פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

סול הצדקת

הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנגייר שבשנת צדק״ת (1834) היתה קרבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות. ועל כך נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים. המידע המוקדם והמפורט ביותר עליה נכתב על ידי הספרדי Romero ופורסם בשנת 1837. תרגומו לאנגלית יצא לאור שנתיים לאחר מכן.

מידע מוקדם יותר, ב-9 ביוני 1834, באותו זמן שהדבר אירע, נמסר על ידי אדוארד ויליאם דרומונד האי, שכיהן בתפקיד של קונסול בריטניה בטנגייר, כנזכר לעיל.

ואלה פרטי הסיפור, כפי שדיווח לשר החוץ : היום אחר הצהרים הגיע מידע על יהודייה בשם סול חטשואל נערה בגיל בין 14 ל-15 שראשה נכרת בפאס לפי פקודת הסולטאן, בעקבות פסק הדין של העולמא [החכמים], כי חזרה מדתה המוסלמית. וזאת לאחר שנטשה את דת אבותיה, בגלל איזה ריב ביתי, שבעקבותיה אמה היכתה אותה בחוזקה. נערה חסרת מזל זו היתה גרה כאן עם משפחתה. שם אביה חיים חטשואל, שעד שהאירוע קרה עם בתו היה גר בגיברלטר במשך כמה שנים, ועסק ברוכלות.

יהודי טנגייר עודדו נערה שוטה ותמימה זו לחזור לדתה, ובעקבות זאת נאסרה על ידי השלטונות. הקאדי הצליח להשיג פסק דין מוות לנערה. אין זו הפעם הראשונה שהקאדי הזה בטנג'יר טבל את ידיו בדם של קרבן בתנאים דומים.

הסולטאן [עבד ארחמאן השני 1859-1822] שאינו אדם צמא דם, עשה מאמצים שלוש פעמים, ובאופן אישי לשכנע את הנערה לא להתנגד לחוק האסלאמי כפי שנהוג בארץ זו, ולהישאר נאמנה לדת האסלאם, שקיבלה על עצמה בעבר. הסולטאן הרחיק לכת על מנת להציל את חייה עד שהציע שתתחתן עם אחד מבניו. אבל, כפי שאומרים, שיך היהודים השפיע עליה לא לנטוש את אמונתה העתיקה. וכי כל האיומים עליה נעשו רק כדי להפחידה, בהנחה שאם תראה את הסכין על גרונה, היא תוכל להיות בטוחה שיסולח לה 1834-1836 ,F0174/218, vol. III (תעודה מסי 3)

פיליפ אבנצור [Abensur] פרסם בדצמבר 2000 את התעודה הנ״ל המצויה בארכיון משרד החוץ בלונדון, והשנייה במרס 2006 מארכיון כי״ח בפריס על אותו נושא, שנכתב בשנת 1880 על ידי בן אחיה של הנערה הצדקת חיים חטשואל. חיים כתב לנשיא כי״ח וביקש תעסוקה וסיוע למשפחתו שנפגעה לאחר האירוע עם סול. הוא כתב את הסיפור האמיתי על דודתו הגיבורה סול חטשואל. ואלה פרטי האירוע:

אשה מוסלמית ראתה פעם את סול מחוץ לביתה והתרשמה מיופיה. הלכה למושל ואמרה לו שסול רוצה להתאסלם. היא הובאה בפני המושל, אבל הצהירה שתמיד תישאר יהודיה. כתגובה- נאסרה, ולאחר מספר ימים נשלחה לסולטאן מולאי עבד ארחמאן לפאס. הנסיך התרשם מיופיה. הסולטאן דיבר אתה תחילה בעדינות ללא הצלחה, לאחר מכן איים עליה ועל היהודים, שאם לא ישכנועה להישאר מוסלמית, יוציאוה להורג. היא סירבה להיענות לדרישתו, למרות עצת היהודים במקום. ואמרה להם: 'אני נולדתי יהודייה ואמות כזאתי. המוסלמים ניסו לשרוף את הגופה, אבל הודות לתפילות ולתשלומים הצליח אחיה יששכר למנוע זאת. לאחר זמן נפטר יששכר מתוך כאב ויגון. השאיר אשה עם בן אחד וחמש בנות, שתמך בקיומן במשך 11 שנים, ללא כל סיוע אחר. רכושו הדל, הכולל בקר וכבשים, מתו ממחלות, עוני ובצורות במשך שלוש שנים. הוא לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו למוסלמים וליהודים. לשם כך פנה לכי״ח, וביקש חסות אירופאית, בצירוף המלצות חתומות על ידי מוסלמים נכבדים מרבאט ומסלא.

המסקנה מתעודה זו כי בעקבות התשלומים לקבורתה המכובדת של סול, משפחתה סבלה ממחסור. ולכן פנה לכי״ח. לא ידוע אם נענה, אבל ידוע שבנו בשם יששכר הועסק לאחר 17 שנים [בשנת 1897] בתור מורה בבית ספר של כי״ח, אולי בעקבות פנייתו של אביו.

1845- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם

תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 4 באוגוסט עד 12 בו 1845 [תעודות מם' 9-6] דנות בפרשת הנסיון לשכנע נער יהודי להתאסלם, בה היו מעורבים היהודי יעקב צרויה יליד גיברלטר שכיהן כסוכן קונסולרי של בריטניה וצרפת ברבאט, גיוהן דרומונד האי קונסול בריטניה בטנגייר, ושר החוץ הבריטי הרוזן מאברדין [Aberdeen].

נתאר את מהלך ההתכתבות: ב-4 באוגוסט כתב יעקב צרויה לממונה עליו הקונסול הבריטי בטנגייר את הדברים הבאים: אתמול בשעה 4 אחה״צ פרץ לביתי נער כבן 14 בבקשה לאפשר לו להישאר בביתי. ובדמעות ביקש להעניק לו חסותה של בריטניה, דבר שהיה חיוני בשבילו, כדי לשחררו ממצוקה. נער זה הוא בנו של מאורי, שבעבר היה יהודי בשם עדי עמאר שנפטר לפני 17 ימים במקום זה, כשהוא משאיר שותף מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני. ארבעה ימים לאחר פטירתו של עדי הנ״ל, נלקח הנער מאמו על ידי החג' הנ״ל, כשהוא מציג מסמך שבוצע על ידי נוטריונים המאשרים שעמאר הנ״ל השאיר את רכושו אצל נאמן, המקבל שליש מהרכוש והשאר לבנו. בתעודה זו הוא קיבל יפוי כוח לפי החוק האסלאמי לקחת את הנער תחת הסותו. וכן קיבל יפוי כוח לשנות את דתו של הנער, דבר שהוא סירב לעשות. הופעל עליו לחץ והוא חזר ואמר ששום כוח לא ישכנעו להתאסלם. כתוצאה מכך נשאר הנער בביתו של בנעני למשך 17 ימים, ובימים אלה נעשו מאמצים לאסלמו, אבל ללא תוצאות. לאחר מכן גילחו את ראשו בכוח, והלבישוהו בגדים של מוסלם. כאשר המושל ראה שמאמציהם לשוא, שוב עינו אותו והביאו את אמו להציע לה כיצד להתאסלם, ואם תסרב -תיענש. האשה המסכנה ענתה שהיא מוכנה לקבל כל ענישה, ובלבד שלא להציע לבנה שיציית להם. מיד הילקו אותה מאה מלקות ואסרוה בכבלים.

המושל הבטיח לה ממון ואמרו לה שלא יתכן שבנה ישאר יהודי. אחר כך העניקו לה מתנות יותר יקרות בפעם השנייה והשלישית, אבל הכל ללא תוצאות. היא הוענשה ביתר שאת. בעקבות זאת נשלחו אמש שלושה חיילים על ידי המושל לביתי ושאלו על סמך מה אני מחזיק את הנער בביתי. עניתי שאבקר היום את המושל ואדון אתו על הנושא. דבר שביצעתי הבוקר בשעה תשע. אמרתי לו שהנער היה בביתי. אבל בהיותי סוכן קונסולרי, אינני מוסמך לשחרר את הנער עד שאדווח לממונים עלי בטנגייר, ואקבל מהם תשובה. הוא ענה שהנער ישאר בביתי, וכי יכתוב לסולטאן על הנושא. הרשה נא לי לשאול אותך, האם תוכל לעשות משהו למען הנער, שהייתי רוצה שיעזוב את ביתי בחירות גמורה. יהיה זה מועיל לשמי בין התושבים, אם הנער יעזוב ושיבצע את שאיפתו באמצעות חסות בריטית וצרפתית. אני מבקש זאת כמעשה של חסד אם הדבר יתאפשר, ואעסיק את הנער בתור משרת שלי.

חתום יעקב צרויה (099/26?, תעודה מסי 6).

לאחר שבעה ימים [ב-11 באוגוסט] כתב גיוהן דרומונד האי לסיד בן עלי [כנראה וזיר], על הפרשה. ראשית הוא מתנצל על שמעיר תשומת לבו למקרה ביש שאירע לאחרונה ברבאט. הכותב מחניף לנמען ולסולטאן על חוש הצדק שמנחה אותם. המעשה שאדווח עליו מנוגד לרוח ממשלתך. וכי המקרה לא היה קורה, לו הצדדים היו מודרכים על ידי אותה רוח של צדק בה מצטינת ממשלתך.

דיוח לו את פרטי הנושא כפי שהוצג בפניו על ידי הסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט.

נער יהודי בן 14 ביקש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת ב-3 בחודש. הוא הציג עצמו כבנו של יהודי שהתאסלם בשם עדי עמאר שנפטר. אביו השאיר רכוש בעסק. לנאמנו מוסלמי בשם חגי עבדאללה בנעני הוריש שליש מרכושו, ואת השאר לבנו. בנעני לקחו מבית אביו, ואמר לו שהוא חייב להתאסלם.

הנער ענה שנולד יהודי ותמיד היה כזה וכי לא יוכל לשנות דתו. ואם הזכות לירושת אביו תלויה בהתאסלמותו, הוא יוותר על כך.

חג' עבדאללה לקחו לשלטונות שהצטרפו למסע השכנוע לשינוי דתו. וכאשר עמד על כך שהוא יהודי ותמיד היה כזה, הממשל החליט ליסר אותו, אבל ללא הצלחה. הוא נשלח שוב לבנעני שנעל אותו בביתו למשך תשעה ימים, ואילץ אותו ללבוש בגדי מוסלם, ולגלח את ראשו. לבסוף כאשר הממשל ראה שהנער עומד על דעתו להישאר יהודי, הוא עבר שוב שורת יסורים אכזריים. גם אמו נקראה, והתבקשה להציע לבנה לשנות את דתו, אבל היא סירבה לקבל את הוראות הממשל. היא קיבלה מיד מאה מלקות, והובלה בכבלים למאסר. האם ניסתה באמצעות מתנות למושל להשיג את שחרורו של בנה. אבל המושל לאחר שלקח את המתנות, המשיך בענישה ובעינויי האם, באשמה שבנה מסרב לשנות את דתו.

כאשר הנער חיפש מקלט בביתו של הסוכן הקונסולרי, שלח המושל שלושה חיילים לביתו ודרש ממנו להשיב מדוע החזיק את הנער בביתו, ותבע לשחרר אותו. הסוכן הלך למושל ואמר לו שהוא בשום פנים לא ישחרר את הנער לפני שידווח לממונים עליו -הקונסולים הכלליים של בריטניה וצרפת בטנגייר. בשיחה עם נציג צרפת על הנושא, עמד הכותב על כך שלא יעלה על דעתנו להורות לסוכן שלנו שיסגיר את הנער לשלטונות ברבאט, לאחר שאלה הראו את נחת זרועם כלפיו. ראינו לנכון שמחובתנו ליידע את הסולטאן באמצעותך. וכי חכמתו המפורסמת של הסולטאן וחוש הצדק שלו יגרמו להפסקת הפעולות של הממשל ברבאט, ויינתנו הוראות להגנת הנער ולשחרורו.

המכתב מסיים במשפט זה: אני משוכנע שהוד מעלתו יעריך את המניעים שלי ליידע את חצר המלכות, וכי יבין שמטרתי היא להשיג לנער המיוסר את הצדק שהוד מלכותו יהיה מוכן להעניק.

חתום גיוהן דרומונד האי(099/26? תעודה מסי 7).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות- נער יהודי סירב להתאסלם למרות שאביו התאסלם –עמוד קלט