תולדות יהודי אל-מגרב – י.הררי


תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

בואם של יהודי ספרד למרוקו. — טלטולי דרכם.— ר׳ חיים.—גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסגות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתגחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. —השר אהרון בפאס. — שוד בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

השנאה ליהודים ששתלו האלמואחידין בקרב ערביי הארץ נשתרשה עמוקות. ריבוי ההתגרויות נמשכו גם לאחר היעלמה של שושלת זו ועליית שבט בני מרין, כך נתעוררו, בראשית שנות השבעים של המאה ה־13, נציגי יסודות שליליים מתושבי פאס והרגו 14 נפש מיהודי עירם, היה זה פתח לפורענות חדשה. ברם, השלטון החדש לא עודד מעשים ברוח זו. בשל התערבות המושל המדיני, אבו יוסף עבדאללה, נמנע המשך האסון. גישתם הכללית של השליטים המדיניים כוונה לעידוד חיי הרוח — אמנות ופילוסופיה. נאורות זו לא ראתה ביהודים אלמנט מסוכן. יחס של שיוויון למיעוט הדת היווה קו מנחה בכל מעשי הממלכה החדשה.

הרוחות החדשות שנשבו הביאו רווחה כבר בימי השולטן המריני הראשון, אבו־יחיא. השריפה אשר פרצה בפאס עמדה להשליט את חורבנם הכלכלי של יהודי המקום, שעיקר עיסוקם היה מסחר, והאש המיטה כליה על רבות מחנויותיהם, על מחסנים ובתיהם. אבו־יחיא מיהר לאתר את הנזק. הוא הבין כי לא רק היהודים יצאו ניזוקים אלא אף המסחר במדינה כולה. ראשית פטר המלך את כל נפגעי השריפה מתשלום מם. יתר על כן הוא אף תמך ברבים, מוסלמים כיהודים הן במתנות כסף והן בהלוואות לזמן ארוך. מאוחר יותר גזר על בני דתו לסלק חובותיהם לכל נושה יהודי (ההיפך נראה טבעי עד כה). את רצונו לשפר את המצב הביע בנתנו רשות למסחר חופשי בסחורות מגוונות יותר משהיה מותר לסוחרי ישראל עד כה.

את הפירות שהביאו תיקוני אבו־יחיא קטף יורשו, אבו יוסף אלמריני (1307־1280). גם הוא השכיל לנהוג כשורה ביהודי ארצו. לעתים העדיפם אף על המוסלמים. הדבר התבטא בעיקר בעניני מינהל. גדול וזיריו היה יהודי בשם כלפיא רוקאסא. אבו־יוסף ראה בו איש סודו ונועץ עמו בכל עניניו. ברם הצלחת היהודי עוררה שנאה אליו, בעיקר בקרב אנשי הארמון. בשנת 1299 קמו עליו ורצחוהו, ביחד עם כל בני ביתו. על אף חומרת המעשה לא שינה מקרה זה את מעמד נכבדי היהודים. בשנת 1331 עלה על כס הממלכה ״המלך השחור״ אבו־אלחאסאן. רבים משגריריו וציריו למדינות חו״ל היו יהודים, ומעל לכל היה המישנה למלך מבני דת משה, שמעון לבאראנסי. בעת הזו היה מצב הגולה במרוקו מצויין. כתוצאה מיחס השלטונות נתהדק המגע בין היהודי למוסלמי אף לשם מסחר ואם משום שהממשלה ראתה זאת בעין יפה, נתקרבו המוסלמים אל המיעוט באחווה ובחיי צוותא.

מסורת זו של סוכן ארמון יהודי ניכרה גם בימי השליט הבא — אבו־עינן. הסוכן כליפא בן אהרון היה גם הממונה על גנזי המלך. אבו־עינן הגדיל לפעול בעיקר בשטח העיון והמחקר. הוא קירב אליו את טובי מוחות המדינה וגדולי חכמיה, העניק להם משרות במדינה, ותקציב חדשי לשם סיוע בחקירותיהם, חלק ניכר מקרב אותה עילית של אינטליגנציה היו יהודים.

לקראת סוף המאה ה־14 נתרחש מאורע אשר הביא להיווצרות קהילה יהודית חדשה במרוקו. ב־15 למרס 1391 הסית פרדן מרטינז, ראש הכמורה בסביליה, את הנוצרים ביהודים תושבי העיר. בעיני הכומר הזה ואנשי המקום היו הצלחת היהודים ומעמדם לצנינים. השתתפות היהודים במלחמת האחים בני המלך הספרדי הכשירה את הרקע לפרעות. ההמון נלהב עתה עד מאד לפגוע ביהודים. אולם בהתערבות השלטונות נמנעה הפורענות לעת עתה. רק מקץ 3 חודשים פעלה מזימת מרטיניז. חלוקי דעות בשלטון לא הצליחו לחסום את ההתנפלות. קהילת סביליה, אשר מנתה כ־25,000 יהודים, שיכלה 4,000 איש. רבים אחרים המירו דתם והשאר נפוצו לכל עבר. מרוקו הסובלנית קיבלה בזרועות פתוחות את שרידי הסבילים. מולאי אשיך, השולטן באותה עת, הרשה לגולים להשתקע במדינה בכל מקום אשר ישא חן בעיניהם. אחדים קבעו דירתם בפאם הבירה, רובם נשתקעו בעיר דברו. אלה הניחו את היסוד לקהילה חשובה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 56

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד-השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

מתוך כ-180.000מגורשי ספרד בשנת [ 1492]1892 ניתן היה לצפות כי רבים יבואו אל מרוקו השכנה. מלבד קרבת הארץ היה השלטון נוח ביותר. המלך אלמריני עבד אלחק נודע ביחסו הנאות למעוטים שבמדינתו. אולם למעשה פנו רוב הגולים אל פורטוגל (כ־90 אלף נפש). זרם ניכר ניטלטל עד לארצות המזרח ואחרים פנו לאירופה, רק פלג מצומצם יחסית הגיע למרוקו. אחת הסיבות שמנעו נהירה חזקה יותר למרוקו היתה שייכותם של נמלי החוף לפורטוגל הנוצרית.

כ־20 שנה קודם לכן עלה צבא אלפונסו, מלך פורטוגל, על טנג׳יר מארזילה וכבשן מידי הממשלה המוסלמית. דין היהודים יושבי העיר ארזילה, כ־250 נפש, יצא להימכר כעבדים. הם ניצולו רק בתיווכו של דון יצחק אברבנאל. גם עתה היה יחם הנציבים בערים הללו כלפי היהודים קיצוני בחומרתו, והניס רבים אל עבר מקומות מרוחקים ובטוחים יותר. על אף זאת עברו למדינה הצפון אפריקאית כ־30,000 נפש מיהודי ספרד.

ראשונה לקליטה היתה העיר באדיס [[Badis הנמצאת בין טיטיאוטוואן ומלילא שבמזרח מרוקו. רוב הבורחים נתפזר מעט אחרי כן בכל ערי וכפרי מרוקו. מעניין, שדרך יישוב הגולים נמשך עפי״ר בהתאם למקורם הקהילתי בספרד.

ציבור גדול אחר, שסבל פגעים נוראים עלה בספינה במטרה לבוא אל העיר סלא ליד ראבאט.שניים מקציני האניה שמהם נזכר לדראון עד היום הזה — טומאס וג׳ולייאן. בראותם את חולשת הנסים ואת מבוכתם, עוללו להם מעשי תועבה ככל אשר העלה דמיונם. משסער הים, גם לא המסו להשליך ישישים וחולים אל המים להקל על כובד משא הספינה. עם הגיעם אל החוף כילו הקצינים את זממם ושדדו את כולם, אלמלא הקהילה היהודית בסלא שעמדה והושיטה עזרה היו אובדים.

לרוע מזלה נתגלגלה קהילה אחרת לארזילה. מושל העיר, לוקונט די בורבה, נקט נגדם אמצעים חריפים שונים על מנת שיתנצרו, אם ברצונם להשתקע. הם עזבו את העיר ופנו למקום מרוחק יותר — אלקצר־לכביר, שנמצאה תחת ממשלת המוסלמים. דרכם אל הישוב הנוח נתמשכה והיתה רבת יסורים. רעב, חיות טרף וליסטים היו להם בני לוויה. בהגיעם אל העיר שוב לא היה זה אותו קהל שעזב את ארזילה. רבים מתו בייסורי הדרך והנותרים הטילו פחד על כל רואיהם בגופם הדווי ובפניהם המעונים. בכל זאת נכמרו רחמי מושל העיר על השרידים הללו. בעזרתו הם קיבלו מלבושים, מזון, ומקומות לשכון בם. עד מהרה החלו הפליטים שולחים ידם בכל מלאכה, בהיות רבים מהם בעלי השכלה גבוהה, נתקבלו למשרות גבוהות מתאימות ובחכמתם ובידיעותם הביאו ברכח לעיר זו.

מסתבר שלא רק היהודים במרוקו כאב לבם על גורל אחיהם הנמלטים. כפי שראינו נעזרו לעתים הפליטים גם במוסלמים: אך הגדיל לעשות השולטן במרוקו. לפי המסופר, בראות המלך עבד אכלק את מצב יהודי ספרד, לא כיסה את התרגשותו והזיל דמעה. אם נכון סיפור המעשה אם לאו — יחסו של השליט היה נאה ובמידה רבה מעל למקובל במקומות אחרים. המגורשים שהגיעו לפאס, גם הם כאחרים באו מחוסרי כל, כאן עמדה להם תמיכת השולטן והקהילה היהודית בעיר, ניתנו להם בתים, חולק להם מזון בתקופה הראשונה לשבתם ואף מלבושים לא חיסרו מהם. אולם כל השיפורים הללו והגישה המעודדת לא מנעו מכה קשה ומאיימת. היהודים שנשתקעו בפאס הביאו עמם מחלות מדבקות. מחשש למגיפה היה הכרח להוציא את קהל המגורשים מן העיר. כך הוקמו מחוץ לשער כמה אלפי צריפים ובקתות ארעיות. התושבים היהודים תמכו באומללים וסיפקו להם מחסורם ככל אשר השיגה ידם מבחינה רפואית וכלכלית.

במלאח החדש שהוקם שיכנו כמה אלפים. פרבר זה החל לגדול בצפיפות מסוכנת ובתנאים היגיניים מחרידים, אין להשתומם לכן, כי משפרצה בו חדשים לאחר הקמתו שריפה, לא ניתן היה לכבותה, ותוך מספר שעות הפך הרובע ברובו לאפר. 150 יהודים ניספו באותה שריפה.

מכאן ואילך גדלה הרעה. מבנים רעועים חדשים שהוקמו תחת מפולת השריפה יכלו להכיל רק חלק מן האוכלוסיה. הרוב לנו ברחובות, בשווקים, בשדות. מחלות החלו מתפשטות שוב ומפילות חללים, ובעיקר מגפת הדבר הנוראה. 20,000 נפש אבדו באותם חודשים ספורים, מן היהודים נפוצה המגפה אל המוסלמים. העיר פאס נוגעה כולה. לא היה בית בבירה אשר לא נמצא שם מת. חנויות נסגרו, הסוחרים שבתו וכל התנועה בעיר פסקה. כך נתוסף אסון כלכלי, המגורשים תקפם יאוש. רבים מהם החליטו לחזור לספרד ולו גם במחיר דתם.

על השיבה לארץ הגזירה מספר הכומר בירנאלדים מהעיר לום־פאליסיום. הוא כותב כי ראה את היהודים החוזרים ומצבם קורע לב. ״ערומים ויחפים, נפוחים מרעב, המירו כולם את דתם לנצרות״. 3 שנים נמשכה ההגירה (96—1493), ואילמלא עצרו בעדם שומרי גבולות ספרד — ״לא נשאר אפילו יהודי אחד בפאם, כולם ישובו לספרד וכולם ימירו דתם״. ניתן לשער שגם אילמלא צימצמו פקידי הגבולות את כניסת הפליטים היה חלק מהם נותר במרוקו. יהדות צפון אפריקה לא פונקה כדרך יהודי ספרד. משך מאות שנות הגלות חושלו יהודי מרוקו וידעו לעמוד על כבודם. כללם היה מוכן למות על אמונתו מאשר לבוא אל חיק הצלב או האיסלאם.

בשנת 1493, בעצם שנות הרעה במרוקו ציווה המלך הפורטוגלי דון יואו על גירוש יהודי ארצו שבאו מספרד השכנה. לאמיתו של דבר פעל כאן לחץ מדיני מצד ספרד. הסיבה הרשמית היתה הפצת הדבר ע״י הגולים. כמה אלפים עזבו עוד באותה שנה. הצרות אשר באו על היוצאים הפילו פחד רב על הרבים שהעדיפו להשאר בפורטוגל. להימכר לעבדים ולהיות מגורשים מקץ 5 שנים. רק מספר זעום של ספינות, אשר הפליגו מליסבון בזמן ההוא, הגיע למרוקו. על ספינה אחת ידוע לנו בבירור כ־100 איש, שאריתם של 250 הנפשות שהיו עליה (חלקם השתמד ואחרים מתו) ירדו אל החוף מלאי תקוה. ר׳ יהודה בן יעקב, חייט, המקובל [מחבר הםירוש על ספר "מערכת האלוהות], אשר עמד בראשם, תיאר את הצרה אליה נקלעו ביבשת החדשה. בשל החשש מפני ״המות השחור״ לא ניתן לאומללים כל מקלט. חייט הושלך אל בור כלא ואיימו עליו כי יומת בסקילה אם לא ימיר דתו. למזלו פדוהו תושבי] Schechauem ]שבצפון מרוקו, והונח לו. גם אז לא נשתפר המצב. בפאם עצמה, שאליה באו אנשי פורטוגל לאחרונה, שררו רעב ומגפות. מחוסר מקום ללון ״היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם״. זה היה מצב היהודים שנקלעו למרוקו באותם ימים.

דומה לזה היה גורל מגורשי פורטוגל האחרונים, שאף הם איתרע מזלם לבוא אל הארץ המרינית. אמנם מספרם של אלה לא היה רב, אך הם היוו דמות מיוחדת בממלכה הנוצרית. הללו נשארו היחידים מבין יהודי פורטוגל שסירבו להתנצר אף כחיפוי, לא התנצרו ולחמו בכל מעשה אחיהם המשתמרים. מעוט זה ובקרבו אחרון ראשי רבני פורטוגל, שמעון המימי, סבל רבות. הם נאסרו ועונו קשות, עקב גישתם הגלויה והחריפה שהיתה לצנינים בעיני האינקויזיציה. בעינויים הללו מת רבי שמעון, רק מקץ שנה (1498), ניתן לחבריו ולקרובי משפחתו לעזוב את פורטוגל. בשתי חבורות הגיעו האמיצים אל ארזיליה. הראשונה עלה בידה לצאת את העיר הפורטוגלית ולהגיע לפאס, אולם אנשי החבורה השניה, רובם קרובי משפחת מימי, מתו במקום הזה על קדוש השם.

משך כל שנות הפגעים בצפון אפריקה המשיך השלטון המריני לנקוט עמדת שויון כלפי היהודים והמוסלמים. אם אירעו מדי פעם מקרי התנכלות חמורים במקומות שונים, הרי שלא נסתייעו בתמיכת השלטונות. אמנם אלה גם לא הגנו על המיעוט הרב והולך, משום שראו בהתפרצויות נגד היהודים תחליף רצוי להתפרעות מכוונת נגדם. משנרגעה הארץ מפגעיה ובראשם הרעב, ראה מושל פאם מולאי־שיך לנכון להוציא צו המשחרר את כל ילדי היהודים אשר נמכרו לעבדים בין השנים 98־1493. יהודים רבים ראו בדבר מצוה גדולה לשחרר את שארי בשרם או סתם ילדים מבני עמם. על רקע זה התפתחו חיכוכים רבים בין שני העמים. הפקודה שניתנה הרגיעה את הרוחות לפחות למראית עין, בדרך זאת זכה מולאי־שיך בתמיכתם של אלפי היהודים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 58

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

תולדות יהודי אל-מגרב

עת היהודים מיהרו עתה לשקם את עצמם ולבצר את מעמדם, אין לשער כלל את הבניה המחודשת של יהדות צפון אפריקה אילמלא אחיהם מספרד. העילית הרוחנית של מרוקו לא היתה נמוכה. בפאס נמצאו תמיד בתי מדרש מהמעולים ביבשת וטובי החכמים נתקבצו שם. ברם, ספרד היוותה, כבר מאז שקיעת יהדות בבל, את נקודת המוקד. לא בחינם ירשה את האוטוריטה בחיי הרוח והדת של העם. עם בוא המגורשים הועם בבת אחת זוהרו של הישוב המרוקני הקודם, ביחוד נפגעו מבחינת מעמדם גדולי התורה וחכמיה. כך נוצר בין שתי הגלויות קרע, שהלך והתרחב במשך הזמן. כל עוד נמשכו עתות הרעה והסבל לא נתגלע ריב ממשי. גם מאוחר יותר עם בוא השיפור, לא היו הלבבות פנויים למחלוקת. המלך הוציא צו ליהודים יושבי סוכות ובבקתות הדלות, כי יכנסו לגור לאלמלאח כשאר אחיהם. משימת הבניה עמדה בפני כל וכאן נסתייעו בני שתי הארצות איש ברעהו. ידם של המגורשים ניכרה בכל. זכר ימיהם הטובים בספרד נטע בהם את האמונה כי גם כאן יתכוננו חיים כאלה. כל אחד שלח ידיו בעסק או במלאכה. עבודה נמצאה לדורשיה. אם אין לנו הוכחות על עליונותם של בני הגולה האיברית במסחר ובמלאכה, הרי שחכמי החול והקודש שביניהם התבלטו משכמם ומעלה והגיעו לדרגה שווה עם חכמי המוסלמים ואף למעלה מהם. בעטים הפכה פאם, כמאז, לעיר החכמה והמדע.

איש ספרד, רופא, חכם ומשורר היה רבי אפרים בן ישראל אלנקאווה, יליד טולדו , זה הגיע למרוקו בשנת ה׳רנ״ב. (1492 בערך). בבואו התגורר משך זמן מסויים במאראקש. הוא חיבר ספר ״שער כבוד ה״׳ שענינו תשובות להשגות הרמב״ם על ספר ״המורה״. ר׳ אפרים נשתייר בזכרון המסורת כצדיק בעל נסים ופלאות. על קברו שבתלמסאן (באלג׳יר, לשם עבר מאוחר יותר) רבים המשתטחים עד ימינו.

לאחד מעמודי התווך של יהודי ספרד נחשב ר׳ יעקב בירב. בצעירותו הגיע,מן העיר מקיצא שבספרד לפאס ושם לימד תורה. כבן 18 בלבד היה ואעפ״כ ראה עצמו זקן ובקי. ״הרי אני כבן שבעים שנה״. הוא נתפרסם מאד ומספר תלמידיו מעיד על גדולתו. ״הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים״. עם בוא הרעב לפאס עזב ר׳ י. בירב לצפת.

שנים מרבני פורטוגל שנודעו בגלותם החדשה הם, רבי שם טוב לרמא, ור׳ לוי בן חביב. מן האחרון לא נשאר לנו, אלא שכיהן במשרת ראב״ד בארצו. ר׳ שם טוב הגיע לפאס בשנת 1492, עם הגירוש לאחר עינויים קשים מידי הפור­טוגלים. הוא עסק בעיקר בחיבור דינים וחידושים של פוסקים. מפרי עטו נשמר קונטרס תשובות הכולל עניני הלכה. רבי שם טוב נפטר בתחילת המאה ה־16.

על אף גדולתם של חכמי מערב אירופה, אין למעט בערך התושבים המקומיים. אחד אשר על אף שרשיו בפאס, ינק חכמתו בגראנאדה, הוא רבי סעדיה אבן דנאן. הוא נולד וחי במרוקו ואח״כ עבר לספרד. ר׳ אברהם בר׳ יעקב גבישון, בספרו ״עומר השיכחה״ מציין את ר׳ סעדיה וכותב אודותיו בין השאר: ״לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד ותנחומא שלא למד״. הוא מצטט חלק רב מכתביו של החכם. הוא באר סוגיות בתנ״ך; חרץ פסק דין הנוגע לאנוסים וגם כתב שירים; חיבר שיר שנושאו הש״ס. בין ספריו הידועים: ״ערוך״, הדן בלשונות רז״ל בתלמוד, וספר היסטוריה ראשון מסוגו, הנקרא ״דור דור וחכמיו״ המספר תולדו­תיהם ופעלם של הכמי המערב מאדה״ר עד הרמב״ם. רבי סעדיה אבן דנאן נפטר בשנת 1493.

בן אותו דור, רבי חיים בן גאגין, כשרונותיו ניכרו בו כבר בצעירותו. עבר מפאס עיר הולדתו, לקשטיליה, בה למד תורה. עם גירוש ספרד חזר לארצו, לאחר שהייה ארוכה של כ־55 שנה. הוכתר לרב בפאס. ידועות קינות משל רבי גאגין, וכן פירוש על משנת ערוגה (מסכת כלאים). ספרו הידוע ״עץ החיים״ נשתמר עד היום. עיקר חשיבותו של הספר היא היותו מסמך היסטורי הדן על ההתנגשויות החמורות בין רבני מרוקו ורבני הגולים הספרדים. כבר דובר לעיל על הגורמים לחיכוכים בין שתי הגלויות שעיקרם צרות עין בשל היות רמת תרבותה של יהדות החוף הצפוני של הים התיכון גבוהה יותר. מחלוקת ראשונה בלטה בדבר ראייתם של אנשי אחת הקהילות במרוקו את גולי ספרד כאזרחים נחותי דרגה. דבר הריב הגיע עד לשלטונות שפסקו לטובת הפליטים. פירוד שני נזרע בפאס. התושבים מצאו תואנה דתית להטיל מום באנשי ספרד. הם ראו באלה פסולים לפסוק דינים שונים, למשרות ציבוריות ולכהונות אחרות, משום היותם אנוסים ובהכרח יהודים שלא מן העדה.

מלחמת סמכויות, שלבשה צורה של מחלוקת בענייני טריפות, פילגה בין מגורשי ספרד לבין היהודים המקומיים. הוויכוח נסב על נושא הנפיחה בריאה. המגורשים נטו להקל בדין והתושבים התנגדו בכל תוקף להקלה. הריב הראשון פרץ כבר בזמנו של ר׳ משה חליווה, ממגורשי קאסטיליה שבאו לפאס. הוא היה זה שהנהיג לראשונה את הנפיחה בקרב עדתו ונתכוון אף לתושבים הוותיקים. על אף עמדתו הנכבדה וגדולתו בתורה, נתקל ר׳ חליווה אותו זמן בהתנגדות גם מצד המגורשים וגם מצד המקומיים, ורבי שלם מסנות ור״ץ דוראן מאלג׳יר בראשם.

מקץ שלושים שנה קיבל הנושא אופי שונה. כעת ליבו גורמים אחרים לגמרי את המחלוקת. בראש המתווכחים מן המחנה המקומי עמד חיים גאגין. במפלגה המתנגדת נמצאו אנשים מקורבים למלכות, כמו רבי שאול שכהן במשרת הנגידות בפאס, ואחריהם מבאי בית המלוכה, כמנשה אבוטאס. בתחילה עמד המלך לצד יוצאי ספרד, אך לאחר זמן מועט שינה דעתו והטיל קנם על המגורשים. התערבות השלטונות תלמדנו אך מעט על מידת חומרתה של המחלוקת. הלשנות ובגידות פנימיות הפכו למעללי יום־יום והגבירו את השנאה בין שני המחנות. מויכוחים מילוליים עברו להרמת־יד ושפיכת דם.

ברבות הימים נרגעו הרוחות. נתברר כי ידם של המגורשים היתה על העליונה. הסיבה העיקרית לנצחונם היתד, רמתם האינטלקטואלית הגבוהה יותר. גם מן הסיבה הכלכלית אין להתעלם, דין החכמים המקומיים הביא לפסילת בשר בכמויות ניכרות.

אחרי פטירתו של רבי חיים גאגין, נשתכחה לגמרי מחלוקת הנפיחה, וכן נשתנו בהשפעת יוצאי ספרד דינים ומנהגים נוספים שהיו מושרשים בקרב יהודי מרוקו. גם מישרות ציבוריות כמו תפקידי ראש אב בית הדין והנגיד, שעוד לפני שנים מעטות נאסרו לספרדים עברו לידיהם. ההתנגדות החריפה לא עמדה בפני הכוח המכריע של הבאים. התושבים המקומיים והמגורשים הפכו עם אחד, כשרישומם של האחרונים ניכר יותר.

ידיעותיהם הרחבות של יוצאי ספרד ותרבותם המפותחת, עזרה לא מעט להפצת התרבות והחינוך בקרב היהודים. לא רק בחכמתה נתפרסמה קהילת דבדו. הארת פני השולטן אליהם וקשריהם עם ספרד הביאו לשיגשוג המסחר וע״י כך הביאו תועלת לאוצר הממלכה.

למרבית הרעה לא השתלבה דרך השלטונות על פי רוב עם קו מחשבתו של ההמון המוסלמי. שנאת המיעוטים וקנאת הדת שילהבו מדי פעם את היצרים. לא אחת ארעו מעשי התנכלות שהפרו את השלווה והעידו על היותה זמנית וחסרת יסוד מוצק.

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 61

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד

תולדות יהודי אל-מגרב

 

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

כ־30 שנה נמשכה רגיעה זו. בשנת 1465 נזדעזעה יהדות פאס וכמעט שהובאה עליה כלייה שלמה. העילה להתנפלות הפעם היתד. גילוי גוויתו של מוסלמי הרוג. החשד נפל על היהודים ונתגלגל חיש בכל רחבי אזור הבירה. למעשה, שימש הדבר כנימוק הסוואתי, כדי לבטא בגלוי רגשי נקם שנבעו מסיבות אחרות לגמרי. הסיבה הפעם היתה יועצו הכלכלי של המלך, עבד לחק למריני, יהודי בשם אבן אהרון, שהתמסר באמונה שלמה לעניני האוצר של המלוכה. אהרון הטיל מם מיוחד על כל תושבי מרוקו. מתשלום המס לא שוחררו אפילו אנשי המעמד הדתי המוסלמי, שראו עצמם פטורים ממנו. ״השורפא ולמורביטין״, כפי שנקראו אלה, ראו במעשה היהודי השפלה מכוונת ולעג גלוי. מספר כינוסים והסברים להמון הביאו לידי כך שיראה בישראל עלוקה מוצצת. העובדה שגם על היהודים הוטל המם נעלמה מעין ההמון המוסלמי. ״המלך נוטה אחר היהודים״ — כך נראה הדבר להמון הסוער. סכנה ארבה כביכול לדת המוסלמית. הדרך היחידה להצלה היתה התנפלות על המלך ומשנהו ורציחתם. הענין קיבל ממדים מהפכניים, רבבות הקנאים נהרו אל ה״אלמליח״, נתנו יד חפשית ליצריהם האפלים ופרעו ללא רחם. מתושבי השכונה המובדלת נותרו כ־120 משפחות בלבד. פאר יהדות מרוקו נמחה כהרף עין. שמועת הפרעות עשתה לה כנפים בכל מרוקו וגרמה לאימה ופחד של היהודים באשר הם. העמל הרב של ממשלת המרינים עלה בתוהו. המצב דמה עתה מהבחינה היהודית לזה ששרר בימי האלמואחידין, ושוב היתה הבעיה העיקרית למצוא דרך להינצל ממוות ומשמד.

לא הגיעו לידינו פרטי המאורעות של הימים ההם, אבל הדם הגיעו למרחקים. עדות לכך היא קינתו של ר׳ אברהם אבן עזרא, גם אם הוא לא היה שם, כי הוא רק נדד הרבה באירופה, בכל זאת מצא צורך לבטא את רחשי ליבו. והרי קטע מן ״אהה ירד״.

או אפס / כל קהל פאם / וחיש אבדו במהרה

עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא

עיר חכמים / מחכמים / בסוגיא ובסברה

ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים/ המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה

וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה…

 

את חיי הרוח של היהודים בשנות השלטון המריני ניתן לחלק, מנקודת ראות ידיעותינו אודותיהם, לשתי תקופות, בעוד שמתקופת המאה הראשונה של השושלת הזו לא נודעו לנו אלא שמות גדולי התורה בלבד ומפעליהם נעלמו, ידועים עד היום חכמי שני הדורות הבאים ואף יצירותיהם רובן נשתמרו.

אל הקבוצה הראשונה ניתן לשייך את ר׳ שלמה עמאר מסגל מיסא ואת מי שהיה כפי הנראה בנו, רבי יצחק עמאר מסווטא. את רבני פאם, האב ובנו דוד ומשה בן זכרי. שני האחרונים החליפו אגרות בעניני הלכה עם רבי שלמה בן אדרת (1210—1245), אז גדול רבני ספרד. חכם אחר שעמד בקשר דעות עם הרשב״א — רבי יצחק בן מלמון בן אלחנן מן העיר תאזא (Taza), רבי יהודה גיאן פעל בסוף המאה ה־13 ותחילת המאה ה־14. חברו הצעיר ממנו היה רבי יוסף בן גליל (גם הוא בזמן הרשב״א) זה האחרון נתיידד עם רבי סעדיה בר׳ יצחק מסגלמיסא, אשר נתחנך בספרד אצל ר׳ אברהם אבולעפיה, איש הקבלה, החוזה ומתנגדו של הרמב״ם ודרך מחקרו (1211—1240).

דורות הרבנים המאוחרים זכו כאמור ונשתמרו יותר בכתבים. מקובל גדול שחי בארץ המערב בערך במחצית המאה ה־14 היה רבי נסים בן מלכה. איש פאס זה כתב שני ספרים, הידועים עד היום, הדנים בקבלה. ״צניף מלוכה״ ו״אמרי מלוכה״. בהשפעתו התעניין גם יהודה בנו בקבלה ובפילוסופיה. הוא חיבר פירושים על ספר ״יצירה״ ועל ״פרקי רבי אליעזר״, כן נמצאו עוד מספר עבודות משל יהודה בן מלכה. רב גדול ומיוחס, מצאצאי רבי יהודה סוסאן, היה רבי יוסף הכהן. אף זה לימד תורה בפאם ותלמידיו שחסו בצילו, היו לא רק מבני מרוקו.

שני רבנים אחרים, הידועים מאותה תקופה בשל ריב שהתנהל ביניהם על מעמדם של האנוסים, היו ר׳ שלמה בן פאלקון ור׳ נתן בוסתי. זה האחרון צידד ביהודים אומללים אלה, שרבים, וביניהם ר׳ שלמה, ראו אותם כפסולים למשרות ציבוריות רבות ולעניני קדושה. ר׳ לוי בן ואליד מדרע עסק לא רק בדברי הלכה, אמנם בשטח זה כתב כמה חיבורים: קונטרס בדיני טריפות ושאלות־ותשובות בהלכה. הוא ניצל גם את ידיעותיו במתמטיקה ובאסטרונומיה וכתב ספר שעינינו עיבור השנים. שני בניו, רבי חלפתא ורבי יוסף, נתעלו וקנו להם שם בתלמוד בזכות עצמם.

בן אותו הדור היה רבי דוד הלוי, יליד תמאגרות, פייטן ומקובל. ספרו ״המלכות״, הדן בקבלה, נדפס בקאזאבלנקה בתחילת המאה ה־20, לאחר שלא נמצא בשלמות זמן רב. הספר מעיד על עומק הידיעות המרובות. הוא מפורסם כצדיק וקדוש ומכל מרוקו נוהרים להשתטח על קברו. חסידיו חוגגים את חג השבועות באדרע, מקום קבורתו.

עם ביצור מעמדם של היהודים המגורשים היתה מחשבתם הראשונה מיבנה קהילותיהם וליכודם בהנהגת רבנים מוכרים. וזאת מתוך כמה סיבות. מנהגיהם השונים של אחיהם שבמרוקו ודינים הלכתיים בלתי מוכרים, שקנו מהלכים ביבשת החדשה, הטעו את יוצאי ספרד. גם יחוסם התרבותי, שעמד על רמות גבוהות, לא הסכימו על נקלה לאבדו בהיטמעות מוחלטת. רבים ראו עצמם, בהתאם לשושלתם, כיחסנים ונכבדים מאד. אולם יחוסם שורשיו ארכו הרבה, וראשית כל הקפידו על נישואים מתאימים כאבן בוחן לסטאטוס חברתי.

כיצד סודר המבנה הקהילתי? רבני המגורשים חיברו את ״ספר התקנות של ק״ק המגורשים וגדוליהם בפאס״. כאן נכללו כל התקנות שנקבעו ונחתכו משך 200 השנה האחרונות בספרד. הרבנים שעסקו בעבודה לא קבעו דברים על פי פוסקים מוסמכים משם. בענינים רבים סמכו על כשרונם האינטואיציוני כדי להורות את הנחוץ והמתאים. כך קרה שהקלו הרבה בתקנותיהם.

ספר זה נעשה למקור בסיסי לכל חוק ודין ושימש עד מהרה כעין ״שולחך ערוך׳ את כל יהדות מרוקו. לא יוצאי אירופה בלבד.

בדברנו על היישוב הספרדי במרוקו, אל לנו לשכוח כי ריכוזו הרב ביותר היה בחבל הצפוני הדרומי של הארץ וגם כאן בעיקר סביב פאס, מקנאס וערי החוף לאראש (אל־עראיש), טנג׳יר וטטואן. בדרום המרוחק יותר לא נודעה השפעת המגורשים אלא בערים הגדולות, מראקש בדרום מערב ומוגאדיר שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי. השוני הזה במצב הדמוגרפי ניכר גם בבחינה התרבותית. בעוד שבצפון אנו יודעים אודות אנשי רוח רבים, הרי באזורים המרוחקים לא היו דיוני תורה והלכה שעלו על רמה בינונית וגם תרבות זרה לא נראתה באופק.

שלושה גדולים ממגורשי ספרד, היו זמן מה במרוקו ועצבוה. והם: ר׳ יעקב בירב מספר על עצמו ״מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל וכו'…״. ר׳ אברהם זכות בשבתו בירושלים בישיבתו של ר׳ יצחק שולאל עסק בעריכת לוחות של חשבון־שנים מותאם, והוא מזכיר כי כדבר הזה עשה ״בשאלאמאיקה בקאשטילייא וכן בפאס בתלמשאן וכן בתוניס״. גם על הרב דוד אבן זמרא (הרדב״ז) מסופר, כי בזמן הגירוש הלך לפאס ומשם פנה למצרים. ובוודאי מקרה הוא, כי נודע לנו רק על שהותם של חכמים אלה בערי אפריקה הצפונית, בפאס, תלמסאן ותוניס, בדרכם לתור להם מקלט.

אולם רובם של גולי ספרד ופורטוגאל שנקלעו למארוקו, נקלטו בה והתיישבו בערי הנמל שלה ובערים הגדולות בפנים הארץ. ומסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד. על התיישבותה של משפחה עניפה באיזור דאדס שבהרי האטלאס המרכזי מספר אחד מצאצאיה, שעבר לאירופה:

״…ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו (!) השערים, וישכיבו (!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים, גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…״.

דבריו אלה של יהודה פרץ לא על קורותיה של משפחה אחת בלבד יצאו ללמד, אלא על גורלם של בתי אבות רבים, שבניהם לא הנציחו את תולדותיהם, ואף המצבות שבבתי־הקברות, במידה שנשתמרו, אינן מוסיפות לנו פרטים על האנשים הטמונים שם. מגורשי ספרד נהגו אז להקים אבני־זיכרון דמויות־אדם ללא כל כתובת, ואנו מוצאים אותן בבתי־הקברות של תטואן ושל תנג׳ה. במקומות שנהגו לחרות את שם הנפטר ואת התאריך היו מניחים את הלוח עם הכתב למטה, בגזירת השלטונות המוסלמיים, ובמרוצת הזמן ניטשטשו חריצי האותיות ונתמלאו עפר.

משפחה ספרדית מיוחסת אשר התיישבה בסביבות מארקש, בדאדש היתה משפחת פרץ. משפחה זו השכילה להקים במקומה קהילה בעלת חשיבות ועמדה. אולם גם המעט הזה אשר לבד ממנו לא קמה באיזור הדרום כל תרבות יהודית, נתפזר כעבור מספר שנים בשל רדיפות.

ללא כל ספק נוכל להסיק מסקנות חיוביות מן המריבות בין היהודים לבין עצמם, מצבם היה טוב מנקודת הראות הכלכלית וכן גם מהאספקט הרוחני. יהדות מרוקו על כל פלגיה, התבססה היטב זמן מועט אחר הפגעים הקשים של סוף המאה ה־15. על מסקנות אלו יעידו עדים כשר יעקב רוג׳ליש ומשה אבוטאם, באי המלך מולאי בוחסון, רבי שם־טוב ברבי אברהם, רבי שאול בן רמוך (שבא תחתיו) ויעקב בן ליחסן, הנגידים על התושבים היהודים, והנכבדים בעיני השלטון. הגדיל מכל אלה שמואל בלאנסי  שעמד למלך מולאי מסעוד בשעת צרה. משעלו בני משפחת כריף (גם הם משבט האלמרינים) להוריד את השליטים דאז, אסף בלאנסי כ־1400 לוחמים, גם יהודים ביניהם, והכניע את המתמרדים.

עוד מקרה של התקוממות אשר דוכא הודות ליהודים אירע דווקא בשטח מימשל נוצרי. בשנת 1511 קמו תושבי העיר סאפי, המוסלמים נגד השליטים הפורטוגלים שפרשו את שלטונם 3 שנים קודם לכן. התושבים ניסו לכבוש את השלטון והרימו את נס המרד, אך יצחק בן זמרה ושמואל, מאנשי החצר סיכלו את המרד.

מעמדם של היהודים בכלל היה טוב מזה של תושבי מרוקו המוסלמים. בעיקר ניתן להבין את מצבם המשופר הודות להשכלתם הכללית והרחבה בשטחים שונים. כאן שוב היו המגורשים הכוח הדוחף והמסייע.

גם המאורים התייחסו אל היהודיים שבתוכם בכבוד. ר׳ אברהם בן זמרה השפעתו היתה רבה על כל תושבי עירו סאפי.

משנת 1521 ועד לשנת 1524 שררה באפריקה הצפונית בצורת קשה. הרעב בן שלוש השנים הביא צרות רבות על האוכלוסיה וכמעט הפך על פיהם את סדרי השיקום של היהודים שהוקמו בעמל רב. רק שכבה דקה מקרב אזרחי מרוקו לא סבלה. היו אלה בעיקר יהודים עשירים אשר על אף פגעי הטבע הצליחו לשמור כמויות גדולות של תבואות, תמורתן השיגו חפצן על אף המחסור. מעניין לציין, כי על פי תעודות שנמצאו מכרו חיטים לארצות חוץ. הם העדיפו זאת על אחיהם, שמרוב צרות ואכזבה המירו הרבה מהם דתם. מציאותה של שכבה אנושית כזו, שכל מעייניה בצע כסף בלבד עוררה ובצדק את זעם ההמון הצפון אפריקני. גניבות מבתי היהודים ופשעים אחרים כלפיהם הפכו לדבר יומיומי. המלך הגדיל את ההתמרמרות בתומכו ביצואנים ואגב כך בקופתו שלו. גל ההתמרמרות גבר ועורר עוד מעט מרידה חדשה. אולם בדרך נס ירדו גשמים, שבישרו שנת ברכה וגרמו להשקטת הרוחות.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 66

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

תולדות יהודי אל-מגרב

פרק חמישי

תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרינים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח. —הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליה מושל אלג׳יר —התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד (1350—1660).

השושלת הוואטוסית, אשר עמדה בראש השלטון במרוקו בזמן בני מרין, נתקיימה תקופה קצרה בלבד (1548־1471). מוחמד השמיני, בנו של סעיד השלישי אלווטאם, נכשל בכמה חזיתות מדיניות. בזמנו גורשו המורים המוסלמים מספרד (1502) גרנאדה נכבשה מספר שנים קודם לכן, ע״י פרדינאנד ואיזבלה (1492), וכמו להשלים את המכות באו הנצחונות הראשונים של ספרד ופורטוגל בצפון אפריקה: מלילה, פנון סה ולז וכל הנמלים האטלנטיים, לבד מסלא־רבאט. לא לחינם איפוא, זכה שליט זה לכינויו: ״הפורטוגזי״.

כריאקציה לכיבושי הנוצרים, נתעוררה לחיים תנועה עממית ודתית שנתנה הזדמנות לבית שריפים חדש. בית זה הצטיין בסדר יוחסין מכובד שהגיע עד למשפחת מוחמד (מהצד הנשי דווקא). השושלת הסעדית (1550—1668) קמה באזור דרעא. השריף מוחמד שייך ואחיו אחמד אספו סביבם מתוך כוונות השתלטות ברורות מספר רב של ברברים. כבר בשנת 1524 הופיעו במראקש כתנועה מדינית עצמאית. מעניין לדעת כי דווקא זרם דתי קנאי זה קיבל את תמיכתו האמוציו­נאלית והעל שכלית (מילאה חלק חשוב עד מאד) מיהודי מסעוד בן מצליח בן גואשאש שהתנבא, כי מוחמד שייך יכבוש את כל מרוקו וראשונה לנצחונותיו תהא העיר תאזא.

מסעוד נחשב כנראה בר־סמכא בשטח ראיית הנולד, כי השריף החדש לא היסס והוליך צבאותיו עד לתאזא שבצפון מזרח הרי מול — האטלס. משכבש עיר זו (הנקראת כיום תאזאנאכת) חשש שמא אין היא אותה תאזא שאליה נתכוון היהודי. לפיכך כיוון משם פעמיו עד לתאזא שבצפון האטלס המרכזי. מרחק של כ־500 ק״מ בדרך שרובה הררית. מאמציו הצליחו וגם עיר זו נפלה. לאחר הכיבושים המוצלחים היה המשך המלחמה קל. מאחורי דגל הג׳יהאד אשר צעדו הצבאות לקראת שיחרור מיד הזרים. תוך שנתיים (50־1549) נכבשו רוב הנמלים שהיו תחת שלטון פורטוגל, ועד סוף המאה ה־17 טוהרה הארץ כמעט לחלוטין מהפולשים האיבריים. לאחר שרשרת הצלחות זו לא ניתקל מוחמד שייך בבעיות בבואו לכבוש את השלטון. מראקש, ספי, אזמור, תארודנאת, ניכנעו ללא קשיים. בשנת 1590 הגיע לפאס, שם נלחם באימאם האחרון על אף עזרת התורכים למרינים, גברו הסעידים מוחמד שייך עלה לשלטון.

השלטון החדש עדיין לא היה יציב, הטורקים המשיכו ללחוץ וללחום ובשנת 1558 עלה בידם לחסל את המושל הסעידי. כעת התרחש מפנה בשלטון שהיה קיצוני ומהיר. עוד בטרם היה סיפק בידי שרידי המרינים, הנתמכים ע״י הערבים האסייאתיים לכונן מחדש מלכותם, כבר עלו מולאי עבדאללה בן מומד ואחיו עותמאן, גרשו את התורכים והניסום מחוץ לגבולות הארץ (1558). כך נעשתה השושלת הסעידית למושלת מרוקו.

כפי שראינו בפעמים קודמות, פסחו גם עתה על שתי הסעיפים. הכוחות שהתחרו על השלטון הביאו בהכרח לתחיה, לחוסר ודאות ולאי יציבות. היהודים, שככל מיעוט היו נוחים ביותר להיפגע בשל כל זעזוע פוליטי, ניסו לשוא לתמרן ולחמוק מנחת זרועם הן של המרינים ובעיקר של התורכים מצד אחד, והן של הסעידים מצד שני.

לבד מתושבי העיר פאס, סבלו כל יהודי מרוקו אשר ניקרו על מסע נצחונותיו של השריף מוחמד (הכונה גם ״אל מהאדי״ — הקדוש). צבאו אשר היה מורכב ברובו מערב רב של ברברים, נזדקק לפורקן. השליט המתנשא חשש לפגוע בתושבי הארץ המוסלמים. הוא ידע היטב כי זוהי הקרקע שהוא ניצב עליה. לפיכך כוונו רגשות החיילים והתפרצויותיהם אל היהודים מחוסרי האונים, שלא הגיבו. סיסמת מלחמת המצווה קיבלה עכשיו משמעות והביאה להצדקת מעשי ההתנכלות. שונה היה המצב בפאס. כאן, בגלל מספרם הרב של בני דת ישראל, היה חשש לפגוע בהם. על כן היטיב מוחמד עם חלק מסויים מן היהודים כנראה מתוך מגמה שהדבר ישתלם מאוחר יותר.

עם בוא התורכים הוחמר גם מצבם של יהודי פאס. מסים כבדים, שהוטלו למען המערכה הסעידית, גרמו בראש ובראשונה להתמוטטות כלכלית בקרב האוכלוסיה היהודית. התורכים ידעו מי הם המממנים העיקריים של המלחמה נגדם. אם כי לא זו היתה הסיבה העיקרית למעשי התועבה הנוראים של האסייתים ביהודי מרוקו הרי שתרמה לכך לא מעט. על מידת רגישות המיעוטים לשינויים מדיניים נוכל ללמוד מתוך התבוננות ביחס התורכים אל בני דת משה. בניגוד לחיי־שלווה שנהנו ממנה היהודים בארצם, הרי במרוקו היה יחם התורכים ליהודים קיצוני באכזריותו. שוב היה הכוח הכובש גם הכוח המתפרע ומחוסר רסן.

מעט נקמה ראו היהודים בהדיפת התורכים, במפלתם ובשבי הרב ששבו מהם הסעידים, אך הרגשת הנקם נמוגה חיש. אם נרגעו הרוחות קמעא מן המלחמות באה עתה מגיפה קשה אשר הכריתה נפשות רבות. בפאס לבדה מתו כ־1600 יהודים ובמרוקו כולה למעלה מ־7600. כן נמלטו רבים מקהילות מושבם מפחד המגיפות ונתפזרו בכל רחבי המדינה, ועד למקומות רחוקים הגיעו.

שנת 1561 שלוש שנים אחר מכן, היתה עת בצורת. היהודים שמיטב רכושם נוצל בזמן המלחמות, סבלו עתה במיוחד. השלימה את מסכת הפגעים, ממשלת ספרד אשר בשנת 1571 ניסתה לספח מחדש כמה שטחים במרוקו. שתי ערים, טיטוואן ומסביה, שהיו מאוכלסות בחלקן הגדול ביהודים נוצלו בידי הספרדים שנכשלו במצור. לזכר המאורע נקבע חג פורים שני. מעניין לציין, כי מלך ספרד דאז, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים (ומכאן גם פחד היהודים מפני הכיבוש הספרדי) מינה במרוקו קונסול יהודי בשם יעקב ראניסינו. אחר מותו המשיכו בניו במסורת הנציגות עוד כ־100 שנה.

בשנת 1575 מת המלך עבדאללה. בעוד הוא מצידו לא הרע את היחס ליהודים, טיפל בהם בנו מולאי מוחמר ביד קשה, למרבית המזל, לא נמשך הדבר זמן רב. כשנה לאחר עלות מולאי מוחמר לשלטון עבד אלמליך מושל אלג׳יר. כבר בקרב הראשון גברה ידם של האלג׳ירים. מולאי מוחמר נאלץ לברוח מפאס הכבושה אל מראקש. גם הפעם היו צריכים היהודים לתמוך במנצחים. מם גבוה הוטל על יהודי פאס. עבד אלמליך הטיל חלק גדול מן המס על הרב הגדול אברהם רותי, שהיה מחכמי העיר, יורשו של ר׳ שאול בן רמוך במשרת הנגידות, ונחשב גם כגדול עשירי מרוקו היהודים. לאחר שנתחזק עבד אלמליך, יצא בעקבות המלך הסעידי בכיוון למראקש. המערכה השניה, ליד סלאח, שוב היה לרעת מוחמר, אשר נס והסתתר באזור הררי קרוב למראקש. אלמליך עזב את העיר במהרה, בחששו לגורל ממשלתו בפאס. ברם טרם שהספיק לבסס שלטונו במראקש נתן ביד תושבי המקום היהודים כמעט כחצי הסכום שהעלה מם מאחיהם שבבירה. מחווה זה היה ליהודים לרועץ. מוחמר מולאי, אשר יצא ממחבואו עם עזיבת האלג׳יריה, בא למראקש ושהה שם כ־11 יום. קצפו יצא על היהודים, בהם ראו בני ברית לאויבו. כך ניטלטלו היהודים שוב מבלי יכולת לפעול והיו לכלי משחק ביד כל צד.

כזה היה לא רק גורל יהודי מראקש כי אם גם גורל הקהילות שכנותיה. הסעידי המתעלל הגיע אליהן במהרה, והביא עליהם אסונות קשים. על מידת הפגע שזרע נלמד מכך ש״אחר עבור הפסח, גזרו חכמים תענית וקראו קינות״.

מוחמד אשר ראה כי ללא עזרה לא יוכל לגרש את הפולש השכן, החליט להתעלם מעיקרי אמונתו ותנועתו ופנה לעזרה למלך פורטוגל. השאיפה לשלטון גרמה לו להתעלם מסיסמת הג׳יהאד ואף להעלים מבטו מן האנוסים הפורטוגזיים במרוקו. המלך סבסטיאן הסכים מצדו לתמוך במוחמד על מנת לתפוס שטחים בחופי הארץ האפריקנית. אך כל התקוות נתבדו, כי מלחמת שלושת המלכים (כפי שכונתה מערכה זו) שיכלה את שלושת מנהיגיה. המלחמה עצמה היתה קשה עד מאד ורבים היו ההרוגים והשמיים במחנות. מעניין כי שבויים מפורטוגל אשר נפלו לאזורים שהיו מיושבים ביהודים זכו ליחס חם, כפי שמוסר בכתביו סופר פורטוגזי אשר נימנה עם משתתפי הקרבות.

את המהומה שהשתררה ניצל מולאי אחמד, שתפס את השלטון מן המעידים. הוא מלך משנת 1578 עד לשנת 1602. מולאי אחמד ניגש לביסוס הממלכה מתוך ידיעה, כי יצליח לטווח ארוך רק ע״י ריסון והרגעת היסודות הממורמרים. ראשית מעשהו היתד. דיכוי השרידים האלג׳יריים. כל אנשי המינהל שמונו ע״י עבד אלמליך הוצאו להורג, כשבמקומם מונו אנשי שלומו. הפורטוגזים נסוגו לאחר המפלה לארצם. יחסו ליהודים היה נוח בדרך כלל ולא נודעו כל מקרי התנכלות מכוונים, התערבות אחת מצד המלך מוזכרת ב״אהבת קדמונים״, הוא סידור יהודי פאם. דבר הפקודה שיצאה מן המלך, המבטל איסור לקיחת אשד, נוספת. ניתן לשער כי מאחורי הפקודה עמדו אנשים שניסו לערער את יחס השלטון ליהודים. אולם רבני פאם הצליחו להתגבר על מיכשול זה והשיגו אישור לכך שענין נישואין נוספים ייקבע על ידם.

אירוע אחר, שכתוצאה ממנו נגרם סבל ליהודים, קרה בחבל סוס שבמרכז הארץ, בו שרר רעב בשנת 1695. פגע שאמנם לא נמשך עת ארוכה, אך בעטיו נאלצו יהודי עיר אחת — תרוטדנאת (Tamdand), לכפר קטן אקא, שם התגוררו שנים מספר. שוב השיגם רעב ונוספו לו מקרי התנפלות של ברברים נודדים על תושבי הכפר הערביים. הסכסוכים בין הערבים וברברים נמשכו במרוקו לאורך כל ההיסטוריה שלה, הפעם נמצאו גם היהודים בסבך זה. הם סבלו רבות, גרשו מהמקום, עברו אל תאמגרות ושם חיו בלחץ ובחוסר כל. רק מקץ שנים מספר עזבו כפר זה ופנו שוב לאקא, ששקטה בינתיים.

בשנת 1596 השתוללה במרוקו מגפה נוספת, שביחוד הזיקה לאזור העירוני של מראקש. 6000 יהודים נספו, וכן 70.000 מוסלמים.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- תקופת התלאות, ומעמדם הרם של יחידים

[70]

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר