מורשת יהדות מרוקו

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

 תגובת ראש הוזירים.

ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.

למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.

עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.

מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.

הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.

הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "

ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).

אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :

ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.

כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.

ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.

לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.

במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד. 

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

המושל לא נאסר.

כוונת הסולטאן לאסור את המושל, שהייתה ידועה לכותבי המכתב הנ"ל, מתאמתת מדברי הווזיר בובקיר, כי בעקבות פנייתו של דרומונד האי לסולטאן ב – 30 ביוני, שלח הסולטאן את אחיו של הווזיר הנ"ל בראש 200 חיילים כדי להביא את המושל לפאס, מקום משובו של הסולטאן.

ובהמשך נאמר שהתברר כי היהודי הנרצח היה חף מפשע. לא ברור מתי שלח הסולטאן את חייליו למטרה זו. דרומונד האי, שחזר בינתיים לתפקידו, כתב ב – 18 בספטמבר בשולי מידע זה, כי " למרות פקודת הסולטאן, המושל לא נאסר.

דרומונד האי לא הרפה מהנושא ולא השלים עם העובדה שהמושל לא פוטר ולא נענש. ב – 7 באוקטובר כתב מכתב פרטי לווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ובו הביע צערו על שהעצה שנתן לסולטאן ביוני, לא בוצעה.

הוא חזר אפוא על הצעתו שהפתרון היחיד שיספק את דעת הקהל באירופה ואת ממשלת בריטניה ושלו הוא ביצוע פעולות אלה :

פיטורי המושל וענישתו, החזרת הרכוש שנשדד מבן דהאן, ותשלום פיצויים למשפחת הנרצח. כך דיווח למחרת לשר החוץ, וציין שמוחמד ברגאש הודיע לו שהוא לא למד רשמית את החלטת הסולטאן, אבל יש לו סיבה להאמין שמושל אנתיפה יפוטר וייענש.

הדברים לא שכנעו את דרומונד האי, ויש בדברים רק משום רצון להרגיעו. אגב דיווח השגריר לשר החוץ של מקרים נוספים של רציחת יהודים, להל יחשוב שרצח זה הוא מקרה יוצא דופן.

עדותו של משה בן יעקב דהאן על אביו הנרצח והקורות אותו.

בנו של הנרצח הגיע לטנג'יר אחרי שאביו נרצח, ומסר עדות בפני שני נוטריונים ציבוריים מוסלמים, ואלו דבריו :

בהיותו מחוץ לביתו,קיבל מכתב דחוף ממשפחתו ובו נאמר כי המושל של אנתיפה חג' עבד אללאה זנאגוי שלח לקרא לאביו, ולאחר שהגיע לבית המושל, נאסר. המושל לקח ממנו את פרדתו וארנק שכלל שטרות בסך 1900 דולרים. משה חזר מיד לביתו ומצא שכל משפחתו הלכה לבית המושל, הצטרף אליהם ושאל היכן אביו.

ענה לו שהמושל אסרו וציווה לכבול את ידיו ורגליו. אחר כך פקד על ארבעה מחייליו להלקותו, נוסף לכך בעטו בו מהצהריים עד הערב בנוכחות מאורים ויהודים. בעת שהולקה הלך המושל לביתו וציווה שלא יפסיקו להלקותו עד שיחזור.

בינתיים הופיע שריף בשם אלחג' סלימאן ואמר למושל שהוא פשע, וכי מעשיו מנוגדים לחוקי אללה ובני אדם. הודות לכך שוחרר, אבל מצאו שהוא נפטר. המושל ציווה שהגופה תוחזר לחדר. המעיד ומשפחתו ביקשו לראות את האב, אבל לא הורשו.

אפילו לאחר שהקריבו בעלי חיים מול המסגד לקדושים, לתושבים ולמושל, הוא לא שם לבו ואמר : אתם לא תראו אותו ולא תיקחו את גופתו עד שלא תשלמו קנס.  נאלצו לתת לו 86 דולרים, 12 דולרים לחייליו ו – 2 לשוער. כיוון שלא היה בידם כסף, נאלצו ללוותו בריבית גבוהה מאחיו של המושל. לאחר זה הרשה המושל לקחת את הגופה לקבורה.

כשהמעיד הלך לביתו, הציב המושל סביבו שומרים מאורים ויהודים כדי שלא יברח, ושלא יתלונן. אבל הצליח לברוח ליער, בו התחבא במשך ארבעה ימים עד שהחיילים נאשו מלחפשו, ושכר מאורי שילווה אותו בלילה למראכש.

כאן רצה להגיש תלונה בפני הווזירים של המשנה למלך מולאי עומאני, אבל גורש. חזר ביום השני והשלישי, ובכל פעם גרשוהו. הוא בא בדברים עם כמה מנכבדי היהודים במראכש, אבל לא האזינו לו.

מושל דמנאת – כתשעים קילומטרים מזרחית למראכש – הודיע לו באמצעות כמה יהודים שמושל אנתיפה הציע לשלם לו 500 דולרים בתור פיצוי, אבל הוא סירב לקבל. גם לאחר שההצעה הןצעה לו במוגדור על ידי כמה יהודים, עמד בסירובו.

ממוגדור בא לטנג'יר, וכאן כאמור מסר את עדותו. בא לכאן כדי להפעיל את הקונסולים להתערבות בפרשה, לשם סילוק והענשתו של המושל.

במכתבו של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר נאמר, כי העדות של הבן נאמרה בנוכחו הווזיר לענייני חוץ. ודרומונד האי זה הזהיר את משה שאם יוכח שלא אמר אמת, יימסר לשלטונות וייענש. ליזור עדותו, קרא משה את אלקים כעד ונשבע כי דמו בראשו אם לא יאמר את האמת.

בעקבות בקשתו של הווזיר הנ"ל, נמסרה העדות לנוטריון ציבורי. עדותו אושרה על ידי עשרים מוסלמי ויהודים, אבל כל הזמן שהמושל נשאר על כנו אינו מפרסם שמותם, מחשש שיהיו קרבנות של נקמה על ידי המושל. 

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

דרומונד האי תומך בגרסתו של בן הנרצח ותובע להעניש את המושל.

הווזיר לענייני חוץ, קיבל את הגרסה שטענה שהיהודי לא נרצח, אבל דרומונוד האי האמין לעדותם של שמונה מיהודי אנתיפה ( 21 ביוני ) וזו של הבן, המפלילות את המושל. בו ביום – 2 בנובמבר – הריץ את השגריר מכתב לווזיר הנ"ל, בו הביע דעתו השלילית על העדות של שלושת יהודי אנתיפה שניסו לטהר את המושל. להערכתו, זו נסחטה מהם על ידי המושל לאחר איום, ואין זה אלא בזיון לממשלת מרוקו.

על רקע היחס הידידותי שלו לסולטאן וכמי שרוצה את טובתו בטיפוח היחסים עם מדינות אירופה, הוא מעיר את תשומת לבו לעובדה שמעשה אכזרי כזה שהתפרסם בכל אירופה, לא ניתן להשתיקו על ידי פיצוי כספי, אלא בענישתו של הרוצח האכזרי.

הוא טוען כי בנושאים דומים תמיד היה מוכן להיענות לבקשות הממשלה המאורית, אבל במקרה הזה, כאשר דם הקורבן צועק לעשיית צדק בין אם הוא מוסלם, יהודי או נוצרי, הוא יסייע רק למי שימצה את הדין לפי  מידת הצדק. הפיצוי המוצע אינו אלא שוחד למניעת התביעה לעשות צדק.

בסיום מבקש להעביר מכתב זה לסולטאן, והוא חש ש " רגש הצדק הפועם בו " יביא אותו בוודאי להסכים לעצתו.

תגובותיו של השגריר הבריטי להצעות ראש הווזירים.

דרומונד האי התייחס לכמה נושאים הקשורים בפרשה זו, במכתבו לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, ביניהם להבטחת הסולטאן לשלוח לאנתיפה פקיד מהימן שלו כדי לחקור את האירוע. הוא מציין שהשליח שנשלח למטרה זו הוא קרובו של הווזיר הראשי.

אם הוא מבטל את האמת בדבר אשמתו של המושל, יש חשש שגם הוא קיבל שוחד. דרומונד האי מוכן לקבל את הצעת הווזיר הנ"ל שישלח אדם מטעמו למטרה זו, מלווה על ידי פקיד החצר. אבל רק בתנאי שהמושל יוזמן לחצר ויידרש להישאר שם כל זמן שהחקירה נמשכת באנתיפה, וזאת כדי למנוע ממנו השפעה או לחץ על העדים.

לדעתו, אין סיכוי שתושבי אנתיפה המוסלמים או היהודים יעיזו להעיד עדות פומבית נגד המושל שיש לו כוח לייסר אדם עד מוות, והוא עצמו מחוסן מפני ענישה. אם ייוודע למושל שעומדת להיערך חקירה, הוא יהיה מסוגל להשיג הצהרות מכל התושבים בדומה לאלה שסחט משלושת היהודים. 

תכנית למאסרו של המושל ותשלום פיצויים.

התרשמותו של דרומונד האי ממכתבי ראש הווזירים, כי הסולטאן החליט על מאסרו של המושל. להצעת הווזיר כי יש ל

אסור את המושל בין אם האשמות נגדו יוכחו כנכונות ובין אם לאו, טוען דרומונד האי, שחיוני כי תכנית זו תידחה כדי שיהיה רגוע ולא יחשוד שעודים לאוסרו.  

כי בעקבות הדיווחים שהגיעו אליו על האשמות נגדו, הוא מתכוון לברוח לאזור הררי בסביבות אנתיפה בה אין לסולטאן שליטה. הווזיר מציע תכנית הטעיה זו : על מנת שהמושל יחשוב שהנושא שלו ירד מהפרק, יישלח בנו של יעקב דהאן לביתו. וכן יש לכתוב למושל כי הבן לא דיבר נגדו. וכשירגיש שמאסרו אינו צפוי, אז אפשר להפתיע אותו ולאסור אותו.

דרומונד האי הגיב לתוכנית, כי לא ימליץ לבנו של הנרצח לחזור לביתו כי שם נשקפת לו סכנה שיירצח. בתור נציג בריטי רשמי אינו יכול לקחת חלק פעיל בתוכנית המוצעת על ידי הווזיר. הוא מציע שהמושל יידרש לשלם את 5000 הדולרים שהוצעו למשפחה בתור פיצוי לרכוש שהוחרם.

השגריר בדעה שכלא כל הפרטים על מעשיו של המושל הובאו לידיעת הסולטאן. הוא מסיים מכתבו בכך שאם תוך חודש לא ישמע ממנו על הצעדים שנקט להבטחת הצדק וביצועו, יהיה זה מתפקידו להעביר העתקי המכתבים וכל העדויות שברשותו בנושא זה, לממשלת בריטניה.

ולבסוף, על ראש הווזירים לדעת שאם לא ייעשה צדק, חלה אחריות כבדה עליו. את העתקי המכתבים לשר החוץ העביר יומיים לאחר מכן – 10 בנובמבר, כפי שנראה להלן.

תגובת ראש הווזירים.  

ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.

הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.

הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות

הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "

אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :

דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר

דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד

אבי ז"ל

על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.                                              

הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.

" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.

הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.

להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.

" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.

כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.

גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.

הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.

להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.

כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.

כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.

חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "

וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו. 

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל ה

אבי ז"ל

קדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך 

מעורבות של שגריר צרפת.

במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.DE.VEROULLET ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.

כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.

מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום. 

בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח.

שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.

המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.

התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.

נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.

שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.

יזמותיו של השגריר הבריטי.

לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.

1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.

2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.

3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.

כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה. 

תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.

למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.

פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.

משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה  המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל. 

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

סוף המאמר

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

דמי הכופר והפיצויים שולמו.

בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.

בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.

דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.

סיכום.

פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.

 בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.

יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.

דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.

כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.

יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים

בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.

לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא מעמנש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.

דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.

למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 18802 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".

לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.

לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.

ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.  

יהודי שנרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.

פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.

כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.

הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.

סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ". 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

זיקתם הנפשית של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שביקרו בארצות המגרב ונפגשו עם היהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה.

המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל, וכל אדם הבא משם, וכוונתם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך ניסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה.

אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה. .

קיים קשר סיבתי בים קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, אלה היושבים בין קירינאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו עראית עד שיחזור לארצו.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודים תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם ל " תנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצועה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יצרו אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותר לתקוות משיחיות, שהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות.

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש אפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה.

1 – מוצאם מארץ ישראל ; זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש ;

2 – תנאי ההשפלה.

3 – רמת חיים נמוכה וקשיים כלכליים.

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האטלס, ואשר זכו לחירות יחסית לעומת אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל.

מתוך ויקיפדיה.

האימפריה הבבלית, תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס. מלך יהודה, צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. גלות זו קרויה גלות בבל. גלות בבל חולקה לשני חלקים:

• החלק הראשון, שכונה "גלות יהויכין", ובו הוגלו כ-10,000 איש בלבד: המלך, מקורביו, הסריס, אנשי צבא, שומרי הסף של בית המקדש וכל מי שהיה לו קשר לבית המקדש, וסופר העם
• החלק השני, שבו הוגלו תושבי יהודה שהיו מן המעמד הבינוני ומעלה. חלק זה נועד להשלים את החלק הראשון, ואחריו נותרו ביהודה רק "דלת העם"

יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים (כפי שנראה למשל בתהילים קל"ז), והאמונה בגאולה לא אבדה. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל, וזאת הודות להצהרת כורש (שליט האימפריה הפרסית, שכבשה את האזור), שהעניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה (ראו שיבת ציון). עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליטו להישאר בבבל מסיבות כלכליות.

לגלות בבל השפעות אחדות על התרבות היהודית:

• שמות החודשים בלוח העברי מקורם בגלות בבל.
• החל שימוש נרחב בשפה הארמית, כפי שניכר בספרי התנ"ך שנכתבו לאחר גלות בבל, עזרא, נחמיה ודניאל – עד כאן מתוך ויקיפדיה.

אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל, והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שבעקרו במגרב. 

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

התקווה המשיחית.

התקווה המשיחית היו יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל'אדיסון 1632 – 1703, שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.

הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהן המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן אל כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.

כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי, אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח. הניגוד לאחרים, שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את האמונה הנוצרית.

שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לעברית בקמבדריג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה-17, כתב על ארץ זו ובין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.

הוא מעיר על כך, כי היהודים " בסכלותם ובעיוורונם " עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.

האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עוצמתה של אמונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.

בוסנו, שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית. כשהתיישבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו.

הוא טוען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם ארכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות.

היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח. סולטאן זה שהצטיין בתאוות בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים.

גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפייה למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.

כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי הנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.

התקווה המשיחית , שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונתו של שבתאי צבי.

בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתאי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675, וכי נתן העזתי הוא נביאו.

אך לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסיד שבתי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואומנם, אחד הסימנים לעוצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה כי המנהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.

בין אם המנהג קשור בתופעה זו או באמונה המשיחית בכלל, קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנהוגים דווקא בט' באב, ביום נולד המשיח.

הערת המחבר – יש כמה מנהגים בט' באב, הנוגדים את הלכות האבלות, ומבטאים את האמונה בגאולה. כגון, נשים נהגות לשעות מלאכות שונות, כולל כיבוד הבית וסידורו לאחר חצות היום. לפי החיד"א, הנהיגו מנהג זה זקנים ראשונים, כדי לקבוע בלבן אמונת הגאולה, כי המשיח נולד בט' באב אחר חצות היום. עד כאן הערתו של המחבר. 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

על מנהג הקשור בצפייה למשיח על ידי יהודי מרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. לדבריו כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח בקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. ייתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאוזניו. רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא עירבב את הדברים.

היו תיאולוגים ומיסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא ג'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה -40 של המאה הי"ט.

הוא ניזון מסיפורו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה .ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, שבאה על ביטוייה באסלאם ובקרב חלק מן היהודים. המשיח לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן.

לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, ייכנסו כל בני אנוש תחת כנפי האסלאם, והכול ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב ולכסף. הדר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים.

לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנום. פרטים אלה באשר לימות המשיח והשלבים עד ניצחון האסלאם, מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי – משיח המוסלמים, את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מן היהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות הנקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צצואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחרת בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציג אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני אדם עלי אדמות, סיפר לו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתה – עיר חוף מערבית לטריפולי – בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואומנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שיינשאו אותם העמים. 

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : " משה לא דיבר על נושא זה. הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב את עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את  פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה של העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת – והיא תופשת מקום חשוב רק אצל השיעים -, הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה מה היית העמדה השלטת ביו יהודי המגרב לגבי ייעודו של המשיח, האם זו שייצג אותה החכם ממצראתה או הגישה שנכנה אותה " נקמנית " ? נראה לי כי נאחרונה הייתה דומיננטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטניה.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המייצג את העמדה האחרת הוא חכם מטריפוליטניה. יהודי ממרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שגרמו ליהודים במשך דורות. בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זו מצויות גם אצל נוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודים לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל " האדומים " – הנוכרים לפי כינויו – ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קורבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והוא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם, ייתכן ששמע זאת מפיהם של מוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה. 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משכנעת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסייה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה- 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים מוסלמים ויהודים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו, הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היא המעיין ממנו שואבים את הכוח ואת החיוניות לחיות בפועל.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב  וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא כידוע, רעיון מושרש במסורת ישראל.

גם כאן ראינו אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחית מתמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת נרד עול הגויים. מה שמאלף בכתביו של אנגלי זה הוא, כי למרות היותו מיסיונר נוצרי שהתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזה מכשול להצלחתו כמיסיונר.

פראנצס מאקנאב, שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים. הוא מסביר זאת כתגובה מובנת לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי יום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת הידות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים בכותאב.

 זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת הפרוטקטורט הצרפתי נשתנה לטובה. עצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המלאח.

וולטר הריס כותב על אחד ממנהיגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. .פעם אחת הוא שאל את סבתתו לפי לכתו לישון: " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? " היא ליטפה את ראשו וחשיבה לו: " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של שחרור מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור של ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את תקוות הגאולה, והדברים התקבלו כדבר ה' היוצא מירושלים^. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע למען הישוב בירושלים.

התרומות לארץ-ישראל

 תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא מונה את השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא משיחם. כדי  לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסוים. התרומות לארץ ישראל נתפשו אפוא כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יושבי ארץ ישראל, כי קיום הישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד ירושלים על פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר.

 מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם ?  אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס מן השמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך של נס ויד הי, ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר גם ריילי.

 באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להישאר כנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא ביד אדם ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

 מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד אפוא, תפקיד של הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן פרט נוסף על אלה שהעלו שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמוך ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים בארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים. במקום אחר בספרו מציין ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים.

ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום. תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהרד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה-60 של המאה הי"ט.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

השינוי שחל עתה הוא, כי במקום " המס " ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף. הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב יליד ירושלים, שמשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגאזי ודרנה.

אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה, גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו. על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה-20 של המאה ־י"ט.

 יושבי הבית בו התאכסן השליח, סיפרו לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תורה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון. הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא ב-1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות ובכבוד.

האנגלי ויליאם לומסדאן, שסייר באלג'יר ב-1837, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על ״כהן״ מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא היה חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק בן רבי ירחמיאל אשכנזי קרויז, שליח קהל הפרושיס בירושלים שסבב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה בין השנים 1837-1829.

קמיעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך ^. ג'ימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות ה-40 של המאה ה"ט, מספר כי בהיותו בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמיעות לאישה ערב לידתה.

האישה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא ״יודע הכול״ וכי ממעילו נודף ריח של עיר הקודש. הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו^.

 האמונה בכוחן של סגולות בכלל וסגולות מארץ-ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו ,לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האישה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג׳יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

 הוא התיר לרב לכתוב קמיע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המסתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. 

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

עלייה לארץ־ישראל  

בבל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

 ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחדי.

אלה היו מניעי העלייה: א. קיום מצוות ישוב הארץ, או הגשמת הכיסופים לראות את ציון ; ב. קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחלה או אסון _; ג. שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הים, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות קודמים היססו חכמים לחייב את האישה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנת הדרך, הרי במאה הי"ט נקטו חכמים בעמדה אחרת של כפיית האישה^.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג׳יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות הגאולה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמאלי של עם מושפל ומדוכא תחת יד המוסלמים.

סופיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטה צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן.

 מעשה זה אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה… אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע יחד עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית רומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה בהצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח, עזבו יהודים רבים את אלג׳יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע^.

בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. ויליאם שיילר, הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים. בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל.

סוף הפרק " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים ". 

עלייתם של יהודים מאלג'יר בשנות ה-30 וה-40 של המאה הי,ט זוכה אף היא לדיווח  בעטיהם של נציגים צרפתיים. בשנת 1832 מוזכרת " עלייה חשובה " היוצאת לירושלים. תומאס קמפבל, המתאר את אלג'יריה אחרי כיבושה בידי צרפת על פי מכתבים מהשנים 1835-1834, מספר על יהודים מאוראן שעלו לירושלים וחזרו. כרגיל בכל הדורות, היו יהודים שעלו וחזרו לארצות גלותם.

הזכרנו לעיל את לומסדאן שביקר באלג׳יר בשנת 1837. הוא מספר כי פגש את אחיו של מארחו היהודי, שהוא תושב ירושלים. הלה דיבר על עיר הקודש בהתלהבות והביע את רצונו לשוב אליה, דבר הנמנע ממנו בשל סיבות כספיות.

למרות הירידות, הייתה עלייה במספר הנשארים בארץ ישראל, והראייה כי בשנת 1845 הביע קונסול צרפת בירושלים תמיהתו נוכח עלייה במספר יהודי אלג'יר הנמצאים בארץ הקודש. את דבר שאיפתם של יהודים בתוניס לשוב לארץ ישראל מביע סופר צרפתי בשם Michel, בשנות ה-60 של המאה הי"ט. הוא תמה אמנם על תופעה זו, נוכח העובדה כי חל שיפור במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בתקופה זו.

לא תמיד הבינו נוצרים שכתבו על נושא זה את מהות הזיקה של יהודים לארץ ישראל, ואת מניעי העלייה אליה. דה הסה וארטג, שכתב על תולדות תוניס, משווה עלייתם של יהודים מעיר זו לארץ ישראל, לעלייתם של המוסלמים למכה.

 כלומר, חובה דתית שכל שומר תורה חייב למלא פעם אחת בחייו. הוא לא עמד על ההבדל בין היהדות לאסלאם בתחום זה. אגב זאת הוא נותן לנו ידיעות על דבר עליית יהודים לארץ ישראל. לדבריו, עוזבים כל שנה יהודים זקנים בתיהם, עוברים דרך המדבר לטריפולי ומצרים כדי להגיע לארץ מכורתם, בה יסיימו חייהם.

הסכנות האורבות בדרך אינן מונעות אותם, אף כי לא כולם מגיעים למחוז חפצם, מחמת סכנות אלה. הוא מוסיף כי יהודים בעלי יכולת מפליגים בספינות קיטור לבקר בארץ וחוזרים לתוניס בדרך זו . לבסוף נזכיר מהו יחסו של נוצרי הכותב על תגובות יהודי המגרב לאפשרות של מדינה משלהם.

בספר על תולדות תוניסיה, שחובר ב-1899, מציין המחבר הרברט ויויאן, כי האוטונומיה שיהודי תוניס יצרו, היא מדינה בתוך מדינה וכעין דגם של המדינה היהודית העצמאית שתיבנה אי פעם בארץ ישראל או בתחתית הים…. ואם תוקם אי פעם מדינה יהודית לא יהיו בה לא צבא ולא משטרה.

השיפוט יהיה מבוסס על קו הצדק וחיי הכלכלה על יסוד סוציאליסטי… הדבר מלמד על ההערכה החיובית למבנה הקהילתי היהודי. מאידך גיסא, רואה אף הוא כמו אחרים שקדמו לו, בתקוות הגאולה של יהודי המגרב אוטופיה וחלק מן האמונות העממיות הנפוצות אצל יהודים אלה, שלדידם של הנוצרים טפלות וחסרות בסיס רציונאלי.

לסיכום, ראינו כי נוצרים ציינו פרטים על עליית יהודים לארץ ישראל, על ערגתם ותקוותם לגאולה. לא כולם הבינו את היחס בין התופעות הללו, ולא ירדו לעומק המשמעות של הקשר בין האדם היהודי לארץ-ישראל.

התגשמות הגאולה נחשבה בעיניהם כחזון רחוק ובלתי מציאותי, ומדינה יהודית בארץ-ישראל כאוטופיה. אף על פי כן למדים אנו מכתביהם פרטים על קבוצות עולים לארץ ישראל, על עמידתם העיקשת באמונה המשיחית למרות האכזבות, על אהבתם העזה של יהודי המגרב לארץ ישראל שזר לא יבין אותה, אהבה שהתבטאה גם במעשים. אנו למדים על זיקה נפשית הנובעת ממסורת דתית עמוקה, שלוותה בזיכרונות העבר ובהכרת מעמדם בין הגויים. מטען רגשי משיחי זה פרץ בצורת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.

רבי עמרם בן דיוואן

נולד בארץ־ישראל ; נפטר בוואזאן בשנת תקמ״ב / 1782 בהילולת ל״ג בעומר נהגו עשרות אלפים להשתטח על קברו

סוף הפרק " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים ".