ש"ס דליטא – יעקב לופו


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ז. ההקצנה בנוסח החרדים במזרח אירופהשס דליטא

הרב הלפרין הועיד את עצמו באופן היסטורי למלא תפקיד של ״מציל״ יהודי מרוקו שאינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. גישה זו היא שהנחתה אותו לייסד במרוקו את חברת ״מחזיקי הדת״ שתעמוד נגד סכנות המודרניזציה. בר״ח שבט תרע״ג(1913) הוא החתים את רבני העיר מקנאס על כרוז שהופץ בקרב הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. בכרוז זה קרא לכל הקהילות לייסד חברה שתטפל בענייני היהודים על פי בסיס התורה, להקים ישיבות ולארגן בלילות חוגים ללימוד, וכן להדפיס ספרי דינים במוסר בעברית ובערבית־יהודית. עיקר המאמץ של ״מחזיקי הדת״ היה מכוון לשמירה על הנוער היהודי באמצעות החינוך המסורתי. הכרוז פתח בתיאור קודר: …וכעת עומדים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך, באה העת לחשוב מחשבות בצרכי הכלל והפרט בראותנו לדאבון לבנו איך התורה הקדושה משתכחת ח״ו. כל בתי כנסיות ומדרשים ריקים וכולם תחת מסווה הצטדקות שמוכרחים לבקש בסיס לפרנסה וסוף הדבר אשר לאט לאט ירחקו מתוה״ק ומשמרת הדת. ובכל עבר ופינה רבה העזובה בקרב הדור הצעיר ואם לא נמהר לבקש איזה עצה ותרופה יסחפו ח״ו כל נערי ב״י בשטף כליון ח״ו. משמרת הדת והיהדות הנאמנה תמס והלוך מהדור החדש ח״ו. היער ה׳ את רוחנו ות״ל התאחדנו כאיש אחד בלב בדעה אחת במצב העת הנוראה הזאת למען הפיח זיק אהבת תורתנו הקדושה ולהחזקת הדת בין שדרות העם בכלל ובפרט בחינוך הבנים בדרך שתפארת לו מן הקב״ה ותפארת לו מן האדם לתקן איזה תקנות אשר על ידן ב״ה תוכל תוה״ק לשוב ולהתחבב על צעירי עמנו…

קריאה זו, שמציגה מצב חירום, מהווה את הבסיס וההצדקה לפעולה מעשית של חברת ״מחזיקי הדת״ אשר תוכננה לפעול בחזית רחבה לפי ההנחיות הבאות:

א.           הפריסה של חברת ״מחזיקי הדת״ היא ארצית והמאבק הוא על כל אורח החיים היהודי ללא פשרה.

ב.           בכל עיר ועיר יוקמו אגודות חרדים אשר ראשית מטרתן תהיה ״לעבוד בעד כל ענייני היהודים רק על פי התורה והמצווה״…

הערת המחבר :    ״חרדים״ – מונח זה של יהודים יראי שמים הלקוח מהשיח האשכנזי המזרח אירופי לא היה קיים בשיח המקובל במרוקו. הוא הוכנס כנראה לראשונה לשיח היהודי במרוקו בכרוז זה שהרב זאב הלפרין חיברו והפיצו. ו/. בן שמחון רפאל. שם.

ג. לייסד ישיבות גדולות… מכולכלים ומוחזקים בכבוד מקופת המוסד­

ר. לקבץ ולסדר את נפוצות שלמי אמוני ישראל לאגודה אחת, לקרב לבותיהם…

ה. להחזיק במידה מרובה את למוד תוה״ק על ידי חברות, ללמוד בלילות ולהעתיק ולהדפיס ספרים בלשון המדוברת, דינים, מוסר ודרך ארץ.״

הכרוז קובע גם תקנות ונהלים לגבי החברות הכלולות בחברת ״מחזיקי הדת״, דרכי הפעולה והבחירה, גיוס הכספים והתרומות, פרסום שמות התורמים וכו'. הכרוז מציין את שמות חברי ההנהלה שנבחרו לחברת ״מחזיקי הדת״ שנשיאה הוא הרב זאב הלפרין. סוג פעולה כזה היה חידוש שלא היה קיים לפני כן במרוקו. יש לציין את הביצוע למרות הקושי הטכני כיוון שבכל מרוקו היה באותה עת רק בית דפוס עברי יחיד, בטנג׳יר.

הקמת חברת ״מחזיקי הדת״ במרוקו היא העתק של התארגנות שנעשתה במזרח אירופה בעשור הקודם. הסגנון, השיח וצורת ההתארגנות לקוחים בין היתר מאופי השיח וההחלטות של הכינוס הגדול של ״אגודת ישראל״ בוועידתה בקטוביץ.

הרב הלפרין ביקש ליצור בכל עיר במרוקו את אפקט כדור השלג של אגודות ״מחזיקי הדת״ כפי שאירע ברוסיה בעשור הקודם. אגודות אלו פתחו במאבק נגד הציונות, נגד הרוחות החדשות ו״החדרים המתוקנים״ וחתרו לטהר את ״קיני הכפירה״ שבתוך עולם הישיבות. המהלך כולו היה מלווה במרוקו באותה אווירת חירום, אותו להט ומאבק קנאי בלתי מתפשר כמו זה שנוהל במזרח אירופה. פעילות אינטנסיבית זו שינתה את התגובה ה״טבעית״ של רבני מרוקו שניתן לכנותה, לפי הטיפולוגיה של פיטר ברגר, תגובה  סתגלנית. רוח הקרב שהרב הלפרין החדיר הורגשה במעבר מהתנגדות פאסיבית וקבלה מבוקרת של המודרניזם, להתנגדות אקטיבית בלתי מתפשרת עד כדי מלחמת תרבות קנאית.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

על השינוי בדרכי המאבק ובקיצוניותו החריגה ניתן ללמוד מתוך קריאת דוחות של מנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ בערים השונות בהן פעל הרב הלפרין במישרין.

מדוחות אלה, הנפרשים על פני מספר שנים בסמוך ובמקביל לשנים בהן פעל הרב הלפרין בתחילת המאה ה־20, מצטיירת תמונה אחידה למדי, למעט ניואנסים המתבקשים מהאופי השונה של המנהלים ואופי המקום. באופן כללי ״אליאנס״ נתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים בכל המקומות בהם פעלה. קשה היה למנהלים לחדור לפלח החינוכי המצוי בתוך ה״חדרים״, עולם סגור וחשוך תרתי משמע, שמסרב להיפתח. דוחות המנהלים שעסקו במצב ה״חדרים״ ונשלחו לפאריז, מתארים מצב פיזי ומנטאלי ירוד וקשה ביותר. ״חדרים״ קטנים ששטחם כעשרים מטרים מרובעים, עם פתח אחד קטן לכניסה, ללא אוורור ואור. עשרות תלמידים מצטופפים על מחצלות מהשעה שבע בבוקר עד שש בערב ומשננים באופן אוטומטי ומכני פסוקי תורה שאינם מבינים את תוכנם. התלמידים מוזנחים, לבושים בבגדים בלויים, בחדר עומדת צחנה, ותלמידים לוקים במחלות עיניים ובמחלות אחרות. פרק נכבד בכל דו״ח יוחס למצב ההגיינה של התלמידים שתואר בצבעים קודרים ביותר. שינוי הרגלי הגיינה והמאבק בתופעת הנישואין בגיל מוקדם מאוד חייבו מערכה קשה בפני עצמה. על המתרחש ב״חדרים״ ניצחו רבנים שחששו למסור את הילדים ללימודים ב״אליאנס״, ולו באופן חלקי בלבד, שמא ״יעקרו מהם ויאבדו את האמונה״. הרבנים התייחסו בחשדנות רבה למנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ ולהתנהגותם האישית.

מנהל בית הספר לבנים במלאח בראבאט מר קונקי, מספר בדו״ח השנתי שלו על שנת הלימודים 1918-1917: …נעשיתי נקודת המטרה של ה״עמיתים״ שלי. בקר וערב בכל המבטים בוחנים אותי, ועוקבים אחר כל תנועותי, חוקרים תדיר את המשרתת שלי לגבי אורחות חיי על מנת שתהיה השגחה וימולאו הוראות הכשרות, שמירת השבת וכו'. בקיצור לא פוסחים על שום דבר וזאת על מנת לתופשני בעבירות על הדת. אולם הדבר היחידי שהעירו לי היה על כך שאני מגלח את הזקן…

Rapport Annuel Ecole de garcon. Rabat 10.9.1918. Archive

כבר הוזכר כי בכל דו״ח היה סעיף מיוחד שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו האם חל שינוי במנטאליות היהודית בסביבתם, כיוון שהם הרי באו לשנות אותה מתוך תחושת שליחות אידיאולוגית, באמצעות הפצת ערכי הציוויליזציה המערבית. המנהלים האמינו שכך יצליחו להחדיר את השינוי בקרב ״אחיהם״ במרוקו.

הדוחות גדושים בתיאורים של גילויי התנגדות מצד הרבנים וחלק מציבור ההורים לקידמה המערבית. הקושי העיקרי היה מנטאלי, מעין אי יכולת ואי הסכמה לספוג את הערכים ש״אליאנס״ ביקשה להנחילם. כגודל המשימה שהוטלה על מנהלי בתי הספר כן גודל הקושי. בדו״ח מהעיר רבאט, שנכתב ב־1 לאוקטובר 1922, סוקר מנהל בית הספר מר קונקי את ״המצב המוסרי״, ואת מצב השינויים בנושא זה מאז שנת 1903. סקירתו נפרשת על כעשרים שנות פעילות: …לכל אורך התקופה חברינו לאמונה מצויים בחשכת הבערות, ספוגים באמונות טפלות, ופנאטיים באופן קיצוני. הם מתייחסים לבית הספר בחשדנות, ומתייחסים אליו כאל מכונה הרוצה לכרות מתוכם את יסודות האמונה…

תיאור המצב בשנת 1922 דומה למה שנכתב בדו״ח של אותו מנהל בשנת 1917-1916, ובדו״ח של 1918, והדיווחים דומים לאלה שכתבו קודמיו בשנת 1903, השנה בה הוקם בית הספר של ״אליאנס״ ברבאט. התופעות היו דומות ומושרשות עמוק בהוויית הקהילות למרות עשרים שנות הפעילות החינוכית של ״אליאנס״ בתוכן.

אולם יש לומר כי חלו גם שינויים שהם פרי הפעולה החינוכית הארוכה והמתמשכת. בדו״ח של שנת 1922 מספר המנהל בגאווה שבוגרי בית הספר זנחו את הרגליהם הרעים ואת הפנאטיות, והם פתוחים לרעיונות חדשים שמאפשרים להם נגישות לחברה האירופית המתגבשת. הוא מספר בגאווה על קליטתם הטובה בתעסוקה המודרנית, בחברות המסחר והמינהל. הוא גאה על כך שבמהלך עשרים השנים, תרם בית הספר במידה חלקית (הוא הדגיש את התרומה החלקית) לשינוי שחל בחברה היהודית. הקהילה פתוחה יותר ומתבוללת, והדברים באים לידי ביטוי גם בלבוש (חליפות אירופיות), בניקיון ובהליכות הנימוס.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

התמונה העולה מדוחות אלו הנפרשים על פני רצף של כעשרים שנים, היא של קהילה דתית מסורתית המסתגרת מפני השינוי והמודרניזציה, אך מקבלת חלק מהשינויים בצורה מבוקרת. חלק גדול מאנשי הקהילה מסרבים להשתלב בעולם החדש ואינם מאמצים את השינויים. בראש המתנגדים עומדים הרבנים. התנגדותם למאמצי ״אליאנס״ לחולל את השינויים נשאה אופי פאסיבי. היא נבעה מתוך שמרנות והסתגרות, אך גם אפשרה שיתוף פעולה מתוך כורח המציאות, שיצרה חיכוך חיובי והסכמה לשינויים מבוקרים.

כך למשל, הוראת העברית. רבים מהרבנים שימשו ב״אליאנס״ כמורים לעברית עקב המחסור במורים לשפה זו. למרות הדרישות החוזרות ונשנות שהופנו למורים על ידי מנהלי בתי הספר (מעסיקיהם) שישנו את שיטת לימוד העברית לשיטה מודרנית יותר הם דבקו בשיטתם: הוראה באמצעות שינון פסוקים מכתבי הקודש. אך היו גם רבנים ששינו את שיטות ההוראה, ואחרים שהוחלפו בגלל אי רצונם להשתנות. מאבק זה מאופיין על פני רצף השנים בחיפוש ובמציאת דרכי פשרה.

רוח אחרת החלה נושבת מהדוחות ששלח לפאריז מנהל בית הספר ״אליאנס״ במקנאס, מר מויאל, כשהחל לדווח על מעשיו של הרב הלפרין. הוא מדבר על כך שנושבת רוח זרה להלך הרוחות הכללי שהורגש במפגש בין פעולות ״אליאנס״ ליהודי מרוקו ורבניה.

הדו״ח הראשון בו מוזכר הרב הלפרין נשלח ב־13 בינואר 1914. בסעיף הראשון הדן במספר התלמידים ובגיוס תלמידים חדשים לבית הספר, כותב המנהל: מספר התלמידים פחת, לא שמספר הנושרים לא נורמלי, אלא שהוא לא אוזן בצורה מספקת ע״י גיוס תלמידים חדשים. הסיבה היא התחרות שעושה לנו איזה ״תלמוד תורה״ שהוקם בחופשה האחרונה תחת השם ״גן הילדים״. זה מין ״יגדיל תורה״ כבטטואן. היזם הוא איזה שהוא ״רבי זאב״, רב פולני אשר באמצעות תככים התסיס והגדיל את הפנאטיזם. היה לו יחסית קל בגלל הענות האוכלוסייה שבקרבה הוא עבד.

בהמשך מדווח מר מויאל על כך שהוקמו כבר מספר תלמודי תורה חדשים, ושהתחרות הזאת משפיעה על יכולת גיוס התלמידים החדשים ל״אליאנס״. הוא כותב על כוונתו ״לחסל״ את המתחרה הנורא שזה עתה נולד ואין לו ספק שיצליח בכך. לעומת זאת, באותו מכתב בסעיף ״רבנים״, מספר מר מויאל על מערכת היחסים התקינה שלו עם הרבנים המקומיים. הלשון ורוח הדברים כאן הרבה יותר מתונות. הוא מספר על שיתוף פעולה, ומציין כי הרבנים משתדלים לרצות אותו אך אינם מיישמים, או מיישמים בצורה לא טובה, את הרפורמות הפדגוגיות שהוא מנסה להנהיג: …אני עוצם את עיני ומאפשר לשגרה לזרום, וביקורתי אינה נוגעת לרב משה טולידנו שהוא אינטליגנטי והצליח ליישם באופן חלקי את השיטות החדשות, זאת אומרת במידה שקולה, על מנת לא לסכן ולזעזע יותר מדי את עמדת ההורים שרגילים לשיטות הישנות ושמאמינים ששיטות אלו הן טובות לעד…

בהמשך הוא מספר על שיתוף פעולה שמתקיים בימי ראשון בלימוד פרשת השבוע. רוח זו שורה גם בדו״ח מה־26 לינואר 1914. שם מספר מר מויאל כי למרות הגיבוי שהוא מקבל מקפיטן נאנסי, המפקח הכללי הצרפתי על החינוך במקנאס, אין הוא רוצה לכפות את עצמו בכוח על האוכלוסייה הדתית מאוד כדי לא ליצור קרע ביניהם. בכל הנוגע למרקם הקהילתי המקורי ולרבנים מנהיגי הקהילה, הוא מחפש דרך של יושרה, נועם ושיתוף פעולה, על ידי הקמת ועדה שתקבע קריטריונים לעבודה משותפת. אין לימודים בשבת ולא ביום שישי אחר הצהריים. בית הספר נסגר בשעה 16.30 על מנת לאפשר לרבנים להעסיק את הילדים עד צאת החמה. הרבנים אספו את התלמידים הטובים, הביאו אותם לשיעורים ב״אליאנס״ ובאו לקחתם בערב.

בסוף מכתבו מגלה מר מויאל גישה פאסימית ופטאליסטית לגבי אפשרות הפיכת כל בתי המדרש לבתי ספר רגילים. זאת בגלל מצבם של ה״חדרים״ ובגלל טבעה של פעולת החינוך שהיא ארוכת טווח ואיטית. האווירה המשתקפת ממכתבו זה היא מעין ״מודוס ויוונדי״ – אין קרע ומלחמה בינו לבין הרבנים, הם מניחים לו לפעול ומשתפים איתו פעולה מתוך התנגדות שמרנית. הצלחותיו בשדה החינוך קיימות אך מוגבלות, והוא יודע ומשלים עם העובדה שכך יהיו פני הדברים. אווירה זו משתנה לחלוטין בדו׳׳ח שנשלח לפאריז מספר חודשים מאוחר יותר, ב־24 לנובמבר 1914. מר מויאל מדווח שקיבל צו גיוס בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך הצליח לקבל דחייה. הוא פתח את בית הספר, אך נוכחות התלמידים מועטה בגלל המצב הכללי, כשלושה חודשים לא התקיימו לימודים סדירים. כאן הוא מוסיף את המשפטים הבאים: בנוסף התעמולה הדתית שנעשית בעיר הזאת, הכי מפגרת וקנאית בכל צפון אפריקה, ע״י איזה שהוא רב הלפרין וולף(רבי זאב) פולני ציוני, יצרה גל קנאות חדש שהולך ומתעצם ואינו לטובתנו. החברה שהוקמה ביוזמתו ארגנה בתי מדרש השומרים את הילדים עד שקיעת החמה ומקבלת את הילדים בכל הימים גם בשבת ובימי החגים. נותנים שם חינוך יהודי כביכול לפי שיטות חדשות אשר הלהיבו את האוכלוסייה שבורותה מכשירה אותה ליפול קורבן לכל תעלול…

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

בניגוד למכתב הראשון מה־26 בינואר 1914 בו הוא מתחייב ״לחסל״ את התופעה, כותב הפעם מר מויאל שאין טעם להיכנס למלחמה פרונטלית עם הרב זאב, כיוון שהוא הצליח לגרוף לצידו את הרבנים, וכתוצאה מכך עלול להיפגע שיתוף הפעולה בינם לבין הקהילה. מויאל מדווח שהוא מנסה למשוך לצידו מחדש את הרבנים המקומיים. הוא מספר על פגישה משותפת עם הרבנים, בה הביע עמדה שאינה מתנגדת ללימודים בבתי המדרש, אך ביקש לשחרר את התלמידים הטובים גם ללימודי חול בשעות מסוימות, שלאחריהן יחזרו לרבנים ולבתי המדרש. הוא מציע שורת צעדים בוני אמון כגון, ועדה משותפת, סיוע פדגוגי שישפר את שיטות הלימוד של הרבנים, בתי המדרש ישמרו על עצמאותם אך יהיו נספחים לבתי הספר של ״אליאנס״ ויהנו מהיתרונות החומריים שבקרבה זו ועוד. על פי דיווחו, התוכנית מצאה חן בעיני הרבנים. אולם הוא ממשיך וכותב את הדברים הבאים: ״אך רק רבי זאב שפניו הביעו את תוכנם התנגד וצעק היזהרו ממנו כי הוא רוצה להיכנס בתוכנו על מנת לחנוק אותנו.״״

התוכניות ושיתוף הפעולה טורפדו אפוא בגלל עמדתו של הרב הלפרין. כתוצאה מכך חל גם שינוי בגישתו של מנהל בית הספר. אם מתוך המכתב הקודם אנו למדים שלא היתה לו כוונה לכפות עצמו על האוכלוסייה הדתית כדי לא ליצור קרע, הרי שעתה משתנה המגמה בגלל פעילותו הענפה והאגרסיבית של הרב הלפרין שיצרה תחרות ומאבק חזיתי ב״אליאנס״. הוא כותב להנהלה המרכזית בפאריז על כך שרתם לתוכניותיו את המפקח על החינוך הכללי, הקפטן נאנסי הצרפתי, והלה תמך בהן ומסר ל״אליאנס״ את המונופול על החינוך במלאח. קפטן נאנסי קבע דרך פעולה שאינה משאירה בחירה להורים: כל תלמיד שלא יבוא ללמוד בבית הספר של ״אליאנס״ לא יוכל ללמוד בבתי המדרש. לדבריו, במקום לנהוג בדרכי נועם ושיתוף פעולה נאלץ מר מויאל להשיב מלחמה שערה ולנקוט באמצעי כפייה תוך הסתייעות בשלטונות המדינה.

הרב זאב הלפרין לא פסק מפעילותו וסירב לקבל את מרות השלטון. המאבק על החינוך גרם להסלמה והחרפה ביחסים בין הזרמים, שהגיעו לשיאים חדשים. על כך כותב מר מויאל בדו״ח השנתי לשנת הלימודים 1916-1915:

שנת הלימודים שנגמרה היתה קשה ביותר לסגל בכלל ולמנהל בפרט. המאבק נגד הרעיונות המפגרים של אנשי מקנאס לא פסק. אנשי מקנאס במקום להתקדם עוד נסוגו לאחור תחת לחץ ודחף של פנאטיזם שנוצר עוד לפני המלחמה ע״י איזה שהוא ״רב זאב״ יהודי פולני. האיש הזה שנעלם עם פרוץ המלחמה(ברח ללאראש) זרע כבר פורענות בקבוצה הכי מתאימה בכל מרוקו. לא ישבתי בחיבוק ידיים, הוא מצא במנהליכם יריב קשה, נאבקתי בו בקרב בני עמנו, אך גם הלשנתי עליו בפני השלטונות. הוא הסתלק ממש לפני שעמדו לגרשו, אולם הרע כבר נעשה. ביה״ס התרוקן לטובת המדרשים שאורגנו מחדש ע״י הרב זאב בסיוע חב׳ שהקים שנקראת ״מחזיקי הדת

כאמור, פעילותו של הרב זאב הלפרין צברה תאוצה גם בהעדרו (לאחר שברח לטנג׳יר בעקבות הלשנה), באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״ ,אותה הקים במקנאס. ההתנגדות לחינוך ולהשכלה של ״אליאנס״השפיעה על ההורים שסירבו עתה לשתף פעולה עם בית הספר של ״אליאנס״ והתנגדו ללימודי החול.

לדעת מר מויאל, עמדתם הקיצונית של ההורים נבעה מחששם מפני הליברליזציה, שמא תפגע בנוער ובאווירה הדתית כפי שקרה בקהילה היהודית השכנה בעיר פאז, שבה התחולל השינוי בקצב מהיר. התגובה השמרנית בקהילת מקנאס היתה הקיצונית ביותר מבין קהילותיה השונות של מרוקו. תוך מספר שנים חלה תזוזה של ממש בדעת הקהל. גם אם חלק מהרבנים נטו להמשיך בשיתוף פעולה עם ״אליאנס״, התארגן מולם ציבור גדול שהתנגד לכך. הורים שביקשו לשלוח את ילדיהם ללימודי חול מצאו עצמם בקונפליקט עם ״מחזיקי הדת״. הקונפליקט התפתח גם בין רבנים מקומיים שדגלו בשיתוף פעולה לבין ״מחזיקי הדת״ שיצגו קו קיצוני ובלתי מתפשר. גל של קנאות דתית שטף את העיר. כדוגמה לכך מביא מר מויאל את אורח החיים הדתי שהתפתח לאחרונה במלאח של העיר, כאשר יהודים התארגנו בקבוצות ושקדו ביחד לילות שלמים בלימודי התלמוד והקבלה. מר מויאל מייחס את השינוי לפעילותו של הרב זאב הלפרין ולשיטותיו החדשות ה״מדעיות״ כביכול שהביא עמו מ״החדר הפולני״, שסחפו בהתלהבות ציבור רחב. לדעתו פעילות זו הצליחה כנראה משום שאומצה על ידי חלק מהרבנים המקומיים.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הרב זאב הלפרין הביא איתו ללאראש את שיטותיו החינוכיות ואת רוח הלחימה, והחל לפעול שם כפי שפעל במקנאס. תחילה איתר קבוצה דתית שמרנית, ובאמצעותה ארגן מוסד חינוכי בשם ״הר סיני״ שתאם את הדגם של ״אם הבנים״ שהקים במקנאס ובצפרו. הוא פתח בפעילות ציבורית באמצעות תקיפה וניגוח בית הספר ״אליאנס״ ומנהלו מר חכים. פעולתו בוצעה באמצעות תעמולה, הוצאת דיבה וכתבות בעיתונות היהודית והעיתונות הכללית המקומית. ב־20 בנובמבר 1915 פורסם בטנג׳יר מכתב, שהודפס בעיתון היהודי בשפה הספרדית, El Eco israelita. המכתב מכיל השמצות על מר חכים, מנהל בית הספר ״אליאנס״, המואשם באי סדרים כספיים, בניהול כושל של בית הספר ובחוסר התאמה של המורים ושל תוכנית הלימודים לקהילה היהודית. על המכתב חתומה ועדה של שישה חברים שבראשה מתנוסס שמו של הרב זאב הלפרין. המערכה שהתנהלה נגד ״אליאנס״ בעיתונות היהודית והכללית הובלה בידי בנו של ראש הקהילה אברהם מור־יוסף. הדי הסכסוך בענייני בית הספר ״אליאנס״ ומכתבי התגובה גלשו גם לעיתון המקומי הכללי בטנג׳יר.£a Correspondent De l'Africa הוועדה שבראשה עמד הרב הלפרין תבעה לפטר את מנהל בית הספר וצוות המורים ולסגור את בית הספר של ״אליאנס״. היו הורים שהוציאו את ילדיהם מבית הספר בטענה שהלימודים ״חופשיים״ מדי ובית הספר אינו מתאים לתרבותה של הקהילה, ואף פוגע בחייה הדתיים. מנהל בית הספר, מר חכים, מעיד שבתחילה חשב לתומו כי מדובר במתקפה שמקורה ברצונו האישי של אברהם מור־יוסף לתפוס עמדת מנהיגות במאבק הפנים קהילתי. אולם במשך הזמן התבהרה לו התמונה המלאה. במכתב להנהלת ״אליאנס״ בפאריז הוא כותב שמר מור־יוסף, בנו של נשיא הקהילה, נתון להשפעתו של הרב זאב וולף הלפרין, ששם לו למטרה ליצור בלאראש מרכז יהודי תרבותי בעל אופי פוריטני וקנאי. בית הספר ״אליאנס״ מהווה מכשול לתוכנית זו ועל כן הוא מתקיף אותו בקהילה ובעיתונות המקומית.

לאחר ועידת סן־רמו, באפריל 1920, שבה הוחלט על מסירת המנדט בארץ־ישראל לבריטניה, הוקמה בעיר לאראש אגודה ציונית בשם ״בוני ירושלים״. הרב הלפרין הצטרף אליה עם תחילת פעולתה, אולם עד מהרה נקלע לסכסוך עם מנהיגי האגודה. הוא פנה להסתדרות הציונית בלונדון, ללא ידיעת המנהיגות המקומית, וביקש שיכירו באגודה ציונית נוספת אותה הוא מקים, ושמה ״בוני ירושלים ומחזיקי הדת״. הוא ביקש מההסתדרות הציונית בלונדון שייאפשרו לו לעסוק בתעמולה ציונית בצפון אפריקה על פי דרכו, וכמו כן ביקש שתינתן לו הרשאה לעסוק במגבית ולאסוף שקלים. ההסתדרות הציונית בלונדון הפנתה אותו לאגודה המקומית הקיימת והורתה לו לשתף איתה פעולה. אולם בהיוודע לה מה היו מהלכיו, התנערה ממנו תוך השמעת ביקורת עליו בפני ההנהלה הציונית בלונדון.

הרב הלפרין עזב את מרוקו כנראה בשנת 1922, הוא שב לירושלים כנראה בשנת 1924. לאחר פרישתו המשיכו נאמניו, באמצעות חברת

״מחזיקי הדת״, את הפעילות הציבורית והחינוכית בעיקר ברשת תלמודי התורה וישיבות ״אם הבנים״.

בשנות השלושים עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, ולאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, נכנסו הקהילות במרוקו לתהליך של דעיכה, שנבע מחולשה כללית של כל המערכות. את העולם כולו ובכלל זה את מרוקו והקהילה היהודית בתוכה פקד מצב כלכלי קשה. רשת ״אם הבנים״ החזיקה מעמד בקושי עד שאוחדה עם ״אוצר התורה״ שהוקמה במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ החלה שוב תקופת פריחה לחינוך הדתי והמסורתי, ואיתה התעוררה לתחייה גם ההשפעה הליטאית על עולם התורה במרוקו. לאחר השואה היתה פעילותם של הליטאים עוד יותר אינטנסיבית והם השתלטו לחלוטין על הפלג השמרני של יהודי מרוקו ושעבדו אותו בהתאם לסגנונם ומטרותיהם.

ח. סיכום

כניסת הצרפתים למרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט האיצו את תהליכי המודרניזציה בארץ זו, ויהודי מרוקו היו בין הראשונים שאימצו אותה. המודרניזציה הביאה איתה שינוי מהיר וסוחף באורחות החיים, וההנהגות המסורתיות המקומיות התקשו להאבק בהשפעותיהן – התפוררות הסדר המשפחתי והקהילתי הקיים ותהליך של התרחקות מחיי הדת. על פי עדותו של הרב משאש הברירה היתה הליכה בדרכו של הרב הלפרין או כליה רוחנית של עולם לומדי התורה. המנהיגות המרוקאית המקומית לא התאפיינה ברוח לחימה, ובמידה רבה השלימה עם הגורל תוך ציפייה למעשי נסים. הרב הלפרין הופיע במרוקו בדמות של ״מושיע ומציל״, וככזה נצרב בזיכרונם של רבני הקהילות ופעילי הציבור. פעילותו של הרב לוותה בתחושה שאין זמן והשעה דוחקת, סגנון שהתאים לסגנונו של הזרם החרדי האולטרה אורתודוקסי שהתפתח באירופה המזרחית במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. המוטיב המרכזי שבלט בשליחותו של הרב הלפרין היה ״ההצלה״.

באופן מעשי ההצלה באה לידי ביטוי ברפורמה בחינוך היהודי שעוצב מחדש על פי מתכונת ליטאית: בפעילות ציבורית ענפה ורדיקלית שיצאה בהסתה נגד ההשכלה: ובאופן ממוקד נגד ״אליאנס״ באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״.

בצד ה״הצלה״ התפתחה גם תחושת אפוטרופסות על גורלם של היהודים המרוקאים, שלפי תפיסתו של הרב הלפרין אינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. מוטיב זה מלווה את יחסה של הקהילה הליטאית לעולם התורה הספרדי/מזרחי, לאורך כל המאה ה־20. המוטיב שזור בפעולותיהם של הרבנים הליטאים במרוקו לפני ואחרי השואה, ונמשך גם במהלך השנים בהן התפתח עולם התורה הספרדי/ מזרחי בתוך עולם התורה הליטאי(ולאחר מכן לצידו) במדינת ישראל ובצרפת.

הליטאים הציבו את עצמם בעמדת מנהיגות של עולם התורה, ומכאן יומרתם להנהיג את הציבור היהודי ובתוכו את הציבור הספרדי/מזרחי תוך הפגנת פטרונות כלפיו. גישה ליטאית זו עומדת ברקע ההיסטורי שעיצב את עולם התורה הספרדי/מזרחי בימינו ואף דחפה להקמת ש״ס.

למרות שש״ס מסמלת בין היתר את ההתנערות, אם כי חלקית, מפטרונות זו, חלק נכבד מרבני הקהילה המרוקאית עדיין שבוי בדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״ הליטאים.

מחוללו הראשון של מהלך היסטורי זה במרוקו היה כאמור הרב זאב הלפרין. האתוס שנצרב בזיכרון הרבנים שחיו באותם הימים, הרב יוסף משאש והרב דוד עובדיה, הוא, שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את יהודי מרוקו מהשפעת ״אליאנס״ ומכליה רוחנית. תופעה דומה התרחשה לאחר השואה בפעולתם של רבנים ליטאים אחרים, שמצאו במרוקו מרחב להשפעה כפי שיסופר בפרק הבא. מורשת זו הונחלה לדורות הבאים ומהווה מרכיב מרכזי בהתגבשות ה״חרדיות הספרדית/ מזרחית ליטאית״ כפי שהיא קיימת במתכונתה הנוכחית.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

פרק שני

קליטת בני תורה ממרוקו בישיבות ליטאיות לאחר השואה

א. ״אוצר התורה״ במרוקו

בשנת 1947 החל לפעול במרוקו ״אוצר התורה״ – ארגון יהודי ספרדי שמרכזו בניו־יורק, אשר דגל ב״תורה עם דרך ארץ״ ושאף ללמד יהדות והשכלה כללית. הוגה הרעיון היה יוסף שמאע, יהודי ממוצא סורי שחי בירושלים. שמאע, שהגה בהקמת הארגון מאז 1942, גייס לרעיון זה יהודי נוסף ממוצא סורי, מר יצחק שלום, איש עסקים ונדבן ידוע שחי בניו־יורק. שלום הוא שהקים למעשה את הארגון ותרם לו את המימון הראשוני. להקמת ״אוצר התורה״ קדמה פעילות ציבורית במסגרת הוועדה להצלת ״המיליון האבוד״. ועדה זו הוקמה בניו־יורק בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יצחק שלום ויהודים נוספים ממוצא מזרחי, שחששו מהתפוררות האומה היהודית בארצות המזרח. ״אוצר התורה״ הוקם כדי לתת פתרון חינוכי להמשך הקיום היהודי במזרח, על ידי יזמים יוצאי ארצות המזרח, שסברו כי אין מי שיעזור ליהדות הזו. יהודי אירופה היו רחוקים מהם, ולאחר השואה נרתמו ארגונים רבים לפעולות ההצלה באירופה. אנשי ״אוצר התורה״ אמנם התרכזו בנושאים הקשורים לחינוך הדתי, אך ראו את פעולותיהם בהקשר רחב יותר, ככוח עזר יחיד הפועל למען שיפור מצבם הסוציאלי של היהודים והעלאת רמתם הכללית. מלבד יצחק שלום ושאר התורמים נרתם למשימה גם ארגון הג׳ויינט וביצע פעילות רחבת היקף יחד עם ״אוצר התורה״ בהתאם למטרות שהוגדרו. תחילה נוהל הארגון מארץ־ישראל על ידי יוסף שמאע, ומבין ארצות צפון אפריקה נבחרה מרוקו לארץ שבה תתחיל העבודה.

תחילה יצא למרוקו בשם ״אוצר התורה״ הרב אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת ״מיר״ בניו־יורק, ממקימי ״ועד ההצלה״ היהודי שהוקם לאחר השואה, ולימים נשיא ״אגודת ישראל״ הבינלאומית. אליו הצטרף הרב רפאל עבו, מחניכי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים (ראו נספח א). ביקורם של הרב קלמנוביץ והרב עבו במרוקו הביא להתעוררות בקרב היהודים שחיו בה. רבים התלהבו מרעיון ״החזרת עטרה ליושנה״ והיו מוכנים לתרום מכספם ומזמנם לקידום רעיון זה, שכן יהדות מרוקו נשארה דתית ביסודה למרות פעילות ״אליאנס״ והשפעות המודרניזציה. כמחצית מהילדים בגיל חינוך נמצאו במסגרות של מוסדות ״אליאנס״, ובמוסדות החינוך הממשלתיים. חלק קטן מן המחצית השנייה – ביקר בבתי חינוך מסורתיים מסודרים כמוסדות ״אם הבנים״, ואילו הרוב קיבל את חינוכו ב״חדרים״ פרטיים בצפיפות ובעוני, ורבים שוטטו ברחובות ללא כל מסגרת חינוכית.

ברוב הקהילות נוסדו ועדים של ״אוצר התורה״ והג׳ויינט החל לפרוש את מוסדותיו בכל רחבי מרוקו. נפתחו בתי ספר יסודיים בערים הגדולות – קזבלנקה, טנג׳יר, פאז, מקנאס, מארקש, מוגדור ורבאט. כמו כן נשלחו מורים לקהילות המרוחקות שבדרום מרוקו והוטל עליהם לשמש גם כחזנים ושוחטים. ״אוצר התורה״ פרש חסותו על מוסדות ״אם הבנים״ הוותיקים, ואלה אוחדו עם מוסדות ״אוצר התורה״ שהיה מעתה אחראי על מימונם השוטף של כל המוסדות. תוכנית הלימודים של ״אוצר התורה״ כללה עתה גם מקצועות מודרניים כגון: עברית מודרנית, צרפתית ותנ״ך, בהוראה של מורי ״אליאנס״.

בשנת 1950, שלוש שנים לאחר תחילת פעולתה, למדו בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־4,000 תלמידים בני שש עד שמונה־עשרה (סמוך לשנה זו החלה גם רשת חב״ד מחצר הרבי מלובנניץ׳ לפרוש את רשת פעולתה במרוקו). בשנת 1960 כבר היו רשומים בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־6,560 תלמידים ותלמידות, שלמדו ב־32 בתי ספר ב־16 ערים וכפרים. באותה שנה למדו ב״אליאנס״ 33,000 תלמידים ב־ 83 בתי ספר ברחבי מרוקו.

הערת המחבר :     בשנת 1954 למדו ברשת חב״ד כ־3,200 ילדים ובני נוער במסגרות השונות בערים ובפנים הארץ. הרשת מומנה על ידי ארגון הג׳ויינט. ראו ירון צור (2001). עמי 207-206.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

שס דליטא

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

היחסים בין ״אליאנס״ ל״אוצר התורה״ לוו במתחים ויריבויות שנבעו מהכורח לשתף פעולה במקצועות לימוד מסוימים, משותפות בתקציבים שניתנו לשני הארגונים על ידי הג׳ויינט, ומהתחרות על פלח השוק החינוכי. אולם עיקר המתח נבע מהשקפת העולם השונה שגרמה אף לעוינות ביניהם. העמדות שנקטו חלק מרבני מרוקו ואנשי ״אוצר התורה״ נגד מה שייצגה ״אליאנס״ הושפעו והוקצנו עוד יותר על ידי הרבנים האשכנזים.

הקמת ״אוצר התורה״ ופעילותה הענפה בתחום החינוך היהודי במרוקו בשנות החמישים והשישים, רשומות בספרי ההיסטוריה שנכתבו על הקהילות השונות ועל החינוך היהודי בהן. אולם עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ והפעלתה, התנהל על ידי הרבנים הליטאים, לצד תהליך גלוי, גם תהליך סמוי שיעדיו המרכזיים היו אחרים מאשר רעיונותיהם המקוריים של יוסף שמאע ויצחק שלום, מקימי ״אוצר התורה״.

הרב קלמנוביץ ושלוחו הרב עבו, והרבנים הליטאים ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר (ראו נספח א) פעלו במרוקו במקביל להקמת רשת החינוך ״אוצר התורה״. בתוך כך איתרו את התלמידים המוכשרים והוציאו אלפים מביניהם ללימודים בישיבות הליטאיות ובעיקר באירופה. הישיבות שהחלו להשתקם מחדש לאחר השואה היו זקוקות לתלמידים. מרוקו שימשה עבור דור המשקמים מעין מאגר אנושי שבו ניתן למצוא אלפי ילדים דתיים מוכשרים, שבאמצעותם הוחיה מחדש ״עולם התורה״.

כוונת הרבנים היתה להכשיר את התלמידים בישיבות ולהשאירם בתוך ״עולם התורה״ הליטאי על מנת שייצאו מהם ״גדולים בתורה״. רק מיעוטם (הפחות מוכשרים) נועדו לשוב למרוקו ולשמש כמורים ברשת ״אוצר התורה״. רבנים אלו לא חשבו על חיזוק החינוך היהודי במרוקו, או על החסר במורים. מעורבותם השפיעה על יחס השמרנים במרוקו כלפי החינוך הכללי והמודרני. להעברת טובי התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות יש השלכות היסטוריות מרחיקות לכת בעיצוב החרדיות הספרדית/מזרחית, כפי שהיא נראית כיום במדינת ישראל, בצרפת ובפזורות יוצאי מרוקו בארצות אחרות במערב.

ב. הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

… והייתי כקול קורא במדבר ונשארתי לבדי על כל החזית. ועמלתי כמה שנים להחזיקם, וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כתלי הישיבות באירופא וגם באר״י, בפריז (בפבליענס), בלונדון, בגייטסהעד, בעקס לעבען, רובם ככולם אך ורק תלמידנו. וכן גם בא״י וכן גם באמעריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מאראק והם המה תלמידנו. וכבר יש מהן קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מאראק – דוקטורים פרופסורים אינג׳ינערים המקדשים שם שמים.

כך תיאר הרב קלמנוביץ׳ ממקימי רשת ״אוצר התורה״ במרוקו את הפזורה הבינלאומית של תלמידי מרוקו בישיבות הליטאיות.

העברת תלמידים ממרוקו לישיבות באירופה ובארצות־הברית החלה כנראה באופן משמעותי בשנת 1947, כשנה לאחר שהרב קלמנוביץ והרב עבו הגיעו למרוקו. קצב העברת הילדים גבר לאחר כינון עצמאותה של מרוקו והיציאה של היהודים ממנה החל משנת 1956. התמונה המצטיירת מאותה תקופה היא, שמשנת 1947 ועד סוף שנות החמישים קלטו ישיבות ליטאיות באירופה, בארצות־הברית ובישראל, אלפי בני תורה ממרוקו. הישיבות המרכזיות הן: באנגליה – ישיבת ״תורת אמת״ של הרב משה שניידר וזיידל סמיאטיצקי הממוקמת בלונדון, ישיבה בגייטסהד (gateshead) ובסנדרלנד (sunderland); בארצות־הברית – ישיבת ״מיד״ וישיבת ״מגן דוד״ שהוקמו בניו יורק: בצרפת – ישיבות ״חכמי צרפת״ באקס לה בן(aix les bains), וישיבת ״שארית בית יוסף״ בפובליענס (fublaines); במרוקו – ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר; ובמדינת ישראל – ישיבות ״פוניביץ״ ו״סלובודקה״ בבני ברק, וישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים.  בדרך כלל נשלחו תלמידים מצטיינים בגילאי שבע־עשרה עד עשרים שעשויים להיות בעתיד גדולים בתורה: בעניין התלמידים אשר אנחנו שולחים זה היה לפי התוכנית הראשונה אשר דברנו עליה שבראותנו פה בחורי חמד בעלי כשרון שלמדו ויכל להיות מהם גדולי תורה וכעת רצו לעזוב מסבה שאין להם אפשרות להמשיך בלמוד ואין מורים… ובזה בחרנו תלמידים אחרי בחינה שידעו גמרא ותוספות לבדם בלי עזרת מורה ואחרי שאלות וחקירות עליו .

הוצאת תלמידים ממרוקו לישיבות לעומת הצורך בחיזוק החינוך המקומי

שס דליטא

הדרישה של הישיבות לקבל עוד ועוד תלמידים גרמה לכך שהרב עבו שלח תלמידים צעירים יותר משתכנן מלכתחילה: ״לא שלחתי צעירים בני חמשה עשרה גם שיש בהם בעלי כשרון גדול מסיבה זו שלא יסבול כבדו מהם אם יתחרטו כשיגיעו לאמריקא ויתגעגעו להוריהם כי לא מורגלים…״
מעדות אישית שלי-אל יפילו- לא נכון הדבר…את אבא שלי ז"ל ניסו לשכנע אותו לשלוח אותי, והייתי בקושי בן 13-14 שנה……

שנה לאחר מכן, ב־1950, כנראה בשל לחצם של הרבנים הליטאים ובגלל המחסור בתלמידים בוגרים ובקיאים, ביקש הרב עבו רשות לשלוח גם תלמידים מוכשרים בני 15 ו־.16

מדיניות הג׳ויינט היתה להשקיע משאבים בהקמת תשתית מקומית של מנהיגות קהילתית וחינוכית. מדיניות זו נתקלה בקשיים בשנים 1956-1954 כשהחלה היציאה ההמונית של יהודים ממרוקו, שערערה את היציבות הדרושה לבניית תשתיות קהילתיות ארוכות טווח. הנהלת הג׳ויינט התנגשה גם עם ההנהלה הרוחנית המרכזית (הרב קלמנוביץ) של ״אוצר התורה״ בניו־יורק. העברת תלמידים מוכשרים לישיבות גדולות מחוץ למרוקו, ללא כל כוונה להחזירם לארצם, היתה מנוגדת לתוכניות החינוכיות של הג׳ויינט – העמדת צוות מורים שעליו תיבנה התשתית החינוכית."

סטנלי אברמוביץ, שהיה הממונה מטעם הג׳ויינט על החינוך במרוקו בשנות החמישים והשישים, טוען שקשה להכשיר סגל מקומי ברמה טובה, כאשר הנער מתחיל את הכשרתו בגיל 13 או 14 במוסד מקומי שרמתו נמוכה, ולאחר 4-3 שנות לימוד הוא מחפש מקום בישיבות גבוהות מחוץ למרוקו. לדעתו, מעטים הם התלמידים שלמדו בישיבות מחוץ למרוקו וחזרו לשרת את מערכת החינוך המקומית. אמנם היו תלמידים שנשלחו בסיוע הג׳ויינט לישיבות בישראל וחזרו עם מיומנות טובה יותר להוראה, אך המוטיבציה של אותו תלמיד־מורה להישאר במרוקו ירדה לאחר שטעם את טעם החיים מחוצה לה. היוצאים מן הכלל הם אותם תלמידים שנסעו ללמוד בגייטסהד. תלמידים אלו, לאחר שחזרו, נשארו במרוקו שנים רבות יותר תוך גילויי רוח מסירות והקרבה למשימה, והונעו על ידי רוח דתית עמוקה.

אברמוביץ טוען שהרב קלמנוביץ הוא זה ש״העביר״ את התלמידים מהישיבה בטנגייר שבמרוקו על ידי הבטחות שונות. הוא גם מזכיר את ישיבת פובליענס של גרשון ליבמאן בצרפת, ואת הישיבות באנגליה שנוהגות כך:

אנו שרויים במעגל קסמים שבו מוסדות המסובסדים על ידנו לא יכולים להעלות את רמתם מכיוון שאין להם סגל מתאים. לאחר שנים רבות של עבודה יש לנו סטודנטים מתאימים בישיבת טנג׳יר שצריך להמשיך להכשיר והרב קלמנוביץ מושך אותם בהבטחות כפי שעושות גם פובלענס והישיבות האנגליות.

ממכתבי הרב קלמנוביץ אנו למדים על גישתו ושיטתו. הוא כותב לרב עבו ודורש: ״״.ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא הפשוטים…״.

אותה שיטה היתה נהוגה גם אצל הרבנים האחרים. הרב וינגערטן, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שליד לונדון, הודיע לרב עבו על נכונותו לקלוט כארבעים תלמידים, ושלח נציג שיבחר אותם במרוקו. גם הוא ביקש תלמידים ״מהוגנים״ ו״יותר טובים״.

גם הרב ליבמאן ביקש שיעבירו אליו רק תלמידים בעלי יכולת גבוהה, ובמכתביו הוא לא חסך מהם שבחים: ובעקר באחרונה התעלו כל כך עד שאני בעצמי מתפעל מהם ב״ה. למודם המוסרי הוגבה לאין שיעור, ועוד יותר עבודתם המוסרית ותפלתם הרגשית וכר, ובכלל השקפתם המקיפה בתורה והעולם מפליאה מאד.

הרב וולטנר סיפר שבנסיעתו הראשונה למרוקו בשנת 1950 בחר ארבעים תלמידים מרחבי מרוקו לישיבתו בסנדרלנד שבאנגליה, ומרבית התלמידים האלו נשארו באנגליה ולא חזרו למרוקו.

נשאלת אפוא השאלה, האם מייסדי ״אוצר התורה״ וההנהלה הראשית בניו־יורק היו מודעים לכך, שעל ידי הוצאת התלמידים מישיבותיהם הם כורתים את הענף עליו הם יושבים. בפועל מנעה הוצאת התלמידים את פיתוחו של החינוך המסורתי המקומי שלמטרתו הוקמה רשת ״אוצר התורה״. האם נעשה תיאום כוונות בין הרבנים שתפקדו בהנהגה הרוחנית, לבין ההנהלה הארגונית של ״אוצר התורה״ ?

המטרה הרשמית המוצהרת בהעברת תלמידים ללימודי חוץ בישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל היתה ליצור צוות מורים שינהלו ויפעילו בעתיד את תוכנית הלימודים ומערכת החינוך במוסדות ״אוצר התורה״. מוסדות אלה שגדלו והתרחבו מאוד, סבלו באופן כרוני ממחסור במורים מיומנים. אולם אין ספק שלמגייסי התלמידים לישיבות מחוץ למרוקו היו גם כוונות אחרות. הרב קלמנוביץ הגדיר את המשימה כ״הצלה לתורה״. הרב ליבמאן הגדיר זאת כהצלת התלמידים מנזקי המודרניזציה: ״מעניין לי על מי נטשת הצאן במבוכה כזו? כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״. ״החיות הטורפות״ במשפט זה ובהגותו של הרב ליבמאן ועמיתיו הם: ״אליאנס״, תנועות השמאל, הקיבוצים, עליית הנוער והחיים המודרניים. הרב ליבמאן מתאר את השפעת הגורמים הללו במונחים של ״כליון רוחני״, ״שמד״, ״אובדן״, ״הסתה״ ו״הדחה״.

האם ״ההצלה״, כפי שהתכוונו אליה הרבנים, היתה רק במובן של הצלת התלמידים מציפורני ״החיות הטורפות״, או שנחשפת כאן פעולה להצלת ״עולם התורה״ שחרב, שהדרך היחידה להצילו היא באמצעות הבאת אלפי ילדים ונערים בני תורה שימלאו את ישיבות אירופה מחדש.

מספר רבנים חשובים השקיעו את עצמם במשימה זו והם שחוללו את השינוי. היו אלה הרב קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בארצות־הברית ומראשי ״ועד ההצלה״; הרב גרשון ליבמאן, ראש ישיבת ״אור יוסף״ ומוסדותיה בצרפת! הרב יצחק חייקין, ראש ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן: הרב זושיה וולטנר, ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר ומנכ״ל ״אוצר התורה״ במרוקו: הרב משה שניידר, ראש ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון ולצידו הרב סמיאטיצקי, והרב רפאל עבו מארץ־ישראל, שליחם של הליטאים במרוקו וממקימי רשת ״אוצר התורה״ בה.

בפרספקטיבה היסטורית, מנקודת מבטם של החרדים, ניתן להגדיר את הוצאת אלפי התלמידים ממרוקו והעברתם לישיבות הליטאיות כמעשה של ״הצלה כפולה״. מחד גיסא ״הצלת״ התלמידים מציפורני המודרניזציה על ידי קליטתם בעולם התורה, ומאידך גיסא ״הצלת״ עולם התורה שהתמלא באלפי בני תורה ממרוקו. תלמידים אלו, שחלקם משמש כיום כרבנים מרכזיים ומהווה את עמוד השדרה של ״עולם התורה״ הספרדי/מזרחי, חוו את תהליכי החיברות שלהם בעולם הישיבות הליטאי, והשקפת עולמם עוצבה בדרך שונה ומנותקת ממורשת מרוקו ומבית הוריהם.

ג הצלת עולם התורה לאחר השואה-יעקב לופו

ג הצלת עולם התורה לאחר השואהשס דליטא

להבנת התפתחותו של ״עולם הישיבות״ בשנים הראשונות לאחר השואה באירופה, ואיתה את הוצאת התלמידים ממרוקו, יש צורך לעמוד על השקפת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר, ושניידר. הדמות המרכזית והכוח המניע מאחורי הוצאת התלמידים הוא הרב קלמנוביץ. עורך הספר קולמוס הלב, שנכתב לזכר הרב, פותח את הפרק העוסק ב״הצלת יהדות מאראקא לתורה״ במילים הבאות: טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה, השקיע עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ה׳אליאנס הצרפתית׳ שע״י כי״ח, ובשנת תש״ז נסע למאראקא הצרפתית ועמל ביגיעה רבה והשי״ת הצליח דרכו להאיר אור התורה לעשרות אלפים מישראל, ויסד אז את מוסדות אוצר התורה.

לדעת הרב קלמנוביץ ועמיתיו, הם היו מצויים בשעת חירום ומטרתם המרכזית היא הצלת ״עולם התורה״ שחרב. לא רק ש״עולם התורה״ נחרב ברובו, הוא גם ננטש בעקבות השואה. יהודים רבים נטשו את אמונתם בקיומה של ההשגחה העליונה ולמעטים ששרדו והוסיפו לדבוק באמונה ארבו סכנות רבות. כך תיאר הרב קלמנוביץ את מצב בני התורה לאחר השואה: …הישיבות של פולין וליטא הם היו במאות שנים האחרונות האוצר הרוחנית לכל כלל ישראל. יסוד נצח ישראל. גאוני הדור בכל דור ודור מסרו נפשם על קיומן. בתחילת המלחמה האכזרית הנוכחית כאשר התאספנו בוילנה אצל הגאון הדור רבי חיים עוזר זצ״ל חפשנו עצות רק איך להציל מוסדי התורה. זאת היתה ראשית דאגתנו. בחורבן האכזרית הגשמית של פולין וליטא עדיין יש לנו קצת מושג. אבל מי חושב כלל על חורבן הרוחניות. הרי היה לנו למעלה ממאת אלפים תלמידים בחדרים תלמוד תורה תורה׳ס ובתי ספר בית יעקב, ובערך עשרת אלפים בישיבות קטנות טובות, וכל זה נחרב. אלפי אלפים פרשיות חומש ודפי גמרא של תשב״ר נתבטלו… מה נשאר לנו לפליטה מהאש הגדול… חלק מהישיבות וחלק מראשי הישיבות ומספר קטן מהרבנים גדולי התורה. בסך הכל 3,600 אשר מתוכם נמצאים 500 בשנחאי… (על פרשת שנחאי ראו להלן בנספח א, בקורות חייו של הרב).

לגבי דידו ה״הצלה״ במובנה האמיתי והמלא כרוכה במאמץ כוללני, רוחני ופיזי, להחזרת החיים היהודיים למסלולם המרכזי שהוא ״עולם התורה״. המאמץ העיקרי הושקע במאבק על נפשו של הנוער ועל החינוך. חוד החנית במאבק זה הוא החייאתן ושיקומן של הישיבות. את מאמציהם של הרבנים הליטאים להחיות מחדש את הישיבות יש לבחון במסגרת התנאים ההיסטוריים שנוצרו באותה עת. שלובים בהם נדודי שארית הפליטה מערבה בתקופת הדמדומים שלאחר המלחמה: פעולות ההתארגנות הבהולות של המנהיגות הרוחנית שנשארה בחיים באירופה ובארצות־הברית, וכן סיוע הג׳ויינט ו״ועד ההצלה״ שנעזרו לעניין זה על ידי הממשל בארצות־הברית.

לצרפת מוקנה מקום חשוב במסגרת ההתארגנויות הראשוניות לאחר המלחמה, כיוון שהן נערכו על שטחה. שארית הפליטה מפולין ומשאר אזורי מזרח אירופה, שאליה הצטרפו עשרות אלפים שברחו בזמן המלחמה מזרחה לסיביר, החלו לחזור לאחר המלחמה למקומות מגוריהם. היו משפחות שהתאחדו מחדש, אחרים התקבצו ב״קיבוצים״ וב״לנדסמנשפטים״ על אדמת אירופה ההרוסה כדי להתמודד, תוך סיוע הדדי, עם החזרה לחיים נורמליים. התקבצות היהודים ענתה על הצורך בטיפול רפואי, השגת אוכל כשר, תשמישי קדושה והגנה מפני אוכלוסייה עויינת. מיליוני בני אדם נדדו בדרכי אירופה, וביניהם יהודים ששמו פעמיהם לעבר גרמניה בתקווה שיוכלו להגיע לאזורי הכיבוש האמריקאי. מרביתם מצאו את דרכם לארצות־הברית או לארץ־ישראל, אך עבור חלק מהם, שלא רצה להישאר על אדמת גרמניה, שימשה צרפת כמקלט זמני או כארץ בה קבעו את מקום מושבם.

במשך השנים הראשונות לאחר המלחמה קלטה צרפת עשרות אלפי פליטים יהודים ממזרח אירופה. על פי ההערכות שהו בצרפת בשנת 1946, כ־180 אלף יהודים, מהם 160 אלף תושבים שהיו בה לפני המלחמה, ו־20 אלף פליטים שבאו ממרכז וממזרח אירופה. תוך שנתיים הצטרפו אליהם 35 אלף פליטים נוספים. בימים הראשונים אחרי המלחמה עמדו בפני הקהילה המתחדשת קשיים רבים, ביניהם הטיפול בפליטים והזנתם, הצלתם ושיקומם של כ־15 אלף ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם בשואה, ועוד מספר לא ידוע של ילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות והיה צורך לאתרם. היהודים הקימו ארגוני הצלה רבים וכמאה מוסדות לטיפול בצרכים השונים: בתי ילדים, מחנות קיץ ומרכזים להכשרה מקצועית, ושירותי בריאות שמטרתם לטפל בילדים היתומים ולשלבם בקהילה. כל אחד מהארגונים שהיו פעילים לפני המלחמה, הקים עתה זרוע שעסקה בהצלת ילדים, כגון: הצופים היהודים (EIF), הקומוניסטים היהודים (UJRE), המפעל להגנה על ילדים יהודים (OPEJ), והמפעל לעזרת ילדים (OSE). כל ארגון פעל בהתאם לנטיותיו החברתיות והפוליטיות. פעולות ההצלה בוצעו באמצעות ׳COJASOR״ – הוועד היהודי לעזרה סוציאלית ולשיקום, שנתמך בכספי הג׳ויינט וסוכנויות סעד אמריקאיות, ובסיוע הארגונים המוזכרים וארגונים אחרים.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

שס דליטא

בין הפליטים הרבים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה היו גם רבנים ותלמידי ישיבות גדולות מפולין וליטא. באמצעות ״ועד ההצלה״ של אגודת הרבנים בארצות־הברית בראשותם של הרב אהרון קוטלר והרב קלמנוביץ ובסיוע הג׳ויינט, התארגנו רבנים ידועי שם והפכו את צרפת, ובעיקר את ה״פלאצל״ (הגיטו היהודי הישן) בפאריז, למרכז ארגוני לקליטה ולטיפול באלפי הפליטים ובילדים יתומים. במספר עיירות ברחבי צרפת נקנו או נשכרו אחוזות ששימשו כאכסניות לקליטת הפליטים וסייעו להם לחזור לחיים נורמליים. במקומות כמו אקס לה בן, פפינרי (Pepiniere) ליד ורסאי, סן ז׳רמן און לייSaint Germin En Lay,  פובליענס ובמקומות נוספים התקבצו תלמידי ישיבות ומוריהם. בפפינרי התקבצו למשל תלמידים מהישיבות המפורסמות בליטא – סלובודקה, קמניץ, וטלזה – בהנהגתו של הרב יצחק בצלאל אורלנסקי; ובעיירה פובליענס נאספו תלמידים בהנהגתו של הרב גרשון ליבמאן, ממשיך זרם ומסורת נוברדהוק. ארגונים אלו השקיעו כספים, גייסו מורים, ואף נתנו מענה כולל ליתומים – מחיה, מגורים ולימודים.

מרבית הארגונים שצצו על אדמת צרפת לאחר המלחמה לא האריכו ימים, כיוון שרוב הניצולים ממזרח אירופה לא השתקעו בצרפת אלא היגרו לארצות־הברית ולארץ־ישראל. אולם המאמצים הרבים שהושקעו בצרפת בהקמת המוסדות והאכסניות הניחו תשתית מוצקה למספר מרכזים תורניים אשר התבססו בה, כגון ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן, וישיבת ״אור יוסף״ בפובליענס.

תהליך העברת התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות התרחש במקביל לתהליך שיקומו של החינוך המסורתי במרוקו ותוך אינטראקציה עמו. ״עולם התורה״ המשתקם, והקמתן ופריחתן של הישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה וטנג׳יר, התאפשר רק על ידי גיוס תלמידים ממרוקו וקליטתם בתוך עולם זה. אולם העברתם עמדה בסתירה לצרכי החינוך היהודי המקומי, שהיה זקוק לצוות חינוכי שיוכל לענות על הצרכים הדחופים בשל התפתחותו המואצת.

לנגד עיניהם של הרבנים הליטאים עמדה הצלת שארית הפליטה מכליה רוחנית במובן הרחב. לדידם מדובר היה לא רק בתלמידים אלא בהצלת העם היהודי כולו ובכללו יהדות מרוקו, ששולבה בתפיסת ״ההצלה״ הכוללת. הרב קלמנוביץ ביטא זאת בלשונו המיוחדת: …ומאז עד היום כותבים לי המצב הרוחני יורד מיום אל יום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא שם מנהל חולני ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. ואין איש שם על לב. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו…

מששמע הרב ליבמאן(ניצול שואה) כי בצפון אפריקה חיים עוד כחצי מיליון יהודים מיהר לנסוע לשם, ללא ידיעת השפה הצרפתית או הערבית, כדי לאסוף כמה עשרות תלמידים לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס. כבר בשנת 1945 קשר הרב חייקין, מישיבת אקס לה בן, קשרים עם יהודי מרוקו ועם הרב ידידיה מונסינגו רבה של פאז, וקלט בישיבתו תלמידים ממרוקו מייד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. באנגליה, למשל, לא יכול היה הרב וולטנר למצוא מועמדים מבני המקום או מהפליטים שהגיעו ממזרח אירופה לישיבתו. על כן נסע למרוקו בשנת 1950 ואסף תלמידים לחיזוק ישיבתו באנגליה. מאוחר יותר החליט לעקור מאנגליה, השתקע במרוקו והקים בה ישיבה.

הרב סמיאטיצקי מישיבת ״תורת אמת״(שניידר) בלונדון מספר שהרב וולטנר ״הביא עמו פנינים יקרים מתוככי מרוקו המעטירה, תלמידים אלו מפורסמים כיום בין מרביצי התורה בעולם הישיבות״.

אך לא רק הצלת ״שבט בנימין״ עמדה לנגד עיניהם של הרבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, הצלת הישיבות ומסורות הלימוד והמוסר שלהן שאותם רצו לשמר. כיוון שהמוסדות באירופה התרוקנו ממרבית הפליטים שכן אלה המשיכו דרכם לישראל ולארצות־הברית ויצאו מתחום סמכותם של הרבנים, גילו האחרונים את הפוטנציאל האדיר הטמון ביהדות מרוקו הדתית ביסודה. האפשרות שיימצאו בקרבה, ללא קושי, בני תורה שימלאו את הישיבות הריקות ויפיחו חיים חדשים בעולם התורה הליטאי, היוותה ללא ספק את המוטיב המרכזי של פעולתם במרוקו.

לאחר שובו של הרב קלמנוביץ לארצות־הברית בשנת 1947, בתום סיורו המשותף עם הרב עבו בקהילות היהודיות במרוקו, החלה ביניהם התכתבות בעניין הוצאת התלמידים ממרוקו. ההתכתבות מאופיינת בלחץ, בבהילות ובתחושה שהשעה דוחקת, לא בעניין הנחת התשתית לרשת ״אוצר התורה״ במרוקו(שלשמה נשלח הרב עבו למרוקו), אלא לגבי העברת בני תורה ממרוקו ללימודים בישיבות אירופה: כי נחוץ לזרז את התלמידים הראשונים למהר לבוא תיכף ומיד על ידי אוירון אייר פראנס… ואין לחכות אף רגע אחד… כי מי יודע מה ילד יום וכל יום הולך וקשה בעניינים אלו… והנני מצווה ומבקש בכל לשון של בקשה שימהרו לשלוח את הבחורים ואל יאחרו ואל יעכבו אף רגע, וימהרו לשלחם במוקדם האפשרי… ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא פשוטים. וגם רק צעירים מגיל שמונה עשרה או תשע עשרה או עשרים.

כתבה מעיתון הארץ….משנת 2004-ש"ס דליטא…..אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה

שס דליטא

אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה

עסקנים ליטאים ביקשו להציל את הישיבות המרוקנות ובחרו בתלמידים הטובים ביותר. חלק מהנערים התנערו מהמזרחיות, אחרים נטשו את המצוות בשל התנשאות מוריהם. כך מאוחר יותר נולדה ש"ס

כמעט כל המשתתפים בהלוויה של הרב נסים רביבו, שהתקיימה לפני כשלושה שבועות בירושלים, היו חרדים ליטאים מירושלים, מבני ברק ומאירופה. חלקם אשכנזים, בוגרי ישיבות ליטאיות ובעלי תפקידים בממסדים הרבניים בישראל ובאירופה. אחרים היו, כמו רביבו, ליטאים-ספרדים שנולדו במרוקו בשנות ה-30 וה-40 ולמדו בישיבות ליטאיות בצרפת, באנגליה ובארה"ב. גם הם ממלאים היום תפקידים בכירים בממסד התורני בישראל ובאירופה. לא הייתה כל אפשרות להבחין בין הליטאים-האשכנזים לליטאים-הספרדים: כולם התהדרו באותן חליפות, מגבעות, זקנים ושפות – עברית, ופה ושם גם קצת יידיש.

הרב רביבו, שהיה ראש בתי הדין הרבניים בצרפת ומראשי הארגון החרדי המאגד את רבני אירופה, נולד במרוקו ב-1946 ובנעוריו למד בישיבה ליטאית בעיר סנדרלנד שבבריטניה. אחר כך עבר לישיבת מיר בניו יורק, ובשנות ה-70 מונה לראש בתי הדין במרסיי שבצרפת. כמה שנים לאחר מכן עבר לפריס, כדי לכהן כראש בתי הדין בצרפת כולה. רביבו "היה מיזוג נפלא בין הבקיאות בסגנון חכמי ספרד לבין העומק של חכמי אשכנז", הספיד אותו הרב ירמיהו מנחם כהן, דיין בקהילה החרדית של אנטוורפן.

סיפורו של נסים רביבו, הנער ממרוקו שלמד בישיבות אשכנזיות יוקרתיות ועלה לגדולה בעולם הרבנות הליטאי, אינו יוצא דופן. ספר היוצא לאור בימים אלה מגלה, כי אלפי נערים יהודים נדדו בשנות ה-50 וה-60 מבתי משפחותיהם במרוקו לישיבות ליטאיות באירופה ובארה"ב, בגלים שאורגנו על ידי רבנים ועסקנים ליטאים, שביקשו לשקם את עולם הישיבות הליטאי שחרב בשואה.

מדוע מזרחים מתלבשים כליטאים?

"ש"ס דליטא – ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו", היוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט של ד"ר יעקב לופו, חוקר החברה החרדית במכון פלורסהיימר בירושלים, שהוגשה לאוניברסיטת סורבון בפריס (שמו של הספר בצרפתית הוא "איך יהודים ספרדים נהפכו לאשכנזים"). עבודתו מבוססת על מאות מסמכים שמצא בארכיונים חרדיים בישראל ובצרפת, על מכתבים ששלחו הנערים מהישיבות באירופה ובאמריקה להוריהם במרוקו, על ספרי זיכרונות של כמה מהרבנים הליטאים שיזמו את המפעל ועל ראיונות עם אחדים מבוגרי הישיבות.

לופו כותב שהתופעה הייתה נרחבת: בשנים 1958-1948 נקלטו בישיבות ליטאיות בצרפת ובאנגליה יותר מ-4,000 נערים יהודים ממרוקו. אלפים נוספים נקלטו בהן בשנות ה-60, עד לדעיכת התופעה בתחילת העשור שאחריו. רבים מהנערים שהובאו ממרוקו לישיבות הליטאיות באירופה עומדים היום בראש ישיבות וקהילות יהודיות בצרפת, בבלגיה, במקסיקו, בארגנטינה וגם בישראל. חלק מבוגרי הישיבות היו הגשר שעליו נבנתה בשנות ה-80 השותפות בין הרב אליעזר מנחם שך, מנהיג העולם הליטאי, לרב עובדיה יוסף – השותפות שהולידה את ש"ס. הרב יוסף עזרן, רבה הראשי של ראשון לציון ומי שכיהן כחבר כנסת מטעם ש"ס, הובא בתור ילד מבית הוריו במרוקו לישיבה הליטאית "תורת אמת" שבלונדון.

"כאשר ש"ס הופיעה לראשונה על הבמה הפוליטית", אומר לופו, "היו ישראלים רבים ששאלו את עצמם מדוע חרדים מזרחים מתלבשים כמו ליטאים, מתפללים כמו ליטאים ומתנהגים כמו ליטאים. עד היום יש אנשים ששואלים את השאלות הללו. התשובה שלי היא שיש לתופעה הזאת שורשים היסטוריים עמוקים, שניטעו הרבה לפני הופעתה של ש"ס. החרדים הליטאים גילו את היהודים המזרחים, נסעו למרוקו, בחרו את הילדים והנערים הכי טובים והכי מוכשרים והביאו אותם לישיבות שלהם, כדי לחנך אותם על פי דרכם".

חינוך חרדי נגד "אליאנס"

סימן ראשון להתעניינות של חרדים ממזרח אירופה ביהודים הספרדים, איתר לופו בהחלטות של ועידת היסוד של אגודת ישראל, שהתקיימה בקטוביץ' שבפולין ב-1912. אגודת ישראל, נאמר שם, תייצג את כלל היהודים, "ממזרח וממערב, מצפון ומתימן". עוד בימי מלחמת העולם הראשונה נשלח למרוקו הרב זאב הלפרין, בוגר ישיבת וולוז'ין ותושב ירושלים. הוא ישב במקנס שבמרוקו כמעט שמונה שנים, שבהן ייסד את "אם הבנים", רשת של תלמודי תורה ומוסדות חינוך אחרים. מטרתה הייתה להיאבק בבתי הספר של "אליאנס", שחינכו ילדים יהודים ברוח ההשכלה המערבית והתרבות הצרפתית.

"רוב הרבנים במרוקו קיבלו בברכה את הרב הלפרין", מספר לופו, "והעמידו אותו במרכז מאבקם נגד החינוך המערבי. במוסדות שהוא הקים במרוקו למדו רק לימודי קודש, לפי אותה שיטה שבה למדו בוולוז'ין". הלפרין גורש לבסוף ממרוקו בעוון היותו נתין עותמני, כנראה בעקבות הלשנה של ראשי אליאנס.

הפעילות החרדית במרוקו התחדשה, וביתר שאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. שני האישים המרכזיים שעמדו מאחוריה היו הרב אברהם קלמנוביץ', נשיא ישיבת "מיר" בניו יורק ומי שיכהן לימים כנשיא אגודת ישראל העולמית, והרב רפאל עבו, יליד צפת שלמד בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. מאמצע שנות ה-40 הקים עבו במרוקו, במימון קלמנוביץ' ורבנים ליטאים נוספים מארה"ב, את "אוצר התורה", רשת של בתי ספר חרדיים.

קלמנוביץ', שבזמן השואה עמד בראש ועד ההצלה שרבני אגודת ישראל הקימו בארה"ב, מילא אחרי המלחמה תפקידים חשובים בגופים שהקים הממשל האמריקאי כדי לטפל בפליטים היהודים שהתרכזו במחנות העקורים בגרמניה. בין השאר יזם העברת יתומים יהודים מהמחנות לשתי ישיבות ליטאיות שהקים בצרפת – "חכמי צרפת" בעיר הנופש אקס לה-בן, שעל גבול שווייץ, ו"אור יוסף" ("אוהל יוסף") בעיירה פובליאנס הסמוכה לפריס. לישיבות הללו החלו באים כעבור זמן לא רב גם מאות תלמידים ממרוקו. לופו מגלה בספרו שהם גויסו על ידי עבו, בהנחיית קלמנוביץ'. נערים אחרים הופנו לישיבות הליטאיות בבריטניה. "עבו שלח לאירופה את התלמידים הכי טובים של 'אוצר התורה'", אומר לופו. "את הטובים שבטובים דאג קלמנוביץ' לשלוח ישירות לישיבת מיר, הישיבה שלו בניו יורק"

"המסורות מבית אבא היו שוליות"

חלק מבוגרי הישיבות הליטאיות החליטו לאמץ את הליטאיות עד כדי התנערות מכל סממני המזרחיות. "כל המסורות המקוריות ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך", אמר הרב מחלוף פחימה, בוגר ישיבת שניידר בבריטניה, העומד היום בראש קהילה ליטאית בבני ברק. העיקר הוא, לדעתו, אורח החיים הליטאי. "כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו. לא שבעטנו בהן חס ושלום, אבל לא עשינו עסק מחסרונן", אמר הרב. לא פלא שפחימה התנגד ב-1984 להקמת ש"ס, ואף ניסה לשכנע את הרב שך שלא לתת יד לשותפות עם עובדיה יוסף.

חברו ללימודים באנגליה, הרב יוסף עזרן, מייצג זרם מתון יותר של ליטאיות מזרחית. כחבר כנסת מטעם ש"ס הוא ניסה לייצג, אם כי לא בהצלחה יתרה, הן את השקפתו של הרב שך והן את זו של מנהיג התנועה, הרב עובדיה יוסף.

התנשאות אשכנזית פטרונית

רבים מהמזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה ובארה"ב, כך עולה מספרו של לופו, נטשו לבסוף את קיום המצוות, ולא-מעטים מהם פיתחו קריירות אקדמיות מוצלחות בצרפת ובארה"ב. הסיבה לנטישה היתה לא פעם היחס המתנשא שחשו מצד מוריהם ורבניהם. רפאל קרסנטי, היום מנהל חשבונות בירושלים, סיפר ללופו שעזב את הישיבה באקס לה-בן כשחש שהרבנים מנסים למחוק את הזהות המזרחית שלו ושל חבריו. "הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים", אומר קרסנטי.

ללופו עצמו יחס דו-משמעי כלפי התופעה. מצד אחד, הוא אומר, הרבנים הליטאים הונעו על ידי רגש סולידריות כלל-יהודית. אבל הניעו אותם גם תועלתנות אגואיסטית והתנשאות פטרונית. "הרב קלמנוביץ' וחבריו דיברו כל הזמן על כך שהם מבצעים פעולות הצלה", אומר לופו, "האמת היא שזו הייתה הצלה כפולה. הם באמת הרגישו כמי שפועלים כדי להציל את יהודי מרוקו מסכנת ההשכלה והחילוניות. אבל מצד שני הם גם ידעו היטב שהם זקוקים לנערים המרוקאים האלה כדי להציל את עולם הישיבות הליטאי שלהם, שחרב בשואה. זאת לא הייתה פעילות אלטרואיסטית, כי רק את השמנת שבשמנת, אלה שדווקא יכלו להקים מוסדות תורה במרוקו, הם הוציאו ממרוקו והעבירו לישיבות הליטאיות".

הרב זאב הלפרין, השליח החרדי שבא למרוקו ערב מלחמת העולם הראשונה, כתב ב-1920, ש"כל היהודים הנקראים ספרדים" הם "חסרי כישרונות" בתחומי "החינוך, הסדר והמשטר" ונזקקים, לכן, "לכוח אשכנזי שיהפוך בעבורם את הסדרים בחינוך לטובה". כעבור 72 שנים, ערב הבחירות לכנסת ה-13, קבע הרב שך כי "טרם הגיע זמנם של הספרדים לשמש בתפקידי הנהגה", משום ש"הם צריכים עוד ללמוד". כיום סבור הד"ר לופו שחוט של התנשאות אשכנזית פטרונית מחבר בין שתי האמירות הללו.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-אלפי נערים יהודים הועברו ממרוקו לאירופה לאחר השואה

שס דליטא

סגנון זה חוזר במספר רב של מכתבים. כמו כן חוזרת הדרישה לבחור רק את התלמידים המצוינים ביותר, בעלי הכישרון, שיכולים לעלות בתורה, מתוך מגמה של פתיחת (במקרה זה בישיבת ״מיר״ בניו־יורק) מחלקה מיוחדת לספרדים שיוכלו להיות ״גדולי ישראל וראשי ישיבות״. באחד המכתבים לרב עבו, בו נידון עניין המחסור במורים ברשת ״אוצר התורה״, כותב הרב קלמנוביץ את הדברים הבאים:

 … אבל כפי מכתב כב' באשר נחוץ לו מורים טובים החסרים לנו שמה, דברנו עם מר שלום וגם הוא הסכים לזה כי דוד ביטון ואברהם חליוה המה מורים מצוינים, ובפרט עתה אחרי שלמדו פה ששה חודשים כדאי לשלחם חזרה למרוקו, שיעבדו בתור מורים מומחים תחת השפעתו ויהיו לו לעזר בכל עבודתו של אוצר התורה. ישלחם לבקר ולתקן את החדרים והתת׳ וגם הישיבות וישמשו בתור מורים ראשיים. וכן חיים טולידנו ושלמה אלחרר, גם המה בדעתם לחזור והמה יכולים להיות מורים למתחילים בגמרא ותנ״ך ולכן ישביע דעתם בזה. העיקר שיחסר השאיפה והתשוקה להיות גדולי תורה ויראה באמת ורק חפצים בעבודה פשוטה ומעט ללמוד. כי לדעתי ההצלה היותר גדולה לכל העם כולו יכול לבוא רק על ידי גדולי תורה ויראה ואולי ירחב ד׳ ועוד נזכה להוציא מהם כאלו.

מדברים אלו ברור לחלוטין כי הרב קלמנוביץ תכנן להעביר תלמידים מצטיינים ללימודים בישיבות מחוץ למרוקו לצורך הכשרתם כ״גדולי תורה״, ללא שום כוונה להחזירם אחר כך למרוקו לחיזוק תשתית החינוך. לא פעם גער הרב קלמנוביץ ברב עבו שאינו משתדל מספיק בעניין משלוח התלמידים.

גם ראשי ישיבות אחרות לא התכוונו להחזיר את התלמידים למרוקו לאחר השלמת הכשרתם. הרב וינגערטן הנחה את הרב עבו לכתוב על גבי טופס הבקשה לאשרת כניסה לאנגליה, שהתלמיד בא רק לחצי שנה כדי ללמוד ולאחר מכן ישוב לארצו, שאם לא כן, ממשלת אנגליה לא תעניק היתר כניסה. אולם הרב הבהיר באותו מכתב כי לאחר שיגיעו התלמידים לישיבה הם יוכלו להישאר בה ככל שיחפצו.

ממכתבי הרב עבו ניתן ללמוד שתלמידים רבים ביקשו לצאת ללימודים מתקדמים בישיבות אירופה. באחד המכתבים הסביר הרב עבו שהצעירים רוצים לעזוב את מרוקו ״מסיבה שאין להם אפשרות להמשיך בלימוד ואין מורים״. לגורם זה חברו סיבות נוספות הקשורות למצב הכלכלי ולפיתויים הכספיים שהועמדו בפני התלמידים, כפי שהעיר הרב עבו במסמך אחר:

כב׳ צריך לדעת כי עניין משלוח התלמידים לאמריקה עשה חשק גדול במרוק ויום יום כמה מכתבים הנני מקבל, מכתבים עם בקשות לצרף אותם לנסיעה לאמריקה לפחות לנסיעה שניה ואני משיב שצריכים להזדרז ולפחות לדעת פרק שלם בעל פה עם תוספות וזה עושה חשק רב במרוק… עניין הפרסים.״

התלמידים שנבחרו זכו לסיוע בהשגת ויזות כניסה לארצות־הברית באמצעות הקונסוליה האמריקאית במרוקו, ואף זכו במלגת לימודים לארבע שנים שכללה שכר לימוד, ארוחות במסעדת הישיבה, מגורים בפנימיות, טיפול רפואי ואספקת צרכים יומיומיים.

המצב הכלכלי הקשה במרוקו היווה את אחד הגורמים שבגינם התרחשה נהירה לישיבות שמחוץ למרוקו, והסיכוי לקבלת פרסים כספיים היה משמעותי ביותר והיווה תמריץ להצטיינות בלימודי הגמרא: תחילה שמנו דעתנו לעשות טובה ולמשוך אותם בעבותות אהבה. קבענו להם פרסים, קצבה חודשית לכל תלמיד ותלמיד. מלבד זה יש להם על כל דף גמרא שישננו בעל פה מאה פרנק, ואם יהיה שלם בתוספת מאה וחמישים פרנק, עוד תוספת טובה מי שישנן פרק שלם יקבל חמש מאות פרנק.

רצונם של התלמידים לצאת ללמוד במוסדות גבוהים ויוקרתיים מחוץ למרוקו משתקף בדברי הרב שלום משאש, אשר בתחילת שנת 1949 עמד בראש כולל ״כתר התורה״ במקנאס. במוסד זה למדו שבעה־עשר תלמידים ברמה גבוהה. הרב קלמנוביץ העביר את רובם לישיבת ״מיר״ בארצות־הברית וכולם עד אחד נשארו שם. הרב משאש מעיד שהתלמידים רצו לנסוע לארצות־הברית ואי אפשר היה לעצור בעדם, כיוון שלא עמדה בפניהם אפשרות אחרת. לטענתו, כבר אז ידעו כולם שאין עתיד לקהילה היהודית במרוקו ועל כן התלמידים חיפשו דרך לצאת ממנה.

הערת המחבר : הדברים נמסרו לי בשיחה עםהרב שלום משאש, ב-24 ביולי 1997

הערת המחבר : הרב שלום משאש, היה הרב הראשי הספרדי בירושלים. במרוקו עמד בראש מוסד מקומי מסורתי שלא היה שייך לרשת ״אוצר התורה״.

ש"ס דליטא -השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו- יעקב לופו

שס דליטא
ישיבות באירופה, בארצות־הברית ובישראל קלטו תלמידים ממרוקו שמרביתם כאמור לא התכוונו כלל לחזור ולהורות במוסדותיהם. סיפור חייו של הרב יהודה אלקיים, שהיה מנהל הסמינר לבנות ״בית יעקב״ בטנג׳יר בשנת 1957, ולימים נשיא רשת ״אוצר התורה״ בצרפת, הוא דוגמה אופיינית לכך.
הרב יהודה אלקיים נולד בקזבלנקה בשנת.1928 בשנת 1951, כשלמד בפאריז הנדסת חשמל, התוודע לרב קלמנוביץ שביקר בה. הוא הצטרף לעולם הישיבות, והחל ללמוד בישיבת גייטסהד שבצפון אנגליה, בשנים 1957-1951, והיה לתלמיד חכם בעל מוניטין. בישיבה בגייטסהד למדו תלמידים נוספים ממרוקו והיא זכתה לכינוי ״המושבה הצרפתית״. תלמידים אלה שלטו היטב בשפה הצרפתית והיו בעלי השכלה אקדמית. בשנת 1953 הקים הרב וולטנר את קריית החינוך בטנג׳יר והזמין את אברכי גייטסהד לקחת חלק במשימה החינוכית כרבנים וכמורים. התלמידים דחו את הצעותיו משום שביקשו להקדיש עצמם ללימודים בישיבה ולא לעסוק בהוראה. הרב רפאל ברוך טולדנו, רבה הראשי של מקנאס, ביקר באותה עת בגייטסהד, נפגש עם האברכים וניסה לשכנעם לשוב למרוקו. הוא הסביר שבסירובם הם זונחים את אחיהם במרוקו ועל ידי כך מסכנים את שלומם ומפקירים אותם להתבוללות ושמד. הרב אלקיים התרצה להפסיק את לימודיו, לחזור למרוקו ולמלא בה תפקיד חינוכי, רק לאחר שהתייעץ עם הרב הידוע יצחק זאב סולובייצ׳יק (״הבריסקער רב״) שביקר בישיבה ונתן את ברכתו למעשה. הרב אלקיים היה אפוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
הלחץ והבהילות שנגרמו על ידי הרב קלמנוביץ במהלך העברת התלמידים לארצות־הברית, עוררו תכונה רבה בקהילה. הרב עבו כתב לרב קלמנוביץ שהוא חושש מהתערבות השלטונות ומהאפשרות שייאסר. ייתכן שבגלל הבהילות שבתוכה פעלו עברו על החוק בהסדרי הוויזות ובביקורת הגבולות.
מערכת היחסים בין הרב קלמנוביץ לרב עבו התנהלה בסגנון המדגיש את הדומיננטיות של זה הראשון תוך הפעלת האוטוריטה הרבנית שלו. סגנון זה אפיין גם את מערכת היחסים בין קלמנוביץ לבין יתר המנהיגים הדתיים בקהילה המקומית. הרב לא נמנע מלהפעיל את האוטוריטה הרבנית שלו על מנת להגיע להחלטות בתחום החינוך שיהיו על פי רוחו, גם כשהיה בדעת מיעוט. במובן זה הרב עבו היה עושה דברו של הרב קלמנוביץ. בספר זכרונותיו כותב הרב קלמנוביץ: ״כידוע לקחתי את האברך הר״ר רפאל עבו שליט״א מטבריא והשארתיו שמה להמשיך את עבודת הקודש…״ ואילו הרב עבו מספר, כאמור, במכתביו שלא פעם גער בו הרב קלמנוביץ על כך שאינו משתדל מספיק בעניין העברות התלמידים. באחד המכתבים ששלח לרב עזרא עטיה (קרוב משפחתו) הוא כותב: ״נאלץ הנני להישאר כאן בחג המצות לפי הוראות אמריקה כי אם אסע יתקלקל כל מה שעשיתי…״
מחליפת המכתבים בין הרבנים ברור לחלוטין, שנוסף להקמת רשת ״אוצר התורה״ במרוקו הוטל על הרב רפאל עבו לאתר את בני התורה הכישרוניים ביותר ולשלחם ללימודי חוץ בישיבות מחוץ למרוקו.
ממכתב שכתב הרב עבו ליוסף שמאע, סגנו של יצחק שלום מייסד ״אוצר התורה״, נראה שהוא מתגאה בתפקידו כמגייס בחורים לישיבות הליטאיות ולא עושה זאת מתוך ״כפייה״: שמי הולך טוב מהתחלת מרוקו עד סופה וכולם אוהבים אותי חוץ ממנהלי האליאנץ ואלה שונאים מחמת קנאה… והשם יודע שאין כוונתי להתגאות רק לכבוד התורה ולומדיה, שאינני רק חניך אלא למדתי בישיבות גדולות של אשכנזים ויודע איך מנהלים ישיבות, ועבדתי בזה ויש לי תעודות רבנות מרבנים גדולים אשכנזים וספרדים… ואם יש ספרדי הלומד בישיבות אשכנזים נזקף על חשבוני… גאוותו של הרב עבו היתה נעוצה בהערכה הרבה שרחש ללימודים בישיבות האשכנזיות הליטאיות. הוא היה חניך ובוגר שלהן ואמון על שיטות עבודתן. נטייה זו של הרב עבו מאפיינת רבים מהרבנים הספרדים/ מזרחים בעולם התורה הליטאי. למרות שחשו על בשרם את האפוטרופסות וההתנשאות האשכנזית לא חדלו מלהעריץ את עולם התורה ועולם הישיבות האשכנזי, ושאפו להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר