פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן- החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

פרק יג: החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות

בפרק זה נדון במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קרבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם והמציאות ההיסטורית, שתי התופעות זהות.

מי שחוזר בו מההתאסלמות לדתו הקודמת נקרא 'מורתד^,. נטישת האמונה נקראת 'ארתאדה', מי שחוזר בו מהאמונה באסלאם אחת דתו למות. בסורה ה, 'השלחן', פסוק 59 נאמר: 'המאמינים, כל אשר יבקש מכם לשוב מאחרי דתו, יביא אללה תחתיו אנשים אשר יאהב אותם ואהבו אותו, נוחים למאמינים וקשים לכופרים, יחרפו נפשם במלחמת אללה ולא יפחדו מפני חרפת מחרף'.

סורה טז, 'הדבורה', פסוק 108: 'אשר יכחש באללה אחרי האמינו בלעדי אשר אכפוהו ולבו בטוח באמונה-אולם אשר ירחיב לבו לכחש, עליהם חרון מאת אללה ועונשם כבדי.

לאחר מותו של מוחמד, הרג אבו בכר את כל אלה שחזרו מהאמונה באסלאם. אלה נדונו למוות בשריפה. ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא- 15 ויכול להיות נמוך מזה.

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל המרוקאי רשם את הדברים הבאים It ,was impossible to abandon Islam for another religion (Hammoudi (60.1997, p [אין אפשרות לעזוב את האסלאם לדת אחרת].

בפועל, כפי שנראה להלן, היו מקרים שיהודים שעברו לאסלאם חזרו בהם, אבל נאלצו לנטוש את מרוקו.

אם עזיבת האסלאם מתבצעת בשקט ללא הוצאת המעשה לרשות הרבים, לא ירדפו אותו, אבל אם הוא מפרסם את הדבר, אז הוא נחשב כמורתד ודינו מוות (ליטבק, תשס״ה, עמי 73).

חכמים לא ראו בעין יפה משומד אפילו שחזר ליהדות

חכמים ענו לשאלה בדבר מי שהשתמד וחזר בו, האם נדבק בו משהו שלילי?

'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור שלא באותה המדינה שפשעי. בהמשך השאלה האם צריך טבילה (תשוה״ג'שערי צדקי, כד ע״ב סי' יא, אוצה״ג סנהדרין, עמי פב).

'וששאלתם בשביל משומד שחזר בו אם צריך לטבילה או לא. כך ראינו דמלקות הוא צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות בית דין' (תשוה״ג ׳שערי צדק; חלק ג, שער ו, סי׳ ה, דף נה).

גאון כתב בהקשר למשומד שרצה לחזור ליהדות, כי מי שאכל שרץ צריך להלקותו(שם, דף נז ע״א).

האם הוא עולה לדוכן?

'וששאלתם כהן שנשתמד וחזר, עולה לדוכן וקורא בתורה תחלה או לא?'. התשובה: כך ראינו שאם חזר בו דיו הוא להיות כשאר ישראל או ככהן בעל מום, אבל לעלות לדוכן ולקרות בתורה תחלה לא ('תשוה״ג חמדה גנוזה', סי' נד)

ר' אברהם בן נתן כתב: 'מצאתי בתשובות הגאונים, כהן שנשתמד וחזר, לא יקרא בתורה, ולא יפרוש את כפיו' (יספר המנהיג', מהדי רפאל, ח״א, תשל״ח, עמי קסב).

לעומתם רבנו גרשום כתב באגרת כי: 'כהן שנשתמד ועשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו' (׳מחזור ויטרי׳, סי׳ קכה). וכן בתשובות רש״י, סי' קע: 'כהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן',

בתשובות ר' שלמה בן אדרת (ברצלונה 1310-1235) מופיע הנוסח הבא: 'נשאל הגאון מי שנשתמד ורוצה לחזור בו שלא באותה מדינה שפשע בה, אם צריך טבילה ומלקות, ואם חוששין לערמה, כי שמא מטעה אותנו.' לפי תשובתו 'מלקות אינו צריך שהרי על כמה עבירות עבר, אך טבילה אינו צריך',

כנראה שהיתה בידו מסורת מגאוני בבל אותה ציטט (׳שו״ת רשב״א׳, חלק שביעי, סי׳ תיא).

ברשימות של ר' חיים בן עטר (1690- 1743) מסופר כי אחרי גירוש ספרד היה בן קטן שנחטף [כנראה על ידי מוסלמים] וכעבור שנים נודע לו שהוא בנו של חכם וברח לגברלטר (ט. פרידמאן, תשי״ט, עמי צז).

מי שחוזר מהתאסלמות – דינו רגימה או שריפה

לפי השוודי אגרל אולוף (1832-1755) שכיהן כמזכיר הקונסוליה של שודיה בטנגייר, ולאחר מכן סגן קונסול כתב, כי יזיד התאהב בשתי יהודיות. הן התאסלמו וחזרו ליהדות, ובגלל זה פקד לשרוף אותן (209 ,181 .Agrell, 1798, pp).

בדורות הבאים, מי שנאלץ להתאסלם ורצה לחזור ליהדות, היה בורח מארץ הנשלטת על ידי מוסלמים לארץ נוצרית. לעתים היה מגיע לגברלטר שאינה רחוקה מצפונה של מרוקו.

בשנת 1820 יהודי שיכור שחזר ליהדות- ראשו נכרת

יהודי שיכור נכנס למסגד, והדבר חייבו להתאסלם. אבל למחרת לאחר שהתפכח משכרותו חזר ליהדות. והלך למושל כדי להסביר את מעשיו. הנושא הובא בפני הסולטאן סלימאן השני (1822-1792) וזה החליט שראשו ייכרת והגולגולת תובא בפניו.

(Meakin, JQR, IV, p. 376; Coreos, 1964-5, pp. 55-56).

יהודי חזר בו «התאסלמות בימי הסולטאן עבד ארחמן השני(«לד בשנים 1859-1822)

במכתב מ-10 במאי 1832 עליו חתומים שני מוסלמים מסופר, כי עדים הופיעו בפקודת הממשל לביתו של קונסול בריטניה בטנגיר אדוארד ויליאם דרומונד האי(1845-1785 שכיהן שם בשנים 1829 עד 1845) במטרה להתקשר עם הדימי משה בן יהודה בן אסאייאג מטנגייר, שהתאסלם לפני מספר ימים. נראה לפי תעודה אחרת כי התחרט על צעדו זה, ומצא מקלט בביתו של הקונסול הבריטי. העדים שאלוהו האם הוא מוכן להישאר נאמן לדת האסלאם. ואם לאו, האם יחזור לדתו וינמק צעדו זה, ויתנצל על כך. וכן שאלוהו מהי הדת שהוא מאמין בה עתה. הוא ענה שעתה הוא יהודי. ושוב שאלוהו על מה שאמר קודם, וענה שלא אמר דבר, ואם אמר אינו זוכר. ולעתים נוחתת עליו רוח רעה, וכי היה נתון לרוח זו בעת המעשה של ההתאסלמות. אבל אינו זוכר מה שאמר אז, כאשר העדים שמעו זאת ממנו. הם העידו על מה ששמעו.

חתומים שני שמות, ועד נוסף חתם לאשר כי העדים הצהירו על עדותם בפניו.

(FO174/126 תעודה מסי 2).

לפי ידיעה מטנגייר, התאסלמות יהודי בטנגייר היא תופעה נדירה, ואם עשה זאת, המתאסלם חוזר ליהדות (5 .je, 1880, 9 April, p).

בתזכיר של הארגונים היהודים בלונדון שהוגש ב־1888 לשר חוץ נאמר בסעיף האחרון מסי 27:

If Moors choose to assert that a Jew has abjured his faith, he is compelled to become a Moslem; and should he afterwards attempt to conform to the Jewish ritual, he would be liable to be stoned or אם מוסלם טוען שיהודי התכחש לאמונתו, היהודי] burned to death (F099/250) נאלץ לקבל עליו את האסלאם. ואם אחר כך הוא מנסה לנהוג כיהודי, הוא נדון להירגם או להישרף עד מותו]

מי שחזר מהתאסלמות – כדי להינצל עשה עצמו למשוגע

איש יהודי אשר יצא מפיו בזעפו הדברים האלה [השהאדה] אחריה היותו רוכב נחם ובקש תואנה להנצל, יהיה ערמה או פחד הסך את רגליו על כר הפרדה ועלה באשו אל אפם ויכוהו ויגרשוהו ויחשבוהו למשוגע עודנו חי במוגאדור ותהי האולת לו למושיע. מי שרוצה לחזור לדתו המקורית, יעשה צרכיו על הכר של הבהמה בעת התהלוכה אתו כמתאסלם, כדי שיחשבוהו למשוגע. ויש יהודי אחד במוגדור שנהג כך. ('משא בערבי, שער יג, עמי 60-59).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-עמוד קלה