מורשת יהדות מרוקו

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן המורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

לקראת סופה של המאה׳ ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי-  חסן הראשון אל-חג'אם ששלט עד שנת 927, והיה השליט האחרון של השושלת האדריסית.-, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי almonareides, שהיוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספן, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטניט האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואך מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלך אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות. ועד חצר השלטון חשבו כי רופא השולטן מולאי עלי היה יהודי בשם שלמה אבוטיוב.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים הקשים בכל חלקי הממלכה האלמו־בריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאם. הוא נולד בפאם. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאם, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה׳ הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו׳. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם בן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק, נראה כי הוא למר את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד- 1033-943בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אגי אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לו חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס-יש המיחסים מקום זה לאלג'יריה-. תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאס ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

הרי״ף נבדל משאר חכמי כפרד בהיותו מומחה בשטח אחד בלבד. את כל כוחותיו וכשרונותיו העמיק בתלמוד, אותו ראה כדרך חייו היחידה. הישיגיו בתלמוד היו גדולים עד כי נחשב כיורשם של גאוני בבל. רבים היו השואלים בעניני הלכה אצלו ותמיד מצא המענה הנכון. חלק ניכר מתשובותיו של הרי״ף מפוזרות בספרים שונים הדנים בתלמוד. גם בקובץ תשובות הרמב״ם ישנן אחדות משלו.

בשבתו באליסאנה שבספרד ערך את ספרו ״שאלות ותשובות״. ע״פ הספר, שחלקו נכתב בפאס נוכל לראות כי דרך תשובותיו של גאון המערב דומה באופיה לתשובות גאוני בבל, אולם יצירתו החשובה ביותר של הרי״ף, המהווה עבודת מפתח בספרות הפוסקים הוא ספר ההלכות שלו. בחבורו זה, המקיף את שלושת ספרי התלמוד: מועד, נשים ונזיקין היו לו שתי כוונות: האחת לרכז את כל חומר הפוסקים וליצור על ידי כך ספר הלכות משפטי כולל. המטרה השניה היתה להפיץ את התלמוד במידה גדולה יותר. לשם כך ערך מעין קיצור מכודר של התלמוד. קביעת עמדתו לגבי האגדה שבתלמוד גם היא מיוחדת במינה. הוא היטיב לצרף לספרו את אותן אגדות המלמדות מידות טובות, מנהגים ומוכר. כך יצר ספר שלם המייצג במידה רבה את התלמוד. לא לחינם זכה ספרו גם לשם ״תלמוד קטן״. הדרך אשר היתווה להבנת התלמוד ולשימוש בו זכה להוקרה ולהערכה רבה. גדולתו של הרי״ף לא התבטאה רק ביצירתו הספרותית ובלמודו, גם מידותיו המצוינות זכו להערכה רבה ואגדות מרבות להלל את נפשו הנדיבה ויקרת רוחו.

גדול הדור נפטר בהיותו כבן תשעים (מאי 1033). היתה זו אבידה קשה ליהדות המערב. מעידות על כך השורות הכתובות על קברו: ״מקור חכמה נקבר ועולם בא בעוורון״.

אחרי מותו של הרי״ף עלה תחתיו כראש קהיילת אלסיאנה, תלמידו ר׳ יוסף בן מיגאש. על־-אף שבנו של הרי״ף, רבי יעקוב אלפאסי היה תלמיד חכם ובר אורין גדול, ציווה אביו קודם פטירתו כי ר׳ יוסף ימלא את מקומו.

גורל מהופך זומן כנראה ליהודי אזור וואד דרעא, משנתהפכה מרוקו בשל רעידות אדמה מדיניות, שפר מעמדם וגורלם של יהודי החבל ההוא, משהונח ליהודי המרכז הורע בתכלית מצבם הם.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'47-44

באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו

באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.

נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.

צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.

גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.

זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.

השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.

על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49

בדרך דומה לעליתם המהירה של האלמוראביטין, כיבושיהם ושלטונם, עלה שבט ברברי אחר כ־100 שנה לאחר מכן. בראשו עמד מוחמד בן תמורת. אדם זה נתחנך בבגדד אצל הפילוסוף אלעזאלי והיה לאיש מוסר קנאי. כאשר שב לשבטו הצפון אפריקאי, מצמודה, ראה עצמו כבעל שליחות עליונה, כמתקן. הוא הקים כת שעקרונותיה היו: קנאה דתית עיוורת, אורח חיים פשוט, ושנאה לשירה ולאומנות. שם הכת, אשר פרשה מהסוגים האורטודוכסים היה האל מוח׳דון [Al moachidin]בשמם הספרדי ״מונתאיסתים בעלי אמונת היחוד״. בכוח קנאותה כבשה הכת תוך זמן קצר את השלטון האלמורביטי.

מאזור סג'למסה הסתערו האלמוחידין בהתלהבות דתית ולאומית. במידה מסוימת היתה כוונתם לעצור בעד ההתפשטות הנוצרית. השלטון האלמורביטי לא היה יכול לעמוד בפניהם. התמוטטותו המוחלטת באה תוך שלוש שנים. הגורם הישיר לכך היה עבד אל מומין אבן־עלי (1094—1163), אשר המשיך בדרך מורו ומנהיגו מוחמד בקרב שנערך בעיר חיברן שבאזור תלמסן באלג׳יר, הביס עבד אל מומין את תאספין, המושל האלמוראביטי השלישי. הצבא האלמוראביטי הניח נשקו. מרוקו נכנעה למושל החדש.

הנפגעים הראשונים מפגיעת הכת השלטת היו היהודים. עבד אל מומין פרסם צו המחייב כל לא מוסלמי לקבל את הדת המוסלמית. על אותם שאינם מתעתדים להמיר את דתם לעזוב את הארץ תוך פרק זמן קצוב ואם לא כן — דינו מות. את תוצאות הפקודה הזאת, ניתן היה לשער מראש. רבים קיבלו אז את הדת החדשה, אולם לרוב היתה זו מסכת מגן שמתחתה קויימו כל מצוות היהודיות ודיניה. אחרים מיהרו להגר לספרד, לאיטליה ועוד.

הערת המחבר: ישנה סברה כי עבד אל מומין קבל על היהודים, שהבטיחו בזמנו למוחמד הנביא להמיר דתם תוך 50 שגה אם לא יבוא המשיח. כיון שהמשיח בישש לבוא והיהודים הפרו הבטחתם, חזה שליט זה ביהודים בעלי חוב שעליו לגבותו.

 אך לאורך כל ההיסטוריה לא נראה מוצא זה כרצוי לרבים, אלא עם בוא שעת הדחק הנוראה. גם הצלב באירופה לא הבטיח רבות. אי מלוי סעיפי הפקודה גרר במקרה הטוב ביותר המרת דת מאונס, ובדרך כלל הביא להרג. לא היתה זו התנכלות מכוונת ליהודים דוקא, שכן הצו הופנה אל כל תושבי מרוקו הלא מוסלמים. יתכן, שכוונת השלטון היתה ליצור ממלכה הומוגנית מבחינה דתית ומדינית ויתכן שהיתה זו קנאה דתית גרידא. אולם כך או כך פגע הדבר ביהודים. קהילות שלימות אבדו, הנדונים התמידיים המיטו חורבן על כל סדר חברתי וכלכלי. מסגרות חיים נותצו והשתבשו, ההתנכרות לדת מצד חלק מסויים הביאה במשך הזמן לאובדן ערכים ולחוסר אחדות בציבור היהודי. שליחי האלמוחידים מלאו ביסודיות אחר דברי שליטם. בתי כנסת ובתי מדרש נסגרו ובמקרים מסויימים אף נהרסו. חלק אחר ממוסדות קודש אלה הפכו למרבית הלעג לבתי מסגד למומרים או סתם מוסלמים.

קנאות חריפה זו לא דעכה אצל שליטי האלמוחידין המאוחדים יותר. לאחר 120 שנה שבה שלטה ממשלת זדון זו היה מצב היהודים חמור.

שינוי מה חל עם עלית השליט החמישי בשושלת, אבו יוסף יעקב אלמנצור (1293־1225). הוא ביטל מגזירותיו של עבד אלמומין את דין המות ליהודים (סעיף שבוצע עד כה בנאמנות). במקום גזר דין מוות, הוטל מיסוי כבד על כל אותם שסירבו להמיר דתם. שינוי אחר קבע מנצור ביחס למומרים החשודים בקיום מנהגי יהדות. עליהם ציוה לחבוש לראשיהם כובע גדול (תרבוש) בצבע שחור אשר ירד על אזניהם. בקצה הכובע הזה התנוסס בד צהוב לאות חרפה. על בני ישראל שלא המירו דתם ציוה ללבוש גלימה שחורה, רחבה מדי בתחתיתה. קנאתו

של אל מנצור פרצה גבולות נרחבים ונראה שלא רק ביהודים היא פגעה. הוא שרף ספרים של חכם ופילוסוף ערבי גדול באותה תקופה — איברהים אבן ראשיה כי מצא פסול דתי בכתביו.

ההתעללות לא פסה אף לאחר מות אל מנצור. תחתיו מלך עבדאללה בן מוחמד בן נאצר. גם הוא כקודמו ראה ביהודים דוגמנים למלבושים פרי תכנונו. הלבוש השחור הקודם נראה מיושן בעיניו. הוא העטה עליהם גלימה ארוכה אחרת ומצנפת צהובה חבש לראשם. יצירתו זו היתה ללבוש היהודי למשך דורות. בגללה נקראים היהודים עד היום ״צפפאר ליהודי״ (צפפאר — צהוב). מפעל אחר של שליט זה היה סגירת יהודי מחוז ריף (Rif) מאחורי חומה.

הערת המחבר: כנראה, שהן הטלאי הצהוב, והן ה״גיטו״, הם לא המצאה של ימי הביניים באירופה, אלא מקורם הוא, מחוז ריף.

בימיו של עבדאללה החלה ירידת האל־מוחידין. הוא הוכה בשני קרבות ע״י חיל הנוצרים. המפלות הללו, ומותו לאחר מכן (1214), סמלו את קץ ההצלחה האלמוחידית. בד בבד עם הכשלונות מחוץ, החלו מרידות בתוך הממלכה. השליטים הבאים: יוסף אל מנצור, לעדין אבו מוחמד, לעלה אל מומין, לא החזיקו מעמד. אזלת כוח השלטון עקב ריבוי הקשיים הפנימיים היטיבה את מצב היהודים. אמנם לעתים סבלו היהודים עקב אי היציבות המדינית, ונטלטלו מדי פעם ממקום למקום. ההרג שעשה מתמרד בשם יחיא הרי ביהודי מראקש, שנטו אחר לעלה אלמומין, היתה עדות לכך, אולם בדרך כלל החלה להסתמן עת יותר נוחה. האנוסים הרבים שבו אט אט בגלוי אל דת אבותיהם וכל תגובה רשמית לא באה. עם השיבה אל חיק היהדות, ניכרו הצעדים הראשונים של ביסוס החיים הקהילתיים ויצובם.

ההטבה היחסית במצב יהודי צפון אפריקה האנוסים, שהיוו רוב באותה תקופה הביאה גם להרפית המתח הפנימי אצלם. הכפילות הדתית שעמדו בה, היתה לאספקט חיצוני של פחד מפני השלטונות המשגיחים, שגרר אחריו מתח מתמיד של סכנה. אולם נקודת הראות בעלת חשיבות רבה יותר היתה נקודת ראות הדתית. יהודי שהמיר למראית עין את דתו, חייב היה לשאת בעול כמה מנהגים מוסלמיים שהיוו סתירה וכפירה בדת ישראל. אמנם כלפי חוץ בלבד, אך עם כל זאת גררה הסטיה הגלויה, וביודעין מחיי הדת (שהיו אז בעלי חשיבות ראשונית לכל יהודי) מתח פנימי ניכר. נתעוררה בעיה חריפה שהעלתה סערת רוחות בכל רחבי גולת האיסלם. גדול המקטרגים על מעשי האיסלם באותה עת, היה יליד פאם, יהודה הכהן אבן סוסאן. חכם זה נתפרסם בעיקר כידען התלמוד. ביחוד עלתה קרנו בעת המשבר הגדול שהביאו האלמוחידין על כל קהילות יהדות המערב, שכן הוא המשיך להרביץ תורה בישיבתו. רבי יהודה אבן סוסאן היה קיצוני וקנאי בגישתו לאנוסים. הוא טען בחריפות כי אותם יהודים מומרים עכו״ם הם על פי דין. כל המודה כי מוחמד נביא אלקים, גם אם מקיים הוא את כל תרי״ג מצוות, פסול לעדות ואין להתחתן בו. בזאת רמז כי כל יהודי אמיתי חייב למסור נפשו על קידוש השם. משנתפרסמה אגרתו, היא אך הוסיפה על סבלם הרב של יהודי צפון אפריקה. לא יפלא על כן כי רבים חשבו על פניה מוחלטת אל האיסלם בלאו הכי כופרים הם ואם כן לשם מה להם הסבל הרב.

באותו זמן בערך עלה על כס נציבות אנדולסיה קנאי דתי ששימש מאוחר יותר כשליט האלמוחידין — אבו יוסף יעקב (1148). מחוז זה שימש לו כר נסיונות. מצב היהודים הפך מהרה לבלתי נסבל. רבים עזבו את מקומותיהם ופנו לסביבה נוחה יותר יחסית. בין אלה היו גם ר׳ מימון ובניו ר׳ משה ור׳ דוד. שלוש שנים התגוררו בעיר החוף הספרדית אלמריה. משנכבשה ע״י השליטים החדשים, עזבוה ופנו לפאס. סיבה נוספת שמשכתם לשם, היתה ישיבתו של בן סוסאן ובית מדרשו המעולה. כפיית הדת נמשכה פה כבר תקופה של עשר שנים. ר׳ מימון השכיל לחדור לעומק המצב שבלבות האנוסים. צעדו הראשון היה חיבור אגרת מוסר ונחמה. במגמה להרגיע את יהודי צפון אפריקה ולנחמם. כעבור שנים מועטות, עם פרסומה של אגרת ר׳ יהודה אבן סוסאן, נדמה היה שעמל ר׳ מימון הוא לריק, אך הפעם עמד ליהודים המוסווים ר׳ משה בן מימון (הרמב״ם). הוא יצא נגד דעות מורו אודות ״העם טמא השפתיים״ (כפי שקרא ר׳ יהודה את האנוסים). בחיבורו ״אגרת השמד״ או ״מאמר קידוש השם״, הוקיע הרמב״ם את הקיטרוג הקשה. בדרך הגיונית בהירה הוכיח כי כל האשמות המוטחות אינן תופשות. לאמיתו של דבר היה זה מכתב התנצלות למעשה משפחת המימונים ועקב כך הסבר לכל מעשה האנוסים. עיקרה של האיגרת טוען כי ״אין השמד הזה דומה לכל השמדות… והנה מי שנהרג בכדי שלא יודה בשליחות איש (מוחמד), יש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו — מעלה עליונה. אבל מי שבא לשאול אותנו: יהרג או יודה? אנו אומרים לו, שיודה ואל יהרג״. אבל יש הבדל רב בין עבירה שבמעשה ובין עבירה שבדיבור.

את ספרו זה כתב הרמב״ם בערבית למען יהיה מובן לכל. הוא אף השכיל לסתור בהסתמך על התלמוד, את כל אשר בנה אבן סוסאן. הרמב״ם ומשפחתו חיו בצל המות. אבו יעקב יוסף מלא עתה את מקומו של עבד אל מומין. הגזירות חודשו במלואן והוקפד על ביצוען. בין ראשוני הנפגעים היו יהודה בן סוסאן שנהרג על קידוש השם (1165). מצב דומה היה מצבו של הרמב״ם אלא שהמשורר הערבי אבו אל ערב אבן מיישא תמך בו, ולא נתן לקיים את גזר דין המוות שנחרץ עליו מטעם הממשלה. כך עזבה משפחת המימונים את פאס ופנתה לעבר קהיר.

״אור ישראל כבה במערב״. כך ראה הרמב״ם את מצב יהדות צפון אפריקה בזמן השלטון האלמוחידין. כבר בתקופת האלמוראביטין התמעטו גדולים ביהדות על אף הרקע המדיני הנוח. עתה ודאי שלא נראה כל זיק מאיר ומבטיח. יתר על כן שלטון זה סימן למשך שנים רבות תבוסה ניצחת לחיי הרוח היהודית במערב. יהודי מרוקו איבדו את עמוד השידרה, את צביונם המיוחד. נטיתם מן השפה ולחוץ אל המוסלמים הצמיחה שורש לענה. מנהגים ערביים שונים מצאו להם מהלכים בקרבם. ההתבוללות הביאה לטמיעה. תורת הרי״ף נשכחה וכמוה יצירות רבות וחשובות. המקור הבריא של דרך מחשבה יהודית ניטשטש ובמקומו חדרו אלמנטים זרים שהביאו לתלישות, לחוסר בסיס תרבותי ולניתוק משאר יהודי אירופה ואסיה. באחת מאגרותיו לבנו כתב הרמב״ם ״שמור עצמך מקצת אנשים השוכנים במערב״ ומפרש מספר מנהגים משונים וסטיות שדבקו ביהודים אלה.

עם כל זאת קמו בתקופת שואה זו שני אישים אשר נתעלו מעל בני עמם והעפילו לפסגות רוחניות. הנודע ביניהם הוא רבי יוסף וועקנין, שנולד בעיר סווטא (Suta). הוא למד עד גיל 24 בהסתר מחשש שיתפש ע״י השלטונות. בעיקר השתלם בידיעת התלמוד, המתמתיקה והרפואה. משנתגברו הרדיפות על ידי אבו יוסף יעקב, עזב את הארץ ופנה למצרים, שם נתודע אל הרמב״ם, החל ללמוד אצלו ועד מהרה היה לטוב שבתלמידיו ולאהוב נפשו של המורה. ״מורה נבוכים״, ספרו של הרמב״ם, נראה ככתוב למען תלמידו זה שנקרא אז בפי כל רבי יוסף אלמגרבי. מפסטט שבמצרים פנה מאוחר יותר אל סוריה, בה נפטר.

החכם האחר שהאיר את עיני יהודי המערב היה רבי נחום מערבי, עליו אין לנו ידיעות מרובות. הוא שתרגם את ״אגרת תימן״ של הרמב״ם ואת הביאור לספר ״יצירה״ של ר׳ יצחק ישראלי. נראה, כי הוא תרגם עוד כמה ספרים שאינם ידועים כיום. גם רבי נחום נאלץ לעזוב את מרוקו ועבר לארצות המזרח.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 53

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות

בואם של יהודי ספרד למרוקו. — טלטולי דרכם.— ר׳ חיים.—גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסגות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתגחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. —השר אהרון בפאס. — שוד בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

השנאה ליהודים ששתלו האלמואחידין בקרב ערביי הארץ נשתרשה עמוקות. ריבוי ההתגרויות נמשכו גם לאחר היעלמה של שושלת זו ועליית שבט בני מרין, כך נתעוררו, בראשית שנות השבעים של המאה ה־13, נציגי יסודות שליליים מתושבי פאס והרגו 14 נפש מיהודי עירם, היה זה פתח לפורענות חדשה. ברם, השלטון החדש לא עודד מעשים ברוח זו. בשל התערבות המושל המדיני, אבו יוסף עבדאללה, נמנע המשך האסון. גישתם הכללית של השליטים המדיניים כוונה לעידוד חיי הרוח — אמנות ופילוסופיה. נאורות זו לא ראתה ביהודים אלמנט מסוכן. יחס של שיוויון למיעוט הדת היווה קו מנחה בכל מעשי הממלכה החדשה.

הרוחות החדשות שנשבו הביאו רווחה כבר בימי השולטן המריני הראשון, אבו־יחיא. השריפה אשר פרצה בפאס עמדה להשליט את חורבנם הכלכלי של יהודי המקום, שעיקר עיסוקם היה מסחר, והאש המיטה כליה על רבות מחנויותיהם, על מחסנים ובתיהם. אבו־יחיא מיהר לאתר את הנזק. הוא הבין כי לא רק היהודים יצאו ניזוקים אלא אף המסחר במדינה כולה. ראשית פטר המלך את כל נפגעי השריפה מתשלום מם. יתר על כן הוא אף תמך ברבים, מוסלמים כיהודים הן במתנות כסף והן בהלוואות לזמן ארוך. מאוחר יותר גזר על בני דתו לסלק חובותיהם לכל נושה יהודי (ההיפך נראה טבעי עד כה). את רצונו לשפר את המצב הביע בנתנו רשות למסחר חופשי בסחורות מגוונות יותר משהיה מותר לסוחרי ישראל עד כה.

את הפירות שהביאו תיקוני אבו־יחיא קטף יורשו, אבו יוסף אלמריני (1307־1280). גם הוא השכיל לנהוג כשורה ביהודי ארצו. לעתים העדיפם אף על המוסלמים. הדבר התבטא בעיקר בעניני מינהל. גדול וזיריו היה יהודי בשם כלפיא רוקאסא. אבו־יוסף ראה בו איש סודו ונועץ עמו בכל עניניו. ברם הצלחת היהודי עוררה שנאה אליו, בעיקר בקרב אנשי הארמון. בשנת 1299 קמו עליו ורצחוהו, ביחד עם כל בני ביתו. על אף חומרת המעשה לא שינה מקרה זה את מעמד נכבדי היהודים. בשנת 1331 עלה על כס הממלכה ״המלך השחור״ אבו־אלחאסאן. רבים משגריריו וציריו למדינות חו״ל היו יהודים, ומעל לכל היה המישנה למלך מבני דת משה, שמעון לבאראנסי. בעת הזו היה מצב הגולה במרוקו מצויין. כתוצאה מיחס השלטונות נתהדק המגע בין היהודי למוסלמי אף לשם מסחר ואם משום שהממשלה ראתה זאת בעין יפה, נתקרבו המוסלמים אל המיעוט באחווה ובחיי צוותא.

מסורת זו של סוכן ארמון יהודי ניכרה גם בימי השליט הבא — אבו־עינן. הסוכן כליפא בן אהרון היה גם הממונה על גנזי המלך. אבו־עינן הגדיל לפעול בעיקר בשטח העיון והמחקר. הוא קירב אליו את טובי מוחות המדינה וגדולי חכמיה, העניק להם משרות במדינה, ותקציב חדשי לשם סיוע בחקירותיהם, חלק ניכר מקרב אותה עילית של אינטליגנציה היו יהודים.

לקראת סוף המאה ה־14 נתרחש מאורע אשר הביא להיווצרות קהילה יהודית חדשה במרוקו. ב־15 למרס 1391 הסית פרדן מרטינז, ראש הכמורה בסביליה, את הנוצרים ביהודים תושבי העיר. בעיני הכומר הזה ואנשי המקום היו הצלחת היהודים ומעמדם לצנינים. השתתפות היהודים במלחמת האחים בני המלך הספרדי הכשירה את הרקע לפרעות. ההמון נלהב עתה עד מאד לפגוע ביהודים. אולם בהתערבות השלטונות נמנעה הפורענות לעת עתה. רק מקץ 3 חודשים פעלה מזימת מרטיניז. חלוקי דעות בשלטון לא הצליחו לחסום את ההתנפלות. קהילת סביליה, אשר מנתה כ־25,000 יהודים, שיכלה 4,000 איש. רבים אחרים המירו דתם והשאר נפוצו לכל עבר. מרוקו הסובלנית קיבלה בזרועות פתוחות את שרידי הסבילים. מולאי אשיך, השולטן באותה עת, הרשה לגולים להשתקע במדינה בכל מקום אשר ישא חן בעיניהם. אחדים קבעו דירתם בפאם הבירה, רובם נשתקעו בעיר דברו. אלה הניחו את היסוד לקהילה חשובה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 56

עת היהודים מיהרו עתה לשקם את עצמם ולבצר את מעמדם, אין לשער כלל את הבניה המחודשת של יהדות צפון אפריקה אילמלא אחיהם מספרד. העילית הרוחנית של מרוקו לא היתה נמוכה. בפאס נמצאו תמיד בתי מדרש מהמעולים ביבשת וטובי החכמים נתקבצו שם. ברם, ספרד היוותה, כבר מאז שקיעת יהדות בבל, את נקודת המוקד. לא בחינם ירשה את האוטוריטה בחיי הרוח והדת של העם. עם בוא המגורשים הועם בבת אחת זוהרו של הישוב המרוקני הקודם, ביחוד נפגעו מבחינת מעמדם גדולי התורה וחכמיה. כך נוצר בין שתי הגלויות קרע, שהלך והתרחב במשך הזמן. כל עוד נמשכו עתות הרעה והסבל לא נתגלע ריב ממשי. גם מאוחר יותר עם בוא השיפור, לא היו הלבבות פנויים למחלוקת. המלך הוציא צו ליהודים יושבי סוכות ובבקתות הדלות, כי יכנסו לגור לאלמלאח כשאר אחיהם. משימת הבניה עמדה בפני כל וכאן נסתייעו בני שתי הארצות איש ברעהו. ידם של המגורשים ניכרה בכל. זכר ימיהם הטובים בספרד נטע בהם את האמונה כי גם כאן יתכוננו חיים כאלה. כל אחד שלח ידיו בעסק או במלאכה. עבודה נמצאה לדורשיה. אם אין לנו הוכחות על עליונותם של בני הגולה האיברית במסחר ובמלאכה, הרי שחכמי החול והקודש שביניהם התבלטו משכמם ומעלה והגיעו לדרגה שווה עם חכמי המוסלמים ואף למעלה מהם. בעטים הפכה פאם, כמאז, לעיר החכמה והמדע.

איש ספרד, רופא, חכם ומשורר היה רבי אפרים בן ישראל אלנקאווה, יליד טולדו , זה הגיע למרוקו בשנת ה׳רנ״ב. (1492 בערך). בבואו התגורר משך זמן מסויים במאראקש. הוא חיבר ספר ״שער כבוד ה״׳ שענינו תשובות להשגות הרמב״ם על ספר ״המורה״. ר׳ אפרים נשתייר בזכרון המסורת כצדיק בעל נסים ופלאות. על קברו שבתלמסאן (באלג׳יר, לשם עבר מאוחר יותר) רבים המשתטחים עד ימינו.

לאחד מעמודי התווך של יהודי ספרד נחשב ר׳ יעקב בירב. בצעירותו הגיע,מן העיר מקיצא שבספרד לפאס ושם לימד תורה. כבן 18 בלבד היה ואעפ״כ ראה עצמו זקן ובקי. ״הרי אני כבן שבעים שנה״. הוא נתפרסם מאד ומספר תלמידיו מעיד על גדולתו. ״הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים״. עם בוא הרעב לפאס עזב ר׳ י. בירב לצפת.

שנים מרבני פורטוגל שנודעו בגלותם החדשה הם, רבי שם טוב לרמא, ור׳ לוי בן חביב. מן האחרון לא נשאר לנו, אלא שכיהן במשרת ראב״ד בארצו. ר׳ שם טוב הגיע לפאס בשנת 1492, עם הגירוש לאחר עינויים קשים מידי הפור­טוגלים. הוא עסק בעיקר בחיבור דינים וחידושים של פוסקים. מפרי עטו נשמר קונטרס תשובות הכולל עניני הלכה. רבי שם טוב נפטר בתחילת המאה ה־16.

על אף גדולתם של חכמי מערב אירופה, אין למעט בערך התושבים המקומיים. אחד אשר על אף שרשיו בפאס, ינק חכמתו בגראנאדה, הוא רבי סעדיה אבן דנאן. הוא נולד וחי במרוקו ואח״כ עבר לספרד. ר׳ אברהם בר׳ יעקב גבישון, בספרו ״עומר השיכחה״ מציין את ר׳ סעדיה וכותב אודותיו בין השאר: ״לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד ותנחומא שלא למד״. הוא מצטט חלק רב מכתביו של החכם. הוא באר סוגיות בתנ״ך; חרץ פסק דין הנוגע לאנוסים וגם כתב שירים; חיבר שיר שנושאו הש״ס. בין ספריו הידועים: ״ערוך״, הדן בלשונות רז״ל בתלמוד, וספר היסטוריה ראשון מסוגו, הנקרא ״דור דור וחכמיו״ המספר תולדו­תיהם ופעלם של הכמי המערב מאדה״ר עד הרמב״ם. רבי סעדיה אבן דנאן נפטר בשנת 1493.

בן אותו דור, רבי חיים בן גאגין, כשרונותיו ניכרו בו כבר בצעירותו. עבר מפאס עיר הולדתו, לקשטיליה, בה למד תורה. עם גירוש ספרד חזר לארצו, לאחר שהייה ארוכה של כ־55 שנה. הוכתר לרב בפאס. ידועות קינות משל רבי גאגין, וכן פירוש על משנת ערוגה (מסכת כלאים). ספרו הידוע ״עץ החיים״ נשתמר עד היום. עיקר חשיבותו של הספר היא היותו מסמך היסטורי הדן על ההתנגשויות החמורות בין רבני מרוקו ורבני הגולים הספרדים. כבר דובר לעיל על הגורמים לחיכוכים בין שתי הגלויות שעיקרם צרות עין בשל היות רמת תרבותה של יהדות החוף הצפוני של הים התיכון גבוהה יותר. מחלוקת ראשונה בלטה בדבר ראייתם של אנשי אחת הקהילות במרוקו את גולי ספרד כאזרחים נחותי דרגה. דבר הריב הגיע עד לשלטונות שפסקו לטובת הפליטים. פירוד שני נזרע בפאס. התושבים מצאו תואנה דתית להטיל מום באנשי ספרד. הם ראו באלה פסולים לפסוק דינים שונים, למשרות ציבוריות ולכהונות אחרות, משום היותם אנוסים ובהכרח יהודים שלא מן העדה.

מלחמת סמכויות, שלבשה צורה של מחלוקת בענייני טריפות, פילגה בין מגורשי ספרד לבין היהודים המקומיים. הוויכוח נסב על נושא הנפיחה בריאה. המגורשים נטו להקל בדין והתושבים התנגדו בכל תוקף להקלה. הריב הראשון פרץ כבר בזמנו של ר׳ משה חליווה, ממגורשי קאסטיליה שבאו לפאס. הוא היה זה שהנהיג לראשונה את הנפיחה בקרב עדתו ונתכוון אף לתושבים הוותיקים. על אף עמדתו הנכבדה וגדולתו בתורה, נתקל ר׳ חליווה אותו זמן בהתנגדות גם מצד המגורשים וגם מצד המקומיים, ורבי שלם מסנות ור״ץ דוראן מאלג׳יר בראשם.

מקץ שלושים שנה קיבל הנושא אופי שונה. כעת ליבו גורמים אחרים לגמרי את המחלוקת. בראש המתווכחים מן המחנה המקומי עמד חיים גאגין. במפלגה המתנגדת נמצאו אנשים מקורבים למלכות, כמו רבי שאול שכהן במשרת הנגידות בפאס, ואחריהם מבאי בית המלוכה, כמנשה אבוטאס. בתחילה עמד המלך לצד יוצאי ספרד, אך לאחר זמן מועט שינה דעתו והטיל קנם על המגורשים. התערבות השלטונות תלמדנו אך מעט על מידת חומרתה של המחלוקת. הלשנות ובגידות פנימיות הפכו למעללי יום־יום והגבירו את השנאה בין שני המחנות. מויכוחים מילוליים עברו להרמת־יד ושפיכת דם.

ברבות הימים נרגעו הרוחות. נתברר כי ידם של המגורשים היתה על העליונה. הסיבה העיקרית לנצחונם היתד, רמתם האינטלקטואלית הגבוהה יותר. גם מן הסיבה הכלכלית אין להתעלם, דין החכמים המקומיים הביא לפסילת בשר בכמויות ניכרות.

אחרי פטירתו של רבי חיים גאגין, נשתכחה לגמרי מחלוקת הנפיחה, וכן נשתנו בהשפעת יוצאי ספרד דינים ומנהגים נוספים שהיו מושרשים בקרב יהודי מרוקו. גם מישרות ציבוריות כמו תפקידי ראש אב בית הדין והנגיד, שעוד לפני שנים מעטות נאסרו לספרדים עברו לידיהם. ההתנגדות החריפה לא עמדה בפני הכוח המכריע של הבאים. התושבים המקומיים והמגורשים הפכו עם אחד, כשרישומם של האחרונים ניכר יותר.

ידיעותיהם הרחבות של יוצאי ספרד ותרבותם המפותחת, עזרה לא מעט להפצת התרבות והחינוך בקרב היהודים. לא רק בחכמתה נתפרסמה קהילת דבדו. הארת פני השולטן אליהם וקשריהם עם ספרד הביאו לשיגשוג המסחר וע״י כך הביאו תועלת לאוצר הממלכה.

למרבית הרעה לא השתלבה דרך השלטונות על פי רוב עם קו מחשבתו של ההמון המוסלמי. שנאת המיעוטים וקנאת הדת שילהבו מדי פעם את היצרים. לא אחת ארעו מעשי התנכלות שהפרו את השלווה והעידו על היותה זמנית וחסרת יסוד מוצק.

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 61