פגיעות בחיי הדת יהודי מר.-א.ב.ן


פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו-אליעזר בשן

סיכום התאסלמות בין המאות ה – 12 עד ה – 18%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%94%d7%93%d7%aa

בת יאור סיכמה כי יהודים ברברים מהרי האטלס ומשפחות מוסלמיות בפאס הם יוצאי חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם בשנים 1165, 1275, 1465, 1710 ו 1790 – 1792

פרק י: התאסלמות במאות ד,-20-19

מתאסלמים מועטים

אדם שהפליג מניו יורק בתחילת המאה ה-19 למוגדור, והספינה בה הפליג נטרפה והוא ניצל, כתב כי רק לעתים רחוקות מתאסלמים יהודים ונוצרים.(300 .Paddock,l818, p)

התאסלמות בגלל לחץ מסים

אמריקאי יליד 1777 שהפליג בספינה שנטרפה בחוף מרוקו באוגוסט 1815, נפל בשבי ונקנה על ידי ערבי. הוא כתב ביומנו כי יהודים במוגדור התאסלמו בגלל לחץ מסים ומלקות.

(Riley, 1817, p. 442).

התנאים לקבלת אדם לאסלאם

אנגלי שחי בין השנים 1791- 1858 וביקר במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 כתב, כי כאשר נוצרי מתאסלם הוא מובא בפני קאדי, מתחייב לא לשתות יין, לא לאכול חזיר ולתת אחוז מסוים מרכושו לצדקה [בערבית 'זכאת'], להתפלל חמש פעמים ביום ולהאמין באל אחד ובשלוחו הנביא מוחמד. הוא מתקבל ללא טקס מיוחד והופך למוסלם .

קולונל בריטי שביקר במרוקו ב-1814 כתב כי נוצרים מתאסלמים לעתים קרובות. בניגוד להם, היהודים הדבקים בדתם למרות כל המצוקות, אינם מתאסלמים. והמוסלמים מעונינים באסלומם של יהודים. לדבריו:   It is probable, however, Mohommedism would not permit to be polluted by the introduction of a Jew convert (296.Keatinge, 1816, p) לעצמ

סביר, כי האסלאם לא ירשה לעצמו  להתלכלך על ידי מתאסלם יהודי – דבריו אמנם מחמיאים ליהודים, אבל המציאות הייתה כי המאה ה-19 כמו בדורות הקודמים, יהודים התאסלמו, אם כי לא במספרים גדולים.

היהודים שגרו בעיר סלא הועברו בפקודת הסולטאן סלימאן (  1822-1793) למלאח ב-1807, ושנה אחר כך מרבאט. ומי שסירב לעבור- התאסלם. המטרה למגורים במלאח- כפי שכתבו היסטוריונים- כדי לשמור עליהם.

המלאח נמצא בפנה הנדחת של העיר. רופא בשם R. Kerr  ששהה במרוקו במשך שבע שנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשליחות מיסיונרית רפואית כתב, כי ברבאט התאסלמו יהודים רבים כדי להימנע מרדיפות, וכי מצויות משפחות מוסלמיות טובות בעלי שמות יהודיים.

התרת הנישואין של אשה עם מומר כדי שתוכל להינשא עם יהודי

ר׳ פתחיה בירדוגו (1820-1764 ) דן במעשה זה: "ד׳ יהודים שהיו הולכים בדרך לשוב אל ארצם. ויהי הם בדרך במלון בכפר אחד, הכירו במומר אחד מעירם שהיה מתגורר בכפר ההוא ויאמרו איש אל אחיו עת לעשות לה' חזק ונתחזק אולי תעלה ארוכה לאשתו להתירה מכבלי עגונה וכן עשו. בהמשך מסופר ששכנועהו 'ברצי כסף' עד שניאות לגרש את אשתו על ידי ראובן,אחד| מארבעת האנשים ('נפת צופים', אהע״ז סי' קב).

אשה רוצה להתגרש מבעלה שהתאסלם

בן משפחתו של החכם הנ״ל, רבי מימון בירדוגו ( 1824-1767) דן עם נציגי אשתו של אליהו הרוצה להתגרש ותובעת כתובתה,'וראינו שטענתה נכונה מכמה פנים א' מצד שהמיר'. מההמשך מתברר שנשא שתי נשים ׳שלא כדין ושלא כשורה'. החכם עם בית דינו הגיעו למסקנה שהוא חייב גם בתוספת כתובה (ילב מבין, אהע״ז, סי פו).

קבלת גט של מומר

רבי יעקב בירדוגו ממכנאס ( 1843-1783) כתב אגרת לחכמי פאס בקשר לשטר הרשאה לשליח הולכת  הגט של המומר אברהם אזראד, ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט.לדבריו, כותביהם אינם בקיאים בטיב גיטין ('שופריה דיעקב', אהע״ז, סי' מד).

לפי מידע מהשנים 1837-1836 יהודים בשם כהן שהתאסלמו, שינו שמם – KOHOU

בר אשר, 'בת קולי, תשנ״א, עמי 78 כותב כי יהודים הועברו משבעה ישובים למלאח. יש מסורת הרקע לפקודה להעברת יהודים ברבאט למלאח, הוא שמוסלמית התאהבה בצעיר יהודי, לכן הסולטאן שיבנה מלאה להפרדת היהודים מהמוסלמים. בסלא הואשמו יהודים ששברו בקבוק יין בחזית של מסגד. דומה לעלילה כי בפאס הוקם המלאה, בעקבות העובדה שיהודים שפכו יין במנורות ה­שמן של מסגד.

מומר סירב לגרש את אשתו עד שתמחול לו את דמי הכתובה

רבי יוסף בירדוגו ( 1854-1802) דן ביהודי שהמיר ולא רצה לגרש, כי אם כשתמחול לו אשתו בכתובה.

החכם פסק שגם אם האשה מחלה על כתובתה, המחילה בטלה. בהמשך כתב החכם כי אם יהודי המיר " מן הדין כופין אותו לגרש "  והוא אינו רשאי להתנות שום תנאים, והאשה רשאית 'ליפרע בכתובה עיקר ותוספת מאשר תמצא מנכסי המומר' (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי, קיט).

גירושה של אשה שהמירה – חכם ממכנאס דן על מקרה בו " נשתמדה אשתו " ורצה לגרשה, 'יכול לזכות לה גט על ידי שליח שלא מדעתה [כלומר ללא הסכמתה] דזכות הוא לה' (מימון בירדוגו, 1767 – 1824, 'לב מבין', אהע״ז, סי' קמט).

יהודי שהתאסלם עזב את אשתו והלך לעיר אחרת

זוג שגר במכנאס והבעל התרחק מביתו, השאיר את אשתו גלמודה ועגונה. לאחר זמן התברר שהוא המיר ונמצא בעיר ואזאן [בצפון מערבה של מרוקו], חכמים רצו שיגרשה כדי שתוכל להתחתן עם יהודי.

ושם נמצאו אנשי חסד בעיר וואזאן, ששם היה המומר הנזכר כעת, ויש להם שייכות עם האשה הנזכרת וקרוביה, והשתדלו בכל עוז להתיר האשה מכבלי העיגון ופייסו למומר הנזכר ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו הנזכרת וליתנו ביד שליח הולכה.. וליתנו ביד האשה',

על פסק הדין חתום ר' מימון בירדוגו, ואושר על ידי ר' יעקב בן יקותיאל בירדוגו(ילב מבין׳, אהע״ז, קנב)•

חזקה של מומר ממשיכה מעת היותו יהודי

ר' יוסף בירדוגו הנ״ל כתב : 'חזקה מרבותינו שהמומר אם זכה ביהדותו באיזה חזקה בין בעצמו בין ממורישיו- מה שזכה זכה. אמנם בגיותו אם מכר איזה קרקע לגוים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה אכן לא אליו תהיה אלא לקרובין הראויים ליורשו' (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ קלא).

ר' אברהם אנקאווא (1891-1807) דן במעשה הבא: שמעון משכן בית לראובן ואחר כך המיר אחד מיורשי שמעון והלך ועשה ראיה [רישום] בערכאותיהם שהבית ההוא ידוע לאביו. והלך המומר ומכרו לגוי אחד וכתבו לו בית הדין לראובן שתשאר המשכונה זקופה לו על החזקה של הבית, זז חזקת כל החלק שיש לאותו מומר כשאר בתי החצר, ושאין אדם רשאי לבא בגבולו לא לקנות מהגוי ולא לשכור ממנו. והלך לוי וקנה הבית מהגוי שקנה מהמומר בן שמעון. מה יהיה דין ראובן עם לוי הקונה ('כרם חמר', ח״א, סי' קמא).

אם יהודי זכה בחזקה, גם אם התאסלם- החזקה נשארת בידו ובידי צאצאיו

קבלנו מרבותינו שהמומר אם כבר זכה ביהדותו באיזה קרקע בין מצד עצמו בין מצד מורישיו, מה שזכה זכה. ואם אחר כך בגיותו מכר אותו קרקע לגוי או למומר כמותו, תשאר בו חזקה לקרוביו הראוים ליורשו. ואם מכרה לישראל, כל כחו קנוי לישראל הקונה. וכן אם זכה ביהדותו באיזה חזקה מצד עצמו או מצד מורישיו, מה שזכה זכה, ואם אחר כך מכרה לישראל כמו כן קנוי כנזכר. ואם מכרה לגוי, ישאר חזקה, דחזקה לקרוביו דומיא דישראל המוכר חזקה לגוי. שלא עשו חז״ל חזקה למומר. ואם יש בעלי חוב המומר, והם ישראלים ־ הם קודמים ליורשים (׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קצב).

ר' שמואל עמאר דן בהיותו במכנאס באליהו בן מאמאן בעל בתו של המומר. שהמושל לקח קרקעות של המומר ומכרם לבני ברית בעיר תאזה. החכם כותב בהמשך, שהלכה רווחת שהמוכר קרקעו למלך או שלקחו המלך בחובו- אין לדון דין חזקה(ידבר שמואל; חו״ם, סי׳ יא). וכן בסי' מב דן בנושא זה, אבל הוסיף כי'בזמנינו זה מימות עבד רחמאן(1859-1822) ועד עתה נראה שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גויים במכר הקרקעות', בהמשך הסביר החכם כי הסיבה'שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים… לכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה, הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפילו בסתר׳(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו -אליעזר בשן

1847-איום בהתאסלמות של הבעל כדי שאשתו תוותר על דמי כתובתהפגיעות בחיי הדת

לפי פסק דין שניתן על ידי חכמי העיר צפרו בשנת תר״ז(1847) ניתן ללמוד על מעשה זה: יהודי בשם שאול בן אברהם התגרש מאשתו. לאחר מכן נשא אשה אחרת אבל לא חי עמה בשלום ורצה לגרשה. ואמר למקורבי אשתו שאם יתרצו על דמי כתובתה לפי רצונו הרי טוב, ואם לאו־ ייצא לחוץ ידבר להמיר טוב ברע [יתאסלם] או יניחה וילך לארץ אחרת'. הובאו אנשים נכבדים כדי לשכנעו לוותר על איומו יעד שכתב לאשתו הנזכרת דבר הכורת בינו לבינה בגופן שלהם מחשש המרה'.

אבל האיש חזר לקלקולו ואביה החכם מסר מודעה בעד בתו כי כל ויתור או פשרה שיעשה על כתובת בתו הוא מן השפה ולחוץ כי הוא מפני האונס… ובפרט שכל היום עוסק במסכת תמורה להמיר טוב ברע, ולעת הכושר ישיב ידו עליו', כלומר ידרוש את המגיע לה. לבסוף הושגה פשרה בבית הדין על גובה הכתובה שישלם בתשלומים. חתומים החכמים עמור אביטבול ורפאל חותא (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 97).

יבם המיר לפני נישואי אחיו

ר' יוסף אלמאליח דן במעשה בו: 'היבמה שנפלה לפני היבם מומר שהמיר קודם נישואיה לאחיו, והמומר היה מוכה שחין ונתפכו רגליו ונעקמו עד שאינו ראוי למנעל [לשם חליצה] והלך למקום אחר ונשתקע שמו, ולא נודע זכרו שרצו חכמי מראקי״ס [מראכש] להתירה לשוק בלא חליצה ויבום',

לדעת חכמי מראכש רצוי לה להינשא שוב, כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה, בהתחשב בכך שהיבם המיר והרחיק נדוד. שאלו את דעתו של ר' יוסף בן עיוש. אבל החכם לא הסכים לדעתם, ואין בעובדה שהוא מוכה שחין ורגליו עקומות כדי להפקיע את זיקת היבום, וכי אין להתיר איסור של תורה. ומסקנתו שהיבמה אסור לה להינשא שוב (יתקפו של יוסף׳, חייב, סי׳ מ; א. גימאני, תשס״ה, עמי 55).

מה גורל הנישואין אם השתמד החתן? ר' יהושע מונסונייגו (1892-1826) דן בנושא זה (׳שבולי העזר׳, תשנ״ט, עמי 74, סי׳ י) אב שליח הגט הוא מומר, האם הוא כשר להביא גט לאשת ישראל? תשובתו חיובית, בהסתמכו על חכמים, ביניהם ר' יוסף קארו(׳מנחת-זכרון׳, לוד תשנ״ט, עמי 158).

מומר להכעיס אינו יורש את אביו

ר' שמואל עמאר כתב כי בקיץ תרמ״ו(1886) הובא בפניו פסק דין ממוגדור 'אודות ראובן שהניח ב' בנים אחד מישראל ואחד מומר להכעיס,. וחכם בשם יוסף אבולעפייא זיכה לבן הישראלי בכל הירושה, והחכם אישר את פסק הדין(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ נה).

בקשר לירושת מומר הנדון בתשובה זו, יש להזכיר את'קונטרס המרת דת פוסלת' המצורף לחיבורו של ר' דוד בונאן, 'נשאל דודי, הכרוך עם ספרו של ר' יצחק בונאן, ידי השבי, ליוורנו תרי״ז. ר' שלום אביחצירא כותב: יוכן אשה שהמירה- הבעל יורשה' (ימליץ טובי, בסי׳ צ).

מכות בידי שמים: שנות בצורת ובעקבותיהן רעב ומגפות במאה ה־19

כפי שציינו לגבי המאה ה-18, כך גם במאה ה-19 בימים בהם נעצרו השמים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במזון, היו יהודים שהתאסלמו. עדויות על כך מהמקורות היהודיים והזרים. ב-1800-1799 היתה מגפה, ובשנים 1818-1817 בצורת, ושוב מגפה בשנים 1820-1818.

ר' יוסף משאש כתב שבשנים תקע״ה תקע״ו, ותקע״ז(1815- 1817) היתה עצירת גשמים. במרחשון שנת תקע״ז(סוף 1816) היתה 'עצירה גדולה'- בצורת. על עצירת גשמים בשנת זעק״ת (1817) כתב ר' יוסף בן נאיים, ובאותה שנה מכת ארבה. בשנים 1820-1818 מגפה בטנג'יר. כפי שכתב ר' יעקב בירדוגו בשנת שרפ״ה (1825) 'כילה הרעב את הארץ', לפי תעודה מארכיון משרד החוץ הבריטי בשנים 1826-1824 היה מחסור במזון. בתקפ״ו(1826) 'ובפאס מתו יח מאות'. ובשנת תקצ״ה (1835) היתה 'מגפה גדולה בכל ערי המערב'. לדברי ר' רפאל משה אלבאז. הכוונה כנראה למחלת החולירע שהפילה חללים מוסלמים ויהודים כאחד. אלה היו עלולות לגרום להתאסלמות, באשר רק מוסלמים קיבלו מזון ממחסני הממשל.

מחלות ומגפות אירעו בשנות ה-50-40 של המאה ה-19. לפי מקורות שונים וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בשנים 1868־ 1869 שררה במרוקו בצורת, ובעקבותיה מגפות ומחסור. בעקבות זאת באו פליטים לטנג׳יר, ושגריר ארה״ב במרוקו Mc Math ביקש מממשלתו הקצבה לסיוע לנזקקים (132 .Hall,1971, p) השנים 1876 -1881 היו שחונות, בצורת שכילתה את התבואה והרעב הפילה חללים רבים, ומחירי המזון עלו. הממשל נאלץ ליבא חיטה. נוסף לכך היתה מגפת חולירע.

בשנים 1884-1882 שרר רעב, בעיקר במרכזה ובדרומה של מרוקו. לפי תעודה מדצמבר 1882 בעת בצורת, הופלו היהודים במוגדור לרעה, ולא קיבלו מזון שחולק על ידי הסולטאן (F099/205). בין השנים 1888 -1896 היכתה מגפה את הבקר. בשנת 1899 מגפה של מחלת אבעבועות. שנתיים לאחר מכן מגפת טיפוס.

נוסף לכך היה משבר כלכלי החל ב- 1860 ואילך, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין ספרד למרוקו בתיטואן 1860-1859. צבא ספרד נסוג מתיטואן בתנאי שעל מרוקו לשלם קנס בסך מאה מיליון פרנקים בזהב. חלק מהסכום ניתן כהלואה, וחלק נגבה על ידי ספרד באמצעות מוכסים בערי הנמל במרוקו, שנטלו מחצית מדמי המכס. היתה אינפלציה- ערך הכסף ירד גם בהשוואה לריאל הספרדי. המשבר נמשך עשרות בשנים כולל בתחילת המאה ה-20.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

המתאסלם מבוזהפגיעות בחיי הדת

תייר אנגלי שסייר במרוקו בשנים 1836-1835 כתב על אדם שנולד יהודי ועתה הוא מוסלמי, והוא מבוזה על כך.(136 .Davidson,1939)

בנספח ליומנו נאמר כי באזור  Terjgiertגרים מוסלמים המכונים  Medjehrah ממוצא יהודי שכדי להציל חייהם התאסלמו. הם מצטינים בתכונות אופייניות ליהודים, וכפי שהערבים אומרים, בבתיהם יש ריח יהודי. הם גרים בנפרד מהמוסלמים ואינם מתחתנים אתם. עוסקים בסחר והם הסופרים. אבל אינם ממלאים תפקידים של קאיד [מושל] או אימאם. אינם שומרים על ימי שישי :שבת שלהם. (שם, עמי 165).

1844־ כפי שדווח על ידי המיסיון האנגליקני שפעל במרוקו, התאסלמו בשנה זו שני יהודים ״הודייה אחת בטנגייר. ליהודי קל להתאסלם, ואילו על נוצרי להימול.

התאסלם כי רצה לשאת מוסלמית יפה

ג'ימס ריצרדסון (1851-1806) כותב כי יהודי התאסלם כדי לשאת בחורה מוסלמית יפה. באשר לפי הקוראן, יהודי אינו רשאי לישא מוסלמית, וכדי לשאתה עליו להתאסלם. וכי מצויים יהודים בערים הגדולות שמתאסלמים.

1851 יהודי התאסלם

בעקבות שוד של ספינה בבעלות צרפתית שהביאה חיטה ועלתה על שרטון מול חופי העיר סלא, כתבה ב-19 באוקטובר 1851 אישיות מרוקאית בשם מוחמד אלכאתב, אולי מושל העיר סלא, כי הוא ביקש את מר שמידט הנציג הדיפלומטי של צרפת, שימסור בכתב את תביעתו מהממשל. אבל הוא לא עשה זאת. באשר לשדידתו של היהודי אסוירי, אסרנו את האנשים שהצרפתי אמר שידם היתה במעל, חוץ משניים שמצאו מקלט במקום קדוש. וכדי לפצות את הנציג של צרפת, שמנו כבלים על צוארם של שניים אלה. את החשודים האחרים שהנציג הנ״ל ביקש להלקות, הלקינו ׳400 מלקות כל אחד ביום הראשון, ולמחרת אותו מספר של מלקות. ולמרות זאת הם לא הודו במעשה, חוץ מאחד שהיה יהודי ובשנים האחרונות התאסלם.

 

התאסלם כדי להציל את חייו

הרב מרדכי אבי צרור, יליד 1830 שיצא בשנת 1857למםע יחד עם אחיו לטימבוקטו השוכנת על נהר הניגר דרומית למדבר סהרה, למטרה מסחרית, השאיר אחריו יומן ובו כתב על הרפתקאותיו. הוא כתב כי לאחר שביקש את סיועו של סוחר מוסלמי יליד מרוקו, הוא לא עזר לו, אלא העמיד בפניו שתי אפשרויות: להתאסלם או להוציאו להורג. לאחר שהצליח בעסקיו קרא ב-1863 לבני משפחתו להשתקע אתו בטימבוקטו. הצטרפו אליהם ארבעה גברים נוספים, ביניהם אחד בשם יצחק בן משה שהחליט להתאסלם .

לפי מידע מ-1860 אולץ שבט יהודי להתאסלם

המיסיונר גינצבורג שפעל במרוקו עד 1886 דיווח בעקבות ביקורו בסהרה ב-1860 כי בטוגורט [Tugurt] שבסהרה נאלץ שבט שלם של יהודים להתאסלם אין הוא כותב מתי אירע הדבר.

1864- התאסלמות בששואן

במכתב מהקהילה היהודית בששואן לכי״ח ב-3 באוגוסט 1864 על מצוקותיהם, והתנכלויות מצד המוסלמים, המפורטים בשבעה סעיפים, הם מזכירים כי יהודים מהסביבה באים לגור בעיר זו, בתקוה לשיפור מצבם. אבל כשרואים שאין שיפור, הם מתאסלמים. הדבר אירע אשתקד. יהודי נשוי אב למספר ילדים ניסה לברוח ממוות על קידוש ה' – והתאסלם. כרגיל יש לדבר תוצאות עצובות. מתאסלם זה רצה לקחת את אשתו וילדיו, אבל הם סירבו. הוא שלח ערבים כדי לאתרם. מישהו הציל אותם מההמונים. כשהערבים שמעו זאת אסרו אותנו למחרת חג הפסח, ואילצונו להסגיר את הבורחים.

1872- יהודי התאסלם- היחס אליו כאל יהודי

מר Carstensen סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב-3 במאי 1872 לקונסול הכללי בטנגייר על נושא שגרם לו דאגה, ושאין למסור אותו לאדם אחר. אלא אם הנכתב בדעה שיש להעבירו לידיעת הוזיר ברגאש. הכותב בדעה שמקרים כאלה צריכים להיות נמנעים.

מדובר ביהודי בשם שלום בן הדר, אדם בעל אופי מיוחד שהתאסלם. הוא היה חייב למר אדוארד האנט מסאפי מאה דוקאטים. מר האנט כתב לי על הנושא ושאל אותי לסייע לסוכן שלו ולהשיג את הכסף. פניתי למושל שהיפנה אותי לשריעה. נמנעתי מלפנות לשריעה אבל הצהרתי שאני מוכן לאלץ את סוכנו של האנט להישבע בספר [תורה] שטענתו אמת. המושל אינו מקבל זאת אבל אמר שהיהודי שהתאסלם ישבע על הקוראן, שהוא אינו חייב את הכסף. ראיתי שהנושא יגרום עגמת נפש. אני סבור כי בן הדר היה יהודי והיות וכל העדים הם יהודים הנושא צריך להיות נדון כנושא יהודי. הדבר מהוה תקדים מסוכן ואני זקוק לסיוע שלך.

אנגלי שביקר יחד עם אשתו בשנות ה-70 של המאה ה-19 במרוקו כתב על יהודי שהתאסלם במוגדור.כפי שפורסם ב-1877 נאלצות נשים יהודיות לעתים להתאסלם, כי מעלילים עליהן שרצו להתאסלם.

יהודי שחי בכפר התאסלם

ר' שאול אבן דנאן (1972-1885) דן ופסק במראכש בכסלו תרצ״ז (נוב.־ דצמ. 1936) בעניינו של מומר בשם נפתלי כהן בן סוסאן שחי בכפר בסביבת מראכש ונפטר. ועל הדיין היה להחליט אם אשתו מותרת להינשא. מסקנתו בעקבות שני עדים שראוהו שמת, כי אשתו מותרת (׳הגם שאולי, סי׳ יז).

מידע שפורסם ב-1884: יהודי יליד פולין ברח מרוסיה בגלל המצוקה והרדיפות, והגיע למרוקו. התגיס לצבא הסולטאן, והתאסלם .

לחץ להתאסלמות

 

יהודים שחיו במאה ה-19 באזור הריף בין השבטים בצפון מרוקו, דרומית לטנגייר, היו נתונים להתנכלויות ולחץ להתאסלם. מסיבה זו עברו רבים מהם לטנג'יר בשנות ה-80 של המאה ה-19. אבל הסולטאן חסן הראשון פקד שכל יהודי שאינו תושב טנג'יר- יגורש. הנהגת הקהילה לא הביעה התנגדות לכך, ואפילו פנתה לשגריר בריטניה שיציע למושל לבצע זאת.

שבט יהודי בסהרה נאלץ להתאסלם, כפי שנכתב בכתב עת המתאר את פעילות המיסיון האנגליקני במאה ה-.19

בשנות ה-80 עלילה על יהודי בפאס שהתאסלם

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסול של גרמניה בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-80 של המאה ה-19 כתב כי מספר המתאסלמים היהודים עולה על הנוצרים המקבלים עליהם דת מוחמד. בין הסיבות לתופעה- כפיית ההתאסלמות.

מספר קנאים מוסלמים העידו ששמעו יהודי האומר את הישהאדה' ['העדות', סורת הפתיחה הפרק הראשון בקוראן שמי שאומר אותה מקבל עליו את האסלאם]. הקאדי סירב לקבלו לאסלאם, אבל היהודים שנוכחו במקום, נאלצו לשלם למוסלמים כדי להינצל מיחס אכזרי.

 ברבאט התאסלמו הרבה יהודים כדי להימנע מרדיפות. כפי שרשם רופא מיסיונר בריטי, שפעל החל ב-1886 במשך שבע שנים בטיפול רפואי במרוקו בשליחות כנסיה בשם:

.Presbyterian Church of England 1892

בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו במרוקו דווח, כי יהודי התאסלם לאחר שהתנצר

ב-3 בפברואר 1888 כתב ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי, כי במרוקו יהודי הפוגע בדת האסלאמית חייב להתאסלם כדי להציל נפשו, ומי שיחזור לדת ישראל- עונשו מוות .

1893 במראכש יהודי התאסלם בעקבות ריב עם אשתו וגירושה, ויתר על בתו

התינוקת

בב' ניסן תרנ״ג 19 במרס 1893 כתב יהושע קורקוס ומועצת הקהילה במראכש לראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, בו מדווח בין השאר כי יהודי ממראכש התאסלם בעקבות ריב עם אשתו. הוא גירש אותה ונתן לה גט כשר. לאשה ילדה בת חצי שנה. ביום שהתגרש הצהיר לאשתו בכתב שהוא מוותר על קשר עם הילדה. מסמך זה נמצא בידינו. לפני שבוע הלך לקאדי כדי להחזיר את האשה וביקש את בתו. הקאדי החליט להחזיר את האשה ואת הבת לבעל. הקאדי קיבל אותנו בגסות ואמר: 'אתם היהודים אכזרים'. לא יכולנו לענות לו כי חששנו מכעסו, ואמרנו לו כי הרשות נתונה לו למצא את האשה ואת בתה. תגובתו: לא הטילו עלינו למצא את האשה ואת בתה, קחו אותה! הקאדי יצא בכעס גדול ועשה לנו בושות. שבועיים שהוא קורא לנו כדי לדרוש את האשה. אנו לא יכולים להשגיח עליה, ואנו עומדים לפני ביתו מהבוקר עד הערב בשמש ועתה הוא מגרש אותנו ואומר לנו שנבא למחרת (תעודה מסי 33). תמצית האירוע הזה פורסם בשבועון היהודי בלונדון ב-28 באפריל 1893, עמי 12.

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה והילדים סירבו להתאסלם

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה

והילדים סירבו להתאסלם

ב-8 באוקטובר 1893 כתב מודיע בלתי מזוהה שביקר במוגדור, לשמואל מונטגיו בלונדון, על סבלם של יהודי מראכש, מחמת האכזריות של המושל חג' מוחמד וידה והקאדי המקומי מוסטפה. אלה פוקדים על הלקאות והתאסלמות. ידיעות בנידון על מלקות כבר הועברו לאנגליה, וננקטו צעדים להפסיקם. עתה המושל נוקט בצעדים אכזריים יותר. קשה לתאר את המעשים האכזריים והנכונות של המאורים להפנות את חיצי העוינות בכל הזדמנות. הם אינם מסתפקים בפגיעות גופניות. המושל והקאדי מאיימים עתה על הלב והרוח של היהודים המסכנים. אינם מסתפקים בגרימת מותם של כמה מסכנים, קרבנות של מלקות. נעשים מאמצים לשבור את רוחם של יהודים חלשים ואת שורשי אמונתם ודתם.

קרבנות עקיפים לאיומים ונסיונות שכנוע הם שני יהודים שהתאסלמו. הדבר מהוה מקור לדאגה ולצער של הקהילה היהודית במראכש.

אחרי שהמתאסלם הראשון התכחש לדתו, דרש מאשתו ומילדיו ללכת בעקבותיו ואלה סירבו. כדי להימנע מהתאסלמות, ברחה האשה עם ילדיה לעיר אחרת.

זקני הקהילה במראכש נדרשים להשיג את האשה בהסכמתה או בלעדיה, והם מאוימים במלקות, במאסר, ופגיעה במצוות הקדושות ביותר.

ההתאסלמות השנייה היא אכזרית יותר. היא בוצעה ביום כיפור האחרון כאמצעי זהירות. הקאדי שלח שליחים, ואשתו של המתאסלם נגררה ממטת לידתה כשבזרועה תינוק בן 12 ימים והובאה לרובע המוסלמי בו היא עצורה. בהמשך מסופר שהיא נאלצה לעבוד ביום כיפור.

בדיווח השנתי של'אגודת אחים' ב-1893 נזכר שיהודים נאלצו להתאסלם, אבל אשה אחת סירבה ללכת בעקבות בעלה. הכוונה כנראה לאירוע הנזכר לעיל.

1893-התאסלמות כפויה במראכש

ב־17 בנובמבר 1893 פנו נציגי הועדה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ו'אגודת אחים׳ באנגליה לשר החוץ הבריטי הרוזן רוזברי בבקשה להתערב למען היהודים במראכש הסובלים מאכזריותו של המושל חג' מוחמד וידה. לדברי הכותבים קיבלו מכתב מאדם מהימן במוגדור שהעתקו רצוף. כפי שניתן להבין ממנו, המושל חג' מוחמד ואידה יחד עם הקאדי מוסטפה מתיחסים בברבריות, ואכזריותם פוגעת עתה ביולדת חסרת מגן ובהתאסלמות כפויה.

הכותבים מבקשים מהנמען להורות לשגריר במרוקו לפעול לפיטוריו של חג׳ מוחמד ואידה והקאדי מוסטפה, שמבזים את תפקידיהם. וכי יינתן פיצוי הולם לאלה שסבלו מאכזריותם. הכותבים בטוחים שרק פיטוריהם יבטיח את בטחונם של יהודי מראכש. וכי כי״ח פנתה בנידון לשר החוץ של צרפת, כדי שהוא ינקוט בצעדים לפיטורי המושל של מראכש.

חתומים ארתור כהן, יוליאן גולדשמידט. נשיא ועד שלוחי הקהילות, נשיא 'אגודת אחים' (F099/307 תעודה מסי 35; בשן, תשס״ה, תעודה מסי 78).

אם הבעל התאסלם- האשה חייבת להתאסלם אתו

לפי מידע מ-28 בנובמבר 1893 שהגיע ממוגדור, יהודי במראכש שנרצח ובנו התאסלם, דרש את המסמכים בקשר לרצח. הוא קיווה שהודות להתאסלמותו יקבל פיצויים גבוהים יותר, וקאדי תמך בו. באותה ידיעה גם נאמר שיהודי נאלץ להתאסלם, והאשה לא התאסלמה. הקאדי דרש שגם אשתו תתאסלם, אבל היא סירבה (15 .JC, 22 Dec. 1893, p.).

במכתב שהופנה על ידי קהילת מראכש לכי״ח בט' מרחשון תרנ״ד (סוף 1893) התלוננו על המושל וידה המוסיף 'מכאוב על מכאובנו עד שהגענו לשערי מוות', ומרוב המצוקה מספר יהודים התאסלמו. כשמישהו מתאסלם ואשתו אינה מצטרפת אליו 'שולח הציר אנשי חיל על אשתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם, וזה מעשה בכל יום', בהמשך מסופר על מעשה ביהודי שתפשו המושל הנ״ל על דבר פעוט, ויסר אותו עד שהתאסלם. ובו ביום שלח המושל לאשתו ובנו הקטן בן עשרים יום כדי שתתאסלם כמו הבעל. חיילים הוליכוה ברחוב והיא צעקה שהיא 'ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם'. היא חיה כבר חודש ימים בין גויים 'ועדיין עומדת בדת ישראלי. ראשי הקהל שחטו שלושה פרים לפני חצר המלך כביטוי של הכנעה ובקשה, על מנת להחזיר את האשה, אבל המושל נזף בהם, וחזרו בפחי נפש. בשלב הבא הופיעה משלחת של עשרה ראשי הקהל לפני הסולטאן 'אולי ימצאו תרופה'. לפי הסיומת נראה, שלא היתה היענות, והמטרה במכתב להפעיל את משקלה של חברת כי״ח שתפנה לשלטונות צרפת, ואלו לסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-מימי הביניים ועד לעת החדשה-אליעזר בשן

22 בינואר 1894- שני יהודים התאסלמו ונשותיהם התחבאו

במכתב שכתב רבי יהושע פינטו ממראכש בטו בשבט תרנ״ד ליצחק אבנצור, תורגמן לשגריר בריטניה. ובו התלונן על התנהגותו של המושל קאיד וידה, שהחל את תפקידו לפני כ-20 חודשים, ומיד הפגין שנאתו ואכזריותו כלפי היהודים. משלחת בת תשעה אישים התיצבה בפני הסולטאן כדי להתלונן על המושל. המטרה העיקרית של שליחותם היא זו:

יהודי ברבאט נשא יהודיה בסאפי והתאסלם. כשנודע הדבר לאשתו התחבאה, ואיש לא ידע היכן היא מתחבאת. המושל וידה קרא לנו, ושמונה עשר אנשים מאתנו התיצבו לפניו. הקאדי מוסטפה היה אף הוא במעמד זה. המושל שאל אותנו היכן אשתו של היהודי שהתאסלם. ענינו לו שאיננו יודעים, כי הזוג זר במקומנו, מראכש עיר גדולה ובכל יום באים אליה ועוזבים אותה אלפי בני אדם שאיננו מכירים. המושל דרש מאתנו להישבע 'בספר' [תורה] שאיננו יודעים היכן היא, ועל כל פנים עלינו לחפשה. עשינו ככל יכולתנו בהסבירנו שאנו חפים מפשע, והתחננו שיניח לנו. לבסוף הורה לנו להסתלק.

לאחר מכן חזר המושל על תביעתו, ושוב אמרנו לו שאיננו יודעים היכן היא. כעבור ימים אחדים רצה לאלצנו להישבע ב'ספר׳ ביום כיפור. כששמע זאת הכותב, הסתתר בביתו, וחבריו הביאו למושל מתנות כדי שיחדל, והבטיחו לחפש את האשה עד סיום חג הסוכות. ולאחר דרישה וחקירה נודע לנו שהאשה נמצאת בביתו של אירופאי. הלכנו למושל ואמרנו לו זאת, והוא ענה: יהיה אשר יהיה מקום הימצאה, עליכם להביאה, ואם לאו- תיאלצו להישבע.

בעקבות אירוע זה קיבלה על עצמה המשלחת לצאת לתפילאלת כדי להתלונן בפני הסולטאן. אבל לרוע המזל לא מצאוהו שם, והיה עליהם להמתין עד שקיבל את המשלחת, ונפלו לרגליו. הסולטאן אמר שכאשר יגיע למראכש יאזין להם. ביום הגיעו לעיר זו באה המשלחת לראותו, והתחננה בדמעות שינהגו בהם בצדק. הסולטאן קרא למושל וידה ונזף בו ואמר לו ש'הנביא' דורש שלא להרע ליהודים. ומאז שיפר המושל את התנהגותו.(F099/316 תעודה מסי 37, בשן, תשס״ה, מסי 79, ״' 203-200).

ה"חבצלת" כב כסלו תרנ"ד, עמוד 69-68

בשנת 1894 היה המעשה הבא: יהודי נתן גט לאשתו, וסולק מכל זכות שיש לו על הבת שילדה לו אשתו. בימי הפורים התאסלם, וביקש מהקאדי להחזיר לו את אשתו, את בתו וכלי הבית. הקאדי הזמין את ראשי הקהילה, קללם ודרש להביא את האשה, את בתה וכל כלי הבית תוך שבועיים. ראשי הקהילה טענו שאינם יודעים היכן היא. הקאדי קרא להם והשאירם בעמידה כשהם רעבים ויחפים בחורף, ורק למחרת שחררם (׳האור׳, כ אייר תרנ״ד, עמי קב).

אם יהודי התאסלם־ אשתו חייבת לחיות עמו ויכולה לשמור על חוקי היהדות

ב-17 במרס 1894 כתב הנציג הבריטי במראכש לשגריר הבריטי סאטוב [Satow] כי המושל וידה אמר לו שהדבר חוקי וראוי שמאורי יתחתן עם אשה יהודית (קוראן, סורה 2- ׳הפרה׳, פסוק 220, סורת 5,- ׳השלחן׳, פסוק 7). חזן יהודי אמר לו כי לפי חוקיהם אם יהודי התאסלם, אשתו חייבת ללכת אתו, אבל יכולה לשמור על חוקי היהדות. לכן שאלתי את מר סי פודאל לפנות למתאסלם ולומר לו שאתן לו מתנה קטנה בכסף אם יתגרש מאשתו. אני מקווה שאתה תאשר זאת (PR030/33/4/17, תעודה מסי 38).

בעל התאסלם – נשא אשה מאורית אבל רוצה לחיות גם עם אשתו שנשארה יהודיה

הרי מקלין [Maclean] כתב למר סאטוב ב-27 במרס 1894 כי היהודי שהתאסלם סירב לשמוע לכל הצעה שהציע לו בקשר לגירושה של אשתו. ואומר כי לא ישאיר אבן שלא הפכה כדי לקבלה חזרה, למרות שמאז שהתאסלם, נשא אשה מאורית. הוא נראה מאד נקמני אודות אשתו היהודיה, ואני חושב כי הדבר היחיד שיש לעשות הוא להעניק לה חסות. היהודים אומרים לי שהסולטאן פקד לאסור את המתאסלם, אם הוא יוסיף להתלונן אודותיה PR030/33/4/17) ; תעודה מסי 39, בשן, תשס״ה, מסי 80, עמי 204-203).

אשה שבעלה התאסלם והיא סירבה – יהודים חוששים להחזיקה

במכתב של הרי מקלין לשגריר סאטוב ב-19 באפריל 1894 הוא מודיע לו כי שמו של היהודי שהתאסלם הוא משה כהן, ושם אשתו פאני בת אעישה גנוז. ׳אני שומע כי היא נמצאת עתה בביתו של מורדוך בסאפי. היא מפחדת שתיתפש על ידי בעלה, באשר יהודים חששו להחזיקה. הסיבה לדחיית ההצעה שלי היא כי במקרה דומה הבעל קיבל 600 דולרים מקרובי האשה, ומשה כהן מקווה לקבל מכסימום מקרובי אשתו, אשר כפי שאני שומע, הם מבוססים.יש לי מידע מסאפי היכן מקומה של האשה' PR030/33/4/18 ) תעודה מסי 40; בשן, תשס״ה, מסי 81, עמי 205-204).

ב-16 במאי 1894 כתב הרי מקלין שוב לסאטוב ובסוף מכתבו נאמר, כי שמע שאשתו של היהודי שהתאסלם עזבה את סאפי, והוא מנסה לוודא לאן היא הלכה (30/33/4/18 PRO תעודה מסי 41).

במכתבו של סאטוב לשר החוץ הרוזן מקימברלי ב-20 ביוני 1894 בו דן על התלונה בדבר מלקות על הראש בעת תשלום מם הגולגולת על ידי יהודים, נאמר בין השאר, כי הוא שוחח עם תושב מוגדור, בעל מידע מוסמך על מצבם של היהודים, וזה סיפר לו כי הקאדי מוסטפה התגאה בפניו שהצליח להכניס תחת כנפי האסלאם שניים או שלושה יהודים  He admitted that the Kadi Mustafa, who prides

 himself on having achieved the conversion of two or three Jews to Moslemism

במראכש התאסלם יהודי בשם יושע בן חנינא. מידע על כך במאי שנת 1897.

באותה שנה הגיעו ללונדון ידיעות על אסלום כפוי. ב-5 בנובמבר פורסם לפי מידע מהעיר מוגדור, כי העלילו על יהודי שהתאסלם. כתגובה, התנכלו לו רבים מבני הקהילה. הנושא הובא לידיעתו של שגריר בריטניה בטנגייר.

פגיעות בחיי היהודים והתאסלמות במרוקו – אליעזר בשן

מתוך הספר " פגיעות בחיי היהודים" עמוד-116-117

1898 נשים נאלצו להתאסלם בתאזה

בעת המהומות שאירעו בימי שלטונו של עבד אלעזיז הרביעי שהחל למלוך בשנת 1894 בהיותו בגיל 14, סבלו קהילות שונות מהתנפלויות של שבטים. לפי ידיעה ב-1898 נשים יהודיות שנחטפו בעת התנפלות על העיר תאזה, נאלצו להתאסלם.

כפי שפורסם ב-1898 אסיר יהודי במרוקו התאסלם. יש להניח שעשה זאת כדי להשתחרר ממאסר, או לפחות לזכות לתנאים טובים יותר  ,((Jc-1898-9 May-3 June

לפי ידיעה ממוגדור מה-22 באפריל 1900 יהודי בשם בנסאני שהתאסלם ישב במאסר, וראובן אלמאליח ראש הקהילה במוגדור, דאג לשחררו.

ציפתי שביקר במרוקו ב-1902 כתב על יהודי שהתאסלם לאחר שביקר אצל מראבוט [קדוש יוסלמי]

לפי ידיעה מעיתונאי בריטי ששהה במרוקו בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, מוסלמים סוחטים כסף מיהודים באמצעות עלילה שפגעו בסולטאן או שהתאסלמו וחזרו בהם.

בשנת 1909 התאסלמו שני יהודים במוגזור

כדי להחזירם לחיק היהדות פנתה הקהילה לקונסול צרפת מר חורי לעזרה. הוא ידוע ביחסו החיובי לקהילה, אבל אמר שהתלונה צריכה להיות מבוססת. ביקש את נציגי הקהילה לחקור בדבר, ולהביא בפניו את העובדות. התברר שהם מבוגרים, ולכן אין בידו לעשות דבר. לו היו נערים, היה נוקט בצעדים כדי להשיבם לבית הוריהם

בתקופת החסות של צרפת

גם בתקופה זו היו מקרים שיהודים התאסלמו, מהם בעקבות הסתבכויות או שיכרות. שר המשפטים שלח לקאדים ולדיינים היהודים ב-3 בדצמבר 1929 את ההוראות הבאות:

א.       אם מתאסלם מופיע בפני הקאדי או הדיין כדי להתאסלם, עליו לדרוש תחילה תעודות המאשרות שאין לו תביעות בעניני נישואין וירושות, מהתקופה שלפני המרתו.

ב.       היות וכל אחד מהדיינים מנסח נוסח שונה בנושאים הנ״ל, והיועץ הראשי אינו מתמצא בהם, לכן האישור יינתן רק על ידי בית הדין הגבוה [הרבנות הראשית] בזו הלשון:

א.      שאין לו [לה] שום תביעה בעניני הנישואין והירושות.

ב.       שאינו [או אינה] חופשי [או חופשית] מהתביעות הנזכרות.

הפרטים דלעיל הוקראו באסיפה של מועצת הרבנים השלישית שנערכה בשנת תש״י(1950) (מ. עמאר, 'המשפט העברי', תש"מ, עמי 273).

נשא מוסלמית- התאסלם והתגרש

בפרוטוקולים של בית הדין במוגדור שגילה לאחרונה פרופ' יוסף שיטרית, מצא את האירוע הבא: בשנת 1932 פתח סוחר יהודי בית מרחץ והושיב מוסלמית כאחראית לתפעולו. בשלב מסוים התאהב בה. הוא חי עמה, היא דרשה ממנו להתאסלם, וילדה לו ארבעה ילדים. הנושא הגיע לבית הדין שהחליט כי עליו לגרשה, וחייב אותו לשלם לה דמי הכתובה ומזונות לידיו [י. שיטרית מסר על כך לראשונה ביום העיון שנערך לכבודו של הרב דייר משה עמאר באוניברסיטת בר אילן ביז אדר ב, תשס״ח],

בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעת ההפגנות נגד הממשל הצרפתי במכנאס, נהרגו שלושה עשר מפגינים בכדורי המשטרה הצרפתית, והקרבן הראשון ביניהם היה יהודי שזמן קצר לפני כן התאסלם. בעקבות ויכוח בין יהודי במכנאס שהתאסלם, לבין יהודים באפריל 1939, התנפלו המונים על המלאח. חנויות נבזזו, נרצחו שני יהודים ונפצעו כארבעים.

קיימים במרוקו קברים של קדושים הנערצים על ידי יהודים ומוסלמים. בעיבורה של דמנאת מצויים שני קברים שעליהם נטוש ויכוח בין המוסלמים ליהודים. הראשונים טוענים שה'חזן, הקבור שם הוא יהודי שהתאסלם, והיהודים מכחישים הנחה זו.

מתאסלמים יהודים בין הברברים

על רקע מגעים חברתיים בין יהודים לברברים, וכן בין נשים יהודיות לנשות הברברים, היו נשים שהתאסלמו. בעשרות השנים שקדמו לשנות העלייה ההמונית לארץ לאחר עצמאותה, התאסלמו שני בעלי מלאכה יהודים נודדים, שחיו בין הברברים. בני הקהילה הסבירו את ההתאסלמות בכך 'ששמו להם כישוף' בכוסות התה שהוגשו להם. לפי עדויות שונות, ההמרה היתה תוצאה של מחסור ויאוש.

לאחר הקמתה של מדינת ישראל

היתה תסיסה אנטי יהודית במרוקו שהושפעה מהתעמולה הערבית. באותה עת שאפו חברי תנועות הנוער הציוניות במרוקו לעלות לארץ. אחת הדרכים היתה דרך אלג'יריה. בערים אוג'דה וג'ראדה השוכנות קרוב לגבול אלגיריה, הותקפו יהודים, מהם נהרגו ואחרים נפצעו. באוירה מתוחה זו נדקר יהודי שהתאסלם, על ידי שכנו היהודי.

בין 37 היהודים שנרצחו בגיראדה היו הרב משה כהן, ומשפחתו. לפני שפגעו בו, הציעו לו להתאסלם ובכך להינצל, אבל הוא סירב, והעדיף למות על קידוש ה'.

למרות שיש לו אח מומר יכול לקדשה

ר' ישועה עובדיה שחי בצפרו(1954-1872) דן בשנת 1952 בשאלה מי שבא לקדש אשה ויש לו אח מומר, האם יכול לקדשה על תנאי שלא תזדקק ליבם. הוא הסתמך על הדין בשו״ע אהע״ז סי' קנז תחת הכותרת: 'דיני גרים ומומר ואיזה נקרא אח ליבום', בס״ק ה, שם נפסק: יהיה המת מומר- אשתו זקוקה לאחיו'. השו״ע הסתמך על ר' ישראל איסרליין בעל'תרומת הדשן', סי' רכג, ומסקנתו 'דיכול לקדש על תנאי זהי. (יישמה לבב השלם', תשנ״ד, הלכות קידושין, אהע״ז, סי' יא).

מתוך הספר " פגיעות בחיי היהודים" עמוד 116-117

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

שיכור התאסלם

בביוגרפיה שחוברה על ר' משה ויזגאן (1996-1906) שכיהן כדיין במוגדור החל בשנת 1946 עד 1963 ומאז במראכש במשך עשרים שנה, מסופר כי במראכש קרה ב-1983 שיהודי השתכר, כמעט השתטה והתאסלם. והחכם ביודעו את צער המשפחה, השתדל אצל המושל והקאדי כדי להחזירו ליהדות, אבל הם סירבו. רק אחרי מאמצים ועריכת מגבית, בה השתתפו כל יהודי מראכש, ויחד עם משפחתו נשלח לארץ, וכך חזר ליהדות.

המתאסלם אינו מקובל על ידי המוסלמים

נהוראי מאיר שיטרית בן המאה ה-20 מספר על שני מקרים של יהודים במרוקו שהחליטו לעזוב את היהדות ולהתאסלם, 'עזב את עירו ועבר להתגורר בעיירה גוראמה, לבושתם וצערם של יהודי הקהילה הדבקים ביהדותם מזה מאות בשנים', כאשר מת המתאסלם, סירבו המוסלמים לקבור אותו בבית קברות שלהם. השלטונות פנו ליהודים, כדי שיקברוהו בבית עלמין יהודי, אבל אלה סירבו. עד שלא היתה ברירה אלא לקבור אותו בחלקה נפרדת מחוץ לבית הקברות.

מסופר גם על שלמה בן חיים שהתאסלם, שינה את שמו למוסא עבד אלחק. כל בני הקהילה עשו מאמצים למנוע את ההתאסלמות, אך לשוא. הוא חבש מצנפת עשויה מבד לבן, לבש בגדי משי לבנים [צבע לבוש הנאסר על יהודים ללבוש] והיה עובר מדי ימי שישי בדרכו למסגד מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה. ראש הקהילה פנה לאישיות מוסלמית לסלקו מן העיירה. משלא נענה פנה למושל הצבאי הצרפתי שהוציא פקודה לסלקו. אבל לאחר זמן מה חזר ליהדותו ולחיק משפחתו.

נוצרים שהתאסלמו במרוקו

צרפתי שהתאסלם, לפי תעודה מה-26 בדצמבר 1795: 202.SP 97/21, p סגן קונסול בריטי בסאפי בשם Elton שהתאסלם, לפי מידע מ-12 בנובמבר 1858: F099/85; אנגלי התאסלם 25 ביולי 1867: F099/131; סגן קונסול בריטי התאסלם 20 במרס 1888: F099/252; בריטי שהתאסלם – 14 ביוני 1888: 19,12 ;F099/254 באפריל 1902: 26 ;F099/397 באפריל 1905: F0174/266 כמו הבריטי שנזכר ב-14 ביוני 1888: F099/254 וכן ב-19 באפריל 1902, F099/397; קבורתו של אנגלי שהתאסלם, 26 באפריל 1905: FO174/266. ולא ברור על איזה רקע התאסלמו.

פרק יא: התאסלמות של נערים ונערות

לפי דיני האסלאם מותר למוסלם להתחתן עם יהודייה או נוצרייה אבל לא להפך- ליהודי ונוצרי אסור לשאת מוסלמית(סורר, 2, ׳הפרה׳ פסוק 220) דין זה יצר פיתוי למוסלמים לחטוף נערות יהודיות לשם נישואין. הנערות היהודיות שאסור היה להן לכסות את פניהן, בניגוד למוסלמיות, היו חשופות לראיית פניהן היפות, והדבר היווה פיתוי לנערים מוסלמים.

חטיפת ילדיס כדי לאסלמם

גרמני שסייר במרוקו בשנים 1768-1760 כתב, כי המאורים חוטפים ילדים יהודים כדי לאסלם אותם.

לחץ על בנות להתאסלם: יוסף הלוי (1917-1827) מזרחן וחוקר שביקר במרוקו בשנת 1876 כתב בדי״ח שלו בעקבות ביקורו במראכש, כי ראה בה נערות יהודיות העובדות כשפניהן גלויות, בניגוד לנהוג אצל מוסלמיות. מוסלמי אחד אמר לו כי גילוי פנים משפיל זה מטרתו לגרום לבנות להתאסלם. כי רק כך תוכלנה להינצל מיחס משפיל. אם תעשינה כך, תוכלנה לזכות ביתרונות שמעניק החופש באסלאם, והם עושר וכיבודים.

ג'ימס ריצירדסון, שביקר במרוקו בשנות ה- 50 של המאה ה- 19, כתב על נער יהודי שברח מאביו כדי  להתאסלם. וכי לעתים בעקבות תוכחה של אביהם, מאיימים נערים יהודים כי יתאסלמו. יהודי נכבד שסיפר לו זאת, אמר לו כי אם ישמע זאת מאחד מבניו, יתן לו מנה של רעל. "לא אוכל לסבול שילדי ייהפך לשטן מוסלמי".

נער יהודי התאסלם בגלל אכזריות אביו

רופא אנגלי שפעל בשליחות אגודה מיסיונרית בשם  Presbytarian Church of Englandבמרוקו החל ב-1886 במשך שבע שנים, מספר על נער שהלך לקאדי ואמר לו שהוא מתכחש לדתו השליך כובעו לארץ ואמר את הישהאדה,-'העדות', הקאדי והמוסלמים שמחו. כשנודע הדבר לרבנים הלכו לקונסולים ואמרו שהנער מתחת לגיל הבגרות, ומרות הוריו עדיין עליו, כדי לפסול את המרתו. התברר שהילד התאסלם בגלל אכזריותו של אביו כלפיו.

ר' רפאל אוחנא שעלה בילדותו ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) נשלח בשליחות טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887). בשובו ארצה חיבר ספר בשם 'מראה הילדים', כותב בערך 'משומד,: 'סגולה שלא ישתמד כתב בספר 'דבש לפי' מערכת שי״ו אות י״ח וזה לשונו: נער הרוצה להשתמד יראה לו שם הויה ברוך הוא בספר תורה שהוא נכתב בקדושה ויחזור בו היהדות. ובזמנו של האר״י היה מעשה בנער אחדי(׳מראה הילדים׳, דף ע).

במכתבו של צירלס פאייטון [Payton] קונסול בריטניה במוגדור ב-28 ביולי 1891, הוא דיווח על שני מקרים בהם נערים מוסלמים נכנסו למלאח, וגררו משם ילדים יהודים. למזלו של הילד, הנער החוטף נתפש והובא בפני הפחה. נמצאו בכליו ספר ובו כישופים. יתכן שאלה שימשו אמצעים להעביר את הילדים היהודים על דתם (.

כפי שפורסם ב-1892 מוסלמים במרוקו ניסו לגנוב ילד יהודי, כשהמטרה להעביר אותו על דתו. ('האור', שנה 8, אלול תרנ״ב, גלי מב, עמי קעג).

נער בן 18: במכתב ב-19 במרס 1893 של יהושע קורקוס, ראש קהילת מראכש וראובן אלמאליח ראש הקהילה במוגדור [וסגן הקונסול של אוסטריה- הונגריה מ-1886עד 1904] מסופר על נער בן 18 שנאלץ להתאסלם במראכש (תעודה מסי 33) (12 .JC, 28 April 1893, p.).

נער בן 12: נאלץ להתאסלם: לפי ידיעה ב- 1896, המושל במראכש דרש מנער בן 12 שיתאסלם ואם יסרב, יולקה (10 .JC, 1896, 24 Jan. p}.

ראה: פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-אורת יהדות המגרב-תש"ע- 120-118

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע-שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

לפי דיווח של 'אגודת אחים' בלונדון, היו שני מקרים של יהודים שאולצו להתאסלם. אחד מהם נער לאחר שכבר היה בידו של הקאדי של מוגדור, סירב להעבירו להוריו, אבל הצליח לברוח. בנושא זה היו מגעים ב-1897 ואחריה בין ראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, שפנה בנידון לדיפלומטים בריטים.

ב-30 באוקטובר 1897 כתב ארתור ניקולסון [Nicolson] השגריר הבריטי במרוקו בשנים 1905-1895, לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, כי נציגי 'אגודת אחים' במוגדור הביאו לידיעתו באמצעות סגן הקונסול הבריטי בנמל זה, שני מקרים של התאסלמות צעירים יהודים. המקרה הראשון נראה קשה יותר, כי הילד בן עשר והוריו עושים מאמצים להחזירו ליהדות. הוא הובל באופן סודי ממוגדור ואומרים שהוא עתה Cape Julyo  [דרומית לאגאדיר על חוף האוקינוס, מול האיים הקריביים].

המקרה הראשון הוא בדבר נער בגיל 18, ולא ברור אם התאסלמותו נעשתה בכוח או על ידי שכנוע. הוא נמצא עתה במאסר במוגדור. הסוכן של 'אגודת אחים' מסר לכותב פרטים מלאים לגבי כל מקרה, ומציע לתת תמצית בצורת תזכיר שיעביר בהזדמנות הראשונה באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. 'ביקשתי את סגן הקונסול הבריטי במוגדור ליידע לצדדים שהתעניינו בשני המקרים, שהנציגות תנקוט בצעדים כדי להביאם לידיעת הוזיר הראשי'.

ב-10 בנובמבר 1897 כתב משרד החוץ טיוטת תשובה למכתב הנ״ל, לפיו קיבל מנציגה של'אגודת אחים' פרטים מלאים בקשר לשני מקרים של אסלום כפוי על נערים יהודים, וכי יש כוונה להביא את הנושא באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. לבסוף מודיעו כי הצעדים שננקטו מקובלים על ידו.

במוגדור נאלץ נער יהודי להתאסלם

הקאדי של מוגדור סירב להחזיר להוריו נער יהודי בשם Bensani שנאלץ להתאסלם על ידי הממשל המקומי במוגדור. ננקטו צעדים על ידי מנהיגי קהילת מוגדור להחזיר את הנער להוריו. הנושא הגיע לידיעת הארגונים היהודים באנגליה. מזכיר 'אגודת אחים' פנה לשם כך למר אפלאלו שיטפל בשחרורו והחזרתו לקהל ישראל. הנמען פנה לוזיר הראשי. הוא הזמינו לבא למראכש כדי לדון בנושא. ציין בפניו כי הקהילה היהודית באנגליה ובראשה בית רוטשילד היא בעלת השפעה, ויביעו צער על כל אילוץ של צעיר יהודי לנטוש את דתו. הם יהיו אסירי תודה אם הסולטאן יצווה על שחרורו, כדי שהנער ייהנה מחירות לבחירת אמונתו. אפלאלו הזכיר לוזיר שהעובדה שהצעיר שהה חודשים רבים במאסר מוכיחה, שהוא רוצה להישאר נאמן לדת אבותיו. מר אפלאלו ציין כי במרוקו הדברים זזים באיטיות. אבל הוא בטוח שיצליח, וחזר ממראכש למוגדור.

כפי שפורסם ב-1900 הנער אוסלם בכפיה, וניסה לחזור לדת אבותיו. ועל כך נאסר וישב במאסר כשלוש שנים. ראובן אלמאליח הנ״ל, באמצעות 'אגודת אחים' ושגריר בריטניה בטנגייר, הצליחו לשחררו להפתעת הכל. הפקודה לשחררו הגיעה מהוזיר הראשי באמצעות ראובן אלמאליח שלקחו למושל מוגדור, ועמד על כך שישוחרר. עליו להיות גאה בכך שהשיג שחרורו לאחר נסיונות קודמים של בעלי השפעה שלא עלו יפה. אמו של המשוחרר היתה מאושרת.

נם כאשר בוצעו התהליכים הנדרשים להתאסלמות, עלולות לעלות בעיות עד כדי כך שהממשל המרכזי יבטל את ההתאסלמות, בעיקר כאשר כי״ח התערבה. כך היה באירוע דלהלן:

1904 נער שסבל מהוריו ברח לביתו של הפחה במראכש ושם התאסלם.

בעקבות פניית כי״ח בוטלה התאסלמות. כך אירע במקרה הבא: לפי מכתב ממראכש לנשיא כי״ח ב-28 אוקטובר 1904 ציין הכותב, כי מקרה כזה לא אירע במשך ארבע שנות כהונתו של הכותב כאן בשליחות כי״ח. אחד מתלמידי בית הספר, נער בגיל 12 בשם שמעון יפרח, שהוריו לא נהגו בו כראוי בגלל התנהגותו, הלך לבקש מקלט בבית המושל בקסבה, והתאסלם. ההורים פנו מיד לקאדי, הממונה על המשפט בעיר, ושאלו האם על פי החוק האסלאמי רשאי קטין להתאסלם. הקאדי ענה כי כל נער שלא מלאו לו 15 שנים, גיל שבו כל מוסלמי מתחיל לצום ברמדאן, אינו יכול להיחשב כמי שממיר את דתו. אבל הפחה, שהנער נמצא תחת חסותו, סירב לשמוע דבר בעניין.

האדון תורגימאן ואחרים מבני הקהילה הלכו למושל, על מנת לשכנעו להחזיר את הנער, אך הכל היה לשוא. ואז הם פנו אלי באשר אני כעת הנציג היחיד של כי״ח כאן, במטרה שאנקוט בצעדים הנחוצים. כל זה אירע ביום השלישי ה-29 באוקטובר ביום רביעי בשעות אחר הצהרים. 'למרות שלא הייתי בקו הבריאות, הלכתי לראות את המושל והתחננתי בנימוס שיחזיר לי את הנער, וטענתי ששמו מופיע ברשימת הנערים שאני שולח בכל שנה לפריס.

'בשום פנים ואופן אינני יכול להחזיר את הנערי ענה לי המושל. 'אין לנו הוראה מן המחזן [הממשל המרכזי] לסרב קבלת תלמידים מבית הספר שרוצים לבוא אלינו כדי להתאסלם'. כשאני מנצל הזדמנות זו אמרתי לו: 'אם אתה איתן בדעתך לשמור על הנער, אכתוב עוד היום לפריס, ואתלונן עליך',

כשחש שהשיחה אינה לרוחו, יעץ לי לפנות לקאדי ולהתייעץ אתו בעניין, וזאת עשיתי. הקאדי אמר לי את מה שאמר ערב קודם להורי הנער. מאחר שהשעה היתה כבר שמונה בערב, לא רציתי להתעכב יותר במדינה [השכונה המוסלמית], אמר לי הקאדי: 'חזור למלאח ומחר תקבל את הנערי. ואכן למחרת ב-8 בבוקר ראיתיו שבא עם הוריו כשדמעות בעיניו והודו לי. מבחינתי התוצאה היתה גרועה כי נאלצתי לשכב, והרופא הולצמן בא לטפל בי.

לפי מכתב שנכתב בערבית יהודית ב-29 בספטמבר 1907 מאחד הכפרים דרומית לקזבלנקה, תורגם לצרפתית ונשלח לכי״ח בפרים, נאלצו בנות להתאסלם בעת מהומות באותה השנה. בין הבנות שהתאסלמו נמצאת בתו של בנשימול, שאומצה על ידי מוסלמי.

שלוש נשים ושני נערים התאסלמו בזמנים קשים אלה. חלקית כדי להשיג מזון ומחסה לראשם, אבל גם כדי לברוח מבית הדין כשנאשמו במעשים שליליים. 10 באוקטובר 1907.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע- עמ' 122-120

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

שני נערים וצעירה במוגדור פותו להתאסלם

מר ליאון יהודה לובטון מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור בין השנים 1909- 1915 כתב לנשיא כי״ח ב-6 באוגוסט 1909 על שלושה מקרים של התאסלמות במלאח של מוגדור תוך חודש אחד. הראשון נער בן 14 אשר פותה על ידי נציג הקאדי, עזב את אמו והלך לגור בביתו של המוסלמי הנ״ל. האירוע גרם לכעס בקרב הקהילה. משלחת מורכבת מנכבדי הקהילה בראשותו של ראובן אלמאליח באה לקאדי ודרשה פגישה עם המומר הצעיר, כדי לברר את המניעים שלו למעשהו. הפגישה לא הניבה כל תוצאות.

הנציגות של הקהילה הביאה את הנושא בפני הפחה שהטיל על סגנו לתמוך בדרישת הקהילה, אבל הקאדי סירב לשתף פעולה. אז החליט מר ראובן אלמאליח להביא את הנושא לידיעתי ומסר לידי מכתב המיועד לנשיאות חברת כי״ח, ובו ביקש התערבותה. קונסול צרפת במוגדור מר ח'ורי בעל נטיה חיובית כלפי היהודים בעיר, ששאלתי בעצתו, הבטיח סיועו. וכן אמר שאוכל לסמוך גם על תמיכתו של קונסול בריטניה. הכותב נפגש עם שניים מנכבדי היהודים המוכרים על ידי הרשויות, בזכות היותם בעלי אזרחות זרה. אישים אלה נפגשו עם הקאדי ונתנו לו להבין שעליו לוותר, ואם לאו- צפויה התערבות כבדת משקל. האיום פעל, ובו ביום נענתה בקשתנו. אבל למרבה הצער המומר הצעיר גילה כלפי שני נציגינו יחס פרובוקטיבי. עד שהבינו שאין תועלת בהצגת שאלות, והעדיפו לעזוב אותו לנפשו.

ההמרה השניה היא של צעיר בן 19 המשרת עתה בפמליה של הקאדי.

נערה שהתאהבה באיש משטרה: המקרה השלישי הוא בדבר נערה שהתאהבה באיש משטרה, עזבה את בית הוריה וכפרה בדתה.השוטר מסר אותה לידי איש המשמר המקומי של חיל הרגלים. ההורים שדעתם נטרפה עליהם בגלל המעשה של בתם, סיפרו באופן דמיוני כי בתם בת 12 נחטפה מן המלאח ושהחוטף שלף כידונו מהנדן ואיים לדקור את היהודים, שניסו לרדוף אחריו. התברר שגיל הנערה הוא בין 16 ל-17, שעזבה את ביתה בליל ט' באב בעת שהוריה היו בבית הכנסת. היא לקחה אתה את תכשיטיה והלכה למצא את החייל ביחידת המשמר בה הוא משרת. הכותב ניסה להשיב את הנערה לבית הוריה, אך לא הצליח. אשת הכותב הגב' לובטון שהאירוע ריגש אותה, ובתקוה שתוכל למנוע בעתיד מקרים כאלה, הורשתה לפגוש את הנערה בבית אליו ברחה. נלוותה אליה אשה יהודיה כתורגמנית. הגב' לובטון ניסתה לעורר את רגשותיה של הנערה להוריה, והביאה להבנת החשש מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיה. הציגה בפניה את חוסר ההגיון שבהרפתקה שלה. תיארה את החיים העלובים שצפויים לה, באומרה שהחייל משתכר בקושי למחייתו, וכי יש להניח שיגרשה כעבור זמן קצר. ביקשה לגלות לה מה מציק לנערה, והציעה לה להתלוות אליה, תוך הבטחה לדאג לה ולהגן עליה. הצעירה שהאזינה לדברים תחילה באדישות, ולאחר מכן אמרה בחוסר נימוס בוטה שאינה רוצה בדתנו, ושאין לה כל יחס רגשי כלפי הוריה, ואינה מוטרדת מהעובדה שאהובה יעזוב אותה. כל זה אמרה בצורה בוטה, עד שראתה שאין טעם בהפצרות נוספות.

מסקנת הכותב כי האירועים הנ״ל שאירעו תוך חודש אחד חייבים להזעיק את עירנותנו למצבם של יושבי המלאח. ובגלל העוני יש חשש מפני המרות נוספות. הכותב מניח כי חינוך יסודי עשוי לרפא את הרפיון ברגש הדתי ובגאווה היהודית. ומסקנתו כי על כי״ח להרחיב ולפתח את בית הספר לבנות וכן לייסד מוסד דומה במלאח בו גרים העניים (תעודה מסי 51).

בשבועון היהודי בלונדון תואר האירוע הנ״ל בידיעה זו: בשנת 1909 צעירה במוגדור ברחה מבית הוריה על מנת להתחתן עם שוטר מקומי מוסלמי. נשלחה משלחת מהקהילה למפקד המשטרה סגן צרפתי, שהבטיח עזרתו ואסר על הנישואין. היא גרה זמנית אצל משפחה מוסלמית. שתי נשים יהודיות אמורות לראיין אותה ולשאול אותה לסיבת הקשר שלה עם הבחור. היא התעקשה והתכחשה להוריה ולדתה. לאחר שבועיים נמסרה לידי נציגי הקהילה. היות והיא עקשנית הועברה לממשל שאסר אותה ושם היא נמצאת עד עתה (10 .JC, 1909, 5 Nov. p).

1910- נער בן 12 נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס נחטף ואולץ להתאסלם

כפי שדיווח א. אלמאליח מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, והדבר פורסם ב-20 בספטמבר 1910.

ביום ראשון האחרון יצא נער בן 12 בערב מהמלאח, הובא בפני קאדי, ואוסלם בכפיה. המשפחה הבחינה במעשה, זמן רב לאחר היעלמותו. חיפשוהו במשך כל הלילה, והתברר בבוקר שהוא נחטף ואוסלם. הנער הוא נכדו של הרב הראשי רפאל בן שלמה אבן צור (1884-1827), ובנו היחיד של ר׳ שלמה, בנו של הרב. ראשי הקהילה פנו לוזיר הראשי אלגלאני בבקשה להחזירו לביתו, אבל לא נענו. אחר כך פנו לקאדי, וזה טען כי הנער ביקש להיות מוסלמי ורוצה להישאר אצל המשפחה המוסלמית האומנת. אבל הדברים אינם נכונים. האמת היא כי מטרת החטיפה על ידי הוזיר הראשי והקאדי היתה לשם סחיטת כסף מהיהודים, תמורת החזרתו ליהדות. כך נהגו לפני חודשיים, במקרה דומה עם תושב אמיד במלאח כשבנו התאסלם. לאחר מגעים נוספים עם וזירים, מושלים וקאדי, הצליחה המשלחת היהודית להגיע לסולטאן עבד אלחאפט' (שלט בשנים 1912-1908) אבל ללא הצלחה. לאחר מכן פנו למר אלמאליח מנהל בית הספר, שדיווח על האירוע. הוא התקשר מיד לקונסולים של צרפת ובריטניה, כדי שאלה יתערבו. הם פנו באותו ערב לוזיר טאיב אלמוקרי, כדי למחות על ההתאסלמות הכפויה. המנהל ביקר אצל הוזיר למחרת בבוקר, וביקש בתקיפות לשחרר את הנער, ואם לאו- יביא את המקרה לידיעת הקהל באירופה. הוזיר שאמור לפגוש את הסולטאן בעת התפילה, הבטיח לכותב כי ידבר אתו וימסור לו את התשובה בשעה ארבע אחר הצהרים. לדבריו: באותה שעה בא שוב לוזיר, ושם פגש את הנער. להפתעתו אמר הנער שהוא רוצה להישאר מוסלמי. נוכח דברים אלה, ההתערבות כבר היתה בלתי אפשרית. אבל הרגיש שהוא אומר דברים שאילפוהו. קיבל רשות מהוזיר לחקור אותו, לאחר שהבטיח לו שהוא עומד תחת חסותו, ואין לו לחשוש משום אדם. הנער אמר שרוצה לחזור להוריו היהודים. קודם אמר מה שאמר מתוך פחד כפי שאילצוהו לומר אצל הקאדי. לוזיר לא היתה ברירה אלא להחזיר את הנער באמצעות מר אלמאליח להוריו. הוא הוביל אותו למלאח, בו התקבלו בשמחה.

בקהילת קסר אסוק (השוכנת בעמק הזיז בדרום מזרחה של מרוקו) התאסלמו בן ובת בשנות ה-50 של המאה ה-.20

חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים

חטיפת נערות מוסלמיות ויהודיות והפיכתן לפילגשים היתה נוהג נפוץ במרוקו.

היו מקרים שבנות נחטפו ואוסלמו בגלל חוב של בן משפחה. על מקרה כזה דן ר' שאול ישעוה אביטבול (1809-1739) שפעל בצפרו, והאירוע היה בדבדו:

בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום א' ששבאה גוי א[חד] בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א[חת] מנשותיו, ועמד כהן א[חד] ופדאה מרגוי הנז[כר] (אבני-שי״ש, ח״א, סי׳ ט״ו).

לפי ידיעה שפורסמה ב-1864 צעירה יהודית נחטפה על ידי צעיר בדמנאת. החוטף הוא קרובו של הסולטאן מוחמד הרביעי, וכל הפניות לממשל לא הועילו, וגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנגייר, וזו פנתה לשגרירים שדיווחו לשרי החוץ שלהם. השגרירים פנו לסולטאן. הצעירה הוחזרה לביתה והחוטף נענש. הסולטאן פרסם הוראה למען בטחונם של היהודים, והורה שבכל משפט בו יהיו מעורבים, ייצג אותם יהודי, ויש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'125-122

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

בתקופת החסות ואחריה

גם נערים יהודים היו עלולים להיחטף, ולהתאסלם כתוצאה מכך. על מקרה כזה מסופר על ידי אשר כנפו.

חטיפת נערות ואיסלומן: בשנות ה- 40 וה-60 של המאה ה-20 כולל בשנים לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה ב-1956, ושלט בה הסולטאן מוחמד החמישי עד פטירתו בפברואר 1961, היו בנות יהודיות נחטפות על ידי מוסלמים, ואלה נאלצו להתאסלם.

במכתב שנכתב ב-7 בנובמבר 1949 על ידי יהודי בתאזה נאמר, כי במשך השנה נישאו חמש בחורות יהודיות למוסלמים, אולי משום שרצו לעלות ברמת חייהן. נוסף לכך אירעו מקרים של אונם בנות על ידי מוסלמים. לאחרונה נאנסה ילדה בת 12 על ידי מוסלמי ממשפחת הפחה. הוא לקח אותה לביתו והכריז שהיא אשתו. כל המאמצים של הקהילה להחזירה לחיק משפחתה היהודית עלו בתוהו. המוסלמים תומכים בחוטף, ואיימו על היהודים ברצח, אם ינסו לתבוע אותה חזרה לביתה. כדי למנוע מהומות לקח המושל את הילדה לבית הסוהר (תעודה מסי 52).

לפי עדותו של יעקב אלפאסי תושב לשעבר של אזמור, המסתמך על עדותה של זהרי אלביליה, שסיפרה כי באזמור היתה נערה יהודיה יפה בת 12 לערך, בעלת עינים כחולות, שעבדה אצל מוסלמית בתפירה. מוסלמי בגיל 40 בערך התאהב בנערה, והחל לבא לבית התפירה מדי יום ולעתים מספר פעמים ביום. נסיונותיו להתקרב אליה לא צלחו. פנה לאחראית ואמר לה שהוא רוצה לשאת את הנערה לאשה. משפחתה עשתה כל שביכולתה כדי להצילה מידו, באשר היא היתה מכושפת. פנו לכותבי קמיעות ולצדיקים, ודבר לא הועיל. היא התאסלמה ונישאה למוסלמי, ומאז יהודי אזמור שמרו שבעתיים על בנותיהם.

הסולטאן מוחמד החמישי לא ראה בעין יפה תופעה זו, ונחקק חוק כי מי שחוטף נערה קטנה ייענש. אבל החטיפות נמשכו.

מאיר קנפו שפעל בשירות'המוסד' במרוקו החל באוקטובר 1955 עד 1961, ועסק בארגון העלייה לארץ ופעילויות שונות כותב, כי בנות יהודיות נחטפו על ידי המוסלמים (תש״ס, עמי 378. שגב, תשס״ח, עמי 85,80).

לפי מכתבו של יחיל מרוז, מנהל לשכת שר העלייה ב-13 בינואר 1960 אל הקונסולים הישראלים בעולם, בעקבות טביעתה של הספינה'אגוז', חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים היא אחד הזרזים ליציאת יהודים ממרוקו.

ב-20 בינואר 1961 ביקר רב מאנגליה במרוקו למשך שלושה שבועות וכתב דו״ח בלונדון ב-22 בפברואר על מצב היהודים בארץ זו. בביקורו ברבאט סיפר לו מנהל בית הספר של כי״ח, בין שאר הבעיות בהן הוא התמודד את המעשה הבא. בחור מוסלמי שהועסק במחלקת החינוך התאהב בבחורה יהודיה שעבדה באותו משרד, והזמינה לצאת עמו. היא סירבה עד שפעם אמר לה שרוצה לשאתה לאשה. היא סירבה כי דתה שונה משלו. הוא הגיב כי המלך הצהיר שכל נתיניו שווים. הנערה עזבה את המשרה ואת העיר. המנהל סיפר למבקר כי יש מקרים רבים כאלה. יתר על כן, נערות יהודיות חוששות לצאת למקומות בילוי מחשש שמוסלמים צעירים שהגיעו לעמדות כלכליות מכובדות ייפגשו אתן.

ב-7 באוגוסט 1962 פורסם בעיתון 'הבוקר' תחת הכותרת: 'רדיפות חדשות על יהודי מרוקו' וכותרת משנה: 'מעשי רצח ואונס', כי היו מקרים של אונס בחורות יהודיות וחטיפות על ידי מוסלמים, הכופים עליהן נישואים והתאסלמות. לאחר ההתאסלמות אין ההורים יכולים אפילו להגיש תלונות, משום שהדת המוסלמית שומרת על הנפש החדשה. בפרבר בקזבלנקה נאנסה נערה יהודיה בת 12 על ידי שני מוסלמים, פקידים גבוהים. כשבאה האם למשטרה אמר לה הקומיסר: "אם תשתקו אתן לבני משפחתך דרכונים לצאת לחוץ לארץ".

חשיפת העובדה בדבר חטיפת נערות יהודיות ואיסלומן היתה נושא רגיש. והשאלה שעמדה בפני

מנהיגים יהודיים בארץ ובעולם כיצד להגיב. והאם יש להאשים בכך את ממשלת מרוקו. ב-13

בפברואר 1961 כתב מר א. איסטרמן, מנהל המחלקה הפוליטית של הקונגרס היהודי העולמי לש״ז

שרגאי מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, בו הביע הסתייגותו מהעובדה ששרגאי האשים את

ממשלת מרוקו בפעולות המשטרה בקזבלנקה, ובאחריות הממשלה שם בחטיפת נערות יהודיות על

ידי מוסלמים. לדבריו, התופעה אינה רחבת היקף, ומתבצעת על ידי בודדים בלבד.

הפעילות למניעת חטיפתו של גנות יהודיות והשאתן למוסלמים

בד' אדר תשכ״א 20 בפברואר 1961 נכתב מפרים מכתב סודי למר ש״ז שרגאי, ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, חתום ע״י י. יגר, ובו נאמר שנפגש עם שני נציגים של הועד היהודי האמריקאי שחזרו מביקור במרוקו, ומסרו לו דו״ח על פגישתם עם המלך, ובה ביקשו בין ארבע בקשות, בקשה זו:

פעולות נגד חטיפת בנות יהודיות, התאסלמותן והשאתן למוסלמים, בניגוד לרצונן ורצון משפחותיהן.

המלך ענה לשלוש הבקשות, אבל התעלם מהבקשה הנ״ל.

למחרת הפגישה כתב דוד עמאר מזכיר מועצת הקהילות במרוקו מכתב למלך. בין ארבעה סעיפים של בקשות נאמר בסעיף 2:

׳מועצת הקהילות מבקשת להסב תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כאשר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא היתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלה ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה, אנו משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי',

הנושא הגיע גם לידיעתו של הרבי מלובביץ, שכתב לש״ז שרגאי בכה אדר תשכ״א, 13 במרס 1961, וביקשו להיזהר בפרסום פגיעות ביהודי מרוקו, והטלת האחריות על הממשלה. שרגאי ענה לו ביז ניסן 3 באפריל, וכתב לו בין השאר:

'מה שאמרתי בפגישה עם עיתונאים אחרי המעצרים והעינויים לעשרות יהודים עקב ביקורו של נאצר, וחטיפת בחורות יהודיות והעברתן על דת ישראל, מבלי שהמשטרה תרצה לנקוף אצבע- אמרתי על דעת המוסדות- אתם התיעצתי מראש'.

הארכיון הציוני המרכזי – 10, 090/ S6 תודתי למר יוסי דדון שמסר לי פרטים אלה. על אלכסנדר איסטרמן ופעילותו למען יהודי מרוקו: ,172-173 ,168-170 .M. Laskier, 1994, pp 333 ,305-306 ,211 ,202-203 ,195-196 ,181-182 במאמר שפורסם Jerusalems Post ב-20 בפברואר 1959 תחת הכותרת 'האסירים בטנגייר', על היהודים שמחכים שם לעלייה, נזכרת הסכנה הנשקפת לבנות היהודיות המוטרדות על ידי המוסלמים.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'128

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר