מורשת יהדות מרוקו

הטרילוגיה התטואנית

מואיז בן הרוש…..

הטרילוגיה התטואנית כוללת את הרומנים, מפתחות לתטואן, לוסנה, בשערי טנג’יר.

ספריו של מואיז בן הראש עוסקים, בין היתר, בקשר שבין הגולה המרוקאית לישראל וליהדות. הם מציירים תמונה מורכבת של היחסים בין יהודים למוסלמים ולנוצרים, יחסים עשירים ומתוחים, על פני אלף שנה. וכן מתארים את החיים של היהודים הספרדים. לבן הראש ביקורת על הממסד בישראל בכלל ועל הממסד הספרותי בפרט. לטענתו של בן הראש, ממסד זה נשלט על ידי אליטה אשכנזית, המונעת פרסום של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים מזרחים ובכך תורמת לדיכוי התרבותי של קבוצה זו.

בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

בשנת 2012 זכה מואיז בן הראש בפרס יהודה עמיחי על ספרו ‘לא הולך לשום מקום’ (הוצאת רסיס נהרה 2010).

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היר ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.

 מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "

מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לרסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה – עד אמצע המאה התשע-עשרה

מאת 

שלום בר אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורl שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתודות ישראל

ירושלים – תשמ"א

המכון לחקר היהדות במזרח, אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן- תש"מ – 1980

תוכן העניינים

י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לרבי דונש

בן תמים מקירואן 9

מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים

וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19

א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות

על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27

מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53

י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67

י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87

א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121

ה. בנטוב: משפחת ד,לוי אבן יולי 131

א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק

ומשמעותה החינוכית 159

א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171

מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205

תקצירים באנגלית

האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות

ירמיהו יובֵל

הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.

הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.

ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,

קאנט והגל.

* * *

״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול

״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון

״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס

הקדמה

הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.

בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם(המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)

את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות:  SAKESTESAKSENU

ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.

תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.

בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא.  {פ}

מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

Dipertion et unite 

Contes populaires

Racontes par des juifs du Maroc

Publie et annotes par

Dr Dov Noy

Jerusalem 1965

AVANT-PROPOS

Les 71 contes et légendes réunis dans ce livre ont été rapportés par 32 narrateurs, tous originaires du Maroc; ils ont été enregis­trés par écrit dans la période allant de 1955 à 1962, par 13 vo­lontaires d'origines diverses, qui avaient réussi à communiquer aux narrateurs leur conviction que l'enregistrement par écrit de ces petites oeuvres littéraires constituait une mission importante

Les manuscrits de ces contes et légendes ont été confiés aux Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire, rattachées au Musée d'Ethnologie et de Folklore de Haifa. Parmi les 5.800 contes collec­tionnés dans ces archives jusqu'à la fin de 1963, 270 furent rap­portés par des immigrants du Maroc et le matériel présenté ici, appartient à cette section des archives

Dans les deux décennies qui se situent entre la Première et la Deuxième Guerres mondiales, les plus importants contes populaires d'Europe orientale, transmis de génération en génération dans la langue parlée par les masses juives — le yiddish — avaient été enregistrés par écrit. L'Institut Scientifique Yiddish (YIVO) à Mina et différentes institutions scientifiques en URSS et aux Etats-Unis, ont réalisé un magnifique travail dans ce domaine par­ticulier. Mais toutes ces activités prirent fin au début de la Deu­xième Guerre mondiale. Aujourd'hui, dans les villes et villages qui, avant la guerre, étaient peuplés par des millions de Juifs, les narra­teurs traditionnels de contes juifs ont complètement disparu

Les activités déployées, dans le passé, pour collectionner et con­server pour les générations futures les contes et légendes des dif­férentes communautés qui constituent la population bigarrée d'Is­raël furent des plus modestes et pratiquement rien n'a été fait pour mettre ce matériel à la disposition des savants et des cher­cheurs, dans un cadre scientifique. Depuis la fondation, il y a huit ans, des Archives Israéliennes du Conte Populaire une équipe d'en­registreurs de contes, qui considèrent leur travail comme une mis­sion sacrée, s'efforcent de leur mieux de sauvegarder les trésors folkloriques pour les chercheurs et les écrivains d'aujourd'hui et de demain. Inspirés par un idéal commun, ces hommes et femmes se rencontrent régulièrement à l'occasion de journées d'études où ils ont la possibilité d'échanger des idées sur leur travail et de comparer les résultats obtenus.

Une partie de ce volume (page 191-205) est consacré à des notes sur les narrateurs et ceux qui ont enregistré les contes et lé­gendes.

C'est surtout grâce aux efforts de ces 300 narrateurs et enre­gistreurs, qui se sont mis au service des Archives Israéliennes du Conte Populaire, que cette institution a pu réunir sa magnifique collection, qui comprend des récits de toutes les communautés israéliennes et notamment 1.200 contes et légendes d'Europe orientale, 800 du Yémen, 500 d'Irak, 230 d'Afghanistan et 210 de Tunisie. Cette collection comprend également des contes arabes, bédouins et druzes qui ont tous été enregistrés par écrit en Israël. Le matériel réuni par les Archives augmente sans cesse, à une moyenne de 100 histoires et légendes par mois.

Trois institutions ont fourni des contributions majeures à cette entreprise et je suis heureux de leur exprimer ici mes remercie­ments les plus sincères. Ces institutions sont:

(1) L'Université Hébraïque de Jérusalem qui, en m'accordant le Prix Warburg, m'a permis de me libérer, pendant une période de cinq ans, de certaines de mes fonctions académiques pour con­sacrer une grande partie de mon temps et de mon énergie au dé­veloppement du Musée et des Archives, à la formation et à l'or­ganisation d'une équipe d'enregistreurs. Un grand nombre de ceux- ci avaient été mes élèves aux cours d'hébreu et de littérature hé­braïque et yiddish, à ׳l'Université. Les Professeurs Chimone Halkin et Dov Sadan, qui dirigent ces cours, ont encouragé l'inclusion de la matière "Littérature orale et populaire" au programme des études.

 Les rédacteurs de Omer, le quotidien hébraïque publié à Tel-Aviv, qui ont introduit et développé la rubrique hebdomadaire Mipi Haam ("De la bouche du peuple").

Plus de 700 contes populaires, la plupart tirés de la collection de nos archives — ont été publiés dans les suppléments de Samedi et des jours de fêtes de ce journal. Feu Dan Pinès, l'ancien di­recteur de Omer, qui fut aussi un savant distingué, s'occupa per­sonnellement, avec beaucoup de dévouement, de cette rubrique, depuis son introduction en 1955. Il demeura jusqu'à sa mort un ami fidèle des Archives. Son successeur, le Dr Zvi Rotem, con­tinue cette tradition.

Le Conseil municipal de Haifa qui, avec le concours actif de M. Aba Khouchi, Maire de la ville, a créé le Musée d'Eth­nologie et de Folklore dont les Archives Israéliennes du Conte Po­pulaire constituent une partie intégrante. M. Khouchi a fait preu­ve de beaucoup de compréhension pour le travail scientifique réalisé par les Archives.

Je tiens également à exprimer ma gratitude à M. Alexandre Prag, Directeur de la Section des Recherches du Département d'Organisation de l'Organisation Sioniste Mondiale, qui a sur­monté toutes les difficultés liées à la publication du présent volume le premier, je l'espère, d'une série de livres où toutes nos commu­nautés seront représentées. Ce genre de littérature a constitué, des siècles durant, la nourriture spirituelle de nombreuses branches du peuple juif et mérite de trouver sa place dans la culture israélienne en voie de développement.

La collection que nous présentons ici a été préparée avec la collaboration dévouée d'Aliza Bloch, Chochana Kadouri, Elichéva Schoenfeld et Otto Schnitzler, qui font tous partie du personnel des Archives.

Je tiens à remercier particulièrement Mme Heda Jason pour l'aide qu'elle m'a fournie dans le choix du matériel et M. Robert Attal, de l'Institut Ben Zvi, dont l'aide compétente m'a été d'un grand secours.

Dov Noy

Université Hébraïque de Jérusalem Décembre 1964