עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר מ. ע


עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

קוים לדמותו של ר׳ חיים גאגין ו לחיבור ו ״עץ חיים״משה עמאר 22222

ר׳ חיים גאגין, מהעיר פאס שבמארוקו, הוא היחיד ממשפחת גאגין הידוע לנו ממארוקו. גם עליו אין בידינו פרטים רבים, לבד מהפרטים שהוא מוסר לנו על עצמו בחיבורו ״עץ חיים״, אשר הסתום בהם מרובה לא מצאנו איזכורו במקורות אחרים מתקופה זו ומהתקופה הסמוכה לה. שנת לידתו ופטירתו אינן ידועות, וכן לא ידוע לנו מאומה על הוריו. נראה שהוא נולד בעיר פאס, סביב לשנת הר״ד (1460). בצעירותו היגר מפאס לספרד, כדבריו:

ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן, ללכת לבקש במלכות קאשטיליא מנוחה למקום תורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדוד כה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה .

המניע להגירתו לספרד אינו ברור — האם לימוד התורה או הצרות והזמן. פתרונה של שאלה זו יקל עלינו להבין שאלה נוספת — האם הוא היגר לבדו או יחד עם הוריו. ואם לבדו— היכן התאכסן בספרד? האם אפשר להסיק מדבריו, ״ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי״, שמדובר במנוחת הגוף והנפש, כלומר שהוא התאכסן בבית רבו, שראש הישיבה דאג לארח ולפרנס את התלמידים הזרים שאינם בני המקום, תופעה זו ידוע לנו ממקורות נוספים על קיומה בספרד בתקופה זו ״. בדורות הסמוכים לגירוש התקיימו בספרד ישיבות רבות, והיא היתה ״ארץ הישיבות והתל­מידים ארץ קאשטילייא״. בחלקן הגדול עמדו בראשן תלמידי ר׳ יצחק קנפנטון ותלמידיהם על רובן נודע לנו רק בדורנו, עם גבור ההתעניינות והחקירה בתולדות ישראל בספרד, ופירסום חיבורים ותעודות מהכתובים מתקופה זו. מחיבורנו ״עץ חיים״ אנו לומדים על קיומן של שתי ישיבות: אחת של ר׳ יוסף עוזיאל, והשנייה של ר׳ שם טוב אלקחלי בעיר אלקלעא ״.

הערות פר' עמאר: ב״עץ חיים״ מוזכרים פרטים רבים על נושאים שונים. מלכתחילה חשבתי לדון בהרחבה במבוא על כל הנקודות המוזכרות, כגון: מצב היהודים במארוקו ערב בוא המגורשים, קליטת המגורשים בפאס, תיאור מפורט על ״פולמוס הנפיחה״ בפאם ובמזרח, תפקידו ומעמדו של הנגיד במארוקו בתקופה זו, תרומת המגורשים לתושבים, ועוד. אך מאחר שהשתרעה היריעה והתרחבה, יצאה מכלל מבוא; לכן, בעצת חברי, החלטתי לקבוע לנושאים אלו ברכה לעצמם ואני מקווה בע״ה לפרסם ספר בנושא. במבוא הצטמצמתי רק לתולדות ר׳ חיים גאגין ולאישים המוזכרים בחיבורו, לחיבורו ״עץ חיים״, ולתיאור כתבי־היד.

הערות פר' עמאר:כן נראה מהתואר שנתן לעצמו בפתיחת חיבורו: ״עניו המחלוקת שהיה בין החכם השלם ר׳ חיים גאגין מתושבים קדומים של פאס יע״א עם חכמי קאשטיליא י״ץ״. מסגנון הפתיחה ומלשונה נראה שר׳ חיים הוא שכתב אותה. מהעובדה שלא נודעו לנו במארוקו אישים נוספים ממשפחת גאגין, לא לפני הגירוש ולא לאחריו, ייתכן שניתן לומר שמשפחת גאגין מוצאה מספרד והיגרה למארוקו בדורות הסמוכים לגירוש.

הערות פר' עמאר כי בשנת הרצ״ה כותב הוא על עצמו ״ואני זקנתי ושבתי״ (עץ חיים, פרק ה, ליד ציון הערה 58). ואין לפרש ״זקנתי ושבתי״ כלשון מליצית, מעין הנאמר בשמואל א׳ יב ב, וכל חיי שמואל היו חמשים ושתים שנה. שכן ר״ח גאגין נסע בנערותו לספרד ללמוד, ובשנת רנ״ג חזר לפאס עם המגורשים ; מהגירוש עד שנת רצ״ה חלפו ארבעים ושתים שנה.

בגירוש ספרד חזר ר׳ חיים עם המגורשים אשר באו למארוקו. הוא הגיע לפאס בערב יום הכיפורים שנת רנ״ג (1492). אין ידועים עליו פרטים מתקופת שהותו בספרד. מצעירותו חלה במחלת הנזילה וסמוך לגירוש לקה בעיניו, דבר שהביא במשך הזמן לעוורונו. בפאס התמנה כרב התושבים; אמנם, אין ידועה שנת המינוי, אך הוא כיהן במשרה זו בשנים רפ״ו—רצ״ה, שנות ״פולמוס הנפיחה״ ״. הוא העמיד תלמידים אשר עמדו לימינו בפולמוס זה, המתואר על ידו בחיבורו ״עץ חיים״. מחיבורו זה משתקפת גדולתו בתורה, בולטת יראת חטאו, קנאותו הלוהטת ואמונתו התמימה והטהורה ללא דרישה וחקירה׳. אמנם, מסגנון לשונו ומהספרים שהוא מצטט מהם נראה כי היתה לו ידיעה מעמיקה בתחומי ההגות, כמו רוב חכמי ספרד בימיו. על הפולמוס ועל דמותו ואישיותו של ר׳ חיים כפי שהיא משתקפת מתוכו נדון להלן.

על בני משפחתו של ר׳ חיים לא נודע לנו מאומה, לבד מאימרתו בחדש אדר הרצ״ה (1535) : ״ובני בעונותי אינם איתי״ . ייתכן שבניו עזבו את פאס עם אלה מהמגורשים אשר המשיכו בנדודיהם למזרח לאחר שהייה בפאם. בתקופה זו נמצאו בשאלוניקי מבני משפחת גאגין, כמו ר׳ אברהם הרופא, אשר היה מראשי קהל ליסבון כן ישב שם הרופא הישיש ר׳ דניאל גאגין ״, שהיה בעל מעשים טובים, עסקן ציבור מראשי קהל איבורא, שנפטר שם בשנת של״ג; לדברי עמנואל היה אחיו של ר׳ אברהם. ועוד ישב שם ״הגביר ונבון כה״ר משה גאגין״, שנפטר שם בשנת השט״ו. ייתכן שאלה היו צאצאיו. השערה זו מוצאת לה תימוכין במסורת הקיימת על משפחת גאגין הירושלמית, שמוצאה מן המזרח. משפחה זו מתייחסת על ר׳ חיים גאגין ״.

הערות פר' עמאר בתו דונה אויזבואה נפטרה בכ״ב שבט הש״ב, ראה נוסח מצבתה אצל י״ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, ירושלים תשכ״ג (להלן: עמנואל, מצבות), א, מס׳ 215, עמי 100 ; מ׳ מולכו, בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל־אביב תשל״ה (להלן: מולנו, בית העלמין), סימן 299. בשו״ת מהר״י בן לב, א, נלל ד סימן ל(נו), מוזנר ני בשנת ש״ג נתבקש אברהם גאגי עם רופאים נוספים לבדוק את יוסף ברוך, אם אנן הוא חולה בצרעת, נפי טענת אשתו, ובשו״ת דברי ריבות, סאדיקלאב תקע״ב, סימן נט, מוזכר ר׳ אברהם קאגין, מראשי קהל לישבונה בשאלוניקי; י״ש עמנואל, גדולי שאלוניקי לדורותיהם, תל־אביב תרצ״ו, עמי ט, מזהה אותו עם ר׳ אברהם גאגין הרופא

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןהערות פר' עמאר מולכו, בית העלמין, סימן 407. להלן מצבות משפחת גאגין הנזכרים אצל מולנו ועמנואל, לפי סדר נרונולוגי. מולנו, בנספח עמי 640, מס׳ 130, מצבת ״לאה אשת החכם הנעלה כמוהר״ר משה גאגין יצ״ו, יה תשרי השע״ד״; עמנואל, מס׳ 781, מצבת ר׳ אברהם גאגין שנפטר צעיר ללא בנים, ד אלול התנ״ב ; מולכו, מס׳ 1082, עמי 374, ״אבן מעולפת ספירים… דגל התורה הרים, מלא תלמוד והגדה, החה״ש חסיד ועניו כמהר״ר ידידיה גאגין…״ נפטר בי״ג אייר תל״ח, זקן ושבע ימים. הוא מוזנר אצל ר׳ דניאל אישטרושה, מגן גבורים, שאלוניקי תקי״ד, יו״ד, סימן יד ; ר׳ שלמה אמאריליו, פני שלמה, שאלוניקי תע״ז, דרוש טו: ״דרוש שדרשתי על פטירת החנם השלם נמהר״ר ידידיה גאגין ז״ל ביום שבת קודש לתשלום ל״י [= שלושים יום] בק״ק לישבונה חדש יע״א שנת תל״ח״. בנו ר׳ חיים נפטר צעיר לימים בט״ז ניסן התמ״ט; מצבתו אצל מולנו, מס׳ 1125, עמי 392. רחל אשת ר׳ חיים, נפטרה באב שגת התס״ט, ר׳ יוסף דוד, יקרא דשכבי, שאלוניקי תקל״ד, דרוש מה (דף צט, ע״ד), דרש לתשלום השלושים לפטירתה בקהל לישבונה חדש; עמנואל, סימן 996, עמי 452, מצבת ר׳ יצחק גאגין שנפטר צעיר לימים בנ״ה ניסן תמ״ז; שם, מס׳ 1520, מצבת ״החנם השלם החסיד העניו נמהר״ר אברהם גאגי״, נפטר בב׳ תשרי תק״ך. וראה על משפחת גאגין בירושלים בהערה הבאה.

כמו שכתוב בהקדמת הראש״ל הרב אברהם אשננזי לחיבורו של ר׳ שמ״ח גאגין, ישמח לב, ירושלים תרל״ח: ״חוטר מגזע המשפחה הרוממה המיוחסת מגירוש קאסטיליא (נאשר יראה בפרי תואר סי׳ טל)״. אמנם, לנאורה ניתן לומר שלא היתד! קיימת מסורת ברורה בעניין זה בידי המשפחה, ור״א אשכנזי נתב נן רק על סמך הזהות בשם המשפחה בינם לבין ר״ח גאגין הנזנר ב״פרי תואר״. מה גם שלא מצאתי לרבני המשפחה שנתבו זאת בהקדמותיהם, להוציא את ר׳ ש״ט גאגין, אשר כתב בהקדמתו לחיבורו בתר שם טוב, לונדון תשט״ז, א, עמי 24 : ״ומשפחת גאגין שבירושלים הם צאצאי הרב [ר׳ חיים] הנז׳ ז״ל״.

להלן הרבנים למשפחת גאגין בירושלים (ראה לעיל הערה 14) : ר׳ חיים אברהם בה״ר משה גאגין המנונה הרב אג״ן נולד בקושטא בשנת התקמ״ז (1787) ונפטר בירושלים בני אייר תר״ח (1848). הוא נין לר׳ שלום שרעבי־מזרחי (= הרש״ש), ראש בית המדרש למקובלים בירושלים ״בית אל״. מכוח סבו־זקנו זכה לקבל את ספרייתו העשירה וכן לכהן כראש בימ״ד בית אל. בשנת תר״ב נבחר לכהן בתפקיד ראשון לציון ו״חכם באשי״. הוא היה הרב הראשון שנתמנה במאמר המלך לתפקיד החכם באשי. בין שאר תפקידיו היה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מסי היהודים ; כן ניתנה לו רשות להטיל מסים פנימיים על היהודים. את משרתו נהג ברמה, והיו חיכוכים בינו לבין העדה המערבית. מחיבוריו פורסמו: מנחה טהורה, שאלוניקי תקצ״ו, ביאור מקיף על מסכת מנחות; על ספר זה חיבר ר׳ רחמים חיים יהודה ישראל מרודוס ספר הערות והשגות בשם: בן ימין, שאלוניקי תרנ״ו; חוקי חיים, ירושלים תר״ג, שאלות ותשובות; עדות לישראל, ירושלים תר״ח, דבר המחלוקת נגד הרב משה תורג׳מן, מראשי העדה המערבית; חיים מירושלים, ירושלים תרמ״ב, דרושים ; יריעות האהל, פירוש לספר ״אהל מועד״ לר׳ שמואל ב״ר משולם גירונדי, ב״ח, ירושלים תרמ״ו—ס״ד. כן ההדיר את הספרים ״קדושת יום טוב״ לר׳ יום טוב אלגאזי, ירושלים תר״ג; ״התקנות וההסכמות והמנהגים בירושלים״, ירושלים תר״ב. ר׳ חיים אברהם השאיר אחריו בן יחיד, ר׳ שלום משה חי גאגין, שנמנה עם חכמי ירושלים בדורו וכיהן כראש בימ״ד בית אל, וכן ירש מאביו את ספרייתו העשירה, בה היו אלפי ספרים ועשרות כתבי־יד. די לציין כי בבוא רא״ל פרומקין לכתוב חיבורו ״תולדות חכמי ירושלים״, שאב חלק חשוב מידיעותיו מספריה זו. ר׳ שלום משה חי נפטר בי״ב אלול תרמ״ג. מחיבוריו פורסמו: שו״ת ישמח לב, ב״ח, ירושלים תרל״ח—מ״ח ; שמח לבי, ירושלים תרמ״ד, דרושים ; ישמח משה, ירושלים תרל״ח, פס״ד בדבר צוואת קאייד נסים שמאמא; סביב האהל, נספח לפירוש אביו על ספר ״אהל מועד״; שמח נפש, ירושלים תרס״ג, על ברכות המצוות וברכות הנהנין. בניו, ר׳ אברהם ור׳ יצחק, ייסדו שניהם בית דפוס בירושלים, במטרה להדפיס את ספרי היהדות בלאדינו, כדי להפיץ תורה ודעת בין המון העם. ר׳ אברהם, שנמנה עם חכמי ירושלים, נפטר בי׳ כסלו תרע״ח. אתיו ר׳ יצחק קבל את הספריה המשפחתית לרשותו; הוא נמנה עם חכמי ירושלים, כתב השלמות לחיבור אביו ״שמח נפש״ וכן כתב ״מכסה לאהל״, הערות על ״סביב לאהל״ שחיבר אביו על ״אהל מועד״. הוא נפטר בכ״ט כסלו תרפ״ד. השאיר אחריו שלושה בנים : ר׳ שם טוב, ר׳ משה חי ור׳ אליהו. לאחר פטירתו הוזנחה הספריה אשר שמרו עליה דורות רבים, והיא נמכרה חלקים חלקים לסוחרים עד שחוסלה כליל. מבניו התפרסם ר׳ שם טוב, שנולד בט״ו אלול תרמ״ה (1885). כיהן ברבנות בקהיר, באנגליה — במנצ׳סטר וכראב״ד לקהילת הספרדים בלונדון. מחיבוריו: כתר שם טוב, ז״ח, א—ו, לונדון תרצ״ד—תשט״ז; ז, ירושלים תשמ״א, על המנהגים השונים של עדות ישראל, במועדי השנה ותפילותיה ובמחזור החיים, טעמיהם ומקורותיהם; פרקי שירה, ליטא תרצ״ז, ובו תפילות שונות, שירי שמחה ועצב, וסיפח לו קונטרס ״בקשת הלמדניך לר׳ אברהם ב״ר יצחק הבדרשי; מכתבי תהלה, ליטא תרצ״ח, ובו מכתבי הערכה שקבל על חיבורו ״כתר שם טוב״; חיי היהודים בקוטשין, לונדון תשי״ג, ועוד. על החכמים למשפחת גאגין ראה א״ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג״ח, מהדורת א׳ ריבלין, ירושלים תרפ״ח—צ, לפי המפתח; מ״ד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, ירושלים תרצ״א, עמי 178—189 ; א׳ אלמאליח, הראשונים לציון, ירושלים תש״ל, עמי 182—ו204

ר׳ חיים גאגין חיבר ״עץ חיים״, ובו הנציח את ״פולמוס הנפיחה״ ורקעו ההלכתי. החיבור נערך ונחתם על ידו. נראה שחיבר חיבורים נוספים שלא הגיעו לידינו. לפני הדי״ט טולידאנו היה פירושו למשנה ערוגה 18, וכן הגיעו לידינו מספר קינות שחיבר על גלות ישראל ״י. מכל יצירתו שפר גורלו של החיבור ״עץ חיים״, אשר השתמרו ממנו מספר העתקות. להלן נדון במבנה חיבור זה ובתוכנו.

עם הגירוש בשנת רנ״ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר״ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: ״ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״. העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1472—1505), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ״ח (1498), הם סבלו מפגעי הטבע: בצורת, רעב ומגיפות, שהפילו בהם חללים רבים. כתוצאה מהפגעים הרבים כשל כח הסבל של המגורשים ורבים מהם המשיכו בנדידתם לארצות המזרח; חלקם אף נאלץ לחזור לספרד .

משנת רנ״ח ואילך הלך מצבם והשתפר מבחינה כלכלית ותרבותית, כדברי ר״ח גאגין .

משנת ירח״ם (רנ״ח) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

הערות פרופ' עמאר  ר״א אדארוטיל, תשלום ספר הקבלה. חיבור זה פורסם לראשונה על־ידי א׳ נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, אוכספורד תרמ״ח, א, עמי 101—114 ; א״א הרכבי, הדשים גם ישנים, נדפס כנספח לספר דברי ימי ישראל לצ. גרץ במהדורת התרגום של שפ״ר, חלק ו, וארשא תרנ״ח (= שתי כרוניקות עבריות מדור הגירוש, ירושלים תשל״ט, עמי 22—41 [להלן: ספר הקבלה, תשל״ט]), עמי 39.

הערות פרופ' עמאר  על כך הוא נזכר לטובה על־ידי היהודים מבני התקופה כותבי דברי הימים. ראה ספר הקבלה, תשל״ט, עמי 38 ; ר״ש בן דרגא, שבט יהודה, מהדורת בער־שוחט, ירושלים תש״ז, סימן נד, עמי קכג; ר״א קפשאלי, סדר אליהו זוטא, מהדורת בניהו־סימונסון־ שמואלביץ, ירושלים תשל״ו, א, פרקים ע, עז. על המניע למדיניותו הנדיבה של המלך וקליטת המגורשים במארוקו, ראה ד׳ קורקוס, ׳יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט״ז׳, ספונות, י (1966), עמי 55—111 ; נר המערב, עמי 49—90 ; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה (להלן: הירשברג, תולדות), א, עמי 298—324 ; ,1980 J. S. Gerber, Jewish Society in Fez, Leiden 51 40 .חין. על עזרת התושבים לאחיהם המגורשים אנו שומעים מעדויות שונות של המגורשים עצמם, ראה להלן, בתחילת חלק ב למבוא. ואין יסוד לדברי גרבר, שם, עמי 47 הקובעת שהמגורשים נתקלו בעוינות מצד התושבים. על כך אני דן בהרחבה בחיבורי הנ״ל בהערה ו. על סבלם של המגורשים ראה המקורות הנזכרים לעיל ; עץ חיים, פרק א ; ר״א זכות, יוחסין, מהדורת פריימאנן, לונדון תרי״ז, עמ' 227.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןיש לציין לזכותם של חכמי המגורשים, כי למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם, הרי תוך שנתיים ימים לבואם לפאם, החלו באירגון עצמאי של חיי הקהילה ובשיקום הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה וסותמים פרצות שנבעו עקב הטלטולים והזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמא. כך משתקף מתוך קובץ ״תקנות פאס״, יצירת פאר של דורות רבים, ובראשם חכמי הגירוש, אשר היוו מורי דרך לדורות הבאים שהלכו בעקבותיהם. יצירה זו שימשה מאז ועד ימינו כבסיס בפסיקתם של חכמי מארוקו בתחומים רבים מהמשפט העברי .

הערות פרופ' משה עמאר : התקנות פורסמו לראשונה בתוך ר׳ אברהם אנקאווא, כרם חמר, ליוורנו תרל״א, ב. מהדורה ב, עם תקנות מועצת הרבנים במארוקו, בתוך מ׳ עמאר (עורך), המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תש״ם. על תקנות פאס ראה מ׳ אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל״ה, עמי 652—654 ; מ׳ עמאר, ׳תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים׳, המשפט העברי בקהילות מרוקו, הנ״ל, עמי ט—נה.

כמו־כן, מיד עם בואם לפאס אירגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות, ובהם תלמידים רבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״ נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. פעילותם הברוכה נתנה את פירותיה; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון־ אפריקה ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״

אחד הנושאים שעוררו פולמוס חריף בין המגורשים לקהל התושבים היה היתר הנפיחה. להבנת המחלוקת נקדים מבוא על הרקע ההלכתי. בעל־חיים שנגרם לו נזק גופני כתוצאה מתאונה או ממחלה, עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טריפה . חכמים מסרו לנו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעל־החיים, בתוכם הריאה שניקבה . מאחר שרוב בעלי־החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, כי בהמה בחייה בחזקת איסור (של אבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה— בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה

. לכן אין צורך לבדוק אחרי הטריפות, אלא־אם־כן התגלה בבהמה מחיים פגם העלול להטריף אותה, אזי יש חובה לבדוק אותו הפגם. למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיח במיעוטן סירנות.

הערת פרופ משה עמאר : רש״י, חולין יב ע״א, ד״ה : פסח. ונאמרו בזה נימוקים נוספים. רשב״א, בחידושיו לחולין ט ע״ב, ד״ה: ומה שחששו להן חכמים, כותב כי מאחר שסירכות הריאה הן שכיחות וגלויות לכל, קיים חשש שהדבר יתגלה לאחר בישול הבשר ויגרום הפסדים נוספים, כגון איסור הכלים. לכן, כדי למנוע הפסד וסבל מיותר, קבעו חכמים לבדוק את הריאות, ומביא שם עוד נימוקים

. סירכות אלו הן הדבקות הנמשכות מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית־החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית־החזה. אמר רבא: ״הני תרתי אוני דסריכן אהדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן לית לן בה״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, טריפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירנה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירנה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר קפאו והתקשו והפכו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב, על־ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מאחר שסירנה זו היא ״שלא כסדרן״, עתידה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירנות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. במקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה השני יוצא מאבר אחר מחוץ לריאה, דנה הסוגיה בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו״. כלומר, מה שנאמר שסירכה שלא כסדרן מטריפה את הבהמה, היינו כשברור לנו שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה הוא בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיא קטנה בכמותה, הרי לגבי פירושה נחלקו הראשונים — הללו מחמירים והללו מקילים כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירנות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״ אנו נזכיר את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להתייחם לפרטים היוצאים מכל אחת מהן

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגין

שיטת התוספות, והיא המחמירה ביותר, קובעת שריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן גם אם אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה ואין מכה בדופן לטריפה ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקילה ביותר: היא קובעת שאם יש מכה בדופן, גם אם יש ריעותא בריאה, כשירה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין, כשירה בבדיקה.

רֵעוּתָאת, ריעותא (נ') [ארמית] רָעָה, שְׁלִילָה, צַד חֻמְרָה בְּדָבָר: "אִתְיְלִיד בַּהּ רֵעוּתָא" (חולין ט.) (= נתגלה בה, בבהמה העומדת לשחיטה, צד שלילי, ספק טרפות). "הָתַם אִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵעוּתָא" (נידה ב:) (=יש שם שני צדדים לשלילה ולספק). "הַכֹּל כַּהֲלָכָה, כָּל רֵעוּתָא אָיִן" (יל"ג, שירה קלח).

שיטה שלישית  מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין אם יש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם ביצבצה—׳טריפה, ואם לאו — כשירה.

בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, ונשאלת השאלה האם ״לדופן״ — דווקא, אבל לאבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא ? גם בזה נחלקו הראשונים ישנם הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו קשה ואינו רך. נוסף על כך, הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות ויש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת ונדבקה לריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון ללב, לטרפש או לחזה, אין יותר סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומספק יש להחמיר. אפילו במקרה שיש בהם מכה, אין לתלות בהם את הסירכה, מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים.

[בהלכות שחיטה וכשרות] חִבּוּר, הִדַּבְּקוּת, וּבְיִחוּד פְּגָם בְּרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁאֻנּוֹתֶיהָ נִמְצְאוּ דְּבוּקוֹת: "סִרְכָה זוֹ מֵחֲמַת מַכָּה הָיְתָה… אֵין זוֹ סִרְכָה קַיֶּמֶת" (רש"י חולין מח.). "רֵאָה… שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ סְרָכוֹת" (רמב"ם, שחיטה מו ה).

לעומתם סוברים אחרים  שדופן הנזכר — לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירכה, האם הוא מהריאות או מגורם חיצוני כגון הדופן, וחובה עלינו לבדוק מהו מקור הסירכה. על־כן, אם יש מכה בדופן, הרי זו הוכחה שהסירכה נוצרה בגורם החיצוני כתוצאה מהמכה שהוכתה הבהמה. ואם אין מכה, אזי מבררים באמצעות נפיחת הריאה: אם היא עולה בנפיחה זו, מכאן הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, מאחר שאין סירכה בלא נקב ואם היה מקורה בריאות היתה מבצבצת בבדיקה. לפי שיטה זו, יש להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כגון שתי אונות הפרוכות זו לזו שלא כסדרן, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טריפה ואין מועילה בדיקה. והסיבה — ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה״ כלומר, שני צדי הסירנה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירכה, הרי עשה חור בריאות, שאין סירכה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.

שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על־ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו, קיימת שיטה נוספת, המתירה כל סירכה גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, על־ידי הורדת הסירכה ובדיקה על־ידי נפיחה, בנימוק שסירכה היורדת על־ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה. גם היתר מיעוך ומישמוש עורר פולמוס, שנמשך עד שלהי המאה הי״ט בקהילות ישראל השונות .

מתוך ספרות השו״ת לתקופותיה נראה, כי שיטת רבנו תם יושמה הלכה למעשה על־ידי השוחטים במקומות שונים בקהילות ישראל, אף־על־פי שנדחתה על־ידי רוב הפוסקים; כי המציאות היא שרוב בהמות יש בהן סירכות, ולכן התקשו לנהוג כדעת המחמירים למרות שהם רבים, בגלל הפסד מרובה ייתכן כי, לבד מהגורם הכלכלי, מנהג זה הוא עתיק יומין, ואת מקורותיו יש לחפש במקורות ההלכה הקדומה ההולכים ומתגלים בדורות האחרונים.

פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגין

ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "

הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».

פולמוס הנפיחה

המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.

בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים

נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.

בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבו­תיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.

הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .

למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».

ר׳ חיים גאגין והפולמוס – משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןר׳ חיים והפולמוס

ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ . ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.

ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .

אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו.

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.

מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.

יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.

סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:

בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.

כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.

״עץ חיים״- מבנה החיבור וזמן כתיבתו

״עץ חיים״עץ חיים-רבי חיים גאגין

בחיבור ״עץ חיים״ בא תיאור חי של הפולמוס שהתלקח בפאס בין המגורשים לתושבים סביב היתר הנפיחה. כן נדונה שאלה זו על־פי מקורות ההלכה לדורותיה, למן הש״ס ועד הפוסקים שחיו בדור הגירוש. תוך הרצאת הדברים אנו שומעים פרטים חשובים מחיי היהודים בדור הגירוש, בספרד ובמארוקו.

נראה שבחירת השם ״עץ חיים״ נועדה בעיקרה להנציח את שמו של המחבר על יצירתו  . אמנם, ר׳ חיים עצמו נותן הסבר אחר לבחירת השם, על־פי הפסוק ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאֻשר״  , בהתאם לפירוש שהוא מפרש את המלות ״מחזיק״ ו״תומך״: ״מחזיק״ בעשייה, מחזק ועושה סייג לתורה שלא ייכשלו בקיומה; ״תומך״ במחשבה, ומעמיק בעיונו — מאמץ את שכלו בדברי תורה להבין אותם על בורים. פירוש שני ל״מחזיק״— שמתחזק לקיים מצוות התורה למרות ההפסדים הכספיים הנגרמים לו. פירוש זה מתאים יותר לאיסור הטריפה, שהיהודים מוכנים להפסיד ממון רב כדי שלא ייכשלו באיסורה. ומאחד שחיבורו כולל את שני הדברים יחד — עוסק באיסור הטריפה ובא לעשות סייג וגדר לפרצה שנפרצה לפי דעתו באיסור זה, וגם עיון והעמקה במקורותיה של הלכה זו — לכן בחר לקרוא לו בשם זה.

מבנה החיבור וזמן כתיבתו

את החיבור ״עץ חיים״ ניתן לחלק לשלושה:

 א. תיאור עובדתי של הפולמוס ודברים שכתב ר׳ חיים בין השנים רפ״ו—רפ״ט (פרקים א—ה);

 ב. פסק חכמי הגירוש (פרקים ו—ה);

 ג. תגובת ר׳ חיים לפסק חכמי הגירוש (פרקים ט—יב).

החלק השני, שהוחל בחיבורו בתחילת חודש אדר שנת רצ״ה, נערך ונחתם סופית בידי המחברים בתחילת חודש ניסן באותה שנה . גם החלק השלישי נכתב אחר הפסח שנת רצ״ה ונחתם בידי המחבר כנראה בקיץ אותה שנה בראשי תיבות: ״חי יוצר יש מאין גאולתינו גאל יה נצח״. לעומת זאת, את החלק הראשון כתב למקוטעין, כי החלק ההיסטורי והצד העובדתי של הפולמוס, דהיינו פרקים א, ה וחלק של פרק ב, נכתבו לאחר החלקים השני והשלישי, כלומר, אחד פסח שנת רצ״ה, שעה שר׳ חיים החליט לערוך את החיבור ולהכניסו לקיום, כדבריו בפרק א : ״רציתי לכתוב זה המאמר ולהודיע בו כל מה שקרה לי על ענין אלו הטרפות משנת רפ״ו ערב שבועות עד זאת השגה שאנו בה שנת הרצ״ה אחר הפסח״. וכן פרק ה, בו תיאר את מהלך המאבק בפולמוס משנת רפ״ו עד רצ״ה. ואילו פרקים ג, ד והחלק האחר של פרק ב כתב בין השנים רפ״ו—רפ״ט, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו בסוף פרק ד:

וכל מה שכתבתי בזה הקונדריס וכל הראיות שהבאתי, לא היתה כוונתי אלא כדי לדחות ולהרוס מה ששלחו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטרפיות הם מדרבנן, והם עומדים בדבריהם כמו ג׳ שנים… ולזה לא סידרתי המחלוקת כולה שאירע לי בענין הטרפה על סדר השנים בקונדריס הנזכר, לפי שיצא הקונדריס מידי לקצת מקומות מקצוי המערב, לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי סדר השנים שאכתוב להלן. ועתה אני חוזר וכותב [בפרק ה] קצת מחלוקות שעברו עלי משנת רפ״ו עד ששלחו לי הקונדריס שלהם ואשיב על ראיותיהם שהביאו שאינם אלא הרים תלויים בשערות…

לאמור, פרקים אלו (ב—ד) נועדו להוכיח שי״ח טרפות שנאמרו למשה מסיני תוקפן כדבר המפורש בתורה, וכן דחה בהם את דברי חכמי הגירוש שכתבו בתשובתם הראשונה׳ , שטריפות הריאה מדרבנן. למרבית הדברים שנאמרו בתשובתם הקדיש תגובה קצרה בסוף פרק ד, אך את רוב דיונו הקדיש לדחות ״ראיותיהם ששמעתי״.

יש לציין שמרבית הראיות שהביא ר׳ חיים בפרקים הללו כדי להוכיח שי״ח טריפות איסורן איסור תורה, הובאו גם בידי ד׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בר צמח דוראן, מחכמי אלג׳יר במאה הט״ו, אשר חיבוריהם היו לפניו. המאבק נמשך שלוש שנים, משנת רפ״ו עד רפ״ט. כלומר, משנת רפ״ט ואילך חלה הפוגה מסוימת בפולמוס. ואכן, בתיאור המאבק שבפרק ה אין אנו שומעים על מאבקים משנת רפ״ט עד שנת רצ״ה. נראה שבמשך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות אוסרי הנפיחה בקרב התושבים, עד שקצב התושבים לא הצליח למכור אפילו בשר ארבעה כבשים ששחט. עובדה זו עוררה את ר׳ חיים לחדש את המאבק ולהחריפו.

ר׳ חיים ערך את הוכחותיו וראיותיו בקונטרס שכתב בשנים רפ״ו—רפ״ט, והפיץ אותו ברבים בפאס ומחוצה לה. בשנת רצ״ה, שעה שניגש לערוך את החיבור ״עץ חיים״, היו פרקים אלו מוכנים לפניו מלפני שנים, והוא לא רצה לערוך אותם מחדש, כדי שלא יהיו שינויים בין מהדורה זו למהדורה קמא, שנמצאה בידי הציבור; אמנם, להשלמה הוסיף הפניות בודדות מקונטרס אחד למשנהו. יש רגלים לדבר שפרקים אלה נכתבו ופורסמו למקוטעין; השערה זו תסביר לנו את החזרות הרבות המצויות בהם על אותן ראיות.

ההתייחסות המרובה ל״ראיותיהם ששמעתי״ מצד ר׳ חיים, וכן חוסר תגובה או התייחסות מצד חכמי הגירוש לכל מה שנאמר בפרקים אלה בתוך פסק־דינם או בתשובה נפרדת, מוכיחים בעליל שבתקופה זו לא נערך שום משא־ונזתן ישיר בין ר׳ חיים לבינם, לא בכתב ולא בעל־פה. אילמלא זאת, היו הדברים משתמרים ומובאים על־ידי ר׳ חיים, כפי שדאג להביא את תשובתם ופסק־דינם במילואם. סביר להניח שגם את ״הקונדריס״ שכתב לא שלח להם. נראה כי הוא הועיד אותו להפצה בין מקורביו והמון העם, ומטרתו המרכזית בקונטרס זה היתד. תכליתית בעיקרה — לעשות נפשות לאיסור הנפיחה. מכאן יוסברו לנו במידת־מה גם התבטאויותיו החרי­פות כלפי חכמי הגירוש.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר


עץ חיים-רבי חיים גאגין

אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים  . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י  שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי  ! במקום אחר  מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין  . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,

דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י  מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז  . שם  מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל  מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.

נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.

החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

השימוש ב״ עץ חיים״%d7%a2%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%90%d7%92%d7%99%d7%9f

אף־על־פי שר״ח גאגין דאג להפיץ את חיבורו בפאס ומחוצה לה , מכל מקום, ממהדורתו הראשונה לא הגיע לידנו אפילו עותק אחד. גם ממהדורתו המוגמרת לא הגיעו לידנו עותקים רבים, וגם אלה רק בהעתקה מאוחרת מהמאה הי״ח ואילך. נראה שהסיבה לכך היא בשימוש המועט שנעשה בספר. בשעה שהוכרעה ההלכה כדעת המתירים, הלכה ונדחקה דעתו של ר׳ חיים עד שנעלמה כליל ממארוקו; היתר הנפיחה הפך דבר ברור מאליו, השווה לכל נפש, כולל תלמידי חכמים ואנשי מעשה. הוכחה לכך תשמש העובדה שדעת ר״ח גאגין ודברי חיבורו ״עץ חיים״ לא מצאנו שהוזכרו על־ידי חכמי מארוקו גם בדורות הבאים, להוציא איזכור אחד בשמו בדבר היתר המסוכנת, אשר הגיע לידנו משם ר׳ שמואל אבן דנאן, ואיזכור נוסף על־ידי ר״ח בן עטר, מחכמי העיר סאלי (נפטר בירושלים בשנת תק״ד, 1744), אשר הזכירו לשבח בחיבורו ״פרי תואר״  וציטט קטעים מהחיבור ״עץ חיים״. לאחר שהאריך להוכיח את איסור הנפיחה הוא כותב:

ואחר שהראנו ה׳ את כל זאת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה… ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב, ארבעה המה נפלאו ממני עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטוואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה ואוכלים אותה כהיתר גמור. ותפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו, ובעלותי מעירי אל עיר עז לנו עברתי דרך עיר פאס, ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטרים אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה, כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם. ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן האר״ש ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול, ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו כמהר״ר חיים גאגין זלה״ה, שחבר קונטרים אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו…

מדברי ר״ח בן עטר למדנו שלשה דברים:

א. מנהג היתר הנפיחה פשט (לפחות) בארבע הערים שבהן הקהילות הגדולות במארוקו. משמע שלא היה קיים בערים אלו למעשה זכר לשיטות המחמירים, גם בין תלמידי חכמים ואנשי מעשה. לכן היה תמה, מה המקור להתפשטות המנהג.

ב. בעירו סאלי לא היה מצוי החיבור ״עץ חיים״ וגם לא היה ידוע על קיומו או על קיום ״פולמוס הנפיחה״, למרות שבתקופה זו היתה סאלי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים.

ג. נראה כי מאז דעך ״פולמוס הנפיחה״ לא התעורר שנית. למצער, לא היה ידוע לר״ח על עירעור שקם על היתר הנפיחה מאז הפולמוס ועד ימיו ״.

אילמלא כן, היה מזכיר את קיומו ומסתייע ממנו. ר׳ חיים סיכם את דברי האחרון האוסר ומסיק ״דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצי להתיר לו… וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתודה ובדברי חכמים״. גם ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, מחכמי פאס (נפטר בתרמ״ד, 1884), מצטט מספר ״עץ חיים את הקטעים ההיסטוריים ״. נראה שהוא התוודע לספר רק דרך ״פרי תואר״, ומציין: ״וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנד שזה [עץ חיים] שבידנו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות״. משמע מדבריו שגם בימיו לא היה ספר ״עץ חיים״ ידוע ומפורסם. גם בעולם המחקר לא נעשה שימוש בספר ״עץ חיים״, למרות הפרטים הרבים המצויים בתוכו ״. יוצא מכלל זה הרי״מ טולידאנו, שהעתיק ממנו בספרו ״נר המערב״ את מרבית הקטעים המתארים את ״פולמוס הנפיחה״ 115, וכל החוקרים שבאו אחריו מסתמכים על ציטוטיו.

[1]        כמעט כל החוקרים מציינים במפורש את שימושם ב״נר המערב״, בקשר ל״פולמוס הנפיחה״. יוצאת מכלל זה ג׳ גרבר  שהקדישה לנושא הפולמוס פרק שלם בחיבורה (הרביעי, עמי 113—120). מתוכנו ומציוני מקורותיה עולה לכאורה שאכן השתמשה המחברת בכתב־יד ״עץ חיים״ הנמצא בבימ״ד לרבנים (שיתואר להלן בתיאורי כתבי־היד, כתב־יד ו). גם אם אכן עיינה בכתב־היד, הרי רוב דבריה בפרק זה לוקים בדמיונם הפורה ובחסר ויתר. להלן מספר דוגמאות : לא הבינה את מהות בדיקת הריאה, נפיחתה והסירכות. ראה שם, בעמי 115, בדבר רגשי עליונות של הספרדים וכן על יחס עוין בו קיבלו התושבים את המגורשים בבואם לפאס ; אין זה נכון, ואין לכך אחיזה במקורות שעליהם מסתמכת גרבר. בעמי 117, הרקע לתחילת הפולמוס, כפי תיאוריה, אינו נכון. בעמי 118, הבנתה ומסקנותיה בדבר הנוהג הקיים בערים אחרות אינן נכונות. בעמי 119, תיאורה על נוכחותם של נכבדים בביה״ד, בניהם יעקב רוזאליס, אין לו בסיס. וכן עובדת מינויו של רוזאליס על־ידי המלך כמתווך בין הצדדים אינה נכונה. הנגיד עמי שם טוב בן אברהם לא נמנה עם המגורשים. כן אין הוכחה שמשפחת רמוך, הנזכרת בענייננו, נמנתה עם המגורשים.

הספרים האישיים – הספריה – עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

הספרים האישייםעץ חיים-רבי חיים גאגין

הספריה

על־פי הספרים המוזכרים בספר ״עץ חיים נראה שהיתה לר׳ חיים ולחכמי הגירוש ספריה עשירה ומגוונת בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרי הלכה ובספרי הגות. חלק חשוב ממנה היו אלה ספרים בכתבי־יד, מאחר שבתקופה זו טרם ראו אור הדפום. תשעה מן הספרים המוזכרים טרם הובאו לדפוס עד היום, ורובם אינם ידועים לנו ממקור אחר. נראה שלפחות חלק מספרים אלו נמצאו בפאס במספר עותקים, מאחר שהם מוזכרים ומצוטטים בידי ר׳ חיים וחכמי הגירוש. מהמגוון הרב של החיבורים המוזכרים מוכח העושר הספרותי הרב שהיה אז בפאס, שהרי מדובר בספרים הדנים בנושא אחד. אין זה ברור אם חיבורים אלה נמצאו בפאס לפני בוא המגורשים; ואם כן, הרי זה מוכיח על רמתם התרבותית־רוחנית של היהודים התושבים. או שמא הובאו מרבית הספרים בידי המגורשים, כמו שמצאנו אצל ר׳ יהודה חייט, אשר נתן במתנה לקהילת שישוואן מאתיים ספרים שהביא איתו בגירוש, כתמורה על ההוצאות שהוציאה הקהילה בפדיונו מידי המוסלמים, אשר העלילו עליו עלילות שוא. להלן רשימת החיבורים שעודם בכתובים הנזכרים ב״עץ חיים״.

מחזיק הבדק לר׳ אברהם הירחי מלוניל, נפטר בטולדו בשנת ד״א תתקע״ה (1215) בהקדמתו המליצית ל״ספר המנהיג״, מזכיר ר׳ אברהם את חיבורו ״מחזיק הבדק״, אך לא היה ידוע על קיומו של חיבור זה ממקורות אחרים. ב״עץ חיים״ הוא מוזכר מספר פעמים ׳». עד היום חיבור זה בחזקת אבוד. ר׳ ברוך טולידאנו  פירסם לראשונה הוכחות על קיומו. הוא הסתמך בין היתר על הציטוטים מתוך ״עץ חיים״, שהיה תחת ידו. אחד מהציטוטים מצא בהלכות שחיטה וטרפות לר׳ אברהם הירחי שבמוזיאון הבריטי בכתב־יד 8, אשר קטעים ממנו העתיק עבורו ד״ר משה שטייג־ שניידר. מזה הסיק שהלכות שחיטה וטרפות אלו הן חיבור ״מחזיק הבדק״ האבוד. יצחק רפאל פירסם הלכות אלו בשלמותן׳9 ומתוכן מתברר שאין זה חיבור ״מחזיק הבדק״, מאחר שנזכר בתוכן: ״והטעם כתבתי במחזיק בדק״ 10לכן מסיק רפאל 11שהלכות אלו אינן אלא חלק מ״ספר המנהיג״ שנשמט מגוף הספר, כשם שנשמטו ממנו הלכות רבות אחרות. ואילו ״מחזיק הבדק״ שאותו חיבר על הלכות טרפות, לפני שחיבר ״ספר המנהיג״, עדיין בחזקת אבוד. לפי שעה חיבור ״עץ חיים״ הוא המקור היחידי שממנו ידוע לנו על קיומו של ספר ״מחזיק הבדק״, מאחר שמובאת ממנו ציטטה ארוכה 12: ״אע״פ שכתבתי בכמה מקומות מספר זה הנקרא מחזיק הבדק הקצר והארוך…״ והמחבר חתום עליה, וקטע זה אינו בהלכות שחיטה וטריפות הנ״ל. תלמידי רבנו יונה לחולין, מוזכר ומצוטט בפסק חכמי הגירוש ובדברי ר׳ חיים גאגין 13. חיבור זה מוזכר גם בהלכות טרפות לד׳ דוד אבן יחיא 14, חיבור זה איננו יודעים היום על קיומו. בשנת תרל״א פירסם רנ״נ קורוניל ״משפטי הסכין ומשפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה״13. כבר אז עירערו על ייחום משפטי בדיקת הריאה לרבנו יונה16. חיזוק לעירעורם מתקבל מהציטוטים ב״עץ חיים״ שאינם ב״משפטי הבדיקה״ הנ״ל.

הערת המחבר : שז״ח האלברשטאם, המגיד, טו (תרל״א), מס׳ 25, עמי 199 ; שם, כא (תרל״ז), מס׳ 8, עמי 77. הוא כותב שמחברו הוא ר׳ יצחק הקטן בר׳ דוד, החותם בקולופון של ״משפטי בדיקת הריאה״: ״וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן בר׳ דוד זלה״ה״. וכן מזכירים אותו הרשב״ץ, בחיבורו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד, סוף פרק ח (דף כא ע״א) ; וכן מזכירו בנו הרשב״ש, בתשובותיו סימן תכד. ״והר׳ יצחק הקטן ז״ל קרובנו הורה להתיר״, והעניין נמצא ב״משפטי בדיקת הריאה״.

פירוש הר״י אבוהב על טור יורה דעה״.

הלכות בדיקה לר׳ יוסף אלבו.

הלכות בדיקה לר׳ מתתיה [היצהר,]״.

 קונדריס ר׳ משה אבורביע«.

 קונדריס ר׳ שלמה [שמואל] בן אלעזר.

קונדרים ר׳ משה אלפראנג׳י

אין אנו יודעים על היקפם של חמשת החיבורים האחרונים, כי המצוטט מהם הוא מהלכות בדיקת הריאה, ואין זה ברור אם כללו רק דיני הריאה או כל הלכות טריפות; ייתכן שחלקם כללו גם דיני שחיטה.

שה תמים: לא נודעו לנו שם מחברו וזמנו. בקובץ כ״י הנמצא בספריית מונטיפיורי ומס׳ 4617, מצוטט הספר ״שה תמים״, וממנו משמע שזח ספר רב היקף, הכולל כל דיני איסור והיתר. הוא מוזכר שם סימן רפא, לעניין איסור שרצי המים; וסימן תה, לעניין ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות

תוספות: בפרק ח מצוטטים שני דיבורי תוספות שאינם בתוספות לפנינו. אחד מהם מצאתי בתוספות הרא״ש לחולין. מכיוון שהתוספות לחולין שלפנינו הם תוספות ר״א מטוך, ואילו תוספות הרא״ש לחולין מבוססות על תוספות ר׳׳ש משאנץ, ומאחר שמתוך שני דיבורי התוספות המצוטטים שאינן לפנינו נמצא אחד מהם בתוספות הרא״ש, הרי יש מקום לומר שהתוספות שהיו לפני ר״ח גאגין לחולין היו תוספות ר״ש משאנץ.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר מ.שה עמאר – האישים המוזכרים בחיבור

האישים המוזכרים בחיבורעץ חיים-רבי חיים גאגין

הספר ״עץ חיים״ משופע בשמות חכמים ואישים המוזכרים בו. לגבי רובם, מקור זה הוא היחיד המזכירם. בשמות המשפחה של התושבים יש שמות הנפוצים גם בספרד או שמקורם ספרדי, כגון: פינטו, המון, זכרי, רמוך. סיבת הדבר בקירבת שתי הארצות מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, לכל הפחות לגבי ספרד המוסלמית, וההגירה ההדדית שהיתה קיימת מאז ומתמיד. לכן, על סמך השם לבד, אין לקבוע את מוצאו של אדם, אם הוא מן המגורשים או מן התושבים. כמו־כן ישנם שמרת־משפחה בין שמות התושבים שלא נתקלנו בהם אחר־כך, כגון: אזרדב, אקדר, בוגזאלא, בן נונא, פאטרני. ייתכן שנפלו בכתב־היד של ״עץ־חיים״ שיבושים במספר שמות. את השמות ערכנו לפי סדר האלפבית, והשתדלנו ללקט פרטים במידת האפשר על האישים המוזכרים. למרות שאין זה ברור אם סדר חתימותיהם כמו שהוא לפנינו מוכיח על דירוג מעמדם בקהילה, הקפדנו לציין זאת ליד כל אישיות.

  ר׳ יצחק אבוהב :  מוזכר חיבורו ״לשון הרב יצחק אבוהב ביאור יורה דעה״ בין ׳הספרים הנמצאים אצלנו׳ אשר אסרו את הנפיחה. מלשון זו משמע שספר זה היה בהישג ידו של ר׳׳ח גאגין בספרייתו או בעיר פאס, הגם שאין ציטוט ממנו ב״עץ חיים״, לא בדברי ר״ח עצמו ולא בדברי חכמי הגירוש. חיבור זה היה בידי הרדב״ז, אשר השתמש בו. נראה כי הכוונה לר׳ יצחק השני, שיצא בגירוש לפורטוגאל ונפטר שם בחורף בשנת רנ״ג, בהיותו כבן ששים שנה. עם תלמידיו נמנו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ משה דאנון ור׳ שלמה אלכלאץ. מחיבוריו ידועים לנו:

פירושו על פירוש הרמב״ן לתורה (קושטא רפ״ה); ״נהר פישון״, דרשות (שם רצ״ח); חידושים על מסכת ביצה (נדפס בתוך שו״ת מהר״ם גלאנטי, ויניציאה שס״ח); חיבורו על הטורים: ה״בית יוסף״ מצטט ממנו בטור אורח חיים, החיבור על טור יורה דעה מוזכר ב״עץ חיים״, וייתכן שחיבורו הקיף גם את אבן העזר וחושן משפט. בכתובים ממנו: חידושים למסכת קידושין וכתובות; פירוש על רש״י לתורה; כמו־כן תשובות ממנו, שרובן אבדו. בעבר ייחסו לו את ספר ״מנורת המאור״, אך כיום הוכח כי מחברו הוא ר׳ יצחק הראשון.

ר׳ שלמה אבוהב. חותם שמיני על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין, ורביעי על פסק־דינם המתיר את הנפיחה. אין לנו פרטים נוספים עליו, ולא נודע אם היו לו קשרים משפחתיים עם ר׳ יצחק אבוהב. מבני משפחת אבוהב חיו במארוקו בעיקר באיזור הספרדי.

משה אבוטאי, מראשי קהל המגורשים. היה מקורב למלך בוחסון בפאס בשנת רפ״ו(1526). הוא הזהיר את המתפללים שלא יקומו מפני ר״ח גאגין כשייכנס לבית־הכנסת, לאחר שר״ח התבטא כלפי חכמי קאסטיליא ״שקר נחלו אבותינו״. הוא רדף את ר׳ יעקב בלחסן וניסה לפגוע בו, על שתמך ברבו ר״ח גאגין בפולמוס הנפיחה. אבוטאי התלונן עליו למלך, ובעקבות תלונה נגדית שהגיש ר׳ יעקב בלחסן הושם אבוטאי בכלא שבחצר המלך. הוא מתואר ב״עץ חיים״: ״כי משה הנזכר גדול בבית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין״. כדי כך הגיעו הדברים, שגם הנגיד חשש לטפל בתלונת ר״י בלחסן נגד אבוטאי.

ר׳ משה אבורביע מן אלקלעא (Alcal'a). לפעמים היתה חצר המלך בעיר זו. הוא נפטר סמוך לגירוש . היה תלמיד ר׳ שם טוב אלקחלי  הוא חיבר קונטריס בענייני טריפות, וכנראה כלל רק טריפות הריאה. הקונטרס היה בידי ר״ח גאגין, המצטט ממנו ב״עץ חיים״. הוא נשאל על־ידי חכם אחד ממקום שהנהיגו היתר בנפיחת הריאה, אם יש להם על מה שיסמוכו או עליו לפעול לביטול מנהגם. בפנייתו ציין השואל שהוא פונה בעניין זה לחכמים נוספים ומחכה להכרעתם. בתשובתו שולל ר״מ היתר זה מכול וכול ואף מזרז את השואל לפעול בהקדם .

לכן החכם עשה והצלח להסיר את המות הזה… ולא תמתין עד שתשלח לכל החכמים כאשר כתבת… אלא תסיר את המסווה מעל פניך ודבר אליהם קשות ושמעו לקולך ותחיה את נפשותם כי הנוהג המנהג הזה ממלא ביתו טרף ומעונותיו טרפה…ומשה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בך.

לדברי ר״מ אבורביע, מנהג זה נמשך מהעיר אוקניא (Ocana) למקום החכם השואל. הוא מספר כי, בשעה שנשמע בעיר אלקלעא כי בעיר אוקניא נהגו היתר בנפיחה, התכנסו דון ר׳ אברהם בן באן בנשת, ״רב כל קהלות הקדש״, וחכמים נוספים. הם דנו בעניין והחליטו לשלוח ולהביא לפניהם את השוחט מאוקניא. כאשר בא השוחט, הודה לפניהם שאכן כך הוא נוהג וכן מנהגם. לשאלתם, על־סמך מה נהגו להתיר את הנפיחה, הצביע על הרמב״ם, הכותב במפורש שמעיקר הדין הדבר מותר. תשובתו זו עוררה את חמת השומעים, והם הטיחו כלפיו, מה ראית להעדיף דברי הרמב״ם הללו על פני דבריו שכותב שהמנהג הפשוט בכל ישראל לאסור כל סירכה שלא כסדרן? רב החצר החליט לאסור במקום את השוחט, להעבירו מתפקידו ולהטיל עליו עונשי נידוי וקנס. אך בהתערבות שרים שוחרר ממאסרו והועבר מתפקידו . החכמים המכונסים אף כתבו מכתב חריף על עניין זה לראשי הקהילה בעיר אוקניא. על ר״מ אבורביע אין לנו פרטים נוספים. ידוע חכם בשם ר׳ משה בן רביע שחי בדמשק; ר״י גארסון דרש בשנת רע״א בפרשת ויקהל לכבוד ברית המילה של בנו. ייתכן שזה היה נכדו של ר׳ משה דנן. משפחת אבורביע אינה מהמשפחות העניפות במארוקו; היא פעלה בעיקר באיזור הספרדי.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

ר׳ שם טוב בן אברהם. כיהן בנגידות בשנת רפ״ו ובתחילת שנת רפ״ז הועבר מתפקידו. בגלל מכשלה שיצאה מתחת ידו של שוחט התושבים, נשבע ר׳ שם טוב שלא יאכל בשר שהותר בנפיחה. בעקבות כך תוקנה תקנת התושבים, והוא חותם עליה ראשון נראה שבשנת רצ״ה כבר לא היה בחיים. ב״עץ חיים״ מוזכר הוא בתואר ״עמי שם טוב״, תואר כבוד הניתן לזקני העדה ונכבדיה. ממה שלא תואר בתואר רב, כעמיתו ר׳ שאול רמוך ייתכן שניתן ללמוד שלא היה תלמיד חכם. אין לנו פרטים אודותיו, לבד ממה שהוזכר בספר ״עץ חיים״. מאז עמי שם טוב, לא שמענו על משפחה בשם אברהם במארוקו. ייתכן שגם הוא נמנה עם משפחת רמוך, והשם אברהם אינו שם־משפחה אלא שם אביו, ומתוך שהיה אביו מפורסם וידוע נקרא בנו על שמו.

 ר׳ אברהם אדרוטיל ב״ר שלמה, חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב (1482), והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו ר׳ שלמה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר״. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו כבן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג הוא מכנה את עצמו לעומת אביו ״שועל בן ארי.

ר׳ אברהם נמנה עם תלמידי ר׳ יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של ר׳ אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לד׳ אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:

"לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…

את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון — השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שחיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני — רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת ר׳ יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק״. ר׳ אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז׳׳ל׳, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו־כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו הסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.

״אבני זכרוך, כתב־יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:

"ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…

לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו ר׳ יצחק קאנפנטון ותלמידיו כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכּן העירפול וחוסר הבהי­רות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשד נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלת ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו.

עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול ר׳ יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כלם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-האישים המוזכרים בחיבור

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו־כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס: על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. ר׳ אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה  בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכן השיבו חכמי פאס על־סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו (1566). לפי זה זכה ר׳ אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה. גם בפסק זה חותם ר׳ אברהם אחרון. מעובדה זו וכן מהעובדה ששמו לא נזכר בתקנות שנתקנו עד שנת שכ״ג, ניתן ללמוד שהוא הקדיש את מירב זמנו ללימוד התורה ולהרבצתה ועסק פחות בצורכי הציבור.

חנניה בן אזרדב בן סלימאן, מראשי קהל התושבים. חתום שמיני על כתב אחריות שקיבלו התושבים משפחת אזרדב אינה ידועה לי ממקור אחר.

יעקב בן אחסן, ראה להלן: ר׳ יעקב בלחסן.

ר׳ יוסף אלבו, תלמיד ר׳ חסדאי קרשקש. בשנת קס״ג (1403) מצאנוהו פועל כרב בעיר דרוקה אשר בסאראגוסה. בשנת קע״ד (1413) היו הוא ור׳ מתתיה היצהרי בין המשתתפים בוויכוח טורטוסה; הוא הופיע בשם הפלך דרוקה. כאשר ניסה המומר יהושע הלורקי, אשר ייצג את הכנסייה, להוכיח כי אכן המשיח כבר בא, התפרץ לעברו ר״י אלבו בקריאה: ״אפילו יוכיחו לי שהמשיח כבר בא, לא אחשוב כי משום כך רע להיות יהודי״.

ר״י אלבו היה בין אלה שהספידו את ר׳ אברהם בן בנשתי ״. לבד מגדולתו בתורה היה בעל השכלה רחבה בפילוסופיה, הנדסה ורפואה. חיבר את ״ספר העיקרים״, אשר סיים את כתיבתו בעיר סוריה (Soria) בשנת קפ״ה (1425). בספר זה הבהיר את עיקרי האמונה היהודית, שכן פרצו בנושא זה חילוקי דיעות בין נציגי היהדות בוויכוח טורטוסה. כן הדף בו את התקפות הנצרות על היהדות, ניחם את בני עמו ועודדם להחזיק מעמד מול הפורענויות המתרגשות עליהם מדי יום. ואכן, הספר השיג את ייעודו; הוא זכה למהדורות רבות. נתחברו עליו כמה פירושים וגם תורגם לשפות שונות, והוא אחד מספרי האמונה והמחשבה היסודיים ביהדות. אף־על־פי שכיהן ברבנות, הרי עד לתקופה האחרונה לא היה ידוע לנו על פעילותו ויצירתו בתחום ההלכה. בשנת תשל״ז פורסמה ממנו לראשונה תשובה בדין קטלנית, ובה הוא מזכיר את רבו ר׳ חסדאי. ב״עץ חיים״ מוזכר חיבור נוסף ממנו בהלכה, העוסק בדיני טריפות, ואף מצוטט ממנו. דבר קיומו של חיבור זה לא היה ידוע לנו עד כה.

ר׳ שם טוב אלקחלי. פעל בדור שלפני הגירוש, כיהן כרב וראש־ישיבה בעיר אלקלעא שבספרד. היה רבו של ר׳ משה אבורביע. ראה לעיל מה שכתבנו אצל תלמידו.

שם טוב אלנעים בר משה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שנים־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים ״.

יוסף בן אלספט בן מרדכי, מראשי קהל התושבים, חתום שישי בכתב אחריות שקיבלו התושבים. בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550), חתומים עליה היקר רבי מסעוד בן צפט והיקר ר׳ שמעון בן צפט. ייתכן שאלה היו בניו או צאצאיו.

ר׳ שלמה (שמואל) בן אלעזר. ר״ח גאגין מזכיר ״קונדריס ר׳ שמואל בן אלעזר ז״ל שנפטר לבית עולמו קודם הגירוש במעט שנים״. הקונטרס דן בדיני טריפות. מתוך ההקשר בדבריו נראה שהיה תחת ידו אך לא ציטט ממנו. הוא מזכירו פעמיים, פעם ראשונה בשם ר׳ שלמה, ופעם שנייה בשם ר׳ שמואל, וכן מופיע בכל כתבי־היד. לבד מהאמור אין לנו פרטים על־אודותיו ועל־אודות חיבורו.

ר׳ משה אלפראנג׳י (ב״ר שם טוב). ר״ח כותב עליו ״שהיה ראש ישיבה בכל דולית ואני הכרתיו״. לא נודע לנו על מקום בספרד בשם ׳דולית׳, ולכן מציע מ׳ בניהו לתקן במקום כ׳ צ״ל ב׳ ובמקום ת׳ צ״ל ד' כלומר בבלדוליד. ואכן אחד מן המגורשים מונה את ״ישיבת ר, יצחק אלפראנג׳י בוואלאדוליד״  בין הישיבות הגדולות שנחרבו בספרד בעקבות הגירוש. ייתכן שישיבה זו נוסדה בידי אחד מבני משפחתו של ר׳ משה והוא כיהן בה כראש הישיבה.

ר״א אדרוטיל כותב כי ר׳ משה נמנה עם תלמידי ר׳ יצחק די ליאון . הוא היה חברו של ר׳ יצחק אבוהב ואף הגיעה לידינו שאלתו לר׳ יצחק, בדבר תקנת טוליטולה;

תשובת ר׳ יצחק פותחת בלשון כבוד ״חכם ונעלה״ . ר׳ משה יצא מספרד בגירוש, הגיע למזרח ואף כיהן תקופה מסוימת ברבנות בעיר ברוסה. בשנת רנ״ט נמצא חתום על קיום שטר מכר שנעשה במזרח, קרוב לוודאי בעיר הנזכרת. אחרי זה עלה לארץ והתיישב בצפת. סמוך לשנת רס״ד, אנו מוצאים אותו חותם ראשון באיגרת חכמי צפת לחכמי ירושלים, בדבר קביעת השמיטה לשנת רס״ד. נראה שאחרי שנת רס״ט עלה לירושלים ובה נפטר בראשית הקיץ של שנת רע״א (1511). בהגיע השמועה לדמשק הספידו ר׳ יוסף גארסון, מדברי המספיד יוצא שהוא נפטר זקן ושבע ימים.

מ׳ בניהו נוטה לזהות את בנו עם ר׳ שם טוב ב״ר משה אלפראנג׳י, החתום עם חכמי צפת באיגרתם לירושלים בדבר השמיטה. ר׳ שם טוב עבר לדמשק ונתמנה שם לרב הקהילה המוסתערבית. לדברי ר״ח גאגין, היה ר׳ משה אלפראנג׳י מעורב במח­לוקת הנפיחה בקאסטיליה, ואף חיבר קונטרס בנידון, בו גילה את דעתו לאסור. אמנם, בגלל לחץ גזירת החוק שאסר על הנוצרים לקנות בשר משחיטה יהודית, חזר בו והורה להקל. לעת עתה לא נודע אם אכן נשמר קונטרס זה בכתובים.

יחיה בן אקדר, מראשי קהל התושבים, חתום עשרים על כתב אחריות שקיבלו התושבים. משפחת אקדר אינה ידועה לי ממקור אחר.

 יאמין בוגזלא בר אהרן, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שבעה־עשר על כתב אחריות שקבלו התושבים. משפחת בוגזלא אינה ידועה לי ממקור אחר.

 משה בן בוריהמאת, מראשי התושבים י. נלוה לר׳ יעקב בלחסן כשהאחרון הוזמן לדין לפני המלך על־ידי מ׳ אבוטאי בשנת רפ״ו בעקבות מחלוקת הנפיחה. הוא נכנס למלך בוחסון עם מסעוד אחי המלך והגן על ר״י בלחסן והצליח. מעובדה זו נראה שהיה מקורב לחצר המלכות.

ר׳ אברהם ביבאץ, מלמד. צידד בעד תקנת התושבים האוסרת לאכול בשר בנפיחה, ואף פגע בדבריו בכבוד ר׳ משה חלואה שנפטר, שהיה בין המתירים. תלמידי ר״מ חלואה קינאו לכבוד רבם ונידו את ר״א ביבאץ ״. בשל הפגיעה בכבוד חכמי המגורשים שנפטרו, נתלכדו חכמי הגירוש סביב היתר הנפיחה, והפולמוס התלקח בצורה חריפה. נראה שביבאץ עצמו נמנה עם המגורשים!.

ר׳ יעקב בלחסן, תלמידו המובהק של ר״ח גאגין. תמך ברבו ב״פולמוס הנפיחה״, בצורה פעילה. בגלל כך נרדף על ידי משה אבוטאי, אשר זמם לפגוע בו ואף הלשין עליו לפני המלך. רק בזכות קשרי ר״י בלחסן עם אחי המלך מסעוד (״ורגיל היה בביתו ומשמשו״) ניצל והמלשין משה אבוטאי נעצר. בעקבות כך הטיל המלך קנם כספי על קהל המגורשים. על ר׳ יעקב הוטל לעזור לסריסי המלך לזהות את החכמים המעורבים בפולמוס כדי לרכזם בבית הנגיד ולמסור להם על החלטת המלך.

המגורשים הלשינו עליו פעם נוספת ונתנו שוחד לאחד מסריסי המלך כדי לעצור אותו. כן הלשינו למלך על נכסיו והציעו שיוטל עליו קנס כבד. אך שוב ניצל ושוחרר בזכות קשריו עם מסעוד אחי המלך. ר״י בלחסן היה בין ארבעת הרבנים שמונו על־ידי קהל התושבים לטפל בבדיקת הבהמות מטריפות. נראה כי חל שיבוש בשם יעקב בן אחסן, החתום על כתב אחריות שקיבלו התושבים, ומדובר שם בר׳ יעקב בלחסן דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 –עמ' 43-39

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר