מורשת יהדות מרוקו

פתח דבר

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיְמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אַבּוּ זַכַּרְיָא אלחַרִיזִי אליהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אבן אלשעאר אלמוצלי(1197- 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו(קלאאד אלג׳מאן פי פראאד שערא האד־׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים(חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.

מקאמה– שיר סיפורי בחרוזים) בערבית: مقامة, אספת שבט, סיפור שמספרים באספתו, ומכאן השם העברי 'מחברת', במובן חבורה) היא יצירה שירית⁻סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. מקאמות היו נפוצות בשירה הערבית של ימי הביניים, וממנה הגיעו לספרות העברית של יהדות ספרד

תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.

מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי-יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1800־1865).

ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמ^׳ 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.

שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם. למעשה אין זה ברור כלל אף מניין נודע להם שמו של המספר הזה, שהמקאמות שהוא כביכול מחברן היו גנוזות בכתב יד יחיד (אוקספורד 1976, 50 Pococke) ונתפרסמו לראשונה בשנת 1872 בלונדון בידי תאומא טשנרי.

מבוא

א. מן המערב אל המזרח

הרקע התרבותי במערב משתקף באירועים משלהי המאה השלוש-עשרה, שבראשיתה פעל אלחריזי. הרצון להכיר את פירוש המשנה לרמב״ם נולד בקרב חכמי רומה בסוף המאה השלוש־עשרה על פי ההיכרות שהכירו את תרגומו העברי החלקי של הפירוש לסדר זרעים. תרגום זה הוכן בידי ר׳ יהודה אלחריזי כמאה שנה קודם לכן, ובני רומה היו בטוחים בקיומם של שאר התרגומים בקהילות ספרד, וחיפשו אדם שיהיה מוכן להמציא להם אותם. את השליחות קיבל על עצמו סוחר אמיד (׳זקן ונכבד׳) שהיה כנראה בקשרי מסחר עם קהילות המערב, ר׳ שמחה שמו. בקשה צנועה הייתה בפיהם ׳וישאלו באלהים מכל קהל וקהל למסור הפירושים הנזכרים ביד שלוחם אם כבר העתקו ואם לאו להעיר את רוח היודעים להעתיק / וסוד הרב להמתיק׳. אחרי שחיפש לשוא אחר התרגומים בפרובנס, שם ר׳ שמחה את פעמיו אל ביתו של ראש חכמי ספרד שישב בברצלונה, ר׳ שלמה אדרת (׳הראש והגולה והכותרת / לשון הזהב והאדרת׳). מפיו של הרב הוא שמע כי ׳הספרים אינם מצויים אצלינו׳ לא בתרגום ואף לא במקור הערבי. מסתבר כי בקרב החכמים אף נחשבה הערבית לשון שאינה ראויה לכתבי קודש, לשון חול. ומדגיש את הדבר הרשב״א בדבריו: ׳ומאבותינו הקדושים לא נחלנוה נחול / כי אין להמיר טוב ברע וקודש בחול׳(שם). איזור זה של חצי האי האיברי היה חלק מאירופה הנוצרית כבר מאז התקופה הקרולינגית, והיה קרוב לתרבותה במידה רבה יותר מן המלכויות הנוצריות שהתפתחו בצפון מערב. לעומת ערי ארגון, סרגוסה והוסקא, שהיו לנוצריות החל בראשית המאה השתים־עשרה בלבד, היו קטלוניה ובירת האיזור, ברצלונה, קשורות לתרבות פרובנס בקשר אמיץ משכבר הימים.

הרשב״א המתחשב בצורך שהשליח מייצג יועץ לו על כן לשים פעמיו אל ערי ארגון, מקום שאפשר כי יימצאו בו הספרים המבוקשים. כדי שלא לפטור אותו בלא כלום ואף לתת תוקף לדבריו הוא מוסיף את חתימתו בשולי כתב השליחות: ׳מודיעים ומצוים לעוררו ולהחזיק בידו על הדבר׳. תחילה שם השליח פעמיו להוסקא (Huesca). אבל שם לא עלה בידו לקבל אלא את תרגום החלק החסר מן הפירוש לסדר ורעים, וכן את תרגום הפירוש לשני הסדרים, מועד ונשים. למשימה זו נרתמו בהוסקא החכם הרופא ר׳ יוסף אלפואל ויעקב ב״ר משה עבאסי. השליח מצדו השקיע מאמצים רבים במילוי משימתו, ודחק במתרגמים כדי שישלימו את המלאכה: ׳שהמעתיקים כולם היו טרודים, מהם בטרדת עצמם ומהם בצרכי צבור והוא היה דוחק עצמו ומפיל תחינתו מיום ליום למלאת חפצו ושליחותו׳.

מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו-פרקי מסע לאלחריזי