ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים


ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. יהודי מרוקו

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בעדות המגרב נשתמרה גם בתקופתנו צורת ההנהגה החילונית, כפי שהכרנו אותה בימי הביניים: ראש עדה חילוני, שהוא נציגו של השליט וממונה על ביצוע פקודותיו, תשלום המסים וכו' וכאחת מייצג את העדה, מליץ יושר לפני השליט, כדי לבטל רוע גזירות ולהגיש את תלונותיה, ולכן נודעה לו השפעה רבה על המשטר הפנימי בקרבה. ברור, שאנו מתווים רק את הקו הכללי, בלי להיכנס לפרטים שהיו שונים בכל ארץ. בתקופה זו מצטיירים כבר בבהירות יתר הגבולות בין ארבע ארצות המגרב: טריפוליטאניה, תוניסיה, אלג׳יריה ומארוקו, שראשיתן עוד בימי הביניים.

בתקנות פאס והשו׳׳ת בנות הזמן נזכר לעתים תכופות הנגיד ותפקידו כנציגם הרשמי של היהודים ודוברם בחצר השליט. מסתבר, שהנגיד היה מתמנה על ידי השליט מבין אלה שהיו להם עסקים עם החצר, תוך הסכמה בשתיקה של האוכלוסים היהודים. המשרה היתה ברגיל מורשתית בתוך משפחות אחדות. מלבד הנגיד בפאס (או לפעמים במראכש, בירתה המקורית של שושלת הסעדים), מוצאים אנו בימי שלטונו של מולאי אסמאעיל נגיד במכנאס, ששכנה בה החצר המלכותית.

נגידים מצו­יים היו גם בצפרו, שליד פאס, ובסלא (רבאט). מתקבל על הדעת, כי גם בערים אח­רות, שלפעמים נהנו ממידת עצמאות גדולה תחת שלטון השייכים הבלתי־תלויים, היו ראשי עדה עצמאיים. אמנם ברורה השפעתם של המגורשים בהנהלת הקהל, אולם נמצאו סטיות מותנות בתנאים המדיניים המיוחדים והצורך להתאים את ההנהגה למנהגיהם של התושבים. באלג׳יר נקרא הנציג ״מוקדם״, תואר ישן המצוי בשמוש כבר במאה הי״ב במצרים ומאוחר יותר בספרד הנוצרית. לראשונה ייצגו את הקהל בחצר הדאי שני מוקדמים, אולם במחצית המאה הי״ח חלו שינויים בהנהגת הקהילה באלג׳יר ומאותו זמן נמסר ייצוגה בידי מוקדם אחד. המשרה היתה מונופולין בידי שתים־שלוש משפחות. מעמדו של המוקדם בימים אלה היה ידוע לנציגיהם הדיפ­לומאטיים של המדינות הזרות באלג׳יר ובמקורותיהם הוא נקרא ״מלך היהודים״.

בתוניסיה תוארו של הנציג היה ״קאיד״ — כתוארם של מפקדים מוסלמיים גבוהים. הקאיד היה ממנה את הדיינים, את הסופרים ואת שבעת טובי העיר. שום החלטה לא היתה בת תוקף בלי אשורו. על אופיו של אחד מהם, מספר החיד״א, שהכירו היטב, מאחר שכמעט על כרחו התארח בביתו. היה זה עריץ קטן, שניסה לכפות את רצונו אף על אורחו. את בעלי דעות חופשיות (הבונים החופשיים) הוא רדף עד חרמה. קאידים היו מצויים בכל עיר גדולה בתוניסיה.

הנציג של יהודי טריפוליטאניה נקרא שייך וסמכויותיו היו אף גדולות מאלה של הקאיד בתוניסיה. אולם כאן המשרה לא הוענקה לכל ימי חייו של השייך וזה הגביל במקצת את עריצותו.

  • הערת המחבר : כידוע היתה משרת הנגיד קיימת במצרים במשך חמש מאות שנה ויותר (מימי הפאטמים עד סוף שלטונם של הממלוכים). היא נתבטלה בראשית העות׳מאנים ולא נתחדשה במצרים או בכל ארץ אחרת שתחת שלטונם בשום צורה, וזאת בהתאם לעקרונות המנהל העות׳מאני, רק החל מהמאה הי״ט מוצאים אנו נציגים רשמיים חילוניים של עדות היהודים בקיסרות.
  • עלינו לעמוד על תופעה מיוחדת לחברה היהודית במגרב, כפי שהיא נרשמה במקורות מהימנים מהמאות הט״ו—ט״ז. אלה מזכירים כמעט דרך אגב קבוצה חברתית שאי־אפשר לשייכה אל שכבת התושבים הידועה לנו — ובוודאי לא אל המגורשים. קבוצה זו אינה גדולה מבחינה מספרית, אולם זה אינו ממעט מחשיבותה הסגולית, מפני שכפי הנראה היא שייכת לשכבה הוותיקה והמבודדת ביותר של התושבים היהודים במגרב. כדברי אחד הרבנים (בן המאה הט״ו) אלה הם ״השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא נקראים בשם יעקב (יכין ובועז ב, סי׳ ו׳)״.

    המעשה עצמו, שבבירורו השמיע אותו דיין את דבריו אלה הוא עניין כשרות נשואי אשה ממחנה בדווים יהודים ליהודי מתושבי ההרים, כלומר שלא מאנשי השבט. לפני כן היא היתה לאיש מאנשי השבט, אולם לא התגרשה ממנו. כלומר לפנינו מעשה פרוזאי בהחלט שאין בו שום סממנים של אגדה רומאנטית. האשה ילדה בת לבעלה השני ועתה התעוררה שאלת כשרותה של הילדה — אם אינה ממזרת. האשה מודה שהיתה לאיש לפני נשואיה עם היהודי מתושבי ההרים, אבל טענתה היא ״שלא נתן לה (זה הראשון) קידושין לא בכסף ולא בשווה כסף אלא נתקבצו אנשי אהל (כלומר השבט במובנו הערבי של המלה), ולקח הכפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת״ (שם). הרב הדיין פסק, שנשואיה עם היהודי ההררי תקיפים — כלומר הבת כשרה. שאלת יהדותה של האשה עצמה לא היתה בספק, ואיש לא העלה אותה. המעשה שימש תקדים לקולא במקרים אחרים דומים בדבר מעמדם האישי של בני השבטים הנוודים היהודים, שהובאו לפני בתי־הדין במאה הט״ז.

    בקשר למעשים אלה מן הראוי לציין כי אחד מבני משפחת אבן זמירו המפורסמת במארוקו מוסר באגרת משנת 1527 על פגישתו עם שני פרשים ערבים, שסיפרו לו על קיום שבט יהודי חזק השוכן במדבר שבין אלג׳יריה למארוקו. אם נפשיט סיפור זה מסממניו האגדיים; אם נצרף אל המעשה שדנו עליו למעלה את דבריו המדהימים של חיד״א (עיין למעלה) כי על ר׳ שמעון לביא, שבמחצית המאה הזאת היה כמעט ל ג י י ר(!) את יהודי טריפולי; את סיפורו המופלא של דוד ראובני; את דבריו של אבן ח'לדון (סוף המאה הי״ד) על הברברים המתייהדים במגרב — שנתקבלו על ידי חוקרים רבים במלוא משקלם, ושהיו להם תוצאות מרחיקות לכת בדבר מוצאם הברברי של היהודים התושבים, ועוד ועוד סיפורים ואגדות, שאין כאן המקום לעמוד עליהם, נגיע למסקנה, שעל המחקר להתייחס בכל כובד הראש לתופעה חברתית וספרותית זו, להתחקות אחר שורשיה, ולהציע השערות לפתרונה. העניין חשוב מבחינה סוציולוגית במיוחד לאור סיפורו של אחד ממשפחת המגורשים של רנ״ב המעיד על תופעה מעניינת מכמה בחינות. משום חשיבותם של הדברים מוסרים אנו אותם כאן כלשונם:

    ׳… ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו(!) השערים, וישכיבו(!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…׳. (פרח הלבנון, ברלין תע״ב, בהקדמה).

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בהקשר לעובדה של קיום שבטים נוודים יהודיים במגרב חשוב כאן היבט אחד: היווצרות ארגון דמוי־שבטי בתוך משפחה אחת, המתבדלת ומתנתקת מיהודים אחרים הנראים ״זרים״ בעיניהם — בין אם נפרש זאת בשל הרגשת עליונותם של משפחת בני פרץ המסתגרת והמתרחקת מהתושבים נחותי הדרגה ובין אם הדבר געשה מתוך מגמה לחזק את תודעת מוצאה וגורלה המשותף של המשפחה (ה״עצביה״ הערבית). מכל מקום לפנינו תופעה המיוחדת למגרב, שאין אחות לה בחברה היהודית שבאגף המזרחי של הקיסרות.

ייתכן שהתופעות המתוארות כאן על סמך מקורות אחדים מעודדות לשער השערות על התפתחויות אפשריות בקרב העדות היהודיות הנידחות באפריקה הצפונית בשתי תקופות האיפול: מיד לאחר הכיבושים הערביים במאות הזי׳—ט׳, ולאחר מכן במאות הי״ב—ט״ו. אולם כדי לבסס השערות אלה על תשתית רחבה ככל האפשר יש לעקוב אחר התפתחויות דומות באזורים הנידחים שבחצי־אי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית. ומאחר שאין להאריך כאן בנושא שולי לכאורה נרחיב את הדיבור עליו במקום אחר. בסוף סעיף זה יש להוסיף, כי כשם ששונה היה כאן המצב בזמן המפגש מבחינה מדינית וחברתית מזה שבקיסרות העות׳מאנית, כן בעקבותיו שונות היו ההתפתחויות בחיי הדת, הרוח והתרבות הכללית. זה יובלט ביתר בהירות מתוך תיאור ה״יש״ שבאגף המזרחי. נציין רק, כי לשונם הספרדית והפורטוגיזית של המגורשים נשתכחה עד מהרה מתוך אלה שנקלעו אל הערים שבפנים הארץ. בספר התקנות של פאס רק שמונה עשר הסימנים הראשונים (מסוף המאה הט״ו — ראשית המאה ט״ז) מובאים בלשונם המקורית ובתרגום עברי. ממחצית המאה הט״ז מצויות כבר תקנות בלשון היהודית־ערבית. העדות של פליטי פורטוגאל שלחוף האוקיאנוס התחסלו עם נטישתם של הפורטוגיזים את האיזור במחצית המאה הט״ז, ולא נותרו שום מסמכים עליהן.

המשכנו בהצעת המאורעות במגרב, כדי שלא לשבור את רצף התיאור. אכן גם קשה היה למצוא נקודת זמן מכרעת, שבה התרחש המפגש, כי הקשרים עם היהודים תושבי ספרד ופורטוגאל ערים היו תקופה ארוכה לפני גירושי רנ״ב ורנ״ז. ראינו גם כי המפגש של יהודי פורטוגאל עם אנשי המגרב שונה היה באופיו ובמהותו מזה של מגורשי ספרד. כעת עלינו לחזור לנקודת המוצא, שבה מתחיל המפגש והעימות בין תושבי ארצות האגף המזרחי של הקיסרות שהגיעו למזרח.

נקודת הזמן ברורה: גירוש רנ״ב. אף כי אין להתעלם מהגירתם של יהודים ״אשכנזים״, כלומר יוצאי אירופה המרכזית־הנוצרית אל שטחי הקיסרות העות׳מאנית לפחות כימי דור לפני­כן. היטב זכורה פנייתו הנרגשת של ר׳ יצחק צרפתי (מחצית המאה הט״ו) אל יהודי אירופה ״אשכנז ואיטליה של רומי״ לנטוש את הגלות ״ומקום הניח לכם להתגורר בו ארץ תוגרמה״ כי ״אכן דרך תוגרמה היא דרך ארץ החיים וכוי״ וממנה הנתיב הנוח והבטוח להגיע אל ארץ ישראל (ד,וצ׳ ילינק עט׳ 17, 20).

 אכן גם תגובתו של אליהו בשייצי, אחד הסופרים הקראים הנכבדים בקושטא, האמונים על גינוניהם המהודרים של הביזאנטים, על מנהגיהם הגסים של האשכנזים מעידה, שהכיר את האשכנזים ממגע אישי. גם אין ספק שתנועת הפליטים מספרד והמהגרים מרצון— בעיקר מתוך דחפים משיחיים ושל בעלי־ תשובה— לא הצטמצמה לאירופה המערבית ולמגרב, אלא חדרה גם אל המזרח ולארץ־ישראל במיוחד. אולם הנחשול של המגורשים, שהגיעו לארצות הקיסרות והנאמד לכדי 100.000 נפש, התחיל רק לאחר רנ״ב, עצמתו היתד, בכוחו הכלכלי והאיגטלקטואלי־יהודי כאחת.

עתה הגיעו למזרח בעלי מלאכה מיומנים, ובמיוחד חרשי־ברזל ומתכות אחרות, הבקיאים בהכנת כלי מלחמה חדישים (תותחים, רובים); סוחרים שעסקו במסחר בינלאומי; שולחנים ובעלי עסקים, שמצודתם היתה פרושה על כל הבירות ומרכזי המסחר של אירופה המערבית, אלה שלפנים פיתחו את כלכלתה של ספרד, וזו כולה היתה בידיהם ובכיסם, כפי שטענו שונאיהם־יריביהם. בין המגורשים נמצאו מלומדים וחוקרים, רופאים והוגי דעות, שמקומם בצמרת השלטונות בספרד ובפורטוגאל, בחצרות המלכים, ושהצליחו לחדור גם לחוגי הכנסיה הגבוהים, ״כנוצרים חדשים״.

שירת אנדלוס הקלאסית העברית בלשונה והערבית ברוחה, הושפעה באותם הזמנים השפעה מכרעת משירת הטרובאדורים הנוצרים והרומאנסה הספרדית. השפעה נוצרית ניכרת גם בהגותם הדתית של היהודים. ייתכן שאף בסדרי הקהילות, בתקנות המפורסמות, המסדירות את חיי החברה, הכלל והפרט, קיימת השפעת החקיקה הספרדית (הפ׳וארו). ואם עדיין נותר בהכרתם של יהודי ספרד (או מתחת לספה) קורטוב של המורשת התרבותית הערבית־מוסלמית, הרי קורטוב זה מהווה סממן לא מבוטל גם בתרבות הנוצרית, המתבטא בהשאלות לשוניות, באמנות ובספרות. חוקרים ספרדיים־נוצרים של ימינו (ד״מ אמריקו קאסטרו) מצביעים על השפעת האנוסים או צאצאיהם על הזרמים הרוחניים בספרד במאות הט״ו—ט״ז. וכידוע שהוגי דעות יהודים, הנאורים — האַוֶרואיסטים — , שהשקפת עולמם הראציונאליסטית החריבה את השכבה העליונה ביהדות ספרד, היו למורת רוחם של ראשי הכנסייה הקאתולית, בשל השפעתם ההרסנית.

שכבה דקה בתוך המגורשים קיבלה גם את נימוסיהם הרעים של הספרדים הנוצרים, תופעה שכוחה יפה במידה גדושה לגבי האנוסים כמעט מרצון, ״הנוצרים החדשים״, שהיו פוסחים על שתי הסעיפים.

לאחר הגל הראשון של המגורשים התחילו במאות הט״ז—י״ז להגיע למזרח בני אנוסים וצאצאיהם, שצר היה להם המקום בארצות האינקוויזיציה, ושרשתה הקיפה את הארצות הקאתוליות, בהן נקלטו האנוסים. עם כל דביקותם במוצאם היהודי והאהבה לדת אבותיהם שונות היו הליכות חייהם מאלה של אחיהם שלא נפגמו על ידי השמד תחת שלטון הצלב, ואף לאחר מכן תחת חסות האסלאם.

כל זה הצטרף להרחבת הפער והעמקתו אפילו בין יהודי המערב. לכאורה ימי שבתם של יהודי ספרד ופורטוגאל בקרב אוכלוסין־״ נוצרית קצרים חיו מאלה של המהגרים שהגיעו לתורכיה מאשכנז, מפולין ומהונגריה, ועל אחת כמה מאיטליה. אולם אנשי ספרד (לפנים ״אנדלוס״) התגשמו מהתרבות הספרדית הנוצרית, המיוחדת באופיר. מאחר שינקה גם מהתרבות הערבית־אנדלוסית, יותר מאשר אנשי אשכנז ופולין מתרבות העמים, שבתוכם חיו. אפילו יהודי איטליה הוותיקים לא שקעו באותה מידה בים תרבות הרננסאנס. תרבות חצי־האי האיבר׳ נכנסה לדמם של תושביו היהודים ולשונותיה הספרותיים נעשו אמצעי ביטוי ראשונים במעלה. דרך משל נזכיר רק את כתביו של משה אלמושנינו ושל שמואל אושקי. בלי הגזמה מותר לקבוע, כי יהודי ספרד ופורטוגאל היוו אז את העלית בעם היהודי, מבחינה אינטלקטואלית־כללית. במרחק רב עמדו אחריהם יהודי אשכנז, הרומאניוטים, תושבי ביזאנטית הנוצרית־אורתודוקסית, המגרבים ו״המוסתערבים האוכלוסייה היציבה בארצות דוברי ערבית.

בתנאים אלה אין פלא, כי המגורשים עלו עד מהרה בסולם החשיבות באימפריה העות׳מאנית ונעשו השכבה השלטת באוכלוסייה היהודית, וזאת בשל עצמתם הכלכלית, מעמדם המדיני בחצר הסולטאנים— כי מהם רופאי החצר ומהם הבנקאיים והסוכנים הדיפלומאטיים, וארגונם, שעם פיצולו כלפי פנים, חזק היה ותוקפני כלפי חוץ— כלפי אחיהם בני עדות אחרות. אמנם את שליטתם זו השיגו לאזור עימות ומחלוקת ודברי ריבות, אולם כעבור זמן לא רב הם שהטביעו את חותמם על כל שטחי החיים של היהודים במזרח.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. הירשברג

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אולם אין להסתפק בתיאור כללי של תופעה זו ומחובתנו להצביע על השתלשלות הדברים, שהביאה לשקיעתן של יתר העדות במאה הט״ז—מבלי לחיכנס לפרטים, כי הרי העניינים יתלבנו בחלקם בכרך זה ובחלקם בכרכים הבאים.

על אף שהרומאניוטים היוו את רובה הגדול של האוכלוסיה היהודית ברומליה הם הפכו לחוליה החלשה במערכת הכוחות הלא־ספרדים במפגש המכריע. וסיבותאחדות גרמו לכך: א. תנאי חיים קשים בקיסרות הביזאנטית במשך פרקי זמן ממושכים; ב. ניתוקם ממוקדי החיים הדתיים־רוחניים, והוא מוחלט בנוגע לספרד ומצטמצם לקבלת השפעה מאשכנז בעיקר באמצעות חכמים שפעלו באיטליה הצפונית במאה הט״ו; ג. בדידות העדה גם לאחר כיבוש ביזאנטיון בידי העות׳מאנים. לאשכנזים ולאיטלקים נשמר העורף האירופי, שהלך והתלכד מבחינה רוחנית וכלכלית במאה הט״ז; לספרדים זרמה תגבורת רצופה, לראשונה של אלה, ששמרו אמונים ליהדות בכל עת, ולאחר מכן של האנוסים, שהחליטו לאחר ישיבה בחצי־האי האברי, או נידודים בארצות אירופה המערבית למצוא מקלט בטוח בקיסרות העות׳מאנית, ולחזור לדתם בגלוי. עם כל הפגמים שנתגלו בחייהם, אי־אפשר להכחיש את העובדה, שמתוכם באו אחדים מגדולי הדור במאה הטי׳ז, בתחום המדיני, הכלכלי ואף התורני. אבל הרומאניוטים יכלו לסמוך רק על הפוטנציאל הרוחני, שהספיקו לפתחו ולשמור עליו — וזה לא היה רב למדי לעומת כוחם של האשכנזים והספרדים.

אמנם חכמיהם ראו את הפגמים שבחייהם של הספרדים, את גישתם החופשית של רבים מהם לשמירת המצוות המעשיות, כפירתם בעיקרי הדת של המשכילים בתוכם, את בורותה של השכבה הרחבה, את נישואי התערובת עם נשים נוכריות ממש (כלומר לא־יהודיות לפי מוצאן). האשמות אלה הטיח כלפיהם ר׳ אליהו מזרחי (הרא״ם), שהיה נוח לבריות ומתון בדעותיו — ועל זאת יעיד יחסו הסובלני כלפי הקראים. ומחזיק מחרה אחריו ר׳ דוד כהן, אף הוא מחכמי הדור ההוא, המוסיף עוד דברי פסול שמצא במגורשים. עם כל זאת חסרה תוכחתם אותה נימה מרה וחריפה המצויה באגרת מוסר של ר׳ שלמה אלעמי, (חי בספרד במחצית הראשונה של המאה הט״ו), ההולם במשפטים קשים כדורבנות בבני עמו ומגלה ברבים את הנגעים, שדבקו בהם.

חכמי הרומאניוטים תלו את הקולר בצואר חכמי הספרדים, שנטלו לעצמם את השררה, בלי שתהיה להם הכשירות לכך. כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך, והיה טועה ומטעה את הרבים. ואמנם התעוררה אז באחת הקהילות מחלוקת הסמיכה (כלומר סדרי מתן היתר הוראה), שמתאר אותה ר׳ דוד מסיר ליאון. בהנהגת כתב היתר־הודאה נתקלים אנו בספרד במאה הי״ב, בימי ר׳ יוסף אבן מיגאש— כפי שהזכרנו כבר למעלה, אולם נוהל זה נשתכח שם לאחר מכן נהגו חכמי צרפת, אשכנז ואיטליה לתת כתבי הסמכה להוראה. מהם קיבלה נוהל זה החברה בביזאנטיון. לא היתה זו הסמיכה, שביקש להנהיג בארץ־ישראל ר׳ יעקב בירב והיא בעלת משמעות כאריזמאתית כהמשך הסמיכה שנהגה בימי בית שני, ופרק זמן אחריו בארץ־ישראל— אבל לא בחו״ל, אלא מתן אישור על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד, משנוכח לדעת, כי בקיא הוא בדינים ובאיסורים.

כוונתהסמיכה היתה למנוע מאנשים בורים ועמי־ארץ בתורה או בעלי דעות נפסדות או מידות מוסריות מגונות לשמש דיינים ולפסוק פסקים. סמיכה כזו לא היוותה מינוי לתפקיד מוגדר מסוים או הכוונה לקהילה מסוימת, אלא תעודה שעליה יכלו להסתמך בני הקהילה או קהל בזמן שהיה עליהם לבחור לעצמם רב, דיין או מרביץ תורה. מגורשי ספרד שמנהג אבותיהם בידיהם לא היו מוכנים לקבל את מנהג הסמיכה הזו מטעמים עקרוניים הדומים לאלה שהניעו לאחר מכן את ר׳ לוי בן חביב להתנגד לר׳ יעקב בירב, אף כי ברור היה, שאין תוקפה של הסמיכה הנוהגת באשכנז ובביזאנטיון ככוחה של סמיכת חז״ל. לבסוף השתכנעו הספרדים, כי בתנאי הקיסרות רחבת הממדים, העדות השונות והמנהגים שנעשו דין, אין מנוס ממתן היתרי הוראה — אלא שבנוסח שקיבלו השמיטו את מתן התואר ״מורינו״, שנעשה לימים באשכנז למטבע שחוקה, שבה היו מכבדים כל בר בירב בזמן שהיו מעלים אותו לקריאת התורה.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. ממזרח וממערב- כרך ראשון

המחלוקת בין הרומאניוטים לספרדים, כשהראשונים אינם מוכנים לקבל את סמכותם של חכמי המגורשים שאין בידם כתב־סמיכה, ואלה האחרונים מזלזלים בחכמתם ובתורתם של הרבנים הרומאניוטים תושבי הארץ, ואינם מקבלים את מרותם של הדיינים הראשיים בקושטא המאושרים — או לפחות המוכרים — על ידי השלטונות העות׳מאנים גרמה, שלאחר פטירתו של ר׳ אליהו מזרחי נתבטלה משרת הדיין הראשי בעיר הבירה ויהדות הקיסרות נשארה ללא דובר רשמי, שייצג אותה לפני השלטונות

הערת המחבר : נדמה, כי יש לקבל את דבריו של ר׳ יוסף סמברי (נויבויאר א, עמי 138), כי הסולטאן מוחמד המכונה ״הכובש״ (את קושטא, 1453) הטיל על ר׳ משה קפסאלי, שהיה הדיין הראשי בקושטא עוד מימי הביזאנטים, להיות הממונה על היהודים במדינה בכל הנוגע לתשלום מסים וכדו'. זו בעצם היתה דרך הכרתם של הנשיאים וראשי הגולה על ידי השלטונות בימי רומא והכליפים. יש תקדים גם להטלת תפקיד זה על הראש הדתי — כלומר איחוד משרת ראש הגולה וראש הישיבה — כפי שקרה בימיו של הגאון שמואל בן עלי (סוף המאה הי״ב לסה״נ). ייתכן שגם הביזאנטים נהגו כך ואת מנהגם קיבל הסולטאן הראשון שמשל בקושטא. סמברי מספר (שם) כי ר׳ משה קפשאלי (כתיב זה יותר נכון) זכה למעמד שווה עם המופתי (כלומר שייך אל־אסלאם, המנהיג הדתי המוסלמי הגבוה בדרגה בקיסרות) וישב בדיואן המלכות (כלומר במועצת הסולטאן). זו היא הפרזה — אבל בהסתמך עליה העניקו היסטוריונים יהודים במאה העברה לר׳ משה את התואר חכם באשי, משרה שנוצרה רק בימיהם הם. ואין להאריך בזח כאן. מכל מקום ר׳ אליהו מזרחי אף פעם לא מילא תפקיד של ״גובה מסים״ – אף כי היה הדיין הראשי.

חכמי הרומאניוטים צדקו בהתריסם נגד המידות המגונות, שנתגלו אצל חלק מהמגורשים. ואין להאשימם כי לא צפו את הברכה שעתידים היו המגורשים להשפיע על כל היהודים בעולם, ההתעוררות שעוררו ללימוד התורה, משהתחילו לבוא לארץ תלמידי־חכמים מובהקים, גדולי תורה, מלאים מצוות, ולייסד כאן ישיבות, שבהם הרביצו תורה לרבים. כי אכן נתקיימו באותם הדורות דברי הנביא: מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה ואלה מי גדל (ישעי׳ מט: כא). בין המגורשים קמו לפתע כוחות תורניים, שכאילו היו רדומים במשך זמן ארוך, כי לא רבים שתו לבם אליהם בספרד הספוגה תרבות נוצרית עוינת לתורת ישראל.

חכמי התושבים גם לא ראו את הטובה שתצמח להרבצת התורה על ידי ייסוד בית־הדפוס העברי הראשון בקושטא, שנתיים לאחר הגירוש.

הערת המחבר : הרשיון ניתן רק להדפסת ספרים באותיות עבריות או לאטיניות. הדפוס באות ערבית, שבה השתמשו גם התורכים והפרסים, נחשב בעיני חכמי הדת המוסלמים ל״בדעה״ (חידוש המתנגד לדת), והותר רק בראשית המאה הי״ח. כידוע אין מדפיסים עד ימינו בארצות מוסלמיות את הקוראן באותיות נעות, אלא מגלופות, שמעיקרא הכינו אותן על פי כתב ביד.

בבית דפוס זה, ושני שהוקם בשאלוניקי, נדפסו ספרים רבים, החל מספר הטורים לר׳ יעקב בן הרא״ש, שבאמצעותם נתאפשרה הפצת תורה וחכמה בין היהודים. כפי שכבר צוין היה העדר בית־דפוס במגרב, חוץ משני נסיונות שלא הצליחו, ללא ספק בעוכרי התפתחותה האינטלקטואלית של האוכלוסיה.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.ממזרח וממערב- כרך ראשון

העימות בין הרומאניוטים לספרדים הוכרע לטובת האחרונים. אמנם במשך תקופה ארוכה עדיין קיימים היו קהלים נפרדים של הרומאניוטים בערים הגדולות של רומליה, ועד היום יש בירושלים בית־כנסת קטן של עולי יאנינה (יוון), שבו מתפללים כמנהג רומאניה. אבל שפתם היהודית־רומאניוטית (יוונית) נשתכחה וגם ספרותם שקעה ונעלמה כליל. רק מהדורות סידורי תפילה קדומים, הכוללים פיוטים שנהגו ב״רומאניה״ (היא ביזאנטית) הגיע אלינו. ייתכן ששרידי הרומאניוטים (על פי המסורות שבידיהם) יכולים להתנחם בעובדה, שאף קהלי הפורטוגיזים המרובים ובעלי השפעה גדולה בזמנם, שנוסדו בקיסרות העות׳מאנית במאה הט״ז, התמזגו עם יוצאי ספרד, עד שבמזרח כמעט נעלם המונח ״פורטוגיזי״ — כלומר יהודי מיוצאי פורטוגאל והוא נשמר בשימוש רק באירופה המערבית ובארצות אמריקה. נטול אותו מתח דרמאטי וויכוח עיוני היה המפגש בין הספרדים לאשכנזים והאיטלקים במזרח. אולם בסופו של דבר התוצאה היתד. דומה, והאשכנזים שהגיעו לארצות האגף המזרחי של הקיסרות במאות ט״ו־י״ז נבלעו בתוך הרוב הספרדי וקהליהם נעלמו .

הערת המחבר : רק דרך אגב נעיר, כי באותם הזמנים לא היתה קיימת כל תנועה מאשכנז למגרב. ממקורות ספרותיים נודע לנו על בואו במאה הט״ו של חכם אשכנזי ר׳ יעקב הכהן, שעמד בחליפות דעות עם חכמי דורו והקים תלמיד חשוב אחד בתלמסאן.

וזאת א׳ף כי ההגירה מאיטליה ומארצות אירופה המרכזית והמזרחית נמשכה כל הזמן והשאירה רושם עמוק באוכלוסיה• חכמים ואנשי רוח אחדים ש״הסתפרדו״ היו ממוצא אשכנזי (דרך משל ר׳ בצלאל אשכנזי, האר״י), ואשכנזי כשם משפחה היה נפוץ מאוד בין האוכלוסיה הלא־אשכנזית. אין להסביר תופעת ה״התבוללות״ בנחי­תות דתית־תורנית, אלא מקורה בהשפעתם החברתית, יתרונם הכלכלי ומספרם הרב של הספרדים, שעלו בהרבה על אלה של האשכנזים

הערת המחבר : כהוכחה מסייעת לדעתנו זו נזכיר את ״הגורנים״ במגרב, שהצליחו לשמור על ייחודם ועצמאותם רק בשל יתרונותיהם הכלכליים ומעמדם החברתי.

ואם כזה היה מצבם של האשכנזים והאיטלקים, כיצד יכלו לעמוד במבחן הכוחות המוסתערבים, שנמצאו בשל סיבות כלכליות ודיכוי מדיני בתחתית הסולם החברתי. אמנם בארץ־ישראל עמדה להט התנועה הבלתי־פוסקת של עולים מהארצות השכנות, שהיתה מזרימה מדי פעם עירוי דם לוותיקים. וכן היה המצב בקהל המגרבים, שלהם היו קשרים אמיצים עם מצרים ועם ארצות מוצאם. מספרם ומעמדם במגרב היוו עתודה נכבדה בשביל קהליהם במזרח הקיסרות.

אולם במאה הי״ז מתחילים באגפה המזרחי של הקיסרות תהליכים שונים שאינם קשורים אלה באלה קשר נסיבתי, המזעזעים את מעמדם הדומינאנטי של הספרדים. לאט לאט מסתמנת ראשית שקיעתה של הקיסרות מבחינה מדינית, וזו נותנת את אותותיה במצבה הכלכלי בכלל ושל היהודים בפרט, שתרמו תרומה נכבדה להתפתחות זו. זרם האנוסים מידלדל והולך. אמנם הספרדים שומרים על עמדותיהם בערי רומליה מכל הבחינות ואף מרחיבים אותן. ברומליה, בקושטא ובחלקים של אנאטוליה, שהיו לפנים תחת שלטון ביזאנטיון לשון הלאדינו (כתחליף ל״לשון הקודש״) והאספאנ־ יולית, כלשון הדיבור העממית, שולטות ומבצרות את מעמדן. בלשון לאדינו עורך בראשית המאה הי״ח ר׳ יעקב כולי את החיבור רב־הכרכים ״מעם לועז״, מעין כל בו, של תרגום המקרא בלאדינו, בהרחבה מדרשית ודברי חז״ל, מוסר וזוהר, ובזה מציב מצבת עד ללשון זו, כפי שהשתמשו בה במאות הקודמות. גם שירת הרומאנסות באספאניולית פורחת ומניבה פירות בצורת באלאדות חדשות. בכלל נשמרים יפה, בהקפדה רבה ובאהבה המנהגים המסורתיים. אבל תנועת שבתי צבי והזעזועים שבעקבותיה ניחתים כהלם קשה על כלל האוכלוסיה וקורעים קרע גלוי ועמוק בין תומכיו של ״המשיח״ שהתאסלם ובין מתנגדיו.

בארצות שהיו פעם תחת שלטון ערבי־מוסלמי ולשון תושביהן ערבית הולך ונסתם הפער בין הספרדים למוסתערבים, אבל כיוון המיזוג הוא כלפי מטה. בעיקר בשל סיבות כלכליות יד ״המנוצחים״ היא על העליונה ו״המנצחים״ מסתגלים לאורח חייהם. ההשפעה היא אמנם דו־סטרית, המוסתערבים נטמעים בתוך הספרדים וכפופים למרותם, אבל עורפם הכלכלי והחברתי של האחרונים נחלש, הקשר עם התפוצה הספרדית באירופה מתרופף ועל כרחם הם מתחילים לסגת מרמתם החברתית. אמנם

בפירוש הוצאנו את ארץ־ישדאל ממסגרת סקירתנו, אבל אי־אפשר שלא לראות את ההשפעה השלילית, שהיתה על מעמדם הדומינאנטי של הספרדים מבחינה דתית־ רוחנית בכל הקיסרות, של שקיעת בתי־מדרשיה של צפת וידידתה הכלכלית בסוף המאה הט״ז, והצרות שפגעו את תושבי ירושלים במאה הי״ז. גורמים חיצוניים ויהודים־ פנימיים שלא את כולם הזכרנו במפורש, השפיעו על מיעוט דמותה של החברה באגף המזרחי של הקיסרות, שהיתה מורכבת מיסודות שונים, אולם בלטו בה ושלטו עליה צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגאל.

במאה הי״ח מסתמן תהליך חדש בקיסרות העות׳מאנית כולה, המתחילה לחפש דרכים, כדי לצאת למרחב ממצוקתה המדינית והכלכלית, המביאה אותה עד פי משבר. וגם החברה היהודית נערכת במערך חדש מכל הבחינות. התמורות בולטות במיוחד במגרב, אבל סימניהם ניכרים גם באגף המזרחי, הן לרעה והן לטובה. הבעיות מורכבות ומחייבות עיון, הצעת הרקע והכוחות הפועלים בימים ההם.

[מסיבות שהזמן גרמן יבוא ההמשך בכרך הבא]

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

 

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטיןsijilmassa

בהגיעם לחופי צפון אפריקה מצאו פליטי גזירות קנ״א בארץ זו שרידי יישוב יהודי קדום, שלא הוזכר במקורותינו במשך תקופה של למעלה ממאתים שנה. יהודים אלה הם שארית אוכלוסיה יהודית גדולה ומפוארת, שחיתה במערב עד אמצע המאה הי׳׳ב. שקיעתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית, ראשיתו בפורענויות המורביטים (אלמראבטון) והמייחדים (אלמוחדון) שירדו עליו במאה הי״א ובמאה הי״ג, ומסתיימת בתקופת חידוש היישוב היהודי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד .

המפגש בין הגולים מספרד וממאיורקה בשנת קנ״א לבין שרידי היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה, השונה במנהגיו ואורח חייו הפרטי והחברתי מן התושבים החדשים, מעורר את השאלה, מה טיבם של התושבים הוותיקים הללו ?

כאמור חסרים מקורות לגבי התקופה מן המאה הי״ב עד המאה הי״ד. בתנאים אלה אנו נאלצים להפיק את רוב המידע על התושבים הוותיקים מן הידיעות המצויות בספרות הרבנית שנכתבה באלג׳יריה לאחר שנת קנ״א.

היישוב שקדם לשנת קנ״א מורכב משני רבדים: האחד — הקדום — מקיף את מרבית התושבים הוותיקים. אלה הם שרידי היישוב היהודי הקדום בצפון אפריקה, שחי בארצות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, וטריפולי (לוב). התושבים הוותיקים באלג׳יריה רואים עצמם כחלק מיישוב זה, וכאשר התעוררו חילוקי דעות בהלכה בין הוותיקים לחדשים, לגבי כשרות ספרי התורה של התושבים הוותיקים מסתמכים הוותיקים על כך ״שראינו אבותינו הקדמונים שעברו על אלו הספרים״. הביטוי ״אבותינו הקדמונים״ ברור שאיננו בא לציין את הדור הקודם של התושבים הוותיקים, אלא דורות קדומים בהרבה. ובהמשך לכך הם מוסיפים: ״גם כל גלילות שלנו כמו קהל תונס ותראבלוס יצ״ו שלא דקדקו בזה״

ההזדהות עם קהילות תונס וטראבלוס מלמדת אותנו, שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראשיתו של מרבית היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה בתקופה הקדומה.

הערת המחבר :  תשב״ץ א: נ ועיין שם נא, הרשב״ץ מכיר בכך שמנהג זה הוא מנהג קדום, ונצטט את לשונו: ״ודע כי אם טעות הוא, להדביק רגל הקו״ף לגגו טעות קדום הוא׳ שהרי החכם ר״א אבן עזרא ז״ל כתב בספרו הנקרא צחות, זה לשונו; דע כי כל אות יש לה צורה אחת והטעם שהוא דבוקה, חוץ מהה״א שהיא שני צורות והנה היא קו לאורך קו ברוחב כי הקו הוא בין שתי נקודות ואח״כ שמו קו אחר מפורד. ולדבריו אין רגל הקוף מפורד… ואע״פ שהחכם ז״ל לא הי׳ רב בקי בדינין, אבל כשר הי׳ לעדות מעדותו למדנו שכך היו הספרים הקדמונים״. העובדה שספרי התורה של הוותיקים מצויות בהם אותן טעויות קדומות מוכיחה, שאכן זהו המשכו של היישוב היהודי הקדום.

הרובד השני שבחלקו נטמע כנראה ברובד של התושבים הקדומים, מוצאו ממאיורקה ומספרד, ושורשו בקשרים המסחריים והחברתיים שהיו בין ספרד ומאיורקה, לבין ערי החוף ונאות המדבר באלג׳יריה. מרבית העדויות במקורות החיצוניים על יהודים באלג׳יריה במאה הי״ג והי״ד קשורות בעיקר ביחסים המסחריים שבין צפון אפריקה וספרד.

לאחר שוך הקנאות המוסלמית בתנועת המייחדים נתפתחו קשרים מסחריים ענפים בין המגרב לספרד, ובהם נוטלים היהודים ברציפות חלק חשוב ביותר. התעודות המסחריות והמדיניות מתקופה זו מעידות על יישובים יהודיים בערי החוף של אלג׳יריה ובנאות המדבר המרוחקות במגרב ששמשו תחנות מסחריות, כגון: וארגלאן- OUARGLA תוקורתTOUGGOURT  תאפילאלתTAFILALET  תואתי׳ TOUATוסג׳למאסה SIJILMASSA . בנקודות אלו ישבו משפחות יהודיות שבחלקן היו מקומיות וחלקן מוצאן היה ממאיורקה, ולעתים התפצלו המשפחות — חלקן האחד התגורר במגרב והשני במאיורקה.

מסחר הזהב אשר בו עברה הסחורה היקרה בדרך הארוכה מאפריקה השחורה שמדרום לסהרה ומסודאן דרך נאות המדבר וערי החוף שבצפון אפריקה עד לספרד, היה אחד הענפים המסחריים שבשל האימון הרב שנדרש בו התמחו בו היהודים. התועלת שהפיקו הספרדים ממסחרם של היהודים, הביאה לכך שהחצר באראגון דאגה להגנת היהודים, אזרחי אראגון, במרכזים הברבריים. יתר על כן, חלק מן היהודים המקומיים במגרב נראו כמאיורקאים בעיני שלטונות מאיורקה ואראגון, וכתוצאה מכך הותרה התיישבותם באותן ארצות.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטיןממזרח וממערב - כרך א

ביטוי לתרומה היהודית לתיקון ולהידוק היחסים בין אראגון למלכות בני זיאן בתלמסאן מהווים השגרירים היהודים. אחד השגרירים הוותיקים והמנוסים היה אברהם אבן גלל, שלאחר שירות דיפלומטי בגראנדה ובמארוקו נשלח בחורף 1289/90 כשגריר לתלמסאן. שגריר יהודי אחר של אראגון בתלמסאן בשנת 1293, היה אלפקיה בונדבי. מינוי יהודים לתפקידים של שגרירי מדינות נוצריות במדינות מוסלמיות הינו בעל משמעות רבה בהתחשב במיליציה שעמדה לרשות השגרירים ובסמכויות הרבות שהוענקו להם לגבי כלל אזרחי אראגון, נוצרים, יהודים ומוסלמים הנמצאים במדינה שבה הם מואמנים. מינויים אלו נובעים ללא כל ספק מחלקם הרב של היהודים במסחר ומן האימון שנתנו בהם השליטים המוסלמים. המלחמות בין בני זיאן בתלמסאן ובני מרין והמצור הממושך על תלמסאן הביאו למעברם של סוחרים נוצרים ויהודים לערי הנמל הקטנות ברשך BREHK תנס TENES  ואלג׳יר המצויות מזרחה מתלמסאן ומרוחקות משדה המערכה. עובדה זו מסבירה גם את בואם של גולי קנ״א לערים אלו .

חלקם של הסוחרים היהודים במסחר היה גדול ביותר. לדוגמה, בשנת 1327 הגיע היקף המסחר בין ברצלונה, ולנסיה ומאיורקה למדינת תלמסאן לחמישה עשר עד עשרים אלף דינר, ומתוך זה החלק השייך לסוחרים ומממנים יהודיים עלה על עשרת אלפים דינר. גם במקורותינו אנו מוצאים כמה אישים שעסקו במסחר, כגון ר׳ אברהם ששפורטש ור׳ ישועה בן משה שהיו באלג׳יריה לפני 1391. גם ר׳ שאול אשתרוק הכהן, שהיה חכם, דיין, רופא וסוחר בעל השפעה רבה בחצרו של מלך תלמסאן, היה באלג׳יריה לפני הגזירה ופעל רבות למען היהודים. כאשר באו חכמים מספרד בשנת קנ״א ויתר על דיינותו, מסרה לחכמים ואף עשה שיקבלו שכר מן הציבור ״.

עדויות חותכות לקשרים ההדוקים בין אלג׳יריה למאיורקה קשורות באחד האישים המוזכרים רבות במקורותינו: ר׳ שמואל חלאיו שמוצאו ממאיורקה. אשתו הובאה לפני שנת 1391 מברשך שבאלג׳יריה למאיורקה, ושם נשאה לדעתה ולדעת קרוביה שהיו מצויים במאיורקה. ר׳ שמואל חלאיו גר עם אשתו ימים ושנים במאיורקה, אולם בשנת 1391 הוכרח לברוח לאלג׳יריה וקבע את מקום מושבו בעיר ברשך־״. אבל לא רק קשרי הנישואין בין ברשך למאיורקה מעידים על הקשרים ביניהן— גם ספרי התורה המצויים בברשך, היו זהים בכתבם לספרי התורה שהיו מצויים אצל משפחות קדומות שהיו במאיורקה וכנראה כתבם סופר סת״ם אחד. ברור אם כן שאת ספרי התורה הללו הביאו לברשך יהודים ממאיורקה במחצית הראשונה של המאה הי״ד

עדות נוספת לקשרים נמצאת בהשפעות ההדדיות והחפיפה שבין מנהגי מאיורקה והתושבים הוותיקים כגון: התפילה בבית הכנסת של ״אלחארה״ (בית הכנסת ברובע היהודי באלג׳יר) היתה כמנהג מאיורקה הקדום״; וכן המנהג שמי שמת לו הוולד הראשון לא יתאבל אלא ביום הקבורה; וכן המנהג למול את הוולד המת תוך שבעה למיתה״.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

ממזרח וממערב - כרך א

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

ספרי ההלכה שהיו מקובלים על התושבים הוותיקים

סימוכין לקדמות היישוב ניתן למצוא בספרי ההלכה שלפיהם נקבע אורח חייהם של התושבים הוותיקים. מרבית ספרי ההלכה שהיו מקובלים על יהודי אשכנז וספרד הקרובה לאפריקה הצפונית, לא הגיעו לידיהם של התושבים הוותיקים. החיבור האחרון לאחר חתימת התלמוד הידוע להם, והיחיד שבו השתמשו בפסקי ההלכה שלהם, הוא משנה תורה להרמב״ם״. השימוש והעיון המרובה ברמב״ם שתי פנים לו. מחד הוא עונה על מרבית הבעיות ההלכתיות שבהן נתקלו הקהילות, אולם מאידך גיסא כיוון שהרמב״ם שימש לתושבים הוותיקים מקור עיקרי לפסק, מיעטו לעיין בתלמוד, לא היו בקיאים בו ולא הורגלו בלימודו וכתוצאה מכך לא ידעו היהודים המקומיים את המקור שממנו שאב הרמב״ם את הלכותיו, וחסר להם הידע ההלכתי בעניינים שבהם הרמב״ם מקצר בלשונו ואיננו מביא את פרטי ההלכה המצוייר. בתלמוד. חוסר ידע זה הביא לחילוקי דיעות בין התושבים הוותיקים לר׳ יצחק בונאשתרוק והריב״ש הפוסלים את ספרי התורה של התושבים הוותיקים בקונסטאנטינה ». דבקותם של הוותיקים ברמב״ם קיימת גם לגבי הלכות שהפוסקים המאוחרים להרמב״ם חלקו עליו. לכן פוסק הרשב״ץ שאף אם לא הסכימו האחרונים עם הרמב״ם, יש לדון בארצות אלו לפיו.

המחסור בספרים בא לידי ביטוי בדברי הריב״ש, שבבואו לאחת הערים באלג׳יריה, לא מצא בה אלא גמרא ותוספות ליבמות ולא חידושין ותוספות מיבמות, כי אם ספרי הר״ם ז״ל ופסקי הרא״ש ז״ל 19.

ייתכן שעיר זאת היתד. קונסטאנטינה, שלפי מקור אחר היו בה פסקי הרא״ש 20. ביישוב אחר — ואולי היתה זאת העיר אלג׳יר— לא מצא הריב״ש פירוש רש״י למסכת עבודה זרה.

הקהל

קהילות התושבים הוותיקים היו הסרות מורי הוראה גדולי תורה ולמעשה היו מנותקות ממרכזי התורה והיישוב היהודי בספרד. אולם למרות הניתוק והבדידות הצליחו היהודים ליצור לעצמם מסגרות חברתיות פעילות של קהלים. אחד הביטויים וההוכחות לחיוניותו של הקהל, היא יכולתו לקבוע סדרים בקהל, להקפיד על קיומם, ובעיקר להתקין תקנות. הצבור היהודי במליאנה – בשפלת הארץ, כמאה ק"מ מערבה מאלג'יר –  קיבל על עצמו זמן רב לפני שנת 1391 שלוש תקנות:

א)    שלא יוציא אחד מהם את עצמו מכלל טרחם ועמלם במסים וארנונות המוטלים עליהם.

ב)    שלא יוציא [אחד מהם] מפיו דברי מסירות.

ג)     לא יוסיף אחד מהם על הבירו בשכר הבתים.

השאלה שנשלחה אל הרשב״ץ בדור הראשון לאחר קנ״א מעידה על קדמותן של התקנות. בשאלה נאמר: ״והתנהגו הדורות הראשונים על זאת הקבלה כראוי, וכשהאחד היה עובר עליה, היו אומרים לו שעבר על ההסכמה שקבלו אבותם בכח נדוי, עכשיו הם רוצים לבטל אותה, ואומרים שאם אבותיהם קבלוה עליהם אין רצונם לעמוד בתקנתם שלא קבלוה אלא עליהם ולא על זרעם״. ההדגשה שהדורות הראשונים התנהגו לפי התקנה, ושזו תקנה שקבלוה אבותם, מעידה שזו הסכמה ישנה שקיבלוה התושבים הוותיקים במליאנה זמן רב לפני 1391, באמצע המאה הי״ד, ואולי אף לפני כן.

התקנות הללו, שתיקנון התושבים הוותיקים, קובעות למעשה את הבסיס לחיי הקהילה. הסעיף הראשון בתקנות, הקובע את חובת השתתפות הציבור היהודי כולו בתשלום המסים, הינו בעל משמעות ארגונית חברתית מן המדינה הראשונה, למרות שהמסים האמורים הם מסים חיצוניים לשלטונות. כיוון שחובת תשלום מס הגולגולת לא הוטלה על כל יחיד, אלא השלטונות הטילו מכסת מס על הקהילה והחלוקה ודרכי הגבייה הפנימית לא היו עניינם של השלטונות, אלא של ראשי הקהל. הרי שחובת ההשתתפות בתשלום המסים היתה אחד היסודות הראשוניים בארגון הקהל.

הערת המחבר :   הדבר אמור גם לגבי גולי קנ״א שבהגיעם לאלג׳יר התארגנו בקהל נפרד מן הוותיקים, וכתוצאה מכך הוטלה עליהם מכסת מס נפרדת; רשב״ש תיג. ההשתתפות בתשלום המם קובעת גם את הזיקה החברתית, ראה תשב״ץ א: קכג; ב: רצב (ט). הרשב״ץ קובע שתקנות הקהל חלות על המשתתפים בתשלום המס.

האיסור על הוצאת דברי מסירות קובע למעשה את המסגרת החברתית של הקהל בכך שכל דין ודברים וסכסוך בין אדם לחברו, מובא בפני בית־הדין או בפני מנהיגי הקהל, ואיננו מוצא מן המסגרת הפנימית ומובא לפני השלטונות המוסלמיים. על ידי תקנה זו מתחזקת זיקתו של האדם למסגרת הקהל.

החלק השלישי בתקנה, האוסר תחרות חפשית בשכר הדירה, בא לחזק את יציבות האוכלוסיה ולתת ליהודי הגר בעיר אפשרות להמשיך לדור בה ולהשתתף בחיי הקהל. וזאת ללא חשש שלאחר זמן קצר ייאלץ לנטוש את היישוב והקהל בגלל חוסר יכלתו להתחרות בחברו שהבטיח לבעל הבית שכר דירה גבוה יותר.

בסיכום: שלושת סעיפי התקנה מלמדים, שקיומם הוא שמבטיח למעשה את תוקפה של הקהילה היהודית בעיר המוסלמית.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה – מנחם וינשטין

 

לעתים יצרו הקהילות הוותיקות מסגרת לשיתוף פעולה בינן לבין קהילות אחרות. התחום החשוב שבו התברר הצורך לשיתוף הוא תחום המסים.אלגיריה

הקהלת הוותיקה בתמזגראן –  Mazagranסמוכה למוסתגאנים – Mostaganem ערכה עם קהילה בעיר סמוכה הסכם שהתקיים זמן רב, שכל מי שיעבור לגור מעיר אחת לעיר השנייה, ימשיך לשלם את המסים לעיר שאותה עזב. לעומת זאת מי שיבוא מארץ רחוקה, כלומר מעיר אחרת שאין עמה הסכם, ישלם את המס בעיר שאליה עבר להתגורר. גם הסכם זה קדום וקיבלוהו אבותיהם של התושבים הגרים בקהילה בזמן הרשב׳׳ץ. מכאן שגם תקנה זו נתקנה לפני שנת 1391.

Mostaganem (Arabic: مستغانم‎) is a port city in and capital of Mostaganem province, in the northwest of Algeria. The city, founded in the 11th century lies on the Gulf of Arzew, Mediterranean Sea and is 72 km ENE of Oran.It has 145,696 inhabitants as of the 2008 census.

The city was founded in the 11th century as Murustage but has origins going back to Punic and Roman times.In1516itwascaptured by the Ottoman admiral Barbarossa and became a centre for Mediterranean sea corsairs, as well as a commercial port. By 1700 it had come under Ottoman rule and in 1833 the city was taken by France and a garrison established. Algeria became independent in 1962.

קהילות ותיקות אחרות הצליחו לתקן תקנות בתחומים אחרים ובעיקר במטרה לסתום ולגדור פרצות בחיי החברה והמשפחה. קהילת קונסטאנטינה התקינה תקנה קדומה הבאה להסמיך את הקידושין לנישואין, שלא יקדש אדם כי אם בשעת נישואין, ואם קדש שלא בשעת נישואין לא יהיו קידושיו קידושין. תקנה קדומה זו באה לפתור אחת הבעיות הקשות שהתעוררו לגבי נשים או נערות, שגבר קידשן בפרוטה או בשווה פרוטה, ולעתים אף בערמה או שלא מתוך כוונה רצינית, ולאחר מכן יכול היה להיעלם ולהשאיר את האשה עגונה. כתוצאה מכך יכול היה הגבר לסחוט כספים מן האשה ומשפחתה תמורת הגט שנדרש ממנו לתת לה על מנת למנוע את עיגונה בגלל חומרת ספק קידושין. לכן התקינו שהקידושין יהיו צמודים לנישואין, כלומר לתחילת חיי האישות, ועל־ידי כך להפסיק את מעשי הסחיטה . קהילת תנס, שאף היא קהילה ותיקה, הוצרכה גם היא למנוע קלות ראש וזלזול בקידושין הפוגעים באשה. לכן תוקנה הסכמה קדומה שלא יקדש אדם אשה, אלא מדעת חבר עיר וזקני הקהל. כלומר, הקידושין חייבים להיערך בנוכחות מנהיגי הקהל או בידיעתם ואם לא יעשה כן — הקידושין בטלים .

מנהג מימי קדם שהיה מקובל בתונם, שכוחו למעשה ככוחה של תקנה, בא גם הוא להגן על האשה ולמנוע ממנה כפיית גירושין על ידי הבעל. המנהג קבע שכל המגרש אשה שלא מדעתה מענישין אותו ממון, כלומר קונסים אותו ״.

התקנות שהובאו לעיל, הן בוודאי רק חלק קטן מן התקנות שתיקנו התושבים הקדומים, אולם כיוון שלא נשארה לנו ספרות שכתבוה התושבים הוותיקים, לפגי שנת קנ״א ולאחריה, נשכחו ואבדו מרבית התקנות.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה – מנחם וינשטין

 

אלגיריהחכמים ודיינים

הבידוד והניתוק של יהודי אלג׳יריה ממרכזי היהדות הביא לצמיחת כמה חכמים ודיינים שהנהיגו את הקהילות הוותיקות. אולם בשל מספרם הקטן וידיעתם המועטת בתורה לא שרדו מהם חיבורים הלכתיים, ונשארו בידינו רק הדים לקיומם העולים כמעט בכל מקרה של התנגשות בין הפליטים מספרד בשנת קנ״א לבין הוותיקים על רקע הבדלי מנהג והלכה. בעיר מליאנה הצדיקו התושבים המקומיים את מנהגיהם בכך ״שבפני חכמים גדולים נהגו היתר בזה ולא מיחו בידם״. וכן בעיר ברשך הצדיקו הוותיקים את מנהגם להיתר בכך ״שלא מיחו בהם חכמי המקום״. אולם נראה שהחכמים היו מועטים, ומצויים היו בעיקר בקהילות הגדולות בשפלת החוף. הרשב״ץ מציין עובדה זו בתשובתו אל קהילת בג׳איה- Bougie  בכתבו: ״הנה עמכם מה שאין בהרבה מקומות מאלו הארצות זקנים יודעים הנהגת הצבור יודעי דת ודין״«. שמותיהם של החכמים הקדומים כמעט שאינם ידועים מלבד בעיר מוסתגאנים שבימי הקדומים אסר החכם ר׳ אברהם ליטול לולב שקצצו גוי מהדקל ביום טוב ״.

התושבים הקדומים שחיו בקהילות הגדולות יכלו להביא עצומותיהם בפני דיינים. בעיר קונסטאנטינה שכנראה היו בה חיי קהילה מסודרים סיפר שמש בית־הכנסת כי כשלושים שנה לפני בוא גולי קנ״א היה בעיר דיין שהיה מורה לו להוסיף מים למקווה. בתקופת בוא גולי קנ׳׳א שימש ר׳ יוסף בר דוד שהרשב״ץ משבחו ביותר, כדיין בקהל קונסטאנטינה. בעיר תלמסאן שימשו כדיינים בקרב התושבים הוותיקים ר׳ יוסף אבן יחיון שהרשב״ץ משבח את פסקו, ור׳ שלמה בן קאין, שקבל עדות והשביע בבית־הכנסת, אולם הרשב״ץ אינו מסכים לשיטתו.

בואם של גולי קנ״א העלה על הפרק שאלת יחסם של התושבים החדשים אל הד­יינים ומנהיגי הציבור של הוותיקים בעיקר ביישובים בהם לא הוקמו קהלים חדשים, ויוצאי ספרד בהם היו כפופים לקהילה הוותיקה. בעיר תנס התעורר סכסוך שבעק­בותיו הטיח דברים אחד מיוצאי ספרד כנגד דיין הקהילה הוותיקה. השאלה הובאה לפני הריב״ש וזה הורה שמותר לדיין הקהילה להענישו. הריב״ש העריך וכיבד ביותר את דייני הקהל הוותיק בתנס ומנהיגיו. על גבי התשובה אליהם נכתב: ״גדולים בחכמה ובמנין יושבי אהל ומקנה וקנין משיבי מלחמתה של תורה כהלכה ושואלים כענין הנכבדים דייני ומנהיגי הקהל תנס יש׳ צו׳ ״. לעומת זאת ביישובים הקטנים שרר מחסור בחכמים ובמורי הוראה. הדבר הביא לכך שבעלי תפקידים דתיים מן המעלה השנייה כגון שליחי צבור ומלמדי תינוקות ממלאים תפקידי חכמים ונוטלים לעצמם אף כבוד ושררה המגיעים לתלמידי חכמים.

מנהגי הקהילות הוותיקות

מרבית הידיעות המצויות בספרי השו״ת של חכמי אלג׳יריה הן על התושבים החדשים והקהילות שנוסדו לאחר שנת קנ״א. אולם עיון מדוקדק בשאלות ובתשובות מלמדנו על עשרות מנהגים דתיים וחברתיים שהיו מקובלים בקרב בני הקהילות הוותיקות.

א.    בקריאת התורה בשבת להוסיף יותר משבעה קרואים: ריב״ש קיב.

ב.     בזמן שהיו מפטירים בשירת דבורה היו מתרגמים אותה לערבית: תשב״ץ ג: קכא.

ג.     למכור המפטיר למרבה במחיר ולקנות את המפטיר בשביל ילדיהם: ריב״ש לה.

ד.     קריאת ההפטרה בשניים, אחד קורא פסוק אחד, והשני קורא את הפסוק השני, וכך קורין בדילוג: ריב״ש מ.

ה.    כפילת פסוקים ומזמורים. כגון הודו שבסוף מזמור הודו לה׳ קראו בשמו, וכן הודו לאל השמים, וכן כל הנשמה תהלל יה, וכן ה׳ ימלוך לעולם ועד שבסוף שירת הים: ריב״ש קלג.

ו.     מנהג לקדש על יין צמוקים: ריב״ש ט.

ז.     מנהג לקדש על יין ענבים שמערבים בו דבש ומראהו איננו אדום: תשב״ץ א: נז.

ח.    מנהג באלמדייא להתענות ביום הושענא רבא: תשב״ץ ג: קט.

ט.    מנהג בכל גלילות ארץ ישמעאל שיום שמחת תורה או יום חופת חתן שכל בני הקהל מגדולם ועד קטנם קורין בתורה ומברכין, ולפעמים שצריך החזן לחזור ולקרות הסדר חמש או ששה פעמים כדי שיספיק לכל אחד ואחד ג׳ פסוקים: ריב״ש פד.

י. בדברים שהרמב״ם קובע הלכה על פי מנהג ולא דין, הולכים אחר המנהג שבעיר או לפי דין התלמוד אף אם מקובל בעיר שאין דנין אלא על פי הרמב״ם: ריב״ש ק.

יא. בווהראן הקלו בדם בתולים — מאידך החמירו בימי טוהר של יולדת: ריב״ש מ.

יב. בכל הארצות משחיתים הפיאות ומשאירים חוט אחד באמצע: תשב״ץ ב: ק.

 יג. באלג׳יריה נהגו להשביע את העדים כמנהג המוסלמים: תשב״ץ ג: טו40.

 יד. הענשת יהודי מקלל כהן כמנהג המוסלמים להעניש מקלל אחד מקרובי הנביא: ריב״ש צד!4.

טו.   לצאת כל שבעת ימי אבלות לבית הקברות כמנהג הישמעאלים: ריבי׳ש קנח.

טז.   נהגו להרבות ללבוש בגדי פשתן: ריב׳׳ש כט, סז.

יז, המיטות היו קבועות בכתלים, בימי האבל לא היו הופכים את הכרים בניגוד לנהוג בספרד: ריב״ש סט.

יח. באחד מבתי־הכנסת בבג׳איה נהגו לחלוץ את הנעלים לפני הכניסה כמנהג הישמעאלים לפני כניסתם למקום הקדוש. מנהג זה הונהג גם על ידי הרשב״ץ באלג׳יר: רשב״ש רפה.

יט. בתנס מנהג המדינה מימי קדם שכל המגרש אשה שלא מדעתה, מענישין אותו ממון: תשב״ץ ב: כ.

כ. הנדוניה ניתנה לבנות בצורת מטלטליו, תכשיטין ומלבושים ולא בכסף, כדי שהנדוניה תהיה בעיין ברשות הבא, ולא תבוזבז על־ידי החתן: ריב"ש קד

היהודים והסביבה הנכרית

ממזרח וממערב- כרך ראשון

היהודים והסביבה הנכרית

המצב הרוחני והחברתי שהחברה היהודית היתה שרויה בו, הביא לזיקה חזקה ולקשר הדוק בין היישוב היהודי לסביבה הנכרית ורשויותיה. ביטוי לכך במנהגים שקיבלו היהודים בהשפעת הישמעאלים. ההשפעה והזיקה מתבטאת לא רק במנהג, אלא גם בעניינים משפטיים והלכתיים מן המעלה הראשונה, החל בקנית ומכירת רכוש בערכאות עכו״ם » וכתיבת צדא״ק לאשה במקביל לכתובה על מנת שהאשה תוכל לגבות את סכום הכתובה בבתי דין מוסלמיים, שלא הכירו בכתובה כמסמך מחייב, ועד למקרים חריגים וחמורים של גירושי אשד, במנהגי הישמעאלים.

صداق

صَداق – مَهْر(مهريه) – كابين زن (جمع: اَصْدِقَه-صُدُق). מוהר

 כך פנו היהודים לערכאות גם בכל העניינים הכספיים שבין הבעל לאשה. הריב״ש מסכם מצב זה בדבריו: ״בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה, כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתנו כי אם לפני שופט הישמעאלים, יובא כל ריב״ וכו'. מצב זה הינו תוצאה ברורה מחולשת החברה היהודית, ומכאן גם נובעת חולשת ההנהגה ובתי־הדין היהודיים שמחמת רפיון המסגרת אין בידם יכולת לאכוף את פסקיהם. לכן העדיפו היהודים לפנות לערכאות אשר אין עורר על יכולתם לבצע את פסק־ הדין.

אולם לא רק הפרט היהודי נזקק לערכאות ולרשויות השלטון, גם החברה וההנהגה היהודית היתה תלוייה למעשה בשלטון. בשל חולשתה לא תמיד הצליחה החברה היהודית להצמיח מקרבה מנהיגות שתנהל את ענייניה ותציגם בפני השלטונות. כתוצאה מכך היו השלטונות ממנים את מנהיג הקהל, שתוארו וכנוי תפקידו היה ה ״זקן״ במקביל לשייך ״זקן״ וראש השבט, שהשפעתו ושלטונו מקובלים בחברה הפאטריארכלית. ״הזקן״ מילא גם תפקידים דתיים והלכתיים, כאשר לא נמצאה מנהיגות דתית אחרת, וכמובן נגרמו לעתים שיבושים חמורים בשל חוסר הידע והבקיאות בהלכה.

פתרון הבעיה נמצא בכך, שהצדדים העומדים לדין היו טוענים את טענותיהם בפני הזקן, והוא היה מסדר את הדברים ושולחם בשאלה אל אחד החכמים הידועים והמפורסמים. אי תלותו של הזקן בקהל יצרה לעתים מתיחות בינו לבין חכמי הקהל. במוסתגאנים ( באלג'יריה )  מונה זקן על הקהל בשם ר׳ מכלוף בן חנין. הוא ואחיו סעדיה בן חנין ידם היתה תקיפה עם הערביים, וכתוצאה מכך אחיו חירף וגידף את אחד החכמים במוסתגאנים. אנשי הקהל והעדה הפצירו בחכם שני שלא לדון בדינו מכיוון שהזקן ואחיו ״מצערין אותך בסכנת אומות העולם על דבר המשפט טוב לך לשמור כבוד התורה ואל תתחלל התורה, אל תדון אלא על מי שרוצה לקבל עליו דין תורה״

בקונסטאנטינה מינה המלך את רבי מכלוף להיות ״רודה בעם ולהיות מנהיג ורועה״. על ר׳ מכלוף מספר הריב״ש, ש״המלך ירום הודו מכיר הזקן וחפץ בו וגם השר מחזיק בידו וגם שהוא ממשרתי שרי הערביים וגם בני משפחתו גדולה, יש בה לפי הנשמע יותר מחמישים אגשים, כולם גבורים ויעלי זרוע רוכבים על סוסים״.

אחד מתפקידיו של הזקן היה להעביר מידע לשר על הנעשה בין היהודים ובין היתר גם על הסכמות שקבלו היהודים על עצמם. הקהל, חכמיו ודייניו לא ראו בדרך כלל בעין יפה את מנהיגותו של הזקן השואב סמכויותיו מן השלטונות. אולם הריב״ש האיץ במנהיגי קהל קונסטאנטינה שחרב היתה מונחת על צוארם לפייס ולרצות את הזקן ולתת לו לנהל את הקהל, ואולי יוכל להועיל לקהל ולסייעם נגד המסירות במגעיו עם השרים והמלך, יותר מאשר מנהיג וזקן מקובל על הקהל והולך בתומו. המציאות שמרבית הקהילות הוותיקות באלג׳יריה לא ראו בזקן את מנהיגן ונציגן, אלא ראו בו מנהיג ממונה ששאב כוחו מן השלטונות הנכריים, מסבירה אחת התופעות האפייניות לתושבים הוותיקים, והיא — המסירות והתל־ שנה לשלטונות.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה מאת מנחם וינשטין

מסירות והלשנהאלגיריה

עד לבואם של גולי קנ״א התייחסו היהודים בסלחנות לתופעת המסירות, ולא ננקטו אמצעים נגד המוסרים בניגוד למקובל בספרד, שבה נפסק לגבי ״מוסר״, ״שנפשו מסורה לכל וכל הקודם להרגו זכה״. המסירות גרמה נזקים וקנסות כבדים. קהילת קונסטאנטינה הוותיקה סבלה ביותר, מרבית מנהיגי הקהל נאסרו והושמו בבית הסוהר בגלל מסירות של אחד מאנשי הקהל, ועל הקהילה הוטלו בהזדמנויות שונות ״עונשי אלפי זהב המטילים עליהם השרים תמיד בלחישת הולכי בטל״. גם היחסים בין קהילות הושפעו מן המסירות ומהפחד ממנה. קהילת תמזגראן הגיעה להסכם ולהסדר עם קהילה שכנה בענייני תשלום המסים מפני איום מסירות שאיימה עליה הקהילה השכנה.

אחת העדויות לתפוצתה של המסירות בקרב התושבים הוותיקים היא החרם נגד המלשינים והמוסרים שתיקנו באלג׳יר הריב״ש, ר׳ יצחק בונאשתרוק והרשב״ץ בשנים הראשונות לאחר בוא פליטי קנ״א לאלג׳יר. העובדה שחלק מנוסח החרם כתוב ערבית ולא ספרדית שהיתה השפה המקובלת בקרב הגולים, מלמדנו, שהחרם היה מכוון בעיקרו נגד תופעת המסירות, שהיתה קיימת בקרב התושבים הותי­קים.

שנה לאחר מכן נערכה בקהל קונסטאנטינה הסכמה דומה נגד המלשינים ומזיקי העדה. ההסכמה קובעת שיש להחרים את המוסרים והמלשינים ״ולרדפם לפני המלך בעצמו ובכבודו באשר כי הוא במשפט יעמיד ארץ ולא לפניו חנף ומוציא דבה״, ולעומתו ״השרים הממונים מקרבים מלשני סתר להנאתן ומאמינים בהם יותר ממאה עדים״.

תופעת המסירות, ובדומה לה הפניה לערכאות שהיו נפוצות בקרב הוותיקים באפ­ריקה הצפונית, ניתן להסבירן מחד, למחסור בחכמים ובדיינים מומחים שידונו וינהיגו את הקהל וחוסר יכולת לכוף ביצוע פסק־דין, ומאידך גיסא, כיוון שמנהיג הקהל הזקן שאב כוחו מן השלטונות ולא מן החברה היהודית, ומנהיגות אחרת לא היתה, נאלצו היהודים לפנות אל השלטונות, שהיו למעשה ממונים על הזקן מנהיג הקהל בכל טענה ודין ודברים שהיו להם.

המפגש בין התושבים הוותיקים ובין פליטי קנ״א

בואם של פליטי קנ״א לאלג׳יריה הביא למפגש בין שתי קבוצות אוכלוסיה יהודיות השונות זו מזו ברמת חייהן, במנהגיהן החברתיים ובגישתן ההלכתית. אולם למרות ההבדלים, השכילו שתי השכבות להמנע מסכסוכים שיביאו לקרע ביניהם, ובמרבית נקודות המפגש הצליחו לפתור את הבעיות שהתעוררו, ושעלולות היו להתעורר, עד כדי כך שבמשך הזמן טושטשו מרבית ההבדלים בין שני הרבדים, מלבד בתחום מנהגי הכתובה שבו נשמר ייחודם של התושבים המקומיים. בתחום החברתי היתה לבואם של גולי קנ״א השפעה משתנה ממקום למקום. בחלק מן הערים נוצרו קהילות חדשות ובחלקן השתלבו התושבים החדשים בקהילות הוותיקות. באלג׳יר׳ שאליה הגיעו מספר גדול של תושבים חדשים ממאיורקה קצב עליהם המלך מם בנפרד מן התושבים הוותיקים המכונים בעלי המצנפת. הבאים הקימו לעצמם קהל נפרד בבית־הכנסת, ובכל שאר מנהגיהם. הסימן החיצוני להשתייכותם לקהל החדש היה הכפוס והשפה הספרדית המדוברת בפיהם. ההבדל הבולט והמהותי בין שני הקהלים היה במנהגי הכתובה ותקנותיה שקבלו עליהם כל הבאים מספרד לאלגייר

חלק מן הקהילות הוותיקות היו מוכנות לבואם של פליטי קנ״א על־ידי מערכת של תקנות שמטרתה מניעת התפצלות והתבדלות של יהודים, אף אם מקורם בעיר ובארץ אחרת רחוקה מן הקהל. תקנה והסכמה מעין זו בתחום המס, נערכה בין קהילת תמזגראן וקהילה שכנה לה. קבעו לעצמן, ״שכל מי שיבוא מארץ רחוקה וידור באחת מהעיירות הנזכר, שבעיר שידור שם יתן המס״. תקנה זו נתקנה כנראה לפני 1391 והוחלה על יהודי מבלנסיאה ויהודים ממאיורקה שהשתתפו בתשלום המס עם אחת מן הקהילות.

גם הקהילה הוותיקה בבג׳איה ערכה הסכמה: ״שכל מי שיבא לדור בכאן עם הקהל שיתחייב לפרוע עמהם בכל הוצאותיהם וצדקותיהם במסים וכל צרכיהם״. היו בקהל סוחרים, שהגיעו כנראה מספרד לבג׳איה לפני 1391 ששילמו מכס למלך, ומלבד זאת פרעו מסים לקהל מכוחה של ההסכמה •

בוא הגל הגדול של פליטים מספרד בקנ״א שינה את התמונה הכלכלית והחברתית של היישוב היהודי בבג׳איה. התושבים החדשים הביאו עמהם אמצעים טכניים וכלים חדשים, שהביאו לדחיקת רגליהם של התושבים הוותיקים שהיו מתפרנסים עד אז ברווח מן הערבים שנזקקו לאומנים יהודיים. הערבים היו אף משלמים מקדמות שכר, שאפשרו להפיק רווחים מן הכסף המופקד. בוא התושבים החדשים הביא לכך, שהערבים החלו לקנות את כל צרכיהם אצל פליטי קנ״א, ועל־ידי כך נתקפחה פרנסתם של התושבים הוותיקים. הקהילה הוותיקה חשבה לפתור את הבעיה על־ידי הפעלת ההסכמה הקדומה המחייבת את כל הבאים לדור בבג׳איה להשתתף בתשלום המסים. ההסדר בין שתי השכבות התקיים שש שנים, אולם מכיוון שהחדשים לא היו מעטים אלא רבים, והשלטונות פטרום מתשלום המסים בגלל ההכנסה הגדולה ממכסים שבאה מהם, נתבטל לאחר שש שנים ההסדר והבעייה הכלכלית התעוררה מחדש. על רקע זה פונה הקהילה הוותיקה בבג׳איה אל הרשב״ץ באלג׳יר בשאלה ובבקשה לדעת את הדין בדבר י׳6.

פניית התושבים הוותיקים בעקבות סכסוכים עם החדשים, אל הרשב״ץ, שגם הוא היה מפליטי קנ״א באלג׳יריה, היא אחת העדויות הרבות על האימון הרב שרחשו התושבים הוותיקים באלג׳יריה לחכמים הספרדיים שהגיעו זה מקרוב לארצם. הרשב׳׳ץ השיב לתושבי בג׳איה, שהפתרון הארעי בחיוב תשלום המסים, פתרון שהתמוטט, איננו התשובה ההלכתית המתאימה לבעייה, ועליהם לתקן תקנות והסדרים כלכליים, על מנת לקיים את הפסוק " וחי אחיך עמך "  

חיכוכים על רקע הבדלי מנהג והלכה – מנחם וינשטין

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריהממזרח וממערב- כרך ראשון

מאת מנחם וינשטין

חיכוכים על רקע הבדלי מנהג והלכה

בואם של בודדים מספרד לקהילות הוותיקות לפני שנת 1391 ובסמוך לה, הביא לחיכוכים על רקע של הבדלי מנהגים׳ ביניהם מנהגים ודינים שבספרד לא הקפידו על קיומם. דוגמה לדבר היא התנגדות מנהיגי ודייני תנס לרצונו של שמואל עראמה, יהודי ספרדי צעיר, לשאת כאשה ראשונה זקנה בת תשעים שנה ויותר, מכיון שלא נשאה לשם המטרה העיקרית בנשואין, הלא היא הקמת זרע, כי הרי אינה יכולה ללדת; אלא שנתן עיניו בממונה. שמואל עראמה כעס על התנגדות הקהל, הטיח דברים כנגד הדיין של התושבים הוותיקים, ופנה אל אדון העיר בטענה שהיהודים מונעים ממנו לשאת אשה על פי ההלכה. סופו של דבר הסכימו התושבים הוותיקים עם אדון העיר להעביר את השאלה לריב״ש. רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש.הריב״ש בתשובתו הסכים שמבחינת שורת הדין על־פי הגמרא צודק קהל הוותיקים בתנס, אולם במשך הדורות נהגו שלא להקפיד על כך שאדם ישא דווקא אשה שתוכל ללדת. לכן כתב הריב״ש אל דייני ומנהיגי קהל תנס, ״אם תרצו להעלים עיניכם מכך שנשא אשה שאינה בת בנים כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה, הרשות בידכם וכל שכן שהם גרים בארץ ואינם מתושבי קהלכם״, אולם הרשות בידם להעניש את שמואל עראמה על כך שהטיח דברים ופגע בדיין ובקצת מבני הקהילה.

מנהגיהם של הוותיקים עוררו תמיהות בקרב התושבים החדשים, כגון מאכל מסויים שנתבשל על ידי עכו״ם וחכמי הוותיקים לא מיחו בהם; יין שעל־פי ההלכה בדרך כלל אין מקדשים עליו, ואילו התושבים הוותיקים נהגו לקדש עליו; הסרת קדירה של חמין מן האש בשבת, הושבתה על כלי אחר והחזרתה לאחר מכן על האש. על מנהג זה טענו הוותיקים שבפני חכמים גדולים נהגו היתר זה ולא מיהו בידם. השוני במנהגים, שבחלקם נובעים מן הבורות והשפעת מנהגי הישמעאלים, הביא להערות ולגערות של חכמי הפליטים כנגד התושבים הוותיקים ומנהגיהם. אולם כאן מתגלית תופעה מעניינת: עם כל הערכתם של הוותיקים לחכמי הספרדים, אין הם מוכנים לשנות את מנהגיהם כמלא הנימה, והם שומרים בקפדנות על המנ­הגים כפי שנהגו בעבר אף אם לדעת החכמים הספרדים יש בכך איסור מן הדין.

היה זה מוטעה לחשוב, שהוותיקים נהגו להקל והספרדים להחמיר. דוגמה לדבר: כאשר בא ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, ראה בימי הקיץ את המקוה הסרת מים. תמה ר׳ יצחק בונאשתרוק ושאל את דיין התושבים הוותיקים, מדוע אינכם ממלאים אותה על ידי המשכה ? הלה השיב שמנהג הקדומים להחמיר בדבר למרות שידעו, כי מותר להוסיף מים למקווה על ידי המשכת מים ממקור אחר. אבותיהם היו חוששים, שמא יבוא אדם שאיננו בקי בדינים ויראה שמוסיפים מים, יחשוב שמותר להוסיף גם שלא על ידי המשכה. ומנהג הוותיקים להמשיך להחמיר בדבר, הוא על מנת לחזק מנהג אבותיהם.

הקפדה זו נובעת כנראה מן המצב שבו היו שרויים הוותיקים שלפני קנ״א. הקשר שלהם עם העולם היהודי היה מבוסס בעיקר על מסחר, לעומת זאת מבחינה הלכתית היו מבודדים ומנותקים ממרכזי התורה והיה עליהם להסתפק בידע ההלכתי המצוי בידם, והוא בעיקר היד החזקה של הרמב׳׳ם. לכן היה עליהם להיות דבקים בכל כוחם בקנאות רבה במנהגיהם ושיטותיהם, שמא כל שינוי או ראשית שינוי, ״אף במנהג, עלולים להביא להידרדרות כללית של מערכת החיים היהודיים, והייחוד היהודי בקרב הסביבה הנכרית.

תגובת החכמים הספרדים על המנהגים הנראים להם זרים משתנה בהתאם לעניין, והיא מושפעת מעקשנות התושבים הוותיקים בדבקותם למנהגיהם. לכן אין הריב״ש מוצא מקום להחמיר לגבי הוותיקים בדברים שהם מותרים מן הדין מתוך נימוק שאינן בני תורה. לגבי מנהגים שיש בהם איסורי שבת, מציע הריב״ש להימנע מלגעור בהם׳ מתוך הנחה, שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אולם כאשר הגיע ר׳ יצחק בונאשתרוק לקונסטאנטינה, נראו לו ספרי התורה של הוותיקים פסולים ודרש מהם לתקנם. על כך כתב ר׳ מימון נגאר לריב״ש, כי דרישות ר׳ בונאשתרוק לתיקון הספרים זרות בעיני קהל הוותיקים, מפני שכך נהגו, ורוב הספרים כתובים כן. הריב״ש השיב ״מה אעשה להם אם סופריהם לא היו מומחין, הלמענם תעזב ההלכה וישתנה הדין״. תקיפה יותר היא התנגדותו של הריב״ש למנהג של אנשי תלמסאן בדיני אישות. בכתבו אל ר׳ עמרם מרואס: ״אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם. ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר