141 – תסמיא ל-מומו-מומו,ול-חלוואל־אומו.

החגיגה לכבוד התינוק, והממתקים לאמו.

142 כבר אל – פלוס, ורבא א־ריום.

 גדל האפרוח, ורבו נוצותיו

.

143 אידא כ׳נז א־לחם, ירפדוה מוואליה

. בשר כי יסריח, בעליו יסלק אותו

.

144 אלי כּל מאל בוה וג׳דו,מא תקטע ידו.

האוכל הון אבותיו, לא קוטעים ידיו.

145 – אנא בוכּום,ונדוז עליכּום.

 אני אביכם, ואעבור עליכם.

146 – אלי כ׳ללא כ׳ליפתו כּאינו מא מאת.

המשאיר חליפתו, כאילו לא מת.

147 כל וואחד כּא ידפן בוה, פאין מא חב.

  כל אחד קובר את אביו, איפה שרצוי לו.

148 – פךוס א־לבאן־, עבאהום זעטוט.

כספו של החלבן, לקח אותו הבן הקטן.

 149 – עכּו ובנו תשרכּו, משאוו ל־סוק ותפרקו.

יעקב ובנו, עשו שותפות, הלכו לשוק ונפרדו.

150 – אלי כ׳לאלו בוה עגבא, יטלעהא.

 מי שאביו השאיר לו גבעה, יעלה אותה.

 151 – אולאדנא ד־ריס, שי פל־חנא ושי פל־ערים.

בנינו מנוצות, זה בחינא וזה בחתונה.

152 –  ג׳א יעאוונו פ־קבר בוה, הרבלו בל־פאס.

 בא לעזור לו בקבר אביו, ברח לו עם המכוש.

153 – א־ד׳רב אל־כּלב, ו־ווקרו פ־אוג׳ה מולאה.

 הכה הכלב, אך כבדהו בגלל אדוניו. 

154 – אלי בזא ב־ג׳עבא, בזא ב־ראבוז.

 המבזה את הקנה, מבזה גם המפוח.

155 – בויא־פ־שבכא, ואימא פ־שווארי.

 אבי בתוך הרשת, ואמי בתוך השק.

156 אידא כלת אנא ואולאדי, רפדו אל־מיאדי.

 אם אכלתי אני ובני, קחו השולחן מלפני.

157 הְם והְם, אחסן פ־דאר בויא.

  צרה ועוד צרה, מוטב בבית אבי.

158 א־דאר, דאר בונא, ול־כלאב יטרדונא. 

הבית, בית של אבינו, והכלבים מגרשים אותנו.

ירושה

159 אלי כּל מתאעו כנ־דויאתו,

אש כ׳לא ל־אולאדו מא יוורתו?

האוכל הונו בחייו, מה ישאיר לבניו אחריו?

160 אל־חנין יוורת, ולי צבר ינאל.       

אב רחמן מוריש לבניו, והמחכה לא יקופח

מתוך הספר " אוצר הפתגמים ליהודי מרוקו " 

חננינה דהן ז"ל ולעילו נשמתו

161 – בויא עמל לי־םלום באש יטלעו אל־עדיאן.

סולם השאיר לי אבי, ועליו עולה אויבי.

 162 – אלי כ׳לאלו בוה עגבא, יטלעהא.

 מי שאביו השאיר לו גבעה, יצטרך לעלות אותה

.163 אידא מאת אל־פיל, עד׳אמו ראס־מאל.      

במות הפיל – עצמותיו רכוש.

164 – מא יכ'לי אל-ווראת מא יווראת גיר אל קפא ול-פאס

אין היורש משאיר רכוש, מלבד הסל והמכוש

165 – כל מא בנא ועלא, משא וכ׳לא.

כל מה שבנה והגביה, הלך והשאיר אחריו.

לעילוי נשמתו של כותה הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " שני כרכים

חנניה דהן ז"ל

166 – אלי וורת פ־חיאתו, כּאיינו מאת.

המוריש בחייו הונו – כאילו מת ואיננו.

167 –  אידא קאמת אל־עאגרא תוולד,אוג׳דו אל־כּוואני.

 אם העקרה התחילה ללדת, הכינו די עריסות.

168 אל־הנא ול־עזא,ולא קטיע א־רג׳א.

מוטב תנחומים על מות בנים_; מאפס תקוה ללדת אותם

.

169 –  זווג׳נא, באש מא נתסמאווש באייראת,

 וולדנא, באש מא נתסמאווש עאגראת.

התחתנו כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,

 הולדנו בנים כדי שלא יקראו לנו עקרות

יתמות

170 לא תוצי אל־יתימ עלא בכּאה.

 אל תלמד היתום לבכות.

171 רג׳לין אל־יתים, קטעו אל־אודיפא.

 רגלי היתום קרעו המרבד.

172 – חלף אל־יתים מא יפרח אומו

 נשבע היתום שלא לשמח את אמו.

173 – חלף אל־יתים, מא יפרח פי לילת-ערסו.

נשבע היתום שלא לשמוח גם בליל חתונתו.

174 –  עמר אל יתים מא־יחלא, ומא יעמל באש יחלא.

אין היתום אהוב, ואינו עושה במה להיות אהוב

175 – תעלמו אל־חזיאמא, פי ראם ל־יתאמא.

התמחו הגלבים, על ראש היתומים.

176 – אש ג׳א מא ירביך, יא יתים סגיר, ווירפד קלבך־מן אל-המאל-כתיר.

מי יבוא ויגדל אותך, יתום קטן, ויסיר מלבך הדאגה הגדולה.

177- עמר ל־יתים מא יחלא, ומא ימלא.

יתום, מעולם לא יאהבו אותו, ולא יכבדו אות

178 – אידא בכית יא אימא, פי־מן תקטעי

אם את בוכה, אמא, למי את תחסרי?

179 אנתי בויא, אנתי אימא, אנתי חבאבי.

אתה – אבא, אתה – אמא, אתה קרובי.

 [anti-both]

פרק ב – גבר ואישה

גבר, בעל

  180 מא תעטא א־צבר גיר ל־רג׳אל.

לא ניתן הסבל אלא לגברים.

181 –  מעלום,בלי־רג׳אל יצברו.

ידוע שהגברים סובלים.

182 א־רג׳אל – בודלג׳אל, ושוואשיהום דל־בלוט.

 הגברים – חצילים, וכובעיהם של הבלוט.

183 גלבוהּ א־רגיאל, גיא ל־חאיירא פ־דאר.

נצחוהו הגברים. בא אל האומללה, הביתה.

184 לא תאמן ב־דבּייר, וואכ׳א יכון קד אל־פווייר.

אל תאמין בזכר, גם אם קטן הוא בעכבר.

185 א־ראג׳ל פחאל דּלו, אידא מא צלאח בדּלו.

הגבר כדלי הבאר, אם לא יוצלח החליפו באחר.

אל־עזרי – קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.

הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.

187 ראג׳להא-הווא פארסהא.

בעלה – כמו פרש על סוסו.

אשה, נשים

188 אל־מרא מא כ׳לאקת גיר ל־זוואג׳.

לא נבראה האשה אלא לנישואין.

189 –  מא כ׳לאקת אל־מרא גיר ל־דאר.

לא נבראה האשה אלא לבית.

190 א־נסא ענרהומ סבע אוג׳והּ.

לנשים שבע פנים.

191 אלי טאח פ־יד אל־מרא, טאח פ־ג׳מרא.

הנופל בידי אשה, נפל על גחלת

192 – אל־מרא תכ׳לי, אל־מרא תעמר.

 האשה תרושש, האשה תאושש.

193 – אל־מרא תפררח,אל־מרא תקררח.

 מהאשה הששון, מהאשה האסון.

194 – אל־מרא ב־אולאדהא, מא תוואלמהא, גיר בלאדהא.

אשה עם בנים, רק עירה מתאימה לה.

195 מרא בידא אוו צמרא, בא תסמא מרא.

אשה לבנה או שחרחורת, אשה נקראת.

196 אל־מרא עמארא, וואכ׳א תכּון חמארא.

לליווי טובה האשה, גם אם היא טיפשה

אוצר הפתגמים כרך א' – חניה דהן

רווק, רווקה

197 חד־אל־ענאייא-תאעזרית.

קץ התפארת-הבחרות.

198 אל־עזרי אירא תעווג׳ – חב יתזווג׳.

בחור אם התעקש, אשה הוא דורש.

199 אל־עזרי – מקללק, ול־מלזויג׳ – מעללק.                                                            

הרווק בשעמום שרוי, והנשוי – בחבל תלוי

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

בערבית מדוברת ובתרגום עברי

אדם וחוה

1 – اقلب الجرة على تمها بتطلع البنت لامها

אקלב אלג'רא עלא תמהא בתטלע אלבנת לאמהא

הפוך את הכד על פיו – תצא הבת לאמא

החברה הערבית המסורתית, אינה חופשיה דיה, כדי לאפשר לבחור, להכיר את כלתו לפני הנישואים, ולכן מיעץ המשל להכיר את אם הכלה, כי לרוב יורשת הבת תכונות אמה

اعوذ بالله من مرة اذا ترجلت

אעוז באללה מן מרה אזא תרגילת.

ישמרנו אללה מאשה המתנהגת כגבר.

״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב)

اللي بشاور المره …مره

אלי בשאור(א)למרה – מרה.

מי שמתיעץ עם האשה – הוא אשה.

״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א). יש כאלה בין הערבים הרואים באשה חסרת תבונה, לכן ממליצים לא להתיעץ עמה.

الانش مابتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر

אלאנסא מא בונשגע מן(אל) זכר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.

הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר. ״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).

אכלהא לחמה ורמאהא עצימה.

אכל את הבשר וזרק את העצם.

נאמר על אדם, שנהנה מאשתו הצעירה ועזבה כאשר הזדקנה. ״גמר לאכול מהקדרה ושבר אותה״(זה לעומת זה 1730).