מורשת יהדות מרוקו

לכל גילדה היה כאמור אזור דיג מוגדר, ובמסגרת פעילותה לשמירת האינטרסים המקצועיים של חבריה דאגה למנוע את כניסתם של מתחרים לתחום המונופול שלה. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס טען, על סמך הספרות הרבנית מהמאה השבע עשרה, שהדייגים היהודים היו היחידים שסיפקו לעיר דגים בעת ההיא. ואולם לצד היהודים היו במפרץ העיר דייגים אחרים, בעיקר ממוצא יווני. היחסים בין הקבוצות נעו משיתוף פעולה ועד למתיחות ויריבות במאבק על מקומות הדיג במפרץ. עדות נדירה על איחוד כוחות  בין צוותי דיג יהודיים לצוותים יווניים יש במקרה שהובא לידיעתו של הרב הסלוניקאי יעקב חנניה קוב׳ו בידי העד משה יאודה ברוך. במרס 1899 הצהיר יאודה ברוך ששמע בבית קפה בכפר דייגים בשם סוטיר שבמפרץ תֵרְמָיִיקו את דבריו של דייג יווני על אודות תאונת דיג שנספו בה עובדים יהודים. המספר היווני השתייך לקבוצה מעורבת של דייגים יהודים ויוונים. נראה שהדייגים היוונים, שהייתה בבעלותם סירת דיג אחת, חברו לצוות יהודי קבוע שהיו לו שלוש סירות. כל השבת שהו הדייגים על החוף באפס תעסוקה – היהודים בשל קדושת היום, והיוונים מפני שהים היה סוער מעט. במוצאי השבת התחדשה העבודה אף שלא חל שינוי במזג האוויר. הצוות היווני, שבתחילה חשש להפליג, התרצה לבסוף והתקדם לעבר שאר הסירות, שכבר שטו. משהקיף את אחת מלשונות הים, הוא גילה שאחת מסירות הדיג הפוכה, ושצוותה היהודי נספה. הדייגים היוונים הם שבישרו על התאונה הטרגית לשבתאי אלמושנינו, אביו של אחד הקרבנות.

 דוגמה זו מלמדת שלעתים פעלו קבוצות אתניות שונות של דייגים בצוותא. זניחת היריבות המקצועית לטובת עבודה משותפת העלתה את התפוקה הכללית, מפני שהן ציוד הדיג והן צוותי העבודה גדלו. דוד בנבנישתי אזכר בקצרה מקרים של עבודה משותפת של דייגים יהודים ויוונים במפרץ סלוניקי, וגם הוא שיבח את התועלת שהייתה בכך לכולם: בעת חלוקת השלל בין קבוצות הדייגים נמסרו ליוונים דגים הפסולים למאכל על פי ההלכה היהודית. נוסף על היתרונות הכלכליים תרמה העבודה המשותפת להעמקת הסובלנות ההדדית וקשרי הידידות במהלך העבודה ולאחריה. נראה שהעובדה שהדייגים יוונים הם שבישרו לשבתאי אלמושנינו על מות בנו, מלמדת שהכירו היטב את האב השכול ויכלו לפנות אליו בעניין כה רגיש.

על אף החשיבות והיתרונות שבלכידות האתנית־המקצועית, הרי המקרה שהובא לעיל היה חריג ואינו מעיד על הכלל. דפוסי ההתארגנות בתחום הדיג, כבענפי יצור אחרים בסלוניקי ובמרכזים עירוניים אחרים, נעדרו לרוב מסגרות של שיתוף פעולה חוצה עדות, בעיקר מאז המאה התשע עשרה. אחת הסיבות לכך הייתה המאבקים הלאומיים ומלחמות העצמאות שהתחוללו בתחומי האימפריה העות׳מאנית באותה עת, ושגרמו בין היתר להתגברות המתיחות הבין־קהילתית לסלוניקי. בספרי הזיכרון של קהילת סלוניקי יש רק אזכורים כלליים ומעטים של שיתוף פעולה בין דייגים יהודים לדייגים לא יהודים, ומקובלת בהם המוסכמה שהדייגים היהודים שלטו בענף הדיג בעיר כמעט ללא עוררין לכל הפחות עד תום הריבונות העות׳מאנית במקדוניה(1912), וכל אלה מעידים על מעמדם האיתן והדומיננטי במלאכה זו.

האחדות הפנימית בין חברי גילדות הדייגים תרמה רבות לשמירת המונופול והיציבות התעסוקתית. הליכוד הפנימי התבסס בין השאר על הזיקה האמיצה של מספר קבוצות דייגים לאחד מבתי הכנסת שבעיר ־ ׳קהל קודש סיציליה ישן׳, שהתקבצו בו יוצאי הקהילה, ובהם משפחות הדייגים סרגוסי, אלמושנינוס, רוזליס, קאפון, ברכה ואחרות. בתחילה נקרא בית הכנסת ׳קהל קודש סיציליה׳, אולם משפרשו ממנו מספר משפחות והקימו בית תפילה חדש, נוסף לשם בית הכנסת הוותיק התואר ׳ישן׳. נראה שלכל המאוחר בראשית המאה השמונה עשרה כונה ׳קהל קודש סיציליה ישן׳ – ׳בית הכנסת של הדייגים׳, עדות לקהל שפקד אותו. לזיקה לבית הכנסת היו גם היבטים מקצועיים. רב בית הכנסת שימש כפוסק אהרון כל אימת שהתעוררו מחלוקות בין הדייגים לבין עצמם ובינם לקבוצות אחרות של דייגים יהודים. מעורבותו של מנהיג רוחני לא הייתה ייחודית לגילדה היהודית; היא רווחה אף בגילדות של עדות אחרות והוסיפה לחוסן הפנימי של החברים.

דייגי סלוניקי, בדומה לחברי שאר הקורופרציות העות׳מאניות, היו בתחתית הסולם החברתי־הכלכלי, ועל כן אחד מתחומי הפעולה החשובים של הגילדות היה פיתוחה של רשת תמיכה למען חבריהן. גילדות הדייגים היהודים שבסלוניקי עסקו בפעילות רווחה בהעמדת מקורות כספיים לחברי הקבוצה בעתות אבל וחולי מחד גיסא ובאירועי שמחה בנישואין מאידך גיסא. כשחלה אחד החברים, דאג הארגון לביקורי רופא ולתשלומים נלווים. כן ניתן פיצוי כספי על ימי המחלה, והגילדה גם מימנה טקסי אזכרה לחברים שנפטרו. את מקום החבר שמת ירש אחד מבניו או לחלופין נמסרה זכות החברות לאלמנה והיא יכלה לממשה בדרכים שונות. סל השירותים החברתיים שגיבשו גילדות הדייגים כלל אף סיוע כספי בהפעלתה של ישיבה של תלמידי חכמים בבית הכנסת ׳קהל סיציליה ישן׳ במהלך המאה השמונה עשרה.

המימון לפעולות אלו הגיע ישירות מחברי הגילדה עצמם, שכנראה הפרישו בקביעות כסף לקופה לעזרה הדדית. ידוע למשל שבעלי סירות, דייגים ומוכרי פרות ויין בקושטא הקימו חברת ׳גמילות הסד מעדת הקאיקג׳יס׳, ככל הנראה סביב שנת 1715, וכל אחד מהחברים בחברה – שפעלה על פי עקרונות דומים לאלו שעליהם הושתת הסיוע החברתי לחברי גילדות הדייגים בסלוניקי – תרם לקופת החברה ׳פרוטה אחת בכל שבוע [ו]מדי שבוע בשבוע לחונן דלים ואביונים שביניהם [בין חברי הגילדה] בשמחות וגיל וכן לגבי הופכו ח״ו [חס ושלום]׳. פעולות אלו העמיקו את הסולידריות והנאמנות בין החברים ויצרו יחידה חברתית מגובשת, ובכך תרמו אף הן להתבססותו של המונופול היהודי בדיג.

לצד הלכידות המקצועית שאפיינה את דייגי סלוניקי היהודים בתקופה הנדונה, אפשר שעצמתם ינקה את כוחה בעקיפין גם מתמיכה כללית של הממשל העות׳מאני ביהודי העיר בכלל ומעידן ׳אביב העמים׳ בפרט. ייסודן של מדינות הלאום בבלקן במהלך המאה התשע עשרה לווה במאבקי דמים עם השליט העות׳מאני. אחת ממלחמות העצמאות הראשונות בבלקן התנהלה בין היוונים לכובש העות׳מאני. הדיו של המרד, שפרץ בפלופונס בחורף 1821, הגיעו לסלוניקי והסעירו את הקהילה היוונית מקומית. לעומת ביטויי הזדהות של היוונים עם הישות הפוליטית המתהווה וגילויי מרי כלפי השלטון העות׳מאני, דומה כי אוכלוסיית המיעוטים היחידה שתמכה גלויות בעות׳מאנים הייתה היהודים. אחד הביטויים לכך היה בשוק העבודה העירוני במשק הנמל.

יהודים סלוניקאים התפרנסו לא רק מדיג אלא גם ממלאכות ים אחרות. המעגן העירוני והשווקים הסמוכים לו, שהיו אחד ממרכזי העצבים החשובים של סלוניקי, נשלטו הלכה למעשה בידי יהודים, ולראיה – בשבתות ובחגים יהודיים נסגרו שערי הנמל, ופסקה הפעילות המסחרית השוקקת בו וסביבו באזור המסחרי.

השבתה יזומה אחרת שלא מסיבות של אמונה דתית הייתה בחורף 1908 על רקע התרחשויות בזירה הבלקנית: ביולי 1908 הודח מכיסאו הסלטאן עבד אלחמיד השני בידי קצינים מהפכנים חברי תנועת ׳התורכים הצעירים׳. הריק הפוליטי שנוצר בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה נוצל על ידי יריבותיה של הממלכה העות׳מאנית. בולגריה הכריזה על עצמאותה בספטמבר, וזמן קצר אחר כך, בתחילת אוקטובר, סיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה והרצגובינה. בתגובה הכריזו רשויות הממלכה העות׳מאנית על חרם כלכלי־ לאומי על בולגריה ועל אוסטרו־הונגריה. הסוורים היהודים של נמל סלוניקי נענו לקריאה זו וסירבו לפרוק סחורה שמקורה במדינות אלו. סבלי נמל אף השתתפו עם ׳התורכים הצעירים׳ במפגן מחאה בעיר איזמיר במטרה למנוע שחרור מטענים מאניות אוסטריות שעגנו בנמל. אפשר שנאמנותו המופגנת של הציבור היהודי לשלטון העות׳מאני ומנגד החשדנות של השלטון המרכזי כלפי המיעוטים הנוצריים־האורתודוקסיים, הגבירו את תמיכת השלטונות בבעלי בריתם היהודים.

שי סרוגו- ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו-פעמים 122-123 –עמ' 22-18