פגיעות בחיי הדת יהודי מר.-א.ב.ן


פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

איום בהתאסלמות.פגיעות בחיי הדת

כאשר היה משבר בנישואין, קרה לעתים שאחד מבני הזוג איים בהתאסלמות, במטרה להשיג מבן או בת הזוג את מה שלא השיג בדרכי שלום. לעתים היה הדבר מועיל להשכין שלום, אבל לעתים הגיע הוז לניתוק הנישואין.

תעודות המובאות בנספח דנות ביהודי בשם דה לאואנטה שעמד לגרש את אשתו. קונסול בריטניה בטנג'יר היה מעורב בפרשה. במכתב ממוגאדור מ – 10 בפברואר 1840 שנכתב על ידי הקונסול הבריטי דרומונד האי ליהודה סונאנס, מדובר ביהודה דלאואנטה שעמד להתגרש.

לדברי הדיפלומט, הגירושין אינם חוקיים, וכי לדעתו אין אשתו נוטה להתאסלם. האירוע מובן יותר מהתעודה הבאה הדנה באותו אירוע.

הפרטים הסתומים בתעודה הקודמת מתבארים על ידי התעודה הבאה : מקרה כזה מדווח על ידי קונסול בריטניה בטנג'יר דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 18 באוגוסט 1840. יהודה סונאנס אזרח בריטי יליד גיברלטר היה גר בעיר סאפי, התחתן במלטה עם נערה ילידת המקום. בשם חאמו אביקסיס.

אחרי כארבע שנים סביב שנת 1838 חלתה אשתו, והומלץ שתעבור בהסכמת בעלה לסאפי. היא עברה לגור למשך עשרה חודשים בביתו של יהודה דה לואנטה. כעבור זמן הוא בא אחריה לסאפי עם ידליו. כשהגיע לא היה יכול לשכנעה שתעזוב את ביתו של דה לואנטה.

נושל העיר שלח ליהודה סונאנס שימצא את אשתו בבית המושל שם עם שתי בנותיו, כשהיא מלווה על ידי דה לואנטה. נמסר לבעלה בשם אשתו, כי היא תתאסלם אם אינו מסכים לגרשה. בסופ-ו של דבר הזוג התגרש.

איום בהתאסלמות בעקבות סכסוך משפחתי.

רבי רפאל משה אלבאז מצפרו – 1823 – 1896 כתב פסק דין בשנת ברי"תו – 1858 בקשר לבני זוג שהיה מתחת ביניהם ומסופר כי עברו ביניהם דברי ריבות כמה פעמים מחמת שהיה … " מכה ומקלל אותה על לא חמס בכפה ולא עוד אלא שבעלות כעסו אומר לה שהוא רוצה לצאת מן הכלל ולהמיר טוב ברע ". עמדו להתגרש. החכם דן בתנאים הכספיים ביניהם – " הלכות שמה " אהע"ז סימן י'.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.

במאה ה- 8 : מולאי אידריס הראשון אבן עבד אללאה ששלט בין השנים 788 – 791, הראשון משושלת האידריסים ששלטו עד שנת 985, מייסד פאס ליד הנהר סבו ב – 798, הפך קדוש כי איסלם יהודים רבים, מהם יהודים שבאו מאנדלוסיה, וכן ברברים שהתגיירו בעבר, ועתה התאסלמו.

התאסלמות נידונה בתשובות הגאונים, ולא תמיד ידוע מאיזה מקום הגיען השאלות, גאוני בבל נשאלו מחכמים שפעלו במגרב. כשמופיע המונח " השתמד " או " מומר ", לא נאמר לאיזו דת המירו, שהנחה שרוב השאלות הגיען מצפון אפריקה, ניתן לשער שהכוונה לכך שהתאסלמו.

מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג חלק ראשון עמוד 142 . 

משוּמדים ואנוסים

המגרב במובנו הרחב, כלומר אפריקה הצפונית וספרד, שימש בתקופה האסלאמית מקלט לפליטים פוליטיים וזירה נוחה לפעולות של מנהיגי כיתות דתיות ותנועות דתיות חברתיות שהתמרדו נגד השלטונות החילוניים והדתיים של המדינות המושלות בארץ.

תופעה זו מוסברת יפה במצבו האֶתני והגיאופוליטי של האזור הנרחב ובריחוקו מן המרכזים המדיניים. לא היה בכוחן של הרשויות המדיניות והבולשת בבגדאד , בקהיר, בקירואן או בפאס, להשגיח ולחלוש על כל הנעשה במרחקי האזור הזה.

והוא הדין ברשויות היהודיות, שכל כוחן היה כוח התורה והמשמעת הפנימית של ארגון מרצון. במרחבי אפריקה הצפונית היו אפוא תנאים נוחים להופעתם של מושמדים יהודים., שיכלו להסתתר בנקל מפני אחיהם, אבל גם ליהודים שהשתמדו מרצון או מאונס בארצות אחרות וחזרו בהם והחליטו לחיות כיהודים בגלוי, אף אלה נמלטו את המגרב הרחוק, לאחר שארץ מגוריהם לא יכלה לשאת אותם בגלל מעשה ההמרה והתשובה.

זוהי הסיבה לכך, שאם נדון לפי השאלות נמצא שמספרם של המתאסלמים במגרב עולה על זה שבארצות האחרות. נוסף לכך יש לזכור, בבואנו להסיק מכאן על ריבוי המתאסלמים במגרב, שתי נקודות בעלות משקל :

1 – רוב השאלות באו אומנם מאזור זה, אבל אם לא ראינו שאלות מארצות אחרות אין זו ראיה מוחלטת ומכרעת, כי בהן לא אירעו מקרים של שמד.

2 – במה שקדם – בסעיף של הגֵרים – כבר ראינו, כי כמעט כל האוכלוסייה הנוצרית שבמגרב האפריקאני התאסלמה ; על זאת יש להוסיף, כי גם באזור ספרד המוסלמית גדול היה מאוד אחוז הנוצרים שקיבלו את הדת השלטת.

והרי כמה תיאורי עובדות מתוך חומר התשובות. שני אחים, אחד יהודי ואחד משומד ; עמד היהודי ואירש אישה ונפטר, אחיו המשומד יושב בארץ ברברים ויש לו משני בנים ונשתקע שם בין הגויים, והמקום רחוק, אין שיירות מצויות, והארוסה יושבת עגונה.

או שאלה ששואלים אנשי אפריקה, מה הדין לגבי מילת תינוק שנולד בשבת לישראל שנשתמד ולאשתו הישראלית. הרבה שאלות עוסקות בירושתו של משומד או משומדת. במערב אמרו, כי אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש את כתובתה, כלומר, סבורים היו, כי המרתה אינה גורעת מזכות אביה לנכסיה, ואין הם נעשים הפקר שכל הקודם זוכה בהם.

כזו הייתה גם דעתו של רב האי בנוגע למקרקעין של מושמדת ולבגדים ותכשיטים שהכניסה לבעלה בנדונייתה, שיורשיה נוטלים אותם. והוא הדין במשומד, שיוצאי ירכו יורשים אותו, בין יהודים ובין משומדים. עם זה נתקבלה במגרב דעתו של רב נטוראי גאון, שאין משומד יורש את אביו.

לשם כך נעזר דווקא בדיני הירושה המוסלמיים, הקובעים שאין בני שתי דתות יורשים אלה את אלה : " כי בדת ישמעאל אינן מורישים למשומד נכסי אביו, סמכו רבנן למנעו בירושת אביו ". גם הרמב"ם מזכיר נוהג זה : " ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה.

ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, כדי שלא לחזק את ידיהם, הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן להן. וכן המנהג תמיד במערב ".

ייתכן שהתשובה, שאנו עומדים להביא קטע ממנה, לא נשלחה למגרב, אולם נודעת לה חשיבות רבה להערכת התנאים המדיניים והחברתיים באזור זה. וזו לשונה :

" ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל…הולך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצוות ; מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכול יודעין שאם חוזר לשם הורגין אותו.

עד כאן סקרנו שאלות שנשאלו בנוגע ליחידים, גברים ונשים, שהמירו דתם במסיבות שונות. בימי שמד המייחדים נעשתה בעיית המשומדים בעיית הכלל והביאה חלק ניכר של עם ישראל עד משבר. לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובספר ניתנה הברירה : לקבל את דין האסלאם או למות.

רבים, ואולי הרוב של אוכלוסיית המגרב, נכנעו והצילות את חייהם. כשוך גל הרדיפות באו ימים של רוגע ושקט יחסי, ולא נשקפת עוד סכנת נפשות לאלה שנותרו בחיים כמאמינים בשליחותו של מוחמד למראית עין, או כנהנים מן הספק, שאין שואלים אותם במפורש לדתם.

כעבור זמן נתחדשו הגזירות, לפחות בפאס, מקום מושבו הזמני של הרמב"ם, ולאחר מכן באו גזירות הפלייה חמורות כלפי דור שני ושלישי של שהיו מוסלמים כלפי חוץ, אבל החזיקו בדת אבותיהם והנחילוה לבניהם.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.פגיעות

בפרק זמן זה התחילו כנראה, ייסורי מצפון קשים מפעמים בקרב שארית ישראל שבאפריקה הצפונית ; האם נכון הדבר, עשו הם או אבותיהם, ואם יש להם עוד חלק  באלוהי ישראל. את הֵדם שך לבטים אלה אנו מוצאים בדבריהם של שלושה חכמים, ששניים מהם הקדישו לבעיה זו חיבורים מיוחדים, הלא הם רבי מימון הדיין, רבי שמה בנו ורבי יוסף בן יהודה בן עקנין.

שלושתם חזו את המאורעות מקרוב, ואף מבּשרם, ולכן נודעת חשיבות יתרה לדבריהם.

בפתח אגרת הנחמה שלו אומר רבי מימון הדיין, שהוא כותב את דבריו בעיר פאס בשנת א' תע"א – 1160. אין הוא מזכיר במפורש את עניין השמד של המייחדים, אבל הרמזים גלויים למדי. משתדל לנחם את המיואשים, הסבורים שהקב"ה " זועם עלינו כשהמרינו את פיו.

בנים אנו למקום, בין שנאמין בו בין שנסור ממנו, והקב"ה יקיים מה שהבטיח לנו, חייב אדם לעסוק בתורה בסתר ובגלוי ולקיים את המצווה בלבו ובגופו. הקשר החזק בין אדם לבוראו היא העמידה, כלומר התפילה, שלוש פעמים ביום. אבל אם החסיר אחת ועבר זמנה אין צורך להשלימה.

ואם אין אפשרות להתפלל תפילת י"ח בשלמותה – במקום סכנה -, יתפלל תפילה קצרה או קצרה שבקצרות, ואפילו בלשון ערבית, ובלבד שתהא לפי העניינים שתיקנו חז"ל. תפילה זו מספיקה ךמי שאינו יודע יותר ואינו רוצה להישאר בלי התקשרות אל ה'.

עיקר שני היא האמונה במשה רבינו ; מי משמאמין בו מאמין בקב"ה, והכופר בו יורד לגיהנום. חלק ניכר מאגרתו מקדיש המחבר לתיאור תכונותיו של משה רבינו, במגמה ברורה להעלותו מעל לכל הנביאים.

יש כאן כוונת פולמוס נמסרת נגד תיאורי מידותיו התרומיות של מוחמד, התופסים מקום נכבד באוספי החדית' המוסלמי. אף על פי כן ששמו של נביא האסלאם אינו נזכר כלל באגרת. דרך אגב מזכיר רבי מימון, כי דניאל הוא חלותם הנביאים.

עם כל נעימת ההתאפקות שבאגרת זו למדים אנו ממנה הרבה על הייאוש שתוקף את האנוסים, משניטלה מהם כמעט האפשרות לקיים את מצוות היהדות בגלוי, ואפילו תפילה קצרה לא תמיד יכלו להתפלל בלי לסכן את עצמם.

ואף את תקוותם זו, להתקשר אל אלוהי ישראל על ידי תפילה כל שהיא, ניסה חכם עלום שם לגזול מהם. לדעתו אנוס, שכופים עליו להיכנס לבית תפילתם של המוסלמים, ואפילו אינו אומר דבר, ולאחר מכן נכנס לביתו ומתפלל תפילת ישראל, אין לו שכר מצווה, כי פשע ועבירה בידו. וכן מי שכופין אותו להודות בנבואתו של מוחמד, רשע הוא ופסול לעדות מדאורייתא.

לא גילה לנו הרמב"ם באגרת השמד, שכתבה כדי להפריך דעות אלה ואחרות בדומה להן, מי הוא אותו חכם קנאי, ורק הטעים כי הוא חי בארץ שלא עבר עליה שמד מייחדים. רק שנים מעטות עברו מזמן חיבור אגרת הנחמה עד לחיבור אגרת השמד. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

תוכנה של האחרונה רומז, כי בינתיים חל שינוי לרעה במצבם של אנוסי המגרב, ושוב כפו עליהם לבוא במסגדים ולהודות בשליחותו של מוחמד ולהשלים עם טמיעת בניהם ובנותיהם בגויים. עם החמרת המצב נוכח דבריו האכזריים של אותו חכם היה צורך לנקוט עמדה ברורה, כדי לעודד את האנוסים ולהדריכם כיצד עליהם לנהוג.

בלשון חותכת קובע הרמב"ם, כי אסור לאדם בישראל ללמד חובה על ישראל, אפילו אדון הנביאים נענש על שחשד בכשרים. שנית, אין לראות את האסלאם כעבודה זרה, ובפרט ש " השמד הזה שאנחנו בו אין אנחנו מראים בו שאנו עובדים עבודה זרה אלא שאנחנו מראים נאמין מה שהם אומרים לבד, וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים זה בשום פנים שנרמה בו המלך ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו.

שלישית, ישראל שנאנס באונס השמד ועושה מצווה בסתר, יש לו שכר וגמול עליה. ובכל גודל מעלתם של הנהרגים על קדושת השם והמקדשים את השם ברבים, לא כל אדם מוסמך לקבוע מה הוא קידוש השם, והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב : וחי בהם – ויקרא יח, ה – ולא שימות בהם – יומא פה, ב.

הרמב"ם מסיים בעצה למי שדורשים ממנו להודות באסלאם בלי שיעשה נעשה, שיודה ואל ייהרג, אבל הוא מפציר בכל אדם שלא יעמוד בארצות השמד, אלא ייצא לארץ שבה יוכל לקיים את מצוות דתו ותורתו. באומרים שיישארו בארצות השמד עד שיבוא המלך המשיח לארץ המערב ויוציאם ויוליכם לירושלים, אלה הם חוטאים ומחטיאים את זולתם.

אבל מי שיציאתו מתעכבת מסיבות שונות ישתדל לקיים כל מצווה הבאה לידו, ואל יאמר בלבו שכבר עבר על מצווה גדולה ולכן יזלזל בקיום קלה ממנה, ויש לקרב ולזרז לקיום המצוות את אלה שהצליחו למלט את נפשם מארצות השמד, ולא מן הראוי להרחיקם.

מפני לחץ הגזירות ובהשפעת אגרתו של הרמב"ם נעזב המערב על ידי החכמים והרבנים, ועזיבה זו גרמה להנמכת קומתו של העם הפשוט. הרמב"ם תיאר את המצב במלים קצרות וקולעות באגרתו אל תלמידיו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה, ישראל להבה ".

אין להניח, כי כל המשכילים נטשו את הארץ, וגם בעריה אבן דנאן מאשר במפורש, כי בימיו – סוף המאה הט"ו – נמצאים בפאס מבני בניו של רבי יהודה אבן סוסאן, אלא שמעתה התחילה תקופת שפל והשפלה בחיי החברה היהודית במגרב, שאת ראשיתה תיאר רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין.

מוצאו של רבי יוסף אבן עקנין ממשפחה שבאה מספרד. הוא עצמו נולד במגרב, ובזמן שהגיעה משפחת מימון לפאס התקרב אל הרמב"ם ונעשה ממעריציו. הוא מודה, שבצעירותו גדל למראית עין בדת האסלאם, שכפו על משפחתו, והמחשבה שבסופו של דבר נעשה למחלל שם שמים מרצון, מאחר שהיה בידו להימלט לארץ אחרת, מכרסמת בלבו ואינה נותנת מנוח לרוחו.

נוסף על כך לא שפר חלקם של המומרים גם בעולם הזה. כי בניגוד לשמדות אחרים אין הם זוכים לכבוד מצד הרשות המוסלמית. " ככל אשר נראה שאנו שומעים בקולם בכל אשר יצוו עלינו ונוטים אחריתורתם כן יכבידו את עוּלם עלינו ויעבידו אותנו בפרך.

גם בני בניהם של המשומדים הראשונים – משנות הארבעים של המאה השתיים עשרה -, שגדלו כמוסלמים, מופלים לרעה, ולפיכך חזרו רבים מהם בתשובה שלמה. מי שנתפס בכך, נשפט כמוסלמי הממיר את דתו שחייב מיתה, אם אינו חוזר בו. אבן עקנין מונה עוד שורה של גזירות אחרות, שגזרו אז השלטונות על יהודים אלה, ועל פרטיהן נעמוד מיד בסעיף על ההפליות.

רבי מיימון הדיין ידוע בעיקר בזכות בנו ותלמידו הגדול, הרמב"ם. ברם, רבי מיימון עצמו היה תלמיד חכם גדול בזכות עצמו, כפי שתוארו מעיד, וצאצא למשפחה של רבנים ודיינים. הרמב"ם מכנה את אבי אביו, רבי יוסף, בתואר "החכם". רבי מימון שימש כדיין בבית הדין של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה רבו.

רבי מיימון נאלץ לעקור ביחד עם משפחתו מספרד, עקב פרעות שהתחילו ביהודים, ועבר עם משפחתו לפס שבמרוקו. משם נאלץ לברוח שוב עם משפחתו בעקבות גזירות חדשות של כת האל-מוואחידון הקנאית. הפעם המשפחה עברה לארץ ישראל.

 משפחתו ככל הנראה ניסתה להיאחז בארץ ישראל, אך תנאי החיים תחת השלטון הצלבני היו קשים מדי, והמשפחה המשיכה לנדוד עד שהגיעה למצרים והתיישבה שם. רבי מיימון עצמו, ככל הנראה נפטר בארץ ישראל.

בידינו נותרו תשובות הלכתיות של רבי מיימון, וכן אגרת שהוא כתב ליהודים בעת הפרעות, על־מנת לעודדם. תשובות אלו ואגרת זו יצאו לאחרונה לאור בספר אגרת הנחמה, בהוצאת מוסד הרב קוק, 2008. תשובותיו של רבי מיימון פורסמו גם קודם לכן, בספר "חיי הרמב"ם" על ידי ר' יהודה לייב מימון – עד כאן מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג " תולדות היהודים באפריקה הצפונית חלק א'. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-קינת רבי אברהם אבן עזרא

אישה השתמדה ותבעה את החצר שלה.

لاَ إِكْرَاهَ فِي الدِّينِ قَد تَّبَيَّنَ الرُّشْدُ مِنَ الْغَيِّ فَمَنْ يَكْفُرْ بِالطَّاغُوتِ وَيُؤْمِن بِاللّهِ فَقَدِ اسْتَمْسَكَ بِالْعُرْوَةِ الْوُثْقَىَ لاَ انفِصَامَ لَهَا وَاللّهُ سَمِيعٌ عَلِيمٌ 256
אין מקנים דת בכפייה, וכבר התברר ההבדל בין הבינה לבין המַדוחים, כל הכופר בשיקוצים ומאמין באלוהים יזכה להיאחז ביתר איתנה אשר לא תיעקר, אלוהים קשוב ויודע.
הערת המתרגם : אין מקנים דת בכפייה: מכאן שעל האדם להכיר בעצמו ביתרון האמונה על הכפירה. היו שהבינו את הפסוק לא כחיווי כי אם כאיסור לכפות את הדת, ופירשו שאיסור זה בוטל בעת שהתגלו פסוקים המצווים על המוסלמים לכפות את האסלאם בכת הזרוע, ולהרוג בכופרים שאינם מתאסלמים (כגון סורה 5:9). אחרים סבורים כי הפסוק נותר על כנו, אלא שהוא מתייחס לתקופה שבה כבר הופץ האסלאם בכל ערב, וממילא לא היה עוד צורך לכפות את הדת. ויש שפירשו את הפסוק כאילו הוא עוסק רק ביהודים ובנוצרים, ומקנה להם זכות לבחור בין התאסלמות לבין חיים כבני חסות המשלמים מס גולגולת. 
שיקוצים: בערבית: טָאנות, קרוב לוודאי בהשפעת"טעות״ המופיעה במדרשים בהוראת "אלילים". פרשני האסלאם הסבירו את המונח בהוראת "שטן״, והוא הושאל גם ככינוי למנהיג היהודים במדינה, כעב אבן אלאשרף.

רבי יצחק אלפסי 1013 – 1103, נשאל " על אחים שהייתה להם אחות והשיאוה לשמעון, ופסקו לה בנדונייתה חצר, ולאחר זמן יצאה אחות זאת מן הכלל – השתמדה – עמד ש. ונתן חצר זו לבן אחיו, והחזיק בה ואחר כך מכרה זה שהחזיק בה ללוי.

וכשידעה זו שיצאה מן הכלל בדבר, תבעה חצרה וקיימה אצל השופט שלהם שהחצר שלה וכל ישראל יודעים. ובא לוי לחזור על מוכר, והמוכר אמר – לא קיבלתי על עצמי אלא אחריות עכו"ם שאין דיניהם דין ואין עדותם עדות. תשובה : אם יתברר אצל ישראל שהחצר שלה…יש להעמיד החצר ביד הלוקח בין בפשרה בין בלקיחה, או יחזיר לו הממון שנטל ממנו.

האם בניו של כהן משומד פסולים לכהונה ?

החכם נשאל על כהן שיצא מן הכלל ונשארו בניו בדין ישראל…פסולין לכהונה או לא. תשובה : אינן פסולין לכהונה שאינם נתפשים בעוון אביהם וכן כתיב בן לא יישא בעוון האב ואב יישא בעוון האב.

התאסלמות בימי המייחדים 1130 – 1269

התאסלמות המונית וטראומיטית בתולדותיהם של יהודי מרוקו הייתה בתקופה של שלטון המייחדים, תנועה מוסלמית קיצונית שאילצה את הנוצרים והיהודים החיים תחת שלטונה להתאסלם או לעזוב. הם תבעו שהבלתי מוסלמים יודו שמוחמד הוא הנביא.

הדבר מנוגד לנאמר בסורה השנייה בקוראן פסוק 256 שהזכרנו, שאין באסלאם כפייה להתאסלמות. היחס השלילי כלפי הנוצרים היה יותר קיתוני מאשר יחסם ליהודים. הם ביטלו את זכויותיהם על נכסים, ושללו מהם את אמצעי הקיום. גם לאחר שהתאסלמו התייחסו בחשד שאין התאסלמותם נאמנה. המתאסלמים נאלצו להיבדל מהמוסלמים האמיתיים בלבושם, כדי שיכירום בפומבי.

עבד אל מומין כבש תוך שבע שנים בין השנים 113 – 1146 את כל מרוקו. המייחדים שלטו בה עד שנת 1269. התנועה נוסדה על ידי מנהיג ברברי דתי בשם מוחמד בן עב אללאה אבן תומרת ב – 1121. חסידיו הכירו בו כמהדי – משיח – שיביא את האסלאם לדרך האמת, ויחנוך את ממלכת אללאה ברוח האסלאם עלי אדמות.

הם יסדו את העיר רבאט. בימי יורשיו התפשט שלטונם המעמקים של האטלס הגבוה, ועד שלהי המאה ה- 12 שלטו על רוב שטחה של מרוקו וספרד.

בקינתו של רבי אברהם אבן עזרא – 1092 – 1162, המתחיל במלים " איך נחרב המערב ", הוא מנה שורה של קהילות שנהרסו כתוצאה מהשמד, ביניהן דרעה, סבתא, סג'למאסה, תלמסאן, מראכש, מכנאס, פאס.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהילות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים. 

שאיפתם הייתה לאסלם את כל הזרים בשטחי שלטונם. נשללה מהיהודים ומהנוצרים הסובלנות שהשריעה האסלאמית מצווה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו, וחודשה רק על ידי סוחרים אירופאים בדורות הבאים, שיסדו מושבות סוחרים בעיקר בערי החוף.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146 – 1147 ועד 1150 השתלטו על מכנאס ומראכש בדרום. בכל המקומות אילצו את היהודים להתאסלם. מי שסירב, נאלץ לקחת את מקל הנדודים ליד. הנשארים הוצאו להורג בשריפה, כמו שאירע עם הדיין רבי יהודה הכהן.

רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם שנמלט מהמייחדים בספרד, הגיע לפאס ב – 1159 או ב – 1160, למרות היותה מרכז למייחדים. ויש הנחה כי רצה ללמוד מפיו של חכם פאס רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. כאן כתב רבי מימון, את " אגרת הנחמה " בשנת 1160.

הוא קבע כי ה' לא מאס בעמו, וישראל עודנו עם סגולה, ויש להתחזק באמונה. וכן הדגיש את גדולתו של משה רבינו והתורה שנמסרה לו, לעומת מוחמד והקוראן. הוא עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שדרש מהם למות על קידוש ה' ולא להתאסלם. הציע שהיהודים יודו למראית עין כדי לא ליהרג. אבל ישתדל האדם לעסוק בתורה ולקיים מצוות בסתר.

הרמב"ם כתב ב – 1164 או שנה אחר כך את " אגרת השמד ", או בכינוי " מאמר קידוש השם ". הוא קיים בגופו מה שכתב באגרה זו : " כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצוות – אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב ".

הרמב"ם אומנם פסק כי " הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה " ובהמשך כתב עליהם בכבוד, בניגוד לנוצרים – תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו סימן רסט, תמח – סכל זאת הוא עזב, כי סירב להתאסלם.

אם כי יש גם הנחה שהוא התאסלם, ורק בשלב כלשהו החליט לחזור ליהדות. לשם כך הפליג לארץ ישראל, הגיע לעכו ב – 16 למאי 1165 ואחר כך ירד למצרים, יחד עם אביו רבי מימון ואחיותיו שהיו עמו בפאס.

ב – 1165 גברה הקנאה המוסלמית, הרדיפות הוחמרו, ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה סירב מנהיגה הרוחני של קהילת פאס רבי יהודה בן שושן – אבן סוסאן להתאסלם. הוא נשרף על קידוש ה'. כמוהו נהרגו על קידוש ה' 150 יהודים.

היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, והמשיכו בסתר לשמור על דיני היהדות. בעקבות המייחדים צומצם מספר היהודים במרוקו, וחלה פגיעה בחיי הרוח, באשר רבים מהחכמים ברחו.

רבי יהודה הכהן אבן סוסאן אנציקלופדית " ארזי הלבנון ".

אבותיו באו מבבל לפאס הוא חי במאה השתים עשרה לספירה.  רבי סעדיה אבן דנאן הוא המקור הראשון שמזכיר אותו, הוא מספר עליו שרבינו מימון אביו של רמב״ם הביא לעיר פאס את בנו משה – רמב״ם למד תורה לפני רבי יהודה הכהן אבן סוסאן.

קשה לקבל דברי רבי סעדיה כפשוטם שהרי הרמב״ם לפני בואו לפאס התפרסם בחכמתו, חיבר פירושים לתלמוד והחל בפירושו למשנה ועוד. לכן ניתן לקבל את דברי רבי סעדיה זו נכונה ניתן יהיה לפרש בעזרתה דברי רמב״ם בפירוש המשנה [מסכת מקואות פרק ד, ד]: ״

וכבר חשב איש גדול מאוד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשכיות כשרה… ונהרג על זה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספר והנה התואר איש גדול מאוד רב העיון״ יתאים לתיאור שתיאר רבי סעדיה את רבי יהודה ״ חכם גדול וגאון ״.

 ובתשובות הרמב״ם מ זכיר וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה  בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל…״

מדברי הרמב"ם בתשובתו יתברר שהיה לו משא ומתן הלכתי עם רבי יהודה. רבי יהודה שמו היה פרחון. דבריו בפירוש המשנה ״ ונהרג על זה יתאימו רק לרבי יהודה שנהרג על קידוש ה' אחרת דורשים הסבר. בתקופה זו לא ידוע לנו על חכם גדול המערב, חוץ מרבי יהודה.  רבי יהודה נהרג בשנת 1165 על קידוש הי. [הדברים זקוקים להבהרות].

בימי אבו יוסוף יעקב אלמצור 1184 – 1199 נכדו של עבד אל מומין, הורע מעמדם של המתאסלמים שהיו חשודים בהתחזות, וה " המתאסלמים החדשים " נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים מקוריים. גם גורות לאחר מכן כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש.

כרוניסט ערבי כת בבשנת 1224 כי לא קיים בית כנסת בכל המגרב. את תפילותיהם ערכו בצנעה. בשנת 1232 נשחטו יהודי מראכש, ואחרים עזבו לספרד או למזרח התיכון.

התאסלמות יהודים מרצון.

 

בימי שלטון בני מרין.  

מייסד שלטון בני מרין, שושלת ברברית, יוסף אבן יעקב – שלט בין השנים 1269 – 1286 – ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזר ליהדות. למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעובר על איסור זה דינו מוות.

החוזרים ליהדות נאלצו לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשעברו ליד מסגד. נוהג זה נשאר עד תחילת החסות של צרפת בשנת 1912. יהודים שהתאסלמו בעבר ונשארו כאלה, היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם.

אלה נדרשו ללבוש בגדים מיוחדים כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים, ולא התערבו בנישואין עם מוסלמים. למרות שהם התפללו במסגדים ולימדו את בניהם את הקוראן – לפי עבד אלואחד אלמראכשי בספרו " אלמעגז פי תכליץ אכבאר אלמגרב 

היהודים שהתאסלמו היו מכונים " מוהג'רון – מהגרים . רבים מהם חיו בפאס בעת גזירת המייחדים, התאסלמו למראית עין, ולא עזבו את המקום. הם אומנם הורשו לחזור ליהדות בראשית השושלת של בני מרין – החל ב – 1269 – 1465. כשרצו להתחיל בסדר התפילות וקריאת התורה ברשות, היה מחסור בספרי תורה.

כשההפליות כלפי היהודים החלו שוב, היו מהם שחזרו מרצונם לדת האסלאם. אלה לא התקבלו על ידי המוסלמים הוותיקים. הם היו בדרך כלל סוחרים מצליחים, מילאו תפקידים במערכת הממשל, כמו שליחים ודיפלומטים למדינות אירופה כנציגי הסולטאנים, ויהודים ומוסלמים כאחד חששו מתחרותם.

התאסלמות יהודים מרצון.

היו יהודים בודדים שהתאסלמותם נבעה מהסיבה ששוכנעו בצדקת האמונה המוסלמית לעומת היהודית. ביניהם נזכיר את שני האישים כדלקמן :

שאול בן יחייא אלמגרבי 1125 – 1175 שהתאסלם בשנת 1163, חיבר ספר בשם " אפהאם אליהוד – השתקת היהודים.

בתקופת שלטון בני מרין במאה ה- 14 היה יהודי שהתאסלם, בשם עבד אלחק אלאסלאמי וחי בעיר סבטה בצפונה של מרוקו, הוא היה בעל קשרים עם נכבדי המדינה, וכת בחיבור נגד היהודים.

לעומת קודמו, הוא לא היה משכיל. שש עשרה שנים לאחר שהתאסלם עם משפחתו, כתב חיבור נגד היהודים ונגד התנ"ך. הוא חזר על תוכנם של כתבי הפולמוס המוסלמיים נגד היהודים. נגד סיפורי התועבה במקרה כמו לוט ובנותיו, יהודה ותמר.

האשמה על זיוף של כתבי הקודש, בין השאר חזר על טענות קראיות, ביניהן שהיהודים הוסיפו על המקרא דינים ותפילות שבדו מלבם, הדלקת נרות בליל שבת ועירוב להתרת טלטול בשבת. לדעתו, ספר התורה הוא זיוף.

טען שהיהודים נוהגים כעובדי אלילים, ודרש לבטל מספרי היהודים את דברי הכפירה. באשר למעמדם תחת שלטון המוסלמים תבע לבטל את מס הגולגולת, שתמורתו זכאים היהודים לחסות שמבטיחה להם ביטחון חיים, שמירת רכושם ורשות לקיים את מצוות דתם.

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15 המרות המוניות בפאם במאה ה-15

פגיעות

פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15

המרות המוניות בפאם במאה ה-15

הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.

מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.

לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).

המרה ואפשרות לחזור ליהדות

בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.

 יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.

יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.

ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.

 אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20

המתאסלמים בפאס

יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.

לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים  Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.

 האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.

המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.

התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:

 הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.

הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.

במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.

 אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.

פקודת המלך להמרה וביטולה-פגיעות בחיי הדת-א.בשן

פגיעות

פרק ט : התאסלמות במאות ה – 17 – 18

שנות בצורת ובעקבותיהן מחלות ומגפות, גרמו למצוקה מיוחדת אצל היהודים, באשר לא נהנו ממחסני המזון של הממשל. כך היה בשנים 1606-1603 כאשר התאסלמו כאלפיים יהודים, וכן ב – 1616-1615 בעקבות בצורת.

התאסלם ואחר כך התנצר.

בראשית המאה ה-17 התאסלם יהודי בשם יששכר בן יצחק אלקאסם, סנדלר במקצועו, שבגיל 20 עבר מספרד לפאס, עבד בשירות השליט במשך עשר שנים, וב-1611 התנצר. בתור נוצרי לא היה יכול להמשיך לחיות במרוקו, והוא עבר לספרד.

בשנת שס״ו (  1606) התאסלמו מעל חמש מאות יהודים, ולפי גירסה אחרת מעל שש מאות, כולל אנשים נשים, בחורים ובתולות בפאס. כפי שכתבו רבי שאול בן דוד סירירו ורבי שמואל אבן דנאן. בשנים  אלה מתו ברעב אלפים, והתאסלמו קרוב לאלף אנשים, נשים וטף.

לפי מקור זר הייתה במאה ה-17 גזרה על ידי הסולטאן, כי על היהודים להתאסלם, ומי שיסרב דמו ראשו. יהודים שילמו שוחד רב כדי לבטל את הגזרה .

כנת שע"ג (  1613) הגיעו יהודים ממראכש לפאס וסיפרו על הקנס שהוטל עליהם על ידי המלך זידאן, עד שברחו רובם וקצתם המירו'. יש להניח, כי בעלי רכוש שלא רצו לנטוש את רכושם החליטו להתאסלם ולא לברוח.

בשנת ש"צ (  1630)

לפי רבי סעדיה אבן דנאן, 'זונה אחת… אשתו של מוסא בן טלילה שהייתה חשודה עם גוי אחד והמירה דתה' (בניהו, תשנ״ג, עמי 93). רשיד השני שלט בשנים 1672-1660. כפי שרשם החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי]:

ראשיד ראה בחור מאנסאנו  – בן למשפחה ידועה במרוקו –  ואמר לו שימיר ואם לאו- יהרוג כל ישראל, והכריחוהו הרבנים שימיר.. ויום הו'  כתב המלך בכתב יד גזרת שמד על כל ישראל שבערי מערב או המרה או הריגה והבחור הנזכר הודיע לרבני העיר מארויקוס [מראכש], בהמשך מסופר שהיה נס והבחור שרף כתב הגזרה שהיה בכיס המלך.

פקודת המלך להמרה וביטולה

מולאי אסמעיל (1727- 1679 ) כינס את נכבדי הקהילה היהודית ואמר להם כי הוא שומע זה שנים על בואו של המשיח היהודי, והנה הוא לא בא. הגיע הזמן שתכירו בטעותכם ותקבלו את דת האסלאם. לפי רבי חביב טולידאנו:

 בשנת תנ"ב (  1692) בערב ראש חודש שבט סמוך לקבלת שבת שלח המלך – אסמעיל –  עם סופר… וכה דיבר שהאומה הישראלית ימירו דתם, ואם לאו חס ושלום להשמיד להרוג ולאבד. היהודים ערכו תפילה מיוחדת, ואחרי השתדלות מחל המלך על הגזירה.

בין השנים ת"ס- תס"ג (1703-1700) נגזרו גזרות על יהודי מרוקו, כפי שכתב יעב"ץ לשליח ירושלים חיים אברהם ביטון בשנת תס"ג.

גובה מס שלא הצליח בתפקידו רצה להתאסלם בשנת תסייד (1704)

רבי שמואל אבן דנאן הרביעי כתב, כי קהל פאס החליט בחודש ניסן שנת תסי"ד שיגבו את המם באמצעות גובה, שמונה על ידי הקהל. אבל הוא לא הצליח לגבות אפילו פרוטה אחת. והגובה בייאושו רצה להמיר דתו (בניהו, תשנ״ג, עמי 122).

חכם בשם רבי יעקב בירדוגו כתב על ישנת תס"ג (1713) אחר עבור שנות הרעב' (׳שופריה ויעקב׳, ח״א, חו״ם,סיי ג). כיוצא בזה כתב החכם הנ"ל, כי ב-1724 בשנת רעב, המירו בפאס קרוב לאלף אנשים נשים וטף ומתו קרוב לאלפיים נפש.

בעקבות יאוש על חוסר מזון – היו הורים אומרים לילדיהם: "לכו מאצלי והמרו דתכם". בהנחה שבתור מוסלמים יקבלו מזון מהממשל (לפי החכם הנ״ל, בניהו, תשנ״ג, עמי 126). אנגלי שליווה את שגריר בריטניה במרוקו בשנת 1728 כתב על יהודי שהתאסלם. (3182 .ק,1729

זונה יהודייה התאסלמה

ר' שלמה חלואה ממכנאס בן המאה ה-18 כתב שיר על זונה יהודייה שהתאסלמה, באשר לקוחותיה היו בעיקר מוסלמים, וכן על בתה אשת איש שעסקה בזנות, והתעברה. לבסוף גורשה מביתה. היא נאסרת על בעלה, וראוי שהיא תישרף.

מעשה באשה ובתה/ דרכי שאול ביתה/ מאד רבה רעתה/!חזקוה בני משפחתה/ נסתרה ונטמאה ועידיה מעידים אותה/ חמתה מרובה מצילתה/ ולבסוף המירה דתה/ ותקם אחריה זרע מרעים מצבתה/ בתה אשר אחזה מדתה/ הוסיפה רשעה על רשעתה/ היא חליפתה היא תמורתה/ ויגלחו צמתה/ אולי תשוב מחטאתה/ ולא הועילו בתקנתה/ ולייסר העוברים מצווה לפרסמה/ וכל שומעת גנותה לשמה/ תשמור חומה/ ותדע בשכבה ובקומה/ וביום שהופל עוברה ובעלה אין עמה/ חברתי מחברת קשה לשמה/ ועל רע ייזכר שמה.

השיר הבא על בתה:

בת כהן על דת עוברת/ דינה בשריפה בקורת.

 שמעו נא דין המופקרת/ בבעלה היא משקרת.

 ריב ומדון מחרחרת/ הומיה היא וסוררת.

 מצאוה מעוברת/ בממזר או בממזרת.

 בת האישה המומרת/ יהי אחריתה להכרית.

ארבעה לה במסורת/ גלוח ראש ותספורת.

וחבל מצרי חוגרת/ בליל מצה וחזרת.

כלימיה מתנכרת/ ונטמאה ונסתרת

. במרומים עלי קרת/ תשא תתן בה מוזרת.

 מור ולבונה מקוטרת/ שלומים היא מדברת.

 אש ועשן מתמרת/ עיניי דרכים שומרת .

עולה יורדת נסערת/ מחוץ לעיר מחמרת.

ברחובות מחזרת/ וביתה בלא מסגרת.

לא ידעה למי גוררת/ יגיעה אשר אוגרת.

 כי ממנו משתכרת/ ואין דעתה מתקררת.

 ומביתה המקורת/ גרשוה באדרת.

שער והיא ממררת/ נפשה הכרת  תכרת.

 תשורה זאת בה תשרת/ גרב _ילפת עורת.

 ושריפה באה בוערת/ בזה תהיה מתכפרת.

 למולדת נכרת/ ועל בעלה נאסרת.

שמתי זאת לה למזכרת/ פן תהיה אליו חוזרת.

(י. שיטרית, תשנ״א, עמי 79-77, 103. הנ״ל, תשנ״ט, עמי 247-245).

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו.-אליעזר בשן

נגיד יהודי התאסלםפגיעות בחיי הדת

בריטי שנסע למכנאס שבמרוקו בשנת 1721 יחד עם השגריר הבריטי כדי לפדות שבויים בריטים, כתב כי הנגיד של היהודים במכנאס התאסלם לפני 27 שנים

יהודי מומר נזכר על ידי רבי עמנואל בן יהונתן מאנסאנו, אחיו ובנו בשנת תצ"ז (1737). הם כותבים כי כאשר למדו מפי רבי חיים בן עטר, עמד מולם איש מומר שסיפר להם כי באספה של יושבי פאס נידונה השאלה בשל מה באה על העולם הצרה, והחליטו כי בגלל שהיהודים מוכרים משקאות חריפים, וכן בגלל חטא שבועת שקר וביטול תפילות

התאסלמות בעקבות בצורות ומגפות

במחצית הראשונה של המאה ה-18 נזכרות בצורות בכתביהם של חכמי מרוקו.

רבי יעקב בירדוגו ( 1853-1783) מזכיר בשנת תע"ג( 1713) " אחר עבור שנות הרעב ". בין השנים 1721- 1724 במשך כארבע שנים הייתה בצורת במרוקו. בשנת 1723 בפאס בלבד התאסלמו לפי אומדן כאלף יהודים.

בשנה שאחריה קרוב לאלף יהודים המירו דתם. רבי חיים טולידאנו (1749-1690) כתב: יעברו שני הרעבון ובטלו כמה משפחות ולא נותר אלא אחד מעיר ( חק ומשפט, סי׳ נא ). בסי רצו, שם, הוא כתב על 'אלמנת ראובן מכרה ספר תורה לרחל בשני רעבון'.

 רעב במכנאס בשנת תפ"ט (  1729) כפי שכתב רבי מרדכי בירדוגו. ושנה אחריה בצפרו, לפי דברי רבי רפאל משה אלבאז. על שני הרעב כתב יעב״ץ באייר תצ״א (1731). בפאס היה רעב בשנת תצ"ה (1735) ושלוש שנים אחרי זה.

בשנת תצ"ח ( 1738) יהיה רעב גדול במערבי. רבי יוסף משאש כתב על מגפות בשנים שבין 1751-1746, והדבר עלול היה לגרום להתאסלמות. לפי מקורות אירופאים היו מגפות במרוקו שנגרמו כתוצאה משנות בצורת, בשנים אלה: 1758, 1765, בין 1776 ל-1782, וב- 1799.

יחסם של החכמים למתאסלמים   

יחסם השלילי התבטא בתשובותיהם. רבי יעקב אבן צור [יעב"ץ] (1753-1673) ביטא את יחסו למתאסלמים אגב דיונו ההלכתי. המתאסלם התנכר לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו בקהילה שתמול שלשום חי אתם בשלום.

 בתשובתו בנושא כתובתה של אשת מומר הוא כותב: " וירבו הימים ותהי רוח אחרת עם הבעל הנזכר עד ששתה את קובעת כוס המים הזדונים וחבק חיק נוכריה ובגיותו זדון לבו השיאו להעליל ולערער וללגלג על אנשים בני ברית " (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפח).

האם יש למומר חזקה בחצר ? יעב"ץ דן בנושא זה : תחת הכותרת: " חזקה בחצר של מומר ". הדין נכתב בחשון תפ"ב (סוף 1721). מעבר לדיון ההלכתי, ניתן להבחין ביחסו העוין של החכם למומרים:

עשו [כינוי לרשע] היה לו חצר והמיר ויצא מן הכלל ואחר כך מכר חצרו לראובן. ועמד הקהל הקדוש ומכרו חזקת החצר ההוא לשמעון. אחר כך עמד יעקב אחיו של עשו המומר ומכר החזקה ההיא ללוי, באומרו כי מיד כשיצא עשו לתרבות רעה הרי הוא חשוב כמת וראוי לקברו בחייו, ומיד זכה יעקב בירושתו, אלא שלא היה יכול לתבוע פירות החזקה מן הדרים בה, מפני איבתו של עשו הרשע. והיינו טעמא שראה את הקהל הקדוש מוכרים החזקה ולא יכול למחות בהם. וסמך על זה שאין מעשיהם כלום שכבר זכה יעקב בירושת עשו, והקהל הקדוש מכרו דבר שאינו שלהם.

בתשובתו ציטט החכם את הרמ"א [ר' משה איסרליש] מחבר 'המפה' לשו"ע חו"ם, סי' רפג: 'שקנסו את המומר ומתנתו אינה מתנה, דוקא בירושה שנפלה לו מקרוביו והוי ליה כאילו לא היה ולא נברא. ולכן אם נתן הירושה הנוגעת לו מאביו- אינה מתנה שכיון שקנסוהו שלא יירש, לא זכה כלל בנכסים…

אבל ממון של מורישי המשומד שהם כשרים לא הפקירו, אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאלו אינו ראוי לירש " (י מוצב״יי, ח״א, סי׳ טז). הכינוי ייצא מן הכללי מופיע נשובותיו ח"א, סי' קצא.

אברהם קורייאט ( תקמ"ז – תקס"ו  1806-1787) כתב: " קיבלתי מרבותי…. שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזו חזקה בין מעצמו בין ממורישיו מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בה בגיותו שמכר קרקע לגוי או למומר כמותו-תישאר באותה קרקע חזקה אכן לא אליו יהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו "  ('זכות אבות', סיי מו).

אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

מומר במשפחה- נחשב כפגםפגיעות בחיי הדת

אחות המשודכת המירה- סיבה לביטול השידוך

היה נהוג כי מי שחוזר בו מהנישואין מוטל עליו קנס. השאלה שעלתה אם התברר לאחר השידוך כי קרוב  משפחה המיר, האם הדבר נחשב כפגם, ומותר לבטל את השידוך.

חכם נשאל על " איש נשתדך עם בתולה ולא הספיק לכונסה עד שהמיר אחיה של המשודכת. ורצה השודך ליפרד ממנה ולקחת לו אשה אחרת הגונה לו. ושאל השואל אם יתחייב המשודך לפרוע לה קנס שקצב לה בשעת שידוכין ".

התשובה כי הוא פטור מהקנס אם תוך הזמן מהארוסין עד הנישואין " קלקל המשודך מעשיו פטור הלה משבועה ". החכם ציטט מקורות לפיהן אם נודע לאחר הארוסין כי הארוס משחק בקוביא " ואין לו אומנות אלא הוא, ועוד עשה עבירות שבשבילן נתנדה " ההנחה " שאילו ידע אביה שיקלקל מעשיו לא היה נותנה לו ". המסקנה כי המשודך פטור מהשבועה בהקנס ('מוצב״י', ח״א, סי׳ לג; דשן, תשמ״ה, עמי 178).

רבי משה טולידאנו (1773-1724) ציטט את השו"ע אהע"ז, סי' נ, ס"ק ה: אם לאחר השידוך " המירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנס "  (׳השמים החדשים׳, הלכות קדושין, סי׳ א, דף ל, ע"א.

רבי יוסף בן עיוש אלמאליח (1823-1788) דן במעשה בו המירה אחות המשודך, וזו סיבה לביטול השידוכין (י תקפו של יוסף ׳, ח״א, סי׳ כה). על הסתיגות מנישואין באירופה, כאשר במשפחה היו משומדים אברהם שמואל בנימין סופר, ' איגרות סופרים ', תרצ"ב, עמי 59-58.

המרת הדת הרחיקה אדם ממשפחתו

רבי יעקב אבן צור כתב על מעשה באשה שנישאה, ואשתו השנייה של אביה הוציאה עליה שם רע, כדי שבעלה ישנאנה ויגרשה. וכששאלוה מדוע היא עושה זאת ענתה: כדי שיגרשנה ותמיר דתה ׳. פסק הדין שניתן על ידי יעב"ץ בחשון תצייד (סוף 1733) מאשים את אשת האב, כי בניגוד לדעתה, הבת של בעלה היא אשה צנועה (׳מוצב"י׳, ח״א, םיי קכז).

המרות דת הן רגילות – מוסר ומלשין גרוע ממתאסלם

בניגוד לאמור לעיל, כתב רבי משה טולידאנו (1773-1724) בהקשר לעובדה זו:

אם דוד האיש נעשה מוסר ומלשין בסתר ובגלוי, פסקו הרבנים…. שאב המשודכת פטור מן הקנס ואף על פי שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו, אדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה שבימים אלה המרות דת שכיחא [מצויה] ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלינה אזניו פטור אפילו מקנס הנהוג (' השמים החדשים ', הלי קידושין דף ל, ע״א, ח. מטוב, יזכור לאברהם', תשל״ב, עמי 48).

יהודי המיר כדי לזכות ברכוש

ר' יעקב אבן צור דן על חצר שהיו עליה שלושה או ארבעה בעלי משכונות, דהיינו שהם לוו כסף כדי לרכוש את החצר. ועד שאינם משלמים חובם, אינם הבעלים. ׳ויהי היום המיר דתו אחד מבעלי הקרקע ובא וערער על אחד מבעלי המשכונות ורצה ליטול כל החצר לפי דתם ".

 החכם הציע לו שיתפשר בפני עדים עם היהודי שהמיר. פסק הדין נכתב בחשון תצ״ו ( סוף  1735) (׳ מוצב״י; ח״א, סי׳ צה).

קנם למשודך שהמיר דתו־ ורצון לטרוף הסבלונות

מעשה היה שאיש בשם יאודה בן זמרא המיר. ובא בעל חובו ברזילי נבארו לטרוף הסבלונות שהיו ביד משודכתו לפרעון חובו. וטען אחי המשודכת שהסבלונות תפסם הוא בעד הקנס שנתחייב בעת השידוכין בשבועה ושיותר הם דמי הקנס משווי דמי הסבלונות, ופסקו חכמי תיטואן..

. שישבע אחי המשודכת שהקנס שנתחייב המומר בשבועה בעת השידוכין הוא יותר מדמי הסבלונות שלקח בעד הקנס יען מעולם לא נפרע מהקנס. חכמי פאס התנגדו לחיוב השבועה. בויכוח השתתפו וחתמו שמונה חכמים (שם, חייב, סי׳ קסז).

פסקי דין כי כתובת האישה, שבעלה המיר קודמת לחזקה על קרקע

מעשה ביהודי שנשא אישה, והכתובה כמנהג מגורשי קסטיליה. כשאחד התנאים שהבעל משעבד את כל נכסיו לתשלום כתובתה. הוסיף בכתובה וכתב לה שטר שעבוד על הקרקע ברשותו לפרעון  כתובתה. הוא המיר, ובשלב מסוים מכר קרקעו, אבל היה חייב על הקרקע.

ואלה שהיו שותפיו בעבר רצו לטרוף את החזקה שלו, כדי לכסות את ההלואה שנתנו לו בעבר. אבל האשה אמרה שכתובתה קודמת, וכי בעלה שיעבד לה את הקרקע 'והיא קודמת לכל אדם '.

החכמים כותבים, כי לא ברור אם מכירת הקרקע היתה ביהדותו או לאחר שהמיר, ולמי מכר, האם ליהודי או לנוכרי. המסקנה עליה חתומים ר' מנחם סירירו, ר' וידאל הצרפתי ור' יהודה בן עטר, נ־ כתובת האשה קודמת, ' הרי כשהמיר נתחייב לפרוע מיד והגיע זמנה לגבות מיקרי ', והיא קודמת ־גבות מהחזקה (שם, ח״א, סי' קפח).

נושא דומה נדון במקום אחר בתשובות יעב״ץ: 'ראובן שהמיר דתו והיה לו קרקע ויש עליו בעלי חוב והנה האנשים בעלי החוב רצו ליפרע מקרקעותיו, ואשתו אמרה מאחר שכתובתה קדמה, היא קודמת לכל אדם', התשובה מתחילה במלים אלה: 'הדבר ברור שאשתו קודמת לכל אדם', על פסק הדין חתומים שוב שלושת החכמים הנ״ל (שם, ח״א, סי׳ ש).

העלילו על אשה שהמירה

החכם כתב על אשת כהן שלאחר לידה 'נטרפה דעתה' והגויים העלילו עליה 'והוציאו עליה שם רע שהמירה דתה'. הוליכו אותה לבית מסוים ללא שומר, ואחר כך העבירו אותה 'בבית הנשים הידוע לישמעאלים', לאחר זמן פדאוה תמורת שוחד והחזירוה לביתה. השאלה האם מותרת לבעלה (שם, ־ז״א, סי' לז).

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו – אליעזר בשן

גם אם יהודי המיר- זכות החזקה של השוכרים על רכושו אינה פוקעתפגיעות בחיי הדת

יעב"ץ דן ביהודי שהיתה לו חזקה על שני בתים בחצר, בה היו ארבעה בתים 'ויצא מן הכלל !התאסלם) ומכרם לגוים ועכשו זכה בהם גוי אחד. בהמשך יש דיון על זכות החזקה של יהודי, וכן של אשה ובנה. המסקנה של החכם, כי זכות החזקה קיימת 'כדין חזקה שזוכים כל המחזיקים בנכסי גויים ׳. מסקנה זו בשנת תצ״א (1731) אושרה על ידי הדיינים ר' שלום אדרעי ור' אברהם בן עלאל ( ׳ מוצב״י,, ח״א, סי' קצא).

המתאסלמים לפי דיפלומט צרפתי

הקונסול הכללי של צרפת במרוקו בשנים 1785-1767  L.DE CHENIER) .. מתאר את המתאסלמים בפירוט: לדבריו, בין המאורים והיהודים המהווים את אוכלוסית האימפריה יש נוצרים שהתאסלמו. רבים מהם היו בעבר יהודים. אלה מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם. כמו בספרד, נוצרי מקורי לא יסכים להשיא את בתו למתנצר חדש.

כך גם המוסלמים המקוריים. מספרן של משפחות יהודיות שהתאסלמו הן רבות ומכונות   Toornadis  [מהמלה הספרדית Tornadizo שפירושו מי שהמיר את דתו]. הם אינם מתחתנים עם מאורים, ומשמרים את מנהגיהם הישנים. הוא כתב כי מולאי אסמעיל אסף את ראשי היהודים במטרה לסחוט מהם כסף, ואמר להם: 'כלבים יהודים הזמנתי אתכם שתקחו את הכובע האדום ותתאסלמו'. הוא ידע שאלה שלא יתאסלמו ישלמו קנס להעשרת קופתו.

בעקבות עלילה כי יהודים ביזו את האסלאם

במחצית השנייה של המאה ה-18, בזמן שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, התאסלמו בפאס כאלף יהודים. נוסף לרבים שנשחטו לאחר עלילה, כי יהודים ביזו את האסלאם. כך כתב דרומונד האי (36-37 .Drummond Hay,1848, pp )

בצורת בשנים 1781-1779

בשנים תקל״ט- תקמ״א (  1781-1779) היתה בצורת במרוקו, ויהודים רבים התאסלמו, כי כך חסכו תשלום מס גולגולת, ועשויים היו ליהנות מחלוקת מזון על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ( שלט בשנים  1790-1757).

בכותרת מעל קינה שחוברה על ידי ר' דוד בן חסין לרגל הרעב נאמר: 'קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת תק"ם ותקמ״א ומתו כמה מאות בכל עיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעונותינו הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו'. ר' יוסף בן נאיים כתב: 'בשנת תקט״ל (  1779) ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב גדול ובשנת תק"מ (1780) בחורף היה רעב גדול

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין מתוך ספרו " תהלה לדוד.

136 – חבל על הדין שתא

 קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.

חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא

תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא

 

חבל…שתא – חבל על השנה הזאת

עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה

 

תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב

חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות

אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא

חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא

דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא

ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא

אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא

 

אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול

הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן

חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )

רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל

דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה

אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו

אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו

אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו

שרא דעניותא – שר הממונה על העניות

 

נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא

נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא

הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא

אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא

על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא

 

נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים

עולימא וגם סבא – נערים וזקנים

נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות

כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה

הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות

צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת

אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי

כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה

על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )

 

יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי

נתרו שני וככי / די קליקן זודי

להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי

מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי

סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא

 

יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד

נתרו שני וככי – נשרו שיני.

ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב

מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים

לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )

סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים

 

דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא

כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא

עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא

אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא

לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא

 

דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו

מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב

כד…קליה – כאשר שמעו אזניו

באתחנניא רביא – ילד מתחנן

עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי

סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים

לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם

 

וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן

על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן

בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן

על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן

ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא

 

וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א

על..עינן – על מה שראו עינינו

תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א

בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים

רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )

ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים

כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א

 

דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין

שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין

לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין

מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין

לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא

 

דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "

חון…תבירין – רחם על כלים שבורים

שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים

טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים

לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד

לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות

מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים

בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים

לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו

שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו

בשירו של ר' שלמה חלואה מובעת תקוה משיחית בשנות הרעב בין השנים תקל״ט- תקמ״א ( 1781-1779 . יהודים רבים המירו בשנות הרעב במכנאס בין השנים תקל״ט- תקמ״ב (1782-1779) בימיו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ה-18. ב-1790 היתה מגפה בפאס, ולפי אומדן ניספו 65 אלף בני אדם.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו -אליעזר בשן

אשה המירה בשנת רעב – וחכם דן בזכות החזקהפגיעות בחיי הדת

מעשה במחצית הראשונה של המאה ה-18:

צדוק נפטר ולא נמצא לו יורש אלא בת אחת והבת המירה בשנת הרע״ב לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] והרחיקה נדוד זה ימים, והיה לו לצדוק מחצית בחצר אחת… ונשארה החצר שוממה… אחר כך באו… והשתמשו בכל החצר כי אף אחד לא בא לתבוע חלקו של צדוק. באה בונינא בת אחותו של צדוק וחקרה על המומרת ואמרו לה שמתה ואין לה יורש קרוב ממנה. ופנתה לחכם ואמרה לו שהיא רוצה להחזיק במחצית החצר. והחכם שמע אותה ופנה ליושבים בחצר שיפנו דירתם, וכך עשו.

 בת אחותו קבעה מגוריה בחצר. לאחר ימים חזרה המומרת, שני יהודים קנו את חלקה בחצר, והוציאו את בת אחותו מהדירה. בויכוח בין אשה בשם בונינא לבת המומרת פסק ר' חיים טולידאנו (1750-1690 ) כי בוצינא זכתה במחצית החצר כי נכסי גוי הריהם כמדבר, וכל הקודם זכה בהם ואין רשות לאף אחד להסיג גבולו.

 " והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת' (חק ומשפט, סז). חכם זה כתב בהקשר לחזקה של מומר יקבלה מרבותינו שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזה חזקה בין מעצמו בין ממורישיו, מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בגיותו- אם מכר איזה קרקע לגויים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה, אכן לא אליו תהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו' (שם, סי׳ עז).

פעילות כלכלית עם מומר

רבי משה בירדוגו (1731-1671  ) דן בראובן שהיה לו שטר חוב נגד שמעון ולוי, והמיר שמעון ובא

להוציא השטר באלמות מיד ראובן ושיפרע לו מחציתו. ומפני היראה הלך ראובן לבית הדין והגיד

להם את כל אשר קרהו. והחזיר ראובן השטר למומר, והמומר היתה כוונתו להציל את לוי קרובו. ואחר שמת המומר, בא ראובן לגבות חובו הנשאר לו מאת לוי.' (׳דברי משהי, סי׳ נב).

ירושה של יהודי שהמיר

הזכרנו לעיל כמה מתשובותיהם של גאוני בבל בקשר לירושת משומד. הנושא עלה גם בתשובותיהם של חכמי מרוקו. מומר לאסלאם אינו יורש את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו – רק יורשיו שהתאסלמו יורשים אותו.

הורשת רכושו של מומר

בפני רבי משה בירדוגו עמדו מורשה של לידיסיא אלמנת הנגיד משה בן עטר עם שמואל בן אברהם מאימראן אודות הירושה של אחותה של לידיסיא שהיתה נשואה לשמואל הנזכר ונפטרה ללא יורש. אבל יש לה אח מאביה 'מכל מקום כיון שהמיר, נוגעת הירושה לאחותה שהיא לידיסיא', ולכן תבע המורשה לר' שמואל לחלוק עם לידיסיא הנכסים.

ור' שמואל טען שכבר מחלה לו לידיסיא בפני עדים. החכם פסק 'שהדין עם ר' שמואל ואין ללידיסיא שום דין ודברים עמו' (׳דברי משהי, יג). ר' יעקב בירדוגו דן והשיב בשנת תקע״ח (1818): ייוסף אדרעי המומר רצה לחלוק קרקעות שהניח לו אביו עם אלמנתו ושאר יורשיו' (׳שופריה ויעקב׳, חו״ם, סי׳ ל).

הבן יורש את נכסי המומרת

רבי רפאל בירדוגו(1747 – 1822 ) דן באשה שהמירה, ונשאלה שאלה בדבר נכסיה בחיים, והירושה לאחר מותה. תשובת החכם כי דינה כמורדת 'דכל שלא תפסה מנכסיה אין נותנין לה', כלומר מפסידה נכסיה אם המירה. ואם יש לה בן הוא זוכה בנכסיה, כפי שנפסק בשו״ע יור"ד, סי' רפג ('משפטים ישרים', חייב, סי' ז). על תשובה זו הסתמך ר' יהושע מונסונייגו הדן על 'אשה אחת שהמירה דתה, מה יהיה משפט נכסיה' ומצטט את דברי רבי רפאל בירדוגו הנ״ל (׳שבילי העזר', עמי 64).

בת שהמירה אין לה מזונות ולא ירושה.

החכם רבי רפאל בירדוגו נשאל על " בת אחת שהמירה ואחר כך מת אביה, אם יש לה מזונות או לא ", והחכם ענה כי " אין לה כלום דלא תקנו חכמים מזונות למומרת…גם ירושה אין לה וכיוון שהמירה אין לה כלום – משפטים ישרים, חלק ב' סימן רל.

בן שהמיר אינו יורש

גם ר' פתחיה בירדוגו דן בנושא ירושה בהקשר למומר. מדובר בבן של דוד אדרעי שמתה אמו. ומסקנת החכם כי לפי דיני ישראל הבן אינו יורש. וזכה אפוא האב בחלקו של בנו המומר (׳נופת צופים', חו״ם, סי' שטו).

לפי דיני האסלאם דימים אינם יורשים מוסלמים, ואלה אינם יורשים דימים. המתאסלם אינו יורש את הוריו שלא התאסלמו. ולאחר שנפטר, רק יורשיו שנשארו מוסלמים יורשים אותו.

הסיבות להתאסלמות

William Lempriere שסייר במרוקו בשנים 1790-1789 כותב כי יהודים מתאסלמים מחמת לחצים, ביניהם ההגבלות שחלות עליהם. יהודי או נוצרי הנתפש ביחסי מין עם מוסלמית עליו להתאסלם, והאשה נידונה לשרפה או לטביעה.  רבים מהיהודים שהתאסלמו כדי להימנע מהמצוקה, נהנים מיתרונות, אבל מאבדים כבודם בעיני המוסלמים והיהודים כאחד. הוא גם הוסיף כי רבים מהנוצרים שהתאסלמו הם עבריינים ורוצחים שברחו מעונש במדינה אירופאית, וחיפשו מקלט אצל המוסלמים, אבל אלה בזים להם.

המתאסלם מובל ברחובות על סוס-פגיעות בחיי הדת במרוקו

המתאסלם מובל ברחובות על סוספגיעות בחיי הדת

למפריאר כותב כי יהודי המתאסלם לובש לבוש מאורי. מובל בתהלוכה רכוב על סוס ברחובות העיר בלוית נגנים. אחר כך בוחר לו שם מוסלמי ומחפש מוסלמי שיאמץ אותו כבנו, והמתאסלם מכנה אותו כאבא שלו. אין המתאסלם מצפה ש'אביו, יסייע לו.

המתאסלם רשאי לשאת רק כושית או בתו של מתאסלם, וצאצאיו אינם נחשבים מוסלמים אמיתיים עד ארבעה דורות. נם שמואל רומאנילי שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 תיאר בספרו איך מובל המתאסלם ברחובות קריה:

הן עשר פעמים אשר שמעת להזכיר תמורת הדת וראית למה יכופו הערביאים על ככה, אבל עד כה לא ידעת איך, וזה הוא. יביאו לבוש וסוס או פרדה ונתון הלבוש והסוס על יד איש ממשרתי המלך או שר וילבישו את האיש הממיר וירכיבוהו על הסוס ברחובות העיר והוא קורא בקול גדול:

 ל״א איל״אה אי״ן אייל ל״ה סי״די מח״מיד ראס״ול אייל ל״ה; והם יענו אחריו גם כן בלשון הזאת. אחרי אשר סבב כל העיר כן יעשו לו משתה וישלחוהו לנפשו והממיר אם גוי אם יהודי קטן או גדול, לא יוכל להנחם, אין חכמה או ערמה אשר תצילנה אותו מכפיהם (׳משא בערבי, עמי 60-59).

לפי סיפור מהמאה ה-20 הובל יהודי שהתאסלם על סוס לבן בתהלוכת שמחה, כשהגברים סביבו

קוראים בקול יאללה הוא אכבר' והנשים שורקות שריקות שמחה, מפזרות עליו ועל הסוס פרחים, ומתיזות עליו מי בושם : שטרית, 'השדה מן המדבר ", תשמ״ז, עמי 57.

בעקבות גזרות יזיד (1792-1790)

את גזרות יזיד הזכרנו לעיל בהקשר להריסת בתי כנסת או הפיכתם למסגדים. במשך 22 חודשי מלכותו הוא התאכזר ליהודים, ומי שהתאסלם הציל נפשו. אבל היו גם יהודים שמתו על קידוש ה' ולא הסכימו להתאסלם כזה היה יהודי בשם רבי מרדכי.

רבי יהודה בן עטר השני כתב בחיבור בשם " זכרון לבני ישראל " כי בשנת התק״ן ליצירה… [1790] ימי שלטונו של יזיד ש " נכנסה בו רוח תזזית של המן צורר היהודים… וכמה מישראל המירו דתם' (עובדיה, 'פאס וחכמיה', עמי 69).

בקינה של ר' דוד בן חסין נאמר: 'מהם המירו את דתם ומהם מסרו נשמתם על קדושת רם ונשא'

כתוצאה מהגזרות ומעשי השוד על רכוש היהודים נאלצו רבים להתאסלם, בין השאר במכנאס

רבי רפאל בירדוגו (1822-1747 ) שפעל במכנאס, דרש בשבת נחמו ובדרשה ציין את החטא של ההתאסלמות, ונראה שהכוונה לזו שאירעה בעת גזרות יזיד. נצטט קטע מדרשתו:

דרוש שדרשתי בשבת נחמו אחר עבור זעם הבלשת אשר נכנסה לעיר לתפץ [לא תקום פעמיים צרה] שנת מי נתן (תק״ן= 1790) למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' זו חטאנו לו…אכן הענין הוא כי חטא ישראל היה א' והיא כפול לשנים שיש בו שני רעות כמאמר הכתוב כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים, והוא מבואר על שהחליפו האל בעבודה זרה… (ימי מנוחות׳, פרשת ואתחנן, דף צז ע״ב).

 יזיד התנכל במיוחד ליהודים ששירתו את אביו מוחמד אבן עבדאללה, מהם שמילאו שליחויות דיפלומטיות למען הסולטאן. ביניהם אליהו לוי שהציל חייו על ידי שהתאסלם.

יעקב עטאל יליד תוניס שעבר למרוקו עסק במסחר, ידע שפות שונות שהועילו בשירותו של הסולטאן. אבל כפי שכתב אגרל אולוף, נכונותו להתאסלם לא הועילה לו בימי הסולטאן האכזר יזיד, שרצח גם אותו.

חזרה ליהדות

אלה שהתאסלמו כתוצאה מגזרות יזיד, הורשו לחזור ליהדותם בימי יורשו סולימאן השלישי –" המשקם " ששלט בשנים.1822-1799

יצרני יי״ש התאסלמו

מזכיר הקונסול של שוודיה ולאחר מכן קונסול בטנגייר בשם אגרל אולוף (1832-1755) כתב על ארבעה יהודים שעסקו בתעשיית יי״ש בפאס שהתאסלמו (197  .Agrell, 1798,p ) יתכן ועשו כן ־ להינצל מעונש על פיתויים של מוסלמים לשתות.

על המוסלם , משרתו של יהודי השותה יין אצל אדונו כתב גרמני בשםStähelin.

כאמור, בצורות ובעקבותיהן מגפות היו עשויים להיות בין הגורמים להתאסלמות בתקופות שונות.

בשנים תקי״ט- ת"כ (1760-1759) הייתה 'מגפה בכל המערב ומתו עם רבי כפי שכתב רבי יוסף משאש.

רבי יוסף אלמאליח כתב על מגפה באמצע שנת תקנ״ט (1799). גם מקורות חיצוניים כמו התייר Jackson וכן מידע מארכיון משרד החוץ הבריטי. מאשרים את דבר המגפה בערים פאס, מכנאס, אלקסר ומלילה.

הערות המחבר : לפי 'תנאי עומרי, יהודי הנותן למוסלם משקה משכר נענש במלקות: ל״א מאיר, ספר מאגנס, עמי 165. בקהילות מרוקו תוקנו תקנות האוסרות מכירת יין לנוכרים: בשנת שסייג(1603) אברהם אנקאווא, 'כרם חמר', חייב, סי' מב, מט;

בתשובות ר' יעקב בירדוגו (1843-1783) מופיעים הפרטים הבאים: בשנת שפר״ה (1825) ייצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו', בעקבות זאת התקבלה הסכמה על איסור מכירת מים שרופים או יין: 'שופריה דיעקב', סי' מה, בשן, 2000, עמי 88. במוגדור נסגרו בתי קפה ב-1850 בגלל שהוגש אלכוהול:

לפי מבקר במרוקו בשנות ה-50 של המאה ה-20, מוסלמים באים לשתות משקאות חריפים אצל יהודים בארפוד:221-222 .Rosenbloom, pp :1. 171-174 .15 ;Jackson, 1814, pp במרס 2 ביולי, 26 בספטמבר, 2 באוקטובר 19 בנובמבר 1799 F052/11; F0174/6 יוסף אלמאליח, יתקפו של יוסף', ח״א, סי' נג, חייב, סי' קלו; יוסף משאש, 'אוצר המכתבים', ח״א, סי' קצו, קצז. חכם נפטר בשנת תקנ״ט 'בחולי המגפה': יוסף בן נאיים, 'מלכי רבנן', דף עו ע״א; מגפה בפאס ב-1799 בה ניספו 65 אלף בני אדם:,Schioessinger .25 .JE, IX, p

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר