הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח.

הטלאי הצהוב.

בצפאקץ ענדו את הטלאי הצהוב, סיפרה גז :

" היה חייט יהודי, הרחק מבית החרושת שלנו שהמשיך לעבוד בחנות שלו, ברגע של רגיעה היינו נכנסים, מפטפטים אתו, מדברים אתו. כשהופיע הצו הזה היה לו וילון צהוב, לקחתי אותו והבאתי אותו אל מר בוחניק, ואמרתי לו " תעשה כמה טלאי כאלו ". הוא עשה לי את זה, ולכל יהודי שעבר על ידנו נתתי אחד, ואמרתי " תענוד את זה, יום יבוא ונהיה עם כמו כל העמים. אל תתבייש, בראש מורם תענוד את זה ".

לפי עדות של חייל יהודי שהגיע לצפאקץ עם שחרורה, היה מצב היהודים בעיר טוב, מזה שבתוניס. זמן מסוים היו היהודים כלואים במחנה הסגר והוכרחו לשאת טלאי צהוב. בדרך אחרת לא פגעו ביהודים, כפי שסופר לנו.היחסים בין היהודים והערבים אינם טובים וכששלטו הגרמנים בעיר הרימו הערבים ראש והתלכו בקומה זקופה. כשיצאו הגרמנים את העיר הונמכה קומתם.

שיתוף פעולה עם הגרמנים.

גז סיפרה בעדותה על יהודי בשם מוריס נטף, שסייע לגרמנים. זוהי עדות יוצאת דופן, שכן לרוב לא דיברו יוצאי הקהילה על עניינים "לא נעימים", קל וחומר שלא נקבו במפורש בשמו של מי שעסק בעניינים כאלה. נטף סייע לגרמנים עד כדי כך שהאנגלים, טענה גז, רצו להוציאו להורג "על התנהגותו הקולברטורית שלו" . מה הייתה התנהגות זו ? "הוא התנדב ללכת אתו (עם וון פשט) מבית לבית כדי להראות לו משפחות (שמסתירות רכוש), ובין האשר הגיע למשפחת גז : "כשנכנס אלי לחדר – היהודי מוריס נטף אמר לבעלי" מסייה גז, אתה צריך לתת את הכסף והרכוש והתכשיטים וכל מה שיש לך לקומונדאט וון פשט.בעלי אמר לו "כפי שאתה רואה אנחנו בחדר אחד גרים שלוש משפחות. אין לנו שום דבר פה. הכל נשאר בעיר". וההוא אומר "אני מכיר את התכשיטים של אשתך. לא יכול להיות שהשאירה אותם בעיר". למזלה של גז היא הוזהרה מבעוד מועד על ידי יהודי אחר כי הגרמנים עומדים להחרים את רכושם, וביקשה מערבי שחי אתם, סאלם שמו, להטמין את התכשיטים בגֶפת, ואותו ערבי ישן במקום שבו הטמין את התכשיטים. נטף לא האמין לדבריה של גז – מוריס נטף הלז, היה כל כך פעיל הוריד כל מה שהיה בארונות, על הרצפה, כדי למצוא משהו, כי בעלי אמר לו "חפש! תמצא – תיקח!. גז התקשתה להבין ממה נבעה השנאה של נטף ליהודי המקום "הוא היה בן למשפחה טובה מאוד, אבל הוא היה הכבשה השחורה של כל המשפחה, וגם של היהדות המקומית. בעדות זו יש ללא ספק יותר מגרעין של אמת. העובדה שגז נקבה בשמו של נטף וזיהתה אותו כבן למשפחה מסוימת מחזקת את האמינות של העדות. עם זאת אי אפשר לאמת את המידע הזה ממקורות אחרים.

יחסי היהודים וסביבתם.

כאמור המחקר עדיין חסר מידע על היבטים שונים של הכיבוש הגרמני בצפאקץ, כמו בערים אחרות. אחד ההיבטים המעניינים הוא מה קרה לאוכלוסיות האחרות בעיר, ומה היו היחסים בין העדות שבה – יהודי, ערבים, צרפתים והעדות הקטנות, איטלקים ויוונים. יתרה מזו, אין לנו כמעט מידע על יחס השלטון המקומי, הצרפתי והערבי, ליהודים.

לטענת של גז יחס הערבים אל היהודים היה בעיקרו יחס טוב. המושל הערבי של העיר היה בודק בעצמו אם היהודים מקבלים את האספקה שניתן לספק, בעיקר לחם, חלב ומים. כמו כן דאג במידת האפשר שלא יהיו פגיעות ביהודים או ברכושם. הוא אף ניסה למנוע את תופעות השוק השחור, אך כנראה ללא הצלחה. יחסם הטוב של הערבים בא לידי ביטוי גם בעדויות אחרות, למרות אי אלו הסתייגויות. כך למשל טען סעדיה חורי כי הערבים נהגו להלשין על היהודים שהורידו את הטלאי הצהוב.

מעניין יחסו של המפקח האזרחי הצרפתי של העיר. יש בידינו שתי עדויות על התנהלותו מול הקהילה. האחת נובעת מניסיונו למנות ועד חדש לקהילה ולמינויו של הנרי כהן, והאחרת – למאמציו לדחות ככל האפשר את תשלום הקנס השני שהוטל על הקהילה. בעדויות ובמסמכים שבידינו אין כל טענה כלפי השלטון הצרפתי, אך אין להסיק מכך שלא היו טענות כאלה בתוקפת הכיבוש הגרמני. טבעם של המסמכים, העיקר אלו שנכתבו לאחר המלחמה, שהם משקפים את ניסיונה של הקהילה לחזור לחיי השגרה ולא לחזור לאירועי העבר הקשים.

יחסם של החיילים האיטלקים ליהודי המקום היה טוב בהרבה משזה של החיילים הגרמנים. למשל לאחר שחיילים גרמנים היו באים לקחת שמן זית מבית החרושת של משפחת גז, היו נכנסים חיילים איטלקים ובודקים אם הם פגעו ביהודים.כמו כן הם היו מחלקים לילדים לחם וביסקוויטים. התנהגותם הייתה בלתי רגילה, יפה, קבעה גז. עמדה זו מקבלת אישוש גם מההתנהגות הכוללת של הכוחות האיטלקיים באזורי הכיבוש האחרים, כפי שעולה ממחקרו של דניאל קארפי.

סוף הכיבוש.

כשקרבו כוחות בעלות הברית לצפאקץ, קיבלו החיילים הגרמנים הוראה לעזוב את העיר. גז שחזרה את האירועים : "היינו ליד בית החרושת שלנו. עומדים ורואים את המכוניות, המכוניות והקמיונים – משאיות – מלאים בחיילים גרמנים. אבל לא ידענו מדוע עוברים דרך בית החרושת שלנו, הרי זו לא הדרך לתוניס…לאן הם הולכים ? …שמחנו מאוד, כאשר נוכחנו לדעת, שהם טעו בדרך וחזרו כולם בחזרה.

יום שישי ה- 9  באפריל היה יום שמח. הגרמנים נסוגו מצפאקץ. אין לנו מידע על קרבות בעיר, ויכול להיות שהכוחות הגרמניים במקום קיבלו מהמפקדים בתוניס הוראה לסגת ללא קרב. למי היו ידיים להכין שבת, למי היו ידיים לעשות משהו. כולנו היו עומדים מאחורי החלונות, מביטים בתנועה ההולכת ובאה. את ד"ר ספרבר לא ראינו במשך כל היום, בני הערובה היו כולם בבית החרושת, לא ידענו מה יהיה בגורלם. למחרת, בשבת בבוקר, נכנסו כוחות בעלות הברית, שבאו מדרום, לעיר ספאקץ.

השפעות המלחמה.

המלחמה השפיעה בכל תחומי החיים, היא גרמה לפגיעה כלכלית חמורה שהיהודים התקשו להתאושש ממנה, פגעה בנוער היהודי, שנאלץ לצאת לעבודות הכפייה, גרמם לאכזבה קשה מצרפת, לאכזבה מהתרבות הצרפתית, ועוד. במושגים של מודרניזציה וקולוניאליזם ניתן לומר כי לאחר מלחמת העולם השנייה החלה להיחלש השליטה הצרפתית בתוניסיה והחל תהליך הדה קולוניזציה, שהוביל בסופו של דבר לכינונה של תוניסיה כמדינה לאומית ערבית מוסלמית. הציונים היו הראשונים שהבינו את משמעות הדבר לעתיד חייהם בתוניסיה, ולכן הם ביקשו להגר מתוניסיה יותר מאשר כל קבוצה אחרת.

השפעות המלחמה על הקהילה היהודית בצפאקץ לא היו שונות מהשפעותיה בכל תוניסיה. עם זאת אין בכך כדי לפטור אותנו מלבחון את ההשפעות שמישור המקומי.

ההנהגה.

חילוקי הדעות שאפיינו את הנהגת הקהילה עוד מאמצע שנות השלושים שבו ועלו לאחר המלחמה. ביולי 1943 הוקם ועד זמני לקהילה בנשיאותו של אלבר סעדה. הוועד התפטר ב-16 בנובמבר 1943, עקב חילוקי דעות בין סעדה לבין ויקטור גז.  ב "הערה סודית", ככל הנראה של השלטונות נרשם כי "הסכם בין ויקטור גז לבין אלברט סעדה הוא בלתי אפשרי. ב-7 בפברואר 1945 הוקם ועד עזרה וסיוע, אך ב-141 במאי 1946 התפטרו חברי הוועד והוצגה לשלטון דרישה לקיים בחירות למועצת הקהילה. הימצאותו של גז בתוניס ותפקידו של סעדה במהלך המלחמה הכריעו את הכף חטובת סעדה, והוא המשיך לכהן בתפקיד נשיא מועצת הקהילה עד לאחר הקמתה של תוניסיה העצמאית, בשנת 1956. הנה כי כן המלחמה הכריעה את המאבק הבין אישי הזה, שהחל כנראה עוד באמצע שנות השלושים של המאה העשרים.

הטיפול בפיצויים על הקנסות והנזקים של המלחמה.

כאמור הגרמנים עזבו את צפאקץ ב-10 באפםריל 1943, וארבעה ימים לאחר מכן כבר נשלח למפקח האזרחי של צפאקץ תזכיר בן שלושה עמודים מאת מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ שבו תואר מצבם של היהודים בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני ופורטו דרכים לתיקון נזקים שנגרמו לקהילה בתקופה זו.  רוב העמוד הראשון של התזכיר עוסק בתקופת וישי, ובמרכזו הדרישה להשבת כל הזכויות שנשללו מהיהודים על ידי הצרפתים מאז הפסקת האש של יוני 1940 (הכוונה כמובן לנפילת צרפת וכינון משטר וישי, ונראה כי המחברים ביקשו לשמור על זהירות בניסוח) והחזרת כל היהודים למשרותיהם. לכך קראו מחברי המסמך "החזרת הכבוד" ליהודים שנפגעו בתקופת וישי. לטענת ראשי הקהילה האופניים ומקלטי הרדיו שהוחרמו מידי היהודים נמצאים בידי המשטרה הצרפתית, ואין סיבה שלא להשיבם לבעליהם החוקיים. אשר לרהיטים הוצע כי הם יועברו למפעל – Usine Marguerute , שבבעלות מר חלפון, ויימסרו לבעליהם לאחר שיזהו את הרהיטים ויצהירו כי הם רכושם. כמו בן ביקשו מחברי המסמך לטפל מיד במציאת פתרון ל 21.6 מיליון הפרנקים ששלמה הקהילה במהלך הימים האחרונים של הכיבוש.

בעיה נוספת שהתעוררה בעקבות השחרור הייתה מעמדם של היהודים האיטלקים. מיד עם השחרור הכריזו השלטונות כי הנכסים הכספיים של איטלקים המופקדים בבנקים בצפאקץ הם נכסי האויב, והדבר פגע ביהודים אזרחי איטליה שחיו בצפאקץ. מועצת הקהילה דרשה להוציא את היהודים האיטלקים מכלל האיטלקים שהוראה זו חלה עליהם, ונימקה את הדרישה בכך שגם באיטליה נרדפו היהודים בגלל דתם. ובכך שהכוחות הגרמניים בצפאקץ פגעו גם בהם ללא כל קשר לזיקתם לאיטליה. יתרה מזו, הם נלקחו לעבודות הכפייה, שילמו את המסים המיוחדים שהטילה הקהילה היהודית על כל חבריה., והיו בין החותמים על הערבויות לקנסות שהטילו הגרמנים על יהודי העיר. כדי לחזק את דרישתה ציינה מועצת הקהילה כי כל היהודים האיטלקים ביקשו לקבל אזרחות צרפתית לפני פרוץ המלחמה אך נענו בשלילה.

הנוער היהודי והציונות.

המלחמה ושותפות הגורל של היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני תרמו לתחושה של גאווה לאומית יהודית. היטיבה לתאר זאת גז כאשר ניסתה להסביר למנהל הדואר בעיר למה עליה לענוד את הטלאי הצהוב : " אמר לי, גברת גז למה את עונדת אותו, הרי את נראית כמו גויה אנטישמית, לשם מה את צריכה את זה"

אמרתי " אני חלק מהעם שלי, ואני צריכה להיות יחד איתם. אם אני נראית כטיפוס יהודי או לא, זה לא חשוב, אני צריכה לענוד את זה ובשבילי זה אות כבוד ".

בשלהי שנת 1943 התארגנה בצפאקץ קבוצת צעירים שהייתה הבסיס להקמת תנועת "צעירי אוהבי ציון". התנועה הסתמכה על אישור השלטונות הצרפתיים משנת 1913 להקמת "אוהבי ציון" וראתה עצמה מסופחת לתנועה זו – Affilier . במרס 1945 מנתה התנועה כ-650 חברים ואוהדים – 100 מתחת לגיל שש עשרה, 200 חברים בגיל שש עשרה עד עשרים וחמש ו-300 בגיל עשרים וחמש ומעלה. למרות ניסיונות שונים לשוות לתנועה גוון פוליטי מפלגתי, ומרות חילוקי דעות קשים ואף פרישה של פעילים אחדים מהתנועה, שמרה התנועה עד שלהי 1947 על ניטרליות מבחינה מפלגתית, והייתה תנועה מסורתית ועממית באופייה.

את השינוי הגדול בין הציונות שלפני המלחמה לבין הציונות שהתארגנה לאחריה הסביר אחד מראשי תנועת "צעירי אוהבי ציון" :

לפני המלחמה התרכזו בתנועתנו יהודים שפעולתם העיקרית הייתה יהודית, כלומר למדו עברית, ואת שאר הזמן הקדישו למשחקים, למוזיקה והכנת הצגות תיאטרון. ידענו כל הזמן שאנו יהודים, אך המילה " ציונות ", קל וחומר " חלוציות " הייתה כמעט בלתי מוכרת…לאחר שבנות הברית עברו בעירנו, חידשה תנועתנו את פעילותה, אך בצורה שונה לחלוטין. הכל השתנה. קורסים מסודרים לעברית, לימודי ציונות וחיי גדולי העם היהודי, שירים ארץ ישראליים, ספורט, ישיבות כלליות בשבת ואוריינטציה לעבר חלוציות וחיים בקיבוץ.

בתנועת "צעירי אוהבי ציון" באו לידי ביטוי כל מגמותיה של הציונות התוניסאית שלאחר המלחמה מבחינת הארגון, האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה. השינוי העיקרי חל בתפיסת הציונות, עד מלחמת העולם השנייה הייתה הציונות חשובה כבסיס לזהות פוליטית ותרבותית בתוניסיה. לציונות לא הייתה עוד משמעות בתוניסיה אלא רק בהגשמה. הייתה זו תקופת הציונות המגשימה.

בוועידת החירום של "הקונגרס היהודי העולמי" שהתכנס באטלנטיק סיטי ב-27 בנובמבר 1944 הופיע עורך דין גָנֶם כנציגה של תוניסיה. הוא עצמו היה יליד סוסה אך חי בצפאקץ זה שנים והיה מהפעילים הבולטים בעיר למען הנוער היהודי, "קרן קיימת לישראל" והתנועה הציונית. מעדותו עולה כי יד בתום המלחמה נאספו בצפאקץ 57.000 פרנק עבור "קרן קיימת". כמו כן נערכה פגישה של כל הגופים היהודיים בעיר, ובה הובעה תודה לנשיא ארצות הברית ולעם האמריקאי, ומנגד הועלתה תביעה לפיצויים מגרמניה. המשתתפים גם דרשו הקמת צבא יהודי, ביטל של "הספר הלבן" והקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן, על פי רוח התורה. הצהרה שכזו מוכיחה משהו על הנטיות העיקריות של יהדות תוניסיה לאחר המלחמה. הייתה זו הצהרה פרו-לאומית ציונית מובהקת. גָנֶם עצמו היה ידוע בציוניותו, אך יש הבדל בין פעילות ציונית בצפאקץ לפעילות בחו"ל. הן בהצהרה שיצאה מהפגישה של הגופים היהודיים בצפאקץ והן בדבריו של גָנֶם יש הוכחה נוספת לשברון האסימילציונית בצרפת.

ביטוי אחר של הפעילות הציונית היה התרומה החשובה של צפאקץ להגירת היהודים מתוניסיה בכלל ומצפאקץ בפרט. לפחות 120 יהודים עזבו את צפאקץ באופן בלתי לגלי עד מאי 1947 בדרכם לאלג'יריה ומשם לארץ ישראל. בין המניעים העיקריים להעפלה היו המצב הכלכלי של היהודים בעיר וטעמים ציוניים. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב יצחק ברבי, אחד מראשי התנועה וממארגני ההעפלה מצפאקץ, ערב עלייתו :

זמן ההגשמה הגיע, צריך לעורר לב החברים והחברות הנשארים ולהכניס ברוחם את ההגשמה, להבין להם שארצנו צריכה בבניה, להבין להם שלא תהיה מנוחה כל עוד שהיהודים לא יעלו ויחזו את הארץ, לא צריך לבוא לאספות דווקא, זה יפה, זה צעד בהגשמה רוחנית, אבל צריך חבר להכשיר את עצמו, לחנך ולסבול עד יום העלייה.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

סוף הפרק