חליצת נעליים ברוע המוסלמי – אליעזר בשן

ש. בן עוליל שביקר בפאס לקראת פתיחת בית ספר של כל ישראל חברים דיווח בשנת 1882 על מצבם של יהודי העיר. בין ההגבלות שמנה, התרשם לרעה ביותר מן החובה לחלוץ נעליים, כי החורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחולות לוהטים. דומה שהדבר לא יושם תמיד בעקביות, ולפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

לפי עדות שנמסרה לאספה החודשית לאגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי ממרוקו שבא ללונדון, מאלצים ההמונים את היהודים לחלוץ נעליהם. חליצת נעליים גרמה לא רק לאי נעימות ולסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. לפי ידיעה שפורסמה ב – 27 במרס שנת 1885, יהודי פאס שמחט חדרה לרגלו היחפה סבל מדלקת עד שנפטר.

ב – 3 בספטמבר 1888 נשלח על ידי שתי האגודות היהודיות בלונדון לשר החוץ מסמך הכולל 27 סעיפי הפליות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף שהשלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. המושלמים משתעשעים בכך שמשליכים בדרך בה עובר היהודי היחף שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או חורכים את עור רגליו. בתגובה של ויליאם קירבי גרין שגריר הבריטי שהחליף את דרומונד האי, נאמר שהדבר חל רק בערים הפנימיות וגם בהן אינה תופעת קבע. דבריו מתאשרים גם ממקורות אחרים. ב. מיקין אנגלי שחי במרוקו והיה בקי במתרחש בארץ זו ופירסם כמה ספרים עליה, כתב בשנת 1891 שבערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. גזירה זו הייתה נתונה להחלטתו של המושל המקומי, והופעלו גם לחצים של הקנאים המוסלמים שבפאס היו גורם דומיננטי.  לפי ידיעה מאוגוסט 1900 התחדשה בפאס הגזירה בדבר חליצת נעליים. דומה שבפאס בניגוד לערים פנימיות אחרות במרוקו בוצע הדבר באופן יותר עקבי.

בדו"ח של אדם שנשלח מארצות הברית בתחילת המאה העשרים כדי לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו נאמר, שגזירה זו מחייבת את יהודי פאס בהיותה עיר קדושה ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות הדבר כבר בוטל.

אין הדברים מדויקים לגבי ערים אחרות, כי לפי מידע מוסמך מהעשור הראשון והשני עד שנת 1912 היא הייתה קיימת גם בערים פנימיות כמו מכנאס, ואזאן ומראכש, נוסף לפאס.

הערת המחבר : מנהג או חובת חליצת העליים בעולם האסלאם

אברהם עמאר בכד אדר א, תרס״ח (26 בפברואר 1908) לכי״ח, שטרם פורסם הוא כותב ״כי גזרו עלינו ללכת יחף״: ארכיון כי״וז, 5411/3 ,Maroc IV, C, II, Tanger פנייה דומה ממנהיגי קהילת ואזאן ב-28 ביוני 1908: Laskier (1981), p. XVI. ב-1912: 481 .Neumann, p. בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, הוא כתב: ״גזרת חק היתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו״ בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.

חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו. גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלק נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי״ח ב-30 בינואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ״ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלק נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לביתו חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם. הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם התיר הנ״ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה. הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי יהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו