הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

יש לציין לזכותם של חכמי המגורשים, כי למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם, הרי תוך שנתיים ימים לבואם לפאם, החלו באירגון עצמאי של חיי הקהילה ובשיקום הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה וסותמים פרצות שנבעו עקב הטלטולים והזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמא. כך משתקף מתוך קובץ ״תקנות פאס״, יצירת פאר של דורות רבים, ובראשם חכמי הגירוש, אשר היוו מורי דרך לדורות הבאים שהלכו בעקבותיהם. יצירה זו שימשה מאז ועד ימינו כבסיס בפסיקתם של חכמי מארוקו בתחומים רבים מהמשפט העברי .

הערות פרופ' משה עמאר : התקנות פורסמו לראשונה בתוך ר׳ אברהם אנקאווא, כרם חמר, ליוורנו תרל״א, ב. מהדורה ב, עם תקנות מועצת הרבנים במארוקו, בתוך מ׳ עמאר (עורך), המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תש״ם. על תקנות פאס ראה מ׳ אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל״ה, עמי 652—654 ; מ׳ עמאר, ׳תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים׳, המשפט העברי בקהילות מרוקו, הנ״ל, עמי ט—נה.

כמו־כן, מיד עם בואם לפאס אירגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות, ובהם תלמידים רבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״ נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. פעילותם הברוכה נתנה את פירותיה; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון־ אפריקה ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״

אחד הנושאים שעוררו פולמוס חריף בין המגורשים לקהל התושבים היה היתר הנפיחה. להבנת המחלוקת נקדים מבוא על הרקע ההלכתי. בעל־חיים שנגרם לו נזק גופני כתוצאה מתאונה או ממחלה, עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טריפה . חכמים מסרו לנו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעל־החיים, בתוכם הריאה שניקבה . מאחר שרוב בעלי־החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, כי בהמה בחייה בחזקת איסור (של אבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה— בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה

. לכן אין צורך לבדוק אחרי הטריפות, אלא־אם־כן התגלה בבהמה מחיים פגם העלול להטריף אותה, אזי יש חובה לבדוק אותו הפגם. למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיח במיעוטן סירנות.

הערת פרופ משה עמאר : ^{רש״י, חולין יב ע״א, ד״ה : פסח. ונאמרו בזה נימוקים נוספים. רשב״א, בחידושיו לחולין ט ע״ב, ד״ה: ומה שחששו להן חכמים, כותב כי מאחר שסירכות הריאה הן שכיחות וגלויות לכל, קיים חשש שהדבר יתגלה לאחר בישול הבשר ויגרום הפסדים נוספים, כגון איסור הכלים. לכן, כדי למנוע הפסד וסבל מיותר, קבעו חכמים לבדוק את הריאות, ומביא שם עוד נימוקים}

. סירכות אלו הן הדבקות הנמשכות מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית־החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית־החזה. אמר רבא: ״הני תרתי אוני דסריכן אהדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן לית לן בה״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, טריפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירנה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירנה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר קפאו והתקשו והפכו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב, על־ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מאחר שסירנה זו היא ״שלא כסדרן״, עתידה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירנות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. במקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה השני יוצא מאבר אחר מחוץ לריאה, דנה הסוגיה בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו״. כלומר, מה שנאמר שסירכה שלא כסדרן מטריפה את הבהמה, היינו כשברור לנו שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה הוא בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיא קטנה בכמותה, הרי לגבי פירושה נחלקו הראשונים — הללו מחמירים והללו מקילים כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירנות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״ אנו נזכיר את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להתייחם לפרטים היוצאים מכל אחת מהן