מורשת יהדות מרוקו

לעומת הריב״ש ור׳ יצחק בונאשתרוק שהביעו הסתייגות והתנגדות חריפה לחלק ממנהגי הוותיקים, שונה ומתונה עמדת הרשב״ץ. מתינותו לגבי ספרי התורה של הוותיקים בקונסטאנטינה, נובעת מכך, שמנהג זה להדביק את רגל הקוף לגגה היה מקובל במאיורקה ואף ר׳ נסים גירונדי בברצלונה כתב ספר תורה לעצמו והיו רגלי הקוף דבוקות לגגן. מנהג זה, גם אם הוא מנהג טעות, עתיק הוא, משום שהזכירו כבר ר׳ אברהם אבן עזרא. לכן כותב הרשב״ץ לקהילה הוותיקה בקונסטאנטינה, ״וכיון שכל ספרי תורה שהם אצלכם ואצל גלילותיכם הם כך, אין בידינו לפוסלם. ולהטריחכם בתקונם… ואין עליכם אשמה, אם לא פסלתם ספרי התורה שלכם״, על־פי הוראתו של ר׳ יצחק בונאשתרוק, אבל מכאן ואילך, ראוי להרגיל את הסופרים לכתוב את ספרי התורה כהלכה, על מנת שלא להכניס עצמם במחלוקות. ובאשר למנהגם הקדום לגבי מקווה, שהוא חומרה יתירה, הסכים הרשב״ץ להמשך קיום מסורתם של התושבים הוותיקים, אף אם היא חומרה יתירה, שאין לה על מה לסמוך.

נימוקיו הם: מכיון שאיננו מנהג טעות, ואין בו חשש איסור, ואבותיהם נהגו להחמיר למרות שידעו שמותר להוסיף מים למקווה בהמשכה, מפני שהם בוודאי היו בקיאין בספרי הרמב״ם ז״ל חייבים התושבים הוותיקים להמשיך להקפיד על מנהגם הקדום והקבוע בגלל הכלל המקובל, שמנהג שאין בו איסור ושנשתרש בעם, אין עוקרים אותו בהתאם לפסוק ״אל תיטוש תורת אמך״.

הקהלים הוותיקים בדורות שלאחר קנ״א

המפגש והמגע של הקהילות הוותיקות עם הקהילות הספרדיות לא הביא לביטולן ולמיזוגן של הקהילות הנפרדות. הקהילות הוותיקות המשיכו קיומן בערים הגדולות כגון בג׳איה, אלג׳יר והחל במאה הט״ז קרויים בני הקהילות הוותיקות אלשכליי׳ן. ההקפדה על מנהגי הכתובה הנפרדים, המעידה על המשך הפירוד, מצויה עדיין במאה הי״ח. לעומת זאת במחצית השנייה של המאה הי״ט נעלמו ההבדלים בין הקהלים ולא ניתן להבחין בהבדלי מוצא בין יהודי אלג׳יר, וייחודן של הקהילות הוותיקות הסתיים.

הערות המחבר : אל שכליי'ן – שכל"ה היא המצנפת שעל שמה הם קרויים בעלי המצנפות, רשב"ש

הקהילות הוותיקות ביישובים המרוחקים ובנאות המדבר

דיוננו עד כה נסב בעיקר על ערי החוף של אלג׳יריה והיישובים הסמוכים לו, אולם ספרות השו״ת מלמדתנו על תפוצה יהודית ותיקה ונרחבת מעבר לשרשרת הרי האטלס, ששלוחותיה מגיעות עד לנאות המדבר המרוחקות בטהרה, ולעתים אף על יהודים המתגוררים בבדידות בין אוהלי הערבים. חלק מן היישובים הללו כגון נקאווץ, בסכרא, בוסעדא מרוחקים כ־200 ק״מ ויותר מן החוף של הים התיכון וחלק מהם מרוחק כ־500 ק״מ מן החוף האלג׳ירי, כגון טוזזור, תוקורט, מזאב ווארגלאן, תואת, סג׳למאסה, תאפילאלת. קרוב לוודאי שמרבית האוכלוסיה היהודית בקהילות הנידחות היתד. מורכבת מן התושבים הוותיקים. למרות הריחוק והבדידות השתדלו עדות ותיקות אלו לשמור על מסורתן היהודית ולהקפיד על קיום מצוות ותלמוד תורה. אולם לא תמיד עלה הדבר בידן. הריחוק והבדידות הביאו גם לבורות⁷⁹ שהקשתה על הבנת תשובותיהם של חכמי אלג׳יר, שלעתים היו ארוכות ומפורטות. לכן בקשו יהודי ווארגלאן ומזאב מהחכם ר׳ אברהם אבן טוואה שישיב להם תשובה קצרה וחד־משמעית, ולא דרך משא ומתן של גמרא ^.

המחסור בחכמים הביא להזדקקות לחכמים עוברי אורח כגון החכם השלם יחיא חאמו שעבר בווארגלאן והורה הודאה ולאחר מספר ימים הלך לדרכו, וליצירת קשרים בין העדות המרוחקות למרכז הרוחני באלג׳יר. זיקתן הרוחנית של העדות המרוחקות לחכמי אלג׳יר התחזקה על־ידי תלמידים שלמדו אצל ר׳ שלמה בן צמח דוראן באלג׳יר, והיו מצויים בתוקורט, קלעה, ובקלעת אלעבאסי. שלמה בן צמח העיר להם ״כי אתם מהתלמידים שלנו וראוי לנו להעיר אזנכם בלמודים, לבל תצא מכשלה מתחת ידיכם״ .

גידול מספרן של השאלות הנשלחות מן היישובים המרוחקים אל חכמי אלג׳יר במאה הט״ז, מלמדנו שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראו הקהילות המרוחקות בחכמי אלג׳יר, סמכות רוחנית והלכתית היכולה להשקיט מחלוקת ומריבה בקהילות. וכתוצאה מכך הטילו חכמי אלג׳יר מלוא כובד משקלם כנגד פנייה לערכאות בענייני אישות, היכולה להביא לתקלות חמורות. ר׳ שלמה בן צמח דוראן גער במשכילים אשר בבסכרא על שהעלימו עיניהם ולא הגיבו בחומרה על הפנייה לערכאות ודרש מהם להחזיר האנשים האלה החטאים בנפשותם למוטב : ״ואי לא צייתי לכון הודיעונו דברי האמת ואנו נצווה את הנח״ש [נידוי, חרם, שמתא] בגזירת עירין ובמאמר קדישין ונשך למאן דלא צייתי לדיני… ». לא בכל התחומים הצליחו חכמי אלג׳יר להשפיע על הקהילות המרוחקות ששמרו בקפדנות על מנהגים עתיקים. אחד מחכמי אלג׳יר אסר בבסכרא לעשות יין מצימוקים בגלל היותם יבשים. אולם הקהל ושליח הציבור סירבו לקבל דעתו, והוא העלים עינו מהם, מתוך ההנחה, מוטב יהיו שוגגין ואל יהין מזידץ .

למרות המחסור בתלמידי חכמים ומורי הוראה, התארגנו בקהילות המרוחקות חיים קהילתיים. הנהגת הקהילה בתואת מצוייר. היתה בידי שבעת טובי העיר ובתאפילאלת מצויים היו זקני העיר ובית דין . בבסכרא מצוי היה בית דין הפוסק מזונות, ופסק דינו בענייני מסחר מובא לאישורו של ר׳ שלמה בן צמח דוראן. ביטוי אחר שהיה לחיי הקהילות הוא בתקנות ובמנהגים שהן מקבלות עליהן.

מנהג קהילת בסכרא לכתוב בכתובה שלא ישא אחרת על אשתו. באחד היישובים המרוחקים בדרום מזרח אלג׳יריה שינו החכמים מדין תורה הנהוג במקום בענייני הכתובה והירושה, שלפיו הבעל יורש את רכוש אשתו שמתה. הם הנהיגו שאשה שתמות תוך שלוש שנים לנישואיה ולא תשאיר זרע אחריה, יירשו אבי האשה או הקרוב ליורשה את חצי הנדוניה והבעל יירש את חצי הנדוניה.

אחת הבעיות של הקהילות המרוחקות היתה חוסר עדים כשרים כתוצאה ממיעוט מספרם של היהודים ובשל קרבת המשפחה ביניהם. בעקבות זאת נסתה קהילת מזאב להתקין, שכל בני הקהילה יהיו כשרים להעיד זה לזה.

הנהגת המנהגים והתקנת התקנות מוכיחה שהקהילות המרוחקות לא היו במצב של ניוון וטמיעה בקרב שכניהן המוסלמיים. להיפך, היו דבקות במנהגי אבותיהן הקדומים והוכיחו כושר חיות ושמירה על הגחלת היהודית למרות הריחוק ממרכזי התורה.

רשימת הקצורים

 בית יהודה — ר׳ יהודה עייאש, תשובות, ליוורנו תק״ו.

חוה״מ א: — חוט משולש, ר׳ שלמה בן צמח דוראן, תשובות, נספח לתשב״ץ כחלק רביעי.

 חוה״מ ב: — ר׳ שלמה צרור, תשובות, נספח לתשב״ז כנ״ל.

חוה׳׳מ ג: — ר׳ אברהם אבן טוואה, תשובות, נספח לתשב״ץ כנ״ל.

יר"כ א: — ר׳ צמח בן שלמה דוראן, תשובות, ליוורנו תקמ״ב.

ריב׳׳ש — ר׳ יצחק בר ששת, תשובות, קושטנטינא ש״ו—ש״ז.

רשב״ש — ר׳ שלמה בן שמעון דוראן, תשובות, ליוורנו תק״ב.

תשב״ץ — ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תשובות, אמשטרדם תצ״ח, ג׳ חלקים.

הערות המחבר : 

[1]     חוה״ט ב: כו. בתקנה עצמה אין חידוש, משום שהיא מתאימה לתקנות טוליטולה ופאס. אולם התקנתה ביישוב יהודי מרוחק מהווה חידוש.

[1]     חוה״מ א: טו. בעיית כשרות העדים נובעת לא רק מהקירבה המשפחתית, אלא גם מן הבורות הנפוצה בקהילות המרוחקות, היות שהרמב״ם פוסק בהלכות עדות יא, א: ״מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות״. על יסוד הלכה זו ניסה חכם בתאפילאלת לפסול עדות של עמי הארצות. אולם הרמב״ם שם, מוסיף, שאין מקבלים מעם הארץ עדות ״אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ, מקבלין עדותו אע״פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה״. על פסילת העדים על־ידי אותו חכם מעיר ר׳ יוסף ששפורטש על פי דברי הרמב״ם, שם, ב: ״וכבר פשט המנהג בכל גלילות גלותינו לקבל עדויות עמי ארצנו ואף להזמינם לעדות ולכבדם ולהוקיר פרוטות פרוטותיהם ולהעביר מפניהם בעלי מקרא ומשנה ולדחותו… ורוב אונות ושטרות אף גטי נשים חתומים ומסורים לפני עמי הארץ ואם אבוא לפסול הגיטין מחמת עדויותיהן נמצאו הנשים המגורשות עדין בזיקתן עומדות וגיטין בידן כחרם. ורבו ממזרים בעולם הס כי לא להזכיר״. תשובות ר׳ יוסף ששפורטש, כ״י ששון 612, דף 8.

[1]     חלק מן הקהילות המרוחקות משמשות מקום מקלט למומרים הרוצים לחזור בתשובה ואינם יכולים לעשות זאת באיזור החוף מחשש לחייהם. ר׳ יהודה עייאש שחי במאה הי״ח מציין את כפר בוסעאדא ( אלג'יריה ) , שאין בו חשש למומרים החוזרים בתשובה. בית יהודה, גיטין, סי׳ סג, דף קיא.

על היחסים הפנים קהילתיים מספר לנו הרב יהושע צונצין בתשובתו המפורסמת בדבר החרם על אנקונה מאמצע המאה הט״ז, בכותבו תוך כדי הדיון המפורט: ״אך קרה מקרה שבק״ק של אשכנזים אשר פה קושטנדינה יש מחלוקת ישן נושן, ונחלקו לשתי כתות וכל כת וכת יש להם בעל תורה אחד להיות להם מעיר מעזור. וברבות הקטרוגים בין בעלי התורה ההם קם אחד מהם והלך להתרעם לגבירה ולשר כה״ד יוסף הנשיא, כי הוא קובע בישיבתם ולו הספקה מהם ארבעים לבנים בשבוע אשר בהם הוא מתפרנס, והלכו עמו קצת בעלי בתים להעיד בפני השר הנ״ל איך מעבירים עליו את הדרך״ (נחלה ליהושע, ס, בסוף). מתשובה מעניינת זו ניתן ללמוד כמה פרטים מאלפים. קודם כל מסופר בתשובה על סוחר אשכנזי אחד, ר׳ יוסף אשכנזי, שסחר עם אנקונה ולא התלהב כל כך להצטרף לחרם נגד עיר זו. בתגובה על כך איים השר יוסף הנשיא לקצץ מההספקה שסיפק לרבנים האשכנזים. בהמשך מתברר שקיומן של הישיבות היה תלוי בעיקר בשר יוסף וחכמי העיר, ובמיוחד ר׳ יוסף ן׳ לב, נאלצו להכנע לפניו (ראה גם ריב״ל א קטו). ידועה גם פעילות כלכלית מסויימת של האשכנזים. במקור אחר נזכרות חנויות של אשכנזים שהעלילו עליהם בגניבה (אהלי תם, סו). מעשה מכוער אחד שבו מעורבים אנשי ק״ק בודון וכן אנשי ק״ק אשכנזים שבאו מסופיאה (אם כי לא נאמר לאן, ניתן לשער שמדובר בקושטא) עוסק בגט מעושה שניתן בכפייה על ידי השלטונות, דבר שגרר אחריו הלשנות ומאסרים. בתשובה נזכרים פרנסי ק״ק אשכנזים וכן אנשי המעמד של ק״ק אשכנזים (ראנ״ח, סג). ״נשואי תערובת״ שבין העדות עוררו לעתים גם בעיות הלכתיות כגון המעשה בקושטא שעליו מספר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״אחד נשא בת אשכנזי, ואשכנזים יש להם הסכמה ותקנה קדומה הנקראת ביניהם תקנת שו״ם ²⁰ שכאשר מת א׳ מהזוג תוך שנה לחתונה מחזירים את הנדוניה ליורשי הנפטר.

במקרה דנן האשה נפטרה והבעל מוכן היה להחזיר רק מחצית הנדוניה ולא את כולה וטען שכך מנהג כל קהילות קושטנדינה ושאלוניקי, וכל קהילות המלכות, שקהלי אשכנזים בשאלוניקי וגם באדרינופול אינם נוהגים ומחזיקים בתקנת שרים הקדומה כמנהג אבותיהם, אבל בקושטאנדינה לא נשמע אף בין האשכנזים שנהגו בכך״. לבסוף מתברר, שהבעל היה ספרדי, ולכן נהג בהתאם למנהגו שאינו מכיר בתקנה זו. בתשובה מעיר המחבר, שאף אם היה פעם מנהג כזה, הרי כעת לא נהגו יותר כך (ריב״ל ד: ל). יש לציין את החוש ההיסטורי המפותח של ריב׳׳ל, הבא לידי ביטוי בכותבו במקום אחר שוב בעניין מנהגי אישות אודות סבלונות. הוא מציין שלמתקני ההסכמות הקדמונים מק״ק רומניא בעיר קושטנדינה לא היתה ידיעה על תקנת טוליטולה וכל דבריהם מיוסדים על־פי חכמי אשכנז וצרפת, ואחר־כך כשבאו הספרדים הראשונים, הרי שבראשונה דווקא נמשכו הספרדים אחרי התושבים הקדמונים גם בסבלונות, כפי שנהגו בספרד (שם ג: סז). אך מאידך היו חכמי ספרד ליברליים למדי בכל הנוגע למנהגי אשכנז, אף אם נוגע הדבר לחרם המפורסם של רבינו גרשם בעניין איסור נשיאת שתי נשים. וכך כותב מרן ר׳ יוסף קארו באחת מתשובותיו: ״…ופוקו חזו מאי עמא דבר, והנה בשאלוניקי וקושטנדינא ואנדרינופולא ויתר קהילות תוגרמא יצ״ו אשר שם קהילות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזה [ארץ־ישראל], מעולם לא נשמע שנדו לשום אשכנזי מפני שנשא'אשד. על אשתו״ (בית יוסף, דיני כתובות, סוף יד )

את הגורם המרכזי שהקל על ההתבוללות ועל מיזוג היסודות השונים בקרב היהודים בעריה המרכזיות של תוגרמה אפשר להבין על בוריו מתוך ציטוט מדברי מהר״י ן׳ לב, הדן במקום אחד בעניין הסכמות קהילות וביטול הסכמות:״… וכל שכן שמנהג בזאת העיר [קושטא] בין הרומאניוטיש והספרדים שכל העיר כקהל אחד ונעתקים מקהל לקהל כרצונם, ואפילו בשאלוניקי דכל איש ואיש מדבר כלשון עמו, וכשבאו מן הגרושין כל לשון ולשון קבעו קהל בפני עצמו, ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל, וכל קהל וקהל נכתבו בפנקס המלך לבדו דהוא נראה כל קהל וקהל לעיר בפני עצמה, אפילו הכי נוהגים שרוב הקהילות כופים לקהל אחד להסכמתם... והסכמה של הקהל הפרטי הוא בטל לגבי הסכמות הקהילות הכללית״ (ריב״ל ב:

עב). מקור זה משקף את שהתרחש בעיר המפורסמת שאלוניקי כאשר הגיעו לשם גלים גלים ממגורשי רנ״ב ורנ״ז, והקהלים החדשים שנוסדו שם היו מיוצאי ארצות ואיזורים שונים. אין פלא אפוא, שבקהילה זו קרו המקרים המפורסמים של הפירודים והעזיבות מתוך הקהלים השונים, אם כי גם בערים אחרות שבאימפריה אירעו מאורעות מעין אלו. אבל יש להדגיש, כי המחלוקות שהיו בין האשכנזים לבין הספרדים או בין הרומניוטים לבין הספרדים, למרות שפרצו על רקע חילוקים בדינים ומנהגים, עמד כנראה מאחריהם גורם מרכזי והוא שאלת השלטון או ההשתלטות על הקהילה. וראייה לכך היא העובדה שמחלוקות כאלה של פירוד וכדומה היו גם בין הקהלים הספרדים בינם לבין עצמם לעתים קרובות.

ניתן להבין את הרקע להתפתחויות כאלה על סמך דברי גדול רבני שאלוניקי במאה הט״ז, ר׳ שמואל די מדינה, שנביאם במלואם. הוא מצטט בנדון את אחד מראשוני חכמי הספרדים בשאלוניקי, ר׳ יעקב ן׳ חביב: ״וכמו שתמצאו היום בשאלוניקי העיר הגדולה אשר היא עיר ואם בישראל שהספרדים הם בית דין בפני עצמם, והאשכנזים בית דין בפני עצמם, אלו נוהגים מנהגיהם כבראשונה ואלו נוהגים… והדבר ידוע שהיה מפורסם שהאשכנזים קדמו לישב בשאלוניקי, ואם כן היה ראוי לגרור כל הבא אחריהם למנהגם… אלא שעם כל זאת מצאתי ראיתי מה שכתב הגאון מוהר״ר יעקב ן׳ חביב ז״ל בנידון שלנו וזה לשונו, בוחן לבות הוא יבין, דאי לא דמסתפינא מקול המולה, הייתי אומר שראוי לשום נגד פנינו מאמרם ז״ל לא תתגודדו, לא תהיו אגודות אגודות, וכיון שגרושי איטליה היושבים עתה פה, גם כל יושבי רומניא יצ״ו אחינו אנשי גלותינו לא היו מכשירים בדיקה מנפיחה, גם אנחנו נחזיק מנהגם הטוב, כפי מה ששנינו נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם וכר [משנה פסחים ד, א] ומיראת ההמון מנעתי מזה, גם לסבה עצמית, כי מצאתי בבואי הנה מצאתי חכמים ספרדים חסידים ואנשי מעשה, ובפרט אביר הרועים זקן ונשוא פנים החכם השלם כה״ר שמואל פראנקו ז״ל, גם החכם השלם הנעלה דון יהודה בן בנשת, וחכמים אחרים מנהיגים על פי התורה והמנהג. ולמה לי להכניס בין ראשי ההרים, עכ״ל, הרי שאלו גאוני עולם, לא חשו למשנת נותנים עליו חומרי וכר, גם הרב כמוה״ר יעקב ז״ל, שתק והודה לדבריהם. ומה שנראה לעניות דעתי ולקוצר השגתי טעם בזה, שאפשר שלא אמרו זה רק ביחידים, או ביחידים שבאו למקום החומרא, שהם בטלים לגבי בני העיר אשר באו שם… אבל כאשר הם קהל בפני עצמם, הרי הם כאילו יושבים אלו בעירם ונוהגים כמנהגם, ואילו בעירם ונוהגים כמנהגם, ואין כאן מקום ללא תתגודדו… ואם כן הדברים, קל וחומר אנו יושבי העיר הזאת שאלוניקי הספרדים, שכשבאנו בכאן מצאנו האשכנזים, ישמרם האלוקים, שלא אוכלים בשר על ידי נפיחה והיה לנו לקבל חומרות המקום שבאנו בו, עם כל זה נראה לחכמים ההם קדושים אשר בארץ המה נ״ע, וגם הגאון מוה״ר יעקב חביב זצ״ל הודה לדבריהם אע״פ שלא היה נראה לו כך מתחילה״.

הנושא שהרשד״ם דן עליו בשאלה זו היה קשור באכילת בשר משחיטת האש­כנזים, באשר היו להם מנהגים שונים בשחיטה ובנפיחה מאשר לספרדים שבאו בעקבותיהם. בשאלה סמוכה לשאלה הנ״ל הוא נשאל בפירוש אודות מנהג זה: ״ילמדנו רבנו ומורינו ק״ק אשכנזים יש להם מנהג שלא לאכול בהמה שנמצאת בריאה ספק אפילו בנפיחה, [עניין של נפיחה קשור בכשרות בהמה שנשחטה. לאחר השחיטה מוציאים את הריאה ומנפחים אותה, כדי לבדוק אם אין בה סירכות המטריפות אותה. זה מנהג הנפוץ במיוחד אצל האשכנזים.] והם הקודמים שדרו ונתישבו בעיר הזאת [שאלוניקי] ואחר שנה או שנתיים שקבעו דירתם האשכנזים באו הספרדים גם כן לדור, והיו באים אחד אחד והיו לוקחים מנהגם שלא לאכול בשר שיש בה ספק אלא ממקום שהיו אוכלים האשכנזים שהיה להם טבח גוי… וזה המנהג נתפשט עד היום, ועתה כאשר רבו הספרדים י״א יוסיף עליהם כהם אלף פעמים צועקים ואומרים מה לנו ולמנהגם, אנחנו יושבים בב״ה  לבד ואנחנו מרובים מהם… וגם שהמנהג הוא בשאלוניקי לאכול ספק…״ (יו״ד מב). מעניין לציין שבתשובתו מהסס הרשד״ם לתמוך בדרישת הספרדים שלא ינהגו בהתאם למנהג האשכנזי הקדום, שהם בעצמם קיבלו עליהם, אלא הוא דורש מהם התרה, אך היה מעדיף לו המשיכו במנהגי האשכנזים.

כאמור למעלה; היתה שאלוניקי, ששימשה כעיר מקלט ראשית לגולי ספרד ופורטוגל, מקום אידיאלי בכל הקשור לייסוד הקהלים ולפירוקם. שם גם נתקנו ההסכמות המפורטות בנדון זה ששמרו או שניסו לשמור על האחדות הפנימית של מבנה הקהל. בשו"ת רשד״ם אנו מוצאים דיונים מפורטים בנושא זה. באחת מתשובותיו הוא מספר על חרם חמור שהוכרז בבית־הכנסת של ק״ק אשכנזים יצ״ו: ״.. .שמה נתקבצו כל הקהילות שם קבלו עליהם בחרם ובכל חומרות התורה שלא יהיו רשאין לא יחיד ולא יחידים להפרד עצמם מן הקהל״. מהמשך התשובה מתברר שקמו כמאה אנשים ויותר ורצו להיפרד מהקהל ורק במאמצים גדולים ופשרות, הצליחו להשיג את אחדות הקהל מחדש. החכם בתשובתו מזכיר דרך אגב שמקרים מעין אלו קרו גם בק״ק לישבונה, ק״ק גרוש, ק״ק פוליא בשאלוניקי (יריד פז).

חילוקי הדעות לא הצטמצמו אך ורק בדיני איסור והיתר ובדיני אישות, אלא גם במנהגי תפילה וכדומה. שאלה מעניינת התעוררה בשאלוניקי כאשר הגיעו לשם מהגרים מהונגריה שהיו רגילים להתפלל לפי נוסח אבותיהם, אך ״לאורך הזמן וטלטול הגלויות באו במלכות תוגרמה ונתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפלת ספרד, יען כי הם הרבים במלכות זו ותפילתם צחה ומתוקה וכולם או רובם הניחו מנהגם ונמשכו אחר מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי יע״א, שק״ק קאלאבריא, ופרווינציא וסיציליא ופולייא תפשו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא שינו מנהגם״. הבעייה התעוררה כאשר חלק מההונגרים רצו להצטרף לנוסח ספרד והאחרים רצו לעכב בעדם. בתשובתו פוסק רשד״ם לאחר משא ומתן הלכתי בצירוף הוכחות הגיוניות, שהם יכולים להתפלל בנוסח ספרד. את עובדת קדמות האשכנזים בשאלוניקי טרם בואם של ההונגרים, מאשר רשד״ם גם במקום אחר (יו״ד קכט), כאשר דן שוב בעניין חומרות והקלות בדיני אסור והיתר.

כל המקורות שסקרנו עד עתה נגעו בבעיות המיוחדות שהתעוררו בין האשכנזים מצד אחד ובין הספרדים מאידך, בנושאים העוסקים בעיקר באיסור והיתר, בעיות אישות ומנהגי כתובה וכדומה. האמת היא, שהמקורות אינם מספרים לנו כמעט ולא כלום על עניינים אחרים, כגון פעילות כלכלית וחברתית של האשכנזים. הסיבה לכך שהבעיות שהתעוררו בשאלות ותשובות של התקופה שנגעו בנושאים הללו,

לא אפיינו את האשכנזים כגוף נפרד משאר העדות, ועל כן המקורות בנדון זה ספורים ביותר. לדוגמה מצינו שבשאלוניקי פרץ סכסוך בין ק״ק אשכנזים שהיו סמוכים לק״ק פוליא כאשר אחד מיחידי ק״ק פוליוסי היתה לו חזקה בחצר, שהיה גר בה ר׳ דוד אשכנזי, שקנה אותה ממנו, ויש לו חנות ופתחה מופנה לבית שער. היחיד מק״ק פוליסי קנה מחדש בית מק״ק אשכנזים, ובאותו בית יש בית שער שהיה בו חלון פתוח שיצא לבית שער ר׳ דוד אשכנזי. הפוליסי רצה לפתוח את החלון שבזמן הקנייה היה סגור, והשכן האשכנזי התנגד, אך לבסוף הפסיד בדינו (רשד״ם, חו״מ רעט). בעייה דומה מובאת גם אצל חכם אחר, והיא כנראה מקושטא. המדובר בבית רב־קומתי של ק״ק מסויים ששתי קומותיו התחתונות שימשו מקום מגורים לעניים שהתפרנסו מן הצדקה, והקומה השלישית שימשה לתלמוד תורה ללמד בני עניים. בשלב מאוחר יותר בנתה הק״ק בית־מדרש מיוחד גדול, הנקרא מדרש חברת ת״ת, ואת הקומה שהתפנתה היו משכירים לק״ק בודון על־ידי חברת ת״ת, ואת ההכנסות הקדישו לצורכי הת״ת. בהמשך מסופר על שריפה שפרצה בעיר וכל הבתים נשרפו והשר דון שלמה ן׳ יעיש׳ בנה מחדש את הבית ונחלקו הגבאים על מטרת שימוש הבית (בצלאל אשכנזי, למברג תרס״ד, יג )

הערת המחבר :   על הסף בין המאות הט״ז לי״ז נעשה יותר ויותר קשה לברר מי עוד השתייך לאשכנזים ומי עוד שומר על מנהגיהם, כי ההתבוללות בקרב העדות רבתה. ראה לדוגמה ר׳ חיים שבתי, ד, על אשכנזי בשם אברהם בונפיל בושם משאלוניקי ואשתו גולדה. כאן דווקא שם משפחתו אינו מעיד בהכרח שהיה אשכנזי טהור. ומאידך שוב אצל החכם הנ״ל, לג, מסופר על ראובן תושב ק״ק בוחן אשכנזי, שהתעוררה בעיית חרם דרבנו גרשם בעניין גירושין בעל כרחה עוד במאה הי״ז. מהתקופה ההיא ראה גם ר׳ שלמה חסון, משפטים ישרים, מח, על יהודי בשם שמואל ב״ר יחיאל חזן של ק״ק אשכנזים שבשאלוניקי שנהרג בדרכו לעירו כאשר יצא מסופיאה בליווי אנשים נוספים, המעשה אירע ב־1606. ושוב רש״ך ג: קג, ר׳ ברוך יעקב מאיר אשכנזי שנהרג, ובגביית העדויות שהיתה בשפת לאדינו מתברר שאשתו היתה ספרדית, המקרה היה ב־1595.

האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה)

מאת שלמה שפיצר

ממזרח וממערב כרך ראשון

כמו כן אין לנו ידיעות מדוייקות על הקשרים הענפים בתחבורה ובמסחר שבוודאי היו לאשכנזים עם יהודי איטליה, שוב בשל הסיבה האמורה למעלה, שהמקורות אינם מזכירים את מוצאם של כל אותם הסוחרים שעברו בים וביבשה דרך הארצות הללו, כי אם רק במקרים המיוחדים שהזכרנו. לדוגמה מביא ר׳ מאיר קצנאילנבוגן בסדר הגט שלו גט ששלח משאלוניקי יהודי בשם יהושע, המכונה הושיל, על־ידי שליח הולכה בשנת רצ״ו (1536) לאשתו שישבה כנראה בפדואה ^.

אחרי שסקרנו באריכות את מרבית המקורות הדנים אודות האשכנזים במאה הט״ו והט״ז בשתי הערים המרכזיות קושטא ושאלוניקי, ולפני שנעבור בסקירה על אותם העניינים המיוחדים שבהם מוזכרים אשכנזים בישובים אחרים, נזכיר עוד קהילה קטנה סמוכה לשאלוניקי שבה ישבו גם אשכנזים, היא קהילת סידרוקאפסי. ר׳ יצחק אדרבי מביא שאלה מעניינת בדבר הסכמה שתיקן ק״ק אשכנזים תושבי עיר סידרוקאפסי, שלפיה קיבלו על עצמם יחידי הקהל את מרות הפרנסים. אבל נראה שההסכמה לא היתה מנוסחת בצורה שיהא משתמע ממנה שהיחידים גס חייבים להשאר בקהל לצמיתות, מבלי יכולת לעבור לקהל אחר. לפי זה פוסק החכם גם בתשובתו (דברי ריבות, רכה). רשד״ם בתשובתו הארוכה בעניין מנהגי נפיחה נשאל גם מסידרוקאפסי באותו עניין. מתברר שהספרדים עקרו דירתם משאלוניקי והלכו לסידרוקאפסי, שבה כנראה ישבו כבר אשכנזים שהחזיקו במנהגם. הספרדים הגיעו אחד אחד והחזיקו בחומרות האשכנזים. רשד״ם בתשובה אחרת, שבה הוא דן באריכות במנהג סבלונות, מביא מה שקרה בין משודך אשכנזי ומשודכת אינגארוש, הוא מקושטנדינה והיא מקבאלה. אנשי ק״ק אשכנזים שבסידרוקאפסי הוציאו לעז של חשש סבלונות ואנשי קבאלה הושיבו בית־דין לברר את כל העדויות בנדון (רשד״ם א: יז). רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ה'ש"ן,  (1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון. מאותו אתור נשאל גם ר׳ שלמה כהן בשנת שמ״ט על היתר עגונה אשתו של ליבלי ב׳׳ר יוחנן אשכנזי, רוכל שכנראה חרגל מסחרו הלך משאלוניקי לסידרוקאפסי ונהרג בדרך ( רש"ך ב : קנא; לחם רב, לח )

[1]          ״ועתה אכתוב כאן מה שכתבתי לק״ק סידרוקאפסי ספרדים יע״א,… מ״מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א׳ בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא, אפילו היו האשכנזים קודמים… מ״מ מי יודע מה תקנה עשו, וכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד… על זה כתבתי לק״ק ספרדים אשר בסידרוקאפסי יע״א לפי שכולם או רובם רובא דמנכרא אנשים שעקרו דירתם משאלוניקי והלכו לשם ומנהגם היה בשאלוניקי לאכול הנפיחה״. הציטטות הם מידיד מ, אם כי התשובה שהיתה מופנית לק״ק סידרוקאפסי היא ללא ספק תשובה מב. מה שמפתיע הוא שכאן לא מוזכרת הכתובת שאליה מופנית התשובה.

[1]          קבאלה (Kavalla), קהילה בקרבת סידרוקאפסי, כמאה ק״מ משאלוניקי. יש להעיר שבתשובה הנ״ל מזכיר הרשד״ם גם את חברי בית־הדין במקום בשנת שכ״ב/1562, ועל פי שמותיהם ניתן לשער שהיו אשכנזים; ר׳ משה ב״ר נתן, ר׳ מתתיה ב״ר נתן, ר׳ אלקנה בכ״ר יעקב, ראה תשובה מקבילה דברי ריבות, ב.

סידרוקאפסי

סידרוקאפסי SIDEROKAPISI

עיר ביוון, שנוסדה בראשית המאה ה-16, כ-80 ק"מ מדרום מזרח לסלוניקי, באזור המכרות מדמוקורי (MADEMOKHORI) שבמקדוניה. עם ניצול המכרות באיזור נעזבה העיר ומאז אינה מיושבת.

סידרוקאפיסי ישבה על דרך שיירות הסוחרים בין קונסטנטינופול וסאלוניקי, עובדה שתרמה להתפתחותה.

בשנות ה-30 של המאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים פליטי רדיפות האינקביזיציה בספרד ובפורטוגל. באותה תקופה עבדו בסאלוניקי פועלי מכרות גרמניים והונגרים שהוזמנו על- ידי הטורקים, איתם הגיעו גם יהודים מאזורי המכרות של הונגריה וסרביה.

במקום נוצרו שתי קהילות יהודיות. היהודים הספרדים יצרו מסגרת קהילה מגובשת ובעלת ייחוד, שהיתה מסופחת לקהילה היהודית בסאלוניקי. הקהילה האשכנזית היתה פחות מאורגנת והיו שפרשו ממנה והצטרפו לקהילה הספרדית.

במאה ה-16 כיהנו בסידרוקאפסי ר' מתיתיהו בן נתן (אשכנזי) ור' בן שלמה קלעי, מחבר שו"ת "מקוה ברוך".

היהודים עסקו בתחילה בטביעת מטבעות, עיסוק שהיה כולו בידיהם; אך במשך הזמן גדל חלקם בעבודת המכרות. יהודים רבים התמחו במטלורגיה (תורת המתכות) והקימו התאגדות מקצועית. משה טורגאש ויצחק אלקבץ מראשי הקהילה היהודית במקום ריכזו בידיהם מכרות ומתקני תעשיה.

בין היהודים היו גם חלפנים ומלווים בריבית.

אין ברשותנו מידע על מספר היהודים שחיו בסידרוקאפסי בתקופת הפעילות הכלכלית במקום, או על גורלם אחרי שהעיר נעזבה.

כפי שמתברר מתוך המקורות היו החילוקים בין מנהגי אשכנז וספרד בדיני איסור והיתר אחת הבעיות המרכזיות שהתעוררו ביישובים המעורבים שבבלקאנים. אין לך כמעט קהילה שלא התלבטה בשאלה זו שהיתה אחת מאבני הנגף בהתיישבות המעורבת של העדות הללו. נביא מספר דוגמות כדי לאמת דברינו. ובראשונה דברי גדול הפוסקים של התקופה, הרשד״ם, המעיד באחת מתשובותיו על קדמות היישוב האשכנזי מבחינה היסטורית וכל מה שנובע מכך לדורות: ״על ק״ק אשר בסופיאה, אשכנזים ורמניוטים וספרדים י״א היושבים ראשונה פה העיר אשר תחת ממשלת מלך תוגרמה יר״ה.

רבי שמואל די מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' בחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון.

היו נוהגין כמנהגם לאכול בשר ע״פ הפוסקים המובהקים והמפורסמים… וכאשר כבש המלך יר״ה למלכות אונגריאה (1526) באו היהודים אשר שם שהביאם המלך יר״ה וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה הנז' ונהגו בענין הבדיקה מנהגים זרים לא שערום אבותינו… וכאשר רבו האונגריש התחילו לנהוג כמנהגם בארצם וכאשר הלכו אלו האונגרוש הנז׳ לעיר קאבלה נשארו המנהגים ההם בעיר".

הערת המחבר: רשד״ם, יו״ד מ, וכן גם בנידון: ״על ענין שאלה מסופיאה… הנוהגים שנהגו מנהג האונגרוש, וזה שאם הספרדים תושבי העיר סופיאה לא נהגו בשביל קבלה שקיבלו עליהם, אלא היו נגררים אחרי האונגרוש ומנהגם״. דברי ריבות, נט. יש לציין שהוא מסתמך על פסק דינו של הרשד״ם הג״ל. ראה גם ר׳ שמואל גאון, משפטים ישרים ב:יד: ״עיר המהוללה סופיאה יע״א דנתייסדה על פי מנהגי אשכנז וגם הספרדים נמשכים אחרי מנהג האונגרוש הגם דהלכו להם לעיר קאבאלי׳״.

ראוי לציין שבתשובה מבחין הרשד״ם בחומרות שבדיני נפיחה, שדווקא בהן אין הוא מיקל, ובין שאר חומרות שאותן הוא מתיר לספרדים. דברים זהים כמעט בתוכנם לגבי פליבנא, כותב הרב ר׳ יוסף קארו (אבקת רוכל, ריב) כאשר נשאל בשבתו בקהילה סמוכה — ניקופול — אודות החילוקים בדיני בדיקת סירכות הריאה. אבל כאן נשאלה השאלה בכוון הנגדי, והוא שדווקא האשכנזים רצו להקל ממנהג הספרדים. על כך השיב להם מרן לאחר שהתפלפל בסוגייה של מקום שנהגו (פסחים דף נא, ב): ״.. .ובנידון שלפנינו עדיפא מינה שבתחילה באו ספרדים ואשכנזים לדור בפליבנא, והספרדים היו מרובים על האשכנזים והיה לאשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר וכן עשו, הגם כי אח״כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתוספו על הראשונים [ייתכן שגם כאן הוא רומז על הגירת ההונגרים. ש״ש]. לעולם הספרדים מרובים״. ולבסוף הוא מסכם את תשובתו וכותב: ״…פשיטא מביעתא בכותחא שהאשכנזים הדרים בפליבנא מותרים לאכול מבדיקת הספרדים ולא עוד אלא ואם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני הלעז ומפני המחלוקת, כי גדול השלום שעליו העולם עומד״. אביא עוד מדבריו שגם בהם הוא נוגע בחילוקי מנהגים שבין האשכנזים והספרדים או ההונגרים, אמנם לא בנוגע לדיני איסור והיתר אלא לגבי מנהגים אחרים, כגון לעשות מלאכה בשבוע שחל בו תשעה באב: ״וראיתי בני בודון נוהגים שלא לישא וליתן כלל משנכנס אב״ .

מתברר שבפליבנא עצמה יחסי האשכנזים בינם לבין עצמם לא התנהלו על מי מנוחות. ר׳ משה איסרליש נשאל על־ידי הכם מחכמי העיר ר׳ גרשון ב״ר יהודה על מה שאירע בעיר זו: ״הן אמת, כי זה ימים רבים, נתקשרו קהילה קדושה אשכנזים וק״ק, הגרים אשר פה פליבנא, וז״ל הכתב, נחנו חתומי מטה יחידים מקהילה קדושה אשכנזים ויחידים בק״ק בודון יצ״ו הבאים על החתום נתקבצנו יחד ונתקשרנו בקשר אמיץ וחזק בשבועה דאורייתא כל אחד לדעת חבירו וכולנו לדעת אחת לחיותינו יחד באגודה אחת באהבה ואחוה שלום ורעות, חברה אחת הנקראים חברה של גמילות חסדים לגמול חסד עם החיים והמתים. וכעת נראה לשתי הקהילות שיותר טוב להיות כל קהל וקהל לבדו ורוצים להתיר השבועה״ (רמ״א, פב). נראה שהאשכנזים או במיוחד יוצאי בודון היו מועדים לעורר מדנים בפילוגים, כי גם חכם אחר נשאל על כך כאשר ניסו ק״ק בודון להוציא עצמם מתוך הסכמה כללית שבין אשכנזים לספרדים בעיר זו.

הנושא השני שהעסיק את חכמי התקופה, אולי עוד יותר מאשר זה הקודם, הוא החילוקים במנהגי אישות שבין אשכנזים לספרדים בכל מה שנוגע לסבלונות, למנהגי כתובה ולחרם דרבינו גרשום, נביא גם על כך כמה מקורות אפייניים, כי רבו התשובות העוסקות בבעייה זו, שמתוכן נלמד על הכלל. הבעיות הללו התעוררו כמעט בכל אחד מישובי האשכנזים. והרי כמה עובדות: ״,מעשה היה בעיר סופיאה באיש אחד תושב ק״ק אשכנזים יצ״ו ושמו היקר ה״ר שמואל כמה״ר יצחק הלוי, שעשה מורשה לכה״ר יצחק הכהן יצ״ו, שילך לעיר אנדרינופול וישדך ויקדש לו שם אשה הראויה לו, והלך ר׳ יצחק המורשה הנז׳ וקדש לו בתולה אחת קליא בת ר׳ אברהם הלוי יצ״ו, וכשבא השליח לעיר סופיאה לא היה הר׳ שמואל המשלח בה. וכשבא לא נתרצה לקידושיו וחזר בו והלך וקידש הבתולה פראדלה בת הר׳ נפתלי יצ״ו, כאשר היותו מקודם חתנו בבתו הראשונה… וכעת הננו אחריו שעבר על תקנת ר״ג מאור הגולה לשאת שתי נשים יחד״ (דברי ריבות, שה).

רבה של העדה האשכנזית בתקופה ההיא היה ר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי החותם כאב־בית־דין על כמה פסקי דין משנת רצ״ב/1532 העוסקים בהתרת עגונות. הדיינים האחרים היו ר׳ נפתלי ב״ר יצחק הכהן, ר׳ אהרון ב״ר יוסף סטן רופא, ר^, אברהם ב״ר עקיבא הכהן ור׳ יוסף ב״ר יחיאל הלוי סג״ל. תשובה אחרת באותו עניין השופכת אור גם על תנועות ההגירה של יהודי האיזור, מצוייר. בשו״ת ר׳ שלמה כהן: ״איש אחד תושב פליבנא [מתוך התשובה יוצאת בפירוש שהיה אשכנזי] שנשא אשה מבודון ונשתהה שם כמו שמונה שנים, והיה לו בן מהאשה ההיא, ועכשו הלך ראובן מבודון ורוצה לחזור לפליבנא עם אשתו״. היא לא הסכימה, ועל־כן הוא מבקש רשות לשאת אשה על אשתו. מעניין לציין שהחכם פוסק שמותר לו אם אינו יכול להתפרנס בשום פנים ואופן בבודון, (כאן יש לנו אולי גם רמז מסוים לתנאים הכלכליים הקשים שם) .

אמנם השינויים במנהג הסבלונות לא היו מיוחדים לאשכנזים ולספרדים, כי אנו מוצאים גם באיטליה חילוקים מעין אלו וכן עוד בספרד (ראה מהרי״ק, שורש קעא, המסכם באריכות את כל המקורות בנושא זה). אבל כאשר חילוקים אלו הגיעו באזורינו לידי ביטוי, אפיין דבר זה בעיקר את ההבדלים בין שתי העדות העיקריות שהתיישבו באיזור עם הגורם המקומי הוותיק — הרומניוטים. רשד״ם בספרו מסכם בארבע תשובות ארוכות את החילוקים הללו על יסוד מעשה שקרה.

איש משאלוניקי שידך אשה בסופיאה ושלח לה סבלונות כמנהג הספרדים. כפי שנראה להלן, בסופיאה חששו לסבלונות ובשאלוניקי לא חששו. וכך החלו הרינונים בקרב הציבור בדבר חשש קידושין. לאחר שרשד״ם מברר באריכות את הצד ההלכתי שבדבר כאשר יש חילוקי מנהגים בין מקום המשודך והמשודכת ומסתמך בעיקר על דברי ר׳ אליהו מזרחי, אינו מסתפק בכך, אלא מסביר את העניין גם מבחינת ההתפתחות ההיסטורית של ההתיישבות העדתית בבלקאנים, בנדון דידן בעיר סופיאה: ״.. .מאחר דבראשונה היו תושבי העיר ההיא גריגוש דחוששין לסבלונות, ואח״כ באו הספרדים, ולא באו בבת אחת וקמא קמא בטיל, זה אינו דהא באו מאונגריאה יותר מששים בתים בבת אחת כפלים מתושבי העיר ולא קבלו עליהם כחומרא ההיא, וראיה לדבר שאירע ביניהם, כמה מעשים כאלה כפי מה שאומרים מגידי אמת בהיותם נוהגים גם כן כמו הספרדים לשלוח הסבלונות לכלה, קודם הקידושין, ונתבטלו אח״כ ולא חשו לסבלונות, והיו ביניהם אנשים רשומים חכמים ורבנים ולא עשו מעשה לחומרא. ואותם האונגרוש עמדו בעיר שלוש או ארבע שנים ובעמדם שם באו הספרדים ונגררו אחריהם ומעולם לא קבלו עליהם חשש סבלונות… ובהיות האשכנזים מדקדקים על אלו העניינים ובורחים טפי מן הלעז…״. לאחר מכן הוא רוצה להוכיח שגם בשאלוניקי היתה התפתחות דומה: ״.. .שהרי גם בשאלוניקי באו האשכנזים א׳ והתחילו מעט מעט לבא הספרדים ונהגו מנהגיהם כבא׳ וזה ברור. וא״כ כיון שקהל ספרד לא נהגו לחוש לסבלונות אין ספק אלא שהחזיקו מנהג הק״ק ספרד אשר בשאלוניקי יע״א, ולדעתי שכן הוא שרוב ק״ק ספרד אשר בסופיאה הם תושבי שאלוניקי״. ולבסוף הוא מסכם: ״סוף דבר ולע״ד שאין לחוש לאלו הסבלונות כלל אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש מ״מ הספרדים, הם כעיר אחרת נוהגים כעיר שאלוניקי…״ (רשד״ם, אה״ע טו, וראה גם שם, טז, יז).

הערות המחבר:   ״ה׳ אלוקים יודע והוא עד כי לא גבה לבי ולא רמה מחשבתי לעמוד במקום גדולים, כי ירא אנוכי שמא ירוצו גולגלתי… אלכה לי אל הגדולים, מי לנו גדול בזמננו כהרב הגאון הגדול כבודו כמהר״ר אליה מזרחי זלה״ה, ותשובתו הרמתה הלא היא כתובה נמצאה ביחידי סגולה, גילה לנו והורה כי הראוי הוא להלך בתר אחריה דמשדך, ואם שם במקומו חוששין לסבלונות ראוי לחוש אע״ג שהמשודכת ממקום שאין חוששין… ודעתי הקלושה חלושה ואנוסה מסכמת, כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע, כי מי הוא אשר יבוא בזמננו אחר המלך האדיר את אשר כבר עשוהו, ונשמע פתגם המלך בכל עיר קושטאנטינה עיר גדולה לאלוקים, קיימו וגם קבלו עליהם דברי הרב להחזיק בסבלונות״. רשד״ם, אה״ע יד.

שאלה דומה רשד״ם, אה״ע עד, כאשר אלמנה אשכנזיה מהעיר סופיאה השתדכה על־ ידי גיסה שישב באיסקופיאה לאדם אחד, והוא גם קיבל סבלונות עבורה, היא התחרטה, ועמדה בפניה בעיית ספק קידושין בגלל הסבלונות שגיסה קיבל בעבורה.

מלבד החילוקים הללו היו גם הבדלים במנהגי כתובה בין ספרדים לאשכנזים בכל הקשור לתוספות כתובה או לתקנות שו״ם בדבר חלוקת הנדונייה לאחר מות אחד מבני הזוג. כך נשאלו חכמי הספרדים עוד בראשית המאה הי״ז מבודון הרחוקה, בדבר מעשה שאירע לאחד מתושבי העיר נשא לו אלמנה והיא הכניסה לו נדונייה הגונה של אלף גרושוש: ״…והם אשכנזים ומנהגם דשם הוא משונה ממנהגי האשכנזים של שאר המקומות, כי בשאר המקומות האשכנזים כותבים בתנאי כתובה את תקנת שו״ם, אך שם בעיר בודון כל אחד ואחד מהם עדר עדר לבדו״. השאלה היתה סבוכה עוד יותר מפני שהאלמנה גם כתבה לבעלה שטר מתנה על רכושה. על כן נשאלו החכמים עם מי הצדק, כאשר הדברים הגיעו לידי פירוד בין בני הזוג».

קשרי משפחה הסתעפו ביותר עקב ההגירות ברחבי האימפריה. כפי שנלמד מן העובדה שהגיס חייב לחלוץ ליבמתו גם אם היא יושבת במרחקים. פרטים מענ­יינים ניתנים בשאלה שנשלחה מבודון (בתשובה שלפנינו מכנים אותה בשמה הגרמני אובן), בשנת שכ״ט/1579, אל הרשד״ם. הגיס שהגיע משאלוניקי הרחוקה דרש לפצותו לכל הפחות בתשלום הוצאות הדרך שלו. הפנייה באה מאת הרב האשכנזי באובן באותה תקופה שחתם את שמו חיים בן מוה״ר יצחק המכונה הצמן(!) שהיה אב״ד במעהרן. נראה שלפני מותו חשש הבעל מקנוניה שאחיו יעשה נגד אשתו ועל כן המציא לה טופס מתנה שהיה מנוסח בצורה כזאת שלא תפסיד דבר מהירושה. בית־הדין באובן אישר בהסכמה טופס מתנה זו וכך נמנעו מלשלם לאח גם את הוצאות הנסיעה שלו. נגד זה פסק רשד״ם והוכיח שבית־הדין לא הכריע ביושר, משום שהגיס בא לעיר שלה ולא היא לעירו (רשד״ם, אה״ע קיד).

בסיום הסקירה ברצוני להביא עוד כמה מקורות מעטים שבהם נזכרים אשכנזים רק דרך אגב ללא כל קשר עם השאלה שנשאלה, בניגוד לרוב המקורות שציטטנו לעיל. ר׳ תם ן׳ יחיא מזכיר באחת מתשובותיו (אהלי תם, עב) שעמד בקשרים הדוקים עם סופר אשכנזי מהיר בכתיבתו בעיר פליבנה. על־ידי החכם משה ורנק מפליבנה, החותם את שמו משה ורנק בכמהר״ר זכריהו איש ורנק המכונה מהר״ל מטנבל(?) ורנק אשכנזי, שאל את ר׳ יוסף קארו אודות צוואת שכיב מרע שנעשית בעיר זו, ושבה חילק הנפטר את נכסיו בין השאר לקרוביו שבצפת ובשאלוניקי.

כפי הנראה לא השתוו הקרובים בחלוקת הירושה ועל כן פנו אל הרבנים שיכריעו ביניהם (אבקת רוכל, ע־עא). אמנם, לא היו האנשים אשכנזים כפי הנראה משמותיהם שנזכרו בצוואה, אך היות שהפנייה היתה דווקא אל ר׳ משה ורנק ציינו גם מקרה זה. פרט היסטורי, שקשה להכריע בו בדיוק למה מכוונים הדברים, נמצא בדברי רשד״ם שיחידי ק״ק מדון שאלוהו על אחד מהם שקנה בית ברחוב היהודים והחזקה לא היתה מבוררת כל צרכה. ייתכן שהמדובר על בודון עצמה. אם כן, יש בידינו ראייה בדבר רחוב היהודים בה במאה הט״ז. אבל ייתכן מאד שהשאלה משאלוניקי או מעיר אחרת שנמצאה בה קהילת בודון (רשד״ם, חו״מ רעב).

לבסוף נביא את תוכן הסיפור המעניין על אחד מן היהודים המומרים שעלו לגדולה בהונגריה בראשית המאה הט״ז לפני הכיבוש העות׳מאני. על אף היותו מומר, המשיך לעשות טובות לעמו. וכפי הנראה מתוך השאלה, לא המירו בניו את דתם: ״וששאלתם על אודות יהודי א׳ שהיה בעיר בודון ושמו שניאור בכ״ר אפרים ונתפש על גויה אחת והכריחוהו הגוים להמיר דתו ונעשה אותו שניאו׳ אדם גדול בין הגוים ונהיה קרוב למלכות, ובהיותו בין הגויים עשה טובות לישראל בין בגופו בין בממונו עד אין חקר והציל כמה נפשות וקהילות מישראל כאשר אבאר מקצתן עד שקמו עליו הגויים ורצו לשרוף אותו ונתפש ודנו אותו לשריפה באמרם שעדיין הוא יהודי ובממון רב ניצול מידם ובחמלת ה׳ עליו: ואף לאחר שיצא מבית האסורים לא הניח יד מלעשות ליהודים כל הטובות שעשה כבר בגופו ובממונו ויותר ממה שעשה עד יום מותו. והנה אזכיר ממה שעשה ידוע זה לכל הקהל דבודון יצ״ו שקם מלשין א׳ ורצה ליתן הלשנה איך שהיהודים המיתו ילד אחד מהגויים וגנז הדרם בתוך היהודים ונודע הדבר לאותו שניאור הנז' ועשה השתדלות עם המלך ועם השדים עד שמסרו המלשין בידו והוא מסר אותו בידי היהודים וחנקו אותו. והממון שהוציא על זה הכל מכיסו הוציא. ואחר שעשה המעשה הזה הכריזו כל החכמים וכל הקהילות בכל בתי כנסיות שכל מי שיקר׳ אותו משומד שיקנסו אותו הראשים בגופו ובממונו: ואח״כ עשה תשועה גדולה לישראל, שהיתה קהילה במלכות פיהים פראג, שגם אותו מלכות היה תחת יד המלד מאנגר. ויש בה הרבה יהודים יותר ממה שהיו בבודון והיה יוצא עליהם הקצף לגרש אותם והשתדל הוא בגופו ובממונו עד שיבטל גם אותה הגזירה בעזרת השם יתעלה ובישועתו ועוד עשה שפע׳ אחת היתה יהודיה אחת שהיתה תפוסה ודנו אותה שריפה והציל אותה. וגם בחור אחד שנתפש על גניבה הציל אותו מן התליה. ובכל ערב שבת חלק צדקה לעניי ישראל עד יום מותו. ועוד קם רשע א׳ בארץ לועזות ולקח בן ובת בקטנותם והלך עמהם למדינה אושטרייך ונשתמד הוא וגם בנו ובתו מסר לע״ז.

ואח״ב נפגר אותו הרשע יש״ו ושלה אותו שניאור בעד בניו והביאם תחת כנפי הש­כינה ועל זה פיזר קרוב למאתים פרחים: וכאלה רבות עשה שקצרה היריעה לכתבה. ובשעת מיתתו התודה לפני כמה יהודים על עונו בבכי ותחנונים ומת בוידוי׳ והנה השאלה אם יש לקרות בניו לתורה על שמו מנהג האשכנזי׳ לקרות עמוד פלוני בר פלוני״. בתשובתו פוסק ר׳ אליהו הלוי, שיש להזכיר את שמו כאשר קוראים את בניו לתורה.

לסיכום, ברצוני להעיר שוב, כי לא היה בכוונתי להקיף את מכלול היחסים שהיו בין העדות השונות לאחר בואם של מגורשי ספרד לתחומי האימפריה העות׳מאנית, בפרט לא בכל מה ששייך למתיחות החברתית ־הסוציולוגית. ניסיתי במאמר זה להצטמצם בנושאים מסויימים שבהם היו הניגודים חריפים במיוחד גם בתחום ההלכתי, ועל כן מצוי במקורות הרבניים של התקופה חומר רב ומגוון עליהם. בכל אופן, גם מתוך אותם המקורות שהבאתי, נראה ללא צל של ספק קודם כל את ההתלבטויות הבין־עדתיות בבלקאנים במשך כל המאה הט״ז, ואת הנסיונות לגשר בין הניגודים במנהגי הקהילות השונות. לבסוף, מצאנו את התהליך שבימינו כה רבות דנים בו, מיזוג העדות השונות. אמנם, גם אז כבר אי אפשר היה להגשימו במשך דור אחד, אלא נמשך תהליך זה למעלה ממאה שנה ויותר עד אשר התמזגו רוב העדות בבלקאנים, פרט לאיי יוון.

הערת המחבר:     ר׳ אליה הלוי, זקן אהרון, צה. אותה שאלה נשאלו גם מהר״ם מפדוואה ור׳ משה איסרליש. אצל מהר״ם פדוואה, פז מזכירים גם את שמות הבנים— ד׳ אברהם ור׳ אפרים בק״ק אובן (האחרון נקרא כנראה על שם סבו) ושם המומר עטיל שביאור.

גם במקור הזה מובא: ״.. .שאביהם אף כי היה מדומע בין הגויים דורש טוב לכל עמו ומיטיב לקרובין ולרחוקין ולישרים בלבותם בגופו ובממונו…״. גם הוא פוסק לקרוא לבנים בשם אביהם לספר תורה. ועיין רמ״א, מא, שבניגוד לשני קודמיו דווקא מחמיר יותר. המקורות החיצוניים מספרים לנו פרטים רבים יותר אודות מומר זה וכן אודות הבנים שנשארו יהודים. החומר עליו מפוזר בכרכים השונים של המונומנטה ההונגרית, וניתן לאתרו במפתחות תחת שמו הנוצרי:SZERENCSES1MRE,

וכן ראה ש. כהן בספרו ההונגרי: .1881 ,Heber, kutforrasok es adatok, Budapest וגם ביכלר: 1901 ,a Zsidok tortenete Budapesten, Budapest, אצל האחרון חומר חשוב גם על קורות יהודי הונגריה בימי השלטון התורכי תוך שימוש במקורות רבים.

ראה גם מאמרו של נ׳ קצבורג, סיני לא (תשי״ג),