מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 186

התפ"ג

במעמד הקהל הקדוש קהל צפרו ובמעמד קהילת קודש קהל פאס יע"א הסכימו קהל צפרו הסכמה גמורה על דעת רבים שמהיום הזה והלאה לא יתמנה עליהם נגיד ומצוה לא יצחק בן הרוש ולא שום אחד ממשפחת בן הרוש ולא לזולתם כי אם י"ב אנשים וכו…

יהיו פקידים עליהם שנים בכל חודש ככל דרך הנגיד לצאת ולבא לפני העם וכו…. ובוד הנהגתם זוג זוג על פי הכורל וסברו וקבלו עליהם הסכמה זאת דלא להשנייא כל זמן שיראה בעיניהם לנהוג אותה

אחר כך נמנו האנשים שהסכימו…

כ"ד בניסן התפ"ג ליצירה וקיים

                                    יהודה בן עטר ס"ט

התפ"ז.

בהסכמתנו אנחנו קהילת קודש מתא צפרו יע"א…. ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינו במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש בשום אופן בעולם וכל הפורץ גדר זה וירצה להרוס תקנה זו מבינינו בין על ידי אחרים ממנו.

אנחנו ובנינו הבאים אחרינו ומזרע רעינו עד עולם הרי הוא מנודה לשמים בר מינן וליטריקיה חווייא דרבנן  – פירוש רש"י – שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה – דלית לה אסוותא, רק את אשר יבחרו בו הקהל יש"ץ כל הימים לדור דורים ולנצח נצחים הוא יקריבו אליהם להיות לנגיד עליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לחזר ולבקש כדי להשתרר עליהם……

ועלינו הדבר מוטל לסלק סילוק גמור בהשתדלותנו בגופינו וממוננו ככל אשר תשיג ידינו את כל הפורץ גדר ואת כל בהא בחזקה ובזרוע נטויה ורמה להשתרר עלינו גם השתרר מבני המשפחה הנ"ל ועל דעת שכך קיבלנו חתומים פה מכנאסא ביום ו' עשרה בחודש סיון משנת עטרת פ"ז לפמ"ה וקיים.

בכתב יד הקדוש כבוד הרב משה בירדוגו ז"ל ובלתי חתומה משום אחד מקהל צפרו יע"א אלא שהונח מקום לחתימה ועל גבה כתוב :

בפנינו אחים בית דין החתומים באו מוסמכים כל ראשי קביל קודש במתא צפרו יע"א והגידו את כל הקורות אותם עם הרב יהודה בן הרוש הנזכר… ועל כן נמנו בחבורה של מצוה ותקנו התקנה הנזכרת לתועלת קהילת קודש וראינו דבריהם נכונים.. ושמנו ידינו עימהם בעניין מה שהסכימו לגזור נידוי על הרוצה לבטל דבר מהסכמתם ולפרוץ גדרה ככל המבואר בפנים

יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט

מעשה בארבעה שהלכו להתרות בהרב יהודה בן הרוש.

אחרי דרישת שלומכם וטובתכם באו לפנינו קהל עדתכם מרעמים וקובלים בדין אודות הרב יהודה בן הרוש אשר לא השיב ידו….ונסתלק מהנגידות ועדיין רודף אחריה והקהל הקדוש אינן בוחרים בו וזה אחר התרו בו בבית דין פעימים שלושה ולא הטא אוזן וזו גדולה על כולם שאחר שהייתה הסכמה בבית דין הצדק יש"ץ דמתא פאס יע"א.

כתובה וחתומה כראוי ששום אחד ממשפחתו לא יהיה חנגיד עליהם עמד בחזקה ותפסה מידם וקרעה וכן לא יעשה אשר על כן אנו חוזרים ומתרים בו בבית דין התראה גמורה שאם לא יסלק עצמו מלרדוף אחר השררה שמעכשיו הרשות נתונה בידם להוציא וכו…

לאחריות לשלם במיטבא ואף גם זאת מעתה אנו מחדשים התקנה ההיא בבית דין ישצ"ו ששום אחד ממשפחתו כל הנקרא בשם בן הרוש לא יקבלוהו ולא יהיה לנגיד עליהם עוד כל ימי עולם רק את אשר ירצו ויבחרו בו הקהל יקריבו אליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו והפורץ גדר מהם ומהבאים אחריהם ישכנו נח"ש – נידוי, חרם שמתא –  חוייא דרבנן וכו….

ככתוב וחתום שטר התקנה בידם לתועלת הקהל וכו…והאיש אשר יעשה בזדון חבוא בחזקה ולפרוץ גדר התקנה הנזכרת על הקהילה הקדושה הדבר מוטל חובה לסלקו סילוק גמור, את כל הדברים האלה הגידו הקהילה הקדושה והתרו בפנינו ביר מתא מכנאסא יע"א ביום ששי בשבת עשרה ימים לחודש סיון משנת כתם פ"ז לפמ"ה.

יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק שני סימן צ"ה

סוף תעודה מספר 186

תפקיד הנגיד כרוך בקשיים מרובים. נושאו היה צריך להיות פוליטיקאי מנוסה, בעל כושר שכנוע רב להטות לבם של השלטונות לטובת היהודים. עליו להאבק והעיז פניו נגדם אף שזה כרוך בסכנת ממון ואפילו נפשות, כי הר יכול בעת כעסו להעליל על היהודי עלילות קשות

רבי דוד עובדיה

משום כל נהוג היה שכותבים לו " שמה שיפסיד הנגיד יתנוהו ועם זאת לא תמיד נמצאו אנשים שירצו למלא את התפקיד הנ"ל. באין מוצא קבעו יחידי הקהל ביניהם תור שכל אחד ימלא את תפקיד הנגידות משך חודש ימים.

תעודה מספר 188

תקננו אנחנו שנת התקל"ז.

תקנה הגונה וישרה שכל איש אשר יעמוד בצרכי ציבור ויגיע לו איזה הפסד מאותה עמידה באיזה עלילה שתהיה על כללות הציבור ליהדר

כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

תרגום תעודה מספר 293

הרב הגדול מורי שיחיה נטריד! רחמנא ופרקיה ובית דינו הצדק ה׳ עליהם יחיו אמן.

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו, ישיב כבוד תורתו על שאלה זו באר היטב בלשון שיבינו המון העם ושכרו כפול מן השמים. על ריב בעלי החצר הנקראת על שם ״אריכא״, עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בתוך החצר הנזכרת. והוא שבעלי החצר עשו דלת לחצר הנזכרת, והתנגדו להם אחדים מיחידי הקהל, והסירו את הדלת בכח הזרוע. בטענה שהנהר שבתוך החצר הנזכרת הוא של הקהל והחזיקו בו כמה שנים, לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה, ואיפשר שאיזה אשד. תרצה לשאוב מים בחצות הלילה ותמצא הדלת נעולה, ואם תשאר בחוץ עד שתדפוק על בעלי החצר שיפתחו את הדלת, יכול לקרוא לה מקרה רע במשך אותו זמן עד שיפתחו את הדלת. ובפרט שזה כמה שנים והחצר הנזכרת בלי דלתות ותשאר בלי דלת, ועשו כמה קבלת עדות מכמה עדים מהם ומהמהם שהעידו שהם יודעים החצר הנזכרת בלי דלת. ובתוכם זקן אחד שמעיד שהוא יודע החצר הנזכרת בלי דלת מימיו של המלך מולאי ישמעאל ירחמו ה׳. ובני החצר משיבים מד. לנו ולכם שתמנעו ממנו שלא לקבוע דלת לחצר שלנו, וזה לפי חסדנו אתכם שמנחים אתכם לשאוב מים בחסד מן הנהר השייך לנו, בטענה רעועה שאולי תבוא איזו אשד, לשאוב מים בחצות לילה שהיא מלתא דלא שכיחא, ואנחנו הגם שקבענו דלת לחצר לא עלה על לבנו חסד לעכב עליהם שלא ישאבו מים מן הנהר, אם בלילה לא חשבנו לנעול הדלת רק עד שתכלה רגל השואבות, ואם בהשכמה כמו שפותחים דלתות הנהר שהיו לפני כמה שנים, כן נפתח את דלת החצר, ומה תועלת תהיה להם, אם החצר תשאר פתוחה והנהר סגור. והעדים שהעידו שהחצר היתד. בלי דלתות, עדותם רק מזמן חורבן החצר שנחרבה בשנת תשעים ושמנה, והבנין נעשה ע״י גויים בנין רעוע בלי תיקון. והדיירים שדרים בחצר הנזכרת היו כלם עניים מרודים, וכעת שנכנסנו אנחנו ונמסרה החצר לידינו ועשינו בנין מחודש מתוקן ומשוכלל כראוי. ודרו בה רק תלמידי חכמים ואנשים של צורה. והם מוכרחים לעשות שמירה לחצר ולא תשאר פרוצה שהפרצה קוראת לגנב ויש עוד היזק שנכנסים חמורים חוץ מן הכבוד לחצר מן החמורים של הגויים שמטיילים בלילה בשכונת היהודים, ועל ידי זה חזרה החצר להיות כאורוה, ובשבוע החולף בבקר אחד נמצא חמור אחד מת בתוך החצר,

והגוי בעל החמור, בא והתלונן על הדיירים שהם המיתוהו והצריכם לישבע כלם אנשים ונשים וטף, ואם היה הגוי, גוי אלם היה קונסם לשלם מחירו גם בלי דין ומשפט. ועוד יש להם התק אחר בכל ליל שבת בהטמנת החמין שמהדרין התבשילין באמצעה של החצר והיא בלי דלתות יש חשש איסור בשר שנתעלם מן העין ויש גם חשש סכנה פן יכנס מי שהוא איזה שונא וישלך סם המות בקדירות, ואם יכניסו החמין בפנים לבית יש להם לבעלי הבית צער גדול מן החום ובפרט בימות החמה. ועוד יש היזק אחר שקמים באשמורת הבקר התלמידי חכמים הדרים בחצר ונכנסים לנהר להסיר רגליהם בצניעות. מופיעים בנהר הנשים שקמים בהשכמה. וזה מנע מהם להשתמש בנהר ומוכרחים לפנות למקום הידוע שהוא מקום להבלתי צנועים, [אולי בתי כסאות הצבוריים הנקראים ״אלבוויתאת״] והניחו ומחלו בהכרח בזכות שיש להם בדירתם, ומה שמעיד העד שהוא זקן שמימי מולאי ישמעאל [שהחצר היתד. בלי דלת] הוא העיד שלא בפנינו וכשעמד להעיד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו בעדות החזרה… והשתא דאתייא להכי ותחת טובתינו גמלתונו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך מהיום הזה והלאה לא יכנס שום אחד לנהר שלנו, ויש לנו ראיה שהנהר הוא שלנו ובחזקתיגו שהרי בכל המסמכים של קנין החצר שבידינו מוזכר שירות בנהר הזה מכלל ההנאות השייכים לקרקע החצר הנזכרת. וראיה אחרת הוא פסק הקדמונים נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותו הנהר שהיה מוקף בגדר והיו פורסות סדינים וטובלות תחתיהם והרשו אותם בית דין שיטבלו בכל חצר מהחצרות איך שיהיה להם נוח. ואם הנהר הזה לאורכו יש בו מקום די והותר לבית הטבילה, למה יבואו לחצר שאינה שייכת להם, אלא ודאי, כל הנהר לאורכו הוא שייך לבעלי החצרות והקהל יש להם חזקת הטבילה דוקא, ומאחר… היקר משה בן עדי אחד מבעלי החצרות ונתן להם… ונתן להם באותן החצירות… ועוד יש לבעלי החצר היזק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם שיש התק ראיה להדיא מהפרוצות ועזות פנים שבהן שמעברין בידם עליהם [על פני הדיירים] גרף של רעי חוץ מן הכבוד. שאין לו חזקה לכולי עלמא כמו שכתב מרן בחושן משפט סימן קנ״ה סעיף ל״ו… ולמעלת כבוד תורתו החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

תעודה מספר 246

התרי״ד ב״ה

העי׳ ע׳׳ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הה׳ השלם והכולל ד״דו״ט כמוהר״ר עמרם י״א ה״ן אלבאז והחי הש׳ הדו״מ כהה״ר חיים אליהו נר׳׳ו ה״ן אביטבול והה׳ השלם הדו״ם כהה״ר מתתיה נר״ו ה״ן זכרי והה׳ השלם והותיק כהה״ר יעקב נר״ו ה״ן אדהאן וכה״ד ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז וה״ר אהרן בכה״ר שלמה היין אלבאז וד״״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל וה״ר אליהו ן׳ אהרן ה"ן שלוש וה״ר אברהם בה״ר יצחק ה״ן אלבאז והר׳ יוסף בה״ר אברהם הכהן וה׳׳ר אהרן בה״ר מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה בה״ר בנימין ה״ן אביטבול ובכח הקוש״ח הוהו׳׳ג ועלתה הסכמתם יחד שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זו והוא שאם ב״מ הפסד שום אחד מהאנשים הנז' אשר נקבו בשמות על עסקי הקהל סך מה שעלי כולהו רמי לשלומי ההפסד ההוא חכ״ח המעט הוא אם רב זולת החכמים הנז׳ שלא ישלמו עמהם בהפסד שיהיה וכן קב״ע האנשים הנז׳ בכח הקוש״ח שאם נרגשו כולם או מקצתם בשום יהודי שהוא מוסר לשר בין אם מוסר לכללות הקהל בין אם מוסר לאיזה יחיד שעלי כולהו רמי לרדוף אחריו עד החרמה וכל הפסד אשר יפסידו על המוסר הנז׳ ישלמו ג״כ חכ״ח זולת החכמים הנז׳ שלא יתנו עמהם בהפסד ההוא ונה״ך בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״ך ח״פ והיה זה בחדש תמוז יה״ל שנת ה׳ אלפים ושש מאות וארבע עשרה ליצי׳ והשו״ב ויציב וקיים.

ע״ה יהייא ן׳ מכלוף אדהאן שלם אכיטכול סי״ט

העי׳ ע״ע בקש׳׳מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הר׳ ישועה בה״ר ברוך ה״ן עמרם ובכח הקוש״ח הוהו״ג וחיי״ע כחיוב שנתחייבו האנשים הנז׳ אין חסר אין יתר ונה״ך בקוש״ח ולראיה ע׳׳ה ח״פ והי״ז בזמן הנז״ל שנה הנז״ל וקיים

סוף תעודה מספר 246

תעודה מספר 93

רבי דוד עובדיה

התק"ץ – 1830

כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.

ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.

וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו

ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.

האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג

אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים

יהושע ישראל

בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה

דוד אצייאג

סוף תעודה מספר 93

תעודה מספר 22

התרט"ו -1855

ב"ה

באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומווה ומפקח בענייני היהודיםהנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם.

יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.

באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.

ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר.

ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד.

ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה.

אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.

ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ןמנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד.

כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד  על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו

והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו  וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים.

באוםן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.

וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל.

והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.

והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש.

והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.

והעידו על עניין בקנין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה.

ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לםני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב.

ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.

ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב.

יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.

ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו והדוך אשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים

שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט

סוף תעודה מספר 22

תעודה מספר 21

התקל״ז ב״ה – 1777

בתעודה זו אנו מתוודעים  לתלאותיהם של יהודי מרוקו מחד גיסא, ומאידך , הערבות הבלתי מתפשרת ואף בלתי מוגבלת בזמן, לתמוך בנציגי הציבור היהודי במידה ויינזקו על ידי השלטונות המקומיים. נוהג זה היה נפוץ מאוד, כיוון שאלה שנבחרו להוביל ולייצג את הציבור המקומי, סירבו לעשות כך בשל התנקמותם של השלטונות, ולכן תמיכה זו של הציבור, כשאר מגובה היא על ידי מסמך, תקין ותקף, הייתה נחוצה לאיש ציבור למלא את שליחותו שלרוב הייתה בהתנדבות, ללא חשחש מפגיעה מצד השלטונות…אשריכם ישראל, שבעת צרה, ערבים זה לזה

כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה –  רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה  לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה  ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע  וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב  עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח  וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.

שמואל חמו ס״ט                                       יעקב בלא״א חיים בר סיסו        

משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן

מכלוף הרוש      צוה לחתום מסעוד אלקובי            צוה לחתום יצחק אביטבול

משה צבע ס״ט

ב״ה

ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר

מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט

התקס׳׳א – 1801

הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳  אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –

 אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט

צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט –  צ״ל מכלוף עטייא

 דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט

מסעוד ן׳ שרביט  – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא

גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים

שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט  – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט

סוף תעודה מספר 21

לפעמים

רבי דוד עובדיה

היה הנגיד עריץ שעשה ופעל על דעת עצמו וקהל צפרו תקנו תקנה בעיר פאס שלא לקבל עליהם נגיד ממשפחת בן הרוש עד עולם. כמה דורות לאחר מכן היו צריכם להפר תקנה זו ולמנות עליהם איש ממשפחת בן הרוש.

הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.

גזבר העיר. תפקיד אחר הוא תפקיד גזבר העיר, הוא הדואג לחלוקת הספקה וצדקה לעניי העיר ולאורחים, ממונה על הקדשות הקהל ומקבץ את כל הכנסותיהם. גזבר העיר הוא גם גזבר בית הכנסת הגדול

תעודה מספר 187

התק"ם

כאשר נשארה עדתנו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם לפקח בענייני ציבור ולהיות נדרש לכל חפציהם ונמנו וגמרולמנות הרב מכלוף בהיקר דוד בן הרוש לנגיד עליהם וביקשו מאת השר אשר ישנו פה עמנו בעיר הזאת והסכים עמהם.

וגם השר הגדול שבמקנאס יע"א הסכים ונתן חותמו ומאמרו על מנויו של הרב מכלוף הנזכר, ובכן נועדו יחדיו לפנינו אנחנו חותמי מטה ולפני בית דין שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי המס להודות לו שטר מנוי בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטרי מנוי הנגידים אשר קדמוהו.

והעידונו על עצמם בקניין שבוע חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ונדוי חרם  כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו ברצון נפשם והשלמת דעתם וקבלוהו עליהם לנגיד על הכללות לעמוד לשרת ולפקח בכל ענייניהם על פי ראות עיניו, בעניינים הנהוגים אכן בענייני ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או משרתיו או לשום אחד מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב.

וכיוצא מאלו הדברים הבלתי נהוגים יעשה על פי המלכות אחד משנים כרובים זהב המיוחדים שבעדה המה כבוד הרב שמואל בן חמו וכבוד הרב משה אלבאז ולא יצטרך לקבץ כל היחידים אחד אחד כי הצריכוהו בעלי המנלכתו לקבץ כולם באיזה דבר גדול ועל פי זה חייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכח השובעה החמורה הנזכרת דלא כאס' בעדם ובעד כללות הציבור שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מחמת הציבור .

על הציבור ליהדר לשלם במיטבא ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט על פי בית דין בכל ענייניו ולא יעשה דבר אשר לא כדת וגם האמנוהו בכוח השבועה החמורה הנזכרת נאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים בעדם ובעד כללות הקהל במה שמכניס ומוציא משל הציבור אחר שירדו עמו לחשבון שנין מיחידי הקהל מדי חודש בחודשו.

שאין אחר חשבונם כולם בלי לייבו שום שבועה קלה וחמורה וגלגול שבועה ואפילו חרם סתם בשום פנים ואופן בעולם והודו שטר מנוימוחזק ומקויים בחוזק ספרי בית דין ישמרם אל בתפיסה וכו…..ובאחריות גמורה וכו…….שקנה ושיקנהכתקנת חכמים זכרונם לברכהדלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי במנא דכשר למקנייא ביה

באנפי נפשה למה שיועיל למען תוסף תת כחה לקיים כל דבר האמור לעיל בקימה שיש בה הידור ולעמידו בעמידה שיש עמה סמיכה ויסדו לתת לו חלף עבודתו הנזכרת סך שלושים אוקיות מכסף טוב והיינו שיעשה בכל אשר היו עושים הנגידים שקדמוהו והוא מוסיף עליהם שיעמדו לגבות המס ויטול סך אוקייא אחת לכל פנקס מלבד שכר משרת השר שעומד עמו על הגביה שיעמוד לגבות המס והמפנקס לו ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתום פה והיה זה בראש חודש אלול המרוצה משנת שמר מצותי וחיה לפ"ק וקיים.

גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על מנוי הנגיד הנזכר ואעשה לו עזר כנגדו ומבלעדיו לא ירים איש את ידו, ובאתי מן המודיעות שמהיום אשר בקש הרב עזוז הכהן לצאת מהנגידות ועלתה בידו, אבדה עצה מבנים ונוקשו ונלכדו, כי נועצו יחדיו לגדור הפרצה הזאת בהרבות שניאים במספר ירחים אחד בכל חודש.

איש על ידו, ואין זה בנין אלא סתירה ואין רבוי אחרי רבוי אלא למעט ממנום של ישראל ולהאבידו, ואוכלי עמי בראותם פנים חדשות מתחדשים כחידוש הלבנה אוכלים וחוזרים ואוכלים מן הבא לידו. והנשיאים גם המה בחרו למצוא חן בעיניהם נותנים וחוזרים ונותנים איש כמתנת ידו.

כל אחד לפי כבודו, ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, ואיש הישר בעיניו יעשה, כעם ככהן כעובג אלוקים כאשר לא עבדו, ואין רומק השב מהנשיאים ודנו בעצמם דינא דשמור לי היום ואשמור לך למחר וגומלים זה לזה להחשוד על דבר לא דנו אלא מעידו.

וקרוביו מרחוק עמדו, וידל ישראל כצאן אשר אין להם רועה, עומד על עמדו, וכי יתפוש איש אחיו לאמר שמלה לך והייתה לנו לעיניים ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, עבד נרצע לעם הזה במרצע ועבדו, מבלי יכולת לשאת טורח ומשא עם ה'.

אלה טרחנים סרבנים לא יקבלו מרות כל איש מצילח ומשגיח ומפקח לו יש בינינו מוכיח ישית ידו, ויראו כל העדה כי טוב האדם לבדו, דבר אחד לדור ואת ישרים סודו, ונתנו עיניהם בהרב מכלוף הנזכר כי הוא גברא דחזי וכל אשר עושה ה' מצליח בידו.

וכבר נודעת הנהגתו ישרה בהיותו נגיד ופקיד על חברת גומלי חסדיםרב אדם וקרא איש חסדו, זריז ונשכר ועומד בפרץ בכל ענייני הציבור ומשגיח ומפקח עלים בעינא פקיחא ומאן דלביש מדא ילבש מדה אלבושיה.

יקרא כמדו, ועוד יש תועלת לציבור במניו מצד שעסקיו מועטים וכל היום פנוי הוא חעסוק בצרכי ציבור בעצמו ובכבודו, ופטור ועומד הוא מן המס מזמן היותו נגיד על חברת גומלי חסדים וליכא פסידא ךצבור במניו כזולתו שצריכים לפוטרו מן המס וכל נשען על ידו, ומכל צד ראוי והגון הוא אין עוד מלבדו.

אלא שראינו הסכמה מהראשונים וזה לשונם בהסכמותינו אנחנו קהל קדוש מתא צרפו יע"א וכו…ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינוט במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש……..

……אבל כד דייקנין שפיר ביסוד התקנות מה על מה נתקנו ובדקדוק לשונם….וגם ממה שהוגד לנו מהיותר זקנים שבדורינו שהיו מפורעי המס באותו הדור שאחרי מות המסר"א מופלג חזרו והעמידו הקהל יצחק בן הרוש לנגיד עליהם במלכות המער"א וזהו עצמו אשר הטוזכר בשמו בתקנה ראשונה שנתקנה בפאס יע"א.

ומיתת המסר"א הייתה שנת פ"ז כידוע אם כן מתקני התקנה עצמם איך העמידוהו נגד התקנה, אלא ודאי עיקר התקנה הייתה שלא יבוא א' מהמשפחה הנזכרת למלוך ולהשתרר עליהם ביד רמה…ואם כן מעולם לא הייתה כוונת מתקני התקנה לרחק ולהבדיל משפחה זו ממשפחות ישראל וכולנו בני איש אחד נחנו משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל ומצווים על האחדות ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן שהוא גרמא לכל הקורות אותנו.

ותמצא דפעם אחר פעם הלא מזכיר בלשון התקנות ובלשון המעב"ד – לתועלת הקהל – אם כן כל היכא דאיכא תועלת במנוי אחד מהמשפחה ההיא כנדון דינן דכל מילי אשכחן ביה למעליותא כנזכר לעיל ובחרו בו כל העדה אליו אנו מקריבין לצאת ולבוא לפני העםנגיד ומצוה ועבינן יומא טבא שהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

שהותרו זה בזה והיו לאחדים ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ובכן עלתה הסכמתם על מנוי הרב מכלוף הנזכר וגם הסכמתי עם שבעה טובי העיר בכל מה שעשו ילםות כחו במה שנתחייבו בכל הפסד דלימטייא מדעת הציבור…ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתמתי בזמן הנזכר וקיים

שאול ישועה אביטבול סי"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק ב סימן צ"ה.

רבי דוד עובדיה

אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.

כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.

ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.

והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.

ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.

בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.

וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.

והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים  מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).

ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס 9 שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כוטלם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.

ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך שיראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.

כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.

וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.

מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.

ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.

ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.

ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.

ע"ה שלמה י"ץ

תעודה מספר 5.

פועלם של חכמי ורבני מרוקו למען הקהילה, היה לשם שמים בלבד " הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת " 

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

עוזר בנושאי עניות ויתומות ומטפל במקווה טהרה. מתקפידו לגבות הנדרים והנדבות של בני עירו ולתת לכל העניים והלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו, ולגבות כל שבוע נדבות תלמידי חכמים והעניים הבאים מעיר או מארץ אחרת, ובפרט לשלוחי ארץ ישראל.

מאידך תפקידם של שאר טובי העיר וראשי הקהל הוא שלטוני בלבד, רק להכריע ולהחליט והביצוע בידי הנגיד. לא מצאנו שראשי הקהל וטובי העיר מסרו דין וחשבון על פעולותיהם. תפקידיהם לא היו מוגדרים מראש אלא הם נדרשים להתערב בכל שטחי חיי הקהל, להסדירם ולכוונם בדרך הטוב והישר.הרבה תלוי באישיותם, בהיקף יזומתם ומדת מסירותם ובמסיבות שהזמן גרמן. אינו דומה תפקיד שבעה טובי העיר בתקופה רגועה יחסית לתפקידם בתקופת מלחמות, רעב ומהומות.

שמירת המללאח נעשית על ידי סגירת שערי המללאח בערב. המאחר לבוא דופק והשוער פותח לו. השומרים, ערבים שהקהילה שכרה אותם לתפקידי שמירה ושכרם שולם מקופת הקהל על ידי הגזבר. בית הסוהר. הגברים נאסרים בבית הסוהר הכללי של העיר, אך לנשים היהודיות מבית משמר מיוחד בתוך המללאח, וערביה שומרת עליהם. מלבד התפקידים הנ"ל דאג הקהל לבל יקופחו זכויות הציבור. בהתאם לכך נקבע שהנהר העובר במללאח תחת הבתים, הוא של הציבור כולו, ואין בעלי החצרות שתחתם הוא עובר יכולים למנוע מאחרים את השימוש במי הנהר וצריכים לתת צעבר בחצרים כשאחד בנה את ביתו, דאג הקהל למדודו ולפקח על המדידה לבל יקח מקרקע הציבור. הבונה עייה על גשר של רשות הרבים, חייבוהו לשלם לקופת הקהל, והקהל פיקח על כך.

תעודה מספר 235

235

התקנ״ג

דברי הרב משי״ח אמת ודינו דין אמת שזכאי כהר״ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ״ל מהמלוה הנז׳ דאע״ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר״ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר״ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו ומה שכתוב בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי׳יא בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ… ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה… ולראית האמת חי׳פ צפרו באדר ש״ש התקנ"ג וקים.

שאול ישועה אביטבול סי״ט

הועתק מם׳ אבני שי״ש ח״ב סימן קא.

פרק שמיני – המשפחה.

התא החברתי הקטן במרוקו איננו מורכב רק מבעל ואשה ובניהם, המשפחה בדרך כלל גדולה יותר. ההורים ממשיכים להחזיק בביתם בניהם הנשואים עם משפחתם. בשנים הראשונות לנישואיו סמוך החתן על שלחן אביו. הנוהג הקיים במרוקו, שהבנים יהיו נסמכים על שלחן אביהם, לא נבע מכח חוזה, אלא מתוך אהבת ההורים לבן. ומתוך רצון לא להפרד ממנו ולהמשיך לחיות בצוותא אתו. מאידך הכלה עזבה את בית אביה, ותופעת החתן הדר בבית חמיו אינה קיימת כמעט. אף כשהאב אינו יכול לפרנס את בניו, והבן דואג לפרנסת משפחתו ואולי אף לפרנסת הוריו. מכל מקום דר הוא בבית אביו וחי אתו בתפיסת בית אחד. ואחת ממעלותיה של הכלה היא שיכולה לחיות עם חמותה ולשמור על שלום הבית בבית חמיה.

אם מפרנסי המשפחה לא היו אמידים, עזרו הנשים לקיום המשפחה על ידי הכנסה נוספת ממעשה ידיהן. על פי רוב אין הנשים יוצאות לעבוד בחוץ, אך עושות הן בבית במלאכות המיוחדות להן. החייטים הביאו לנשים עבודות כגון : תפירת הבטנה לבגדים, עשיית כפתורי המשי ל " בדעייא ", קליעת מקלעות משי, ועשיית שרוכים ופתילים ממשי הדרושים לעבודת החייט, אחרות עשו ברקמה או עבדו בצמר החל מכביסתו, ניפוצו, טווייתו ואריגת שטיחים, שמיכות או יריעות של צמר.

בתעודה מספר 224 מביא רבי דוד את הדברים הבאים באותו נושא.

התקפ"ז – 1827. בע"ה.

בהיות כי הנשים נכנסים לנהר שבחצר הנקראת צ'אר בן עדי, ועושים צרכיהם ורוחצים ומכבסים ורוחצים ומלבנים הצמר והבגדים על שפת הנהר לצד כותל בית הרב יעקב בן חמו ומנדנדים בכח ההכאות הכותלים, ועמד רבי יעקב הנזכר וקבל לפנינו על כל הנזכר .

ובכן פסקנו לו ששום נשים שאינם מבני החצר לא יכבסו ולא יעשו צרכיהם ולא יכבסו אלא יכנסו שם לטבול במקוה טהרה לבד וימלאו המים מהנהר אבל ליבון הצמר והבגדים שמנדנדים בכח ההכאות בין מן החצר בין אחרים לא יעשו לצד כותל הרב יעקב הנזכר, ולראיה חתומים פה ביום עשירי באדר שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושמונים ליצירה וקיים

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה אבן חמו ס"ט.

הבנים, משהגיעו לבגרות, לאחר בר המצוה, הובאו לאומן, שלימדם מלאכה, ובכך הוכנו לעמידה ברשות עצמם, ותרמו לקיום המשפחה. האב, השליט במשפחתו, על פיו ישק כל דבר. משהזקין וחדל לעבוד עבר הניהול לידי הבן הגדול.

ההורים נעשים אז סמוכים על שלחן בנם הדואג לקיומם המכובד מכח המנהג ומכח הלכה. משפחות אמידות אימצו להם יתומים ויתומות, תלמידים שבאו מן הכפרים לעיר לשם לימוד תורה בישיבות העיר, וסתם עניים. אלה נשארו סמוכים על שלחן בעל הבית עד לחיתונם או לסמיכתם לרבנות. ההורים הם הדואגים לחתן, ומחפשים לו כלה מתאימה. על פי רוב לא נזקקו לשדכן. אלה שנזקקו לשדכן פנו אליו לסייע בידם והוא עשה זאת בשמחה לשם מצוה. מוס השדכנות בשכר לא קיים בין יהודי מרוקו.

ההורים חיתנו בניהם ובנותיהם בעודם קטנים. שאיפה זו הייתה נוהג של דורות. וסיבות מרובות לה. יש שמיהרו לחתן בניהם על מנת להיפטר מעול פרנסתם, אחרים רצו לראות בניהם נשואים בטרם יבוא עת פקודתם. אף הרצון למנוע בניהם מהרהורי עבירה, ומאמרי התלמוד וספרי המוסר בנושא זה, השפיעו להשריש ולהעמיק מנהג מדור לדוד. משנהפך לנוהג עשו זאת כולם, שלא יהיו יוצאי דופן.

חכמים ובני תורה היו בראש סולם המבוקשים. תלמידי חכמים שאפו להתחתן עם משפחות עשירות על מנת להקל מעליהם עול פרנסתם, והעשירים רצו בכך הן מחמת הצו הדתי, כל המשיא בתו לתלמיד חכם…כאילו מדבק בשכינה או כדי להגיע לכבוד בתוך הקהלה.

משאותרה הכלה המתאימה שלחו הורי החתן שליחים מנכבדי הקהל שביקשו את ידה. לפעמים היה זה רק צעד פורמאלי, שקדמה לו שיחת הכנה בין ההורים שבה הגיעו להסכם ביניהם. עם הסכמתם כתבו שטר שידוכין, ובו נקבע מועד החופה, סכום הנדוניה, מקום הדירה וכו….ותנאים אחרים כגון " לגלגל עמה עד שתהיה בוגרת ולא ידרוש ממנה עונה, במקרה של נישואי קטנה. בהסכם נקבע קנס לצד החוזר בו.

בכתובות קדומות ישנו סעיף הבא : " וקוש"ח מיד החתן הנזכר שיהיה מגלגל עם הכלה בעניין תשמיש מיום כניסתה לחופה ועד שתגיע לפרקה ולא יטעון עליה טענה מורדת בתשמיש " בעבר נוהגים היו לעשות את " נכטבא – בקשת יד הכלה.

כיוון שנישואי קטנות היו שכיחים מצוי היה אף מיאון. במיוחד נזקקו למיאון על מנת להנצל מייבום, שהיה מצוי אף הוא במרוקו, כדין התורה. החליצה באה רק אם היבם לא רצה ליבם. כתוצאה מנשואי קטנות היו מקרים של מורדת. כאשר הכלה גדלה ולא יכלה לסבול את הבעל שבחרו בשבילה. תלמידי חכמים ויתומות ובנות עניות נישאו מקופת הקהל. מהכנסות הגאבילא או עזר הבשר.

סדרי החתונה.

לאחר חתימת שטר השידוכין עושין סעודת השידוכין, שבעבר גרמה להוצאות מרובות של אבי הכלה, ולאחריה מתחילים להתרקם יחסי התקרבות בין שתי המשפחות. לפי נוהג שהיה קיים בצפרו שנים רבות, בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, כנראה עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה וקיים את הסדר אצלם.

מובן מאליו שבהליכתו זו הביא לכלה מתנות. נוהג זה גרם סבל רב בבית החתן. בני הבית לא עשו את הסדר כלל, או עשוהו אצל השכנים. לשם כך תיקנו תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר –

תעודה מספר 46 –

להלן תוכן ההודעה בנושא זה.

התקצ"ד – ב"ה

ראינו אנחנו החתומים מטה, שנשתרבב בין בני קהלינו ישצ"ו מנהגים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, האחת שנואה מה שהנגו שבליל שני של פסח הולך אבי המשודך וכל קרוביו אל בית אבי המשודכת לקרות שם את ההגדה ולסעוד שם ומניחים נשותיהם ובניהם יחידים ביתה ומבטלים אותם ממצות ארבע כוסות ומצות טיבולים ומצות סיפור יציאת מצרים, ומצות אכילת מצה ומרורו וחרוסת ואפיקומן.

ובמקום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין ויכין מושבו בביתו כבן הדרורים הלוך הלכו האישים להשתעבד לאחרים, והדבר נוגע לדת ודין של תורתינו הקדושה שהרי פסק מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח סימן תע"ב וזה לשונו.

גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנהוגות באותו הלילה על כן לומר, ובלכת האיש למקום אחר נמצאו אשתו ובניו הקטנים בטלי בהם ממצות הללו מלבד שגורם עצבון בבית בליל שמחת יום טוב ולא נכון לעשות כן.

ועוד זה אין לו שיעור מה שנהגו בימים טובים לפקוד איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ונראה בעיניהם שזהו שמחת יום טוב ובאמת הגמור אין זה אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים מבית לבית ומחצר לחצר אלה מפה ואלה מפה.

לא מצאו מנוח לכף רגלם, מאז הבוקר עד ותעבור המנחה ויהי כבואם אל ביתם עייפים ויגיעים כמי שעקר דלתות עזה ואיזה אפוה מקום מנוחת קדושת הרגל, אשר חכמים הגידו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ועושה אלה מלבד ביטולה של תורה, עוד יוסיפו סרה, בפקוד איש את רעהו להרבות בשיחה בטלה.

ומי יתן והיה שלא יהיה דבורם בשחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערוה, ורובן בהלשון הרע רחמנא לצילן, ומבטלים סעודת יום טוב וברכותיה ומאבדים טובה הרבה, לכן מהיום הזה והלאה מקבלים אנו על עצמנו ועל זרענו אחרינו לדורות עולם בקבלה גמורה, להיות כל איש שורר בביתו בליל שני של פסח בקריאת ההגדה עם בניו ובני ביתו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה ושמח את אשתו.

וגם בכל ימים טובים אחר צאתו מן הקודש מתפילת שחרית ילך אל ביתו שמח וטוב לב, ואל יצא איש ממקומו שמו שהאריך בזה הרב ח"י ז"ל שכתב שמצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית שעיקר המצוה, להיות שש ושמח הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו כמו שנאמר, ושמחת אתה וביתך.

ואין חיוב על אישי ישראל בפקודת כל האדם שלא אמרו רז"ל והטילו עלינו החיוב זולת להקביל את פני רבו, דוקא ואם ירצה להרבות בשמחת יום טוב להזמין איש את רעהו ואיש את קרובו בביתו ובחומותיו להיות שניהם אוכלים על שולחן אחד בקדושה ובטהרה כדת של תורה הנה מה טוב ומה נעים ושומע לנו ישכון בטח ויהיה ביתן כגן רטוב, ועליו תבוא ברכת טוב, כן יהי רצון והיה זה בשנת תקצ"ד – 1834 לפ"ק.

יהונתן סיריו – רפאל אהרן מונסונייגו – יעקב סירירו.

אצילי בני ישראל, ראשי גולת אריאל, החכמים השלמים הדיינים המצויינים כוללי תהלות כמוה"ר יהונתן סירירו, וכמוה"ר רפאל אהרן מוסונייגו וכמוה"ר יעק סירירו, אתה ה' תשמרם וכצנה רצון תעטרם אמן כן יהי רצון.

גם בחגים האחרים הביאו מתנות לכלה. בסוף המאה החמישית לאלף הששי הוגבלו מתנות אלה. בשבועות – חננא ופאכיה – החננה הובאה בהזדמנויות שונות לכלה. והיא מריחה שנהגו בה נגד עין הרע. פאכייא היינו מגש גדול מלא מפירות קלויות, אגוזים, שקדים, תמרים, פולים קלויים וגרעינים. בכיפור היו מביאים תרנגולת כפרה לכלה, ואתה מתנות אחרות, והגבילו את זה לחבוש מקושט.- רגילים היו סיום הזה לחנוט חבוש עם צפורן שהיו נועצים על פני כל החבוש, ומריחין אותו ביום הצום.

בחנוכה הגבילו את המתנות להבאת ריחייא ופאכייא.בפורים הגבילו את המתנה לטבעת והבאת העאדא.  המנהגים בפורים מגוונים, והיו מביאים מאפה מגוון. פת הבאה בכסנין, מין אזני המן נקראים סבבאכייא ועוד. בחול המועד של פסח ובליל המימונא, מוצאי פסח, היו רושמים אותה – נותנים לה טבעת שבכך נקשרת היא לחתן המיועד. נוסף לזה היו מביאים לה ל " עאדא " מיני מאפה שקורין " תרייד או מופלטא וגם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה.

לאחר סעודת השידוכין – מתחילין ההכנות לחתונה בשתי המשפחות. ההורים שורים צימוקים או תאנים לעשיית הייש – מאחייא לצרכי החופה. בום ששי , ערב שבת שלפני התחלת שבוע החופה נכסה הכלה את ראשה בצעיף לבו ובשבת שלפני החתונה, לאחר תפלת מנחה , הולכות הנשים ממשפחת החתן לבית הכלה ומסירים את הצעיף מעל ראשה וזה האות לתחילת הטקסים והמסיבות של שבוע החופה.

בית הכלה עושים בשבילן סעודה שלישית וכגומרים מקיפים את הכלה, שרים ויוצאים בתופים ובמחולות לכבודה, ואמו של החתן מצוה אז על הכלה שלא תצא מפתח ביתה עד יום החופה. לפני פרידתן מנשקת הכלה את ידי כל הנשים האורחות. ובזה נגמר טקס ראשון.

ביום שני סמוך למנחה, מתאספות הנשים בבית החתן, וחוגרות אותו בחגורה של משי על בשרו. ומתכבדת בזה האשה הזקנה ביותר שבחבורה, ומשם הולכות לבית הכלה ומוליכות בידם קערות של דבש ושל חמאה ובתוכה ביצה. וזה האות להתחלת ספירת ז' ימים נקיים. ( רק בהיות החתן בעיר מתחילה הכלה לספור ז' נקיים. שאם יהיה מחוץ לעיר עלולה לראות דם חימוד. )

קשירת החתן בחגורת משי, קשירה זו עשו אותה שלא תוכל אחרת לקשור אותו בכשפים בליל החתונה. החשש לקישוק החתן במעשה כשפים ליל חופתו רווח מימי התלמוד. בירושלמי כתובות פ"א, ה"א נאמר שמשנים את היום הקבוע לנישואין מפני האונס. " מהו מפני האונס, מפני הכשפים " שישי שמכשפין את האיש מלקרב לאשתו בליל החופה.

ביום שלישי מתאספות שוב הנשים ומוליכות לבית הכלה " חננא " וצובעים שם את ידיה ואת רגליה בחננא. לאחר שכותשים אותה שם. ומחלקים מהמריחה לכל הבחורות חברותיה.

גם ביום ד' וביום ה' הולכות הנשים לאירח לחברה לכלה ולספר לה סיפורים, להפיג את מבוכתה. יום ששי, אבי הכלה מזמין את קרובי המשפחות לסעוד בשבת אצלו ושבת זו נקראת " שבת אראי " – שבת העצה. בשבת בבקר הולכים הקרובים להתפלל עם אבי הכלה. ומתפללים תפלה חגיגית בשירים ופיוטים המושרים מפי הפייטן.

ועולים הקרובים לספר תורה ומעלין לתורה יותר ממספר הקרואים. ואחרי התפלה הולכים לבית הכלה והחתן עמהם, והחמות מגישות לו תרנגולת מבושלת ובקבוק ייש. למחרת השבת מתחיל שבוע החתן. אבי החתן מזמין ביום ראשון כל חכמי העיר כח הנקרא בשם רבי, לסעודת צהרים בבית החתן.

למחרתו יום שני שבו מוציאין ספר תורה, יום מיוחד להזמנת חברת הרוחצים וגומלי חברים על שם רבי שמעון בר יוחאי לסעודת צהרים. יום שלישי מוזמנים ה " עשרה בטלנים " והם חברת לומדי זוהר הקדוש ותהלים, אחרי ארוחת הצהרים הולכים לבית הכלה ל " שום " את הנדונייא.

ועורכים בתערוכה כל הכלים שמכניסה לבעלה ובאות השכנות והחברות לראות מה מכניסה לו. ואחר שמפנקסים את הכל מחייבין את החתן ולוקחים מידו קנין על הסכום שעליו הסכימו. דבר זה גרם לעתים לתגרות וסכסוכים, ולפעמים נסתיים בהפרדת בני הזוג.

מוליכין את חפצי הנדונייא לבית החתן, הנשים באות לבית הכלה, רוחצות ומאפרות אותה, לאחר הכנה לוקחים את הכלה למקוה. מצד אחד קהל נשים גדול המורכב מקרובות המשפחות וחברותיה ושאים, ומצד שני האנשים, שעיקר יחידי חברת " גומלי חסדים " המלוים אותה לבית הטבילה לאחר שהתפללו תפלת ערבית בשירים.

בדרך שרים שירו של רבי שלמה אבן גבירול " שוכנת בשדה ". ונרות ופנסים בידיהם להאיר את לפניה את הדרך, וקהל רב לש נשי ובנות העיירה יוצאות לראות את הכלה. והדוחק והתפיפות גדולים. ובעמל רב מצליחה הכלה לפלס לה דרך. הבנות, בין מתוך מעשה קונדס ובין מתוך קנאה, מנצלות היו את הצפיפות והחשכה לצבוט בכלה.

כשנכנסה לבית הטבילה, הנשים נכנסו אתה והאנשים המתינו בחוץ, משגמרה, מחזירים אותה באותה כנופיה ובקהל רב לבית אביה. ובדרכה יוצאים קרובי וידידי המשפחה לפתח בתיהם ומקבלית את פניה במיני מתיקה, סוכר וחלב.

באותו ערב מתקיים בבית החתן טקס ה " אתחפיף " – התגלחת. האנשים באים לבית החתן מהם שמסתפרים בידי הספר הנמצא כל אותו העת בבית החתן ונותנין " גראמא " – מתנה, לספר ולאבי החתן אם אינו מן האמידים. ומחלקים לבאים ייש, דברי לפתן וגרעינים.

החתן אף הוא מסתפר ולאחר מכן מכתירים אותו בכתר, שכורים מסביב לראשו חגורת משי רקומה בחוטי זהב, כעין עטרה. על עטרה זו שמים חמש מטבעות מכסף ושרים את הפסוק " מצא אשה מצא טוב " ( לכך קוראים לילה זה " לילת מצא אשה " כלומר ליל ששרים בו את הפסוק מצא אשה מצא טוב ), וחוזרים על הפסוק כמה פעמים.

לאחר מכן שמים אפר על ראש החתן והוא קורא את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ". אחר כך מוציאין את החתן לרחוב ועורכים שם מחזה המלוכה, החתן יושב על כסא מקושט ושוביניו מעטרין אותו מימינו ומשמאלו. ומקלות מעצי זית בידיהם.

ומביאין לפני אנשים והוא דן אותם כמלך הדן את אזרחיו. גמרו את מחזה המלוכה, מרכיבין את החתן על כתפיהם ויוצאים לרחובות העיר. שרים לפניו " אדון עולם אודה פשעי בלב נשבר " עד שמגיעים לבית הכלה. מוציאין שלחן גבוה ומושיבים עליו את החתן והכלה וחוזרים על השיר " מצא אשה מצא טוב ".

והחתן מקיף את הכלה ושרים " פניך אחותי כלה הראיני ". והחתן לןקח מטבעות ונותנם לכלה כ " סבלונות " והקהל עונים, מזל טוב, ומרקדין לפניהם, ויוצאים בתופים ובמחולות. ואחר כל מחזירין החתן לבית אביו. ועושים מסיבה לקרוביו. והכלה עושה אף היא מסיבה בביתה לקרוביה.

באשמורת הבוקר של יום רביעי, באות הנשים לבית הכלה ומגישים לפניהן תה כעבכים וביצים שלוקות. גמרו סעודתן מיד ניגשות להכנת הכלה. הן שרות בקול נעים והזקנה שבהן קולעת שערותיה של כלה. – על פי האגדה שהקב"ה קלע לחוה וקישטה בכ"ד קישוטין והביאה אל האדם. יש שנשי החברה קדישא הנקראות " גזבאראת " – גזברות היו שולקות שערות הכלה.