מורשת יהדות מרוקו

להשיג אצל מר אשר כנפו

הנייד: 054-7339293

מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.

אשר כנפו

איש חינוך שהתמסר לכתיבה. הוא עורך, משורר וסופר. הוא מייסדו ועורכו של ברית – כתב העת הדו־לשוני של יהודי מרוקו, ממנו יצאו עד כה 40 גיליונות. ספריו שיצאו בהוצאת בימת קדם: התינוק מאופדאן, רומן 2000; חתונה במוגדור, אלבום כתובות 2004; הפייטן השתקן ומספד הסיפורים, רומן פיקרסקי 2006; חזן בבית המרחץ, מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו 2009; תה עם נענע, ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו 2014; הכינור ואני, ממואר 2016; גשם נדבות, קובץ סיפורים 2019; נשימתו האחרונה, רומן 2022. כן יצאו לאור בהוצאת אות ברית קודש יכי״ן, משנתו החינוכית של ד׳ יוסף כנאפו וספר שיריו מהן אותן מילים…

ד״ר שלום אלדרד(אדרי)

יליד דבאט שבמרוקו, עלה ארצה עם ה1רי1 בשנת 1956. שירת בצנחנים בתפקיד פיקודי, נשוי 1אב לחמישה ילדים וסב לי״א נכדים. כל חייו התמסר לעבודה חינוכית כמדריך וקומונר בבני עקיבא, כמורה מחנך ומנהל בית ספר. כיהן במפקח מחוזי מסעם משרד החינוך במחוז דרום. ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת בר אילן, חוקר תרבות ומורשת רוחנית של יהדות צפון אפריקה. פרסם 2 ספדי מחקר בשם ׳קול זמרה׳ בנושא פיוטים, ה1צ׳ יד יקותיאל, ירושלים תשפ״ב, זוכה פרס הקרן ע״ש רנה זניסים גאון לשנת תשפ״ד, כן פרסם מאמרים בכתב העת ׳ברית' ובספר ׳׳כי״ן' בעריכת הסופר אשד כנפו. ב-1972 הדליק משואה ביום העצמאות, כנציג של ההתיישמת החדשה(כתושב די-זהב שבמרחב שלמה, שהיה מיוזמי הקמתו).

בפתח הספר

מאת

יצחק גורמזאנד גורן

בטרם אגלה את עיני הקוראים על מה הספר שלפנינו, אזדרז ואומר על מה הוא לא! אף שהוא עוסק בקברים מאי-שם במרוקו, זה אינו ספר על הילולות בקברי צדיקים. על מה הספר הזה, אם כן?

זהו ספר על ציוויליזציה. בין דפיו, קהילה יהודית שלמה – זו של העיר מוגדור במרוקו – קמה לתחייה דווקא ממצבות מתיה. ״התחיינה העצמות האלה?״ כן, בזכות מפעל האדירים של הסופר אשר כנפו והחוקר ד״ר שלום אלדר.

כמו בציוויליזציות עתיקות, גם זו שלפנינו עלתה מתוך חפירה ארכיאולוגית, וככל שנחשפו סודותיה אל אור השמש, כן גדלה הפתעת החופרים כאשר החלו לפענח את החקוק על מצבות האבן. מה שנתגלה לעיניהם לא היו כיתובי קבורה סטנדרטיים נוסח פ״נ ותנצב״ה, אלא… שירה נשגבה. ובעברית!

עברית רהוטה ועשירה, שבמיטבה מתכתבת בכבוד עם שירת ספרד. מצד אחר, מאחר שמדובר במה שנקרא בלעז epitaph – כלומר בכתובות זיכרון על מצבות, הרי לא נצפה שבמאות המצבות המיוצגות בספר יהיו הכיתובים שיקופים פסיכולוגיים של הנפטרים. מצד אחר, לא אחת מוצאים אנו התייחסות לחייהם ולנסיבות מותם. אין להתפלא שהאבנים האילמות מדברות בשבח המתים. דבר זה צפוי כמו בשירי השבח שכתבו משוררי ספרד המהוללים. הפלא הוא דווקא בגילויי המקוריות שניתן למצוא בדברי השירה, בהקשרים הספרותיים המעניינים, בשיבוצי הפסוקים ואף בווריאציות עליהם, לא רק מתוך המקורות הרגילים כמו התנ״ך, המשנה, התלמוד והפוסקים, אלא גם מיצירות שונות של רבנים לאורך דורות, מה שמצביע על כך שהייתה לכותבים גישה לארון ספרים יהודי עשיר ומגוון.

לכן בשירת המצבות שרובה ככולה בשפת עבר, נגלה עולם תרבותי שלם. וזאת יש לזכור, שמוגדור היא עיר קטנה עד בינונית בקצה מרוקו על האוקיינוס האטלנטי. אין היא נמנית עם הערים הגדולות כגון פאם, מקנס, מראכש, קזבלנקה או רבאט. עם זאת, יהדות מוגדור היא מיקרוקוסמוס ליהדות מרוקו, ודי במתגלה בארבע מאות וחמישים המצבות שבספר זה כדי להסיק שבאותן קהילות במרוקו הייתה התפוצצות של תרבות ולא רק יהודית או צרפתית, אלא גם עברית!

איך יכלו הללו שקלטו את עולי מרוקו בישראל לשער את הדבר הזה? איך יכלו לדעת איזה אוצרות תרבות נשאו איתם יהודים אלה מהגולה שסומנו כ״יהדות מצוקה״ במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – זוכו בכינויים שנימנע כאן מלחזור עליהם.

וגם אנו, יש להודות, וכן רבים מיהודי מרוקו עצמם, לא היינו יודעים דבר על אותו עולם תת קרקעי אילולי פועלם של אלה שחשפו אותו בפנינו. לכן יאה ההשוואה עם ציוויליזציות עתיקות, שאוצרות התרבות שצפנו בקרבן נחשפו בזכותן של חפירות בלתי נלאות.

גם במקרה שלנו, כל אותה שירה שנחקקה באבן לאורך יותר ממאתיים שנה הייתה נעלמת אל הנשייה כאילו נכתבה בחול, אילולי קם אותו ארכיאולוג חובב שכמעט במו ידיו חשף את המצבות מתוך החול שנצטבר עליהן או מסבך צמחיית הפרא שהשתלטה על בית העלמין.

והארכיאולוג החובב הזה הוא לא אחר מאשר יליד מוגדור, אשר כנפו.

­ו­נשאלת השאלה מה מריץ אדם המתקרב לגיל שמונים להתרוצץ בין בתי העלמין של עיר הולדתו, כדי לגאול בעמל רב מאות מצבות מן ההזנחה והשכחה?

במבוא לספר מתוארת בפרוטרוט המלאכה הסיזיפית של גאולת המצבות על מנת לגלות את צפונותיהן. תחילה לא ידע אשר כנפו למה לצפות, אך ככל שנתגלו לו דברי השירה, הוא מיהר ליטול פנקס ושרבט בו את מה שהצליח לפענח. וכל אותו זמן, השמש קופחת מעל לראשו והזמן אוזל והולך. מה שתוכנן כשהות קצרה מתארך לחודש, ומאחר שגם זה אינו מספיק, הוא חוזר למוגדור שבע פעמים נוספות ובכל פעם שוהה שם ימים רבים כדי לגאול את המילים מתוך האבן. אפשר רק לשער את כמות העבודה ואת ההשקעה הכספית שהתלוותה לכך.

בביקוריו בבתי העלמין של מוגדור, מילא אשר כנפו ארבעה פנקסים עבי כרס בשירים מתוך אלף מצבות שחשפו. כן, אלף! מתוכן תיבחרנה כחמש מאות שיהוו את תוכנו של הספר הזה.

ככל שהבשילה באשר כנפו ההכרה שלפניו פרויקט מונומנטלי, הוא גייס למשימה את ד״ר שלום אלדר, מומחה לשירת משוררי מרוקו ושירת ספרד. עכשיו כבר לא היה לבדו. תחילה סייע אלדר במלאכה הכמעט בלתי אפשרית של פענוח השירים וחילוצם מתוך האבן. כמו כן השתתף עם כנפו בכתיבת הטקסטים הנלווים למצבות ובניקודם של השירים והוסיף להם ביאורים. גם מכספו לא חסך, אם זה בטיסה למוגדור, אם זה בהשתתפות בהוצאות לאנשי מקצוע שונים שנזקקו לסיועם, ואם זה בנסיעות כמעט יומיומיות מביתו בקריית מלאכי לביתו של אשר כנפו – וזאת לאורך יותר משבע שנים.

שירת האבנים

המחקר שלפנינו נקרא ״שירת האבנים״ על שום השירה הנפלאה המצויה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור היא אצווירא, שהייתה עיר ואם בישראל לחופי האוקיינוס האטלנטי במרוקו.

הדחף להוציא אל הפועל את המחקר הזה נבע מן הצורך שלנו לשתף את כלל ישראל בחוויה העמוקה שהייתה לנו כאשר נחשפנו לשירה-קינה הזאת, ומן הרצון שלנו להנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית שונה, מקורית ובלתי מוכרת עד כה.

המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשר כנפו, בן העיר מוגדור, ובראשיתה לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית של חילוצן הפיזי של המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע, חשיפתן אל האור ושיקומן.

המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה והיה צורך לעבוד קשה בתנאים לא תנאים, בשמש קופחת ובכלים מאולתרים על מנת לגלות את הקברים ואת הכתובות החקוקות על המצבות.

רק בתום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר האקדמי.

לשם כך נרתם בהתלהבות חוקר הספרות העברית ד״ר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, כאשר אחת התגליות המרתקות הייתה, שהשירה שעל המצבות שאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד.

עבודת המחקר נמשכה למעלה משבע שנים וחלקה הגדול לא התרחש בחדרים ממוזגים במוסדות האוניברסיטאיים. היא כללה ימים ושבועות של רכינה על הקברים כדי להעתיק את הכתובות שחלקן דהו או הושחתו, מה שהיה כרוך בנסיעות רבות לבתי העלמין של מוגדור, לעיתים בליווי צלם מקצועי.

נשאיר לדמיונם של הקוראות והקוראים את העלויות באמצעים ובמאמצים שנדרשו כדי להגשים את הפרויקט המונומנטלי הזה, ולהביא לפניכם קטעי שירה מתוך 451 מצבות שנבחרו מתוך כאלף שנחשפו.

מוגדור ־ אצווירא

מוגדור היא אצווירא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה שביקש להעניש את עיר הנמל אגדיר שסירבה לשלם מיסים.

הסולטן פנה אל הארכיטקט הצרפתי קורנוט וזה בנה למענו עיר מודרנית מבוצרת היטב. הסולטן בחר מרחבי הממלכה שנים עשר סוחרים יהודים ופיתה אותם להתיישב בעיר בכך שנתן להם מגרשים והטבות מפליגות כדי שיפתחו בה את המסחר. סוחרים אלה נקראו ״טוז׳ר אל סולטן״ – סוחרי הסולטן.

מאתיים וארבעים משפחות יהודיות תצטרפנה אליהם מאוחר יותר. היהודים יהפכו את העיר במאות ה-18 וה-19 למרכז המסחרי הגדול של הממלכה. בה בעת, הם יפתחו את העיר מבחינה תרבותית ותורנית.

הצלחתה של מוגדור משכה אליה אלפים. באמצע המאה ה-19 נמנתה בה אוכלוסייה של כ-17,000 נפשות מתוכן 10,000 מוסלמים, כאשר בקרב הלא-מוסלמים היהודים היוו רוב. באותה תקופה נוסד המלאח שקלט אלפי יהודים שנהרו אל העיר. אוכלוסיית היהודים פרחה ושגשגה, ומבחינה רוחנית בלטו בה רבנים גדולים אשר הפיצו תורה בקרב צאן מרעיתם. ביניהם נמנה שושלות של רבנים בני המשפחות קוריאט, פינטו, אלמאליח וכנאפו.

בגלל המסחר עם אנגליה, ההשפעה הבריטית ניכרה בעיר. בשנת 1840, צי צרפת הפגיז את העיר ופורעים משבט החאחא ניצלו את המצב ועשו שמות באוכלוסיית יהודי המלאח. ב-1864, משה מונטיפיורי ביקר בעיר וניסה בעזרת קשריו עם השלטונות לשפר את מצבם של יהודיה.

כעבור 18 שנה, ב-1882, נוסד בית הספר אליאנס הראשון במרוקו בעיר טיטואן ושנתיים לאחר מכן – בעיר מוגדור. בשנת 1885, הגברת סטלה קורקוס ייסדה את בית הספר האנגלי לבנות.

בשנת 1921 התפרסם קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״, שנערך על ידי שלושה מגדולי אנשי הרוח של מוגדור – רבי דוד אלקיים, רבי דוד יפלח ורבי חיים אפריאט.

מהעיר מוגדור יצאו רבנים, אנשי רוח ומדינאים רבים.

בין הרבנים – רבי אברהם קוריאט בעל ״ברית אבות" ובנו רבי יצחק קןריאט בעל ״נחלת אבות״; רבי אליהו בן אמוזג שנולד במוגדור ואשר בגיל שלוש עבר עם הוריו לליוורנו; רבי יעקב ביבאס שהיה רבו של רבי חיים פינטו, מגדולי הרבנים של העיר; רבי דון בן חזן; רבי יוסף אלמאליח המכונה בבא סירי; רבי מכלוף מזל-תרים בעל ״שבע חיים״; רבי אברהם בן עטר בעל ״שנות חיים״; רבי יהודה בן מויאל בעל ״שבט יהודה״; רבי יוסף כנאפו בעל ״אות ברית קודש״ וחיבורים רבים אחרים; רבי דוד סבג בעל ״לקט עני״.

בתחום השירה והפיוט פעלו בעיר המשוררים מחברי קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוזכרו לעיל, והעיתונאי והפובליציסט יצחק בן יעיש הלוי שחיבר יחד עם רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות״.

בין המדינאים אפשר לציין את דוד-יולי הלוי שהיה הסנטור היהודי הראשון בארה״ב אשר העיר ״David״ נקראת על שמו; מאיר כהן מכנין שהיה יועץ מלך מרוקו, תפקיד אותו ממלא היום אנדרה אזולאי; לורד לסלי בלישע שהיה שר המלחמה בבריטניה ב-1935; דוד בוחבוט שהתכתב עם הרצל והכניס את הציונות למוגדור; העיתונאי יעקב אוחיון; הסופרים אדמונד אלמליח, יצחק קנפו, מרסל קריספיל, פול סרז׳ קקון, עמי בוגנים, דוד בן שושן ואחרים; ההיסטוריון דוד קורקוס וחוקר יהדות מרוקו החשוב פרופ^׳ חיים זפרני.

במוגדור פעלו 33 בתי כנסת ולאחרונה שופצו שלושה מהם: סלאת לקהל של רבי יוסף כנאפו וסלאת רבי דוד בן לחזן. בית הכנסת השלישי הוא סלאת עטייה שהפך יחד עם המשכן של בית הדין הרבני למרכז תרבות הנקרא ״בית דכירה״(בית הזכירה).

עם קום המדינה, החלה יציאת יהודי מוגדור אליה ולארצות אחרות. כיום מתגורר במוגדור דרך קבע יהודי אחד בלבד.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 14

להשיג אצל מר אשר כנפו

הנייד: 054-7339293

מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.

בתי העלמין של מוגדור – אצווירא

או

דרכון לגן העדן

בית העלמין הישן

שני בתי עלמין יש במוגדור: הישן, בו קברו מתים מראשית קיומה של העיר עד שלהי המאה התשע עשרה והחדש (רק כביש מפריד ביניהם). בתי העלמין ממוקמים לא הרחק משער העיר, באב דוקאלה, קרוב מאוד לים. בגלל קרבה זו, בית העלמין הישן נקרא בפי הצרפתים Le cimettere marin – בית העלמין הימי. חוקר תולדות העיר פרופ׳ דניאל שרוטר מנה בבית העלמין הישן יותר מ-2400 קברים. 31 הם מלפני 1844 ו-601 הם עד 1896. מהיתר נמחקו התאריכים. הוא העריך שבתקופה הזאת, בהתחשב במספר היהודים שבעיר ובנתוני התמותה דאז, היו 10,500 מתים. הוא מניח שהקברים כוסו באדמה והוא מביא את השמועה שהיו שם כמה שכבות של קברים.

יש האומרים שיש בבית עלמין זה קברים קדומים להקמת העיר ומכאן הסברה שהיה יישוב יהודי במקום שהקימו עליו את העיר. בבית העלמין קבורים רבנים רבים וביניהם רבי חיים פינטו הגדול ורבו, רבי יעקב ביבאס.

חלק גדול מהקברים בבית העלמין העתיק (וגם בבית העלמין החדש) הם אנטרופומורפיים.

חידת הקברים האנטרופומורפיים – שצורת אדם חקוקה בהם. רוב הקברים בבית העלמין הישן הם אנטרופומורפיים עם כיתוב מועט. בבית העלמין המכונה חדש התופעה מועטה יותר ומכל מקום נפסקת לגמרי בעשור הראשון של המאה העשרים. רבים התחבטו על משמעות התופעה הזו והציעו הצעות שונות ולפעמים משונות. לדעתנו, התשובה היא חד משמעית: הקברים הנקראים אנטרופומורפיים הם כולם של נשים. וכנראה כך הבדילו בין קבר של איש ובין זה של אישה, כי לא הייתה כל הפרדה בין קברי הנשים לאלו של הגברים כשם שלא הייתה הפרדה בין אנשים חשובים לחשובים פחות, בין רבנים לבין פשוטי עם. לא מצאנו אף קבר אנטרופומורמי של גבר להוציא קברו של הסופר הנודע אדמונד עמרם אלמאליח שנפטר בשנת 2010 ונקבר בבית העלמין החדש במוגדור וקברו עוצב כדוגמת הקברים האנטרופומורפיים עם צורת אישה עליו… הערנו על כך ליועץ המלך אנדרה אזולאי שטיפל בקברו והוא הבטיח לשנות. עד היום לא נעשה כל שינוי.

אַנְתְּרוֹפּוֹמוֹרְפִיזְם: נתינת דימויים אנושיים לבעלי חיים, לכוחות הטבע, לדברים דוממים, לאל וכו' (ויקיפדיה)

בית העלמין ״החדש״

בשנת 1878, מאתיים ועשר שנים אחרי הקמת העיר מוגדור, הורגש הצורך הדחוף למצוא מקום קבורה אחר. כל סביבת בית העלמין הייתה תפוסה על ידי חוות חקלאיות, מחסנים ובתי מלאכה. כאמור, בית העלמין הישן היה ממוקם קרוב ל״באב דוקאלה״, השער הדרומי של העיר ובקרבת המלאה שבו התגוררו רוב יהודי מוגדור.

בלב ראשי הקהילה היהודית קינן החשש שמא יצטרכו להרחיק לכת בשביל למצוא מקום מתאים, והרי הלוויות ונשיאת המת נעשו ברגל. למרבה המזל, נמצא שטח גדול בדיוק מול בית העלמין, מזרחה לו, שהיה שייך לחכם הכולל רבי מסעוד מלול ולבניו דוד וסלאם מלול. חבורה של שועי העיר ניהלה עם בעלי הקרקע משא ומתן. הקבוצה הזאת כללה נציגים של משפחות אלמאליח, קורקוס, הלוי, עקוקא, לכסלאסי, קאביסא, אפריאט ואלוב.

הבעלים נאותו למסור לפרנסי הקהילה במחיר הקרן את השטח על כל אגפיו ובתיו תמורת ״שבע מאות דורוס ספרדים גדולים״ ששולמו מקופת הקהילה.

כמובן, נערך חוזה, אך ככל הנראה, חזרו על חוזה זה כמה פעמים. ייתכן שהיו יורשים שערערו על מכירת השדה או על הסכום ששולם עבורו. בב׳ טבת ה׳תרנ״ג (1892), נכתב בבית הדין של מוגדור חוזה רביעי(כמצוין בחוזה), המעגן סופית את מכירת הקרקע לקהילה. המסמך חתום על ידי הרבנים רבי אברהם צאבח ורבי דוד בן רבי יוסף כנאפו. יצוין שיש בבית העלמין קברים החל משנת 1878, כלומר 14 שנים לפני חתימת החוזה. לאחרונה, נקבע על אחד הקירות לוח שיש הכולל חלק מהמשתתפים ברכישה.

כאשר החלו לקבור בבית העלמין שנרכש, קראו לו בית העלמין החדש וכך הוא נקרא עד היום הזה. הוא שימש את יהודי העיר במשך כמעט מאה שנים, כאשר הקברים הראשונים הם, כאמור, משנת 1878 והאחרונים מסביבות 1975, עם עזיבתם של אחרוני היהודים.

שני בתי הקברות, הישן כמו החדש, מוקפים בחומה. שומר ערבי שמר עליהם במשך שנים רבות והיה בעל ידע רב על מיקומם של הקברים. לאחר מותו, בתו ובנה באו במקומו. הקברים בבית העלמין הישן כמעט נמחקו כולם, הן בגלל עבור הזמן והן בגלל הים שמדי פעם עולה על גדותיו ושוטף את הקברים.

הקבורה בחדרים

בבית העלמין הישן לא קברו בחדרים. הציון שעל קברו של רבי חיים פינטו הוא חדש יחסית ונבנה על הקבר לפני קרוב לשלושים שנה.

בבית העלמין החדש נמצאים שלושה חדרי קבורה. הראשון שנקבר שם היה הראב״ד של העיר רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן) שנפטר בשנת 1941. הקהילה היהודית כנראה רצתה ליישר קו עם אופנה שהתפשטה במרוקו ושלא הייתה קיימת מעולם: לקבור צדיקים בחדרים נפרדים. על פי עדות של מר שלמה-חי כנאפו ז״ל, הרצון לקבור בחדר כבר הועלה שלוש שנים קודם כאשר נפטר רב העיר רבי דוד כנאפו, אלא שהדבר עורר ויכוח וידם של המתנגדים גברה. ב-1946 נפטר רבי דוד עטר שהיה ראש ישיבה במוגדור, על כן בנו חדר נוסף וקברו אותו שם. שנה מאוחר יותר הלך לעולמו רבי יוסף מלכא שהיה חזן בבית כנסת עטיה ומשורר וגם הוא זכה להיקבר בחדר.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.

עמוד 17

החוזה משנת 1892

זה נוסח שטר מכר של בית הקברות שקנו מחדש והוצרכנו להעתיקו מפני(?) וזה העתק רביעי שהועתק מגוף שטר העיקרי או״ב וז״ן להיות כי לעת כזאת הבית עלמין אשר היא מיוחדת לבה״ק של מתי ישראל אשר פה עירנו צווירא. יע״א קטן מהביל עוד קברות אחרים עד שאין מקום פנוי להחזיק עוד עשרים קברות יה״ר בלע המות לנצח ומחה ה׳ אלדים דמעה מעכ״פ ובו;

לזה נתוועדו מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הגבירים הרמים שרים וסגנים העומדים על הפקודים לפקח ולהשגיח על מרקי העיר ה״ה כמה״ר סי׳ ראובן אלמאליח בהרב כמריוא״ל ז״ל, וכמה״ר סי׳ יעקב קורקוס ני״ו בכהר״ח נ״ע, וכמה״ר סי׳ יעקב ני״ו די שמואל הלוי נ״ע, וכמה״ר סי׳ יעקב אפריאט ני״ו די יוסיף נ״ע, וכמה״ר סי׳ שלמה ני״ו די ימין עקוקא נ״ע, והבחור כה״ר שלמה ני״ו די יעקב אפריאט ג״ע, וכמה״ר סי׳ אברהם די יעקב לכסלאסי ני״ו, וכמה״ר סי׳ שלמה ני״ו בכהר״ח קאביסא נ"ע, ומע׳ החכם השלם והכולל עצו״ר כמה״ר יצחק בכה״ר יעקב אפריאט ני״ו, וכמה״ר סי׳ ישועה אלוב ני״ו בכהר״מ נ״ע, וכהר״ר סי׳ עמרם אלמאליח ני״ו בכהריא״ל נ״ע, וכמה״ר סי׳ מאיר קורקום ני״ו בכהר״ר אברהם קורקוס נ״ע, ונתועדו ביניהם כדת מה לעשות אופן ותקון לקנות מקום לצורך בה״ק הנז' ואחד שנתועדו ביניהם והסכימו על הקניה מקום כאשר ימצאו, אינה ר׳ לידם מקום רחב ידים לבה״ק הנז׳ סמוך לבית הקברות החדשה של העיר ה״ה האלעראסי הידועים להגביר הזקן הכשר כמה״ר סי׳ מסעוד מלול ני״ו ובניו הי״ו ונעתר להם כהרמ״מ הנז׳ ובניו הי״ו למוכרם להם בכסף מלא לזכות כל בני העיר יצ״ו אחד עני ואחד עשיר עפ״י התנאים אשר היו בהנהגת בה״ק אשר יתבארו במקום אחר, ובכן הע״ע בקש״מ בדל״ב ובח״ה הגביר סי׳ מסעוד מלול הנז' ני״ו ובניו טובים השנים כה״ר דוד מלול ני״ו וכה״ר סלאם מלול ני״ו והוה״ג בכח הנז׳ שבעד סך שבע מאות דורו גדולים די ספאניא שנטלו וקבלו מאת מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הנז׳ שהם מהכנסת העיר גמרו ומכרו להם כל חו״ז שיש להם בהאלעראסי והבתים שבתוכם הידועים להם פה מתא צווירא יע״א מחוץ לעיר ופימה? הנה האלעראסי הנז׳ והבתים שבתוכם הנז׳ במוצאיהם

ומובאיהם וזכיותיהם והנאותיהם ותשמישיהם וכל מין זכות הנלוה ומתייחס אליהם וצעי [ועצי] ואבני וקורות וקירות דפים ומסמרים ושפכי ונטפי הכל כאשר לכל מכרו המוכרים הנז׳ מתרומא דארעא ועד רום רקיעא לרשות וזכות מע׳ הגבירים הנקובים בשמות הנז׳ ולרשות וזכות ב״ך לזכות כל בני העיר יצ״ו מכירה ? מכירה גלויה ומפורסמת לכל מכירה חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה מכירה לצמיתות ולחלוטין לדורות עולם מכירת עלמין דלא למהדר בה ודלא להשנאה מינה לעלם מכירה בלתי שום שיור ובלתי שום תנאי כו״ע מכירה משופה ומנוקה מכל מין טו״מ שבעולם יהיה מי שיהיה ב״ב ושאינו ב״ב כתובת אשה וב״ח ומק״ע בן או בת אח ואחות יורש ונוחל ומחתין קרוב או רחוק בין בסופ״ד? ובין בעהש״ג מכירה העשויה בכל חו״ת באופן המועיל ומספיק וחזי ועולה לפי״ד כהוגן וכתחז״ל וכך אמרו המוכרים הנז׳ להגבירים הקונים הנקובים בשמות הנז׳ זכו וקנו והחזיקו בכל המכר הנז׳ לזכות כל בני העיר יצ״ו זכיה וקניה וחזקה מעליא בכסף שקבלנו מכר וכשטר מבלי שתצטרכו לשום קניה וזכיה אחרת שבעולם ומו״מ? סילקו המוכרים הנז׳ ידם וכוחם ורשותם וזכותם ויד וכח ורשות וזכות ב״ך מעל המכר הנז׳ סילוק גו״ע ? כתחז״ל ולא נשאר להם לשום אחד מב״ך בכל המכר הנז׳ שום שיור של זכות כו״ע ואפי׳ בכדי העי״ת??.? ממש ומדרך כפ״ה אלא הכל כאשר לכל קם למע׳ הגבירים הקונים הנז׳ ולב״ך לזכות כל בני העיר יצ״ו למקנה מספ״ה? לבנות ולהרוס למכור ולמשכן ולהשאיל ולהשכיר ולהוריש ולהנחיל ולהעביר ולהחליף ולתת במתנה לכל מי שירצו, ולעשות בכל המכר הנז׳ כחו״ר הטוב כאדם העושה בשלו ואנש לא ימחא בידם מן יומא דנן ולעולם ומו״מ שעבדו המוכרים הנז׳ פן האצל תכש מקנאגמש שקנו ושיקנו שעבוד גו״ע כתחז״ל לקיום והעמדת המקנה הנז׳ ביד הקונים הנז׳ וביד ב״ך מנוקה ומשופה מכל מיני פקפוקים וערעורים שבעולם ואחריות וחו״ח שטר מכר דנא כאחריות וכחו״ח כל שטרי מכירות הכשרים דנהיגי בישראל העשוים ביושר ובפושה? כהוגן וכתחז״ל ולא יורע ולא יפסל כח שטר מכר דנא לא משום יתור לשון וחיסור לשון ולא משום לשנא דגריע וריע ולא משום לישנא דמשתמע לתרי אנפי ולא משום איזה צד ואופן שיהיה בעולם אלא הכל כאשר לכל יהיה נדון לזכות ויפוי כח המשט״ר? וב״ך ולעולם תהיה ידם עה״ע ויד כל טו״מ נגדם עה״ת הנ״ה בקש״ט בדל״ב ובח״א מיד הזקן הכשר הגביר ס׳ מסעוד מלול הנז׳ יצ״ו ומיד בניו כהה״ד מלול ני״ו וכה״ר סלאם מלול הנז' ני״ו ע״פ האמור ומדובר לעיל מראש וע״ס מבלי שום שו״ת כו״ע והכל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכו׳ ובפשו? וכר לדעת הרשב״א זלה״ה, ולראית אמו״ץ ח״פ צווירא יע״א שני ימים לחדש טבת שנת הת״ר וחמשים ושלש ליצירה והכל שו״ב ונכון וקיים עד כאן, וחתומים על השטר הנז׳ אנחנו הבע״ח פה והשו״ב וקיים.

אברהם צבאה, דוד כנאפו ן׳ א״א כמוהר״ר יכי״ן ם״ט-שטר מכר בית הקברות 

ב-1950 נפטר רבי מסעוד תאמצות שהיה מלמד תינוקות ומכובד מאוד במוגדור, על כן קברו אותו בחדר. לבסוף, בשנת 1964 נפטר רבי פנחס אביצרור שהיה רבה האחרון של מוגדור ואף הוא מצא את מנוחתו האחרונה באחד החדרים. מלבד אלה, הקהילה מצאה לנכון להוסיף בחדרים האלה את אסטרייה אבקציץ שהייתה בתו של רבי מסעוד כנאפו ואת רעייתו של רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן).

המצב הפיזי של הקברים

מצב הקברים בבית העלמין החדש היה קשה ביותר. עשבים שוטים כיסו חלק ניכר מאלפי הקברים המצויים בו. לפעמים, החולות שהרוח העיפה מהים הקרוב הצטברו על חלקים נרחבים של בית העלמין וקברו תחתיהם מאות קברים.

ביקורינו התכופים לימדונו שיש הידרדרות מתמדת במצב הקברים, הן בגלל איתני הטבע, הן בגלל הזנחה וחוסר מודעות מצד הממונים על שמירת בית העלמין והן בגלל העבודות הנעשות בו לקראת הילולת רבי חיים פינטו, כי אז צובעים בסיד את הקברים ושופכים מלט המכסה קברים רבים כדי לאפשר גישה לקברו של רבי יהודה פינטו בן רבי חיים. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחייה המתפשטת ללא הרף. בקברים אחרים, העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, התפוררו האותיות בגלל פגעי הזמן והטבע, ובעיקר משום שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהן. יש לציין שהקברים כל כך צפופים שלעיתים קרובות, נאלצים לעלות על קבר כדי להגיע לקבר אחר.

קברים אחרים סוידו פעמים כה רבות שאי אפשר היה לקרוא את הכתובות כי סיד כיסה את כל הכיתוב.

מכה נוספת שהיה צורך להתמודד עימה הייתה לשלשת השחפים הרבים שאימצו את בית העלמין כמקום לקנן בו. זאת עקב קרבת שני בתי העלמין לים, לא רחוק מנמל הדייג המספק מזון בשפע ללהקות השחפים הרבות המרחפות מעל למוגדור.

גם היום ניתן לראות שמרבית הקברים צבועים בלובן הלשלשת של קהיליית השחפים שחברה לקהיליית שוכני עפר.

החל מראשית המאה העשרים, החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין, גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהם. זה קורה כי בכל פעם שבא מישהו לבקר קבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש. אך המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן.

קורה גם, שפטרייה בצבע חום־שחור מתבייתת בתוך האותיות והופכת אותן לבלתי קריאות.

לפעמים נתקלים בבית העלמין בחלקי שיש שונים. הינה קברו של הבחור יוסף כנאפו שחלק ממנו נמצא במרחק עשרות מטרים מהקבר.

צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך לדרכם. על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שהמלאכה תיעשה כהלכה. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות והתוצאה היא – שמות מעוותים ומילים משובשות.

יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב עליהן.

יש אפילו מקרים שהחליפו לגמרי את המצבה והמעתיק שגה בהעתקת הכיתוב המקורי, לפעמים עד כדי סילוף הכתוב. כדוגמה לכך, ראו קברו של משה לוי(ראה בפרק יג קברו של משה לוי). כאשר ניסינו לפענח אותו, לא הבנו דבר וחצי דבר מהכתוב עליו. (ככל הנראה, השיש החדש הוזמן מערבי מקומי). למרבה המזל, הגיע אלינו צילום של הקבר המקורי וכך יכולנו לדעת מה כתבו על המצבה כאשר אותו משה לוי הלך לעולמו.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 25

ארגון בית העלמין

כאשר נכנסים לבית העלמין מתגלות לעינינו שורות ארוכות ומסודרות של קברים. אלו בדרך כלל הקברים של שלושת או ארבעת העשורים האחרונים של חיי הקהילה היהודית במוגדור. אגב, השער הראשי ממנו נכנסים לבית העלמין אינו השער המקורי. אם נביט הרחק הרחק לתוככי בית העלמין נוכל לראות שער קטן. זה היה השער המקורי. לימים, פתחו שער גדול מול השער של בית העלמין הישן וכך כמעט איחדו אותם, רק כביש מפריד ביניהם. זה מסביר מדוע הקברים העתיקים ביותר נמצאים ליד השער המקורי.

כאשר נכנסים פנימה יותר, שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת והקברים נוגעים זה בזה, אחדים אלכסוניים, אחרים לרוחב ואחרים לאורך. אחדים דבוקים ממש ואחדים עולים זה על גבי זה. ייתכן מאוד שסיבת אי הסדר הבולט הזה של קברים שבין 1877 ל-1935 היא – המגפות הרבות שפקדו את העיר ואילצו את הקהילה לקבור מדי יום ביומו עשרות מתים בחיפזון רב.

הקברים בבית העלמין שעליהם מגולפת צורת גוף וראש הם כאמור קברי נשים בלבד. אין הדבר כך בהכרח בבתי עלמין אחרים במרוקו. כאשר החלו לבנות מצבות משיש, ציור הגוף נעלם לחלוטין ובמקומו באו עיטורים שונים והתארכו הכתובות שעל הקבר וניתן דרור להשראת המשוררים שכתבו כתובות ארוכות ביותר. הכתובת של מרת יאקוט יפלח היא בת 61 טורים).

חשיפת הקברים והעתקת הכתובות שעליהם

לפני כמה שנים, שהינו חודש ימים במוגדור כדי להשגיח על שיקום כמה מן הקברים. בזמן שהתבצעו העבודות וככל שנחשפו מצבות, התחלנו להיווכח שדברים חשובים ואף נפלאים רשומים עליהן.

עברנו מקבר לקבר והתחלנו להעתיק ולצלם את הכיתוב. ככל שהתקדמנו, התחוור לנו, שחלק גדול מהקברים טמון מתחת לאדמה. ביקשנו מהשומר מעדר ומטאטא והתחלנו לחשוף מצבות. כך עלה בידינו לחשוף כמה עשרות קברים שהיו נעלמים לחלוטין מן העין.

לפנינו דוגמה לחשיפת קבר:

על קברו של בחור צעיר בשם שלמה אלקסלסי, קראנו את המילים הבאות: ״וקדרו שמיו של הבחור שלמה, לימין אחיו ינוח נעימות" (קברו של שלמה בן שאעוד אלקסלסי התרס״א-1901 )

כשראינו שורות אלו, תרנו אחר קבר האח. במרחק שני קברים מהקבר המדובר, בצבץ קצה של קבר שרוב רובו היה מכוסה באדמה ובצמחייה, וכך נתגלה קבר האח שנפטר שנתיים קודם. (קברו של אהרן לקסלאסי בן סאעוד תרנ"ט 1899 -למרבה הפלא, הקברים שחשפנו היו הקברים השמורים ביותר של בית העלמין.

כך עלה בידינו לחשוף קברים חשובים ביותר, כמו קבר רבי אברהם צאבח שהיה רב העיר; רבי מסעוד כנאפו שהיה חבר בית הדין תחת כהונתו של רבי יהודה בן מויאל; של מוזס קורקוס, שהיה מראשי העיר: של יהודית אשתו הראשונה. (אחרי מותה, הוא נשא לאישה את סטלה קורקוס הידועה, זו שהקימה את בית הספר לבנות במוגדור); של רבי יצחק בן הרב אברהם קוריאט, אחד מרבני משפחת הרבנים הידועה ועוד רבים אחרים. לאחרונה, זכינו לגלות את קברו של רבי חיים אפריאט, אחד משלושת מחברי"שיר ידידות״. עד עכשיו, איש לא ידע היכן הוא קבור.

לא הרחק מקברו של רבי יוסף כנאפו זיע״א, גילינו את קברו של יצחק בן יעיש הלוי. מיקומו של הקבר הזה לא היה ידוע. הוא אינו מופיע באתר של אלכסנדר לוי.⁴ יצחק בן יעיש הלוי היה תלמיד חכם משכיל ממוגדור, עיתונאי ומשורר שכתב כתבות, ביקורות נוקבות על קהילת מוגדור בעיתון היומי שהופיע בוורשה. הוא חיבר יחד עם המשורר רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות". הקבר גדול יותר מהקברים האחרים, הוא עשוי מסלע ים מלוטש והוא שמור להפליא. עליו נמצא שיר ארוך למדי(בדרך כלל, השירים הארוכים נמצאים על הקברים העשויים משיש).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 29

מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

מחברי הכתובות לא השאירו את שמם על הקברים. רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות מחברן. אחת מהן היא מצבת קברו של רבי דוד יפלח, מגדולי הפייטנים של מרוקו.

על קברו של יצחק בן יעיש הלוי ז״ל חרוטה כתובת ארוכה מאוד עם אקרוסטיכון: יצחק בן יעיש הלוי ז״ל. מי חיבר את השיר על המצבה הזאת? האם רבי דוד אלקיים?

המורכבות וצחות הלשון של השיר מצביעות עליו כמחבר, אף על פי שידוע כי היה סכסוף קשה ביניהם.

אלכסנדר לוי מג׳נבה צילם את מרבית הקברים במוגדור. הוא בנה אתר שנקרא  my genealogyבאתר זה הוא פרסם את תמונות הקברים עם שמות ותאריכי הפטירה (כאשר הצליח לפענח אותם). האתר נסגר, ולאחרונה מר גורג׳ סבט ממרוקו מחדש את האתר.

וכאן נשאלת השאלה – מי הם מחבריהן של הכתובות הנפלאות שעל המצבות?

יש לציין בראש וראשונה את רבי דוד אלקיים שהיה ללא ספק מחברן של עשרות כתובות על מצבות מוגדור. ידוע לנו מעדויות שונות שזה היה חלק מפרנסתו. כי הוא לא רק בנה את הקבר, הוא גם חרט את האותיות ובעיקר חיבר את נוסח המצבה. ובהיותו משורר, היה יכול להוציא מתחת ידו רק דברי שירה אותם חרט על הקבר. כמובן, הוא לא היה יחיד בעיר שבנה וחרט מצבות. בוני המצבות (או בני משפחת המנוח) היו פונים אליו בבקשה שיחבר את הכתובת, או היו פונים לרבנים ומשוררים אחרים שגם הם השתדלו להוציא מתחת ידם דברי שירה.

מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ״ל. נכדו, חיים מלכא ז״ל, העביר לנו העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו. על אחת מהן רבי יוסף מלכא אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות:

״פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט (על השיש אין צויד לשים ניקוד)

אלקלמא די ״פה״ מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם (המילה ״פה״ לא צריכה להיות מחוברת למילים״.). שאלנו את חיים מלכא, נכדו של המשורר, מי חיבר את הכתובת שעל קברו של רבי יוסף מלכא עצמו? הוא ענה שייתכן שהיה זה ידידו רבי אהרן חסין (רבה של מוגדור) ואולי הוא עצמו חיבר אותה.

רבי חיים שושנה זצ״ל ממראכש חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים, הוא פרסם אותן במרוכז בספרו ״רחש לבי״. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור. הכתובות למצבות של רבי דוד כנאפו ושל רעייתו הרבנית דונה כנאפו הן מפרי עטו. ומי שחיבר את הכיתוב היפהפה שעל קבר רבי דוד אלקיים, מחברן העיקרי של הכתובות במוגדור, היה כנראה ידידו רבי מרדכי זעפרני ז״ל אשר העלה על הכתב גם את כל הדיוואן שלו. דיוואן זה פורסם בזמנו על ידי בניו של זעפרני עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והינה, בגוף השיר, אנו מגלים את המשפט הבא: ״על כן חרט איש יהודי שורות אלו.״ והרי ידוע שבמגילת אסתר, מרדכי נקרא ״איש יהודי״. מכאן אנו למדים כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הכתובת על מצבתו של רבי דוד אלקיים.

מטרת הכתוב על המצבות

באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.

המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.

ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.

למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.

כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.

אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.

מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.

אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

עמוד 32

באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.

המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.

ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.

למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.

כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.

אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.

מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.

אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.

אפשר לומר שבתמאטיקה ובפרוזודיה שלהם, המשוררים היוו המשך ישיר של גדולי המשוררים של מרוקו כמו רבי דוד חסין, רבי רפאל משה אלבז ורבים אחרים. גם שירת ספרד מוצאת הדים חזקים בשירה הנמצאת על הקברים במוגדור.

הכתובות שעל הקברים שנכתבו על ידי משוררים נחלקות בדרך כלל לשני חלקים. חלק ראשון ובו הגיגים ליריים על מהות האדם, על החיים והמוות, על אמונה ודבקות בה׳. החלק הזה עונה על כללים ידועים של השירה, המשקל והחריזה. בחלק השני מובאים בדרך כלל האלמנטים הבאים: שם הנפטר או הנפטרת, [כמעט תמיד, בקבר האישה מצוין שם בעלה, כמו למשל: מסעודא אשת הגמו״ן (הגבר המרומם והנעלה) שמעון עמר. אם מדובר בנערה, מצוין שם אביה.] הגניאולוגיה והייחוס שלהם, התכונות שבהן נתברכו, תאריך הפטירה והקבורה ופסוק המתאים מבחינת הגימטריה שלו לשנה העברית.

המשוררים הרבו בשימוש באקרוסטיכונים, בלשון נופל על לשון, בפרפראזות על פסוקים מהתנ״ך או מהמשנה, ברמזים המותאמים לשמות הנפטרים. המשוררים השתמשו בביטויים או חצאי ביטויים מהתנ״ך או מהספרות העברית לדורותיה. הם הרבו להשתמש בנטיות חדשות למילים לרוב לצרכי החריזה.

להלן כמה דוגמאות:

כאשר אדם נפטר ושמו שלמה, הם כתבו ״הנה מיתתו שלשלמה״, פרפראזה של ״הנה מיטתו שלשלמה״ (שיר השירים ג,ז).

במקום הביטוי ״אל קנא״ מצאנו ״אל קנה״ במובן של: נפטר(כי קנה אותו האל).

במקום ״כדת משה וישראל״ ״כדת משה ויהודית״ (כמובן, יהודית הוא שם הנפטרת).

יש לציין כי כל המצבות כתובות בעברית מלבד שתיים הכתובות בצרפתית ואחדות, חדשות יותר, שנוספו לטקסט העברי שלהן גם כמה מילים בצרפתית, אנגלית או איטלקית. היכולת הזאת ליצור מילים או ניבים חדשים או היכולת לתת למילים מובן חדש היא אופיינית לשפה חיה ולא לשפה מתה. בשנים שנכתבה היצירה הזאת שעל הקברים, מ-1877 עד שנות השבעים של המאה העשרים, עם עזיבת כל היהודים את מוגדור, נהגו לומר לנו שהשפה העברית היא שפה מתה בדיוק כמו היוונית העתיקה והלטינית. כשמישהו רצה להגיד שהוא אינו מבין משפט כלשהו היה אומר:! Pour moi c'est de l'Hébreu (עבורי, זוהי עברית!)

יהודי מוגדור ברובם – כמו שאר יהודי מרוקו – לא הבינו עברית. הם קראו אותה בסידור או בתנ״ך, אך לא דיברו אותה ולא הבינו אותה. הילדים למדו לקרוא עברית ב״סלה״ אך לא למדו לדבר עברית. המלמד היה מתרגם לערבית את הטקסט רק כדי שהילד יבין את הנכתב, אבל לא היה לימוד שיטתי של השפה על דקדוקה וכלליה. כאשר גדל, הילד ידע לקרוא היטב אך לא הבין את הכתוב. זה בנוגע לזכרים, אבל כשמדובר בנשים, שהיוו לכל הפחות מחצית מן האוכלוסייה, הן לא למדו עברית כלל ועל כן ידיעת העברית שלהן שאפה לאפס.

לעיתים קרובות, המלמד או החזן בבית הכנסת לא הבינו את מה שהם קוראים ומלמדים.

מי ידע אם כן עברית? רבנים ומלומדים שחיברו את חיבוריהם בעברית. השפה העברית הייתה הקשר בין הרבנים בכל העולם היהודי ויעידו על כך הכתבים והשותי״ם למיניהם.

והינה, בבתי העלמין במרוקו ובבית העלמין שאנו מדברים בו, הקברים כתובים בעברית בעוד שכמעט כל התושבים לא היו מסוגלים לקוראם.

נוסיף לכך גם את העובדה שבמרוקו, היהודים טיפחו קשר הדוק עם המת בכך שעלו לעיתים קרובות אל קברו, בכו עליו, התפללו עליו, סיידו אותו, ניכשו את העשבים מסביבו, שטפו אותו וטיפלו בו, וכל זאת מבלי לדעת מה נכתב עליו. כאשר מת מישהו, משפחתו הייתה פונה לאחד מבוני המצבות(שלעיתים קרובות גם כתב את תוכנה) ומבקשת ממנו לכתוב על המצבה מילים ומליצות המפארות ככל האפשר את הנפטר.

ונשאלת השאלה: למה לא הזמינו טקסט ביהודית-ערבית (כפי שראינו בקברי קהילת תוניס)?

מדוע כשבאו הצרפתים למרוקו והנהיגו את השפה הצרפתית, לא התפתו לכתוב את הטקסטים בצרפתית, שפה שהייתה מובנת גם לנשים שהן אלו שביקרו בקבר ושמרו וטיפחו אותו?

נראה שהתשובה היא שהבחירה בעברית הייתה, כי הכיתוב העברי על הקברים לא היה מיועד למבקרים בבית העלמין, אלא לקב״ה בעצמו או לבית דינו שבשמים שדן את האדם אחרי מותו.

אפשר לומר, שהכיתוב על המצבה היה מעין תעודת מסע אל העולם הבא.

אחת התכונות הכי נפוצות המצוינות על הקברים היא: ״נשא ונתן באמונה״. ביטוי המכוון בדרך כלל לעולם המסחר. נשאלת השאלה: הרי לא כולם היו סוחרים, רבים מהם היו פקידים, רבנים, בעלי מלאכה. אלא הכוונה היא אם כן, שזוהי עדות לכך שהנפטר היה אדם ישר עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת. שהאמת הייתה שגורה על פיו ושהתרחק מכל מרמה.

למה המשוררים כל כך נדבקו לאמירה הזאת? למה לא אמרו ״האדם הזה היה אדם ישר, נאמן…" או ביטויים אחרים מעין אלה?

התשובה נמצאת בתלמוד(שבת לא, ע/א) על האדם המגיע לבית הדין של מעלה.

שם נאמר: "אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונת, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה?״

מכאן אפשר לראות שהשאלה הראשונה והחשובה ביותר היא על יושרו של האדם, ולימוד התורה ומצוות פרו ורבו באות רק אחר כך.

על כן כמעט על כל קבר אפשר לקרוא את האמרה הזאת: ״משאו ומתנו באמונה״

(או ביטויים דומים) בבחינת תשובה לשאלה הראשונה שהוא יישאל כאשר יתייצב בפני בית דין של מעלה. נמצא גם תשובה לשאלה השנייה שבאה בדרך כלל כעדות על לימוד תורה או על תמיכה בלומדי התורה או השכמה לבית הכנסת. השאלה השלישית על עיסוק בפרייה ורבייה בא בדרך כלל בכוונה של פרייה ורבייה בתורה וגם זה מופיע רבות על הקברים. לפעמים נמצא גם שהנפטר או הנפטרת חינכו את ילדיהם בדרכי התורה, וכמעט תמיד נמצא שהאיש הנפטר או האישה הנפטרת "רוח הבריות נוחה הימנו או הימנה.״ כל האמירות האלו באו אפוא, להעיד בפני בית דין של מעלה כי הנפטר זכאי לעולם הבא.

ונשאלת השאלה: ואם שם, כאשר יעמוד בפני בית הדין ישאלו אותו, ״מניין לנו שאכן נשאת ונתת באמונה?"

הוא יענה: "הרי כך כתוב על מצבתי."

ישאלו אותו: "על סמר מה אנו צריכים להאמין לך?"

הוא יענה: ״כי יש לי עדים."

ישאלו אותו: "ומי הם עדיך?״

הוא יענה: "אלו שכתבו את הדברים וכל אלו שעוברים וקוראים את הכתוב.״

ישאלו אותו: ״ולמה אתה חושב שאנו צריכים לקבל את עדיו ״?

הוא יענה: "כי כך כתוב בתורה!"

"הסבר נא!״״ ידרשו ממנו.

והוא יענה: ״כתוב בתורה: על פי שנים עדים יקום דבר!" (דברים יט-טו)

"אבל,״ יגידו לו, ״לנו יש עדים אחרים פה במרומים!"

והוא יענה: ״לא בשמים היא!״(בבא מציעא נט-ב)

הנימוק המנצח של הנשמה הנידונה יהיה: כתוב בפרקי אבות ג׳: "הוא היה אומר:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו." וראו מה כתוב על קברי: רוח הבריות נוחה הימנו!

וכך, כל מה שכתוב על הקברים אינו אלא מעין כתב המלצה, תעודת מסע, לקראת המפגש של הנפטר או הנפטרת עם בית הדין של מעלה ולקראת קבלתה לתוך גן העדן, וזו הסיבה גם שהכול כתוב בלשון הקודש.

והרב המספיד יאשר את הדבר בשעת הלוויית המת. הוא יאשר שמה שכתוב על המצבה הוא אמת ויצהיר קבל עם ועדה: ״בגן עדן תהא מנוחתו!״

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

עמוד 35

פרק א

רַבָּנִים

אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ

אַנְשֵׁי חֶסֶד

רַבָּנִים

בפרק הראשון של חיבור זה כללנו שלוש קטגוריות של מצבות:

רבנים

אוהבי תורה ולומדיה

אנשי חסד.

בפרק הרבנים כללנו כתובות של רבנים שפעלו בעיר כדיינים, כגון רבי חיים פינטו, רבי יוסף אבולעאפיא, רבי אברהם בן שושן, רבי מסעוד כנאפו, רבי דוד כנאפו, רבי אברהם צאבח.

כללנו גם רבנים הידועים בזכות חיבוריהם התורניים כמו רבי יוסף כנאפו, רבי יעקב כהן, רבי יצחק קוריאט ורבנים שהרביצו תורה בישיבות כמו רבי יעקב ביבאס, רבי דוד בן עטר ורבי מסעוד תאמצות.

ליד כל שם של נפטר או נפטרת מצוינים שמות תואר. לגברים הר׳ או כה״ר או כמוהר״ר. אצל הנשים לרוב כתוב: מרת, אנו כתבנו בדיוק מה שכתוב על המצבה.

כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּלְעָפְיָא – סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא

חַיִּים אֲבוּלְעָפְיָא

כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר – יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

כמה"ר יַעֲקֹב אַבְרָמוֹבִית – מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע

כה"ר אֵלִיָּהוּ ן' וָאלִיד – אַתְּיָּא פְּקִידָה עיה"ק יְרוּשָׁלַיִם

כהר"ר אַבְרָהָם אֶלְקַבָּץ – לָמַד וְלִמֵּד מִתּוֹרָתוֹ

כמוהר"ר אַבְרָהָם בֶּן סוֹסָאן – אוּרִים וְתוּמִים אַבִּיר הָרוֹעִים

כמוהר"ר דָּוִד בֶּן־עַטָר – מִזְרָק טָהוֹר

כה"ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן – נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

כמוהר"ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן – הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

כמוה"ר יוֹסֵף הַכֹּהֵן – שָׂמִים קַדְרוּת שָׂמוּ לְבוּשָׁם

כמוהר"ר יַעֲקֹב הַכֹּהֵן – מָרַגְלִיתָא דְּשַׁפִיר

כמוהר"ר דָּוִד כְנָאפוֹ – כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כמוהר"ר יוֹסֵף כְנָאפוֹ – פִּסְגָּה רָמָה פַּרְדֵּס נָעִים

כמוהר"ר מַסְעוּד כְנָאפוֹ – קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה

כמה"ר יוֹסֵף מִזְרָחִי – יְסוֹד עוֹלָם צַדִּיק

כהר"ר שִׁמְעוֹן מְלוּל – הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת כָּלוּל

כה"ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי – דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו

כמוה"ר מסְעוּד קְדוֹשִׁים – לְנַפְשֵׁיהּ לֹא מַחֲזִיק טִיבּוּתָא

כמה"ר יִצְחָק קוֹרְיָאט – אוֹר עֵינֵינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ

כמה"ר מֵאִיר קוֹרְקוֹם – הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים

כמה"ר שְׁלֹמֹה שׁוֹשַׁנָּה – מִמִּשְׁפַּחַת רָם מִבַּעֲלֵי הַתּוֹסָפוֹת

כמוה"ר מַסְעוּד תַּאמְצוֹת – גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת

כמוהר"ר מֵאִיר זַעְפְרָאנִי – בְּכֶתֶר תּוֹרָה נִכְתַּר

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים  אוֹהֲבֵי הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ אַנְשֵׁי חֶסֶד

עמוד 39

כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא

סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא

ר׳ יוסף שמואל אבואלעפיא, בן הרב מאיר יששכר, נולד בשנת תר״ה [1845]בטבריה למד אצל רבי רפאל מאמאן. בשנת תר״ל [1870]החל את שליחותו כשד״ר בלוב, תוניסיה ואלג׳יריה. לאחר מכן, הגיע למרוקו לקזבלנקה וטנג׳יר, כיהן כרבה של מזגאן [עיר חוף בין אצווירא לבין קזבלנקה], ובשנת תרמ״ו [1886] הגיע לאצווירא וכיהן בה כרב העיר עד למותו בשנת תר״ן [1890]

רבי יוסף אבואלעאפיה חיבר חיבורים רבים שאחדים אבדו בשנות נדודיו. לאחרונה ראה אור ספרו דרכי איש בהוצאת אהבת שלום, ירושלים(ראו להלן, תמונת הכריכה). להלן דברי נכדו מר סידני קורקוס:

״רבי שמואל אבואלעפיא הוא סבא רבא שלי, האבא של חיים אבואלעפיא, בעלה של סבתי חנה אבואלעפיא. הגיע מפלסטינה בכוללות, ובשל ידיעותיו המפליגות, נתבקש על ידי פרנסי הקהילה להישאר ולהיות דיין בבית הדין. הוא שייך לענף הראשי של משפחת אבואלעפיא בטבריה, צאצא ישיר של ׳עץ חיים׳, רבי חיים אבואלעפיא בונה ומחדש הישוב בטבריה"

אֶרֶץ חֵפֶץ תְּמָרֵר אֲמַרְיָה אוֹי כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ

אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ

ציון

טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף

5-אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה / וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה

כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי / אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים

חָכָם חֲרָשִׁים / מִגֶּזַע-הָאֵיתָנִים הָרַב הַמֻּבְהָק / וְנוֹגָהּ לוֹ כְּבָרָק

פְּרִי עֵץ הַחַיִּים / נָאווּ לְחָיָיו בַּטּוּרִים

10-לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד כִּי סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא

הַקֹּדֶשׁ נִשְׁבָּה וְתוֹרָה צוֹעֶקֶת בְּמַר

אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה דּוֹרֵשׁ

מֹר נִיהוּ

כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא זצ"ל

והיתה מ״כ בב׳ בש״ק כ׳ לְחֹ[דֶשׁ]

שְׁנַת אוֹר שִׁמְשִׁי חָשַׁךְ

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים -כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא

עמוד 41

א. חיים אַבּוּאלְעָפְיָא

חיים אבולעאפיא היה בנו של רבי יוסף שמואל אבולעאפיא שבא למוגדור כשד״ר מטבריה. (ראו לעיל המצבה שלו). קברו היה מכוסה כולו בפטרייה, כך שאי אפשר היה לקרוא את הכתובת הארוכה שעליו. הוא היה סבא רבא של מר סידני קורקוס שסיפר עליו שהוא היה סוחר מכובד בעיר. לימים, עבר לאנגליה ולא כל כך הצליח שם. לאחר מכן ניסה את מזלו בפריז. גם שם לא שבע נחת ועל כן חזר למוגדור ונפטר בה בשנת 1932 (התמונות באדיבות סידני קורקוס).

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים – חיים אַבּוּאלְעָפְיָא

עמוד 42

ב. כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר

יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

הרב פנחס אביצרור כיהן כרבה הראשי האחרון של העיר מוגדור. יראת ה׳ הייתה נר לרגליו ובכך התפרסם. השנה היא שנת 1964 ורוב יהודי מוגדור כבר עזבוה. ככל הנראה כבר לא היו במוגדור רבנים ומשוררים שיכתבו על מצבתו כתובת ראויה לדמותו. המנוח קבור באחד משלושת החדרים שבבית העלמין החדש במוגדור.

הַמַּצֵּבָה עֵדָה הַזֹּאת

שֶׁתַּחְתֶּיהָ אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ

הוֹלֵךְ בְּתוּמוֹ צַדִּיק יָשָׁר וְנֶאֱמָן

יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

מַסְוֵה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו

וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת כָּל יָמָיו

זש"ה כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוֹר זצ"ל

נִתְבַּקֵּשׁ לְמַעְלָה בְּיוֹם ב' לְחֹ[דֶשׁ] טֵבֵת שְׁ[נַת] 5725 תנצב"ה.

[1] המצבה עדה הזאת: צריר להיות ׳המצבה הזאת עדה' 2. איש שהבל פו: עפ״י סוטה מז,ב, שיודע את כל התורה על אמיתותה(רש״י). 4. יראת… אוצרו: עפ״י ישע׳ לג,ו. וראה בבלי שבת לא,א. שהיראה היא האוצר המשמר את החוכמה והדעת. יראתו של המנוח הייתה שם דבר ובה היה ניכר. 5. מסוה… פניו: מחמת הצניעות שבו. מאזכר את משה רבנו. ראה שמ^׳ לד,כט ׳וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לךבר אתו׳. 6. ורוח… הימנו: בעל מזג נעים ונוח לבריות. על דרך מאמר ר' חנינא בן דוסא באבות ג,י ׳הוא היה אומר, כיל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו׳. 7.משכים… ימיו: מקדים להגיע לתפילות שחרית וערבית. 8. זש״ה: זה שמו הטוב. כמוה״ר פנחס אביצרור: רבה האחרון של מוגדור. ראה ספרם של כנאפו אשר ובן סוסאן ׳חתונה במוגדור. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זעפרני הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח. 9. נתבקש למעלה: ביטוי מעודן למיתה. ביוב ב׳ לח׳ טבת: יום אחרון לחנוכה. 7/12 למניינם. ש׳ 5725: היא שנת התשכ״ה, 1964 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים– כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר.

עמוד 44

ג. כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'

מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע

מצבת קבורה ייחודית של המנוח יעקב אברמוביץ, אשר שמו מעיד על מוצאו האשכנזי, שהתגלגל לעיר מוגדור ונתיישב בה, השתלב בחיי הקהילה והפך לדמות תורנית-רבנית מוערכת וחשובה. המנוח היה סגי נהור, איש חכם ומעורב בין הבריות, משכין שלום-בית ורודף שלום.

חריזה: א/א // ב/ב // ג/ג

חֲבָל עַל הָאִי שׁוּפְרָא דְּבַלֵי בְּעַפְרָא

יוֹשֵׁב עַל הַסֵּפֶר / נוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר

מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים / בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מַשְׁקִיט הוּא מָדוֹן וְרִיב

5. מָלֵא חָכְמָה וּמַדָּע / נֶטַע נַעֲמָן

כַּלְכֹּל וְדַרְדַּע / לְבוֹרְאוֹ נֶאֱמָן

הֲלֹא הוּא הָרַב הֶחָכָם

הַשָּׁלֵם וְהַכּוֹלֵל מִזְרָק טָהוֹר

כמהר"ר יַעֲקֹב אַבְרוֹמָבִית

10. הַמְּכֻנֶּה אַסְכְּנָאזִי נ"ע

נתבש"מ אַחַד עָשָׂר לְחֹ[דֶשׁ] תַּמּוּז

שְׁ[נַת] וְרַמְתִּים לפ"ק 5704 תנצב"ה

1. 1. האי… בעפרא: עפ״י ברכות ה,ב. חבל על אותו היופי שבלה בעפר. 2. יושב על הספר: המנוח היה תלמיד חכם שאהב ספר והרבה בלימוד. נותן אמרי שפר: נשא דרשות בציבור. על­פי בר׳ ט,כא. 3. מזכה את הרבים: בדברי התורה שנשא בדרשותיו. בדברו מעריב ערבים: דבריו היו ערבים לאוזן השומעת. פרפראזה על לשון תפילת ערבית. 4. משבים ומעריב: ראה לעיל. משקיט… וריב: פעל נמרצות להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. 5. מלא חכמה ומדע: אחת המצבות הייחודיות המציינות שהמנוח היה הכם גם במדע. 6. כלכול ודרדע: מלא חכמה ומדע כמוהם. עפ״י מלכ״א ה,יא הנאמר על שלמה ; וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל', שהיו חכמי קדם מפורסמים. 8. מזרק טהור: אחד הכלים שבעבודת הקרבנות שהיה משמש לקבלת דם הקרבן. כינוי הערכה לתלמיד חכם בקי ונקי, החף מכל חטא. 9. אברמובית: שיבוש מ׳אברמוביץ'. 10. המכונה אסכנאזי: בשל מוצאו מאשכנז. 11. נתבש״מ: נתבקש בישיבה של מעלה. שנת ורמתים: האותיות המודגשות עולות לשנת התרצ״ט, 1939 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כמה״ר יעקב אברומבית-שיבוש מ׳אברמוביץ'

עמוד 45