מורשת יהדות מרוקו

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״–

ד. אומדן גודלו של עולם הישיבות במדינת ישראל

מה הוא גודלו והיקפו של עולם הישיבות? קשה לענות על שאלה זו במדויק ויש לה מספר תשובות. בדו״ח מבקר המדינה משנת 1998, התבקשו כל המוסדות התורניים המקבלים תמיכה מתקציב משרד הדתות להגיש דו״ח נוכחות תלמידים באמצעות משרד רואי החשבון שלהם. 1,700 מוסדות הגישו דוחות ו־260 לא הגישו. בסך הכל נמנו על פי דו״ח זה כ־1,960 מוסדות שכללו את כל סוגי המוסדות הלימודיים ובתי אולפנה וכוללים בהם לומדים בני תורה מכל הגילים. בדו״ח המשרד לענייני דתות מיום 14 ביולי 1999, נרשמו כ־2,990 מוסדות לימודיים מתוקצבים לתאריך הנדון. מספר זה כולל את כל הגופים התורניים ומכוני המחקר המקבלים תקציב ממשרד הדתות. על פי דו״ח של המשרד לענייני דתות מיום ה־2 לאוגוסט 2000 הקיפה מערכת התמיכה במוסדות תורנים 1,986 מוסדות. מספר המוסדות האמיתיים הקיימים יישאר כנראה בגדר תעלומה. גם הדוחות שנכפו על הישיבות על ידי שר האוצר יעקב נאמן בשנת 1998, וגם דוחות הביקורת של מבקר המדינה באותה שנה, לא פתרו את התעלומה ולא גילו כמה מוסדות אמת קיימים, ומה הוא מספר התלמידים הלומדים בהם. בעיתונות דווח על חקירות פליליות שנפתחו נגד עסקנים מרכזיים אשר הגישו שמות פיקטיביים של ישיבות שלא היו, וקיבלו במשך שנים תקציבים בעבור מוסדות פיקטיביים אלה. לדוגמה, אברהם בוך, עסקן מרכזי בקרב חסידי גור, קיבל הקצבות בעבור עשרים ושש ישיבות שלא היו קיימות כלל.

הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניביץ, ביקר באקס לה בן וב״בית יוסף״ בצרפת בתחילת שנות החמישים, ואף ביקש להביא איתו לארץ תלמידים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות אלו.

מוסדות הלימוד התורניים מסווגים לקטגוריות על פי סוג המוסד: מתיבתא, ישיבה קטנה, ישיבה גבוהה, כולל של יום שלם עד גיל שישים וחמש, כולל של חצי יום, בנות חוזרות בתשובה וכר. סיווג המוסד הלימודי הוא הקובע את גובה התמיכה הניתנת לו. התמיכה היא דיפרנציאלית ונקבעת בהתאם לקריטריונים שקבע השר לענייני דתות בתוקף סמכותו כממונה על התקציב לעניין זה. בדו״ח התפלגות התלמידים לפי סוג המוסדות, מיום 14 ליוני 1999, נמנו שלושים וארבע סוגי מוסדות לימוד תורנים. בהצעת התקציב לשנת 2000 הוגשו חמישה־עשר סוגי מוסדות. במסמך אחר של המשרד, מיום 23 למרץ 2000, מצוינים אחד־עשר סוגים הראויים לתמיכה על פי הקריטריונים שנקבעו. באותו מסמך מצויה רשימת תעריפים וסוגי תמיכה על פי היקף ההקצבות שנעשה בחודש ינואר 2000, ובה רשומים שלושים ושניים סוגי מוסדות תורנים. כל המוסדות הנתמכים רשומים כמלכ״רים ועמותות.

כדי לזכות בהכרה כמוסד חינוכי הזכאי לתקציבים, על המוסד לכלול לפחות עשרים תלמידים, ואם ה״כולל״ פועל ביישוב קטן או עיירת פיתוח מספיקים חמישה תלמידים בלבד. לישיבות קטנות וגדולות, ומתיבתות של חוזרים בתשובה נדרשים עשרים וחמישה תלמידים, ובערי פיתוח ומעבר לקו הירוק מוסד יקבל הכרה גם כשיש בו חמישה־עשר תלמידים בלבד. ההבדלים במספרי המוסדות הנמנים בדיווחים של משרד הדתות נעוצים אולי בעובדה שמוסדות מוקמים ונסגרים חדשות לבקרים. קיימת גם סברה שמשרד הדתות אינו שולט בנעשה בחינוך התורני והוא נשלט על ידי גופים אינטרסנטיים. הערפול והבלבול נעשים מתוך מדיניות מכוונת ואולי גם רצויה לסקטור זה, ייתכן שזו גם הדרך הטובה ביותר להמשיך בשיטת המימון הכפול – תקצוב באמצעות שני משרדי ממשלה: החינוך והדתות. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של האוצר והיועץ המשפטי לממשלה, ואפילו התערבות בג״ץ, המימון הכפול נשאר על כנו.

לפי הצעת התקציב של המשרד לענייני דתות לשנת הכספים 2000, מספר התלמידים שלמדו בכל סוגי הישיבות הנתמכות על ידי משרד הדתות עמד בשנת 1999 על 186,313 תלמידים (בשנת 1995 היו 148,933 תלמידים). הנתונים בחודש פברואר 2001 מעידים על 209,000 תלמידים, כלומר גידול של למעלה מ־12%. סביר להניח שהגידול אינו כולו טבעי, אין איש יודע מהו מספרם המדויק של התלמידים ומי אמנם זכאי לתמיכה. המעקב אחר מספרי התלמידים נמסר לחברה פרטית חיצונית בעלת יכולות טכנולוגיות מתקדמות (חברת ״תים״). היתה תוכנית להסתייע בבדיקת הזכאות על ידי ביצוע הצלבות עם נתוני הביטוח הלאומי ומרשם התושבים במשרד הפנים. בדיקות אלו אינן מתבצעות וחברת ״ודם״ אינה שולטת בנתונים המוזרמים אליה. יוצא אפוא, שאלפי תלמידים בעלי דרכון זר עזבו את המדינה, אך לישיבות ממשיכים לזרום עבורם כספים. כך קורה גם לגבי נושרים מהישיבות, מדווח עליהם כאילו הם ממשיכים ללמוד, מתקבלים עבורם תקציבים ונמנע גיוסם לצבא.

גם מעורבותו של מבקר המדינה לא חשפה את התמונה הכללית. התקציב הכולל של המשרד לענייני דתות לשנת 2000 היה 1,584 מיליארד ש״ח. מתוכו סך ההקצבות למוסדות לימוד היו 1,001 מיליארד ש״ח, שהם כ־2/3 מהתקציב. למערכת הזאת אין מינהל אחיד, היא מפוזרת בין חצרות חסידים, ישיבות ליטאיות, ישיבות ספרדיות, ישיבות לחוזרים בתשובה ומוסדות הציונות הדתית. לכל מוסד יש ״פטרון״ פוליטי מטעם הגוף הפוליטי התומך – אגודת ישראל, דגל התורה, המפד״ל או ש״ס. הכספים שהוקצבו בעבר למוסדות החרדים נקראו ״כספים יהודיים״ והיה להם חלק במשא ומתן הקואליציוני. מאז 1992 בוטלו ״הכספים היהודיים״, ותקצוב המוסדות נעשה באמצעות עמותות הנתונות על פי החוק לביקורת של מבקר המדינה. הישיבות מקבלות תקציבים גם ממקורות אחרים, כגון: משרד החינוך, משרד הפנים ו/או העיריות והרשויות המקומיות, ומותר להן לגייס כספים מתורמים פרטיים.

למרות השינוי הסטרוקטורלי המתבצע בפיקוח על מתן ההקצבות לישיבות, לא חל שינוי לטובה ביכולת המערכת לפקח על הנעשה. הסיבות לכך נעוצות בגידול הענקי בהיקף העמותות ובאי יכולתו של משרד מבקר המדינה לבקר ביעילות את כל הגופים והמוסדות הלימודיים.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ה. עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל

הנתונים שמציגה מדינת ישראל על מוסדות הלימוד התורניים אינם אמורים לסווג אותם על פי חתך עדתי. מיון כזה אסור על פי חוק כיוון שהוא מבדיל בין אזרחי המדינה על רקע עדתי. למרות זאת, בכל הנוגע ל״עולם הישיבות״ יש בידי שלטונות המדינה פירוט כזה (דבר שאינו קיים במוסדות החינוך האחרים).

לפי דו״ח המשרד לענייני דתות מיום 27 לאוגוסט 1999, קיימים 488 מוסדות לימוד ליטאיים, 350 מוסדות לימוד הקשורים לחצרות החסידים, 282 מוסדות לימוד הקשורים לציונות הדתית ו־462 מוסדות לימוד ספרדים. מוסד מוגדר כספרדי כאשר מוצא תלמידיו הוא ספרדי, ובדרך כלל גם ראש הישיבה הוא ממוצא זה.

על פי אותו דו״ח קיימים 1,582 מוסדות. נעדרים מהדו״ח מאות ״מוסדות חינוכיים״ קטנים שבהם לומדים רק תלמידים מעטים. מוסדות הלימוד הליטאים נחשבים כמוסדות לימוד ברמה גבוהה והם אשר פתחו את שעריהם בפני תלמידים ספרדים/מזרחים. ישיבות הדגל הליטאיות קלטו, ועודן קולטות, תלמידים ספרדים/מזרחים לפי מכסה, כך לדוגמה, ״פוניביץ״ בבני ברק מנתה בתש״ס כ־1,100 תלמידים, מתוכם 132 תלמידים ספרדים (12%); ״חברון״ (הגדולה) בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 105 תלמידים ספרדים (15%); ״קול תורה״ בבית וגן בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 119 תלמידים ספרדים (17%); ״סלובודקה״ בבני ברק מנתה כ־ 250 תלמידים, מתוכם 50 תלמידים ספרדים (19%).

 אחוזים אלו מהווים מכסה ובשנים האחרונות כל ישיבה מקפידה עליהם בעקביות. ברור מכאן שעל מספר מקומות קטן זה נאבקים מיטב התלמידים הספרדים/מזרחים ובעיקר הורים בעלי כוח והשפעה, שמבקשים להכניס את ילדיהם לישיבה אשכנזית טובה. גם הרב עובדיה יוסף ביקש בזמנו מהישיבה הליטאית ״קול תורה״ בירושלים לקבל את בנו כתלמיד, ומשסורב נפגע מאוד. בן אחר שלו למד בישיבת ״חברון״, וחתנו בוגר ישיבת ״עטרת ישראל״, כולן ישיבות ליטאיות. ישיבות אלו מקפידות לא לעבור את מכסת המזרחים הלומדים בהן, שמא יתפרש הדבר בעולם הישיבות כ״ירידת רמה בגלל ריבוי תלמידים מזרחים״. יתרה מזו, מספרים בישיבות שתלמידים ספרדים/מזרחים נמנעים בעצמם מלהיכנס לישיבה אשכנזית שיש בה רוב ספרדי/מזרחי, שמא ייראה שהם לומדים במוסד שרמתו נמוכה. (אגב, תופעה זו היתה קיימת גם בישיבות התיכוניות שבחסות ופיקוח של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך). תלמידים ממוצא ספרדי/מזרחי לומדים גם בישיבות הפחות מבוקשות ושם ניכרים אחוזים קצת יותר גבוהים.

אחוז הספרדים/מזרחים הלומדים בישיבות גדל בשנים האחרונות הרבה יותר מאחוז הגידול של האשכנזים. להערכת מחלקת הישיבות במשרד הדתות, מספר התלמידים הספרדים/מזרחים המסתופף בעולם התורה, בישיבות קטנות, ישיבות גבוהות, כוללים וישיבות לחוזרים בתשובה, גדול בתש״ס בכ־20% ממספר התלמידים ממוצא אשכנזי, ויש להניח שתופעה זו תתקיים גם בעתיד ואף תגדל.

פוטנציאל הגידול המהיר של בני תורה ספרדים/מזרחים לעומת עמיתיהם האשכנזים נובע ממגוון רב של סיבות: המאגר האנושי המתאים להרחבת הישיבות הספרדיות מצוי במה שמוגדר כמעגל המסורתי. החברה החרדית האשכנזית מייצרת את תלמידי הישיבות רק מתוכה, כיוון שמחוץ לחברה האשכנזית החרדית מצויה האוכלוסייה החילונית האשכנזית שאינה מהווה מקור לגידול והרחבה של תלמידי הישיבות. בחברה הישראלית אין כמעט מעגל מסורתי בין שתי אוכלוסיות אלו, והחוזרים בתשובה מקרב האשכנזים אינם נקלטים בזרועות פתוחות בעולם הישיבות האשכנזי. לעומתה בחברה החרדית הספרדית/מזרחית מצויים שוליים רחבים מאוד של יהודים מסורתיים, והם מהווים את פוטנציאל הגידול וההרחבה לישיבות. ואכן, רבים מהם נקלטים בעולם זה. הקבוצה האשכנזית מגדירה את המצטרפים אליה כחוזרים בתשובה ומתייחסת אליהם כאל נחותי דרגה. ואילו הקבוצה הספרדית/מזרחית מתייחסת למצטרפים החדשים כאל אנשים שבאו ל״התחזק״ באמונתם, הם נקלטים בזרועות פתוחות ומקומם בריבוד החברתי מכובד מאוד. קיים גם שוני מובהק בתהליך הקליטה הראשוני בגני הילדים, במתיבתות ובבתי הספר היסודיים. מוסדות אשכנזיים קולטים רק ילדים שהוריהם מקיימים אורח חיים חרדי ואילו המוסדות הספרדים/מזרחים קולטים גם תלמידים שהוריהם מסורתיים בלבד, וגם ילדים שהוריהם אינם מקיימים כלל אורח חיים דתי.

לנקלטים במסלול החינוך החרדי הספרדי/מזרחי יש להוסיף גם אלפי ילדים אשר נותבו לתוכו מתוך סיטואציה של מצוקה כלכלית וחברתית בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה שבערים הגדולות. מוסדות חינוך אלו מציעים יום לימודים ארוך, ארוחת צהריים והסעות חינם, הטבות שאינן ניתנות ברשתות החינוך הממלכתיות. תלמידים ספרדים/מזרחים לומדים בישיבות האשכנזיות הגבוהות והמבוקשות, אולם לא קיימת תופעה הפוכה, של תלמידים אשכנזים הלומדים בישיבות ספרדיות/ מזרחיות. בעשור האחרון עולה בהתמדה באחוזים גבוהים שיעור הילודה בקרב הנשים החרדיות המזרחיות לעומת הגידול המתון בקרב האשכנזיות החרדיות. ממכלול סיבות אלו יש להניח שהגידול במספרם של תלמידי ישיבות ספרדים/מזרחים על פני עמיתיהם האשכנזים יתקיים גם בעתיד.

שיטת הלימוד הספרדית מתקיימת רק בישיבות ספרדיות בודדות. בישיבת ״פורת יוסף״ הוותיקה שמשכנה עבר לשכונת גאולה בירושלים; בשתי ישיבות ״כיסא רחמים״ בבני ברק המשמרות שיטת לימוד בדרך העיון התוניסאי; בישיבות ״חזון עובדיה״ ובמוסדות נוספים בירושלים הקשורים לרב עובדיה יוסף ולבניו. מרבית ראשי הישיבות, גדולי התורה והמורים ממוצא ספרדי מאוגדים ב״ארגון מרביצי התורה״, שהוא אחד הארגונים הדומיננטיים ובעלי ההשפעה בעולם הישיבות הספרדיות. חבריו נשמעים ל״דעת תורה״, שמקורה בתוך עולם הישיבות הליטאי, ומשתפים פעולה במישור הפוליטי עם ״דגל התורה״.

1. 1. האפליה וההשפלה

הצטיינותם של בני תורה ספרדים/מזרחים והפנמת אורח החיים של הישיבה יצרו דינמיקה של התדפקות בני תורה על דלתותיהן של ישיבות היוקרה הליטאיות. כך נוצרה בשנות השבעים שכבה של צעירים חרדים ספרדים/מזרחים שהחלו לבלוט בתוך החברה החרדית. אליהם הצטרפו רבים מבוגרי הישיבות הליטאיות בצרפת שעלו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובראשית שנות השבעים, ורבנים ובוגרי ישיבת טנג׳יר במרוקו שנסגרה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מוסד הנישואין היווה חלק אורגני מחיי הישיבה ומבניית ״חברת הלומדים״. עם הזמן התעורר הצורך להקים מוסדות חינוך לבנות מזרחיות חרדיות, ואמנם הוקמו מוסדות כאלה כגון: סמינר ״בית יעקב״ בבאר יעקב, מוסד ״אור חיים״ בבני ברק, הסמינר החרדי לבנות בנתיבות ומוסדות ״קרן הילד״ בירושלים. במחצית הראשונה של שנות השבעים החלה לצמוח בשולי החברה החרדית בירושלים, בבני ברק, בדרום הארץ וברכסים שליד כפר חסידים ״חברת לומדים מזרחית״. באותה עת החלו משפחות אברכים לזרום לעיירות פיתוח, כתוצאה מקשיי דיור וקשיי תעסוקה לנשים במגזר החרדי בערים הגדולות. כאן הוקמו מוסדות חינוך, סמינרים לבנות, ישיבות וכוללים שהפכו למרכזים קהילתיים, נוצרו קהילות לומדות מאורגנות של ״חרדים מזרחים״ כשהבולטת ביניהן הוקמה בעיירת הפיתוח נתיבות. מנחם פרידמן מגדיר את מרקם החיים שנוצר בעיירות הפיתוח ובשולי החברה החרדית בערים הגדולות כ״תת תרבות חרדית מזרחית״. מאפייניה זהים ודומים לאלה של חברת הלומדים האשכנזית הליטאית, החל בהשקפת עולם ואורח חיים וכלה בהופעה החיצונית.

חברת הלומדים המזרחית היא תופעה חדשה יחסית והאתוס ההיסטורי שממנו היא יונקת את קיומה הוא האתוס החרדי האשכנזי. באתוס הזה לא מופיעים סיפורים ודמויות מופת מצפון אפריקה, מתימן או מהמנהיגות הספרדית של ״היישוב הישן״. תחת זאת התחנכו התלמידים המזרחים ושיננו סיפורי מופת על ״גדולים״ מההווי החרדי האשכנזי במזרח אירופה. בצד לימודי הגמרא התהלכו בישיבות הספרדיות/מזרחיות סיפורי ״מוסר״ שסבו סביב ה״חלוקה״ שהיתה נהוגה במוסדות הלימוד הליטאים, על פי ההשתייכות לזרמי המוסר.

רוב התלמידים בכל הזרמים התפללו בהברה אשכנזית ולא ידעו להתפלל בדרך אחרת. מערכת ההמשגה שלהם גובשה בחלקה ביידיש ועולם הדימויים לקוח מהלקסיקון האשכנזי. הוויית החיים מהימים ההם אומצה והועתקה על ידם לחיי היום יום בישיבות בישראל.

ואולם, למרות חינוכם האשכנזי התודעה העצמית הספרדית/מזרחית של התלמידים מפותחת מאוד. היא שואבת ואף נשענת על זיכרון קולקטיבי רחוק ועמום ש״שם״ בארצות המוצא של הוריהם היו חיים טובים תרתי משמע, גם חיים יהודיים מלאים וגם כבוד ורווחה. אולם כאן במדינת ישראל, בשל המשטר הציוני החילוני המשחית, הכל נהרס. תודעה זו התחדדה בחיי היומיום בתוך הישיבות ובחברה החרדית על רקע קיפוח והשפלה מצד הקולגות האשכנזים, שהתבטאו בשורה ארוכה של מושגים וביטויים: התלמידים הספרדים/מזרחים זכו לכינוי ״פרענקים״ שיש בו משמעות של גנאי בעולם החרדי; יום יום דאגו להחדיר לראשם את עובדת העליונות האשכנזית בתחום לימוד התורה תוך זלזול בחכמי התורה שלהם ובפסיקותיהם ההלכתיות, ובכלל זה גם זלזול מופגן בפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. לשיא הגיעו הדברים באפריל 1990, בזמן המשבר הפוליטי, הידוע בשם ״התרגיל המסריח״, שגרמו לאריה דרעי לחשוש שאם לא יציית לרב שך, יורה הרב להחרים ולבטל את כל פסקיו של הרב עובדיה יוסף והם יהיו ״כעפרא דארעא״. ״עליונות״ ופטרונות זו באו לידי ביטוי מובהק ביותר בקלטת ששודרה ברדיו, ובה דווח מכנס ראשי ישיבות שנערך ב־11 ליוני 1992 שהרב שך אמר: ״ההנהגה הדתית הספרדית עדיין לא בשלה להנהגת המדינה והדת״.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.

חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.

העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.

• מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.

תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית

בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.

העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.

דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.

באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.

אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.

המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ז. הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

התפתחותו של עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל והולדתה של ש״ס, קשורים בדמותו ובמעשיו של הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים בדור האחרון. הרב שך שלט בקבוצה גדולה של ישיבות ובראשן ישיבת ״פוניביץ״ בבני ברק, וכן בישיבות ״גרותא״, ״חברון״, ״עטרת ישראל״, ״קול תורה״, ״מיר״ ועוד מאות ישיבות קטנות ופחות ידועות. הרב שך שלט גם בישיבות ספרדיות רבות, כגון: ״אור ברוך״ בירושלים, ״שארית יוסף״ בבאר יעקב, ״אור תורה״ בבני ברק וברבות מהישיבות הספרדיות הקטנות הפחות ידועות. הרב שך היה גם מנהיגם של הרבנים הספרדים המאורגנים ב״ארגון מרביצי התורה״ שנמנות עליו הדמויות המרכזיות בעולם הישיבות הספרדי. ניתן לומר עליו שהטיל את מרותו על היהדות החרדית כולה במשך שלושים שנים ודמותו האפילה על כל הרבנים הליטאים שסרו למרותו. הרב השתלט על עולם התורה וחייב את כולם לתמוך בעמדותיו, למשל, כשבעקבות ביקורת מסוימת תבע שכל הרבנים הליטאים יצטרפו לחרם שהטיל על ספריו של הרב עדין שטיינזלץ; או כאשר כינס את מועצת החכמים של ״דגל התורה״ לישיבה נדירה בעיצומו של ״התרגיל המסריח״ (ראו להלן), והורה לחברי הכנסת של ״דגל התורה״ להצביע עבור ממשלת ימין.

הרב שך הוכר בקרב החרדים כ״גדול הדור״ וסביב דמותו התפתח פולחן אישיות. לאחר מותו הוציא העיתון יתד נאמן מוסף מפואר מיוחד לזכרו, ושלא כמקובל, עם צילומי צבע. מודעות האבל והמאמרים השונים שכתבו גדולי הרבנים פיארו ותיארו את האיש עד שהקורא חש שקצרו המילים מלהביע את גדולתו. במאמר המערכת המרכזי נגזרה גזירה שווה בינו לבין משה רבנו: הבריאה כולה ביכתה את משה רבנו ע״ה שהגיע למדרגת האדם השלם. כל חלק בבריאה ביכה פן אחד מהחיסרון הגדול. ואילו הבורא עצמו כביכול, מבכה את החיסרון הגדול ביותר שנפער: ״מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און״. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בבואנו להספיד ולקונן על הסתלקותו של רבינו הגדול, כלי החמדה, יכולים אנו לנסות ולפרט את כל סגולות האוצר הגדול שנלקח מאיתנו, אך בל נשכח, כי בגנזי מרומים נשמעת כביכול הבכיה הגדולה: ״מי יקום לי עם מרעים, מי יתייצב עם פועלי און״. איה השומר הנאמן של משמרת הקודש לוחם מלחמות ד׳ שעמד בפרץ וביצר חומות התורה והיהדות בדורינו?

מעמדו הרם של הרב שך הוא ללא תקדים בהיסטוריה הרבנית של המאות האחרונות, ומבחינתם של אלפי תלמידיו וקהלו, מעמדו מושווה לזה של הגאון מוילנה. ״אם יוצאים אנו בעקבות ידו של מרן הגרא״מ שך הלא עומדים אנו אצל הגאון מוילנה ולב מי לא יחרד״. השפעתו של הרב חרגה הרחק מעבר לגבולות היהדות החרדית, ופעמים אפילו ניווטה באופן ישיר את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד ולא קוים, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם, ובעקבות רצונו לפגוע בדומיננטיות של החסידים ב״אגודת ישראל״, הוא החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל״אגודת ישראל״. יש המנסים לחשוף נימוק נוסף להחלטתו להקים מפלגה ספרדית, וסוברים שהסיבה נעוצה בחתירתו לגיבוש אחידות אשכנזית ליטאית מוחלטת בעולם הישיבות החרדי, ובכוונה לשלח את גדודי התלמידים הספרדים שגדלו בתלמודי התורה האשכנזים. השתייכותם של צעירים וצעירות מזרחים אלה, שגדלו במערכת החינוך העצמאי, העיקה מאוד על החברה החרדית האשכנזית. על כן סבר הרב שך, שהקמתה של מפלגה קטנטונת, שתיתן בית וגאווה לאותם צעירים ספרדים המבקשים לחוג סביב מעגל הישיבות, עשויה להסיר את הלחץ ממערכת הישיבות הליטאית.

לאחר שצעירים חרדים מחצרו של הרבי מגור היכו את העסקן החרדי הליטאי מנחם פורוש מכות נמרצות, החל הרב שך ואיתו פעילים ליטאים אשכנזים לעודד את הקמת ש״ס, שתהיה מפלגתם של המזרחים בתוך העולם החרדי. היה זה הרב שך, אשר באמצעות תיווכו של אריה דרעי, בוגר ישיבת ״חברון״ הליטאית, ״הכשיר״ את מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף בקרב הרבנים הספרדים ובוגרי הישיבות הליטאיות. בישיבות הליטאיות טענו שפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף חסרות ממד עיוני מעמיק והן שטחיות. כיוון שהתנגד לשיטת הלימוד הליטאית התעוררה התנגדות למנהיגותו בקרב רבנים ספרדים ידועים כמו הרב יהודה עדס, מיכאל טולדנו ואליהו רפול, שאיימו כי לא יתמכו ברשימת ש״ס ואף ינחו את מאות תלמידיהם לנהוג כמותם. הרבנים הספרדים הליטאים לא שכחו שהרב עובדיה יוסף נתן את הסכמתו לכהן כרב ראשי למדינת ישראל, משרה ממלכתית שאין הם מכירים בה. התעקשותו של הרב יוסף לשמור על יהדותו העדתית נראתה להם כהסתייגות מדרכם ומעולם הישיבות הליטאי. הרב שך שכנע את הרבנים האלה להכריז על תמיכתם הפומבית בש״ס.

הרב שך חתר להקים מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית על מנת לבסס את מעמדו בחברה החרדית, ואילו הרב עובדיה יוסף חתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך. בנקודת זמן מסוימת היה לשניהם אינטרס משותף.

בראש רשימת המועמדים לכנסת הוצב הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. הרב פרץ, יליד מרוקו, עלה לישראל ב־1950, התחנך תחילה בפנימיה של עליית הנוער אך מצא את דרכו לישיבת ״חברון״ הליטאית, בה למד שש שנים והתקרב לחצרו של הרב שך. הרב שך היה גם זה ש״שידך״ לש״ס את אורי זוהר כתועמלן הבחירות המרכזי שלה ואישר לה להשתמש במכשיר הטלוויזיה בתשדירי הבחירות לכנסת. ש״ס היתה המפלגה החרדית הראשונה שקיבלה היתר מ״גדול הדור״ להשתמש במכשיר הטמא, שאסור על החרדים להכניסו לביתם. בין היתר ביקש הרב להגיע באמצעות ש״ס לציבורים הרחבים הלא חרדים, אלה המכונים מסורתים. לקראת הבחירות לכנסת האחת־עשרה, ב־12 לספטמבר 1984, החליט הרב לתת פרסום לתמיכתו בש״ס ואף הורה בפירוש, נגד גדולי התורה האחרים שקראו להצביע ל״אגודת ישראל״, להצביע לש״ס. ש״ס זכתה בקולות נאמני שך האשכנזים והספרדימ/מזרחים, ובהופעתה הראשונה בזירה הפוליטית קיבלה ארבעה מנדטים. את שמחת הניצחון ששררה במטה הבחירות של ש״ס בהיוודע התוצאות, תיאר העיתונאי והסופר אריה דיין:

על הניגוד בין דלות התפאורה (במטה הבחירות) לבין שמחת החוגגים נוסף עוד ניגוד אחד, מוסווה יותר. על הקירות היו תלויות כרזות בחירות ובהן תצלומיהם של רבנים מזרחים בלבוש מזרחי מסורתי וכתובות ששיבחו ופיארו את מורשת היהדות המזרחית. האוירה בחדר, לעומת זאת, היתה אשכנזית לחלוטין. לבושם של מרבית החוגגים היה אשכנזי־ליטאי. השירים והניגונים שבפי הצעירים שהניפו את הרב פרץ על כתפיהם היו אשכנזים…

זו היתה לידתה של התנועה הספרדית/מזרחית חרדית ליטאית שהתפתחה ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה במדינת ישראל.

ש״ס הקימה ״מועצת חכמי תורה״ המקבילה ל״מועצת גדולי התורה״ של ״אגודת ישראל״. כנשיא המועצה נבחר הרב עובדיה יוסף ולצידו כיהנו הרב שלום כהן, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, הרב שבתאי אטון, ראש ישיבת ״ראשית חוכמה״ שבירושלים, והרב שלום בעדני, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שבבני ברק, כולם נאמני הרב שך. בשנים הראשונות לאחר הקמת המפלגה נחשב הרב שך למעין סמכות עליונה, ולא אחת ביטל הרב עובדיה יוסף את דעתו מפניו. הוא אף סייע בידי הרב שך במלחמתו ביריבו המושבע הרבי מלובביץ׳ ובתנועת חב״ד כאשר נקט עמדה פומבית המכריזה על עמידה לצידו של הרב שך.

הקמת ש״ס בידי הרב שך חרגה מעבר לרצון הפוליטי שלו להיטיב עם עדות המזרח בחברה החרדית, או לפגוע ב״אגודת ישראל״ שבשליטת יריבו הרבי מגור וב״מועצת גדולי התורה״. כוונתו של הרב היתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית על שכבות רחבות במדינת ישראל המצויות מחוץ למעגלי ההשפעה הישירה של החברה החרדית. הרב ראה באופן נכון את מאות אלפי בני עדות המזרח המסורתיים שחיים בעולם החילוני ומחללים שבת במגרשי הכדורגל, אבל בחשיבתם לא התנתקו מאמונות היסוד בדבר בורא עולם, השגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה, מקומה של ארץ־ישראל באמונה והשאיפה לקיום חיי משפחה המבוססים על ערכים יהודיים. אנשים אלו הצביעו עד עתה למפלגות הימין הציוני או למפד״ל. הנחתו היתה שהקמת מפלגה דתית/עדתית המושתתת על ערכים אלו עשויה לקרבם לדת ולתחום השפעתה הישירה והעקיפה. תוצאות הבחירות לכנסת ישראל מיום הקמת ש״ס הוכיחו את צדקת הנחותיו של הרב שך.

אולם, מאז לידתה של ש״ס ועד לשנת 1996, כאשר בריאותו הרופפת ריתקה אותו למיטתו, לא הירפה הרב שך מאחיזתו בתנועה והוא סירב להשלים עם העובדה שלתנועת ש״ס יש סדר יום דתי, חברתי ופוליטי עצמאי ומנהיג משלה. אחיזתו של הרב שך בש״ס היא חוליה בשרשרת היסטורית, שתחילתה בהקמתה של ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (1912), ששמה לה למטרה ״להציל״ את יהודי המזרח מנזקי המודרניזציה, ההתבוללות והאבדון. עמדותיו של הרב שך מייצגות באופן מובהק את גישתם של גדולי התורה הליטאים, המאמינים שבידם נתון גורל העם היהודי ובתוך כך גם גורלם של יהודים ממוצא מזרחי/ספרדי, שאינם תקיפים ואינם מסוגלים (עדיין) לקחת אחריות לגורלם, ועל כן יש לשלוט בהם ולהנחותם.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס