פגיעות בחיי הדת יהודי מר.-א.ב.ן


פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

קנקן החדש מלא, יין ישן מעולה, החכם הדיין כהה"ר יהושע נ"י.

אחרי דרישת שלומך אשיבך מלין על מה ששאלת על עניין מרדכי הנזכר הנה מה הדין היה נראה שהקהל פטורים כמו שאמרת ולא מטעמך ממה שכתב מרן קפ"ח וזה לשונו, מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אין המשלח חייב לשלם לו נזקו.

אלא שאם נעמיד הדבר על דין תורה איל לך אדם שעומד בפרץ על הציבור מפני שבעוונותינו הרבים כמו שרבו המעלילים עלילות ברשע לעומדים על הציבור ואם נחייבם אתו לאימנועי מלעשות מצונ ונמשך מזה היזק לציבור שישארו כצאן אשר אין להם רועה.

וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ולכך מן הראוי הוא לשלם לו היזקו או לפחות לפשר ביניהם ומעולם לא ראיתי לרבותינו לחייב לעומד על הציבור שום חיוב הבא לו מחמת עמידתו על הציבור אלא היו מחייבים הציבור לפרוע בעדו וכך אנו נוהגים אחריהם.

נאם החותם מרחשון בשנת " כי שכר הוא " לכם חלף עבודתכם ליצירה בפאס יע"א ורב שלם

מתתיהו יס"ט.

סוף התעודה

כפי שכתב שלמה הכהן ב " יומן עיר פאס " באלול תרנ"ז – 1897 הודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה עם נימוקיו.

אבל היהודים לא צייתו ותקעו בסתר, תוך סיכון. בראש השנה הבאה הסתובבו מוסלמים ליד בתי הכנסת טאיימו לרצוח כל מי שיתקע בשופר, אבל הקאיד ונכבדי המוסלמים באו לעזרת היהודים. לבסוף תקעו בסתר תוך סיכון.

לפי עדות המבוססת על זכרום שפרסם הרב דוד עובדיה זצוק"ל, התוצאה של הקאדי, כי באדר תרנ"ח התנפלו מוסלמים על המללאח ושדדו אותו. מספר יהודים נהרגו על ידי המוסלמיםם, אחרים נפצעו, נשים עונו, בעוון תקיעת שופר בעיר זו.

במכתב של נכבדי קהילת וואזאן לכל ישראל חברים, ב – 12 ביולי 1908 בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם נאמר בין השאר : " ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצות תקיעת שופר.

תוספת שלי לפי הערת המחבר.

וכך כותב רבי עובדיה ז"ל בספרו קהלת צפרו חלק ג' דף 144.

בשנת תקכ"ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוןצרך להוציא הוצאות מרובות להציל את נפשו. מפי מר אבי ז"ל, שהמשיך לספר לי שלא נמצא לקהל כסף במזומן, ומשכנו רביע מהכנסות בית הכנסת הגדול על מנת לשלם. ונשאאר ממושכן עד ימי רבנותו של מור אבי ז"ל, שהשתדל בפדיון המשכנתא.

וממשיך רבי דו עובדיה ז"ל בסיפור שלו : בפטירת החכם יש"י עוליאל, בשנת ת"ר – 1840, תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלוויה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל.

בשנת תרנ"ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעיר תאזה כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כשישה חודשים. עד כאן לשונו של רבי דו ז"ל. 

פרק ד. אילוצם של יהודים לחלל שבת וחג.

שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי. באסלאם לא חלה החובה על הפסקת העבודה בימי השיש, שהם תחליף לשבת היהודית. יום זה מכונה יום " אלג'ומעה " כלומר יום ההתכנסות, באשר רק בימי שישי נערכה תפילה בציבור.

מוחמד הכיר את החובה שחלה על היהודים לשמור שבת. נראה שהדבר שימש אחד המאפיינים של האמונה היהודית ומצוותיה. בדברי הביקורת שלו על היהודים נאמר בין השאר שהם מחללים שבת.. הדבר מופיע ארבעה פעמים בסורה השנייה " הפרה פסוק 61, בסורה הרביעית " הנשים " פסוק 153, בסורה השביעית " המחיצה " פסוק 163 ובסורה השש עשרה " הדבורה " פסוק 125.

כאן אביא בפניכם מתוך ספר הקוראן את פסוקים שציטט פרופסור בשן.

סורה שנייה – הפרה – פסוק 61 : " אמרתם הוי מֹשה קָצה נפשנו במאכל אחד, על כן קְרָא אל ריבונך למען ימציא לנו מאשר תצמיח הארץ : ירקות וקישואים ושום ועדשים  ובצל. אמר התבקשו להחליף את הטוב בגרוע ? רדו מצרימה, כי שׁם לכם כל אשר תבקשו ! – מוכֵּי השפָּלה ודלות הם, וניתכה עליהם ימת אלוהים. זאתץ כי כפרו על כי הִמרו ועברו את גבול המותר.

סורה רביעית – הנשים – פסוק 153: " בעלי הספר ( היהודים והנוצרים שקיבלו את ספרי הקודש, ואשר גם הקוראן מכיר בקדושתם העקרונית )  מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים. ממֹשה  שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז הִכְּתה בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה. אלר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונָתַנו למֹשה סמכות ברורה.

סורה שביעית – המחיצה  פסוק 163 : " שאל אותם ( את היהודים ) על אודות העיראשר שכנה אל מול הים ( יש אומרים אילת, מדיין או טבריה ) הם חיללו את השבת, כי דגי הים עלו על פני הים ביום השבת, ואילו בימים אשר לא שבתו ממלאכה, לא עלו. כך ניסינו אותם, כי היו מופקרים

סורה 16 הדבורה, פסוק 125 –  " קרא אל נתיב רבניך בחוכמה ובדברי מוסר נאים, והנצח עמם בדרכי נועם. ריבונך מיטיב לדעת מי טעה מנתיבו, והוא מטיב לדעת מי הם ישרי הדרך ". 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

חילול שבת הוא כמו עבודה זרה.

כאמור שמירת שבת הייתה אחד הסימנים המובהקים של הזהות היהודית, והמחללה נחשב כמי שאינו מוגדר כיהודי. בהלכות גדולות נאמר : מי שמחלל שבת בפרהסיא פסול לעדות.

" משומד אסור לאכול משחיטתו ומשומד לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא..דלגבי משומד שבת ועבודה זרה כי הדדי דמיין ( דומים זה לזה ), ואסור לאכול משחיטתו. רש"י כתב בתשובתו : מחלל שבתות כעובד עבודה זרה.

הרמב"מ כותב : ישראל שהמיר לעכו"ם או שהוא מחלל שבתות בפרהסיה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו ( הלכות גירושין, פרק ג, הלכה טו )

רבי יעקב בן אשר מחבר " הטור ", פסק בהלכות שחיטה יור"ד, ס' ב', מי כשר לשחיטה, ומי אינו כשר : מי שעובד עבודה זרה וחילול שבת בפרהסיא..מומר לאחד מאלו הוי כעכו"ם.

הגדרת רבי יוסף קארו בשו"ע יור"ד  " מומר להכעיס אפילו לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים.

רבי שלום משאש רבה של ירושלים ( נפטר בשנת 2003 ) נשאל האם יהודי שלא נימול מוגדר כמומר. תשובתו העקבות השו"ע או"ח " ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא אפילו אינו מחלל אלא איסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם.

הרובע היהודי בו גרו יהודים במרוקו היה מכונה " מסבתה ", שפירושו רובע בו נשמרת השבת.

יהודים במרוקו היו מוכנים לסבול ולהפסיד ממון, ובלבד לא לחלל שבת. יהודים שנדדו למסחרם במשך ימות החול, ורבים היו כאלה, היו חוזרים לשבתות למשפחותיהם. כך היה גם בין היהודים שחיו בין הברברים בזמן החדש.

בערי מרוקו היה ליהודים משקל מכריע בשוק העירוני למסחר מקומי ובין ארצי. ניתן להסיק מתוך רשימות של תשלומי המסים בשער ובשוק במוגדור, כי בשבתות ובחגי ישראל ירדו ההכנסות באופן ניכר, באשר היהודים אינם מצויים בשוק.

סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב – 29 בדצמבר לאדוארד דרומונד האי 1785 – 1845 שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 עד פטירתו, בקשר לסוחר שלמה מקנין בן למשפחת בוחרים ידועה במרוקו, ובעיקר במוגדור.

בקשר לאנשים שהיו קשורים לפעילות הכלכלית שלו, שהגיעו באניה בשבת. וכיוון שהייתה שבת, שון יהודי לא היה מוכן לאכסנם. למזלם מצאו פתרון לאיכסונם על ידי נוצרי. ביומנו של קונסול בריטניה בטנג'יר ב – 4 בנובמבר 1834 נאמר, כי הסוחר היהודי כאן הוא גורם חשוב, וכי ימי שבת וראשון אינם ימים שבהם עובדים.

כך היה גם במראכש, לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 השוק היה דחוס לקראת שבת. נוסף לכך יש לזכור, כי מוסלמים העדיפו לקנות בשר אצל היהודים, באשר דיני הכשרות דומים להלכה המאכלית.

באנג'יר המסחר היה מושבת בשבתות ובמועדי ישראל. אבל היו יהודים בודדים בעיר זו שניהלו קשרי סחר עם נוצרים גם בשבת. כך נמסר בשנת 1890.

בשנת 1864 נפטר יהודי לאחר שהולקה אלפיים מלקות ובעטו בו עד מוות. יהודים נקראו לקבור אותו בשבת וסירבו לעשות זאת, למרות החשיבות של כבוד המת. כך פורסם ב תעודות. על הרובע היהודי בשבת כתב תייר אירופאי :

On the Saturday, when they are in all their glory, the Jewish quarter presents a marked contrast to thr austere solitude of the other streets

בשבת, כאשר כל היהודים מצויים בתפארתם, הרובע היהודי מהווה ניגוד בצניעותו לרחובות אחרים. .

גרמני שביקר בטנג'יר בשנת 1888 כתב כח בשבת רוב החנויות נעולות, כי הסחר רובו בידי היהודים.

אנגלי עורך TIMES OF MOROCCO ושחיבר מספר חיבורים על מרוקו כתב בתארות את דבקותם של היהודים במסורת במצוות : Nowhere could the Shabbat be more strictly adhered to than among these people – בשום מקום אחר אין השבת נשמרת בקפדנות כזו כמו אצל אנשים אלה –

Budget Meakin – 1892

יש מסורות על יהודים שסבלו על שסירבו לחלל שבת. רב רפאל משה אלבז מחכמי צפרו 1823 – 1896 כתב על הצדיק רבי יהודה שושנה " שקדש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו ופצעוהו.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן

 סירוב למכור בשבת – 1893

גם יהודים עניים שמרו בקפדנות את השבת, למרות הקורבן הכרוך בכך. יהודי עני נבעט עד מוות על ידי מוסלם, כי סירב למכור לו ביום שבת סחורה שביקש ממנו – 28 באפריל 1893.

נאסר כי עישן בשבת

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לפי תעודות בארכיון משרד החוץ הבריטי מה- 25 באפריל 1894, יהודי נאסר במוגדור למשך ארבע שנים, כי עישן בשבת. הפחה מוכן לשחררו, אבל הרבנים בעיר התנגדו.

There is a Jew in prison at Mogador, who has been there four years for merely smoking on a Saturday.

שמירת השבת במאה ה-20.

כפי שפורסם ב-JC ב-8 במאי 1903 היו התנפלויות של שבטים על יהודים במכנאס. אבל אלה לא כתבו על כך מחמת חג הפסח. הפורעים הופתעו מהחנויות הנעולות, פרצו אותן, שדדו בין 70 ל – 80 חנויות וירו לכל עבר.

במאה ה-20 למרות החינוך החילוני של כל ישראל חברים והרפורמות בחיים, השבת והחגים נשמרו בדרך כלל על ידי התלמידים, כולל אלה שעזבו את הוריהם ועברו לרובעים האירופים של הערים. גם תלמידים שלמדו במוסדות צרפתיים וספרדיים שמרו בדרך כלל על השבת, למרות שהמוסדות פעלו בשבתות. 

הזיקה הדתית נשארה, וכשהיו מורים של כל ישראל חברים שנטשו את המסורת, התגובה הקהילתית לא איחרה לבוא. כך אירע בסלא.

אנשי הקהילה סיפרו על אירוע שקרה ב-1919 כאשר נפטרה מורה של בית הספר לנערות בעיר סלא. בגלל שלא שמרה שבת, היא נקברה בחלקה המיועדת לפרוצות, ורק לאחר התערבותה של קהילת רבאט, הוצאה גופתה מהקבר ונקברה בחלקה המיועדת לכל היהודים.

גם בתקופה קשה היו יהודים שהתעקשו ועמדו בלחצים. למשל, בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון צרפת ששיתף פעולה עם הנאצים, יהודים שנאלצו לעבוד במחנות עבודה, נכלאו כי סירבו לעבוד בשבתות ובימי חג ( אביטבול, תשמ"ו עמוד 97 )

מבקר יהודי בשנות ה-60 של המאה ה-20 כתב כי בארפוד השוכנת צפונה לתפילאלת, קרוב לגבול אלג'יריה, היה השוק סגור בשבת, כי היהודים לא באו לסחור.

פליט יהודי מבלגיה שהגיע למוגדור בימי מלחמת העולם השנייה, כתב בזיכרונותיו כי " בשבת העיר דממה, לא מסחר ולא תנועה ברחובות בשעות התפילה " אורנה בזיז תשס"ח עמוד 254.

לעומת זאת יש מידע על חילול שבת במאה ה-20. בהשפעת החינוך החילוני והתרבות האירופאית שחדרה למרוקו. במועצת הרבנים הראשונים שהתקיימה בשנת תש"ז – 1947 נאם הרב הראשי רבי ישראל אבן דנאן על חילולי השבת, והוחלט שעל הרבנים לדרוש בקהילותיהם על התופעה שיש לתקנה. 

 1854 –  חיים אלמאליח סוכן קונסולרי של

בריטניה בקזבלנקה נאלץ לחלל שבת

חיים אלמאליח הנזכר בתעודות של משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 21 בספטמבר 1853 – 14 בנובמבר 1854 בכינו חכם, כיהן בתור סוכן קונסולרי של בריטניה בדאר לבידה – קזבלנקה – לפי תעודה מה-21 באוגוסט 1854 הוא הרב הראשי של קזבלנקה, וגילו 70 שנה.

בשני מכתבים שנכתבו בעברית ותורגמו לאנגלית, נדונה פרשת אילוצו של חיים אלמאליח לחל שבת. הראשון נכתב ב-11 באוגוסט 1854 על ידי משה ביבאס חתנו של הנ"ל, אל סגן הקונסול הבריטי ברבאט. הוא מודיעו כי חייל בשליחות המושל הגיע עם מכתב לסגן המושל, בו הוראה לקחת אליו בכוח את חיים.

החיילים אמנם לקחוהו בכוח וגררוהו, באותה עת קרא חיים לסוכן הקונסולרי של צרפת וביקשו להעיד על הדרך שנהגו כלפיו, וכי הוא מוחה על כך שאילצוהו לחלל שבת. החיילים טענו שקיבלו פקודה מהמושל לקחתו, ועליהם לבצעה.

הסוכן הקונסולרי של צרפת פנה לסגן המושל וביקש : " הרשה נא לחכות עד צאת השבת, ואז חיים ילך, וכי הוא מקבל אחריות על כך.

סגן המושל סירב להיענות לבקשה, ודרש שילך. החיילים גררו את חיים דרך העיר, דבר שפגע ביוקרה הבריטית. סגן הקונסול של סרדיניה היה גם נוכח, ואמר לסגן המושל, כי הייתה זו התנהגו בלתי ראויה. וכי יחס כזה כלפי סוכן קונסולרי בריטי עלול לגרום להופעת צי בריטי.

ולו סוכן קונסולרי בריטי היה נגרר ברחובות, היה הננזף על ידי הממונה עליו. אבל סגן המושל לא שם לב. אני כותב אליך למען דודי חיים. כי כאשר אסרוהו אמרו לו לשלוח אליך מכתב דחוף.

הסיבה לתקרית זו היא, כי כאשר הולקה אדם בשם חאמד בן מארטי, הוא אמר שדודו של הכותב ( חיים ) חייב לו 17 אלף דוקאטים. זה הדיווח ששמענו, אבל לא מהקאיד.

במכתב בעברית שנכתב על דיי חיים אלמאליח בכ' מנחם אב התרי"ד – 14 באוגוסט 1854 – אל מר אלטון סגן הקונסול הבריטי בעיר רבאט, ציין הכותב כי חתנו הרב משה כתב ביום שישי האחרון בקשר ליחסו של סגן המושל של דאר אל בידה וחייליו, בנוכחותו של הסוכן הקונסולרי של צרפת. הוא הוכרח לעזוב את העיר וללכת בליל שבת עד עשר וחצי בלילה כשהוא תועה בדרך, ולו היה מותקף על ידי שודדים לא היה מצליח להימלט.

היום אני שולח לך מכתב נוסף, כדי להודיעך, כי סיד מוחמד בן ארשיד אמר לי בהגיעי, כי הצטער מאוד על ששבתי חוללה, וכי הובאתי באמצע הלילה.

היום כשהגעתי לדאר אל בידה, כל היהודים באו לראותני ואמרו : עתה תראה מה יעשה מר אלרון למענך בנושא זה. הוא לא יתעלם מהתנהגותו של סגן המושל., וכי למקום שאליו נגררת כאסיר, גם הוא ייאסר עם חייליו על העלבון לדגל הבריטי.

הכותב מחה על התנהגותו של סגן המושל על עלבון לדגל הבריטי בכך, שנאלץ ללכת בליל שבת תוך חילול דתו. בהמשך פרטים על הסכסוך הכספי שבגללו נאסר הכותב : " הדבר בוצע באמצע הלילה בשבת עד שהמושל אמר לבן מרטי :

הנה כאן הרב, האם יש/ עוד משהו לומר ? בשבת בבוקר כשכולנו היינו בבית הכנסת, הקאיד שלח לקרא לי, לקאיד ולשיך, ונשמעו עדויותיהם. כשחזרתי לביתי, משפחתי בכתה יחד אתי, ולא ידעתי איך למנוע תקרית זו. אנו סומכים על הגנתך והאלוקים ישיב לך כגמולך. חתום חיים אלמאליח. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

1 – בשערי הספר תרומתו של פרופסור אליעזר בשן לחקר תולדות יהדות מרוקו ותרבותה מאת משה עמאר 

1859 – המושל אילץ יהודי להישבע בשב

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ת על עיסקה.

 

ב-2 לפברואר 1859 נרשמה במוגדור הצהרה ומחאה בפני ויליאם ג'מס אלטון, סגן קונסול של בריטניה במוגדור. הופיע בפניו סוחר בריטי משה פניאר והצהיר בהן צדק כי ביום 28 בינואר האחרון עמד להפליג על האוניה הבריטית " אמזון " בדרכה ללונדון.

עוכב כאן בעקבות שבועה של היהודי אלעזר ד'אוילה,   נתין מאורי שהיה סוכנו, כי הבריטי חייב לו סכום כסף. הוא מכחיש שחייב לאלעזר ד'אוילה, והצהיר כי השבועה הייתה בלתי חוקית באשר נשבע לפי הוראת המושל., לאחר כניסת השבת.

וכשאלעזר נשלח על ידי המושל לרבנים כדי להישבע ולהצהיר, כי היות טהשבועה בוצעה בשבת, אין היא יכולה להתקבל. אבל המושל ציווה שכן תבוצע, והצהיר כי הודיע למושל שהוא מינה אדם ונתן לו יפוי כוח כדי לפשר בין הצדדים.

משה פניאר וסגן הקונסול מוחים נגד מושל מוגדור ואלעזר דאוילה על ההפסד, הפגיעה שעלולה לנבוע משבועה הבלתי חוקית שנשבע אלעז ד'אוילה. חתומים משה פניאר וויליאם ג'מס אלטון.

גברים ונשים חייבים לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת.

רבי שמואל מנסאנו כתב על שנת תצ"ט – 1739 – בפאס : בהקשר לחילול שבת :

" גם על עניין הנשים מישראל אשר הם יורדים לפאס בארלי לעשות מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל  – בניהו, תשנ"ג, עמוד 136.

שמואל אהרן רומאנילי, שהוזכר לעיל בקשר לגזירות יזיד, כתב :

אשר הרגיד בטני והמר רוחי המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחץ ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, ושיאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לימוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו.

וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד ובאבן או באגרוף יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח. חית מרעים האלה נקראת סוחארא – רוצה לומר אנשי השכירות.

היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה וככבש אלוף יובל לטבוח יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. . משא בערב עמוד 24 -25.

בהצהרה של הסולטאן מומד הרביעי, ששלט בין השנים 1859 – 1873, ב-8 ביולי 1864 ליהודי דמנאת, בה אסר על דרישות מפלות מיהודים, נאמר בין השאר, כי אסור להכריחם לעבוד בשבתות ובחגים.

במכתב של יהודי דמנאת, אחרי 22 ביולי 1864, בו התלוננו על שרירותו צשל המושל נאמר בין השאר, כי הוא מאלץ אותם לעבוד בשבת . נראה שהתלונה לא הועילה, כי עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 סבלו יהודי דמנאת מאותה כפייה על ידי המושל.

הסולטאן הראשון הצהיר למען יהודי דמנאת ב-15 בספטמבר 1884, כי הוא מבטל את החובות השרירותיות שהוטלו עליהם על ידי המושל, בסעיף הראשון נאמר כי הם נאלצו לעבוד בימים הקדושים להם לפי דתם. במכתב שנכתב ב-25 בספטמבר 1884 על ידי מנהל בית הספר לנערים בטנג'יר לנשיא כל ישראל חברים בפריס נאמר בין השאר, כי יהודי דמנאת נאלצים לעבוד לממשל בבניה, בנגרות ובנפחות ללא תשלום, כולל שבתות ובימי כיפור.

הוראת הסולטאן בדבר ביטול עבודות כפויות המוטלות על היהודים, נזכרו במכתבו של ג'ןהן דרומנד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מגרנויל ב-10 בינואר 1885, בזו הלשון

A Commissioner named Cid Mohamed Taher el Gerary was dispatched by the Sultan to Demants to enquire into the charges put forward against the Governor by the deputation of Jews sent from Demnats to Tangier and to the Shereefian Court and he was directed to read to the Jews an edict of the Sultan in wich I am told orders were given by his Shereefian Majesty that the Governor should desist from levying irregular contributions upon and exacting forced labour from the Jews.

תרגום המכתב : נציג בשם סיד מוחמד טאהר אלגרארי נשלח על ידי הסולטאן לדמנאת לחקור את ההאשמות נגד המושל שהוגשו על ידי משלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר ולחצר המלכות. הוא קיבל הוראה לקרא בפני היהודים את ההצהרה של הסולטאן, לפיה ניתנו פקודות על ידי הסולטאן שהמושל יימנע מהטלים חריגים על היהודים, ומעבודות כפייה.

הזכרנו לעיל, כי בין 27 סעיפי ההשפלות שיהודים סבלו מהן כפי שהוגשו על ידי ארגונים יהודים בלונדון ב-1888, נאמר בסעיף 8 : יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל עת, גם בשבתות ובחגים, ולקבל תשלום מתחת לזה המקובל בשוק.

בתזכיר שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1904 בדבר הפליות שחלות על היהודים במרוקו נאמר, כי הם נאלצים לבצע עבודות ציבוריות גם בשבת

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

התקדימים לכך בדורות שקדמו לתזכיר.

היו סולטאנים שהטילו על נתיניהם חובת עבודה פגיעות בחיי הדתלממשל, כך היה בזמנו של איסמעיל 1672 – 1727, בין השאר חויב השייך של מכנאס באספקה לצבא הסולטאן במסעותיו.

גברים ונשים יהודים נאלצו לעבוד ולהעניק שירותים שונים בשביל השלטונות. מהן עבודות בזויות, שירות המכונה סוחרא. מהן עבודות המתבצעות על ידי אומנים ואומניות. רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 כתב על חברת החייטים שחייבת בביצוע עבודות לממשל, והבעיה הייתה איך לחלק את העול בין האומנים.

" לפני עמדו לדין כל חברת החייטין אודות האלשוכ'רה המוטלת עליהם בכ עת ועונה מאת המלך ירום הודו ומאת משרתיו " הוא כתב פסק דין בנידון בפאס שנת תק"ט – 1749. ( משפט וצדקה ביעקב, חלק ב' סימן קיט ). 

נשים נאלצו לתפור מדים, וגברים נדרשו לעסוק בעבודות קשות ובזויות כגון קבורת גופות, פינוי נבלות, ניקוי רחובות, הוקעת ראשיהם של מורדים על החומה, לעתים ללא תשלום וללא מזון. עדויות על כך במקורות יהודיים וזרים.

במכתבו של ג'ון דרומונד האי – קונסול בריטניה החל משנת 1845 ושגריר ביין השנים 1860 – 1886 – באוגוסט 1861, נאמר כי אין עבודה כפויה על יהודים. בפועל עבודות הכפייה נמשכו, וכשלוש שנים לאחר במכתב הקודם, כתב דרומונד האי לשר החוץ ב-11 בנובמבר 1964, כי הסולטאן הפסיק את עבודות הכפייה על היהודים.

1865 – אי היענות לדחיית עבודה לפני חג.

בתזכיר שהוגש לשמה מונטיפיורי מקהילות אחדות, ביניהן על ידי מנהיגי קהילת טנג'יר ב-25 באפיל 1864 מנויות הפרות של ההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי – שלט בשנים 1859 – 1873 -, כי בעלי מקצוע בין היהודים יעבדו רק מרצונם החופשי ותמורת תשלום – כאמור בסעיף 4 בהצהרה.

קהילת מוגדור התלוננה, כי נשים יהודיות וחייטים אולצו לתפור בגדים. והאחרונים ביקשו מהמושל דחיה של מספר ימים בגלל החג היהודי.

נוסף לכך שאלו כמה יקבלו  כתשלום עבור העבודה. כתשובה נאמר להם, כי יקבלו מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב בפני המושל והעיר, כי הדבר מנוגד להצהרת הסולטאן. המושל הגיב כי הוא מוכן לתת לאיש אלף מלקות, והנושא אינו מעניין אותו.

ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי ב-27 בפברואר 1873 לא להטיל על היהודים מלאכות בזויות. הדבר ניתן בהקשר לאילוצם לעבוד בשבת ברבאט, אבל ההוראה לא בוצעה. הצהרה דומה על ידי יורשו חסן ה-1 למושל דמנאת ב-10 ביוני 1885. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

1873 – יהודים נאלצו למלוח ראשיהם של מורדי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ם בשבת.

 
היה נוהג במרוקו כי ראשיהם של עבריינים ושל מורדים שנדונו למוות, היו מוקעים בחומה או מול השער של העיר " למען ישמעו ויראו ".

הנושא עלה בשנות ה-70 של המאה ה-19. מה הרקע לכך ?

בני מוסא, שבט שחי באזור דרומית למראכש, סירבו לקבל מרות הסולטאנים. סידי מוחמד הרביעי ששל בשנים 1859 – 1875 הצליח לדכא תא המרד, זמן קצר לפני מותו ב-30 בספטמבר 1875. ארבעים ושמונה שבויים שנתפשו על ידי חייליו הנאמנים, נידונו למוות, וגולגולותיהם נשלחו לרבאט לשם הוקעתם למשך שלושה ימים על שערי העיר.

הגולגולות הגיעו לרבאט ב-26 באוקטובר 1872. שוחטים יהודים נדרשו לבצע את העריפות. כיוון שהייתה שבת הם סירבו. מושל רבאט איים עליהם ופקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולמשוך אותם החוצה בכוח, תוך הכאה במגלבים.

לבסוף, אולצו למלוח את ראשיהם של המוקעים לעיני הציבור. כדי שהגולגולות לא ירקבו, היו מולחים אותם. מלאכה זו הייתה מוטלת על היהודים.

כפי שפורסם ב " החבצלת " בכד שבט תרל"ג – 1873, ארבעים מראשי המורדים ניתלו, היהודים נדרשו למלוח את גולגולותיהם בשבת. הם סירבו בגלל השבת, אבל אוימו כי דמם בראשם ונאסרו. שגריר איטליה מחה, אבל ללא הועיל.

לפי מידע מאוקטובר 1879 חובת העבודה החלה על יהודי טנג'יר, בוטלה.

כפי שהזכרנו לעיל, בים 27 סעיפי ההשפלות שחלות על היהודים במרוקו כפי שנכתבו על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון ב-3 בפברואר 1888, למשרד החוץ הבריטי נאמר בסעיף 10 :

" כאשר הגולגולות של מורדים או פושעים נשלחים לעיר כדי להוקיעם של שער העיר, היהודים חייבים למלוח אותם לפני  שהם מוקעים ".

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של העבריינים נכרתים ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

במכתב שהגיש יעקב שיף לשר החוץ של ארצות הברית ב-21 בנובמבר 1905 על ההפליות מהן סובלים יהודי מרוקו נאמר : עליהם למלוח את ראשיהם הכרותים של אויבי הסולטאן כהכנה להוקעתם על חומות העיר.

בספר השנה של יהודי ארצו הברית בשנת 1906 פורסם, כי יהודים במרוקו נאלצים למלוח את ראשי המורדים בשבתות, וכן נשים יהודיות ובנותיהן חייבות לעבוד בשבתות ובמועדי ישראל. הן נאלצות לחשוף את שערותיהן בניגוד לדין.

רבי יוסף משאש כתב כתשובה לשאלה בשנת תרס"ט – 1909 – אוצר המכתבים חלק א' סימן קכז.

מה הטעם להשם אלמללאח : הטעם השני : אומרים כי היהודים הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח נקרא בערבית " אלמללאח ", ועל שם המלאכה הבזויה הזאת קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים ".

היהודים אמנם נאלצו למלוח ראשי המורדים, אבל לפי מסקנת החוקרים הכינוי לרובע היהודי מלאח אינו קשור לחובה זו.

להלן תוכן התשובה המלאה מתוך הספר " אוצר המכתבים " לרבי יוסף משאשא זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

סדר נשא. שנת תרס"ט לפ"ק.

ידיד החכם החשוב כבוד מורינו הרב שלמה הלוי, ישצ"ו, שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, מה שהשיגה ידי על שאלתו הרביעית, מה הטעם להדם אלמללאח. שאלתי ושצעתי הרבה טעמים, והם : א', כי היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה, כמו שמוכר מסחר הטובא"ק.

והיהודים, הם שהיו קונים אותי מיד, כמו שהם קונים תמיד מסחר הטובא"ק ומוכר המלח נקרא בערבית אלצללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב'. אומרים, כי היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח, נקרא בערבית אלמללאח, ועל שם המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד', אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחיסרון אות חי"ת, ובאורך זמן נשתבשה בתוספת האות חי"ת, ורוצה לומר מקום משכן משפחה יהודית., אחי מופלג מצאתי טעם זה בספר " שבילי עולם ".

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמ"א, לא"ל שפירושה בעברית המין שהשליך, על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים, ואומרים אותה לגנאי בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום. עד כאן מתוך הספר " אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

לפי מכתב למערכת הטיימס הלונדוני בשנת 1901, ראשיהם של עבריינים נכרתים, ונשלחים בסלים לפאס ולמראכש.

בידיעה שפורסמה ב-JC בדצמבר 1907 ששלח הכתב במוגדור ב- 29 בנובמבר נאמר, כי יהודי פאס, מראכש ומוגדור, נאלצים למלוח את ראשי הנידונים למוות. לראשונה חויבו גם יהודי מוגדור במלאכה זו. הפעם היה עליהם לקבוע שלשו גולגולות על השער.

שני יהודים נאלצו למלוח און, שניהם סירבו ונאסרו, אבל שוחררו כעבור מספר שעות. שני יהודים אחרים שנדרשו לכך ביצעו את הנדרש מהם. למחרת הגיעו עוד ארבע גולגולות. המושל ציווה שיהודי ומוסלמי יבצעו את המלאכה יחדיו, וכך נעשה.

כל זמן שפעולה זו בוצעה בימי החול, לא גרמה להתנגדות. אולם כאשר נדרשו לבצע זאת בשבתות ובחגים, עורר הדבר התנגדות. כך היה בשנת 1873. ועל כל התכתבות, כפי שיתואר להלן.

גם חסן הראשון עסק בדיכוי מרידות בעזרת משלחת צבאית מצרפת שארגנה צבאו. הוא ערך מסעות לדיכוי הברברים שסירבו לקבל מרותו. מידע על כך הגיע לנציגי המדינות שישבו בטנג'יר, והתכתבות בנושא זה מצויה בארכיון משרד החוץ הבריטי. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

                                  

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. פגיעות בחיי הדת

הפעילות הדיפלומטית בנושא.

ג'והן דרומונד האי שאליו פנו מנהיגי הקהילות בעקבות פגיעות ביהודים, ופעל לסיכולם, קיבל מכתב מאדולף כרמיה נשיא כל ישראל חברים ב-27 בפברואר 1873.  

תחילה הביע הוקרה בשם ההודים בארצו ובמרוקו לטיפול המסור של ממשלת בריטניה ונציגו במרוקו. הדבר מחייב לקחת לתשומת לב הנמען את מעשי האלימות שבוצעו על ידי מושל רבאט ב-26 באוקטובר האחרון.

קצבים יהודים בעיר זו אולצו בכוח על ידי המושל, לחלל את מנוחת השבת ולמלוח ראשיהם של בני אדם שעברו עינויים והוצאו להורג.

לא הועילה ליהודים התנגדותם. יש הוראה מהסולטאן שאסור לפקידי הממשלה לאלץ יהודים לעבוד במלאכות בזויות. המעשה האחרון בוצע תוך הפרה של רצון הסולטאן. הובאו לידעתנו מעשי אכזריות והתנכלויות נוספות כלפי היהודים.

בחודש אוגוסט 1872 חייב המושל של מכנאס את היהודים לעבוד בשבתות ובימים טובים. לצערנו, האכזריות של הפקידים המרוקאיים עוברת את גבול הסובלנות. מוכר הנושא של בן שמעון מהעיר לאראש, שהרגוהו לפי פקודה תחת עיניו של פקיד הקונסוליה של ספרד.

אנו מוחים על מעשה זה בפני שר החוץ של ספרד, הוא היחיד שיחליט בצדק בנושא זה. אבל אנו מצפים, אדוני הקונסול, שתביא לידיעת השלטון המרכזי את המעשים ברבאט ובמכנאס, ושתשיג כי העושים את המעשים החמורים ייענשו.

בדרך כלל אנו מצפים ממך שתגם על היהודים מול הסולטאן, נוכח ההתנהגות של הפקידים. אנו מצפים שרגשות הצדק וההומאניות ינחו אותך, ושתתמוך במאמצים להשגת תנאים טובים יותר לאוכלוסייה היהודית המסכנה הסובלת מרדיפות.

בכל הכבוד, אדוני

נשיא הוועדה המרכזית

חתום א. כרמיה

עוזר – סגן – חתום תיאודור לב. 

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע

תגובתו של דרומונד האי.

ב-13 במרס 1873 פנה דרומונד האי לשר החוץ שלו הרוזן מגרנוויל, והעביר אליו העתק המכתב של כרמיה הנזכר לעיל, יחד עם תשובתו לכרמיה שהשר מבקש להעביר לפריס, אם טין לו התנגדות לתוכנו.

הותב לא קיבל כל דיווח על המעשים הנזכרים על ידי כרמיה בקשר להתנהגות הממשל במכנאס. אבל הגיעה ידיעה כי מספר יהודים ברבאט אולצו על ידי המושל למלוח את ראשי המורדים שנהרגו בעת מלחמתם נגד צבאו של הסולטאן, בדרכו מפאס למראכש, ומודיע את הפרטים להלן.

המידע הראשון שהגיע בנידון הוא ידיעה ב – Gibraltar Chronicle זמן קצר לאחר שובו של הכותב לטנג'יר.

בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול ברבאט וביקשו להודיעו האם הדברים נכונים. הנ"ל אישר את המידע. אבל היות והוזיר המאורי נעדר, חשב הכותב לנכון לחכות לפני שיגיע לחצר המלכות, כדי להכיר את התנהגות הממשל המקומי.

יש להזכיר, כי לפי מנהג קדום, יהודים נאלצו למלוח את ראשיהם הכרותים של מורדים. אבל זו הפעם הראשונה שאני שומע כי עליהם לבצע פעולה מגעילה ונוראית זו בשבת שלהם.

מכתב משותף של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו לסולטאן בנידון.

שגרי בריטניה וצרפת פנו במשותף וניסחו שתי פניות לסולטאן ב – 10 באפריל 1873, שעקבות מידע על יחס אכזרי כלפי היהודים ברבאט ובמכנאס על ידי המושלים בערים אלה.

הפרטים הם כדלקמן : מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החותמים מטה את התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס אשר מנוגדים ליחסו של הסולטאן לנתיניו, בין אם הן מוסלמים או יהודים. התברר שהממשל אילץ יהודים לעבוד בשבת, ובכך התעלם מחוקי האלוקים שניתנו באמצעות אדוננו משה. מושל רבאט אילץ מספר יהודים למלוח בשבת שלהם ראשיהם של מורדים שנשלחו לשם להוקעתם.

הוד מלכותו כמו גם קודמיו במלוכה רצו תמיד שהיהודים ייהנו מחופש בקיום דתם. המעשים האכזריים פורסמו בכתבי העת ברחבי אירופה והשאירו רושם שלילי בתודעתן של ממשלות זרות, בהנחה שמושל רבאט פעל בהסכמת הסולטאן.

החותמים מטה שואפים לכך שהממשלות שלהן לא ישנו את דעתן לגבי חוש הצדק של הוד מלכותו כלפי נתיניו היהודים. על בסיס הנחה זו אנו רואים לחובתנו להביא עובדה זו לידיעת הוד מלכותו. אנו משוכנעים שהוד מלכותו ינזוף במושל רבאט על התנהגותו השרירותית, וכי יינתנו הוראות לכל המושלים בערים השונות שלא לאלץ יהודים להפר את חוקי דתם.

יהיה זה לכבוד לחותמים מטה אם הוד מלכותו יכתוב באמצעות אחד הווזירים שלו מכתב, בו יביע את הסתייגותו מהתנהגות כזו, וכי נשלחו הוראות לממשל המקומי ברוח זו, באשר המידע יועבר לממשלות השונות 

חותמים טיסו – TISSOT – שגריר צרפת במרוקו וג'והן דרומונד האי

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

1873 – תשובת מזכירו של הסולטאן.

ב – 24 באפריל שנת 1873, כלומר כשבועיים לאחר הפנייה של השגרירים, ענה מזכירו של הסולטאן סיר דריז בן מוחמד דריז לדרומונד האי.

הדברים שכתבת בהקשר לתלונות היהודים שמושל רבאט אילץ אותם לעבוד בשבת במליחת הראשים, וכן שמושל מכנאס גם כן מכריח את היהודים לעבוד בשבת, הובאו לידיעת הסולטאן. הוד מלכותו ענה שלא ידע על כך, ולו היו היהודים מתלוננים על הדבר בפני הסולטאן, היה הוא דואג לתקן את המעוות.

היה כותב לשני המושלים ונוזף בהם, ומצווה עליהם שלא יחזרו על כך בעתיד. פקודה זו תואמת את זו שניתנה לכל המושלים, בדבר החובה לנהוג בצדק על כל בני האדם .

בו ביום – 24 באפריל 1873 – דווח דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל. התייחס למכתבו מה – 13 במנרס בו שלח אגרת למר כרמיה כתשובה לפנייתו בקשר להתנהגות האכזרית של כמה מושלים במרוקו כלפי יהודים. העביר לו תרגום התזכיר שכתב יחד עם שגריר צרפת בקשר ליהודי רבאט ומכנאס, והתשובות הזהות שהתקבלו.

מר טיסו בוודאי מסר למר כרמיה באמצעות ממשלת צרפת את התוצאות של הפנייה המשותפת שלנו, לכן אינו חוזר על כך.

באשר להתנהגותו של המושל, נמסר לכותב על ידי סיד מוסה, הידוע בעוינותו כלפי נוצרים ויהודים, כי אינו נשמע למר טיסו ולי. כשעברנו במחוז בו הוא מכהן כמושל, נשלח קצין המפקד על 25 פרשים עם מכתב נזיפה מהסולטאן, ותובע הסברים על התנהגותו, ומאיים כי יוסר מתפקידו אם התנהגות כזו תחזור.

הוא יצטרך לשלם קנס לממשלה על התנהגותו, דבר שתהיה לו השפעה מועילה ותוצאות חיוביות לא רק באשר לכותב, אלא גם על מושלים אחרים שישמעו על כך. התלונה על היהודים בדבר התנהגות בלתי הולמת בשוק של דויב, מתייחסת לאדם בעל חסותה של ארצות הברית וטנג'יר, שהפר את תקנות של השוק, ונקט בלשון גסה כלפי הממשל המאורי והמוסלמים בכלל.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו החל מ – 1877 ואילך, גברים ונשים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים במקומות שונים : במראכש, בדמנאת ובמקומות אחרים.

במכתב של הנהגת הקהילה במכנאס לראשי קהילת טנג'יר ולרב הראשי ב – 1877 נאמר בין השאר שהם נרדפים על ידי המושל הקנאי, המלקה יהודים, וכן מאלץ אותם לעבוד בשבתות ובחגים הניגוד להבטחות של הסולטאנים.

רוב אנשי הקהל נאלצים לעזות את בתיהם ועסקיהם, ולנדוד למקומות אחרים. הם מבקשים שיעבירו במכתב את מצוקותיהם לארגונים היהודיים בפריס ובלונדון.

בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 1888, נאמר בין 26 ההגבלות שיהודי מרוקו סובלים מהן :

Jews with their wives and daughters are compelled to undertake work for any Government official, at all times – even on Sabbats and sacred festivals – ant to receive payment far brlow the market rate of wages.

יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי, בכל עת, כולל בשבתות וחגים, ולקבל תשלום שהוא מתחת לשכר המקובל בשוק.

בהערות לסעיפים אלה שנכתבו על ידי ויליאם גרין, דיפלומט בריטי במרוקו נאמר, כי מאז שעלה חסן הראשון על כסאו – לדבריו לפני 13 שנים, צריך לומר 15, כי החל למלוך בשנת 1873 – הובטח לו על ידי מכובדים ששום יהודי לא נאלץ לעבוד בשבת או בחגים. המידע 'קיבל היה בדוי או מסולף. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

ספר חובה זה מוקדש לכל אלה  מהללים המטיפים לנו כמה היה טוב במרוקו ליהודים, שיואילו בטובם לקרוא ולהתעמק בספר זה של חוקר דווקא לא מרוקאי, אלא ממוצא הונגרי הי"ו בבריאות ואריכות ימים ….אמן….מורי ורבי, פרופסור אליעזר בשן הי"ו

1877 – דחיית ההנחה שיהודים נאלצים לעבוד בשבת.

במכתב שכתב דרומונד האי ממוגאדור ב – 20 באוגוסט 1877 לעמנואל לואפגיעות בחיי הדתיב, מזכיר ועד שלוחי הקהילות באנגליה, טען השגריר הבריטי כי לפי מידע שקיבל, אין זה נכון שיהודים נאלצים לעבוד בשבתות ובחגים.

בדמנאת יהודים נאלצו לעבוד בשבתות.

ההנחה הנ"ל אינה נכונה, ועוד בשנים שלאחר מכן יש מידע על אילוצים של יהודים לעבוד בשבת. יהודי דמנאת שסבלו מהתנכלויות במשך שנים על ידי המושל, קיבלו הצהרה מלכותית בת 17 סעיפים ב – 15 בספטמבר 1884, בדבר ביטול החובות שחלו עליהם עד עתה. ובסעיף הראשון נאמר כי מעתה לא יחויבו בעבודה בימים הנחשבים על ידם קדושים.

מכאן ניתן ללמוד כי נאלצו לעבוד לממשל גם בשבתות ובמועדים. ספק רב אם אומנם בעקבות ההצהרה בוטלה חובה זו, כי גם הצהרות אחרות כמו זו שקיבל מונטיפיורי בשנת 1864, נשארה על הנייר ולא יושמה בפועל.

עבודת כפויה ביום כיפר …….: בשנת 1881 נאלצו צורפי כסף יהודים לעבוד ביום כיפור, בפקודת הסולטאן.

בכתב העת של " אגודת אחים " בלונדון פורסם ב – 15 בספטמבר 1885, כי הסולטאן הורה שעבודות שירות שיהודים בדמנאת נאלצו לבצע למושל, כמו סבלות, ניקיון, מסירת בהמות לעבודה, יופסקו.

מנהיגי הקהילה פנו למערכת העיתון Reveil du Maroc  ופרסמו בו ב – 24 בספטמבר 1884 את תלונתם נגד המושל של עירם. בתלונה נאמר, כי הם נאלצים לנקו אורוות ומקומות מלוכלכים, גם בשבתות ובחגים. וגם נשותיהם נאלצות לעבוד.

במכתבו של י. מטלון מנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר ב – 25 בספטמבר 1884 נאמר, כי יהודי המקום נאלצים לבצע עבודות שונות למושל, וכי רק אם אין למושל עבודות, אז הם פטורים מלעבוד בשבתות ובימי כיפור.

בעקבות היחס האכזרי של מושל דמנאת ליהודי המקום במשך זמן ממושך, התערבה כל ישראל חברים ופנתה לממשלת צרפת ב – 1885, ובאמצעות שגריר צרפת במרוקו הוצאו שתי פקודות מלכותיות, בהן נדרשה הפסקה מיידית של ההתנכלויות, וביניהן אילוצים של יהודים להעניק שירותים למושל גם בימים קדושים להם, ופעילויות אחרות, בניגוד לרצונם וללא תשלום, וכן עוולות אחרות.

מראכש 1886 – חילול החגים על ידי עבודה.

לפי מידע שפורסם בסוף 1886 אסר המושל במראכש כשלושים יהודים שסירבו לעבוד בחגים מתברר שהסולטאן אינו מודע להפרות פקודותיו שניתנו לטובת היהודים, על ידי המושלים.

 במכתב של כל ישראל חברים לשגרירי צרפת ובריטניה לקראת ועידת מדריד, שאמורה להתכנס ב1888 נאמר, כי יהודים אולצו למלוח ראשים בשבת. 

1887 – אילוץ לחלל שבת וחג הפסח.

בעיר קסר אל קביר השוכנת בצפון מערבה של מרוקו כ – 35 ק"מ מעיר הנמל לאראש, חי בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 סוחר יהודי בשם ראובן תורג'מן, בן חסותה של ארצות הברית. הוא עמד בקשר מסחר עם מוסלמים שתבעו ממנו חוב גדול, שהוא הכחיש.

כפי שפורסם ב – 21 באפריל בשבועון Times of Morocco וכן באטיימס הלונדוני, נאסר בפקודת הווזיר לענייני חוץ, והובא לטנג'יר, כשהוא כבול אלצוהו לרכב בשבת, ובכלאו לא אפשרו לו לחוג את חג הפסח. שני דברים מנוגדים להצהרה שניתנה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לשמה מונטיפיורי בביקורו בארמון במראכש ב – 5 בפברואר 1864 שאושרה ב – 1880 ושוב ב – 1885.

8 באוקטובר 1893 – אישה יולדת נאלצת לעבוד בשבת.

במכתב ממוגדור לשמואל מונטגיו חבר הפרלמנט הבריטי ופעיל בחיים היהודיים, ציין הכותב, כי בהיותו בביקור במוגאדור, נודע לו על סבלם של יהודי מראכש בגלל אכזריותו של המושל מוחמד וידה והקאדי מוסטפה.

פטים הגיעו כבר לאנגליה על מלקות וננקטו צעדים להפסיקם, אבל עתה חודשו ההתנכלויות בכל הברבריות. המושל אינו מסתפק בהתקפה על הגוף. המושל והקאדי מאיימים על הלב. לאחר שנפטרו כמה מקורבנות המלקות, נעשים מאמצים לפגוע בהכרתם הדתית ובאמונתם של היהודים החלשים.

לאחר הדיווח על אילוץ להתאסלמות ביום כיפור, כשאשתו של המתאסלם סירבה ללכת בעקבותיו, דיווח הכותב כי הקאדי שלח את שליחיו וגררו את אשתו של המתאסלם ממיטת לידתה כשבידה תינוק בן 12 ימים, והיא אולצה לעבוד בשבתות.

בימי מלכותו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908

עיתונאי בריטי כתב כי בשבתות ובחגים נדרשים יהודים ללא הבדל גיל ומין לבצע עבודות קשות, בין השאר נשיאת משא כבד לשוק. למי שיש כסף משחרר עצמו מחוב זו.

1905 – עבודות כפייה נמשכות.

ב 23 – ביולי 1905 פורסם ב JC כי ממר אלמליאח מנהל בית הספר בפאס דיווח ב – 5 ביולי, כי יהודים נאלצים לעבוד ללא תשלום במחסן תחמושת של הסולטאן, וכי עליהם לנקות אורוות. יהודים אחדים הצליחו לברוח והוחזרו.

בשבועון  של יהודי אנגליה פורסמה ידיעה ב – 3 בדצמבר 1905 על מצבם של יהודי פאס כפי שמסר שר החוץ של צרפת מר M.PICHON. יהודי העיר נתונים לעונשי מלקות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה בשעות היום והלילה. אומנם לא נאמר כי עליהם לבצע זאת גם בשבתות, וזה כבר יתרון.

ב – 24 בדצמבר 1905 פורסם ב JC הדברים הבאים : בעקבות התנפלויות על יהודים בפאס, עליהן נודע ממכתבים שהופנו לכל ישראל חברים, ננקטו צעדים על ידי הממשל במרוקו למניעת המשעים השליליים.

ב -6 בחודש זימן הווזיר הראשי את הרבנים הראשיים והמנהיגים של קהילת פאס, והודיע להם בשם הסולטאן כדלהלן : נודע לנו כי מנהל בית הספר כתב מספר פעמים לכל ישראל חברים ולממשל על מצבם של היהודים.

הדובר אמר שהוא מוסמך להודיע להם בשם הסולטאן – עבד אלעזיז הרביעי – המכבד את היהודים באופן שווה עם נתינים אחרים. שלעולם לא יסבלו מחוסר צדק על ידי הממשל המרכזי. לא יוטלו עליהם עבודות בכפייה, וימי השבת והחגים יכובדו. מנהל בית הספר בפאס התקבל לאחר מכן על ידי הווזיר הראשי לפגישה.

1908 – כפיית יהודים לעבוד בראש השנה וביום כיפור.

בימי מלכותו של עבד אלחאפט' – מלך מ – 1908 עד 1912 – חתם על חוזה החסות עם צרפת, אולצו יהודים בפאס לעבוד בימי ראש השנה וביום כיפור. בערב ראש השנה תרס"ט – 25 בספטמבר 1908 בשעה 6 בערב שלח ראש החצר לתשעה יהודים עושי מזרונים לעבוד בשביל החצר.

כשסירבו ואמרו שהערב חגם ואסור להם לעבוד, נכבלו ונאלצו לעבוד כל הלילה. יהודי אחד שסירב לעבוד, וכן אלה שעבדו ופיגרו בהספק העבודה – הולקו.

כך אירע גם בערב יום כיפור. ראש החצר שלח חיילים לצורפים יהודים בדרישה לבצע עבודה בשבילו. הם סירבו ובאו לבית הכנסת, פנו לא אלמאליח מנהל בי הספר של כל ישראל חברים בעיר. הוא סירב לשלוח אותם לעבודה.

הם שוחררו לבתיהם רק למחרת בבוקר. מר אלמאליח הנ"ל פנה לווזיר, וזה הבטיח להעביר את הנושא לסולטאן. לפי דיווח ב – 1911 כבר לא מאלצים יהודים לעבוד בשבתות ובחגים.

במאה ה- 20 בתקופה בה החינוך החילוני כרסם בזיקה למסורת, היו יהודים שהתעקשו, עמדו בלחצים, ולא חיללו שבת. בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים, אולצו יהודים לעבוד גם בשבתות ובחגי ישראל.

 היו מהם שסירבו ונכלאו בסוף 1942 במחנה העונשין שבעין אלאוראק.

חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו כותב בהגיעו למראכש תחת הכותרת " על השבת שחוללה בכיכר מראכש ", כי בעת המאבק לעצמאות של מרוקו הכריזו מפלגות הלאומיום על שביתה, והמוסלמים היו סוגרים חנויותיהם.

לאחר שהשלטונות הודיעו כי חנות שתיסגר בשוק העירוני שבכיכר העיר, יבוטל חוזה השכירות שלה, כי בחוזה היה נהוג לכתוב ככי על השוכר לפתוח את החנות בכל יום. המוסלמים החליטו לסגור עסקיהם רק בימי שישי, והשלטונות לא הכירו בכך.

המוסלמי טענו כי היהודים סוגרים עסקיהם בימי השבת ואין מוחה, עתה הוצאה פקודה כי גם על היהודים לפתוח חנויותיהם בשבת. קמה בהלה וראשי הקהילה ניסו להתערב, אבל המשלחות שפנו אל השלטונות לא נענו.

אלה הגיבו כי בימי חירום גם היהודים חייבים לציית. בשבת אחת כל החנויות של היהודים היו פתוחות. כתגובה הודיעה הרבנות שם האיטלזים יהיו פתוחים בשבת הקרובה – יכריזו כי שם נמכר בשר טרפה. נימוק זה שיכנע את השלטונות והאטליזים הוצאו מכלל הגזירה. סוף הפרק

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. פגיעות בחיי הדת

פרק ה : העברת יום השוק לשבת.

בערים נערכו ימי השוק לכפריים בסביבה בימים שונים. בדרך כלל יומיים בשבוע. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, והאחרים בימי שני וחמישי, והיה מקום בו השוק היה נערך רק ביום רביעי.

היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת, ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכך לפגוע בפרנסתם.

גרמני בשם ROHLFS    שביקר במרוקו ב – 1861 כתב כי לעיר הקדושה טמגורט   TAMGURT בוואד דרעה העליון, אסור ליהודים להיכנס, וכן אסור להם להגיע לשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר.

כדי שלא ירגישו בחומרת האיסור, נערכים ימי השוק בשבתות בהנחה כי יהודים לא יסחרו ביום זה.

לפי ידעה אחרת היו שני ימי שוק, ולמכירת עבדים שלושה ימים בשבוע. בדין וחשבון לאגודה נגד סחר בעבדים נמסר בשנת 1887 על ארבעה ימי שוק לעבדים במראכש. בהרי האטלס בימי שני.

איום כי יום השוק יועבר לשבת.

העברת יום השוק מימי החול לשבת הייתה אחד מאמצעי ההפחדה של מושלים אכזריים. במכתב מפאס לכל ישראל חברים – 12 במרס 1880 – עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ועוד תשעה פרנסים, בו דיווחו על מצוקות והתעללויות מצד משולים בפאס, במכנאס ובתאזה, נאמר בין השאר :

השר הפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת.

מניעת יהודים להגיע לשוק.

ב – 10 באפריל 1873 כתבו השגרירים של בריטניה וצרפת מכתב משותף לסולטאן מוחמד הרביעי בדבר היחס כחפי היהודים המסכנים במאזאגן – בחוף האוקיאנוס דרומית לקזבלנקה, עתה אל ג'דידה. באשר שהמושל מנע מהם להגיע לשוק הנערך בימי שני.

היות והפונים מודעים להתחשבותו של הסולטאן בנתיניו העניים, הם מתערבים למענם, ומבקשים כי הסולטאן ייתן הוראה לאפשר ליהודים לסחור בשוק בימי שני, כפי שהיה בימי שלטונו של הנמען, וכן בימיו של קודמו.

תגובת הסולטאן ב – 25 באפריל 1873, בקשר לתלונת היהודים העניים ממאזאגן על שינוי יום השוק משני לשבת היהודית, שוק זה מיועד לשבטים קבילים. והמושל בחר יום זה כדי לספק את דרישתם. יתר על כן, מתברר שיום השוק שונה בעקבות פנייתם של מספר יהודים מקומיים, שקיבלו חסותו של הקונסול הכללי של ארצות הברית, ונהגו בניגוד להנחיות המושל.

למרות זאת, הסולטאן ידאג לחקירת הנושא ללא משוא פנים, בדבר הסיבה לשינוי יום השוק. ואם יתברר שהקבילים התלוננו שהדבר פוגע בהם וגורם להם נזק, ובעקבות זאת שינו את יום השוק, הדבר סביר. אבל אם יום השוק שונה על ידי המושל בתורה שרירותי, ישונה יום השוק ליום שהיה בעבר כלומר, לא ייערך בשבת.

תמצית מכתבו של סיד בובקיר ממראכש לדרומונד האי מה – 24 באוגוסט 1873 :

בין השאר מודיעני, כי יום השוק ליהודי מאזאגאן יוחזר לקדמותו, כלומר לא יהיה בשבת .

גם בצכתב של הסולטאן לדורמונד האי ב – 29 באפריל 1875 נאמר, בהקשר לשינוי יום השוק מיום שני לשבת בשביל יהודי מאזאגאן, כי הסולטאן יצווה על חקירת הנושא, ויתן פקודה שיום השוק ישונה ליום שני, כמו שהיה בעבר. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

פרק ו : הרקע והגורמים להתאסלמות.פגיעות בחיי הדת

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל במרוקו ציין, כי רק לעתים רחוקות התאסלמו יהודים. זו מחמאה ליהדות שעמדה בלחצים ובפיתויים חומריים וחברתיים. בפועל תופעת ההתאסלמות ההמונית והאישית הייתה קיימת, ובפרקים הבאים נדון בה לפי סדר כרונולוגי.

בקוראן כתוב ש " אין אונס בדת " סורה 2, " הפרה, פסוק 257. כלומר האסלאם אינו מאלץ בני אדם להאמין בדתו, ולפי הפרשנות המוסלמית הכוונה שאין לאלץ יהודים ונוצרים להתאסלם, אבל אין הדבר חל על עובדי אלילים.

לדעתו של המזרחן GRUNEBAUM התפשטות האסלאם לא גרמה בהכרח להתאסלמותם של בלתי מוסלמים, בהנחה שהם מקבלים עליהם את תנאי השליטים המוסלמים.

בדורות הראשונים אחרי הופעת האסלאם, עם השתלטות המוסלמים על מרחבי המזרח התיכון והמגרב, היו פיתויים חומריים להתאסלמות. בתופעת ההתאסלמות יש להבדיל בין תנועה קיצונית כמו המייחדים שכפו על כל היהודים לקבל את דת האסלאם, וכן גזרות של סולטאנים, ובין הממשל בדורות הבאים, שלא כפה באופן גורף על כל היהודים להתאסלם. ובכל זאת תופעת ההתאסלמות הייתה קיימת על ידי יחידים בכל הדורות.

על מי שמתאסלם אסור להטיל חובות שחלות על הד'מי, אלא רק מה שמקובל לגבי המוסלמים. להתאסלמותם של יהודים לא הייתה משמעות תיאולוגית בעיני המוסלמים, והיא היוותה חלק זעום בהשיגי התפשטותם.

לא בכל המד'הבים – האסכולה המשפטית – באסלאם מייחסים  חשיבות להתאסלמות. המסורת המלאכית, עש שמו של מאלכ בן אנס, שולטת במרוקו. הודות לחכם בשם סאחנון שחי בקירואן – נפטר בשנת 854 מייחס אסכולה זו חשיבות להתאסלמות.

לפי מסקנתו של ברנרד לואיס, יהודים ונוצרים רבים התאסלמו במהלך הדורות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. התאסלמות כפויה נדירה באסלאם מלבד במרוקו ובתימן, ובעיקר באיראן.

לדעתה של חוה לצרוס יפה, בימי הביניים היו יהודים שהתאסלמו, והמניע היה בגלל קירבה של היהדות לאסלאם, ואחרים בגזרות שמד, כי לא רצו למות על קידוש השם. אולם במהלך הדורות היו גם יהודים בספרד המוסלמית שקידשו את ה', כי סירבו להתאסלם. 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

 

האסכולות המשפטיותפגיעות בחיי הדת
מחברת: מירי שפר

במהלך המאות 8-9 התגבשו באסלאם אסכולות (מד'אהב, ביחיד מד'הב) משפטיות ששיקפו גישות שונות אל החוק הדתי. כל אחת מהאסכולות – קיימות כיום ארבע – נקראת על-שמו של איש ההלכה אשר לו מייחסים את התורה המשפטית של האסכולה. למרות ההבדלים ביניהן, ארבעתן נתפסות כדרכים לגיטימיות לפרש את השריעה.

יצירת האסכולה לא נשלמה בחייו של המורה, איש ההלכה, המוכר כראש האסכולה. היה זה מפעל של תלמידיו, שנמשך עשרות רבות ואולי מאות שנים. הם העלו על הכתב את תורתו של מורם שהועברה בעל-פה, התעמקו בה ופירשו אותה. כך הפכו לקבוצה רעיונית וחברתית.

כל אסכולה החלה באזור גיאוגרפי מסוים, אך עם ההתפשטות הטריטוריאלית של עולם האסלאם ומעבר של אנשים ושל רעיונות, תחום ההשפעה של האסכולות השונות חרג הרבה מעבר לאזור הגיאוגרפי המקורי שבו החלה האסכולה המסוימת לפעול.

האסכולה החנפית נקראת על-שמו של אל-נעמאן אבו חניפה (מת בשנת 767), חכם הלכה פרסי שחי בעיראק. אסכולה זו נפוצה במיוחד באזורים שבהם שלטו בעבר התורכים (תורכיה וארצות הים התיכון). זוהי גם האסכולה השלטת בפקיסטאן, בהודו, בסין וברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר.

האסכולה המאלכית נקראת על-שמו של מאלכ בן אנס (מת בשנת 795), חכם הלכה (חדית') מהעיר מדינה. אסכולה זו התפשטה בעיקר במערב עולם האסלאם. לאחר נפילת האסלאם בחצי האי האיברי (המאחז האחרון, גרנדה, נפל בידי הספרדים הנוצרים ב- 1492), המאלכים מרוכזים בעיקר בצפון אפריקה.

האסכולה השאפעית מקובלת מאוד במזרח התיכון הערבי, אך גם במזרח ובדרום-מזרח אסיה. היא קרויה על-שמו של מוחמד בן אדריס אל שאפעי (נפטר ב- 820), חכם הלכה שנולד בחצי האי ערב (התייחס למשפחת הנביא) וחי בעיראק ובמצרים.

האסכולה החנבלית קרויה על-שמו של אחמד בן חנבל (מת ב- 855), שנודע בהתנגדותו התקיפה לחידושים בלתי רצויים (בדעה), ומכאן גם להסתמכות חכמי הלכה על דעה אישית כשיטה משפטית. האסכולה נוצרה בבגדאד, אך כיום היא מרוכזת בעיקר בחצי האי ערב. זוהי השיטה המשפטית הנהוגה בערב הסעודית.

אדם משתייך לאסכולה משפטית מסוימת על-פי המקובל במשפחתו ובאזור מגוריו. השתייכות לאסכולה משפטית היא בהחלט עניין של מסורת ואינה בגדר חובה. ניתן לעבור מאסכולה לאסכולה, אם כי בפועל אנשים בדרך כלל נשארים בגבולות האסכולה שלתוכה נולדו.

ידועים מקרים שבהם גם חכמי הלכה החליפו מד'אהב. אזור סוריה, למשל, משתייך באופן מסורתי לאסכולה השאפעית, אך עם הכיבוש העוסמאני בראשית המאה ה- 16 עברו כמה שופטים שאפעים לאסכולה החנפית, השלטת באימפריה. הם ידעו שהשתייכות למד'הב של השלטון תאפשר להם הטבות רבות וקריירה עניפה במסגרת אימפריאלית.

היו גם מקרים של פנייה לאיש הלכה מאסכולה אחרת, גם כאשר לא היה מעבר רשמי וסופי בין אסכולות. בדרך כלל היתה זו פנייה אד-הוק בעניין משפטי מאוד מוגדר, והיא נעשתה כאשר הפונה העריך שהפסיקה על-סמך האסכולה האחרת עשויה להיטיב איתו יותר מפסיקתו של איש הלכה בן האסכולה שהוא משתייך אליה. מטעמים אלה ואחרים מתקשה המחקר המודרני כיום לאפיין באופן ברור את האסכולות השונות מבחינה משפטית.

 

חוכמת המשפט

הדיון המשפטי נתפס כמטלה אינטלקטואלית קשה התובעת מחכם ההלכה מאמץ, זהו האג'תהאד. מילולית, אג'תהאד פירושו מאמץ אישי, אך בהקשר של משפט מוסלמי הכוונה היא לתהליך שעובר כל איש הלכה בעת לימוד, התעמקות והסקת מסקנות בנושאים משפטיים.

 הפקיה, שיכולותיו מאפשרות לו לעסוק באג'תהאד, מכונה מג'תהד. רוב המאמינים אינם מסוגלים ואינם ראויים לפסוק בעצמם, אך גם לאלה העוסקים בלימוד עצמאי פעילות זו אינה ללא גבולות. באמצעות האג'תהאד מאפשרת ההלכה התפתחות והשתנות דינאמית; בו בזמן מעודדת ההלכה גם הליכה בדרכה של אסכולה משפטית מסוימת וקבלת ההנחיה של איש דת סמכותי (מהלך המכונה תקליד).

הפקיה דן בעקרונות המשפט ובנורמה המשפטית, אך הוא אינו זה שמיישם את פסיקותיו. היושב למשפט הוא הקאדי, פקיה שקיבל מינוי מטעם המדינה ולכן בידיו גם סמכויות אכיפה. בקהילה המוסלמית הראשונה שילבו הח'ליפים הראשונים ומושלי המחוזות את תפקידי השלטון והשיפוט.

 בכך אימצו את המודל של הנביא. אבל המדינה המוסלמית גדלה במהירות מבחינה טריטוריאלית ומספרית, ומלאכת השלטון ועשיית המשפט נעשו מורכבות יותר. הוחלט אפוא להעביר את סמכויות השיפוט לקאדים, הקבוצה המקצועית שמתמחה בחוק המוסלמי.

 מאחר שהקאדי הוא שליח המדינה, הוא חייב לפסוק לא רק על-פי השריעה אלא גם על-פי תקנות השלטון. מטעם זה סירבו חלק מאנשי הדת לקבל מישרות רשמיות במינהל. הם גם חששו שהתרועעות אישית עם אנשי השלטון והקשר עם השלטון עלול להשחית את מידותיהם.

דוגמה אחת לכך היא המסורת שמטפחים החנפים ביחס לאבו חניפה, מאנשי ההלכה הראשונים ואביה הרוחני של האסכולה. הם בחרו לתאר אותו כמי שדחה – גם במחיר של ישיבה בכלא – הצעות מן הח'ליפים האומיים ומן הח'ליפים העבאסים לקבל מישרת שיפוט רמה. עם זאת, היו אנשי הלכה בכירים שלא ראו כל פסול בכך שיתמנו לשופטים. אדרבה, טענו, כך יוכלו להשפיע על מוסריותו של השלטון ועל המערכת המשפטית מבפנים.

היעדרותם של חכמי הלכה בכירים בדורות הראשונים מרשימות השופטים עוררה בחוקרים מודרנים את התהייה אם החוק המוסלמי התפתח בתוך המדינה, במסגרת ממלכתית, או מחוצה לה. לפי דעה אחת החוק פותח בידי השופטים הראשונים שהועסקו במנגנון הביורוקרטי אצל הח'ליפים האומיים. טענה זו מסתמכת על העובדה שבין הסוגיות המשפטיות הראשונות שנידונו היו נושאים שענו על צורכי השלטון, למשל חוקי מלחמה, דיני עונשין וכספים.

לפי דעה אחרת, מערכת המשפט המוסלמי התפתחה דווקא מחוץ למרחב השלטוני. לא שופטים פיתחו אותה אלא חכמי הלכה חסרי מעמד רשמי במינהל. משום כך מקומם של הח'ליפים והשליטים בספרי המשפט הוא זניח.

שליטים ששמותיהם מוזכרים בכל זאת, הרי זה באחד משני הקשרים אפשריים: הם מוצגים כדוגמה כיצד אין לנהוג, ואם הם מוצגים כדמויות חיוביות – הדבר נעשה בהתייחס לאישיותם ולהתנהגותם, ולא בשל מעמדם הרשמי.

עד כאן מספריית " מטר " 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

 

מה היו ממניעי ההתאסלמות.  

המפגש הנרחב בתחומים כלכליים וחברתייפגיעות בחיי הדתם בין יהודים ולמוסלמים גרמו לכך שיהודים שסבלו מהפליות או מרדיפות על ידם, יתאסלמו במקום לקדש את ה', או להגר למקום אחר. בעתות מצוקה היו יהודים מוכנים להתאסלם והצדיקו זאת בכך שבניגוד לנצרות – האסלאם אינו עבודה זרה.

אין להניח כי רוב המתאסלמים היהודים שוכנעו כי הדת המוסלמית היא דת אמת, ולמענה כדאי לנטוש את אמונת האבות, חוץ מבודדים שעשו זאת מתוך הכרה. המתאסלמים לא זכו באמון המוסלמים, באשר היו חשודים שהם נקטו בצעד זה מאונס, ואינם מאמינים נאמנים.

פתגם נפוץ במרוקו : אליהוד יהודי ולו כאן עלי ארבעין ערק, שתרגומו, " היהודי – יהודי גם אחר ארבעים דור "

היו נוצרים במרוקו שהתאסלמו, ועדויות על כך בצעודות הארכיון משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מן המאות ה – 18 וה – 19, מבלי לגלות את הסיבות והרקע למעשה זה.

אנגלי בשם  URQUHART שביקר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה ה – 19 כתב כי בניגוד לארצות אירופה הנוצריות, אין המוסלמים מאלצים יהודים להתאסלם. כפי שנראה להלן, היו מצבים בהם יהודים נאלצו להתאסלם.

בין היתרונות למתאסלם, עבד של ד'מי שהתאסלם או ברח למוסלמי, אין העבד עומד יותר תחת רשותו של הד'מי, והוא משוחרר.

היו פיתויים ואילוצים שקשה לעמוד בפניהם. יש להבחין בגזרות שנגזרו על ידי שליטים, שכתוצאה מהן נאנסו יהודים לקבל את דת מוחמד, ובין מקרים בודדים בהם יהודים נטשו את היהדות למען האסלאם. הכוונה למצבים אישיים או פוליטיים בהם הועילה ההתאסלמות, ולעתים הצילה את חייו של המתאסלם.

הפרטים הבאים חלים על כל מי שאינו מוסלם דהיינו נוצרי או יהודי, שגורמים להתאסלמות :

1 – אם אמר בטעות את השהאדה – עבדות או ההצהרהש " אין אללאה מבלעדי אללאה ומוחמד הוא שליחו ". שמואל רמאנילי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה- 18, כותב, כי אין המוסלמים מפצירים באדם לקבל את דתם, אבל " אם נשמע בפיו מלות אלה : סידי מוחמד ראסול אללאה – אדוני מומד שליח אלוקים – אם כמצחק או בשגגה או ימיר את דתו או יישרף ואין מציל.

2 – לבלתי מאמין אסור להיכנס למסגד – סורה 9 " התשובה " פסוק 17 – הנכנס למסגד או למקום קדוש בהם אסור לבלתי מאמינים להיכנס – יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות.

מתוך הספר " הקוראן " תרגם מערבית אורי רובין – " המשתפים אינם ראויים לכונן או לשַמר את מסגדי אלוהים, בעודם מעידים על עצמם כי כופרים הם. אלה, מפעולותיהם לא יניבו פרי ולנצח יהיו באש "

ביאורו של המתרגם לפסוק – " המשתפים אינם ראויים " פסוק זה פורש כמכוון לבני קוריש אשר התגאו בהיותם מכונניה ומגיניה של הכעבה במֶכה.

הפסוק קובע שאין ערך למפעלותיהם על עוד הם מתנכלים לנביא ואינם מקבלים על עצמם את האסלאם.

" מסגדי אלוהים " צורת הריבוי שימשה יסוד לפירוש הקובע שפסוק זה אוסר על לא מוסלמים – כולל יהודים ונוצרים – לפקוד כל מסגד באשר הוא. עד כאן מספרו של ארי רובין " הקוראן ".

3 – אסור היה ליהודים לבקר בערים קדושות, לבקר בקבר סולטאנים, להיכנס לבית קברות מוסלמי. אם קבר קדוש של יהודי הפך קדוש למוסלמים, וליהודים נאסר להתפלל שם, התאסלמות איפשרה למאמינים היהודים להתפלל שם בזכותו של הקדוש.

4 – מי שמתחפש למוסלמי : יהודי חייב ללבוש בגדים בצבע שחור. אם ילבש בצבע אחר, או יתחפש למוסלמי " יאנסוהו להמיר דתו.

רומאנילי כתב כי אם יהודי ילבש בגדי מוסלמי, כדי שלא יכירוהו ונתפש, הדרך היחידה להציל חייו היא על ידי התאסלמות. היה יהודי שהתחפש למוסלמי בימי הרעב כדי לקבל מזון, אבל בלא יודעין חשף את יהדותו על ידי שהטיל מימיו שלא כדרכם של המוסלמים בכריעה. לאחר שנתפש, הציל חייו על ידי שהתאסלם. – מתוך  " משא בערב " – שמואל רומאנילי.

5 – אם יהודי נאשם בעבירה כלשהי על ידי המושל, בין אם זו אשמה אמיתית או עלילה, התאסלמות משחררת אותו מעונש.

6 – אם יהודי נאשם שביזה את " הנביא " או את דת האסלאם.

7 – אם היו ליהודי קשרי מין עם מוסלמית, דבר האסור על פי דיני האסלאם, או העלילו עליו זאת, או אפילו ניהל שיחה עם מוסלמית. כד להשתחרר מעונש שריפה – עליו להתאסלם.

8 – לחץ כלכלי : כדי להימנע מתשלום מס גולגולת וממסים שרירותיים, וכן מההגבלות החלות על יהודים בלבד.

9 – אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי ולא רצה, או לא היה מסוגל לעמוד בהתחייבותו הכספית, או שהעלילו עליו שהוא חייב כסף, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב.

10 – מי שרצה להגיע למעמד בכיר, שיהודי אינו יכול להגיע אליו.

11 – עבריין שנתפס בעבירה, ורצה להשתחרר מעונש.

12 – אדם שנאסר ורצה להשתחרר, או אפילו רק לשפר את תנאי  מאסרו

13 – מריבות בתוך המשפחה בעיקר אם מעורבים עניינים כספיים.

14 – בעקבות חילוקי דעות בקהילה, חשש שאדם יוחרם.

15 – בעקבות התנפלויות.

16 – יתומות : בת רווקה שהתייתמה הייתה נלקחת על ידי השלטונות ומאלצים אותה לקבל עליה את דת האסלאם. אחד האמצעים להימנע מזאת היא השאתה המהירה, אפילו בגיל נמוך.

אבל יהודי שהתאסלם חשוד בהתחזות, ולא בקלות מתקבל לחברה המוסלמית.

התאסלמות של יהודי שהפך לווזיר מופיע בסיפורת של יהודי מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר