תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג
מרוקו – הירשברג כרך שני
מדינת השריפים הריבונית, 1553 – 1912
למאת השנים הראשונות של שלטון " השריפים ", הן שתי השושלות האצילים המתייחסים על מוחמד, בני סעד והפילאלים ממשפחת חסן, נודעת חשיבות רבה בקורות מרוקו, וממילא גם בהיסטוריה של בני עמנו בארץ זו. אז נתגבשה דמותה של המדינה השריפית, על משטרה ושיטות הנהלתה : עוצבה מסורת קשריה עם אלג'יריה, שכנתה ממזרח, שבה שלטו החיילים התורכיים וקורסארים הכפופים לסולטאן בקושטא, ועם מדינות אירופה הנוצרית, שעמהן באו השריפים בקשרים דיפלומטיים ומסחריים.
ברחבי הארץ הייתה השפעה רבה לראשי השבטים הברבריים והערביים " ולמוראביטון ", הם השייכים ראשי האגודות כיתות הדתיות. רק שריפים מעטים ידעו בחכמתם ובערמתם ועל ידי שימוש באלימות ואכזריות לכוֹף את מרותם על אלה, כדי להוציא מהם, או בעזרתם, את הכסף הדרוש לאוצר – אל מח'זן – לצורך ההוצאות ההכרחיות ביותר.
המושגים " השלטון השריפי " ו" האוצר " הזדהו אז עד כדי כך, שהמח'זן נעשה עתה שם נרדף לשלטון השריפי. קופת המח'זן הייתה ריקה על פכי רוב, והשריפים לא נרתעו מפני שום אמצעי שיש בו כדי לסחוט את הכסף הדרוש להם. במיוחד סבלו השטחים שנקראו " בלאד אל מח'זן ", כלומר ארצות האוצר, שהיו כפופות במישרים להנהלתה של ממשלת השריף.
חבלים אחרים של הארץ – לפעמים אפילו רובה – נמצאו מחוץ למשטר הישיר של המח'זן. אלה נקראו " בלאד אל סִבּא ", ארצות החופש, שהיו עצמאיות למעשה, ותלותן בשריף, פקידיו וחייליו הייתה רופפת למשי – ולעתים לא הייתה קיימת כלל.
היחסים עם שליטי אלג'יריה והמעצמה העותמאנית היו יחסי איבה מלכתחילה, בשל נטייתם של השכנים מן המזרח להתפשט ולכבוש את כל מרוקו. השריפים נאלצו לא פעם להדוף את גדודי התורכים, שידעו לרכוש לעצמם את ידידותם של מוראביטים מסוימים.
לשם כך היו באים בבריתות הגנה עם מדינות נוצריות. היחסים נשארו מתוחים גם לאחר שהאימפריה העותמאנית איבדה את כושר המחץ שלה, ונחלשה הנטייה להתפשטות בקרב השליטים המקומיים באלג'יריה.
היחסים עם מדינות אירופה, שהצטמצמו עד מחצית המאה השש עשרה לספרד ולפורטוגל, הלכו והתפתחו. במעגל הקשרים המסחריים דיפלומטיים של מרוקו נמצאו אנגליה, צרפת והולנד. ברור שכל אחת מהן ביקשה להרחיב את השפעתה ולדחוק את חברתה ממרחב עשיר זה, ששימש פתח לחדירה אל אפריקה המערבית כולה, ונמליו בחופי האוקיאנוס האטלנטי הם משען נוח לספינות המהלכות בין אירופה להודו. אינטרסים שונים ומנוגדים התגבשו כאן, והיה כר נרחב לתככים מדיניים ואישיים רבים.
באספקלריה זו יש לראות את קורות היהודים במרוקו בימי השריפים. תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המושקעות במקורות נוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם שח השריפים.
כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והיטלים כבדים. ולא היא. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית שהלכה וגדלה במדינת השריפים, בשל מלחמות בנים באבות, אחים ובני אחים בתוך שושלת השריפים, כשכל אחד מהם מבקש לתפוס את השלטון – המדומה על פי רוב.
מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה. אכן גם היהודים סופרי הכרוניקות אינם מהססים לציין כי מלך רשע הֵרע לכלל האוכלוסייה\ ומזכירים לשבח שליטים ישרים וטובים – והיו כאלה בין השריפים – שבימיהם נוח היה מצבם של היהודים.
בין השנים 1588 – 1608 השתוללה בארץ מגיפה ללא הפסק, וגם השריף השולט, אל מנצור אל-ד'האבי, מת בה.
ועוד שתי עובדות חשובות שאין להתעלם מהן : א. הידיעה על תקופת השריפים שבמקורותינו היהודיים מתרכז סביב המללאח של פאס. כאן ישבה סולתא ושמנה של יהדות מרוקו הן מבני התושבים והן מקהל המגורשים. כאן התרכזו מנהיגי העם והחכמים המושכים בשבט סופר, שהעלו על הכתב את קורות קהילתם.
להלן נשתמש במידה רבה בכרוניקות אלה, ובמיוחד ב " ספר דברי הימים " הנקרא : " אל-תווארך ", מייסודה של משפחת אבן דנאן, ונביא קטעים מהם כלשונן. בימי השריפים הסעדים ירדה פאס מגדולתה כעיר הבירה של כל הארץ, וכבוד זה נפל לראשונה בחלקה של מראכש, מולאי איסמאעיל, המלך השני משושלת העלווים, עשה את מכנאס עיר בירתו, ובזמן מאורח יותר שימשה רבאט כמקום מושבם של שלטונות מרוקו המרכזיים.
על פאס עברו ימים של מלחמות אחים, ירידה כלכלית ושפל כללי, שנתנו את אותותיהם החיי כל האוכלוסייה, דבר המשתקף גם בתיאור החיים במללאח של פאס. במקורות האירופאים של אותה תקופה בולטות בדרך כלל שתי מגמות, ושתיהן נותנות טעם לפגם. דיפלומטים וסוכנים שנכשלו לפעמים בשליחותם, או לפחות לא זכו להצלחה, נוטים בזכרונותיהם ובתזכיריהם להטיל את האשמה על היהודים, שבנכליהם ותככיהם הכשילום במאמציהם הכנים להסדיר את העניינים לטובת שני הצדדים.
קבוצה אחרת, ברגיל תיירים שביקרו בארץ להנאתם רואה ומתארת את מצבם המושפל של היהודים, ומתעלמת ממצבה של יתר האוכלוסייה, וגם ממצבם של היהודים במדינות אירופה המזרחית והמרכזית. נוסעים אלה, צרפתים ואנגלים, שוכחים כי במדינותיהם כמעט ואין יהודים, שכן אלה גורשו עוד בימי הביניים, ורק במאה התשע עשרה התחילו מתיישבים בהם מחדש.
קרב שלושת המלכים.ח.ז.הירשברג
בני סעד – 1554 – 1660
את פעילותו של השריף מוּחמד אל שייך, מייסד השושלת של בני סעד, שמרביתה כרובה במאבקו עם אחרוני בני ואטאס, סקרנו בפרק השביעי, ובו הצבענו גל על השינוי שחל בעמדתו כלפי היהודים משנעשה שליטה של מרוקו כולה.
אחר מותו של מוחמד אל שייך העביר בנו עבדאללאה 1557 – 1574 את בירתו למראכש. וכאן ובאספי ( סאפי ), נמלו של דרום הארץ, התחילו להתרקם קשרי מסחר בין מרוקו ובין ארצות אירופה המערבית, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל ביותר.
היסטוריונים אירופאים נוטים לקבל הטענה כאילו הסעדים השתמשו לביצוע מדיניותם במומרים נוצרים שהתאסלמו ( עלוג'י ) ביהודים ובהרפתקנים אירופאים. העניינים יתלבנו בהמשך מחקרנו.
לאחר מותו של עבד אללה התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, עבד אל מלך ואחמד שנמלטו אל התורכים כשעלה עבד אללה לשלטון.
במלחמתו נגד מוחמד נתמך עבד אל מלך על ידי פאשה אל – ג'יר תמיכה צבאית, שאותה קנה בכספים וסחט מיהודים ולא יהודים בפאס ובמראקש בצורת היטלים והלוואות.
קרב שלושת המלכים.
ההכרעה בהתמודדות על שלטון במרוקו נפלה בקרב המפורסם בשם " קרב שלושת המלכים " שנערך ב- 4 באוגוסט 1578 ליד קצר אל כביר בין מוחמד ובעל בריתו סבאסטיאן מלך פורטוגל לבין עבד אל מלך, ושבו מתו שלושתם. אחמד הוא שקצר את פרי הניצחון על בן אחיו והפורטוגזים, ונעשה מלך מרוקו.
להלן תיאור המאורעות לפי "דברי הימים ".
מלחמת סבאסטיאן. עוד כותב החכם החשוב מורנו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצו"ל : שנת שלו"ה – 1576 בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוונותינו הרבים של"ו הייתהי ויפרפרני(איוב טז, יב). בא מולאי עבד אלמלאך ירום הודו ממדינות אלגאזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא (תורקים) ונלחם עמו מולאי מחמד אבן עבד אללאה יזכר לטוב. ועם שהיה מחנהו כבד ממנו כמו מאת אלף ארמא (חיילים שכירים, שייתכן והיו מצוידים בנשק חם), ניצח אותו מולאי עבד אלמאליך. וברוך הוא אשר לו נתכנו עלילות ומסבב הסיבות שאירע מקרה אחד משרי הארמא במולאי מחמד והוא היה משרי ארמא לאנדלוז ונקרא שמו אדגאל שחיק טמיא. ואחר כך נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב' של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה ואחר כך נכנס אלמדינא מולאי עבד אלמאליך וברח מולאי מחמד למראקס. ונתנו קהילות פאס עם הנגיד אברהם רותי יצ"ו כמו מאה וארבעים אלף אוקיות.
ויהי המס כבד על הקהילות. ואחר כך הלך מולאי עבד אלמאליך למראקס ונלחם גם כן מלחמה חזקה עם מולאי מחמד, סמוך לצלא ומתו הרבה מחייליו ושריו ונכנס מולאי עבד אלמאליך למדינת מראקס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר הקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה. והי"ז בנגידות החכם רבי יוסף אלמושני. ואחר כך באה השמועה אל המלך שמולאי מחמד מדלג על ההרים והלך עוד להלחם עמו. וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מולאי מחמד אל מדינת מראקס ועשה כמה נקמות ביהודים של מראקס ובספרי תורה השם ינקום נקמתם. ולולי רחמי השם שגברו שלא נכנסו האובים לאלקצבא ולא יכלו עלינו, כמעט שלא היה שארית לשארית ישראל הנשארה. וכתבו אלינו משם ממראקס שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום והסימן אחד עשר יום מחורב.
והגירוש הזה היה בחודש אדר והששים אלף של הקהל כלה הלכה לאבדון כשנכנס מולאי מחמד לשם. ואחר כך באה שמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח, והכריזו החכמים על הקהילות שבל יעשה תבשיל של דבש כלל ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ"ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל ט' באב. על חורבן שאירע במדינת מראקס, ואחר עבור חג הפסח גזרו חכמים על הקהילות וקראו כמה קינות וכמה תוכחות. ובאותה שנה גם כן אירע לכמה קהילות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד הנזכר. ואחר כך בשנת השל"ה בראש חודש כסלו עבר מולאי מחמד עלינו ביום ז' והצילנו ה' יתברך מידו. ונשאר משוטט על כל הארצות ולא שקט ולא נח עד שחלף הלך לו למדינת אדום לישבואה עם מולאי עבד אלמאליך. ובא מולאי עבד אלמאליך ממראקס בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך לאלקצאר (אל קציר אלכביר). ואף על פי שמת מולאי עבד אלמאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד, והיו אומרים חי.
ובאותו יום מתו ג' מלכים : מולאי עבד אלמאליך והביאוהו לכאן וקברוהו ; ומולאי מחמד ועשו לו בזיון גדול, והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאו בתבן ושלחו אותו לכל הארצות המערב לראותו, לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאסטטין מלך לישבואה, שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו. והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח– 1578 יום ב' לראש חודש אלול – 4 באוגוסט 1578, לכן נתקבצו החכמים יצ"ו וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיחנו בקרוב.
אותו סיפור נמצא גם בתיאור מסעו של נוצרי אלמוני משנת 1596 וכן ב "אהבת הקדמונים" , סידור התפילות כמנהג התושבים בפאס, ב "סדר פורים קטן" הנערך ביום ב' של ראש חודש אלול והכולל את סיפורו של שמואל אבן דנאן בתוספת פיוטים ולקט פסוקים ומזמורים. תיאור חוֹליו של עבד אל מלך, שגרם למותו בשעת הקרב, ושל הקרב עצמו, פרי עטו של רופאו היהודי של עבד אל מלך שליווה אותו במערכה, נתגלגל למשרד המסמכים של אנגליה. הייתה זו כנראה הרעלת קיבה, ולדבריו הבחין הרופא מיד, כי המלך לא יתגבר עליה. הוא הודיע על רצינות המצב למולאי אחמד, אחיו של המלך. זה ציווה לרופא לשמור בסוד את המחלה, והתחיל לתת את הפקודות הדרושות. בזמן ההכנות לקרב ותחילתו ניסה עבד אל מלך להתגבר על חולשתו כדי להשתתף בו, והוא הוציא את נשמתו רכוב על סוסו.
הרופא השכיב מיד את הגופה על אלונקה וכיסה אותה באפריון, באמתלה שהמלך התעלף ; אף העמיד פנים כאילו מגיש הוא לו משהו לשתות מדי פעם ושוחח עמו. הפיקוד על חיילי עבד אל מלך היה ביד מולאי אחמד, שהראה מעשי גבורה והכריע את גדודי האויבים, וחייליו לא ידעו כי מת המלך. יריביו, המלך מוחמד ברח משדה הקטל וטבע בנהר, ומך פורטוגל מת מפצעיו, הרופא המשיך לתאר את תבוסתם של הפורטוגזים, וגם את האבידות שסבלו, וגם כיציד עלה אחמד לשלטון, כשהרופא מלווה אותו לפאס.
תמוהה העובדה כי התיאור ב "דברי הימים" של פאס אינו מזכיר את רופאו היהודי של המלך ואת תפקידו בזמן הקרב ואחיו. אחמד מלך עשרים וחמש שנה 1578 – 1603. הוא כּונה אל מנצור, המנצח וגם אל ד'הבי, המוּפז, בשל אוצרות הזהב של הסודאן המערבי, שעליהם השתלט.
עמוד 214
מפי סופרים נוצריים.תולדות יהדות מרוקו-הירשברג
לאחר סיפור סבסטיאן עוברות הכרוניקות היהודיות של פאס בשתיקה על מה שהתרחש בחיי הכלל עד סוף העשור הראשון של המאה השבע עשרה, ובמיוחד מתעלמים הם ממה שנעשה באזורים אחרים של הארץ.
פרטים חשובים מוצאין אנו בשלושה ארבעה מקורות אחרים. מַארמול הספרדי, ששה במחצית המאה השש עשרה כשמונה שנים באפריקה הצפונית, מספר על חייהם של היהודים במללאח פאס. מספרם מגיע לכדי 10.000 נפש, רובם מגורשי ספרד. בראשם עומד שייך או מושל, העושה משפט ביניהם ומחלק את המסים שעליהם לשלם למלך.
הוא גם חוכר המסים והמכסים. היהודים מושפלים ביותר, והמוסלמים יורקים בפניהם בעוברם ברחוב ; אסור להם לנעול נעלי עור, חוץ מיחידים ומרואי פני המלך. מַארמול מזכיר גם את סימני ההיכר המיוחדים בכיסוי ראשם, כדי שנקל יהיה להכירם.
עם זאת היהודים משכילים ופקחים, עד שהמלך והאצולה מפקידים בידם את ניהול עסקיהם. בידיהם המיטבעה, ורבים מהם צורפים. מקום מגוריהם ברובע מיוחד שלהם, אבל חנויותיהם ובתי העסק שלהם בעיר החדשה של פאס. אסור להם להיכנס לפאס הישנה, מאמרול מזכיר את יהודי תאזא – עיר מזרחה לפאס – המייצרים את היין הטוב במאוריטניה.
בתיאורה של מרוקו, פרי עטו של פורטוגזי אלמוני משנת 1596, מוצאים אנו, כי בדמנאת חיים יהודים רבים וכן גדול מספרם בסלא, ששם הם גרים בקרב המוסלמים והעשירים. עוד מזכיר הוא את הקהילה בצפרו ובדבדו, המוסלמים והיהודים בפאס, – יש להניח שהוא התכוון במיוחד לצאצאיהם של מגורשי ספרד – שונאים את הנוצרים
ביום השנה לתבוסתו של דון סבאסטיאן – 4 באבגוסט, עושים היהודים יום טוב ושמחה, שובתים מעבודה ומברכים זה את זה על שניצלו מיד הכופרים. ולעומת זאת מגלות הנשים, הן המוסלמיות והן היהודיות, חיבה יתירה כלפי הנוצרים, ורבים החלל שהפילו בקרב האצילים הנוצרים ופשוטי העם כדי שלא ייגלו מעשה פריצותן. אולם יהודיות מראכש נקיות מזאת, ועוד נחזור לתיאורו המפורט של האלמוני על ההפליות הנהוגות כלפי היהודים.
בפירוש ל מסכת אבות על פי הקבלה פרי עטו של חכם בן הזמן, ישנו סיפור על נגישות יהודים, שנאלצו מפני הרעב ומגיפה לנטוש בשנת שנ"ח – 1578 את העיר תארודאנת והתיישבו באקא, אחת הנאות הגדולות והיפות בשפלת האנטי אטלאס, מול וואד דרעה המרכזי.
הברברים מתושבי הסביבה נלחמו בהם בשנים שס"ח – ש"ע – 1608 – 1610, והם גלו לתַּאמְגְרוּת, בוואד דרעה העליון, דרומה מזרחה לזאגורה. אולם בזה לא נסתיימו צרותיהם, ושוב נדדו מקצתם לאִפראן ; עד שלבסוף חזרו כולם וישבו באקא.
הפרטים הכלולים בסיפור זה מעניינים, מאחר שאלה הן הידיעות הספרותיות הראשונות על היישובים באקא, איפראן, תאמגרות, לאחר שתיקה של מאות שנים רבות. כזכור ישבו כבר יהודים בעמק הדרעה עוד לפני רדיפת המייחדים.
בתיאורו של דאפר, מחצית המאה השבע עשרה, שהשתמש במקורות קדומים יותר, הובאו מעין נתונים סטאסטיסטיים ודימוגראפיים על מספר היהודים במרוקו ומקומות מושבותיהם.
יהודים במספר רב גרים בערי הדרעה, אלג'יר ותוניס ובחלק ממלכת פאס, שבה יושבות כ – 160.000 ! משפחות שהן כ-800.000 נפש, כפי שהוא מסביר במקום אחר, והן מפוזרות בכל החבל. במראכש חיים 4.000 יהודים, היושבים ברובע מיוחד המוקף חומה והעושה רושם של עיר שנייה.
לעומת זאת חיים היהודים במחוז תאדלה חיי חופש ועוסקים במקצועותיהם, יש ביניהם צורפי זהב ובראשם עומד קונסול, השומר על המטבע של המיטבעה. אסור לשום אדם, מלבד היהודים, לטבוע מטבעות בפאס החדשה.
אין בידינו כל אפשרות לקבוע מספרם הכללי של היהודים במרוקו במאות השש עשרה – שמונה עשרה ; לכן יש למצוא ממוצע מתקבל על הדעת בין המספר האסטרונומי כמעה שנוקט דאפר, גם אם נתכוון לכל ממלכת פאס, ובין המספר שקבע מארמול – 10.000 נפש, וזה המצוי בדו"ח צרפתי משנת 1699:
400 – 500 יהודים, כלומר משפחות יהודיות, בעיר פאס שהם לכל היותר 2000 – 3000 נפש. לפי הערכה זו של האוכלוסייה היהודית בעיר פאס אנו מגיעים למספר שנקט מארמול, מאחר שלפי המקורות השתתפו יהודי פאס ב – 22 – 25 אחוז של סך המסים וההיטלים שהוטלו על יהודי מרוקו, והכוונה ל " בלאד אל מח'זן – השטחים, שהיו תחת שלטון המלך.
בווודאי נערכה חלוקה בהתאם למספר בתי האבות. מסתבר כי המספר הדמיוני של דאפר הוא תוצאה של האגדות על שבטים יהודים שנפוצו אז הן המגרב והן באירופה.
בשנת 1603, לאחר מותו של אחמד אל ד'הבי, נפלה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך ובנו עבד אללאה החזיקו בפאס ובמגרב הפנימי ; ובן אחר, זיידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני.
ברור שהפילוג מלוּוה היה סכסוכים, מלחמת אחים, וירידה איטית, שבישרו את קיצה המתקרבת של השושלת. ברבע השני של המאה השתררה אנדלמוסיה בממלכת פאס, והיא הייתה לשל לראשי כיתות דתיות חזקות. על צרותיהם של תושבי פאס באותו פרק זמן מסופר הרבה ב " דברי הימים ""
השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626- הירשברג
השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626
יום שבת קודש שנת שע"א, כלו בדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו. ביום ח' לתשרי בא השר הצורר באריחין שלו"ל ( שבח לאל ותודה לבורא ) – הערת המחבר צריך לומר יש"ו – ימח שמו וזכרו – כמו שמצאנו שורות אחדות לאחר מכן, וזה היה כנראה טעות סופר.
ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגוים, אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים , ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפלים. ונתחילו לגבות ולא הספיק היום.
ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה והחכמים בוכים ומיילים ! זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה ונתווספו על זה חלאים רעים ונאמנים. או לנו כי חטאנו.
אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בו מולאי אשיך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחין הנזכר ימח שמו וזכרו, ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד ה"ר יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.
אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם, ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. או לעינים שכך רואות ! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים.
ואני שואל קטם מכולם, וכונו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות. על זאת אספדה ןאילילה, כי שמה ושערורה (שַׁעֲרוּרָה
(נ') [ראו שׁוֹעָר]
1. קִלְקוּל, שְׁחִיתוּת: "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ" (ירמיה ה ל).
2.ח שַׁעֲרוּרִיָּה, סְקַנְדָּל, מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה: "כָּל נָבָל בָּהֶם רוֹאֶה אוֹתִי כְּעַבְדּוֹ, עַל כֵּן בָּאָה הַיּוֹם הַשַּׁעֲרוּרָה" (ביאליק, איש הסיפון). "וְחוֹלְלוּ לָהֶם שַׁעֲרוּרָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין" מילון אבן שושן
הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. או מכל עבר ומכל פינה ! השם יתברך יוציאנו לאורה אמן כן יהי רצון.
וביום חמישה ועשרים לכסלו שנת שע"א -1611 יום חנוכה נתן המלך מולאי אשיך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י לנוצרים שכך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.
קנסות כבדים בתיטואן ובתאדלה.
ומולאי אשיך הנזכר עבר לתיטואן יע"א והעניש לגוים אנשי העיר מאה אלף אוקיות, והאלנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות והיהודים עשרת אלפים אוקיות ואפילו הספרים הניחום ערומים.
וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענשו אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.
אוי לשמועה נשמעה יום ג' לאדר הנזכר על עיר תאדלא שנכנסו בה הגויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים, וגזרנו תענית כמו יום ט' באב השם יתברך ינקום נקמתנו אמן כן יהי רצון.
יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ"ו ארבעת אלפים אוקיות. ובט"ו לאייר הנזכר גם כן נתנו שלושת אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ולאלקאייד מחמד אסנוסי.
הגידו זאת ביהודה כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות חמישה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד כבוד מורנו הרב יעקב רותי, והא אין לאל ידו. והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל יצ"ו שכל נזק דאתי ליה מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל, ונתנו הקהל החמישה ועשרים אלף אוקיות בעד הנגיד.
אם יהיו כל הרקיעים גלוים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו שהוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל מתשרי עד סיוון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו. ובחמישה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמו שלא נוכל להעלותם על ספר.
ובי"ג לתשרי שנת השע"ב – 1611 עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כולם עניים והחטה שווה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת.
וביום ב' כ"ג לחשון שנה הנזכרת ואנחנו בתענית כשהמלך מאסף הערביים להלחם עם אנשי פאס לבאלי עד היום יום ד' לכסלו ואנחנו במצור ובמצוק וכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה, כי כן מצווה המלך.
תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג
בליל ראשון ז' לחודש כסלו שנה הנזכרת הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח שדתה
הערת המחבר : צריך לומר מה " מחלה " ויש לקרוא שראגה במקום שדתה, הוא שבט ערבי, שהיה חלק מה " מחלה – המחנה הצבאי של אל שייך אל מאמוּן.
נסעו והלכו להם והמלך עמהם ובאו אנשי פאס לבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות, וקבצנו כל ילדי תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר, וכל החכמים סביב הילדים.
וגעינו בבכייה מרה ואמרנו : אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מאת ה' ב"ה על זאת הצרה, אלא כי בזכות אלו הקטנים. וקראו הקטנים ויעבור ( הכוונה לסליחות, שבהן אומרים פסוקים אלה, הכוללים י"ג מידות ) בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים.
והעידו הזקנים בני שמונים שנה, אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות : אנו אין לנו אב ואם כי אם תורת משה רבינו עליו השלום שתשמע קול בכייתינו והיא תתחנן לבוראינו עלינו.
וכששמע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה ועשינו י"ג ויעבור ( כלומר אמרו שלוש עשרה פעם את הפסוקים שמות לד, ו-ז – " ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים " ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו, ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות מאת ה' הייתה זאת.
עד י"ב לכסלו הנזכר לא הלך יהודי לפאס לבאלי שהיו אומרים שהם החיזיקו ביד שראתא, אויביהם. ויהי הסניאות ( שנאה בלהג יהודי מוגרבי ) הולך ומתגבר על היהודים וגזרנו ג' תעניות. וביום הג' – שבח לאל ישתבח ויתעלא שמו וענה אותנו מכל צרה וצוקה – באו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים ואמרו שהיהודים אין להם נשמה ! ( צריך לאמר אשמה ) והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפקט אלקאדי והלכו היהודים לפאס לבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה. מי יכול לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא נוכל לספור כי אין דבר המלך אלא היהודים.
ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת ( שע"ב – 1612 ) באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחוב הגינה החדשה. שם ישבנו וגם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותנו. ולמחר צמנו, וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן. ובכ"ד לשבט לשנה הנזכרת עוד ענשו אותנו המלך שלושת אלפים. והחטה שווה ששים אוקיות לסחפא….ובראש חודש אלול הנכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים. והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות, ומט"ו יום לט"ז נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו……
ובכ"א לטבת הנזכר היה יום צרה ומבוכה ; סבבו אנשי פאד לבאלי העיר מכל צד להכנס לפאס אלג'דיד, ועשינו סליחות בצעקה ובכייה והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו….ובט"ז לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסן לעזור אל המלך וגזרו תענית ואנשי פאז אזדיד הולכים וכלים השם יתברך יאמק לצרותינו די. ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לבאלי מפתח באב אלבוגאת והייתה עת צרה.
בשנת השע"ד – 1613 ליצירה באה שמועה מן אשארק ששר אחד הנקרא בוליף הרג מולאי אשיך והשר שלו סידי בו כבירה ( צריך לומר סידי בו דבירה, בבירה היא טעות קולמוס ).ושחטו אותו ואת אחיו ואת כל הגדולים שהיו עמו, והיו מוליכים את ראשיהם בידם ומכריזים ואומרים : ככה יעשה למי שיסכים בנתינת לארג' לנוצרים. והלך בוליף הנזכר לעשות מלחמה עמהם ושלחו לנו היודים להתפלל עליהם, ויום שמחת התורה עשינו מצאלין ( מצלא – עריכת תפילה ) ונתנו בעוונותינו הרבים אלפיים אוקיות. ה' יוציאנו לאור כן יהי רצון.
בכ"ח לחשון שנה הנזכרת באה שמועה שמולאי זידאן ניצח לאלקאיים וּתְפָסו והייתה החטא שוה קס לסחפא ( כתב היד לא ברור במקום הזה. ויידה מתרגם כאילו היה כתוב : עשרה מתקאל ) . והמלך מולאי עבד אללאה הלך לרדוף אחרי בוליף הנזכר אשר הרג לאביו מולאי אשיך הנזכר. ובחמישה לטבת השנה הנזכרת באה שמועה שנהרג האלקאיים הנזכר הוא ובנו אלקאייד ( מפקד, נציב ) עזוז וביום הזה בעצמו הרג סידי סלימאן למולאי אדריס שבפאס לבאלי.
מצב הביטחון בפאס הולך ומתערער – הירשברג
מצב הביטחון בפאס הולך ומתערער.
קטע זה יצא כולו מתחת עטו של רבי שאול סירירו, וחשיבותו בעיקר בשל תיאור המצב הקשה, שבו נתונים היו כל תושבי פאס, והיהודים במיוחד.
ראש חודש תמוז שנת שע"ו 1616 באה השמועה שמולאי עבד אללאה נצח הערבים עם בן גדאד אסיך שלהם. בח' בתשרי יצא המלך חוץ לעיר, ונעלו הדלתות ביום חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים.
וביוי"ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס לבאלי עם פאז אזדיד והגישו לשבור הדלתות. יום ב\ גזרנו תענית, אנחנו בעלי חברת ההסגר ( בית מדרש של רבנים ; וכן נקראו גם בתי המדרשות בארץ ישראל ) ג' ימים וביום הג' נפתחו הדלתות ועשו שלום, ושב לאל.
אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמיע הצרות המתחדשות עלינו הכל יום, ביום פורים שנת שפ"א – 1621 נתנו עשרת אלפים אוקיות. מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים והדרכים אין יוצא ואין בא. אחרי הימים האלה חזרו אנשי פאס לבאלי ומרדו במלך מולאי עבד אללאה והקימו אחד עליהם שמו עלי בן עבד ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס לבאלי.
ובכל יום באים מכל המשפחות לרמות את המלך שם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים והוא בתכלית העוני שאפילו האלנפאץ' ( כלומר התותחים ) שהיו לו שברם ועשו מהם פרוטות.
בראש חודש סיון בא בן גדאר עם אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר מעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזרה שבח לאל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלץ אוקיות מלבד ההוצאות והיה המלך חוץ לעיר עם ערבים ובעלי האלספלי ( השכונה התחתית עשו אלשבאר ( שאפר, ריבוי שואפר, סוללה, גדר מאבנים יבשות ) ונלחמו עם אנשי טאלעא, וקצת תבואות של ספי שרפו באש ואין מניחים שום שיראה בתכנס לפאס לבאלי כי אם לטאלעא.
הערת המחבר – " אל טאלעא " רוממה, היא אחת השכונות בפאס העתיקה, עיין לה טוּרנו, לפי מפתח השכונות וגם הרחובות. נראה כי השם " אל ספלא – התחתית, לא נקלט בטופונומיקה של פאס, אולם הוא ברור מבחינה טופוגראפית : זו היא השכונה בקרבת הוואדיות של פאס.
אמר שאול : לולי חסדי ה' שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים מחוץ לעיר הזאת. השם יתברך יופיע ברחמיו בשלותם כמו שהופיעו בממונם לבעלי החברה כי כבר קצרה יד מהושיע וממנו יתברך אשאל : יופיע ברחמיו אלינו אמן כן יהי רצון.
יום שבת ( המעתיק דילג על התאריך : מכל מקום קרה הדבר בין סיוון לאב ) שנת שפ"א – 1621 עשו מלחמה הל ( אהל – האנשים ) אספליעם הל אטאלעא ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם, וברחו הל אטאלעא לפאס אזדיד. ונתקבצנו בבית הכנסת של התושבים יצ"ו ועשינו סליחות בבכייה והשם יתברך הצילנו.
וכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו הל ספלי לטאלעא ואהל אל קצבא שברו דלתותיה ואז סגור ( ! ) באב אסבאע ( שער האריה ) ונפתח באב אלבוגאת. יום ט' באב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לצבא ( בירה, מושב השלטון ) אלקאייד מאמי ועלי בן עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה הלישור וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה' יגמור לטובה.
לא עברו ג' ימים וחזרו אנשי האלבלאד לסורם ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים כן יהי רצון.
אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס. ומראש חודש אדר שנת שפ"ב נתווספו כפלין כל מה שהיה. ומראש חודש אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין ( למטונה – שבט ברברי שישב בפאס ) ויותר משני שלישי מאלבלאד ( בלאד – ארץ פרזות, בניגוד לערים המבוצרות ) עמהם והשר שלהם עלי בן עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנא ( שמוצאה מחבל זרהון ההררי, שבין מכנאס לפאס ).והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום ויום.
םרין בעוונותינו הרבים נפטר מבנינו מאור עינינו החכם השלם הדיין המצויין המאושר בכל ענייניו כבוד הרב שמואל אבן דנאן זצוק"ל ודרשתי עליו : ולא מת שמואל אלא לשאול. בית הכנסת הגדול של התושבים הי"ג ( ה' יצב גבולו ) והנושא קול העם ברעה, ומאמר ושמואל מת וכו'. והשם יתברך ישים מיתתו כפרה עלינו ויאמר די לצרותינו.
אחר עבור הפסח נתרבו עלינו המסים שלא יסופר. ונתווסף עלינו עצירת גשמים….
מן י' באייר שפ"ב – 1622 והלאה והמלך חוץ לעיר ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות. והביאו שומרים, ונתווסף עלינו שכר השומרים. המלך פנה והלך ללג'בל ( ההר ) ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה מסים. וביום שבועות בא וברחו היהודים, ותפס אותי ואסרני בבית המלך, והקהל יצ"ו כשמעם זאת חרדו וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים.
ויהי בלילה הזה נכנסו ב' בניו של חמדון להאלמללאח והם רשעים גדולים ולנו באלמללאח בבית אישה גרושה, אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה. ויהודים רשעים משחיתים עמהם בתוף ובכינור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו את היהודים ואת ב' בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב.
השנים שע"א – שפ"ו – 1610 – 1626-תיאור הפרעות ביהודי מרוקו
וגוי א' היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכייה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה האנשים בני חמדון גיבורים ובעלי נפש. וכאלו הבוקר באו הוציאם מן האלמללאח והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היא רפואה למחלתינו.
ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערביים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסגר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד כבור הרב יעקב רותי יצ"ו שהיה עם המלך וברוב שוחדות יצאנו מאפלה לאורה השם יתברך יאיר אפלתנו כן יהי רצון.
והרשע הלך אל המלך והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי שבפאס לבאלי שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד יהרגו לאביהם כן יהי רצון. השם יתברך יראנו נקמה באויבינו כן יהי רצון.
וכמה פתקאות הוא מביא מזייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתתק"ם ( 900 מתקאל ) בכל שבוע.
בחודש חשון שנת שפ"ג -1622 הלך המלך לעיר אלקצאר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט"ו בכסלו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצה לעלות מן החלון אחד בהאלסלבא ( חבל ), וקודם שיגיע אותו בעולה לחלון הקיץ בן אחי רבי דוד ונשמע קול בחלון בעליית הרשע , וישקף בעד החלון כי ראה אותו פתוח וירא והנה איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה טיבט בחלון וירא והנה כמו עשרה אנשים והשליכו לו בקשת.
ויבא הברזל של חוץ בקורת בעלייה והאנשים הכירום מן אנשי לאבלאד והצילנו הקב"ה ברחמיו והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והכלו להם לבית מנחם סאנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו.
בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים. וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים בכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.
ומגודל החמס שנעשה בעניין המס הפרשתי עצמי מן הציבור והנני בביתי, ואיני יוצא לשוק עד אוכל לתקן עוות הזמו.
אמר שאול : אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו, לכן אקצר. ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך, ושמועות רעות הבהילוני שבאו בחודש זה מעיר לקצאר.
כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם, וזה סבאב ( בסיבת ) מולאי אבן חמד, שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים והביאו העיר במצור וידל ישראל עד מאוד.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סידי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים.
וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה השם יתברך יאמר די לצרותינו.
ערב ראש חודש סיון, שנת שפ"ג – 1623, חלה המלך חולי גדול השם יתברך יוציאנו לאור. ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבד אללאה ואחר קברוהו המליכו אחיו מולאי עבד למאלך והוא כבן ט"ו שני.
יהיה סימן טוב לישראל שבח לאל, שהאיר אפלתנו ועושה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו, והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיים שלא השלימו והיהודים היום הזה הולכים לבדם לכפר צפרו. השם יתברך יגמור עלינו לטובה אמן כן יהי רצון.
תולדות היהודים במרוקו-הירשברג
בחודש אלול התחילה ערבובייא והאלמטיין מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו' אחר התפילה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיין. אחר מיתתו, שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים, ואנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים כי נוטה המלך על ידי השר עלי אבן מוסא שכל ענייני המלכות נחתכין על ידו ובכל שבוע נוטל מן היהודים חוק קבוע תש ם ( 700 מתקאל ), ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאשבאר ( כלומר מן הקרובים לסוללות העיר ) כמה מהבתים.
חיל הנגף והיו מתים עד יום ה' לתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותני המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מה' שנים ולמטה יותר משלוש מאות ולא נשארו כי אם ד' או ה' עשירים, והם המושלים בקהל ביד חזרה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהן נאמר : עשירים מלאו חמס, השם יתברך יוציאנה לאורה.
ובראש חודש ניסן – 1625, שעבר עשו שלום ערביים עם המלך והאלמטיין והאלנדלוס לא רצו, וגבול עשו ביניהם ( אנדלוס – יוצאי ספרד. ברגיל הייתה איסה נטושה ביניהם ובין הלמטה ) . והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר שום אחד בכאן.
בשירות השריפים.
כדרכם מתעלמים אנשי פאס כמעט כליל ממה שנעשה בערים אחרות ובמיוחד במראכש, שהייתה, כאמור, תחת ידי זידאן 1603 – 1628. עלינו להחזיק אפוא טובה רבה למקורות חיצוניים במוסיפים קווים חשובים להשלמת התמונה, אף כי גם אלה לעצמם אינם משקפים את המצב לאמיתו.
הכוונה לארכיונים הממלכתיים ואלו של מוסדות ציבוריים בצרפת., הנידרלאנדים, אנגליה, ספרד ופורטוגל, שעמדו בקשרים דיפלומטיים ומסחריים עם מרוקו, ושנמצא בהם שפע של מסמכים על פעילותם של היהודים. אפשר לומר ללא הגזמה, שחלק גדול של התעודות נסב על מעשים ועניינים שיד יהודים הייתה בהם.
מקורות אלו, שבמקצתם השתמשנו כבר בפרק השביעי, מאפשרים לעקוב אחרי פעולותיהם של יחידים ומשפחות שלמות, אבות, בנים ונכדים, שעמדו במשך דורות אחדים בשירות השירפים הסעדיים ( בנוגע לתעודות צרפת – גם של השריפים העלווים ), ולפעמים גם בשירות יריביהם.
הם היו סוכניהם בשליחויות דיפלומאטיות לחוץ לארץ, תורגמנים, מזכירים בלשכת המח'זן, חוכרי מסים וזכיונות מונופולין שונים. וכלאחד יד היו גם מבריחים נשק ותחמושת בשביל השריף השליט ; אמנם, אלה היו נופלים לפעמים ביד יריביו, ראשי השבטים החופשיים המתמרדים נגד המח'זן.
בתוקף תפקידם עוסקים הנציגים הדיפלומאטיים לפעמים גם בשוד ימים, החרמת ספינות של מדינות שהן במצב מלחמה עם מרוקו ותפיסת מלקוחון, פעולות חוקיות בהחלט, שכמותן עשו אז כל המדינות.
בתקופת שושלת בני סעד חל שינוי באופי הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה. בימי בני וטאס הצטמצמו יחסיה של מרוקו לשכנותיה הקרובות, פורטוגל וספרד. אז בלטו מגמותיהן התוקפניות קולוניזאטרויות של שתי מדינות אלה ושליטי מרוקו נאלצו לנקוט בקו הגנה מתאים.
היהודים, ברובם ממגורשי ספרד ופורטוגל, אנוסים היו להתאים את פעילותם לעובדות אלה. מימי הסעדים עלתה חשיבותה של מרוקו, במיוחד לאחר קרב שלושת המלכים בשנת 1578. אנגליה, הנידרלנאנדים ( הולנדים ) וצרפת מעוניינות מעתה להדק קשריהן עם מדינות השריפים.
לצרפת ולאנגליה גם כוונות מדיניות ברורות ; למצוא בעלת ברית נגד ספרד, המעצמה האדירה, השלטת ביבשת אירופה וביבשת אמריקה. ספרד הטילה את אימתה על צרפת בשל קשריה ההדוקים עם הקיסרות הגרמנית ומשחקה הידידותי עם תורכיה העות'מאנית, ועל אנגליה בשל מושבותיה העשירות מעבר ליום, שחייבו ואפשרו לה להחזיק צי אדיר.
שתי המדינות ביקשו להשתמש במרוקו בתור חזית שנייה נגד ספרד. מובן, שגם שליטי מרוקו עמדו על כוונות אלה, שפתחו לפניהם אפשרויות תמרון נוחות, ובעזרת סוכניהם היהודים ניסו לנצל את הניגודים לטובת ענייניהם המדיניים.
לעומת זאת לא היו למדינת הנידרלאנדים הקטנה שאיפות ויוזמות כאלו, ולפיכך גם קשריה עם מרוקו אפשר היה להם שיתפתחו על רקע אמון הדדי, בלי לעורר חשדות בלב השריפים.
הייתה זו שאיפתו של הנסיך וילֶם הראשון, מאוראניה 1579 – 1584, לקשור קשרים עם ארצות ברבריה, אבל היא נתקיימה כעשרים שנה לאחר הירצחו, עם התחלת הסחר בין ארצות השפלה ובין מרוקו.
כמאז ומעולם היו גם באותם הימים אינטרסים מדיניים וכלכליים משולבים אלה באלה, וקשה לפעמים להפריד בין הדבקים, במיוחד בנוגע לחלקם של היהודים בעניינים אלה. סחר החוץ של מרוקו, הן בענפי היצוא, סוכר, חומרי גלם שונים, והן בנוגע לסחורות היבוא, נשק, תחמושת, חליפות בגדים, אריגים, נשען היה על המונופולין של השריפים ועל יחסיהם הדיפלומאטיים עם מדינות אירופה.
מראשית עלייתם של הסעדים מוצאים אנו בחצרותיהם יהודים בתפקידים שונים. לעבד אל מליך היה רופא יהודי, שהמשיך לשרת את אחמד אל מנצור אל ד'הבי, לפחות בראשית דרכו, בזמן משתאות היין של מולאי מוחמד אל שייך אל מאמוּן ( סוף המאה הט"ז – ראשית המאה הי"ז ) היה משעשע אותו בנעימותיו הערביות מנגן יהודי, שצבר הון רב, לפי דברי מקור אנגלי.
על שריף זה ידוע עוד, כי בימי מלחמת האחים נגד אבו פארס זיידאן ביקש את עזרתם של יהודי ליוורנו ופיזה, ואין כל ספק, שהמקשרים במקרה זה היו יהודים. אולם במספר גדל והולך אנו רואים אותם בשירותים כלכליים.
תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג-חוכרי מבשלות הסוכר.
חוכרי מבשלות הסוכר.
ככל שאפשר ללמוד מן המסמכים מסתבר, כי בתקופה זו האנגלים הם שהתחילו לקיים קשרים קבועים עם מרוקו. מטבע הזהב המרוקאני היה מבוקש ביותר באנגליה עקב המסחר שהתנהל עם מרוקו באמצעות יהודים.
הסוכר המיובא לאנגליה, שרבו עליו הקופצים, היה תוצרת המיבשלות המרוקאניות, שהיו מחוכרות ליהודים. כללו של דבר : כל תוצרת שהובאה למרוקו מאנגליה, כגון אריגים ובגדים, וכן חומרי גלם, נחושת, עורות ושלחים, עץ הבּקס, וצרכי מזון, סוכר, שיוצאו לאנגליה, עברו ידי יהודים.
בעבור הסחורות שהשריפים היו רוכשים לצורכיהם המדיניים, במידה שלא נעשו העסקות בסחר חליפין, לא היו משלמים לעולם במזומנים, אלא בשטרי חילפין, שהיו משוכים על שם יהודים, תושבי הנידרלאנדים לפעמים.
כאמור היה בפעולות אלה גם צד מדיני. היהודים חוכרי מיבשלות הסוכר נאלצו להסתבך בעסקות מפוקפקות שונות ולשלם 2.5% – 3% לחודש ריבית למלווים, כדי לצאת ידי חובתם הן כלפי השריף והן כלפי הסוחרים האנגליים.
וכשנכנסו לעסקים אלה סוחרים אנגליים שאינם מהוגנים קרו בקרב היהודים מקרים של פשיטות רגל חמורות, שגרמו נזקים רבים לסוחרים אנגליים אחרים. בכל הדו"חות על המשברים אף פעם אינה נשמעת האשמה כלפי היהודים, קרבנות התככים והמדיניות של אחמד, שהיה נותן הוראות למי שי למסור את הסוכר.
דרך משל : פקודתו משנת 1587, לשני הד'מי דאוד בן אבראהים ואבראהים ברטל בעניין זה. בין בעלי ההשפעה בחצר השריף אחמד אל מנצור במראכש בולט השייך יעקב רותי ; בהגיע שגריר אנגליה באפריל 1590 הוא מתקבל על ידיו.
גם ידיעות אחרות מאשרות את חשיבותו. אין ספר כי יעקב הוא נצר המשפחה שישבה בפאס. כנהגו בימים ההם נעזר יעקב בבני משפחתו, הפעם על ידי חתנו משה לוי.
שגרירים וסוכנים.
החל מראשית המאה השבע עשרה הולך ורב מספרם של יהודים המועסקים על ידי השריפים בני סעד, הן בפנים הארץ והן בתפקידים מחוץ למדינה. ייתכן שאחדים מבניהם היו יושמי התוכניות השונות, ועל כל פנים היו מבצעהין.
תואריהם : שגרירים, סוכנים דיפלומאטיים, מיופי כוח השלטונות, תורגמיני החצר וכדומה, עלולים לעורר את הרושם כאילו היה מעמדם מכובד ביותר בעיני שולחיהם והם זכו לאמונם המלא. אולם ניווכח לדעת, כי היה בתוארים אלה הרבה מאחיזת עיניים כלפי חוץ .
כלפי המדינות שאליהן נשלחו סוכנים אלה, ואדוניהם בזו להם בלבם, ואף באיגרותיהם הרשמיות כינו אותם ד'מי, כלומר איש החסות ( היהודי ) , אף על פי כן שימשה השפעתם של יהודים אלה ושל הנוצרים שהתאסלמו עילה לקנאי הדת המוסלמים המורא ביטים להתקומם נגד השריפים הסעדים.
לכאורה הייתה טובת הנאה מרובה לסוכנים היהודים במילוי תפקידיהם בארץ ובחוץ לארץ מן העסקים המסחריים שהיו מעורבים בהם, או מן המתנות שהיו מקבלים. אולם גם בנידון זה תלמדנו ראיה יותר חודרת, כי באמת היו הם רק כלי בידי אדוניהם, שהיו מנצלים את ידיעותיהם וכישרונותיהם לטובת עצמם, על פי רוב בלי הכרת טובה.
גם אם נקבל את הדעות השליליות ביותר שהושמעו במקורות של אחדים מסוכנים אלה, יתברר כי אף הרמאים שבתוכם היו רמאים מרומים. מכל מקום, בשל הקשר ההדוק בין פעילותם לעסקיהם המנהליים והמסחריים נצטרך לטפל בהם לפעמים כאחד – וזאת כדי למנוע כפילות.
בראשית שלטונו של זיידאן נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר : אברהם בן וואעיש ויהודה לוי, שהם סוחרי המלך. אברהם הוא גם הממונה על גביית המעשר ונודעה לו השפעה רבה על זיידאן מאז שנת 1603.
הסוכן הנידרלאנדי במרוקו, מתאונן בשנת 1608 לפני שולחיו, אסיפת המעמדות, כי אברהם רוקם מזימות נגדו, מאחר שהוא גוי, אינו נותן לו להרוויח, וגם מפני שהוא חושש להתחרותו. הנידרלאנדי ניסה לקנות את לבו של אברהם על ידי מתנות שהיה מעניק לו.
גם סוחרים נוצריים אחרים התאוננו על אברהם, מפני שניסה לדוחקם ולתפוס בשביל עצמו ומשפחתו את כל מסחר הארץ. בשנת 1617 שולח הוא מטעם השריף סחורות שונות, סוכר ועורות, אל סוכני זיידאן המצויים בארצות השפלה, משה לוי וישראל בן שלוחה.
אלה נקראים בכתב ההמלצה ששיגר זיידאן אל מוריס הנסיך מנאסוֹי " עבדי חצרנו היהודים ". דרך אגב נודע לנו, כי יהודה לוי קנה סחורות מאת שודד ים נידרלאנדי ונתן מפרעה עד לחשבון. אולם ספינתו של זה נתפסה על ידי אוניה של צי המלחמה הנידרלאנדי עד שלא נמסרה הסחורה.
רב החובל סירב להחזיר את המפרעה או לתת את בתמורה בסחורה והוליך את כל השלל אל נידרלאנד. יהודה לוי טוען, שפעל בתור סוכן זיידאן, ולכן יש להחזיר את הכסף לשני הסוכנים הנמצאים עתה בנידרלאנד.
ולכן פונים משה לוי וישראל שלוחה אל אסיפת המעמדות בספטמבר 1617 ודורשים להחזיר את הכסף שהוחרם. לפי ידיעות משנות 1623 – 1624 היה יהודה לוי חוכר מסים בסאפי.
אברהם בו וואעיש נזכר לראשונה בשנת 1603 כיועצו של בופארס. כאשר בופארס נאלץ לברוח מפני בן אחיו בשנת 1606 הייתה עם נשיו החשובות גם אשתו של בן וואעיש, סוחר המלך.
משפחת פליאג'י
בהתפתחות הקשרים בין מרוקו לארצות אירופה, ולכול לראש עם הנידרלאנדים, נועד תפקיד מרכזי למשפחת פליאג'י, שנתפרסמה בחצרות השליטים של מראקש, האג, לונדון, ופאריס. אחדין מבני המשפחה זו גרמו לשערוריות מדיניות, שהדהדו זמן רב.
שמואל פליאג'י.
הידוע שבהם הוא שמואל פליאג'י, ששימש כנציג מרוקו בהולנד החל משנת 1609. הידיעות על מאורעות חייו קודם לכן מקוטעות וסתומות. ידוע, כי הוא ביקר עם אחיו יוסף במדריד ובא במגע עם המלך פיליפ השני שמת בשנת 1598.
אם כן היה הדבר בשנות התשעים של המאה השש עשרה, שוב שהה במדריד בשנת 1606. ואז נאלץ להסתתר מפני האינקביזיציה אצל שגריר צרפת די בארו. בשנת 1596 מוצאים אנו את שמואל ויוסף באמסטרדם, והם נזכרים ברשימת המייסדים של המניין ה " פורטוגזי " הראשון, שהיה מתכנס בביתו של שמואל. פעם ראשונה נערכה התפילה בציבור ביום כיפור שנ"ז – 1596.
באותו פרק זמן עסקו האחים במסחר. לפי מקור מהימן – הוגו גרוטס – המשתדל שמואל בשנת 1604 בהצלת רכוש נידרלאנדי רב, שנלקח בידי הפורטוגזים בספינה. זמן מה חשבו האחים פליאג'י להתיישב בליוורנו, והדוכראס פרדינאנד די מדיצ'י ציווה בשנת 1605 להוציא דרכונים בשבילם.
שלוש שנים לאחר מכן ביקשו האחים רשיון להשתקע בארצות השפלה ודרכונים ; הפעם הם נזכרים כילידי פאס. מתן הדרכונים אושר על ידי אסיפת המעמדות ובוטל למחרת היום. לא מן הנמנע כי מקום מגוריהם האחרון של האחים פליאג'י, קודם שנשתקעו בארצות השפלה, הייתה תיטואן.
קוי, הסוכן הנידרלנאנדי במראכש, מודיע במכתבו אל אסיפת המעמדות בתאריך אוקטובר 1608, כי ימים מפסר לפני כן הגיע אל נמל סאפי שמואל פליאג'י, שבא מארצות השפלה, והלך לבקש את אשתו ואת ילדיו בתיטואן, כדי להובילם לאמסטרדם.
שמואל נפגש הפעם עם מולאי זיידאן, ותיאר לפניו את הנסיך מוריס מנאסוי אוראניה. הוא קיבל אז מכתבי המלצה מאת מולאי זיידאן אל הנסיך מוריס ואל הדוכאס של פירנצה.
זה בערך כל מה שאפשר למצוא על שמואל ויוסף פליאג'י, קודם שהתיישבו ישיבת קבע בארצות השפלה והתחילו עוסקים בדיפלומאטיה, ובמסחר כאחד, כסוכניו הרשמיים של מולאי זיידאן. נהייתם העקשנית כמעט להשתקע באמסטרדם מוכיחה על ראייתם המדינית, שצפתה את העתיד הכלכלי המזהיר של מדינה זו מאידך הבינו שליטי ארצות השפלה, אסיפת המעמדות והנסיך מוריס את חשיבותם של היהודית בפיתוח מדינתם.
מסתבר כי המסמך הרשמי הראשון המעיד על מעמדו של שמואל פליאג'י בארצות השפלה הוא מכתבו של מולאי זיידאן אל אסיפת המעמדות מראשית שנת 1609, ובו הוא מכונה " עבדנו וסוכננו. באותו מכתב ניתן למוסלם חמו בן בשיר התואר " ספיר " – שגריר.
על שניהם הוטל התפקיד לשאת ולתת בדבר חוזה מסחרי בין שתי הארצות, שנחתם בסוף 1610. חתימתו של שמואל באה יחד עם זו של אחמד בן עבד אללה, השגריר החדש, שהגיע לארץ במקום בן בשיר. מכאן וממכתבים קודמים שעליהם חתומים שניהם אנו למדים, כי שמואל ואחמד היו שווים בדרגה.
אולם הפעיל למעשה היה שמואל, ואת היתרונות שהעניק חוזה למסחר הנידרלאנדי יש לזקוף לזכותו. זאת ידע זיידאן, ומתוך מכתב מחאה של אסיפת המעמדות אנו למדים שהוא העניק לשמואל את המונופולין על המסחר עם ארצות השפלה.
אחת מפעולותיו הראשונות של שמואל פליאג'י לטובת אדוניו במרוקו הייתה דרישתו מאסיפת המעמדות לספר לו שלוש אוניות מלחמה, כדי להעביר בהן את חיילי זיידאן את תיטואן, על מנת שיעזרו למושל העיר במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד אל שייך, שהיה השליט של פאס.
בו בזמן ההוא מסתבך, בתור נציגו או שגרירו הדיפלומאטי של זיידאן, בעניין ביזת הים של השודדים המרוקאנים, שלקחוה מספינות נוצריות ונחשבה מלקוח חוקי של זיידאן, שמואל קנה סחורות אלה והביאן לארצות השפלה, והן הוחרמו כאן. הסכסוך המשפטי נסתיים לשביעות רצונם של כל הצדדים.
שני עניינים אלה עשויים לשמש דוגמה לתחומי פעילותם של בני פליאג'י כנציגי מרוקו. לפי מנהג הימים ההם, השגריר או הסוכן מיופה הכוח הקבוע עוסק גם במסחר של מלכו ואחראי כאופן פרטי לחובות שולחו, ועם זה הוא נחשב לאיש אמונים שלך השלטון, שלפניו הוא מייצג את שולחו.
הנסיך מוריס תמך בגלוי בשמואל פחיאג'י, וכשניסה פעם סוחר נידרלאנדי להיכנס בענייני המשא ומתן בין שלטונות ארצו ובין זיידאן התאונן על כך שמואל, ששהה אז במראכש. בתשובה מודיעה אסיפת המעמדות, כי רק הוא מיופה כוח לייצג אותה לפני השריף בענייני הנמל מעמורה ( בשפך הסבּוּ כיום שמו מהדיה )
לאחר חתימת החוזה של 1610 קיבל שמואל לפי החלטת אסיפת המעמדות שרשרת זהב, מדליה של זהב ועוד 600 פלורינים. משה בנו של יוסף, ששימש אז תורגמן השגרירות, קיבל אף הוא מדליה של זהב. מיד לאחר מכן קיבל שמואל רשות לצאת יחד עם אחמד בן עבד אללה למרוקו, כדי להביא לאישור החוזה על ידי זיידאן.
בזמן היעדרו שנמשך שנה שימש יוסף אחיו כממלא מקומו, וכן היה יוסף מכהן בתפקיד זה כל אימת ששמואל היה יוצא להתייעצות למראכש או נמצא בחוץ לארץ.
במראכש דן שמואל עם זיידאן על בניין הביצורים של נמל מעמורה ושל מוגאדור. השריף פנה במכתב אל אסיפת המעמדות וביקש מהנדסים, שיעסקו בהקמת הביצורים ; שמואל היה נציגו במשא ומתן זה. ביצור הנמלים היה חשוב ביותר לאחר שמוחמד אל שייך מסר בשנת 1610 לידי הספרדים את אל עראייש, וברור היה שהם ינסו להרחיב את שטחי השפעתם.
משפחת פליאג'י- זאב הירשברג- הרב המרוקאי שהפך לשודד ים (פודקאסט היסטוריה)
פרק 142: הרב המרוקאי שהפך לשודד ים (פודקאסט היסטוריה)
נא להקליק על הקישור לכניסה של אתר ההיסטוריה
בשוב שמואל לארצות השפלה בראשית שנת 1612, כשכתבי האמנה חדשים בידו, המשיך בפעילותו המדינית נוכח הסכנה הספרדית. אמנם ההכנות להגנת מעמורה התנהלו בכבדות, והיא נפלה ביד הספרדים בשנת 1614.
בראשית שנת 1614 הגיש שמואל תזכיר גדול לאסיפת המעמדות בעניינים מדיניים ובמיוחד בדבר מעמורה. אכן, הנידרלאנדים היו מוכנים לשלוח אוניות כדי להבטיח את שלטון השריף על המקום, אולם הספרדים הקדימו אותם וכבשו את הנמל.
נהר סבו وادي سبو Sebou
נהר סבו הוא נהר בצפון מרוקו.אורכו 458 ק"מ וספיקת המים שלו היא 137 מ"ק בשנייה ולכן הוא הנהר בעל ספיקת המים הגדולה ביותר במרוקו. מקורו באטלס התיכון והוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי ליד מהדייה. הנהר זורם ליד העיר פאס.בשפך הנהר קונטירה القنيطرة ישנו נמל-הנהר היחיד במרוקו.
בזמן העדרו של שמואל הייתה לאסיפת המעמדות ההזדמנות לעמוד על טיבם של יוסף פליאג'י ובנו משה. במכתבו של זיידן מביעה האסיפה את הערכתה לפעולותיהם. ובמיוחד זוכה לתשבחות משה הצעיר. הוא למד שפות מזרחית באקדמיה של ליידן וכבר בשנים 1608 – 1609 השתתף בשיחות ובחליפת מכתבים שניהלו דודו שמואל ואביו יוסף.
שהותו של שמואל בשנת 1614 במרוקו לא הוכתרה בהישגים. כאמור נפלה מעמורה בידי הספרדים עד שלא הספיק הצי הנידרלאני להיכנס לפעולה. בשל חילוקי דעות בדבר חשבונות מסובכים אבד חינו של שמואל בעיני זיידאן, והוא עזב את הארץ כמעט בבהלה. אילו נשאר עוד ימים מספר ייתכן שהיה נאסר, ואולי היו מוציאים אותו להורג.
עתה מתחיל הפרק האחרון בחייו המלאים תהפוכות גורל : מאסרו באנגליה בסוף 1614 על מלקוח ספינות ספרדיות, משפטו ושחרורו. בפרשה זו שוב מתבלטים הקווים ההרפתקניים בחייו של איש זה, שניחן בכשרונות מדיניים מזהירים.
מאחר שהשריף זיידאן וממלכת ספרד נמצאו במצב מלחמה נהג שמואל בהחלט לפי החוק הבינלאומי כשהתקיף ספינות ספרד הנושאות למולדת מאוצרות אמריקה, החרים אותן והוליכן לנמלי מבטחים בארצות השפלה.
שמואל ידע את הסכנות האורבות לו עקב פעולות אלה, ושקל גם את האפשרות שייאלץ פעם להיקלע על שללו לאחד הנמלים האנגליים, הצרפתיים אות התורכיים. בכיסו נמצא מראשית 1614 כתב חסינות מאת מלך אנגליה, שהשיג אותו עוד בארצות השפלה בהשתדלותו של האנגלי האריסון, שיצא אתו לאפריקה.
שמואל הזהיר ביקש גם כתב חסינות ממלך צרפת, אבל לא נענה. אף עם ח'ליל פאשה, הקאפודאן פאשה, כלומר ראש האדמיראליות התורכית, שהיה גם בעל סמכויות כלליות בדרג גבוה בגאליפולי ובאיסטנבול ובעל השפעה רבה בחצר קושטא, עמ שמואל בקשרים והעביר פעם אגרת ממנו לזיידאן.
איסטנבול (טורקית İstanbul, נהגה אֶסְ-טָאמְ-בוּל כשההטעמה על ההברה האמצעית; בעבר ביזנטיון, קונסטנטינופול ובמקורות ובדפוסים העבריים נקראה בשם קושטנדינא ובקיצור קושטא) היא העיר הגדולה בטורקיה, אחת הערים העתיקות בעולם, וראשיתה בתקופת יוון העתיקה. שימשה כבירת האימפריה הביזנטית ואחריה כבירת האימפריה העות'מאנית. ההערכות בנוגע למספר תושביה נעות בין 11 ל-15 מיליון איש.
ברור שהספרדים ביקשו הזדמנות נאותה כדי להינקם מאויבם בנפש. זו ניתנה להם כשסערה בים אילצה את שמואל לבקש מקלט בנמל האנגלי פלימות ואתו שתיים או שלוש ספינות ספרדיות. הדבר נודע לשגריר ספרד באנגליה, דיאֶגו די קוניה והוא הפעיל לחץ על השלטונות האנגליים, והללו עצרו את שמואל בסוף 1614.
בגלל כתב החסינות והדרכון האנגלי שהיו בידו לא הושם בבית הסוהר רגיל, אלא היה עצור בביתו של חבר המועצה בלנדון. השגריר הספרדי די קוניה טען בבקשתו אל מועצת המלך מיום 25 באוקטובר 1614, כי שמואל היה נוצרי ואזרח ספרדי, שהתגייר ונעשה שודד ים.
ושמואל הסתמך בהגנתו על מעמדו כשגריר מלך מראכש, על מצב המלחמה הקיים בין שתי המדינות ועל חוקי המלחמה. שני הצדדים הפעילו את כל השפעתם, כדי לזכות במשפט. די קוניה השתמש בשוחד ובהסתה אנטי יהודית.
ויוסף פליאג'י ובנו משה לא נחו ולא שקטו עד שהניעו את אסיפת המעמדות לתת הוראות נמרצות לדי קארון שגרירם באנגליה, שיתבע את שחרורו של שמואל בשל חסינותו הכפולה. כסוכנו המורשה של זיידאן וכנושא כתב חסינות אנגלי. בסופו של דבר הורשה שמואל לעזוב את אנגליה בחודש אפריל 1615, לפני סיום המשפט.
מלא מרץ ניגש שמואל מיד לסידור ענייניו הרשמיים והפרטיים המסובכים בארצות השפלה. בסוף חודש אפריל של אותה שנה מגיש הוא דרישה אל אסיפת המעמדות לשחרר את הביזה שלקח, ולפי החלטת השלטונות מתחלקת זו בין השריף, שמואל, רב החובל של האונייה וצוותה.
הוא פונה אל ח'ליל פאשה, הקאפאדון פאשה של תורכיה, מודיע על קורותיו ומבקש ממנו, שישפיע על שלטונות ארצות השפלה להרשות לאחיו יוסף להוליך לקושטא את מתנותיו של מלך מראכש ; זו תהא הזדמנות נאותה לדון על עניינים שונים.
את הקרקע לפגישה זו צריך היה להכין אחד מבני יוסף, יצחק או משה, בשליחותו המדינית אל תורכיה. קריאת המסמכים על נושא זה, שאחדים מהם יצאו מתחת עטו של שגריר ארצות השפלה בקושטא., עושה רושם כאילו שקל שמואל את האפשרות לעבור עם בני משפחתו לתורכיה, ולהמשיך שם בפעילותו בכל תחומיה.
בינתיים חלה שמואל מחלה אנושה. במכתבו אל אסיפת המעמדות מיום 25 בינואר 1616 הוא מודיע, כי זה שלושה חודשים שתקפה אותו מחלה, ומצבו החומרי בכל רע בגלל ההוצאות המרובות. אי לזאת מבקש הוא מילווה עד שיגיע הכסף מאת זיידאן.
בקשתו נענתה כעבור עשרה ימים ; ניתנה ההוראה להלוות לו סך שש מאות ליברות לפי קבלה מאת אחיו יוסף, כי שמואל היה כבר גוסס. רישום ההחלטה נעשה ביום שבת 5 בפברואר 1616. אולם לפי התאריך הרשום על המצבה מת שמואל ביום השישי י"ז בשבט, ה' שע"ו.
בהלוויתו השתתף מוריס, הנסיך של נאסוי-אוראניה, אסיפת המעמדות והשלטונות העירוניים, שליווהו עד לגשר HOUT – STRAAT, הוא נקבר בבית הקברות הפורטוגזי של אמשטרדם OUDERKEK.
על המצבה חקוקים אריה וכתר של רוזן ( גראף ) וזה לשון בכתובת :
תבלע תמותה שכיות מצואים
ועזם תנתץ כמגדל פנוּאל
וקרבי אדמות קברים לגום
ואין עי ושוּחה בקרבי כמו אל
אבל פה וצוע וערש מנוחה
לאיש קראו שמואל שמואל
זו מצבת מושב מנוחת החכם :
הותיק הנשא עם אלהים
ועם אנשים כמהר שמואל פאליאגי
ת'מ'ך ( תהא מנוחתו כבוד ) אשר נתבקש בישיבה של
מעלה יום ו' י"ז לשבט משנת שע"ו
מני אמרר בבכי לפ,ק לפ"ק י'ש'ע'מ'ה'ן' ( יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכחו )
כתר הרוזנים על מצבתו, תיאור מרכבתו והסמלים שעליה, וכן התואר " דון " בו הוא מכונה לפעמים, אולי רומזים שקיבל תואר אצילות. מכל מקום הוא נהג כל ימיו כאציל יהודי. כשאירעה פעם התנגשות בין מרכבתו ובין מרכבת השגריר הספרדי, שלא היה אהוד על הציבור הנוצרי פרוטסטנטי של הארץ, גרם הדבר הנאה רבה לקהל הצופים. על אף סכסוכי אינטרסים שהיו בינו ובין אסיפת המעמדות של ארצות השפלה זכרו אותו לטובה. גם החוקרים המודרניים שהלעיזו על בני משפחה זו, מזכירים אותו לשבח בשל נדיבותו ורחמנותו.
فصول في تاريخ العرب والاسلام باللغة العبرية
דבר בעל חשיבות הוא, שמשפחה זו של האשם, וביחוד עבד אלמטלב, היו לה קשרי משפחה עם אלמדינה — עד שהמשורר של העיר אלמדינה, חסאן בן ת׳אבת, יכול היה לומר: ״אנו — אנשי אלמדינה — ילדנו את האיש הגדול ביותר של קריש, ילדנו את הנביא הטוב ממשפחת האשם״. מוחמד גם הובא, בהיותו ילד, אל העיר אלמדינה.
אביו. מוחמד הוא בן עבדאללה. צריך להודות, כי השמות האלה כמעט שאינם מצויים בכל המספר העצום של הכתובות אשר היו לפני מוחמד בחצי־האי ערב ובשירה. זמן מה רווחה דעה, כי שני השמות, גם מוחמד וגם עבדאללה, הם שמות בדויים. יש חוקרים אשר עשו את מוחמד לאסופי ושתוקי שאין לו יחוס. ההיסטוריונים הערבים אומרים על מי שנקרא עבדאללה, כי קודם האסלאם היה נקרא עבד מַנַאת וכיוצא בזה. אפשר שחילוף כזה קרה גם כאן. נכון הדבר, שהשמות הללו בלתי מצויים. על כל פנים, אין- ספק שלא רק שהכירו במוחמד כאיש בן משפחת האשם, אלא שגם לו היתה הרגשה משפחתית חזקה. הרי אנו קוראים בסורה 26, פסוק 214: ״הזהר את משפחתך הקרובה״, כלומר, שקודם כל ראה מוחמד את עצמו כשליח אל בני ביתו ומשפחתו.
הערת פרופסור רובין לפסוק הזה בספרו " הקוראן "
בני משפחתך הקרובים : מפרשים שפסוק זה נגלה למוחמד בראשית דרכו, שעת שפעל כנביא רק בחוג מצומצם של בני שבטו
תאריו לידתו. את התאריך המדוייק של יום הולדתו אפשר ללמוד מיום מותו. מוחמד מת ב־8 ביוני שנת 632 : 12 ברביע אל אלאַוַל. – הוא החודש השלישי. ידוע, שלפי האגדה (אנו דורשים את הפסוק ״את מספר ימיך אמלא״, שמות כ״ג, כו) נפטר משה רבנו ביום הולדתו. על כן אומרים גם המוסלמים שמוחמד נפטר ביום הולדתו, ועושים את יום הולדתו ביום מותו. אולם זו רק אגדה שאינה חשובה בביוגראפיה שלו. במסורות שונות נמסר שמוחמד היה בן 60—65 שנה במותו, כלומר, מכיוון שמת בשנת 632, הרי שנולד בשנת 570 לערך (היא ״שנת הפיל״ במסורת). ה. למנס – הנרי למנס כומר קתולי בלתי 1862-1937, היה מזרחן ידוע, שכתבה מחקרים רבים מאוד. ספרו " האסלאם, אמונותיו ומסדותיו " הופיע גם בתרגום עברי של י.יץ ריבלין ירושלים תשט"ו – כתב מחקר ארוך בשאלה זו והוא מקצר את שנותיו של מוחמד ב־10 שנים. הוא קבע את שנת הולדתו ב־580. לדעתי, אין אנו יכולים להגיע לידיעה מדויקת בעניין זה: לפי המסורת המוסלמית היה מוחמד בן 62 בערך במותו. באלמדינה היה עשר וחצי שנים. את זמן שליחותו מעריכים ב־10—15 שנה. מכאן, שהתחיל להתנבא בגיל 40. יש כאן תיאוריה, שאדם מתחיל להיות נביא כשהוא מגיע לשלמות שכלית גמורה.׳ מתקבל אולי על הדעת, שהיה קצת יותר צעיר בתחילת נבואתו. אולי נהיה קרובים יותר לאמת אם נקבל את ההנחה שמוחמד נולד בשנת 580 והיה קצת למעלה מבן 30 כשהתחיל בנבואתו.
נעוריו של מוחמד. על כך יש לנו עדות מפורשת בסורה 93, בפסוקים 6—8. שם נאמר: ״אלהים מצא אותך יתום ואסף אותך, מצא אותך תועה ונחה אותך בדרך, מצא אותך עני והעשיר אותך״. כלומר, שבנעוריו היה מוחמד יתום, היה עובד אלילים והיה עני, ועוד קודם שהיה לנביא נשתנה גורלו לטובה.
שם אמו אַמִינַה, בת לאחת המשפחות של קריש. גם זו לא היתה מהמשפחות החשובות ביותר, אך גם לא מהנחשלות ביותר. מוחמד ניתן לאשה בדווית ליניקה. מנהג זה היה מקובל. מציאותו אצל המינקת במדבר משמשת מקור לאגדה מפורסמת, אגדה הקשורה בסורה 94, פסוק 1: ״האם לא הרחבנו לך את לבך״. האגדה תפסה את הפסוק הזה בצורה מילולית, כלומר: האם לא פתחנו לך את החזה ?— היא מספרת שבאו שני מלאכים אשר חתכו את חזהו של מוחמד, הוציאו ממנו את הלב, רחצו את הלב בשלג והחזירו את הלב כשכולו נקי. סיפור זה נמצא בתיאור ילדותו של מוחמד ונמצא פעם נוספת בקשר לסיפור קריאתו הנבואית. סיפור זה נמצא גם אצל עמים אחרים בתור סיפור של הקדשה לנבואה.
אמו לקחה אותו אל אלמדינה. כשחזרה משם — והוא רק בן שש — נפטרה גם היא, והוא היה אצל זקנו ולאחר מכן אצל דודו אבו טאלב. בנעוריו נסע לסוריה, לעיר בֻצרָא. בקשר לכך מספרת המסורת את הסיפור על הנזיר בַּחִירָא, שהכיר בו אות חותם הנבואה: כתם בין שתי כתפיו (אני מניח, שלמוחמד היה כתם כזה ועל כן אמרו שהוא סימן לנבואה). טור אנדרי – מזרחן שוודי דגול, בספרו על מוחמד, אומר שהסיפורים האלה על נסיעותיו של מוחמד אינם יכולים להיות אמת, שאלמלא כן צריך היה לדעת יותר על הנצרות, שהרי רואים בקוראן, כי מימיו — כך טוען טור אנדרי — לא היה לו למוחמד קשר ממשי ישיר עם נוצרים. על זה אני משיב, שספק זה של טור אנדרי אינו במקומו, שכן באותן השנים עדיין לא התעניין מוחמד בשאלות דתיות. בימים ההם היה מוחמד סוחר ולא התעניין בענייני דת. אך אני סבור, —נסיעות האלו השפיעו עליו מצד אחר. הן נתנו לו את האידיאה מהו שלטון כאורגן ומהי מדינה.
משפחת פליאג'י – הירשברג
קיים מסמך נוטריוני על מתן ספר תורה מעזבונו של שמואל פליאג'י. משה פליאג'י, הפועל בשמם של היורשים : אביו יוסף, שגריר מלך ברבריה, בנוונידה, אשתו של יוסף, מלכה ( היא ריינה די פליאג'י באחד המסמכים ), אלמנתו של שמואל פליאג'י, יצחק בנו של המנוח, ומשה בשם עצמו, מוסר את ספר התורה של שמואל לקהל " נוה שלום ". נראה כי רכוש ממשי אחר לא נשאר.
מן המסמך הנוטריוני הנ"ל יש להסיק לכאורה, כי בזמן עריכתו ( ספטמבר 1616 ) היה יצחק עדיין קטין. אולם כעבור שבע שנים מוצאים אנו אותו בסלא, שהייתה אז מעין רפובליקה של שודדי ים, והוא דואג לפדיון שבויים, נתיני ארצות השפלה.
דוד ( בן יוסף ) פליאג'י, הממלא את מקום אביו השגריר בזמן היעדרו ממקום כהונתו, מציע לאסיפת המעמדות להטיל על יצחק זה את הגנת ענייניה בסלא – שלא על מנת לקבל פרס. יצחק ממשיך לעסוק באמונה בשחרור השבויים שנפלו בידי שודדי ים, וזוכה לדברי תודה מצד אסיפת המעמדות. רוּיל מכנה אותו " קונסול ".
לפי דו"ח האדמיראליות האנגלית משנת 1654 היה לשמואל עוד בן שני, יעק קארולוס. מסתבר, שבזמן פטירתו של אביו היה תינוק ( ואולי אף לא נולד עדיין ), ולכן אינו נזכר כלל במסך הנוטארייני, וגם הוא עמד בשירותם של השריפים והיה סוכנם הדיפלומאטי בדנמארק.
אך נחזור למאורעות לאחר מות שמואל פליאג'י, מדרך הטבע התחיל עתה זיידאן לעורר שאלות בקשר לחשבונות של השנים שעברו, וביקש לאמת את ההכנסות ממכירת מטעני־סחורה שונים, שהפקיד ביד שמואל כנגד ההוצאות על הנשק והתחמושת שרכש זה בשביל אדוניו השריף. זיידאן אף שיגר שליח מיוחד, הוא ז׳אק ז׳אנקאר, אל ארצות־השפילה, כדי לערוך חקירה בדבר זה ובעניין חלוקת המלקוח וכו', בטענו כי שמואל, רב־החובל, וצוות הספינה הנידרלאנדית, שתפסו את הספינות הספרדיות, עמדו בשירותו וקיבלו את שכרם, ולפיכך כל הביזה שייכת לו בלבד ואין להם חלק בה. זיידאן מאשים את שמואל שהשתמש במסמכים בסמל המלכותי(׳עלאמה׳) ללא רשות.
מצד שני נשתמרו מסמכים, שלפיהם נאלץ יוסף פליאג׳י לבקש חודשים מספר לאחר מות אחיו מפרעה מאסיפת־המעמדות וזו גם שיגרה מכתב אל זיידאן, שבו הודיעה לו לאיזה מצב הגיעו בני פליאגיי בשירותם את השריף בנאמנות. חזקה על סוחרי ארצות־השפילה שקשה היה לרמותם, והם ידעו את המצב לאשורו. ואמנם, אסיפת־המעמדות הקלה על ז׳אנקאר במילוי תפקידו בעריכת הביקורת, והוכיחה כי חשבונות החלוקה של הכנסות המלקוח, וכן ניכוי המפרעות שניתנו, היו כשורה. המעמדות הגנו בכל תוקף על כבודם של שלושת בני פליאג׳י שעמדו עד כה בקשרים עם שליט מראכש. במכתבם אל זיידאן מיום 12 ביולי 1617 מעידים הם, כי שמואל, יוסף ומשה נהגו ביושר ובנאמנות כלפי השריף, דבר שהוכח הרבה פעמים. אילמלא תמיכתה החומרית של אסיפת־המעמדות לא היו יכולים לחיות כראוי למעמדם הדיפלומאטי.