מורשת יהדות מרוקו

פתח דבר ־ המחבר ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה

אודה לה׳ על אשר זיכני להוציא לאור את ספרי ״אבני זיכרון לקהילת מראקש״ ״שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש״, וזאת משום סקרנות נעורים הטבועה בדמי.

חכמי מראקש, היו לי למקור לא אכזב אשר הטביע בי את חותמו, מקור מחצבתם חובק עולם ומלואו, טרם ימי טור הזהב ומעבר לו. שורשיי הטבועים בשורשיהם, פרשו לרגלי רשת סבוכה ועדינה אשר בה הנסתר רב ועצום על הנגלה. ואבני המצבות שהיו לי לעדות נאמנה, גם שם חסכו במלים שחלילה תהיה מלה שתרבה בשבחו של האיש, כי ״האיש משה ענו מאד״. הכל נכתב במידה רבה של צניעות וענוה. ועל כך, גם אני במלים חסכתי, ורק על מה שזכרתי, ראיתי ולמדתי, לספר ידעתי. דבריהם ומורשתם שהשאירו לנו הם – הם זיכרונם, ותפילתי שלא יהיה זה אני שבא לתקן, ונמצא חלילה מקלקל. רק לומר דברים בשם אומרם, בזה השתדלתי. כי נכסוף נכספתי להוסיף ולא לגרוע, לדובב, להאזין ולשמוע. ואם פה ושם מעדתי, לא בזדון חלילה. ומה שהביאני עד הלום למרות שבמקצועי איני חוקר ולא הסטוריון, פירטתי בפתיחה לפרק ג עמודים פו־פח. ואם זכרוני הדל היה לי למכשלה, הנה על זה אני באתי לבקש מחילה. ואני תקוה שהקורא הנבון יסייע בידי, ולכף זכות לדון אותי, ומשכורתו מאת ה׳ תהיה שלימה.

וזכות תורתם של רבותינו חכמי מראקש זצ״ל אשר טרחתי ועמלתי להציב גלעד לזכרם, תעמוד לי ולבני ביתי הי״ו, אכי״ר.

כעתרת חביב איבגי

הספר אבני זכרון לקהילת מראקש נועד להציב גל עד לאחת מקהילות ישראל במגרב, עתיקת יומין ורבת אוכלוסין. אשר איתרע מזלה והשתמרו רק מעט ממקורותיה בכתובים, יצירות חכמיה ותיעוד קורותיה. הרוב הגדול אבד בצוק העתים. מר חביב איבגי בן העיר מראקש אשר כאב את אובדן מקורות תולדותיה, ערך שלשה מסעות למראקש, להתחקות אחר עברה ולדובב חלק ממצבות קברותיה ששרדו לפליטה, של חכמים ואנשי מעשה שפעלו בתוכה, הוסיף להן מה שחרות מזכרונו מימי נעוריו במלאח של מראקש, והנכתב על קהילה זו, ושיחזר תמונה מעברה המפואר של קהילה ברוכה זו, ושכמ״ה.

מן המערכת

עורך : אשר כנפו

חברי המערכת : ד"ר דוד בן שושן – קנדה

ד"ר אריק דלויה – צרפת

ד"ר אריאל כנפו

ד"ר מאיר נזרי

יהודית ממן

דוד בן זנו

נורברט בל-אנז'

התרבות ההיספאנית קשורה קשר אמיץ ליהדות מרוקו(אני מתכוון כאן אך ורק לשני הגירושים, זה של 1391 וזה של 1492). קשה לקבוע את תחומיה הגיאוגרפיים של תרבות זו. אחדים יגידו לי שדי בכך שנזכיר קהילות כמו טנגייר, תיטואן, לראש… ואת השימוש בשפה הספרדית. ברם, המסורות, המנהגים והתקנות מצביעים חד-משמעית על השפעת התרבות ההיספאנית על כל מרחבי מרוקו ואפילו עד אוראניה שבאלג׳יריה. אם ליהדות ההיספאנית יש היסטוריה עשירה מאוד, הקשורה בחלק מזמנה לנוכחות של האליאנס העולמית (נזכיר כאן את חגיגות 150 שנות האליאנס בכנסת ובאשדוד) ההווה שלה, במרוקו, בצרפת, בארצות אמריקה וכמובן בישראל מוחשי ביותר. החיוניות של .׳ יהדות מרוקו נמצאת ובולטת גם על גבי הפרסומים השונים וביניהם כמובן בייברית". די שנעיף מבט על תוכן הגיליון על שני חלקיו, העברי והצרפתי, המאמרים של רוברט אסרף, יגאל בן נון, מולי אנידזיר, אמנון אלקבץ, צמרת-רבקה אביבי, אריאל כנפו, דן מנור, מטילדה טאזיר, דוד בן שושן, יצחק אזנקוט, שמעון ועקנין, זוזיאן-מייר אסולין, סידניי קורקוס, נסים סיבוני, רפאל תורזימן, נסים קריספיל, אשר כנפו, רפאל בן-שושן, סעיד סייג, אליעזר בשן, מואיז בן הראש, מאירים כל אחד בדרכו פן אחר של יהדות זו. גם השירה באה לידי ביטוי בשיריהם של בלפור חקק, ריימונד כהן, חווה נתן, גיורג^, אמסלם, פיבי בן שושן, יוסף דדיה.

"ברית" הוא גם מקום התייחדות עם ההולכים והפעם הסתלקותם של מורנו ורבנו רבי יוסף עזרן זצ״ל, של רבי שמעון זפרני זצ״ל. "ברית" מצרה גם על הסתלקותם של גדולי עולם, הראשון לציון כמוהר״ר מרדכי אליהו וכמהור״ר רבי דוד עובדיה, זכותם תגן עלינו אמן.

כמו תמיד, "ברית" מציגה אמן מאומני יהודי מרוקו, והפעם, האמן בעל הפרסים הבין- לאומיים, אלברט בן חיים והמאמר המוקדש לו מאת יואלה בן שמחון. תודה מיוחדת למר פול דהן, מנהל המוזיאון של יהודי מרוקו בבריסל, שאיפשר לנו להשתמש באוסף החשוב שלו. קוראים יקרים, בלעדיכם, "ברית" לא יכול להתקיים, אנא, אל תשכחו לשלוח את השתתפותכם ותבוא עליכם הברכה.

נורבר בל-אנז' – מערכת ברית.

אוּטוֹפְּיָה מִקָּזַבְּלַנְקָה

כתבי מכלוף אביטאן

"למה נהיה לאֻמות אֻמות ונלחם תמיד ונחיה ברע, נהיה

לעם אחד תחת ממשלה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב."

"ומה היא האֻמה כי אם ציון וסמל לסדור האדם ויחודו

לעם אחד. והראשים והגונים והגזעים לא יבדילונו שממזג

הארצות באו ומה הוא גזעי וגזעך, מחומר אחד קורצנו ,

אב אחד לנו ובכדור אחד נחנו."

כך כותב מכלוף אביטאן (1960-1908), אינטלקטואל והוגה מדיני שנולד בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1954 למושב בנגב. משנתו האוטופית ראתה אור לראשונה בקזבלנקה לאחר מלחמת העולם השנייה והתקבלה באדישות או לחלופין בהתנגדות לתפיסותיו המהפכניות. בכתביו טוען אביטאן לשוויון בין בני ובנות דתות שונות, ומציג חזון א-לאומי ועל-דתי, חזון תיאולוגי הנטוע באהבת הזולת ובאהבת הבורא. להשקפתו, האנשים בעולם אינם זקוקים לגבולות, למדינות ולצבאות; הם גם אינם זקוקים להגדרות לאומיות או דתיות הגורמות בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, למלחמות. הסדר בחייהם ינבע מחינוך לעבודת אדמה, מלאכה והשכלה, ומשמירה על שבעה עיקרים, ביניהם ידיעת אלוהים, אהבת אדם ושמירה על היגיינה. אלו יונהגו על ידי ממשלה עולמית שתעמוד בראש העם האחד שהוא למעשה האנושות כולה.

משנתו של אביטאן מעוררת השראה הן בתוכנה והן בצורתה: רעיונותיו האוטופיים, כמו הקריאה לאיחוד שלוש הדתות המונותיאיסטיות, הנשענים על עולם מושגים פילוסופי, כתובים בעברית ימי ביניימית בהירה ומרהיבה. אפשר רק להתקנא בעולמו האוטופי של אביטאן, שישראל והעולם של 2016 כל כך רחוקים ממנו. בנוסף, העובדה שמשנתו הכתובה נשארה עדיין עלומה מעוררת תחושה של אי-נחת ושל חוסר צדק הדורש תיקון, ומוסיפה נדבך נוסף לסיפורו של האינטלקטואל-האוטופיסט ממרוקו שנשאר אלמוני. מטרת אסופה זו היא להוציא את אביטאן מאלמוניותו ולחשוף שלושה מן הטקסטים המרכזיים שכתב: החוברות אשר האדם (1945) ובנין העולם ובריאת אדם חדש (1947) שיצאו לאור לראשונה בקזבלנקה; ומכתב הנושא את הכותרת "לראש האומה הישראלית" (1945), ומופיע כאן לראשונה

בדפוס. במהדורה זו תוקן הטקסט לפי התיקונים שהוספו למהדורתן הראשונה של החוברות. הכתיב והתחביר הפואטי של אביטאן נותרו על כנם, למעט במקרים בודדים של שגיאות הקלדה שהופיעו במקור. בחרנו שלא להוסיף הערות וביאורים כדי לשמור על חוויית המפגש עם הטקסט המקורי ועל הקריאה הרצופה בו. הנספח לספר כולל שתי כתבות על אביטאן, שהתפרסמו בעיתונות בשנות החמישים. כמו כן, לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד גדג' ובה רקע תיאורטי והיסטורי מקיף, וכן פירוט ההקשרים התרבותיים וההגותיים של יצירת אביטאן מזוויות שונות. ספר זה רואה אור בזכות מחקרו הנחשוני של גדג' שהעלה את אביטאן מתהום הנשייה, והודות לשיתוף הפעולה מצד משפחת אביטאן. אנחנו תקווה כי פועלנו למען גילויו של "צדק פואטי", כשם הסדרה בה רואה אור ספר זה, ישיב לאביטאן את המקום הראוי לו: אוטופיסט, הוגה מדיני, הומניסט. רעב ספרים, אביב תשע"ו

מקדם ומים כרך ג'

מסורת ומודרניות ביהדות צפון אפריקה וביהדות המזרח

עריכה- יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

תש"ן – 1990

תוכן העניינים

פתח דבר

יוסף שיטרית

מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית: ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף! המאה הי״ט

ירון צור

יהדות תוניסיה בשלהי התקופה הטרום־קולוניאלית

יוסף טובי

הפעילות להקמת מערכת חינוכית מודרנית ביהדות תימן כאספקלריה לתמורות המדיניות החברתיות

דוד כהן

שליחותו של י״י כהן לקהילות מרוקו הספרדית והצרפתית (1929/30)

יצחק אברהמי

דרכי אמנסיפציה: גדוד הקק״ל,

חוג סטודנטים ציוניים-סוציאליסטיים בתוניס בשנים -1937- 1942

משה עמאר

מעמד האשה בבתי־הדין במרוקו במאה העשרים

אברהם חיים

עדתיות ספרדית במוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי

מיכאל מי לסקר

יהדות מצרים בתקופת משטרו של נאצר (1970-1956)

דברי הכנס שנערך בימים ה-ו בניסן תשמח"ח – 23-24/1988

באוניברסיטת חיפה

בעריכת : יצחק אבישור – שלמה מורג

הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת חיפה.

מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל

המכון למדעי היהדות – האוניברסיטה העברית בירושלים

חיפה ירושלים תשנ"ב – 1992

תוכן העניינים

פתח דבר       9

יצחק אבישור

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה —

אקדמות להבנת מילון  11

תמר אלכסנדר

המזל והשכל בפתגמים ספרדיים יהודיים       41

יעקב בן־טולילה

המלים העבריות בחכיתיה     

יששכר בן־עמי

השימוש ביסודות עבריים במנהג בצפון־אפריקה       67

יוסף טובי

היסוד העברי־הארמי בשטרות ובמעשי בית־דין בתימן         77

מריה מאיר־מודינה

על הסמנטיקה של המלים העבריות באיטלקית יהודית          93

שלמה מורג

המלים העבריות בלשונות היהודים — מספר היבטים כלליים          101

ליאונרד פרגר

על הגבולות בין יידיש ועברית — היבטים פדגוגיים ולקסיקוגרפיים 115

יחיאל ק ארה

היסודות העבריים והטיפולוגיה של העברית שבפי יהודי תימן 131

אורה (רודריג) שורצולד

דימויים עבריים בצירופים ובניבים של הספרדית היהודית    151

יוסף שיטרית

עיון הברתי־לשוני־פרגמטי במרכיב העברי שבשירה הערבית של יהודי צפון־אפריקה — היבטים תיאורטיים

לוסנה.

משה בן הראש

ברומן לוסנה של משה בן הראש אנחנו פוגשים זקן בן אלף שנה היודע שהוא הולך למות ומנסה להעביר את מסורת חייו לנער בן עשרים במלגה, שהוריו היגרו מתטואן לישראל ואחר-כך שבו לספרד. הנער עסוק יותר במשחקים על הים, ברדיפה אחר בחורות ובצעדיו הראשונים כסופר מאשר בזקן המוזר שנקרא בדרכו ומכריח אותו לשבת שבעה ימים מול הים ולשמוע את מעשיותיו.

לתוך הסיפור נכנסים מקומות ודמויות מן העבר שהזמן השאיר על תלן ללא יכולת למות או לחיות: כומר שאומר קדיש על קבר אביו הכומר, עורך דין ממקסיקו שמגיע למלגה בסוף המאה העשרים ונחקר על ידי בית דין שר האינקויזיציה, העיר לוסנה שהושמדה על ידי המוסלמים במאה השתים עשרה, הים המציל ומטביע יהודים, נזיר שמנסה לשכנע את אביו להתנצר, יהודים מרוקאים בבתי כלא ישראלים, אנוסים בפורטוגל שבורחים באוניות משא…
״משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית.״ ירון אביטוב, כל הזמן, 2001.

״משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום.״ נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000.

״משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היא ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה." חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
משה בן הראש, סופר, משורר ומתרגם, פרסם לאחרונה שני ספרים בהוצאת ״אסטרולוג״ – ״לוסנה״ ו״חודש פריזאי״, ומכין לדפוס בימים אלו קובץ משירי צ׳רלס בוקובסקי בתרגום לעברית.

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

תוכן העניינים

אברהם בארי: תקנות גאונים בביטול מודעה  7

חיים בנטוב: להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545—1619 ל            45

מאיר בניהו: הרוגי דולייא 79

משה עמאר: קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור     89

שמעון שורצפוקס: פנקס מארסיי 1783—1788      125

הנרי טולדנו: יומן מסע של רבי יצהק נסים טולידאנו לארץ־ישראל      141

יהודה רצהבי: אגודת אחים תימנים

לתולדות יהודי תימן ביפו בשנות תרע״א—תרע״ד      159

אברהם חיים: הסתדרות הצעירים הספרדים / הסתדרות חלוצי המזרח

דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל 181

חלק אנגלי

Michael M. Laskier

 The Jews of Morocco and the Alliance Israélite Universelle. Selected Documents.

XXIV English Summaries

העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שני

במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.

הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.

תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.

מרוקו – חייסם סעדון

הקדמה

הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה שבקהילות היהודיות בארצות האסלאם. עובדה זו משמשת לעתים מזומנות את החוקרים כדי לנמק, להבהיר או להצדיק פן זה או אחר בחקר יהדות מרוקו. הדברים אכן נכונים, וראוי לשוב ולהדגישם¡ אלא שגודלה של הקהילה הוא פן אחד של ייחודה בין הקהילות היהודיות האחרות בארצות האסלאם ואינו ממצה אותו.

בנוסף לגודלה, התאפיינה קהילה זו במאות התשע־עשרה והעשרים במורכבות של זהויות ובנדידה ביניהן. לזהויות היהודית־הערבית (וכן היהודית־הערבית־האנדלוסית), והיהודית־הברברית שאפיינו את יהודי מרוקו, נוספו שתי זהויות: יהודית־צרפתית ויהודית־ספרדית. יתר על כן, ההגירה הפנימית גרמה לכך שיהודים רבים דיברו שתי שפות או יותר, ויכולים היו לעבור במהירות יחסית מזהות אחת לאחרת. כך, למשל, אדם יכול היה לגור במרוקו הספרדית ולדבר צרפתית, או לגור בקזבלנקה ולדבר צרפתית וגם ערבית־יהודית. וכמו להגביר את המורכבות של הזהויות חדרו אידאולוגיות חדשות, כמו הציונות ובאופן חלקי מאוד גם הקומוניזם, לקבוצות החברתיות וחצו את הזהויות האתניות והתרבותיות. כל קבוצה חברתית תרבותית יכולה הייתה להזדהות עם הציונות, כל קבוצה והבנתה את הציונות. נדידת הזהויות נמשכה גם לאחר הגירת רוב היהודים ממרוקו.

ייחוד זה מביא אותנו אל הנקודה השלישית, והיא שגם לאחר עצמאות מרוקו המשיכה להתקיים בה קהילה יהודית מתוך בחירה, בעידודו של המלך, שראה את היהודים כ״בניו״. דומה שאין עוד קהילה יהודית שבה התקיימה מערכת יחסים כה מיוחדת בין יהודי המדינה לבין השליט. מחד גיסא, מצבם של היהודים במרוקו, בעיקר במאה התשע־ עשרה, היה קשה מאוד, ומאידך גיסא, יחס ההערצה אל המלך גבר עם השנים והתחזק במיוחד במאה העשרים, וזאת דווקא בתקופה שבה הנהייה לעבר התרבות הצרפתית גברה. גם לאחר הגירת היהודים נשמר יחס ההערצה אל המלך וטופחו הגעגועים למרוקו, אך יוצאי מרוקו לא ראו בה עוד מקום לחיות בו. מרכזי התרבות עברו לארץ ישראל ולצרפת. זו תופעה ייחודית שעדיין לא זכתה לתשומת לב מחקרית ראויה.

ספר זה, כמו קודמיו, משקף במידה רבה את מצב המחקר ואת איכותו. היבטים רבים בתולדות יהודי מרוקו טרם נחקרו, ואת אלה שנחקרו יש עדיין להעמיק ולהרחיב. חיי היהודים בסביבה הברברית ובמרוקו הספרדית ממתינים עדיין למחקר יסודי. שומה על החברה לנהל פעולת הצלה של תיעוד תרבותם של היהודים בסביבה הברברית כל עוד חיים בקרבנו יוצאי אזורים אלה. ברוב הפרקים, ובמיוחד באלה המתארים את התרבות החומרית ואת הפולקלור היהודי, לא חשף המחקר האקדמי את רובדיהם השונים ואת התמורות שחלו בהם. בשונה מפרקים אחרים, הפרקים על ״התיאטרון היהודי״ ועל ״היהודים במרוקו העצמאית״ אינם מסכמים מחקרים קודמים אלא חוברו במיוחד לספר זה ויש בהם מידה רבה של ראשוניות. בכל הפרקים הציגו החוקרים את נושאיהם, כל אחד בדרכו הייחודית. לא התערבנו בדרך כתיבתם, שגם בה אנו רואים השתקפות מסוימת של המחקר ושל שימור הזיכרון ההיסטורי של יהודי מרוקו.

חובה נעימה היא לי להודות לחוקרים שתרמו מעושר ידיעותיהם וממחקריהם לספר. ברצוני להודות במיוחד לפרופ׳ יוסף שיטרית, שבטוב לבו תרם מזמנו, משפע מקורותיו ומידיעותיו, ולפרופ׳ אהרן ממן ששימש יועץ לענייני לשון בספר זה, משימה לא קלה שאותה ביצע ביד אמונה. קוראים רבים העירו את הערותיהם על פרקי הספר וראויים הם לכל תודה_; ידיעותיהם ורגישותם מנעו טעויות. הצוות המצוין של מכון בן־צבי והצוות העושה במלאכת הסדרה כולה ראוי למלוא ההערכה¡ אני יודע בכמה אהבה ורגישות ביצעו את עבודתם. אחרון וחביב במיוחד, פרופ׳ מאיר בר אשר, ידיד אמת שלא חסך מזמנו וקרא את פרקי הספר בשלבי ההפקה השונים. נשכרתי מאהבתו לנושא, מרגישותו ומחכמתו.

שני דורות לאחר עצמאות המדינה חל שינוי עמוק ביחסה של החברה הישראלית אל יוצאי מרוקו. חג המימונה, כמו שירת הבקשות של יהודי מרוקו, התמזגו במסורת המועדים והתרבות הישראלית; ייצוגם של יוצאי מרוקו במוסדות השלטון התרחב מאוד ושאלת מוצאם התעמעמה¡ תרומתם לכלכלה, לתרבות ולחברה ניכרת. הרושם הוא כי הדימוי של יהודי מרוקו, כפי שהתבטא בעשור הראשון לקיום המדינה, הולך ונמוג.

ספר זה מתקרב אל סיומו בחודש אלול תשס״ג. בימים אלה ביקר שר החוץ הישראלי במרוקו, ושוב צצו תקוות לחידוש הקשרים בין ישראל לבין מרוקו ולפתיחת שעריה לתיירים ישראלים. לעומת זאת, בתקופה האחרונה ממש נרצחו בקזבלנקה שני יהודים. היו מי שמיהרו להציג את הרצח כעניין פלילי מקומי, אך החשש כי תהליכים גלובליים אסלאמיים ובעיות הפנים של המדינה שוב הופכים את היהודים שעיר לעזאזל מקנן בכל מי שמכיר את הארץ והקהילה היהודית שבה. ואולי הראיה לכך היא המהירות שבה התייצבו ראשי הקהילה במרוקו ודובריה לצד השלטונות.

העבודה על ספר זה לא הייתה קלה. אני מקווה שהמחקר יתפתח ובכך יועשרו ידיעותינו על הקיום היהודי במרוקו. מי ייתן וספר זה, כמו שני קודמיו בסדרה, ישרת את מערכת החינוך, את מערכת ההשכלה הגבוהה ואת הציבור הרחב שוחר הדעת.

חיים סעדון ירושלים, ערב ראש השנה תשס״ד

Temoignges – Souvenirs et reflexions sur l'oeuvre de L'Allince Israelite Universelle

David Bensoussan – Edmond Elbaz

 "Un diction arabe dit que celui qui m'apprend une lettre me possede comme esclave, "man allamani harfan malakani abdan". 
L'ecole de l'Alliance m'a appris la premiere lettre de chacune de mes langues. Elle m'a appris a etre l'enfant de mon pays, d'ou les circonstances historiques et politiques m'ont chasse ; elle m'a incite et m'incite encore a tenter d'etre digne de mes ancetres talmudistes, a accueillir Shakespeare dans sa langue et a m'alimenter a toutes les richesses de la France. Les premieres lettres auraient suffi pour me remplir de gratitude, mais toutes les autres ont suivi et je ne cesse de les dechiffrer et d'essayer de les inscrire jour apres jour." 

Préface

Bientôt un siècle et demi d'activités qui ont fait rayonner la langue française de par le monde. Le mandat de l'Alliance israélite universelle (AIU) a donné aux Juifs de la diaspora l'occasion d'avoir une ouverture sur le monde moderne depuis la seconde moitié du XIX^e siècle. Pour la plupart, les Juifs des pays musulmans étaient prisonniers d'un statut de dhimmi (toléré) dans des pays islamiques, et leurs droits y étaient inférieurs par rapport à ceux de la population islamique majoritaire. L'Alliance n'a pas seulement apporté une nouvelle dimension culturelle, mais elle a aussi contribué à faire connaître au monde le sort difficile des Israélites et à insuffler à ces derniers un goût de liberté et d'affranchissement. En rapportant les excès envers les Israélites, l'Alliance a contribué au fait que les oppresseurs durent rendre des comptes parce que l'opinion internationale en fut saisie. L'on a souvent tendance à oublier cette contribution de l'AIU, car les puissances coloniales ont fini par faire régner l'ordre et la paix, mettant fin à une insécurité séculaire.

L'Alliance est plus qu'une institution de scolarisation. Tout celui qui est passé par son moule a pu bénéficier de l'apport du corps enseignant tout dévoué à sa tâche. Les professeurs ne voulaient pas seulement que diffuser un enseignement, mais visaient l'excellence. Ils avaient pour leurs étudiants les ambitions les plus nobles. Ils tenaient tellement à ce qu'ils réussissent que cela transparaissait au quotidien. C'est dans une atmosphère familiale et privilégiée que les élèves reçurent une éducation et des enseignements de la vie.

Doit-on rappeler la réussite des finissants de l'Alliance ? L'Alliance a permis d'ouvrir tout grand la voie vers des carrières professionnelles tant dans la science que dans les arts. L'énumération non seulement des cas de réussite mais aussi des statistiques portant sur les dizaines de milliers d'autres élèves qui sont passés par ses établissements serait fastidieuse. Mais il y a plus encore : Où que l'on soit sur le continent, l'on rencontre des anciens amoureux et nostalgiques qui ont conservé un merveilleux souvenir de leur séjour, de leurs professeurs et des copains farceurs.

La présence de l'A.I.U sur les bords du St Laurent s'est faite tout naturellement avec l'arrivée des Juifs d'Afrique du Nord et du Moyen Orient. Cette présence bien qu'étant un phénomène récent, a pris en quelques années une importance indéniable. Importance due, certes, au fait français au Québec, mais aussi à une volonté de mettre en commun des expériences pédagogiques qui ont fait leurs preuves dans les établissements de l'Alliance de par le monde. Les écoles juives de Montréal, anglophones et francophones sont toutes aujourd'hui affiliées à l'AIU, et près de 7000 élèves bénéficient de cette association. Nombreux sont les professeurs qui sont des anciens de l'Alliance et qui ont reçu eux-mêmes de leurs aînés des valeurs qu'ils retransmettent au Canada avec la même ferveur, dans le respect d'autrui et dans la fierté du patrimoine juif. Dans le contexte canadien, les établissements affiliés à l'Alliance couvrent l'ensemble des tendances religieuses fort différentes, allant du mouvement libéral à l'ultra orthodoxie.

Avec le recul du temps, on commence à réaliser la dimension du défi titanesque relevé par l'Alliance tant su rie plan des efforts pédagogiques et organisationnels que sur le plan financier. L'AIU nous donne ici une leçon d'histoire exemplaire qui aura marqué l'histoire du peuple juif en diaspora. Fasse que l'œuvre passée de l'Alliance puisse nous inspirer pour pouvoir continuer et persévérer dans la foulée de son idéal.

David Bensoussan – Edmond Elbaz

Quinzaine sépharade 2002

קולות ממראכש

אליאס קנטי

״אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למילים… היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מילים; שבהיותם מעבר למילים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.״ כך מתאר קנטי את רשמי ביקורו במראקש. מראקש, שהילכה קסם תמיד על מחפשי האקזוטיקה כמו גם על אנשי רוח ואמנים, השפיעה עמוקות גם על קנטי, היודע לתאר את קסמיה בדרך עמוקה, מקורית ומעוררת מחשבה. גם את זהותו היהודית הוא מגלה שם מחדש. מראקש שלקנטי היא מראקש של החומר, של העליבות והזוהמה, אך גם של הרוח ושל היופי.

אליאס קנטי נולד בשנת 1905 בבולגריה למשפחה יהודית ספרדית. ב-1911 מסע עם הוריו לאנגליה. עם מות אביו יברה המשפחה לווינה שם למד גרמנית.

הוא למד בציריך ובפרנקפורט וב-1929 קיבל דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת וינה. ב-1938 נמלט לריס ומשם לאנגליה, שם חי עד מותו בשנת 1994. ב-1981 קיבל פרס נובל לספרות

כרמל • ירושלים

מעגלים בכחול

כתבה וציירה חנה כהן פרז

מחכמת יהדות תוניסיה…..

בספר "מעגלים בכחול״ סיפורים קצרים, ציורים, איורים ופתגמים, מאת חנה כהן פרז. הסיפורים, ספק אגדות ספק מציאות, יחד עם פתגמים מחיי היום יום, ובשילוב הצבעים העזים של הציורים, יוצרם אווירה פסטוראלית סוריאליסטית ומכניסים את הקורא לעולם בו מאגיה ומציאות שלובים זה בזה.

הר אדר – ירושלים 2000

פתח דבר

מעגלים, מעגלים הם החיים. מעגלים אישיים וסביבם מעגלים רחבים יותר, משפחתיים, שבטיים וקוסמיים. אם נולדת כיהודי בגולה, נוגעים מעגליך במעגליהם של בני המקום, לעיתים חופפים ולעיתים משלימים ומשיקים זה לזה.

ספרי מנסה לגעת במעגל הגרעיני הפנימי שלי, דרך המורשת שקיבלתי בבית אבי, ויקטור פרז ז״ל, ובאמצעות מכחולי, המונע על ידי רצון עז להעביר את הצבעים המופלאים שקלטתי בילדותי.

אבי נולד בעיר ״נאבל״, עיר חוף שבתוניסיה, אך שורשיו היו ממקום אחר, ספרד או פורטוגל. משנתו מיוחדת במינה הייתה, בתמימותה ובזכותה, כמים הנובעים ממעיין.

הוא הרעיף אהבה גדולה על סביבתו הקרובה, אהבה שנגעה בכולנו, אבל, אצלי קיבלה אופי של קשר הדוק, חם, עוטף ומגונן, כזה המעניק בטחון ותחושה עמוקה, ששום דבר רע ממש אינו יכול לקרות. או אז הייתה הצפה של שלווה כמעט שמימית.

מחוזות ילדותו פסטורליים היו. מעוטרים בבתים קטנטנים לבנים, מקושטים צבעי כחול – ככחול הים, וכחול השמים. כל אלה, יחד עם הריחות העזים של פריחת ההדרים והיסמין, היוו גם מחוזות ילדותי שלי. הזמן היה ידידינו הטוב ביותר. אין לאן למהר. הכל נעשה בהילוך איטי וברוח טובה.

העלייה לארץ לפני כשלושים וחמש שנה, הכניסה בנו רוח חדשה, מסחררת. כאן הכל אחרת, וברוח הזמן. החיבור ל״שם״ נעשה באמצעות סיפורים מתובלים בפתגמים שהמשיך וסיפר אבי. עם פטירתו, נעלם אותו עולם מופלא והחלל שנוצר החל מתמלא והולך בגעגועים נמשכים שאינם מרפים.

העליתי כאן על הכתב חלק מהסיפורים, מהאגדות, ומהפתגמים שליקטתי במשך שנים ולצידם חוויות ילדות. אני מקווה שאצליח להעביר לקורא, ולו מעט, מהטעמים שספגתי, ומהאווירה של חיי היום יום על שמחותיהם ותלאותיהם. הפתגמים הובאו כלשונם בשפה המקורית, שפה ערבית יהודית, ולידם התרגום לעברית. הפתגמים הם מרכיב מרכזי בחיי היום יום ומקיפים את אורחות החיים של יהודים וערבים כאחד.

בחג חנוכה האחרון ביקרתי בתוניסיה. ביקור זה היווה מעין סגירת מעגל או, שמא פתיחת מעגל חדש, שיכול להוות נקודת מוצא לספר אחר.