פאס העיר-א.בשן


יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

שיקום בית הכנסת בפאס

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

מידע ממקורות שונים.

במכתב מגיברלטר ב – 10 במרס שפורסם לאחר תשעה ימים נזכרת הפרשה שוב, ושם נאמר שגילו של הקרבן הוא 80, ונשרף לאחר שכבר מת. במכתבים למערכת שפורסמו ב – 26 במרס וב – 17 בדצמבר 1880, נאמר שהיהודי היה בן 75 נשרף בעודו חי. תביעת השגרירים להענשת העבריינים לא נענתה, כי הרוצחים שוחררו. המשפחה קיבלה רק 40 לי"ש.

פרשה זו פורסמה בטיימס הלונדוני ב – 17 בפברואר 1880. Serjeant Jonh Simon  1818 – 1888 יהודי רפורמי, משפטן מבריק, שופט יהודי ראשון בלונדון החל משנת 1858 ואילך. חבר פרלמנט בשנים 1868 – 1888, נאבק להשגת שוויון זכויות ליהודים באנגליה.

בשת 1870בחקיקת החוק לחינוך יסודי, הגן על זכותם של ילדים יהודים להיעדר מבית הספר בשבתות ובמועדים. היה אחד ממיידים של " אגודת אחים " בשנת 1871, חבר הוועד הפועל שלה. בשנת 1872 ארגן הפגנת מחאה נגד היחס ליהודים בסרביה וברומניה, תמך בגלדסטון, אבל נטש אותו לאחר שסירב לפעול למען שיפור היחס כלפי יהודים ברומניה.

קונסול ארצות הברית במרוקו פליכס מתיוס מחה פעמיים בפני הוזיר לענייני חוץ על האירוע, לפי הוראתו של שר החוץ האמריקאי, בפעם השנייה ב – 17 באפריל. לדבריו נשרף למוות על ידי ההמון היהודי בן 85.

אגודת אחים העלה נושה זה בפגישתה עם ג'והן דרומונד האי בלונדון, שהקשר למצב בו נתונים יהודי מרוקו, ובין השאר החשש שמא החסות האירופית ליהודים תוסר. הם רואים בחומרה את הרצח של אברהם אלעלוף, שבוצע בשטח ציבורי בבירת הסולטאן.

וטוענים שבמקרים כאשר רוצחו של היהודי נתפש, העונש הכספי שמוטל עליו בא לספק את יצר ההמון של המושל ואינו מגיע למשפחות הנרצחים, ואם כבר ניתנים פיצויים למשפחות היהודים שנרצחו, הסכום הוא זעום.

פעולותיו של דרומונד האי.

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מִסָליִסבוּרִי ב – 24 בינואר 1880, דיווח לו כי סוחרים יהודים מפאס סיפרו לו את המקרה הבא.

יהודי מקומי שזכה לחסותה של צרפת הסתכסך עם מוסלם בשער העיר. הוחלפו מכות, המון התאסף והיהודי ברח. יהודים עוברי אורח הותקפו על ידי ההמון, רובם הצליחו להימלט, פרט לזקן אחד שהוכה ונבעט עד שאיבד הכרתו.

הובאו זרדים, גופו נעטף במחצלת שנמרחה בנפט, והשלכה ללהבות. הסולטאן בשומעו את האירוע, ציווה על מאסרם של מנהיג הכנופיה ושל שמונה בעלי חנויות בקרבת המקום בו אירע הרצח, בנימוק כי לא התערבו כדי למנוע פשע איום זה.

מניחים שהנאסרים יצטרכו לשלם כופר דם לקרובי הנרצח. כמו כן דווח שהמושל הצבאי של פאס יפוטר עקב מעשה זה, ומחליפו קיבל הוראות מהסולטאן להרגיע את האוכלוסייה היהודית ולהבטיח להם שיזכו להגנת הסולטאן מפני אלימות.

דרומונד האי מזכיר לשר שכבר לפני כשנה הביעו בפניו מנהיגיהם של יהודי פאס את חששם מפני קנאות מוסלמית שתיפגע ביהודים, בגלל שקיבלו חסות של צרפת ושל מדינות אחרות, ומתנהגים בצורה גסה כלפי מוסלמים.

הוא הפליג לעבר הרחוק באומרו, כי לו היה קורה אירוע מסוג זה במאה ה-16, היו כל היהודים נשחטים, ורק המתאסלמים היו מצילים נפשם. ומוסיף כי ידועים כיום צאצאי יהודים שהתאסלמו שניכרים לפי שמותיהם.

מסקנתו, שאם לא תיפסק השיטה של הענקת חסות למי שלא מגיעה זכות זו, יקרה אסון. כי יכולתו של הסולטאן לפקח על אזרחיו הקנאים היא מוגבלת. נאמר לו שצעדיו של הסולטאן במקרה הנוכחי, גרמו לחוסר שביעות רצון בין המוסלמים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פאס -שער הקסבה

פנייתו לוזיר הראשי.

שבוע לאחר מכן פנה דרומונד האי לוזיר הראשי סיד מוחמד אבן אלערבי אבן מוחתאר בתזכיר על האירוע, והביע את אכזבתו מהצעדים שהסולטאן נקט. לדבריו, הגיעו ידיעות לטנג'יר על התנכלות ביהודי פאס כבר באמצע ינואר.

 הוא דיווח על פרטי האירוע, כפי שתואר לעיל, והוסיף בהקשר להבטחת הסולטאן כי יינקטו צעדים נמרצים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, וכי המידע שהגיע לאחרונה, סותר הבטחה זו. התברר ששמונת הסוחרים שנאסרו שוחררו, ולא נערכו כל מאסרים אחרים.

כתגובה לבקשת זקני היהודים מהסולטאן למתן פיצויים למשפחה הענייה של הנרצח, נמסר להם, כי לפי השריעה לא מגיע פיצוי לד'מי. הכותב משוכנע שתשובה כזו לא הייתה יכולה להינתן בפקודת הסולטאן ולא על ידי הוזיר הנמען

ההדים באירופה, וחשש מפני כירסום בידידות כלפי מרוקו.

הכותב מתאר בדבריו לוזיר את השפעת האירוע על דעת הקהל היהודית, הנוכרית והממשלות באירופה. בעיתונות האירופית פורסמו ידיעות על התקרית האגודות של היהודים בלונדון, בפריס ובבירות אחרות יגישו ללא ספק בקשות לממשלותיהן להתערב למען אחיהם המדוכאים, שזוכים ליחס בלתי הומאניטארי.

העובדה שפשע זה בוצע בפאס, בה שוהה הסולטאן עתה, תגביר את הזעם באירופה ובאמריקה, ותוסק המסקנה שאין לסולטאן כוח לשלוט על אזרחיו המוסלמים, או שהצדק כאשר יהודי נרצח לאור היום על ידי המון מוסלמי בבירת הסולטאן.

 דרומונד האי מציין כי מכתב זה הוא פרטי ובתור ידיד נאמן של הסולטאן עליו לומר לוזיר, כי אם לא ייעשה צדק, יגרום הדבר לניכור במקום היחס הידידותי של הממשלות הזרות כלפי הסולטאן. תופעה זו תעלה את השאלה האם לא יהיה מוצדק שממשלות אירופה יתערבו ויצהירו שהן רואות את הסולטאן וממשלתו אחראים למניעת תועבות כאלה, וליחס הומאניטרי יורת כלפי היהודים במרוקו.

לדבריו, רציחתו של יהודי אזרח של הסולטאן ליד שער חצרו, על ידי קנאים מוסלמים ואי ענישתם, תיוודע בכל הממלכה, ותעודד מוסלמים קיצוניים לבצע פשעים דומים. האדישות של הממשל במרוקו נוכח התופעה, תגרום למסקנות עגומות על ידי ממשלות זרות לגבי ביטחון חייהם ורכושם לא רק של היהודים, אלא גם של נוצרים במרוקו.

הדברים האחרונים לגבי הנוצרים מהווים איום ועלולים להיפגע האינטרסים הכלכליים של הסולטאן המעוניין בפעילות המסחרית של האירופים בארצו.

הצעות דרומונד האי לממשל מרוקו.

על רקע היחס הידידותי של דרומונד האי עם השלטון המרוקאי, הרשה לעצמו להציע כמה הצעות אופרטיביות :

  • יש לאסור ולהעניש בצורה חמורה את מנהידי הכנופיה שהשתתפה ברצח.
  • הסולטאן יואיל לתת למשפחת הנרצח הענייה סכום כסף, בתור מעשה של חסד.
  • יש לתת ביטחונות ליהודים שיינקטו צעדים נמרצים מיד להבטחת חייהם ורכושם, לא רק בפאס אלא בכל שטחי ממלכתו.
  • על הסולטאן לכתוב למושלי הערים והפרובינציות להזהירם שעליהם לפעול במרץ ובצדק למניעת התנהגות שלילית כלפי הנתינים היהודים של הסולטאן.

הוזיר התבקש להעביר ללא דיחוי מכתב זה לסולטאן ולהודיעו שכל מלה שנכתבה, מודרכת על ידי היחס הידידותי שלו לטובת האינטרסים של הסולטאן. המכתב נשלח באקספרס, כדי לקבל תשובה בהקדם. אם הצעותיו לעיל יתקבלו, הדבר יסייע לסילוק הרושם השלילי שהתקבל על ידי ממשלת בריטניה ודעת הקהל שלה, כתוצאה מהדיווחים שהועברו לאירופה אודות מעשה נפשע זה.

אבל אם עצתו תידחה ולא יינקטו צעדים למניעת פרעות כאלה ברחבי מרוקו, כי אז יוסקו המסקנות השליליות ביותר כלפי הוזיר הנמען, בהיותו היועץ הראשי של הסולטאן, אשר היה מוכן לעשות תמיד מה שנכון וצודק כאשר נושא הוגש בצורה מתאימה להחלטת הסולטאן.

התוספת למכתב הוא כותב שהקונסול הכללי של ספרד במרוקו, אשר מתייחס בידידות לסולטאן, דיבר אתו על רציחתו של היהודי על ידי שריפתו, ואמר לו כי לולי היה תורגמנו נעדר מהמשרד, כי אז היה פונה במכתב רשמי לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש אן לוזיר הנמען, באותה רוח כפי שכתב דרומונד האי.

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.א.בשן

מידע מיהודי שהגיע לשגריר הבריטי.פאס -שער הקסבה

העתק מכתבו של דרומונד האי לוזיר הנ"ל, נשלח לשר החוץ מצורף למכתב שנשלח לשר לאחר שבועיים בו דיווח לו על ההתפתחויות מאז. לדבריו, למד ממישע יהודי שאיש מהרוצחים לא נאסר, ובעלי החנויות שהיו עדים לרצח שוחררו, ולמשלחת של זקני היהודים שהתייצבה בפני הסולטאן נאמר שכופר לא יוענק לאלמנה ולילדי הנרצח.

התנהגות של הסולטאן בפרשה מוסברת על רקע ההתמרמרות של האוכלוסייה המוסלמית בפאס, ולדברי ברגאש זו הסיבה לשחרורם של בעלי החנויות, והסולטאן סירב לנקוט בצעדים נוספים. בעקבות מידע זה, הריץ דרומונד האי מכתב לוזיר, וציטט כמה פרטים מתוכנו.

הוא ניצל הזדמנות זו כדי להביע שוב את דעתו, כי אירוע מסוג זה קרה בגלל החסות שניתנת למספר מצמצם של יהודים. הוא דחה את ההנחה כי התקרית הושפעה מהדיון על ביטול החסות הנדון עתה בועידת מדריד.

מסקנתו לגבי המניע לרצח.

כדרכו, תולה דרומונד האי כמה פורענויות במתן חסות ליהודים. גם במקרה זה, הוא העריך כי המניע לרצח הייתה העובדה שיהודי בו חסותה של צרפת העמיד עצמו במעמד שווה לזה של המוסלם, גרמה להמון המוסלמי לבצע פשע מחריד זה.

והראייה כי לאחר הריב בין המוסלם ליהודי בעל החסות, צעק המוסלם המוכה להמונים : האם תרשו ליהודי להכות מוסלם ולברוח ? היהודי אדיש לאלימות של מוסלם כלפיו, והכאתו על ידי יהודי אף לשם הגנה אינה חוקית, ויהודי לא יעיז להרים ידו על מוסלם, אלא אם כן הוא בעל חסות, והדבר מרגיז את במוסלמים.

חילוקי דעות באשר לחסות האם היא פתרון להמונים.

 דרומונד האי ניצל אירוע זה, כדי להביע שוב את עמדתו כי החסות שניתנה ל – 1500 יהודים על ידי מדינות זרות, אינה מועילה ל – 200 אלף יהודים במרוקו. היחס הגס של כמה מבעלי החסות והצגת תביעות מזויפות, ( אולי רמז שלני הנוכלים הנזכרים בפרק הקודם ) העלתה את רמת העוינות של חלק מהמוסלמים בפאס כלפי היהודים בכלל.

אם יוחלט בועידת מדריד על ביטול החסות, מוצע כי כאשר החלטה זו תימסר לידית הסולטאן, תועבר לו במקביל על ידי נציגי כל המדינות הבעת דאגה נוכח היחס הברברי כלפי היהודים במרוקו והעוולות כלפיהם.

על הסולטאן לדעת שהמדינות התרבותיות לא יסבלו מעשים כאלה המבוצעים על ידי פקידי הסולטאן. צעד כזה עשוי לסייע לשיפור מצבם המדוכא של היהודים, ומועיל יותר מאשר המשך החסות המיוחדת הניתנת למספר מוגבל של יהודים.

בסוף המכתב נאמר, שנמסר לו הבוקר שהוזיר הודיע לזקני ההודים בפאס, כי הסולטאן הורה לו להבטיח להם שצעדים חמורים יינקטו כדי לשמור על ביטחון חייהם ורכושם, ותימנע הישנות מקרים כאלה, הוזיר נתן בשם הסולטאן 200 דולר לאלמנה וליתומים של הנרצח.

עמדתו של שגריר צרפת במרוקו ווֶרוּיֶיה שונה מזו של דרומונד האי באשר לחסות. ב – 26 בינואר 1880 כתב השגריר לשר החוץ הצרפתי ווָדיִגטוֹן על האירוע, ומסקנתו שהדבר מחזק את הצורך בצעדים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אפילו אם הדבר מחייב חסות אקסטריטוריאלית של כל היהודים.

הגרסה המוסלמית : המניע לרצח, הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה.

הגרסה המוסלמית, תולה את האשמה ביהודים, וכי הייתה זו נקמה על הריגת בדוי על ידי יהודי בעל חסות זרה. העדות הראשונה על כך מפיהם של מוסלמים שסיפרו, לגרמני בשם אוסקר לנץ שביקר במרוקו באותה שנה.

הוא כותב שלמחרת הרצח, כלומר ב-16 בינואר בבוקר באו אליו כמה ידידים מאורים וסיפרו לו את החדשה הטריה, כי בערב קודם נשרף יהודי בפאס בעודו חי.הרקע למעשה : יהודי במללאח הסתבך עם אישה מאורית, בריב או באהבה, דבר בלתי נסבל ביחסים בין מוסלמים ליהודים.

האישה פנתה לאדם ממשפחת השריף, וזה זימן את היהודי, שירה במאורי והרגו. הדבר גרם למהומה, והיהודי נאסר. יהודי התלונן וטען שהיהודי הנאסר הוא בעל חסות אירופית כנראה צרפתית, ואף הוא נאסר.

השמועה על הריגת מוסלם על ידי יהודי נפוצה במהירות בעיר, והייתה התרגשות רבה. הידיעה נמסרה באותו ערב לסולטאן, ותגובתו כפי שסיפרו הייתה " יש לשרוף את היהודי ". ההמונים כולל העניים רכשו במטבעותיהם הדלות גזרי עץ כדי לשרוף את היהודי.

עמדות נציגי ארצות הברית.

הערכה דומה המאשימה את היהודים מסר ג'והן קוב, סוכן קונסולרי של ארצות הברית בקזבלנקה, שביקר בפאס באותו זמן. לדבריו, בעל אזרחות צרפתית התקרב לאשתו של מוסלם, וכשבעלה מחה נורה על ידי היהודי באקדח בראשו. היהודי נאסר, וההמון שרף את היהודי הזקן שנקרה שם, כנקמה על הריגת המוסלם.

שר החוץ של ארצות הברית אימץ גרסה זו, בניגוד למידע שנמסר לו על ידי הקונסול הכללי פליכס מתיוס. הוא פנה לוזיר לענייני חוץ ב – 7 באפריל 1880 ומחה על העובדה שיהודי בן 85 נשרף למוות על ידיי ההמון בפאס. כתגובה נתן לו הוזיר מכתב שנכתב על ידי קוב הנזכר המאשים את היהודים. אבל מושל פאס פוטר וכל יהודי שיעיז להתנכל לו ייענש.

LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912

LE TRAITE DE FES (MAROC) 30 MARS 1912.

Publié le 24/12/2015 à 08:57 par rol-benzaken

Réception des notables de la ville par le général Lyautey

http://rol-benzaken.centerblog.net/9237-le-traite-de-fes-maroc-30-mars-1912

Conclu le 30 mars 1912 entre la France et le Maroc, le traité de Fès* établit « l’organisation du protectorat français dans l’empire chérifien ». En le signant, le sultan marocain Moulay Abd el-Hafid (1908-1912) acceptait le protectorat de laFrance (1) sur ses États.

La « question marocaine » qui avait été posée durant les règnes des sultans Moulay Hassan (1873-1894) et Moulay Abd el-Aziz (1894-1908), alors que l’empire chérifien traversait une grave crise dynastique, politique et sociale fut ainsi résolue à l’avantage de la France. 

Demi-frère du sultan Moulay Abd el-Aziz, Moulay Abd el-Hafid n’avait eu de cesse d’intriguer contre son frère. En 1908, soutenu par les grands féodaux du sud dont Madani el-Glaoui et Abdel Malek M’Tougui, il finit par le battre, puis l’évincer, avant de le remplacer sur le trône.

Incapable de tenir les promesses démagogiques faites à ses partisans, il fut rapidement confronté à un immense mouvement de rejet, finissant même par être désigné sous le vocable méprisant de « sultan vendu aux chrétiens ». 

Au début de l’année 1911 plusieurs tribus l’assiégèrent à Fès, sa capitale. Le 15 avril, sa situation étant désespérée, il demanda l’intervention des troupes françaises stationnées dans la région de Casablanca et le 21 mai, une colonne commandée par le général Moinier entra à Fès après avoir fait lever le siège de la ville.

Cependant, en lançant cette opération militaire à l’intérieur du Maroc, la Franceavait clairement outrepassé ses droits, le traité d’Algésiras du 6 avril 1906 limitant en effet sa zone d’occupation et d’intervention à la seule région de Casablanca et à son arrière-pays. 

L’Allemagne réagit le 1er juillet 1911, en envoyant le croiseur Panther mouiller devant la ville d’Agadir. L’on frôla alors la guerre qui ne fut évitée que par une rude négociation. Dès le début, Jules Cambon, ambassadeur de France à Berlin, et Joseph Caillaux, président du Conseil, posèrent un préalable qui était que les droits français sur le Maroc n’étaient pas négociables ; le 21 juillet, la Grande-Bretagne se rangea aux côtés de Paris.

La crise fut résolue le 4 novembre 1911 par la signature d’une convention réglant le contentieux colonial entre Paris et Berlin. Aux termes de cette convention, l’Allemagne reconnaissait les « droits » de la France au Maroc contre des compensations territoriales en Afrique équatoriale. 

La France ayant désormais « les mains libres », Eugène Regnault, le ministre plénipotentiaire français à Tanger, fut chargé de faire signer le traité de protectorat à Moulay Abd el-Hafid.

Il fallut néanmoins une semaine pour convaincre le sultan, mais tout fut finalement réglé le 30 mars 1912, sous la pression de cinq mille soldats français campant sous les murs de son palais de Fès et de l’occupation de vastes zones dans l’ouest et dans l’est de son royaume. 

Au terme du traité de Fès, le Maroc qui, en théorie, demeurait un État souverain, déléguait à la France ses droits régaliens. Dès que fut connue la fin de l’indépendance du Maroc, plusieurs tribus se soulevèrent contre le sultan et elles convergèrent vers Fès.

La situation étant grave, le nouveau président du Conseil, Raymond Poincaré et Alexandre Millerand, son ministre de la Guerre, trouvèrent alors dans le général Hubert Lyautey, l’homme providentiel qui, selon eux, pourrait prendre le contrôle du pays. Nommé Résident général de France au Maroc le 27 avril 1912, il exerça cette fonction durant treize ans, démissionnant le 24 septembre 1925, pour marquer son désaccord avec le maréchal Pétain quant à la conduite à tenir face à l’insurrection du Rif. 

Au mois d’août 1912, très affaibli, le sultan Moulay Abd el-Hafid abdiqua en faveur de son frère Moulay Youssef (1912-1927). 

Le traité de Fès fut supprimé de fait le 2 mars 1956, quand la France reconnut l’indépendance du Maroc. 

Source: Bernard Lugan 
rédacteur en chef de la revue l’Afrique réelle 
directeur de séminaire à l’École de Guerre 
docteur ès lettres, universitaire.

פאס העיר-אליעזר בשן-פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.

פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ב – 8 בפברואר שנת 1880 פנה דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ, ושאלו האם ידועים לו פרטים על היהודי שנשרף. הוא ענה שקיבל מידע מדויק מהסולטאן, שכתב לו על האירוע והביע דעתו השלילית על החסות הגורמת נזק, כי היהודים המסתמכים על תעודות אלה שבידיהם, עושים מעשים בניגוד לחוק.

וכדוגמה מביא את המעשה דלקמן : בדוי ואשתו משבט אולאד אלחאג' באו לשוק של פאס לקניות. כשבעלה התרחק ממנה, והיא עמדה ליד שער סיד אבו נאפה,תקף אותה יהודי בשם מרדכי בן יהושע אלתיטואני בעל חסות זרה מצויד בנשק בהיותו שיכור.

היא החלה לצעוק עד שבעלה הגיע ודחף בכוח את היהודי כדי להרחיקו ממנה. ואז שלף מרדכי אקדח וירה עליו, הכדור פגע במצחו, ולאחר מכן השליך עליו אבן שפגעה ברקתו של הבדוי. השומרים בשער אסרו את הבדוי ואת היהודי שהובאו למושל.

בהמשך נאמר שיהודי אחר בשם אברהם בן יעקב אלעלוף שהיה יחד עם היהודי הנ"ל, שלף אקדח, איים על עוברים ושבים, קילל את הדת המוסלמית ואת הממשלה, וכך גרם למהומה. קבוצת אנשים ונערים שהתאספה שם הרגה אותו, גררה גופתו לרחוב ללא מוצא, שרפה אותו בעזרת זרדים הנמכרים שם לצרכים ביתיים.

הוא הוסיף כי לולי עזרת אללאה כי אז כל היהודים במללאח היו נשדדים ונרצחים. משעה זה של היהודים שעשו בין תושבי המקום אשר מקיפים אותם כמו שהכוכבים סובבים סביב הירח, היא ההוכחה הטובה ביותר על חוצפתם, הודות לחסות שזכו בה.

יהודים אלה לעולם לא היו מתנהגים כך לולי תעודות אלה שבידם, גם בהתחשב בעובדה שמספרם לעומת המוסלמים עשירית שבעשירית. כשהסולטאן קיבל את הידיעה על האירוע, פיטר מיד את המושל של פאס החדשה, כי לא גילה יוזמה וזריזות בטיפול בפרשה, ומינה מושל אחר.

ציווה עליו לחפש ולתפוש את העבריינים. ברגאש סיים את מכתבו לדרומונד האי בהערה עוינת כלפי היהודים : עליך לעמוד על המשמר כי אין זה סוד שהיהודים מסלפים את האמת, וגורמים לאי סדר כפי שידוע היטב.

מוחמד ברגאש צירף הצהרה של 25 מוסלמים מה – 16 בינואר 1880 שאושרה על ידי נוטריון ציבורי וקאדי, על אמיתות גרסתם, נוסף לפרטים המתוארים לעיל עיקרי ההצהרה :

היהודי נגע בידיה של הבדוית , וכשבעלה הגיע אליה, היהודי קילל אותו. לאחר שרגמו באבן, נפל הבדוי ודם זרם מראשו. שמונה ימים לאחר האירוע חתמו עדים על ההצהרה והוסיפו שביקרו במאהל בו גר חלק משבט אולאד אלחאג', עצרו ליד אהל ובו ראו אדם מת.

במצחו פצע מכדור וברקתו השמאלית פצע כגודל אצבע ועצם שבורה כתוצאה ממכה, ראשו ופניו היו נפוחים. ראשי המאהל ופאטימה אשת הנפטר נחקרו, ומסרה פרטים נוספים אלה : שם בעלה עבד אלקאדר, והיהודי ששם ידיו לתוך שמלתה ומשך אותה מהדרך היה לבוש ג'לאב אדום, ההמשך כנ"ל.

גרסאות שונות של המוסלמים.

היו אפוא, גרסאות שונות גם בין המוסלמים, לגבי היהודי היורה. בראשונה נאמר שהיה זה מרדכי אלתיטואני, ולאחר מכן נאמר שהיה זה אברהם אלעלוף.

דרומונד האי העביר לשר החוץ תרגום מכתבו הנ"ל של ברגאש אליו, בו תמצית מכתבו של הסולטאן לוזיר זה, יחד עם שתי תעודות נוטוריוניות, אשר בהן מתוארת תמונה שונה מזו שהגיעה ממקורות יהודיים.

דרומונד האי משער שיש הפרזה ותיאור בלתי מדויק בשני המקרים. הידיעה הראשונה על האירוע הגיעה לטנג'יר מאירופי שגר בפאס ועל ידי שליח שמסר דו"ח בעל פה על מה שראה ושמע. פרטים אלה דומים לתיאוריו של הוזיר, חוץ מהעובדה שלא היה אזכור שהיהודי הנרצח איים על המוסלמים בנשק. הכותב משער שזו אמאה ובדייה של העדים המוסלמים.

נאמן לשיטתו, שוב טען דרומונד האי שהאשמה בפרשה היא החסות ממנה נהנים היהודים. לדעתו, אין ספק שהתנהגותם של אלה בפאס, גרמה לעוינות מצד מוסלמים כלפי יהודים בכלל, ומזל שתושבי המללאח בפאס ברחו, וכך ניצלו משוד ומשחיטה.

חרדתו לגורל היהודים התבטאה בכך, שהציע בסיום מכתבו כי בביקורו הקרוב בפאס ימליץ בפני הסולטאן שירגיע את במוסלמים הזועמים נגד היהודים, ויעשה ככל יכולתו לשמירת בטחונם.

למחרת כתב דרומונד האי שוב לשר החוץ, והתייחס לקטע ממכתבו של הסולטאן, בו מודה הנ"ל לאללאה שהרובע היהודי בפאס לא נשדד. מסקנתו מדברי הסולטאן, שאם החסות תמשך, ותהיה פרובוקציה נוספת, התוצאה תהיה התפרצות של קנאות קיצונית בפאס, אשר הסולטאן לא יכול לדכאה.

תגובת הסולטאן להצעות דרומונד האי.

פנייתו של דרומונד האי ב – 1 בפברואר לוזיר הראשי מוחמד בן אלערבי בן מוחתאר, בה הביע אכזבתו כי הבטחות הסולטאן לא בוצעו, זכתה לתשובת הוזיר ב – 18 בפברואר. הוא הביע הערכה ליחס הידידותי של שגריר הבריטי, ורצונו שהנושא ימצא את פתרונו.

הצעותיו הובאו לידיעת הסולטאן, שחש שאלה גילויים של רצון טוב, ותואמות הצעות אחרות שהוצעו על ידו בעבר לטובת הסולטאן. הוא עובר לפרטי האירוע, כפי שתוא ב – 8 בפברואר, והמסקנה כמובן שהיהודים אשמים.

הוא פונה בשאלה רטורית לדרומונד האי : מי אשם, היהודי או המוסלם ? והוא מעביר לו תגובתו הרגשית של הסולטאן. כשנודעו פרטי האירוע הדבר הרגיז אותו, ונתן פקודה שכל הנוכחים במקום הירצחו של היהודי, בים אם הם דרי האזור או לא – ייאסרו, אבל לא היה ידוע מי האשמים.

כשנודע ליהודים שידם הייתה במעל, חיפשו דרך להתפייסות, האסירים שוחררו ומושל פאס פוטר. הוסכם על פיצוי למשפחת ההרוג היהודי, לשביעות רצון המשפחה. אבל באשר למוסלם ההרוג, הנושא נשאר פתוח.

מכאן התבקש דרומונד האי להסיק שהיהודים מוגנים על ידי הסולטאן, למרות " מעשיהם השליליים ". טעתה הוא עובר לתיאור מסולף ואידילי של חיי היהודים, תוך הטפת מוסר. נצטט כמה משפטים :

לו היהו מתנהגים כראוי, לא היו מביאים על עצמם צרה זו. מדוע לא קרה כדבר הזה בזמנו של הסולטאן הקודם ? לא נעשה עוול ליהודים, לא הותקפו ואף אחד מהם לא נהרג. יש לראות את ההתנהגות החיובית של שכניהם המוסלמים.

מספר היהודים רק עשירים מהמוסלמים, ולמרות זאת רק יהודי אחד נהרג כנקמה על הריגת מוסלם על ידם. מוטב שהיהודים יראו את אללאה ויתנהגו כראוי, ישמרו על גבולותיהם, ואל יבואו בטענות בלתי מוצדקות כלפי המוסלמים.

הוא מתייחס להצעתו של דרומונד האי בסעיף הרביעי, שהסולטאן יורה למושלים שעליהם לפעול למניעת התנכלות ביהודים. לדבריו, הדבר כבר בוצע לגבי חילק מהמושלים, והסולטאן ימשיל לכתוב לאחרים.

הוא מסיים באומרו שדרומונד האי הממלא תפקידו במרוקו שנים רבות, יודע מה מצב היהודים בעבר ומהו עתה, וכי הסולטאן לא ירשה שתיעשה עוולה למישהו, וביחוד לא ליהודים, החוק מחייב שלא ייעשה להם עוול, והעוברים על חוק זה – ייענשו.

רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880-אליעזר בשן

תגובת יהודי לגרסה המוסלמית על הרצח.פאס -שער הקסבה

במכתב לא חתום, כנראה מחשש עינא בישא, דה – או דחו – הכותב או הכותבים את האשמה שרציחתו של אלעלוף היא נקמה על רצח בדוי על ידי יהודי בעל חסות. וכך נאמר שם :

באמצעות שמועות כוזבות ניסו השלטונות למעט ברושם המכאיב שהרצח של אברהם אלעלוף גרם במרוקו ובאירופה. הם שלחו מכתב חוזר בו נאמר שאלעלוף גרם למותו על ידי שאיים בסכינו על מוסלמים. אבל עדים יהודים שהיו במקום מסרו את הגרסה הבאה :

מספר אנשים שגרים קרוב לפאס, ראו מוסלם רץ מאזור שער העיר ואחר רץ אחריו וצעק : תיפשו אותו, הוא בורח. הבורח נתפש על ידי יהודי שהצהיר שהנ"ל בן חסותה של צרפת ושירת שבע שנים בצבאה. מוסלמים שראו יהודי התופש אחד מבני דתם, פצעו את היהודי, וגם המוסלם בצורה קלה.

משרתי המושל הביאו את המוסלם לחצר, ומפחד שאשמתו תוכח, תפש את הכובע השחור של יהודי שעמד שם במקרה, חבשו וקרא : אתם עומדים לצד היהודים, אני רוצה להתייהד. נוצרה מהומה והיהודי שתפשו, כמעט מת ממכות, הובל על ידי יהודים לבית סוהר שמוך כדי להצילו מההמונים התוקפים.

אלה צעקו ששפיכת דמם של יהודים היא חוקית. יהודים עוברי אורח הותקפו, ביניהם האיש הנכבד אברהם אלעלוף. ההמונים השליכוהו לארץ, שפכו עליו נפט ונשרף כשעדיין היה חי. גרסה זו דומה למסופר במכתבם של חכמי פאס ופרנסיה לכל ישראל חברים הי"א באדר תר"מ, 12 במרס שנת 1880.

בהמשך המכתב האנונימי הנ"ל, יש ביטוי לחשש שמא החסות שיהודים נהנו ממנה תופסק, וכתוצאה מכך, יורע היחס של המוסלמים כלפי היהודים כשגם עתה מושפלים וסובלים מפגיעות. ומתוארים יסוריו של יהודי שהוכה עד מוות, לאחר עלילה.

אנו חשופים עתה לסכנות גדולות יותר כי הופצה שמועה שהקונסולים האירופים יפסיקו להעניק חסות. כאן בפאס אין קונסולים זרים והמוסלמים מבזים אותנו, מלקים ומייסרים. מוסלם רשאי לתפוש, להעליב ולהכות יהודי בפומבי, ואחר כך להביא עדי שקר שיעידו כי היהודי הוא האלים וכי הוא פגע או קילל את המוסלמי.

במקרה כזה היהודי מולקה, נגרר לכלא, מעונה ומשלם קנס. בשנה זו הולקה יהודי עד מוות, כי איים על מוסלם שחייב לו כסף ולא שילם, ושיתבענו בבית המשפט. למרות שהנושא נדון בבית המשפט המקומי, לא קיבלה האלמנה כל פיצוי, כי עדים מוסלמים סירבו להעיד לטובתה. אנו מבקשים לא לנטוש אותנו בזמן שאנשים חסרי אחריות מאיימים על בתינו וחיינו.

הסולטאן ציווה להעמיד לדין את הרוצחים. אלא גם אלה אשר ליבו את רוח הנקמה. רבים נאסרו ומפקד הצבא בעיר סולק. המפקד החדש קיבל הוראה לשמור על המללאח, ומשפחת הנרצח קיבלה כ – 80 לי"ש.

לסיכום, כאמור יש שתי גרסאות סותרות לרקע על רציחת אברהם אלעלוף, היהודית והמוסלמית. בשתיהן יש הבדלים בפרטים. לא רק לגבי גילו של הקורבן, אלא גם בפרטים אחרים, כמו בהנחה שהוא נשרף בעודו חי, או שהושלך לאש לאחר רציחתו.

כדרכם האשימו המוסלמים את היהודים, גם כשהם היו קורבנות של האלימות. המקרה הזה אופייני למצבם של יהודי מרוקו שמשענתם הייתה האגודות היהודיות כל ישראל חברים ו " אגדות אחים " בלונדון, הנציגים הדיפלומטיים ובייחוד בשגריר בריטניה, שמעמדו אפשר ללחוץ על השלטונות לתשלום פיצויים.

אבל ניכרת אצלו גם ביקורת על היהודים בעלי החסות, הגורמים צרות לאחיהם. האירוע שלכאורה נוגע רק לרציחת יהודי אחד, חרג מעבר לטרגדיה האישית, שהרי כאמור נרצחו יהודים רבים העיר ובדרכים בשנים אלה במקומות שונים במרוקו, כולל בפאס.

במקרה זה, מעורבותו של יהודי בעל חסות, היוזמה לתפישת מוסלמי והשימוש בנשק על ידי יהודי, כל הגורמים האלה חברו יחד כדי לשוות לאירוע זה את המימד הציבורי, ומה גם שמהמקרה נוצל על ידי המצדדים בהענקת חסות ליהודים כדי להמשיך ולהרחיבה, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם של יהודים.

סוף הפרק, 6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880

מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873 – 1900

7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873  1900

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.

הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.

במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.

על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.

הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.

איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.

יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.

אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.

אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.

ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.

היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.

הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.

חליצת נעליים ברובע המוסלמי.

יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.

המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.

בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.

יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.

בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :

" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.

הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.

במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :

החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.

מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.

פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.

אליעזר בזשן -יהודי פאס תרל"ג-תר"ס – 1873-1900פאס -שער הקסבה

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו כל ישראל חברים ואגודת אחים מכתבים לגורמים שונים כדי לשכנעם להמשיך בהענקת חסות זרה ליהודי מרוקו, לקראת ועידת מדריד. אגודות אלה ייצגו את העמדה שיש להעניק את החסות גם לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים עם מרוקו. בין השאר כתב א. לוי מזכיר אגודת אחים כי אם ישללו את החסות, יסבלו אותם יהודים בין השאר מכך שיאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות בפאס, מראכש, וואזאן, גם בשאר כל חלקי העיר.

הנושא נדון גם במישור המדיני בלונדון. חבר פרלמנט ברג'נט סיימון נפגש על שר החוץ הבריטי הרוזן גרנויל וציין כי נוסף לגברים גם נשים יהודיות חייבות לחלוץ נעליהן.

ב – 28 באפריל 1880 פנה משה מונטיפיורי נשיא ועד שליחי הקהילות וג'והן סיימון סגן הנשיא של אגודת אחים לשר החוץ הלורד גרנויל בתזכיר על מצבם של יהודי מרוקו וביקשו על שלושה נושאים שיובטחו על ידי הצהרה מלכותית ובהם יכלל הסעיף הבא :

אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי. שר החוץ העביר את הנושא לשגרירו בטנג'יר דרומונד האי, שקיבל גם פניה ישירה מאגדות אחים. השגריר כתב לוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסאר על שורה של הפליות והשפלות ביניהן חובת היהודים לחלוץ נעליהם ברבעים המוסלמים בפאס ובמכנאס.

ב – 5 במאי 1880 ענה לו הוזיר הראשי ולדבריו, זהו נוהג קדום בערים מסוימות במרוקו שהיהודים קיבלו על עצמם מאז התיישבותם בממלכה זו והם התחייבו לקיימו, ואם הדבר יבוטל, גם התנאים ( תנאי עומר ) יבוטלו. כלומר כיוון שמעמדם הנסבל של היהודים והחובה מצד השלטונות לשמור על חייהם ורכושם מותנה בקבלת ההגבלות וההשפלות על ידי היהודים וזו אחת מהן, הרי אם יורשה ליהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, אז גם ההתחייבות מצד הממשל לשמור על חייהם וזכותם לחיות בארץ זו תבוטל.

כתגובה לפניית היהודים ב – 28 באפריל, כתב שר החוץ ב – 20 במאי לדרומונד האי בנדון, ובו מנה נוסף לפאס 12 שמות של ערים, בהן קיימת גזירה זו, נוסף למקומות קטנים אחרים, והורה לו לטפל בנושא.

הטיעון של הוזיר הראשי שהוזכר לעיל, לא שכנע את האגודות היהודיות בלונדון, ובשיבתן ב – 17 ביוני הוחלט על שליחת מכתב נוסף לשר החוץ הבריטי שנכתב ב – 22 ביוני. הן דחו את ההנחה שאם יורשו יהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם ברובע המוסלמי, עלול הדבר להתנקם ביהודים, וירגיז את האוכלוסייה המוסלמית.

והראייה שלפני מספר שנים בעקבות התערבותם של נוצרים ויהודים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמיר גזירה זו, ולא ניכרה כל התנגדות לנטישת " מנהג ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמוס השיא אגודת אחים, שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל בנידון.

הבעיה עוד לא נפטרה והמועצה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים המשיכה בפעולתה בנידון גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב – 6 במאי באותה שנה הוחלט על ידי הנ"ל להעיר תשומת לבה של הממשלה לנושא זה. במכתב לשר החוץ הבריטי הנושא את תאריך 20 במאי נאמר, כי חודשה הפקודה בפאס על הליכה ללא נעליים החלק המוסלמי של העיר, והנמען התבקש להפעיל השפעתו לביטול הפקודה.

דרומונד האי שהיה בעל ניסיון והכיר את הממשל והאופי של המוסלמים היה בדעה שבנושא זה ובו האוכלוסייה דבקה בביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסכן את חיי היהודים ומעמדם העדין. ניכר שהוא הושפע מהנימוק של הוזיר הראשי ב – 5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. עם זאת הגיע למסקנה כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים ירדו, והקנאות ניכרת פחות, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג מתוך כניעה למוסלמים הקנאים. דעתו זו העביר לשר החוץ שקיבלה ואישרה במכתבו לדרומונד האי ב – 23 במאי 1881, והעתק נשלח לאגודות היהודיות בלונדון.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ ב – 15 ביוני 1881, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי שנשלח לאגודת אחים. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגודה א. לוי קבלתן ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי. לא מצאנו ראייה שהשגריר ניצל את מעמדו כדי להשפיע על הסולטאן לבטל גזירה זו. ולא חל שינוי בנידון גם בשנים הבאות.

חליצת נעליים ברוע המוסלמי – אליעזר בשן

 

יהודי פאסש. בן עוליל שביקר בפאס לקראת פתיחת בית ספר של כל ישראל חברים דיווח בשנת 1882 על מצבם של יהודי העיר. בין ההגבלות שמנה, התרשם לרעה ביותר מן החובה לחלוץ נעליים, כי החורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחולות לוהטים. דומה שהדבר לא יושם תמיד בעקביות, ולפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

לפי עדות שנמסרה לאספה החודשית לאגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי ממרוקו שבא ללונדון, מאלצים ההמונים את היהודים לחלוץ נעליהם. חליצת נעליים גרמה לא רק לאי נעימות ולסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. לפי ידיעה שפורסמה ב – 27 במרס שנת 1885, יהודי פאס שמחט חדרה לרגלו היחפה סבל מדלקת עד שנפטר.

ב – 3 בספטמבר 1888 נשלח על ידי שתי האגודות היהודיות בלונדון לשר החוץ מסמך הכולל 27 סעיפי הפליות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף שהשלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. המושלמים משתעשעים בכך שמשליכים בדרך בה עובר היהודי היחף שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או חורכים את עור רגליו. בתגובה של ויליאם קירבי גרין שגריר הבריטי שהחליף את דרומונד האי, נאמר שהדבר חל רק בערים הפנימיות וגם בהן אינה תופעת קבע. דבריו מתאשרים גם ממקורות אחרים. ב. מיקין אנגלי שחי במרוקו והיה בקי במתרחש בארץ זו ופירסם כמה ספרים עליה, כתב בשנת 1891 שבערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. גזירה זו הייתה נתונה להחלטתו של המושל המקומי, והופעלו גם לחצים של הקנאים המוסלמים שבפאס היו גורם דומיננטי.  לפי ידיעה מאוגוסט 1900 התחדשה בפאס הגזירה בדבר חליצת נעליים. דומה שבפאס בניגוד לערים פנימיות אחרות במרוקו בוצע הדבר באופן יותר עקבי.

בדו"ח של אדם שנשלח מארצות הברית בתחילת המאה העשרים כדי לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו נאמר, שגזירה זו מחייבת את יהודי פאס בהיותה עיר קדושה ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות הדבר כבר בוטל.

אין הדברים מדויקים לגבי ערים אחרות, כי לפי מידע מוסמך מהעשור הראשון והשני עד שנת 1912 היא הייתה קיימת גם בערים פנימיות כמו מכנאס, ואזאן ומראכש, נוסף לפאס.

הערת המחבר : מנהג או חובת חליצת העליים בעולם האסלאם

אברהם עמאר בכד אדר א, תרס״ח (26 בפברואר 1908) לכי״ח, שטרם פורסם הוא כותב ״כי גזרו עלינו ללכת יחף״: ארכיון כי״וז, 5411/3 ,Maroc IV, C, II, Tanger פנייה דומה ממנהיגי קהילת ואזאן ב-28 ביוני 1908: Laskier (1981), p. XVI. ב-1912: 481 .Neumann, p. בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, הוא כתב: ״גזרת חק היתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו״ בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.

חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו. גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלק נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי״ח ב-30 בינואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ״ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלק נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לביתו חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם. הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם התיר הנ״ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה. הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי יהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו

יהודי פאס תרל"ג- תר"ס – 1873-1900- אליעזר בשן

בעלי חסות ואזרחות זרה.

החבצלת -1880

החבצלת -1880

על בעלי תעודות חסות של מדינות זרות לא חלים " תנאי עומר " ולא ההגבלות וההשפלות האחרות החלות על הד'ימים. אולם לא הייתה עקביות, והיו מקרים בהם התעלם הממשל בפאס מפריבילגיה זו. גם היהודים בעלי חסות לא היו מודעים תמיד לזכות זו ולא ניצלוה.  הדברים עלו משנות ה – 70 של המאה ה – 19 ואילך. בשנת 1873 ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לקראת סוף כהונתו, בספטמבר אותה שנה, שגם בעלי תעודות חסות בערים מסוימות במרוקו חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. יהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית לפי חוק שהתקבל ב – 24 באוקטובר 1870 ואלה טענו שמכוח אזרחות זו אינם חייבים בתנאי ההשפלה שחלים על יהודי מרוקו, והדבר יצר מתחים עם השלטונות. נמנה מקרים אחדים שאירעו החל משנת 1873 ואילך. מסעוד דרעי סוחר באבני חן רכב על סוס בטנג'יר לפאס לרגל עסקיו כשהוא מצוייד בפספורט חתום על ידי שגריר צרפת ומכתב ממושל טנג'יר. לאחר הגעתו קיבל מכתב מהמושל שני חייליו נילוו אליו והזהירוהו שאם יתעקש לרכב, יולקה.  החיילים הסיתו נערים לרגום אותו. הוא פנה בתלונה לוזיר שענהו שהמושל בפאס עצמאי. חזר לטנג'יר כשחלק מהדרך הוא הולך ברגל, ורק במרחק רב מפאס רכב על סוס. הוא הגיש תלונה לנציג של צרפת, וייתכן שיפוצה אם ממשלת צרפת תטפל בעניינו.

הערת המחבר : בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים " מלכי רבנן ", ירושלים תרצ"א, הוא כתב : " גזירת חוק הייתה ליהודים במרוקו, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.

חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו.גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלוץ נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כל ישראל חברים בשלושים בינואר שנת 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לבית חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם.הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם הוזיר הנ"ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה.  הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי היהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו.

עד כאן הערת המחבר

שני סוחרים יהודים בפאס ילידי אלג'ריה קיבלו פקודה שאסור להם ללבוש בגדים אירופים. הם ברחו בעוזבם את רכושם בפאס, ופנו לנציגות של צרפת בתלונה. גם כל ישראל חברים כתבה על כך לנציג צרפת בפאס הובעה תקווה שבקרוב יותר ליהודים ללבוש לבוש אירופי.

במקרה אחר הצליחו יהודים בפאס לשכנע את אחיהם מאלג'יר לנהוג כמוהם. לפי תעודה מ – 28 במרס 1877, הציע הוזיר הראשי עסקה למנהיגי הקהילה : אם ישפיעו על שלושה יהודים מאלג'יר לנהוג כאחיהם בפאס, ויחלצו נעליהם  בצאתם מן המללאח, כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס. ההצעה התקבלה, היהודים האלג'ירים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים, הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.

הממשל המרוקאי הציג עמדה שונה לדיפלומטים מאשר המדיניות בפועל. בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארצות הברית במרוקו פ. מתיוס שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליים ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות בארצות הברית. American Board of delegates

בחצר הסולטאן : היה מקובל מהיהודים לחלוץ נעליהם בחצר הסולטאן, אבל המערכת הדיפלומטית לא השלימה עם תביעה זו לגבי יהודים המשרתים אותם, ונהנים מזכויות בהתאם להסכמים. בספטמבר 1880 אירעה תקרית זו : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה נשלח לפאס כיד למסור מכתבו של השגריר האיטלקי סקובסו לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש.  לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלת הפנים של הסולטאן, כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה אותם לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה. הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו. זה ענהו שאם יחזור על מעשהו, ייענש. עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה, אשר מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו.  התקרית הובאה לתשומת לבם של הנציגים הדיפלומטיים של שאר המדינות בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו במכתב לשר החוץ גרנויל, שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בידידות כלפי איטליה. בהחבצלת פורסמו הדברים בצורה מפורטת ולפי זה היה קודם בעל חסותה של ספרד שנשללה ממנו בשלב מוסים, ולאחר מכן קיבל את החסות של איטליה.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס- 1873-1900-אליעזר בשן-בעלי חסות זרה

העלי חסות זרהיהודי פאס

לא הייתה עקביות באשר להקלות לבעלי חסות זרה. בשנה לאחר מכן פורסם שבניגוד ליהודים מקומיים בפאס, מותר לבעלי חסות לקרא ולכתוב ערבית. חלה החמרה ולדברי ש. בן עוליל שהוזכר לעיל, שהגיע לפאס בשנת 1882, גם יהודים בעלי חסות חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מן המללאח.

בידיעות שפורסמו בשנים – 1884 – 1885 נאמר שבמשך שנים הורשו בעלי תעודות חסות לנעול נעליים והשינוי חל בעקבות מעשה זה " מוסלמים בפאס שאלו את אחיו של הסולטאן מדוע הולכים בעלי חסות יהודים בנעליהם. תשובתו הייתה שלהם הדבר מותר. אבל הוזיר הראשי, הידוע בשנאתו ליהודים הורה שכל יהודי ללא הבדל במעמדו שיעיז לנעול נעליים בעיר המוסלמית – רגליו יכרתו. יהודי בעל חסות אמריקאית ושלושה מאלג'יריה יוסף המון, אברהם בן דוד ויוסף כהן בעלי אזרחות צרפתית, שהפרו פקודה זו, הותקפו על ידי חיילים שאיימו לפתוח עליהם באש אם לא יאותו לבצע את הפקודה.

לאחר בירור, התבקש האמריקאי לסלוח לחיילים, והשלושה פנו לשגריר צרפת. בפגישה עם הוזיר לענייני חוץ טען הלז שחליצת נעליים היא ביטוי של כבוד בדומה להורדת כובע על ידי האירופים. ולכן אם יהודים אלה רוצים לנעול נעליים, עליהם ללבוש בגדים אירופים.  שגריר צרפת דחה זאת וטען שיהודים אלג'ירים הם אזרחי צרפת, ולא חלות עליהם כל הגבלות. הוזיר ביקש דחייה של שבועיים לשיקול נוסף. בתום שבועיים באו לבית השגריר בטנג'יר הוזיר הראשי, הוזיר לענייני חוץ מלווים על ידי שני פקידי החצר, והתנצלו על העלבון כלפי אזרחים צרפתים.

הסולטאן חסן גינה את התנהגות פקידיו, וציווה על פיצוי כספי לנפגעים. אבל היו אחרים שהמזל לא האיר להם פנים. לפי ידיעות משנת 1884 יהודי בעל חסות של פורטוגל שהתעלם מהפקודה שעליו לחלוץ נעליו, נרגם וכמעט מת מפצעיו. יהודי אחר נתפש על ידי וזיר והולקה. שני יהודים בעלי חסות צרפתית שלא חלצו נעליהם, הוכו בבטנם לעיני כל.

ההמונים לא הבחינו בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי תעודות חסות. גם הממשל לא היה מאושר מהעובדה שיהודים בעלי רכוש רוכשים תעודות חסות פיקטיביות, ומדי פעם התנכלו להם. תקרית כזו אירעה ב – 9 באוגוסט 1888. משה טולדאנו ומ.בן נאיים שני סוחרים נכבדים בפאס יצאו מהמללאח לחנויותיהם שמחוץ למללאח. כיון שלא חלצו נעליהם הותקפו על ידי ההמונים. חייהם היו בסכנה, וניצלו הודות להתערבותו של הסוכן הקונסולרי של צרפת שהזהיר את התוקפים שייענשו. הם ענו שפועלים בהוראת הקאדי. המושל אסר כמה מהתוקפים לאחר זמן קצר.

בפגישת הרבנים הראשיים של פאס ב – 9 באוגוסט 1900 עם המשנה לסולטאן עבד אלעזיז הרביעי, התלונן האחרון שהיהודים וביחוד בעלי החסות אינם מתייחסים בכבוד כלפי המוסלמים. ואינם מכבדים את הנוהג הישן של חליצת נעליים באיזור המוסלמי של פאס. לדבריו, שם הם לא רק רוכבים אלא לעתים יורים שלא לצורך. הם הוזהרו שאם מצב זה יימשך, ידווח לסולטאן. הרב הראשי ענה שאולי היו מספר מקרים של שימוש בנשק על ידי יהודים זרים, שהתנהגו לא כשורה, אבל היהודים בפאס בדרך כלל ממושמעים ומכבדים את המוסלמים ומוסדותיהם. הדבר הוכח על ידי הרבנים וגם מוסלמים אישרו זאת.. נוכח הצהרה זו לא הוגשה תלונה לסולטאן.

התנכלויות ליהודים בשנים 1879 – 1885.

בשנת 1879 שררה מתיחות בפאס שנגרמה על ידי קנאים מוסלמים. ב – 14 בפברואר אותה שנה הודיע דרומונד האי כי לדבריהם של מנהיגי היהודים בפאס צפויה התפרצות בכל רגע נגד היהודים בגלל החסות שהיהודים נהנים ממנה, כי לדברי המוסלמים, היהודים בעלי החסות מתנהגים בצורה מחוצפת.  במהלך שנץ 1880 התרבו ידיעות דומות על מכות ורציחות, שעל פרטיהן מסרו האגודות היהודיות באירופה לועידת מדריד, כדי לבסס את תביעתם לקבל חסות זרה, לבל יהיו טרף לשרירות המוסלמים. נמסר על רציחת יהודים מפאס בדרכים בסביבות העיר.

במאמר שפורסם בג'ווואיש כרוניקל ב – 5 בנובמבר 1880 נאמר לפי דיווח שנמסר לממשלת צרפת, יהודי הולקה לאחרונה בפאס לפי פקודתו של וזיר, וקאדי ציוה לצלוב יהודי באשמת לקיחת ריבית גבוהה. ממשלת צרפת קיבלה הבטחה שהקאדי המתנכל ליהודים יפוטר, אבל ההבטחה לא קוימה.  פ. מתיוס קונסול ארצות הברית בטנג'יר פנה בשנת 1881 לסולטאן ותבע שהמושלים יתנהגו בהתאם להחלטות שהתקבלו בועידת מדריד. בשנים שלאחר הועידה סבלו יהודי פאס מאיומים, מגזירות ומהתנכלויות פיזיות. לפי ידיעות שהגיעו מפאס ב – 12 ביוני 1885 ההתנכלויות ביהודים גברו כי המוסלמים הגיעו למסקנה שיהודי אירופה הזניחו את אחיהם.

האגודות היהודיות נקראו להגביר את הלחץ על ממשלותיהן כדי לשפר את מצב היהודים. ואמנם בדו"ח על האספה החודשית של ועד שליחי הקהילות שפורסם ב – 6 בנובמבר 1885 נאמר שיהודים  נרדפים בפאס, כמו גם בערים אחרות במרוקו. להלן נפרט כמה מהאירועים במהלך שנים אלה.

יהודי פאס 1900-1873 על פי תעודות חדשות-אליעזר בשן

אילוץ לשרת בצבא 1884.

לפי "תנאי עומר " אין יהודים רשאים לשאת נשק, ואינם משרתים בצבא. השלטונות חייבים להגן עליהם תמורת תשלום מס הגולגולת. לפי ידיעה מטנג'יר ב – 31 באוקטובר 1884, מתכוון הסולטאן לדרוש מיהודים לספק לו מכסת אנשים לשירות צבאי.

ברור שיהודי לא ישרת בצבא בו התנאים קשים. המזון דל, השכר נמוך, והם יהיו נתונים להתעללות על ידי החיילים המוסלמים. יהודים יעדיפו לשלם כדי להשתחרר. זו אפוא סחטנות להגדלת קופת הסולטאן. הכתב שמסר את הידיעה לג'וויש כרוניקל משער שאולי זו עצת אירופים המעוניינים שיהודים יקנו תעודות חסות וכן ישוחררו מהשירות. ומי שאין בידו אמצעים לכך, יתאסלם, הכתב מספר שפגש חייל שדיבר ספרדית עילגת והתברר שהוא יהודי מפולין שברח מהפוגרומים ברוסיה, הגיע למרוקו, התגייס והתאסלם.

 כשלושה שבועות לאחר מכן נמסר ששלושת בניו של היהודי העשיר ביותר בפאס המשרת את הסולטאן, נדרשו לשרת בצבא. מההמשך מתברר שגזירה זו קשורה בחסות.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו במרס 1885, איים הוזיר הראשי שונא ישראל, על יהודי פאס שאם ימשיכו ליהנות מהפריבילגיות שתעודות החסות מקנות להם הם צפויים לייסורים. ביצע כמה מאיומיו מיד : שלושה בנים של יהודים עשירים בשירות הסולטאן נשלחו לשרת עם חיילים מן השורה, במטרה לסחוט דמי שחרור מהשירות. נוסף לכך אסר על יהודי פאס לנעול נעליים ברחובות.

הגבלות נוספות 1884.

היו הוראות נוספות שפגעו בשכבות שונות. מושל פאס הוציא הוראה שנוטריונים לא יכתבו מסמכים כלשהם חטובת היהודים, ולא יקבלו עדויות לטובתם. פרט המעוגן ב "תנאי עומר", וניתן היה לחיות עם הגבלה זו. אבל היו הגבלות נוספות. מטנג'יר נכתב ללונדון ב – 12 בנובמבר 1884 כי יהודי פאס מאוימים להתנכלויות שצפויות להתבצע באחד הימים, אלא אם כן יימנעו על ידי פעולה נמרצת. בסוף שנת 1884 פורסם שבפקודת הוזיר באו חיילים לקחת מספר יהודים לאורוות של הסולטאן כדי שיפנו נבלות. הכתב מפאס העיר שממלאכה בזויה זו שבעבר הייתה אחד מסימני ההשפלה, אמורה הייתה להיפסק לפי ט'אהיר שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למונטיפיורי בשנת 1864. ובדומה לה ניתן על ידי הסולטאן חסן ליהודי העיר דמנאת. מלאכה זו בוצעה בוודאי על ידי בני המעמד הנמוך. גם בני המעמד הגבוה שלא יצאו נקיים מהגזירות. יהודים בעלי נכסי דלא ניידי מחוץ למללאח נדרשו על ידי הוזיר למסור תעודות הבעלות, לאחר שהוחזרו גילו להפתעתם שחוקיות הבעלות שלהם נשללה.

האשמת מלווים יהודים שנת 1885.

לפי ידיעות שפורסמו החל ב – 6 במרס שנת 1885 נאשמו יהודים בפאס בלקיחת ריבית מופרזת מנוכרים, וגרימת מאסר ללווים המפגרים בהחזרת ההלוואות. להאשמה זו הצטרף ה " טיימס " הלונדוני. הג'וויש כרוניקל דחה האשמות אלה וטען :

  • רוב המלווים בפאס היוו מוסלמים ונוצרים. נוצרי אחד הלווה בריבית של 135 אחוז.
  • מאורים עשירים המלווים, משעבדים את הרכוש הקרקעי של הלווים, דבר שהמלווים היהודים אינם עושים

מכות בעת תשלום מסים.

יהודים בפאס שאלו את הוזיר בשנה זו, כיצד עליהם לשלם מסיהם, ולמי למוסרם. תשובתו כי יש לשלם בצורה המסורתית כדלהלן : על נציגי הקהילה המביאים את הכסף להופיע כשהם יחפים, וללא כיסוי ראש. ידם הימנית בה הכסף, פשוטה. פקיד הממשל מקבל את הכסף ביד אחת וביד השניה מכה על ראשו של היהודי. השפלה זו הייתה נהוגה גם בעבר, כפי שפורסם ב – 17 באפריל 1885. יצויין כי הדבר מנוגד למסורת קדומה האוסרת הכאה בעת תשלום המס ופגיעה בגופם של הד'ימים, כפי שנכתבה על ידי אבו יוסוף יעקוּב אבן איברהים בבגדאד 731 – 798ב "כתאב אלח"ראג'.

מרדכי בן עטר הולקה על ידי המוחתסב ( המפקח על השווקים וממונה גם על ביצוע ("תנאי עומר") בפאס, כי סירב למכור בשר ששמר כנראה לעצמו, לפי ידיעה שפורסמה בכ"ח שבט תרמ"ה הוכה יהודי על ידי המושל של פאס מכות אכזריות. בט"ו באייר אותה שנה נמסר שהחיילים החונים בבית הקברות העתיק של היהודים וסמוך למללאח התקוממו, כי לא קיבלו את שכרם, והתנפלו על המללאח. כשנודע הדבר לסולטאן עצר אותם.

רציחות שבנים 1884 – 1885.

יהודים בפאס וכאלה שיצאו מהעיר לסביבתה הותקפו, נשדדו והיו מהם שנרצחו כדי להעלים זימן כלשהו לשוד. בינואר 1884 נרצחו ראובן עזריאל ומימון תורג'מאן שנשאו אתם סכום גדול של כסף. הרוצחים לא נענשו. בספטמבר אותה שנה נרצח ליד אחד משערי פאס יהודי בן 80 ורכושו נשדד. יהודים עשו מאמצים כדי להביא לקבר ישראל כל הרוג. מכלוף שלוש נרצח באוקטובר 1884 במרחק שעתיים הליכה מפאס. בנו שילם 450 דולר למושל כדי שיגלה את הגופה שהוסתרה.

לפי ידיעה שנשלחה מטנג'יר ללונדון ב–25 בנובמבר 1884, נרצח בכפר בסביבת פאס סוחר יהודי. גופתו התגלתה, אבל המעורבים לא נאסרו כי לא יכלו להוכיח על ידי עדים מוסלמים שהרצח בוצע באותו מקום בו נמצאה הגופה. לפי ידיעה שנשלחה מטנג'יר ב–16 בפברואר 1885 הותקף יהודי בעל אזרחות צרפתית על ידי חיילים בפאס. ביוני אותה שנה נרצח חלפן יהודי ברובע המוסלמי בעיר וכספו נשדד. הקהילה הודיעה על האירוע למושל. ביולי נרצחו שלמה אביקסיס בן 25 ואחיו רפאל בן 30 בעת שהתארחו ללילה אצל מוסלם. שניהם השאירו אלמנות ויתומים. ב – 10 באוגוסט נרצחו בדרך בשובם ממכנאס לפאס לוי בן קסוס בן 60 וחתנו בן בנידאר בן 30. גופתו של יונה בן נאיים בן 20 נמצאה בינואר 1886 במרחק של יום הליכה מפאס, ואיש מהרוצחים לא נאסר.

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.פאס העיר-אליעזר בשן

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.

סוחר אמיד בעל חסותה של צרפת, בשם שלום אטיאס, נשדד ונרצח ב – 25 ביוני 1885 קרוב לפאס. ידיעה על כך נמסרה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים. לאחר כשבוע דיווחו על כך הסוכן הקונסולרי של צרפת בפאס לשגרירו בטנג'יר, והכתב של ג'ואייש כרוניקל הודיע על כך מטנג'יר ב – 13 ביולי ופורסמה ב – 24 בו. האגודות היהודיות הנ"ל פנו לסולטאן בקשר לרצח זה ופרטים על רציחות קודמות במקומות שונים במרוקו. אשר לרצח אטיאס, ענה הוזיר שהמושל של פאס אסר מספר חשודים, ופיצויים על הרכוש שנשדד ישולמו. המכתב מסיים בעצה שעל היהודים ללכת רק בדרכים בטוחות ובשיירות, ולא ללכת בין שבטי הבֶרבֶרים.

לאחר ששגריר צרפת מר פרו קיבל מדרומונד האי את רשימת הנרצחים היהודים ליד פאס, העיר שאחד מהם בשם שלום אטיאס, הוא יהודי נכבד בעל חסותה של צרפת, וידוע בתור מלווה בריבית למאורים. פרטים אלה תוארו על ידי דרומונד האי במכתבו לשר החוץ ב – 14 בדצמבר 1885 :

" אטיאס יצא לכפר לא רחוק מפאס, בו גר מאורי שלא החזיר לו את ההלוואה. אטיאס ניסה להשתלט על כל יבול התבואה, במקום הכסף שלא שולם. הכפרי טען שיש לו משפחה גדולה, ואם כל היבול יוחרם ישאר חסר כל, אבל היהודי עמד בתקיפות על שעתו. כתגובה תפשוהו הכפריים והשליכוהו לנהר בו טבע.

שגריר צרפת סיפר לחברו הבריטי כי בזמן ביקורו בפאס כתבו לו יהודים נכבדים המאשימים את אחיהם בעלי חסות זרה, שנצלו את מעמדם כדי לסחוט כסף באופן בלתי צודק ממוסלמים, והביעו חששם מפני מעשי נקם של מוסלמים כלפי כל יהודי פאס. הוא שולח לממשלתו מכתב זה בצירוף בקשה שיועבר לכל ישראל חברים.

הפעילות הדיפלומטית.

על אירועים אלה הייתה התכתבות בין אגודת אחים וועד שליחי הקהילות בלונדון ובין שר החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו. והפרטים הם כדלקמן :

ב – 20 באוקטובר 1885 פנו י. גולדסמיט, סגן נשיא  "אגודת אחים " וארתור כהן נשיא ועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי בקשר לפגיעות ביהודי פאס. שר החוץ ענה להם ב – 14 בנובמבר, כי השגריר בטנג'יר התבקש לנקוט בצעדים המתאימים כדי למנוע רדיפת יהודים בפאס, אם אמנם הפרטים עליהם נכונים. ממכתב זה עולה החשד כי היהודים מפריזים, ואינם אמינים. כפי שראינו בפרקים הקודמים היו גרסות שונות לאירועים, לכן אין שפלא ששר החוץ התייחס בחשדנות לגבי אמיתות הדיווחים. שר החוץ העביר בו ביום העתק מכתבם של היהודים מלונדיון לדרומונד האי, בצירוף בקשה שתיערך חקירה לאימות הדיווחים. השגריר המנוסה עשה כאשר צווה, ולאחר חודש דיווח לשר החוץ, ואלה עיקרי הדברים :

לדעתו, רצוי שהטיפול במעשי הרצח בסביבות פאס ייעשה בשיתוף פעולה עם נציגי צרפת ואיטליה, ולפנות לסולטאן יחד עם נציגים אלה. הוא העביר להם את המכתב שקיבל מהוזיר וכן את זה של שר החוץ.

לפי דיווח של דרומונד האי לשר החוץ ב-14 בדצמבר 1885 נרצחו במשך השנה בסביבות פאס שמונה יהודים. היו גרסאות בדבר מספר היהודים שנרצחו. ראשי קהילת פאס פנו לסולטאן בבקשה שרוצחי שבעת היהודים בשנה החולפת יובאו למשפט. הסולטאם היפנה את המכתב לוזיר הראשי וזה הודיע להם כי על חמישה מהנרצחים לא ידוע לו ומבקש להעביר אליו פרטים בנדון. אחד הנרצחים היה בעל חסותה של צרפת ולדרישת הנציגות שלה, הרוצח כבר נתבע לדין.

שמועת שווא על הריגת מוסלם על ידי יהודי שנת 1886.

במאי 1886 נשקפה סכנת שחיטה של יהודי פאס על ידי ההמון, בגלל שמועת שווא על מוסלם שנהרג כביכול על ידי יהודי. המעשה מסופר בגרסאות שונות על ידי מקורות יהודים וזרים. לפי מקור עברי החלה התקרית בי"ח אייר תרמ"ו. שלושה יהודים יצאו מהמללאח, ואחד מהם רצה לעבור דרך אחד משערי העיר. השומר מנע ממנו לעבור בו. היהודי הגיב בתקיפות ומהתגרה נפצע השומר המוסלמי בשבר זכוכית. המוסלמים בסביבה הפיצו שמועה ששלושה יהודים הרגו מוסלמי שהוא שריף ( מצאצאי הנביא ).

המונים התקהלו ורצו להיכנס למללאח לעשות שפטים ביהודים. שער המללאח נסגר, ושוטרים הוצבו לידו כדי למנוע מפורעים להיכנס. אחיו של הסולטאן חילץ את שלושת היהודים שהיו מחוץ למללאח והביאם לביתם. בדרך נרגמו על ידי המונים, ואחדים נפצעו. היהודים שהיו מעורבים בתקרית נאסרו עד שהסולטאן יחרוץ דינם. הסולטאן ציווה להביאם למראכש. בעקבות פנייתם של יהודים החליט הסולטאן לשחררם בתנאי שהשומר הפצוע יסלח להם, והם לא יגורו בפאס. לאחר שמונה ימים כשנרגעו הרוחות הביאו משלחות של הקהילה מתנות לממונים על השכונות. " אגודת אחים " שלחה מכתבי תודה למושל פאס, לאחיו של הסולטאן ולאישים מוסלמים אחרים. האירוע הגיע לידיעתן של כל ישראל חברים, " אגודת אחים" והנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, וזכתה לכיסוי בעיתונים.

ב-5 ביוני פורסמה ידיעה ב Times of Morocco בלשון זו : היות ובפאס נמצאים מעט נוצרים, העוינות של המוסלמים מופנית נגד היהודים. ואחת התוצאות הוא האירוע הבא : לאחר שמאורי נפצע בריב עם יהודי, הופצה שמועה שהמאורי נהרג על ידי היהודי. המונים עלו על המללאח, כדי לשדוד אותו, מספר יהודים נפצעו. כדי למנוע שחיטה המונית הוצבו שומרים להגנת המללאח.

למחאr האירוע, 24 במאי, נשלח מברק מטנג'יר למערכת ג'וואיש כרוניקל בלנודון שפירסם פרטים על הפרשה החל ב-4 ביוני 1886, עד 11 בפברואר 1887. התיאור שונה בכמה פרטים מהמתואר לעיל. השומר ניסה לדקור את היהודי, שתפש את החרב מידו וחתך את ידו של השומר, שנלקח לבית המושל. היהודי קיבל מלקות ונאסר, ללא חקירה. מכתבו של הסולטאן שנקרא במסגדים התפרש כקריאת ג'יהאד. אלפים הלכו למללאח וצעקו שהסולטאן ציווה על ג'יהאד ועליהם לנקום. הפחה שלח את סגנו בראש 40 חיילים לשמור על המללאח, אבל לא השתלט על ההמונים שהשליכו אבנים. מפקד צבאי שעמד בשערי המללאח ומנע כניסת המונים משולהבים והציב 200 חיילים למשמר. 16 יהודים ו-22 מוסלמים נפצעו. יהודים שהיו מחוץ למללאח חיפשו מקלט בקברו של המקודש מולאי אידריס, והממונה על המקום עמד בין היהודים ובין התוקפים שנסוגו. לשמירת ביטחונם נקראו היהודים שהיו מחוץ למללאח לחזור, אחד מהם נורה ונפצע. לפי ידיעה מ-4 באוגוסט 1886 נדרשו מנהיגי קהילת פאס להצהיר שאין להם כל תלונה בקשר למהומות שאירעו, הרבנים סירבו והתוצאה ששלושת היהודים המעורבים נאסרו ונכבלו עד ששילמו שמונים דולר. הם נאלצו ללכת עד מראכש כשהם כבולים. וכפי שפורסם ב-3 בדצמבר 1886 שוחררו בפקודת הסולטאן. גופים יהודיים מקומיים ואלה שבחו"ל שלחו מכתבי תודה בצירוף מתנות לאישי הממשל שסייעו להצלת היהודים בפאס.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 200 מנויים נוספים
פברואר 2023
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728  

רשימת הנושאים באתר