיין בספר השמים החדשים דף ט״ו ע״א שהאריך בזה ובסוף כתב ואנחנו נהגנו לאכול [בשר ביום ר״ח אב] ולא ידענו סמך לדבר. ועיין בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ט׳ מה שכתב על מנהג איזה בתי אבות בעיר דבדו שלא אכלו בשר ,גם בשבת שלפני ט׳ באב.

ז. נוהגים היינו לאכול כל פרי חדש ולברך עליו שהחיינו לפני י״ז בתמוז, כי לאחרי כן אין לברך שהחיינו גם בשבתות וכמו שכ״כ הרב מועד לכל חי סי׳ ט׳ אות כ״ב נתיבי עם סי׳ תק״ן וכף החיים סי׳ תקנ״א סקו״ד וכו׳, וכמ״ש בס׳ שער הכוונות וכדעת הרב ב״צ בסי׳ שכ״ה דמדברי הרב ב״י שסתם נראה דאסור וכפסק הרב חיים שאל ח״א סי׳ שכ״ד. נוהגים להמנע מתספורת מר״ח, והיו יחידים שנהגו להחמיר מי׳׳ז בתמוז, ועיין בבית יהודה מנהגי ארג׳יל אות ס״א ונתיבי עם סי׳ תקנ״א. ועיין ויאמר יצחק ח״א לקו״ד או״ח הל׳ ט״ב אות א׳.

ח. על צום ט״ב לא היו מכריזין כסברת מר״ן מפני שהם ידועים לכל ועיין כף החיים סי׳ תק״ן סקכ״ו ונתיבי עם שם.

ט.  המשוררים, בקינותיהם ייסדו קינות, לשבתות, שבת דברי, שמעו, ושבת איכה והצבור כפי מה שהגיד לי אבא מארי ז׳׳ל לפני עשרות שנים היו אומרים אותם הקינות מדי שבת בשבתו כל קינה במקומה, אם לפני ברוך שאמר או לפני נשמת וברכו, אולם באחרית הימים אחרי שראו הרבה פוסקים שערערו על זה (עיין בספר מחב״ר סי׳ תקג׳׳א אות י״ו, וכ״כ מהר״ם די לונזאנו בספר עבודת הקודש, ובשו״ת הרדב״ז ח׳׳ג סימן תרמ״ה, וכתב יישר חיליד. למאן דיבטל דבר כזה יעו״ש שסיים ושבח לאל נתבטל מנהג זה במצרים). חדלו מלומר שום קינה, אלא שהניגון של ההפטרות היה קרוב לניגון הקינות, ואף על זה קראו ערער הרבה מחברים, ועיין להרב לפי ספרי ערך שבת שהזכיר מנהג כזה, וכתב דאיסורא קא עבדי.

י. בתוך הקינות הללו נתחברה קינה לשבת שמעו, להכרזת ר״ח, והיא קינה המתחלת אשחר עדתי וכו', ובסוף הקינה, המקונן סיים בחרוזים הללו — מחדש חדשים, יקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש לטובה יחדש, ורצון יצו אל רב העליליה, ואם כי חדלו לומר קינות הללו בשבת מ״מ להכרזת ראש חדש, לא היו נוהגים להגיד היה״ר כנהוג אלא הש״ץ אומר סיום הקינה הזאת — מהדש חדשים וכו׳ ואח״ך מי שעשה נסים לאבותינו, ועיין להרב היד״א ז״ל בספרו לדוד אמת סי׳ כ׳׳ג שהזכיר מנהג זה להכרזת ראש חדש אב ע״י סוף הקינה וקרא עליו ערער, והכנה״ג כתב שיש מקומות שאין נוהגים לברך ראש חדש אב ובמקום ברכת החדש נוהגים לומר מחדש חדשים וע״ע נתיבי עם סי׳ תי״ז.

יא. סדר ליל תשעה באב. הקינות: לא ישקלו רעי: לפדות עם דל בגלות: שנה בשנה: יונה נכאבה: שמעו והאזינו: את אויביך: יום כמו נד: עד אן צבי מודח: אשחר עדתי: בורא עד אנא: — עוטפים את הראש כאבל — על נהרות בבל: ומתפללין ערבית, אחר שמנה עשרה חצי קדיש (אם חל במוצ״ש ברכת מאורי האש קודם מגילת איכה עיין בספר מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות מו ובספר כפ״ה תקנ״ו ס״ב). למי אבכה: מגילת איכה: בליל זה יבכיון: ואומרים עוד קינות כפי המנהג עד אנא בכיה בציון: עורה נא ימינך רמה: עד ובא לציון, ואח״ך ואתה קדוש: קדיש דהוא עתיד: אחינו בית ישראל שמעו: על היכלי אבכה: ונפטרין לביתם בבכי ואנחה.

יב. יום ט״ב. בלי טלית ותפלין מתחילין התפלה כשמגיעין לה׳ מלך במקום למנצח בנגינות אומרים על נהרות בבל והקינה אפתח פי להודות אצרח בקול מר: אריה שאג: ברוך שאמר: במקום השירה אומרים האזינו: במקום נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך: אין ברכת כהנים, ואחרי הטוב שמך ולך נאה להודות, מסיימין עושה השלום ברכנו ברב עז ושלום וכו', אין אומרים קדיש וארץ שפל רומי; וקינות לפי המנהג, ואח״ך מתעטפים כאבל ואומרים אלה אזכרה: וכו׳ הנותן בים דרך: עד אנא בכיה בציון קדיש דהוא עתיד, על היכלי אבכה: אקום במר נפשי: ספר אמרי ספר: נפלה עטרת ראשינו: והש״ץ אומר במקום אשרי העם וכו׳, מוציאין הס׳׳ת במפה הפוכה, ומפזרין אפר על הס״ת ועל ראשי הקהל, העליות לס״ת ג׳ עולים והגי הוא המפטיר הצי קדיש אחר ההפטרה, אשרי יושבי ביתך, ואתה קדוש, קדיש יהא שלמא, מחזירין הס״ת למקומו במקום יהללו, על נהרות, איכה, איוב.

יג. תפלת מנחה בטלית ותפילין, קינה ארץ חפץ (נחמה להריב״ש), פרשת קדש לי כל בכור, (הרב משנה ברורה כתב בסימן תקנ״ה דאין לומר עתה פרשיות ק״ש וכן פרשת קדש דהלא כעת הוא רק כקורא בתורה ות״ת אסור כל היום והכפ״ה אות ז׳ כתב ואפשר כיון שהם מסדר היום וגם אינו קורא משום ת״ת אלא משום שכתוב בהם מצות תפילין אין קפידא.) וידבר פרשת התמיד, חצי קדיש יהי ה׳ אלקינו ס״ת פרשת ויהל הפטרה שובה ישראל, אין אומרים קדיש, יהללו חצי קדיש תפילת י״ח בברכת בונה ירושלים אומרים נהם ובשמע קולנו עננו, חזרה, חולצין את התפילין מיד אחרי החזרה פסוקי נחמה קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון.

הערת המחבר : וסמך למה שמפזרין אפר על הס״ת נזכר בתרגום שני לאסתר ע״פ ומרדכי ידע וז״ל ואפיקו עליו ספרא דאורייתא בד מכרך בסקא ומפלפל בקיטמא, וראה תורה תמימה בראשית וירא י״ח פסוק כ״ז.

יד. חסידים ואנשי מעשה היו מתפללין שחרית בבית עם טלית ותפילין כרגיל ושירת הים במקומה וכן היה נוהג מור אבי זצ״ל ואחרי כן באים לבית הכנסת ומראין עצמן כמתפללין עיין בס׳ מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות ס׳ ונתיבי עם סימן תקנ״ה, וכפ״ה שם אות ד׳.

טו.  אין נשיאות כפים בתפילת שחרית עיין בספר מועד לכל חי שם אות נ״ח וכפ״ה סימן תקנ״ט סק״ל.

טז.  בכל הקינות במעריב ושחרית מדלגין סוף כל קינה בחרוז שיש בו נחמה, וכתב הפר״ח שהנוהגים לומר פסוקי דנחמא שבחתימות הקינות הוא שבוש, וכ״כ בספר נתיבי עם סי׳ תקנ״ד משם הרבה פוסקים וכן המנהג בירושלים.

יז. עננו אומרים בכל התפילות ובכל התעניות וגם בליל שקודם כל תענית צבור, ונחם אומרים רק במנחה, עיין בספר מועד לכל חי שם אות פ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ז וכפ״ה שם ס״ק ה׳ וז׳. 

יח. היינו נוהגים לדלג ברכת שעשה לי כל צרכי בט״ב וביוה״ך עיין בספר כפ״ה תקנ״ד סקע״ח.

יט. בנוסח נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך עיין כפ״ה סי׳ תקנ׳׳ט סקכ״ט.

כ. נוהגים היינו לדלג איזה קינות כגון אליכם עדה קדושה אשאל מכם שאלות, וגם מדלגין הקינות שמיועדין לט״ב שחל במוצ״ש ועיין בספר כפ״ה תקנ״ט סקי״ב.

כא. לא אומרים תתקבל לא במעריב ולא בתפלת שחרית, שירמיה הנביא בקינתו אמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, וכן לא אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי, שלא לקיים ברית עם הקינות, ועיין כפ״ה סי׳ תקנ״ט סק״ט וט״ז וכן לא אומרים ויהי נועם בט״ב שחל במוצ״ש כי המזמור הזה נתייסד על הקמת המשכן כפ״ה שם סקטו״ב.

כב. בהוצאת ס״ת הופכין מעיל הס״ת הפנימי לחוץ, ומפזרין עליו קצת אפר וכן מפזרין על ראשי הצבור כמנהג בית אל כפ״ה תקנ״ה סק״ב.

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג' – עמ' 293-291

• ביום ט׳ באב קודם שמתחילין תפלת מנחה, כל הצבור אומרים קינה ונהמה לרבינו הריב״ש ז״ל:

ארץ חפץ נדחייך               יום יום שואלים בגללך

צופים שואפים למנוחייך    לאמֹר בי׳ת ה׳ נלך

את השיר יש לקרוא משמאל לימין

כד. הפטרת אסוף אסיפם שחרית תשעה באב בקול בוכים ובניגון מיוחד היו מתרגמים בלשון הגרי שהיה בכתב יד ומודפס בספר בית אב ליוורנו בן אמוזיג, קול תחנה ליוורנו בילפורטי, ובספר ארבעה גביעים ליוורנו בילפורטי. ועיין להתשב״ץ ח״ג סימן קכא שהיו קהלות שמתרגמים הפטרת שירת דבורה בלשון הגרי, וטוב לחזור פסוק אחרון ולברך, וכתב עוד וז״ל ואם מתרגמים בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר יעו״ש וע״ע בשו״ת מהר״מ פאדווא סי׳ ע״ח על מנהג קאנדיא שהיו מתרגמין הפטרת יונה במנחת יוה״ך בלשון יוני.

כה. במנחה של ט״ב מפטירין ״שובה ישראל״ כמנהג בני ספרד ובמנחה של צום גדליה ״דרשו״, הגם שאין בו ביטול מלאכה מפני שהוא חל בעשי״ת, ועיין כפ״ה סי' תקנ״ט סקמ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ה וב״י סי׳ תכ״ח.

כו. בענין קריאת ויחל במנחה של יו״ד בטבת אם חל בע״ש ראיתי בספר תורות אמת למהד״פ בירדוגו בנימוקיו לסי׳ תק״ן שכתב וז״ל ומנהגינו כסברת האגור שהביא הב״י דאין קורין במנחה מפני כבוד השבת ועיי׳ מג״א שם.

כז. נוהגים להתענות יום ז׳ באדר אף אם הל בערב שבת והיה נחשב כיום כפור קטן, בלי להגיד עננו ובלי קריאת פרשת ויחל, ועיין באו״ח סי׳ תקפ״ו ומג״א סק״ח. ועיין בספר מועד לכל חי סימן ל״א אות ז׳ (ולא היינו נוהגים לקרא בליל ז׳ באדר הקריאה שבספר קריאי מועד) ועיין בספר ויקרא אברהם בקונט׳ מקום שנהגו על מגילה ששבה מנהג זה ובסו״ד כתב ובמערב ראיתי שמרבין בסליחות במנחה כמו בתענית צבור וקורין ויחל.

נהגו העם-קהלת צפרו -רבי דוד עובדיה-כרך ג' עמוד 295

כה. בשבעה באדר בשחרית מתפללין כשאר ימים אלא שאין נופלין על פניהם ואין אומרים שום תחינה ולא עננו ואחר החזרה אומרים:

זכות משה אל תנשה חתום במדת הנצח בזכותו וענותו אויבינו תנצח. ובהר המור שיר מזמור נשיר ולמנצח אל נצח לנצח רחם על רוממיך:       זכרנו וכו'

תורה תמימה ונעימה ירש עניו על הר סיני עם אל איום ארבעים יום עמד שם עם ה׳ לקבל תורה זכה וברה משמי מעוני אל אמת תורת אמת הנחיל לעם נאמני צדקתו

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך־וחנותי את אשר אחון וגו'.

וכשחטאו ישראל במדבר עמד משה בתפלה לפניך ובקש רחמים על עמך ישראל וכך אמר בתפלתו סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה אף אתה השיבות לו כדברי טובך בשרתו וחננתו ואמרת לו סלחתי כדברך:

ואומר קדיש לעילא ואשרי ובא לציון וקדיש תתקבל ואומרים למנצח על השמינית וגו׳.

כט. ובשנה מעוברת מתענין בז׳ באדר השני, ועיין בספר הלקט ח״ב סי׳ קע״ג שחקר אם התענית באדר א׳ או באדר ב׳ ועיין בס׳ אגורה באוהלך ד״ו ע״א שחלק על הרב שמע יעקב בגליון הלקט שמתענה רק באדר א׳ יעו״ש. ל. במנחה צום גדליה מפטירין דרשו וכן מנהג פאם.

לא. ברכת ההודאה על הגשמים אומר הש״ץ קודם ובא לציון— מודים אנחנו לך ה׳ אלקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ואומרים הקהל ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳ עד כי כל פה לך יודה וחותם הש״ץ ברוך אתה ה׳ אל ההודאות ורוב ההודאות, נוסח זה נמצא כתוב בכתב ידו של רבי אליהו הצרפתי ז״ל, ונוסח זה עוד לא מצאתי בספרי הפוס׳ ומרן פסק בסי׳ רכ״א לחתום רק באחת אל רוב ההודאות ואם כדברי הגמרא ברכות נ״ט, א״ר רב פפא הילכו נימרנהו לתרוויהו רוב ההודאות ואל ההודאות והנוסח שהזכרתי לא מסודר כסדר ד,גמ׳.

נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל-עמוד 296

חודש אלול וימים נוראים

נוהגים לעשות התרת נדרים לצבור בעשרים לחדש אב מ׳ יום לפני ר״ה, וגם בר״ח אלול ארבעים יום לפני יוה״ך ע״פ מ״ש בזוהר דמי שנתחייב נזיפה או נדוי בב״ד של מעלה נשאר בנדויו ארבעים יום עיין בספר כף החיים סי׳ תקפ״א סקי״ב, יושבים עשרה ת״ה והם המתירים (והטעם לר״ח אלול לא יחל דברו ככל ס״ת אלול) דמי שנדר או נתנדה בהלום צריך עשרה כפ״ה שם סק״ך, וגם בערב ר״ה ובערב יוה״ך כמעט כל בני העיר היו נאספים כתות כתות לעשות התרת נדרים ובפתח בית הכנסת עומד אחד ומקבץ צדקה עבור הת״ח המתירים.

מר״ח אלול ואילך קמים לסליחות כמנהג בני ספרד, וכל משך ימי החדש כל הצבור בחרדת הדין היו מזהירים ומזכירים אחד לשני על הדש אלול, ונמנעים מלהשביע אהד לשני והיו קובעים לימוד בתנ״ך — משניות ותיקוני הזוהר.

נהגו לעשות תיקון כרת במשך ימי חדש אלול וגם בליל חששי שבשבוע ששי של ימי העומר ועיין בספר תורה לשמה סי׳ תמ״ט שהביא יסודות על פי הסוד למנהג זה:

רוב הצבור היו מתענים ערב ר״ה, עיין הטעם בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקנ״ו, מלבד אם היה ברית מילה, או סעודת מצווה.

בסעודת ליל ר״ה היו נוהגים לטבול פרוסת לחם של המוציא בסוכר לסימן טוב, וכן היה מנהג בעיר פאס יע״א כמו שהזכירו רבי אברהם אלנקר במחזורו וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגים לטבול פרוסת המוציא בסוקר לס״ט וכפי מנהגם, אין קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח ברית כרותה וכמאז״ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח (מלכי רבנן בערכו) וכנראה שהוא ז״ל סומך על מ״ש בס׳ הלכות קטנות סי׳ רי״ח שהסוכר הוא מלח גמור ונק׳ מלח ברית עולם.

 יחידים ואנשי מעשה היו אוכלים ריאה בליל ר״ה כסברת רבינו הטור ואומרים ראה נא בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלימה וקרובה למען שמך והאיר עינינו במאור תורתך ועיין מועד לכל חי סי׳ י״ב סקכ״ה.

בימים נוראים ועשי״ת היינו נוהגים לומר קודם התפלה או״א מלוך על כל העולם כלו בכבודך וכו'.

בחזרת הש״ץ בר״ה וביוה״ך כשמגיע לזכרנו, הצבור אומר זכרנו לחיים וגו׳ עד למענך אלהים חיים ומסיימין אל חי ומגן, ולא הייתי יודע מאין הנוסח הזה שאומרים אותו רק הצבור ולא הש״ץ עד שמצאתי בב״י סי' תקפ״ב בד״ה ויש במטבע זה משם שערי אורה [להמקובל מהר״י גיקטיליא] ולפיכך אנו מזכירים בר״ה יום הדין שתי אלו חמדות אלהים חיים, ואל חי ומגן יעו״ש. ורבינו הטור שם לא גריס לה וכתב שם שיש במטבע של זכרנו לחיים י״א תיבות כנגד י״א תיבות שבפסוק החפץ אחפוץ במות רשע וכד וי״א תיבות שבפסוק בשוב רשע מרשעתו וכר, וגם רבינו האר״י כתב שאין צורך לומר אל חי ומגן.

והאבודרהם כתב וז״ל למענך על שם למענה אעשה. אלהים חיים שנא׳ אלהים חיים. אל חי על שם ובשרי ירננו אל אל חי, ע״ב. ונוסחא זו הביאה גם מוחרם קורדווירו ז״ל. ולפי שיש פלוגתא בזה בין הפשטנים והמקובלים. וגם בין המקובלים עצמם לכן בתפילת לחש הצבור אומרים זכרנו כמ״ש רבינו האריז״ל. ובחזרת הש״ץ הצבור לבד היו אומרים זכרנו בהוספת אל חי ומגן. כפשרה בין הפלוגתות הללו, ועי׳ בספר דברי יוסף אירגם מסי׳ א׳ עד סי׳ ה׳ שהאריך בזה. וע״ש בסי׳ ד׳ מהרב יוסף הלוי ז״ל [ונדפסה תשובה זו בספרו מטה יוסף סי׳ ג׳]. שכתב וז״ל וגם פה מצרים נוהגין וכו׳ וגם כשיורדין לפני התיבה להתפלל מוסף בר״ה ויוה״כ עושים כמנהגם שמדלגים תיבות אלו אך כל הצבור נוהגים לאומרם עכ״ל.

הגירסא בתפלת מוסף של ר׳׳ה — ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפסק מרן ז״ל בשו״ע או״ח סימן תקצ״א וכ״ד הרמב״ם ז״ל והרב יעב״ץ ח״א סי׳ רמ״ה והמביט ח״א סי׳ ע״ר ומהרי״ט ח״א סי׳ ט' וכ״ה גירסת רבינו משולם, וכ״כ בס׳ היכל הקדש, וגם הד״מ החזיק בגירסת מרן המחבר, וכ״כ הרב דגול מרבבה סי׳ רמ״ה, והגם שהמג״א והט״ז סימן תקצ״ה והאש״ל כתבו דצ״ל לזרע יעקב תזכור אנו אין לנו אלא דברי מרן ז״ל, ומוהריב״ץ בסידור תפלה שלו כתב וז״ל בתפילת לחש יש לגרוס לזרע יעקב ובחזרה ועקידת יצחק לזרעו תזכור כפשרה. בין ב׳ הנוסחאות.

בשני ימים טובים של ר״ה ובשבת תשובה בתפלת אבינו מלכנו מדלגין הפסקה שמוזכר בה חטאים ועונות עיין בספר כפ״ה סי׳ תקפ״א סקט״ז ותקפ״ד סק״ד וח׳ ודלא כמש״כ בס׳ מנהגי ארג׳יל שבס׳ בית יהודה סעיף א׳.

תשליך ביום ראשון של ר״ה ואם חל בשבת עושים ביום שני, טעמים לתשליך ראה בהנשר כנף הראשון נ״ה. היינו נוהגים לנער כנפי הגלימה בסדר ה״תשליך״ וכן אחרי ברכת הלבנה בכל חודש ועיין בם׳ תורה לשמה סי׳ י״א שהביא סמוכות למנהג זה מספר מלכים ב׳ י״ג ונחמיה ה׳ שכל פעל דמיוני הנעשה למטה מחזיק הדבר למעלה. ע״כ.

בליל שני של ר״ה נהגו לומר במקום הפזמון אחות קטנה, פזמון אחר — קדוש תבשר עדתך—ככתוב אצלי בכתב יד.

לא היינו מברכין שהחיינו על תקיעת שופר רק ביום הראשון ועיין במנהגי ארג׳יל בס׳ בית יהודה ועיין בספר כף החיים בסי׳ ת״ר סק״ג ויו״ד וע״ע בס׳ לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ב׳.

נהגנו לסדר ברית מילה בבית הכנסת כשחל הברית ביום ר״ה וביום הכפורים, וכן ביום תענית צבור על עצירת גשמים, ועיין בתשובת הרשב״א חלק ז׳ סימן תקל״ו וז״ל ומה שנהגו למול בבית הכנסת משום דכתיב ויכרתו ברית לפני ה׳ ואין ברית אלא מילה עכ״ל, ולזה אולי נהגנו לקיים פסוק זה בימים הללו ימי התשובה והצעקה. ובימי מהר״מ מרוטנבורק כבר נהגו למול בביהכנ״ן, ועי׳ תוס׳ פסחים ק״א ע״א ד״ה דאכלו ושתו. המילה היתה ברוב עם בבית הכנסת ורוב צבור בתי כנסיות מפסיקים בין קריאת התורה לתקיעת שופר ובאים לעמוד בברית, ועיין להכפ״ה בסי׳ תקפ״ד ס״ק כח. בימי החול נהגנו לסדר הברית בבית היות ובימי החול היו מתפללים בבית בעל הברית. עיין להרב אבודרהם ועיין יו״ד סי׳ רס״ה שכתב המחבר שמשגרין הכוס לאם. ועיין להש״ך שם סקכ״ד שיש לסדר המילה קודם עלינו לשבח.

במוצאי ר״ה היה נוהג הש״ץ להכריז לפני תפילת י״ה זכרנו, מי כמוך, המלך הקדוש, אתה אמרת, המלך המשפט, עננו, וכתוב, ובספר חיים. (על אמירת עננו בתפילת מעריב שלפני יום התענית עיין מש״כ בזה בערך צומות ותעניות).

בענין ברכת המלך המשפט בעשי״ת היינו נוהגים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כדעת הרמ״א שם בסי׳ קי״ח סק״א, משום ספק ברכות להקל אפי׳ נגד דעת מרן. וכ״כ הכפ״ה שם סק״א משם הכנה״ג ופוס' אחרים. ורבינו יחיאל אחיו של רבינו הטור כתב שאינו יודע מה הפרש יש בין מלך אוהב צדקה ומשפט ובין המלך המשפט והביאו הטור שם, אך דעת מרן הראש״ל הגרע״י שליט״א פסק דחייב לחזור, עיי׳ בספר יבי״א ח״ב סי׳ ח׳, שהאריך להביא סמוכות לדבריו.

אור ליל ערב יוה״ך נהגו לקחת הכפרות לפי מספר השמות, ואם יש לו שני שמות שני כפרות, או יותר, ולאשר. המעוברת לוקחים שלשה כפרות שתי תרנגולות ותרנגול זכר. והמדקדקים היו מקפידים לשחוט את הכפרות באשמורת הבוקר.

במנחה של ערב יוה״ך הש״ץ לא היה חוזר תפילת י״ח אלא אומרים השלש ברכות הראשונות כל הקהל בקול רם עם הקדושה, בלי חזרה, עיין בב״י הטעם ועיין במחזור שנות חיים למהר״ח פלאג׳י ז״ל.

מנהג היה נפוץ שלא להטמין חמין מערב יוה״ך למוצאי יוה״ך כדעת הי״א שהביא הרמ״א ז״ל בהג״ה או״ח סי׳ תר״ט והטעם דהואיל ומשהה החמין על הכירה לצורך חול נראה כמבשל מיו״ט לחול לבוש ומגן אברהם שם.

כ. אם חל יוה״ך בשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת במעריב כמנהג ברצלונא ומנהגי אלג׳יר סעיף ב׳.

נהגו העם-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה זצ"ל- חודש אלול וימים נוראים– עמוד 299