מורשת יהדות מרוקו

תקופה ה׳

מר אבי הרב ישועה שמעון חיים עובדיה ז״ל, תר״ס—תרצ״ה (1935—1900)

מצב החינוך

משנת תר״ע ואילך, אחר כניסת הצרפתים למרוקו ואחרי התנחלם בארץ, חלו שינויים במדינה שבעקבותיהם הוטבה גם רמת החיים של היהודי. מצרפת וממדינות אחרות באירופה, נשבו רוחות חדשות שחידשו את פניה של היהדות בכלל ושל החינוך בפרט .

בשנת תרע״ז בא מלונדון לפאס הרב זאב הילפרין  ובהשפעתו נוסדה שם חברת ״אם־הבנים״. על חברה זו נמנו רק נשים, נשים צדקניות אשר נדב אותן לבן לקרבה אל המלאכה, לתמוך במלמדי תינוקות למען קיום התורה. מטרתה של החברה, כפי שקבעו מייסדיה, היתה ״חינוך ולימוד התורה לתינוקות של בית רבן״.

הערת המחבר: יחסית לאוכלוסיות השונות — יהודים, אירופאים וערבים— הרי מספר ה״מתחנכים״ מבין היהודים, ביחס למספרם בעיר, הוא הגבוה ביותר: בשנת 1955 היה מספר התלמידים בבתיה״ס כדלקמן: יהודים 1400; ערבים 1200; אירופאים 180. וראה א. הטל— מפקד אוכלוסין במרוקו — אביב תשכ״ד. בשנת 1951 היה אחוז היהודים בצפרו 26.3 מכלל האוכלוסיה.

בעיר פאס, טיפח מוסד זה הרב שלום אזולאי מצפרו. הוא החל לעשות נפשות לרעיון שגם בצפרו ייסדו מוסד כזה.

וכאשר הגיעה השמועה לצפרו התעוררו גם נשי החיל אשר בעיר על הקמת מוסד בשם ״אם הבנים״ ועדה מיוחדת נבחרה לעבור מבית לבית להשפיע על בנות יעקב סבא להימנות בין החברות ולתמוך בסכום מסויים מדי שבת בשבתו, ומאז נעשה החינוך דאגה כללית של הקהלת ודאגה פרטית של כל אם לבנה.

הרב היילפרין לא הסתפק במוסד שנוסד בעיר פאס, הוא עבר מעיר לעיר; תחילה הלך אל ״לעראייס״ בצפון מרוקו, ראה שאין שם תורה, והקים חברה לחינוך ולתורה בשם ״הר סיני״. בעיר מקנאס, שבה היו בעלי תורה וחכמים רשומים, אך חינוך התשב״ר היה רופף, ייסד חברה בשם ״עץ חיים״. הוא בא לעיר צפרו וקבע ישיבה מת״ח הרשומים שילמדו עם הרב שלום אזולאי (שבא אתו לצפרו). הרב היילפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנוהגות היו באירופה. הרב שלום אזולאי הפליא גם הוא לעשות ויש לראותו כמחולל מהפיכה בנושא הזה. גם כשהלך לעיר פאס, לא שקט ולא נח, עשה נפשות לרעיון, וחבריו הבטיחוהו שהדבר קום יקום בע״ה.

בעיר היתה חברותא של מתפללי ותיקין, וכך היה מנהגם: מי שמתעצל ולא בא בהשכמה לביהכנ״ס להתפלל, היה מוכרח לתת קנס. אחדים מהחברה הזכורים לי היו: מסעוד צירולייא ז״ל ומר אברהם הרוש יבל״א.

ביום ו' בשבט תרע״ז(1917) לא הופיע אברהם הנז' לביהכ״נ וכל החבריא הלכו אליו לבית אביו ר׳ דוד הרוש לתבוע הקנס. הוכנה סעודה קטנה ונכח בה מר יעקב זכרי ז״ל (עלה ארצה לפני מספר שנים וחיה בבאר שבע עד יום פטירתו) וכטוב לבם ביין ובשכר, פנה יעקב זכרי למסעוד אלבאז ז״ל (עלה ארצה וחיה בירושלים עד יום פטירתו) והציע לנצל את ההזדמנות לקיים את ההבטחה להרב שמא״י ולכונן את החברה, שיחזיקו בה הנשים; מיד קראו לשכנות: הראשונה היתה רבקה שלום, אשתו של דוד הרוש, בעלת הבית, והשכנות עיישא אלקובי, בונינא זאזון, שקיבלו עליהן לתת החזקה חדשית למען המוסד. מצד אחר, נתנה דחיפה לזה גם האשה אסתר אלבז, שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסודו של בית הספר ״אם־הבנים״ בפאס, ועז היה חפצה לראות גם בעיר צפרו מוסד כזה; אע״פ שהגרעין כבר היה קיים, ביקשה היא מהחברים לחגוג שוב בביתה את המאורע על חשבונה: מיד הוזעקו נכבדי העיר ורבניה לביתה ומר אבי הרב ישמ״ח לבב זצ״ל הכין דרוש על המאורע, הוא הלהיב את הנאספים וגם צווה על מגבית מיוחדת מכל נשי העיר. באותו מעמד נתמנה על פי הגורל ליושב ראש הועד הנכבד מר רפאל סמחון, ואשתו אסתר אלבאז נשיאה. חברי הועד היו ממייסדי החברה: הרב שלום מרדכי אזולאי, הרב יהושע זכרי, דוד הרוש, מסעוד צירולייא, מסעוד אלבאז והשמש יצחק יונה; וייבדלו לחיים ארוכים הרב עמרם שאול אזייני, אברהם הרוש. באסיפתן השנייה, אחרי אסרו־חג השבועות, התכנסו כל הנשים ומו״ר אבי ז״ל נשא נאום על מעלת התורה והחינוך ועל תפקיד האשה בחינוך הבנים כמאמר חז״ל: ״הני נשי במאי זכיין י״.

מאז נעשה הרב מא״ב ישמ״ח עובדיה זלה״ה אחראי לחינוך התורני ב״אם־הבנים״, וכמו הרב משה בן חמו בשעתו, השפיע בנאומיו ובדרשותיו על ההורים לשקוד על חינוך בניהם וקבע שבימי החגיגות הללו יהיו נבחנים התלמידים.

בעיית המורים היתה קשה. אחרי התלבטויות נבחרו למורים הרבנים פנחס זכרי, ראובן אזייני, דוד מאמאן, ונתוספו עליהם גם הרבנים אליהו אזולאי, רחמים אלבאז.

משנתרבו התלמידים, הובאו מורים מערים אחרות: רבי משה אזוגי (מו״ר) ממקנם, רבי שלמה אדרעי מצפת, (מו״ר) רבי דוד עטר ממוגאדור, ושני תלמידיו רבי חיים אלפרסי, ורבי שמעון ווענונו, ור׳ משה וויזגאן מעיר אצאווירא. אנשי הועד אירחו אותם ופרנסו אותם בכבוד. מו״ר רבי משה אזוגי ז״ל התארח אצל הצדיק רבי אליהו אביטבול ואשתו הצדקת רבקה משה ז״ל, אשר טיפלו בו במסירות וחיבה רבה.

כחמשים תלמידים היו בהתחלה במוסד. ובמשך הזמן עלה מספרם; ההנהלה דאגה לתלבושת לעניים שבין התלמידים, ובאותה שנה, הראשונה, חילקו 18 כובעים, 18 זוגות נעליים, ומאתיים מיטר בד. הועד שכר בית מגורים גדול שהיו בו חדרים רבים ושם הוקמו הכתות הגבוהות: המקום נקרא ״לפוקי דצלא״ סמוך לביהכנ״ס ״צלא דלפוקי״ ממעל לביהכנ״ס ״צלא לכּבירא״; גם הקימו כתות בביהכנ״ס ״צלא די מאייר״, ושאר בתי הכנסת שבעיר היו מיוחדים לכתות הנמוכות. בחדרי הבית הנז׳ העמידו ספסלים וגם לוח על הקיר.

ההכנסות לקיום המוסד היו מתרומה חדשית של הנשים, מתרומות בבתי הכנסת, ומשכר לימוד של הורי התלמידים, בהתאם למצב הכלכלי של המשפחה. בני העניים היו פטורים משכר לימוד. אף ארגון ממשלתי או צבורי לא עזר למוסד. פעמיים בשנה נאספו הנשים המחזיקות בכנס מיוחד, נמסר דו״ח על ניהול הענינים, נערכה התרמה. משנה לשנה במשך זמן קיומו של המוסד נתמנו [בזמן האחרון ע״י בחירות] כחברי הועד אנשי צבור נכבדים. האדונים: יוחנן יתאח, יעקב הרוש, אבא אפרייאט, עמרם אזייני, מאיר אזולאי, שמואל אביטבול, יוסף רחמים שקרון, יעקב אביטבול, עמרם עטייא, שלמה חיים חותא, יהודה בן סמחון אלעזר שקרון, יעקב חמו, מימון הלוי, מאיר בן סמול, הרב יקותיאל מיכאל אלבאז, והרב יקותיאל אלבאז, מרדכי בן יעיס, מסעוד לוטאטי, יצחק כאביסא.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-214

במשך הימים הוחלט לגשת לבניית בנין גדול ויפה, ועד הקהלה החליט לתת למוסד הכנסה קבועה מ״עזר הבשר״!.

בשנת תרצ״ג (1932) נקנה שטח אדמה מחוץ לחומה ובמשך שנה אחרי כן שנת תרצ״ד (1933) נבנה בנין גדול ומרהיב עין. ובשנת תרצ״ה (1935) חנכוהו בנוכחות אורחים רבים מערים אחרות, ונציגי הממשלה, צרפתים וערבים.

העיריה הקפידה שתכנית ביה״ס תהיה לפי התקן המקובל: כתות מאווררות, חצר למשחקים. זכתה הקהלה לבנות בית ספר מפואר ממש באזור של גנים ופרדסים, על שטח של 2500 ממ״ר. בפנה הדרומית־מזרחית נבנה בית כנסת לתפארת, אשר בו בלטו בהוד והדר, כיורים וקישוטים, פטורי ציצים ופרחים, אוורור ואור: בנין פאר.

בכדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבניו, חברי הועד היו מבקרים בכל לילה אצל האמידים ונדיבי עם בקהלה בלוית הרב מר אבי מו״ר זצ״ל מבית לבית להשפיע עליהם לתרום למען המפעל הקדוש הזה. והנדיבים נענו ומלאו את חובתם בעין יפה, יזכרם ה' לטובה ולברכה.

בחנוכת הבנין נשא מו״ר אבי דרשה ארוכה ובתחילת דבריו אמר:

״רבותי, מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה ויצא לאורה בהשתדלות פקידי החברה ^׳אם הבנים^, תכב״ץ אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה רכשו להם הון עתק מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה ולטובת נערי בני ישראל ותשב״ר שמספרם היום 450 ילדים בפ״י ישלם ה^, פעולם על כל גמולם וזכות התורה הק׳ וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם מגן וצנח וסוחרה, וטרם כל עלינו החובה לשלם במיטבא ולתת תודה רבה לאנשי חסד נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה אשר בחמלת ה׳ הננו היום מסתופפים בצל קורתם ויושבים לבטח תחת חסותם ה״ה מר קורייאק לקונטרול סיויל (מפקח השלטון המרכזי) ומר ויזין דולארוז ראש העיריה. וגם למר סאלאמיטו מהנדס העיר שעזר לנו בעצות ובמומחיות שלו. האנשים האלה שלמים הם אתנו ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסד אור בהיר על המפעל היקר הזה ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגיעים ועיפים נרפים הם נרפים הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם למען יאריכו ימים על ממלכתם להכריע אויביהם תחתם. ועלינו לשבח ולתת תודה ותהלה לאחינו בני ישראל יושבי עירינו ישצ״ו המתנדבים בעם ויקדשו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקודש בעת צרה כזאת אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר ובכל זאת נדב לבם אותם נדבות חשובות זכרה להם אלוהי לטובה וזכות התורה הק׳ תגן בעדם ויהיה כזית הודם ומטללי דליותיו יריק עליהם ברכותיו יחיו דגן ויפרחו כגפן״.

והמשיך להסביר לעם את גודל המפעל הקדוש ותבל את דבריו בפסוקים ובדברי חז״ל. במשך הזמן הוסיפו לבנות קומה שנייה, והיו נדבנים שבגו חדרים על שמם, כמשפחת טובאלי ומשפחת בן יעיש. וכך הלכו וחוסלו החדרים והלימוד בבתי כנסיות^. בית הספר התקדם ותלמידים רבים נהרו אליו, מגיל הגן עד סוף הלימודים היסודיים.

הנהלת ביה״ס של כי״ח היתה עויינת ל״אם הבנים״ משום שרצתה למשוך אליה גם בנים (ולא רק בנות, שהיוו את הרוב מתלמידי ביה״ס אליאנס).

מכשול אחר ללימודי התורה היה נעוץ בעובדה שבוגרי ביה״ס לא ידעו לאן לפנות אחרי גמר הלימודים בזמן שבוגרי כי״ח קיבלו עבודה במשרדי ממשלה או בבנקים. הנהלת ״אם הבנים״ הכניסה על כן לימודי הצרפתית לתכנית הלימודים; כי״ח דאגה להוצאות הכרוכות בכך ומנהל ביה״ם כי״ח בעיר פיקח על השעורים. הלה עשה מצידו מאמצים להכשיל פתרון זה של לימודי חול ב״אם הבנים״ ואף הפיץ כרוזים בצבור בסיוע אחדים מחברי ועד הקהלה, והסביר שאין לסמוך על הלימודים הכלליים האלה: המאבק בין שני המוסדות נמשך והתלמידים היו כקרבן עולה ויורד בין שניהם.

הנהלת ״אם הבנים״ השתדלה להביא מורים בעלי רמה לכתות הגבוהות. בוגרי המוסד עצמו כבר החלו לשמש בו בתפקידי הוראה. במשך הזמן דאגו גם למצוא מורים טובים לכתות הנמוכות.

כשהחליטה הנהלת בית הספר בשנת תש״ז (1946) למסור לידי את הפיקוח על החינוך עשיתי מאמצים להתגבר על המכשולים שעמדו לפנינו בעזרת תלמידי היקרים רבי יצחק בניזרי ורבי ישועה מאמאן ישמרם ה׳:

א-להעלות רמת הלימודים: לימודי קודש ולימודי חול.

ב-להקים ישיבה בעיר: ״ישיבת בית דוד״, שאליה ינהרו בוגרי ״אם הבנים״.

בשנותיה הראשונות של הישיבה ניתנו השעורים רק בתלמוד ובהלכה, (בשנת תש״ט נסיתי לשלוח תלמידים לישיבות באירופה, כגון בית יוסף בצרפת גיסה׳ד בלונדון, וגם לעקס לע בען בצרפת). במשך הזמן, משום עת לעשות לה׳, הוספתי בתכנית הלימודים, בשעות אחרי הצהריים (משעה 5 והלאה) את לימודי הצרפתית: ברמת ביה״ס היסודי ואח״כ גם ברמה של בי״ס תיכון, וכל זה נוסף, כמובן, לשעורים בתנ״ך וכו'.

כשהתחילו להגיע שליחים ממדינת ישראל למרוקו, התבססו הלמודים והשיעורים בלשון הקודש. בית הספר ״אם הבנים״ מנה כבר כתשע מאות תלמידים. היה צורך להעמיד בראשו מנהל בעל נסיון. התלמיד, בוגר ביה״ם, בגיל 12, הספיק במשך שהותו לעבור פעמיים על חמשה חומשי תורה עם פניני רש״י, למד משנה, תלמוד, ונוסף לכך לימודים כלליים בצרפתית, התלמיד למד כשש או שבע שעות ליום.

הבוגרים עברו לישיבת בית דוד אשר בה למדו לימודי קודש ברמה גבוהה ולימודים כלליים ברמת בית הספר התיכון (כך היה בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה).

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-החינוך בספרו-עמ'-220

חינוך הבנות

ע"י הארגון "חובבי השפה״ שדאג להפצת השפה בין תלמידי אליאנס, נעזרנו בנתינת שעורים לבנות: לשון הקדש, לימודי קודש והלכה. אני מביע בהזדמנות זו תודה והוקרה לאחראים ובראשם מר רפאל זכרי ומר פנחס חותא, והמנהל הרב יצחק בניזרי שליט״א, כיום רב המושב יד רמב״ם, שנתנו יד למטרה קדושה זו, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה. בשעורים הללו השתתפו יותר מחמש מאות תלמידות.

פתחתי גם מוסד ״בית רבקה״ לבנות, בהשתתפות מחלקת החנוך של חסידי חב״ד, על יד ידידי הרב בנימין גורידצקי שליט״א; המוסד נפתח בשנת תשי״ב: ניתנו שעורים בלימודי קודש וגם בתפירה ורקימה. הרבה בוגרות מצאו פרנסתן אחרי חתונתן הודות לשעורים אלה. וזה היה המוסד הראשון במינו במדינת מארוקו.

פתחנו גם כולל מעשרה אברכים בחשוון תשי״ז וכבר בשנת תש״ז חכם בא לעיר הוא הגמ״ון גומל חסד המנוח ר׳ יוסף שקרון ז״ל מקזבלנקא והקים כולל צנוע מכספו הוא שלמדו בו ת״ח וזקני העם בשם ״פורת יוסף״.

בכל התכניות האלה עלי להזכיר בהוקרה רבה ולברכת עולם את שמו של הצדיק הנדבן רבי יצחק שלום זצ״ל שעשה רבות במסגרת ארגון ״אוצר התורה״ [בהשתדלות רבי יוסף שמע מירושלים הי״ו], במרוקו בכלל ובצפרו בפרט, בהשתתפות ״הג׳וינט״ וחברת ״אזע״[[O.S.E שטיפלה בבריאות התלמידים.

החינוך לתורה וליהדות הצליח ב״ה בעיר. כשגברה העלייה ארצה החלו הכתות להתרוקן והקהלה בת שבעת אלפים נפש עמדה על שבע מאות נפש וגם אני עליתי ארצה בשנת תשכ״ד.

עלי לציין בסיפוק רב שאם יכולנו להתגבר על בעיות ומכשולים, ואם יכולנו להגיע למה שהגענו, הרי זה בודאי בעזרתם של הפעילים, העוסקים בצרכי צבור באמונה, בעלי צדקה ומחזיקי תורה, אשר בהם נתברכה קהלת צפרו. יזכרם ה' לטובה ולברכה.

ביום כ״ה טבת שנת תש״ז (1947) נערכה חגיגת יובל השלושים למוסד ״אם הבנים״.

מי שלא ראה שמחה של מצוד. שהיתה נסוכה על חגיגה זו, לא ראה שמחת מצור. מימיו.

הערת המחבר: בחגיגה זו היו יותר מארבע מאות גברים, רבנים ואישי צבור. המנחה היה יו״ר ועד הקהלה, שהציג אותי בפני הקהל, ונשא על נס את עבודתי הפוריה בפקוח בית הספר ללא כל תמורה ח״ו. כמו כן החגיגות השנתיות ביום ר לחדש שבט לנשים המחזיקות המוסד. היה מספרן של הנוכחות גדול ובחגיגה של שנת התש״ז הגיע מספרן ל־800. הדרשה היתה בעיקר על תרבות קדושה וטהרת המשפחה וכו׳.

לסיכום ייאמר בפשטות ובענותנות: למרות כל הביקורת אשר תימתח על החינוך הזה, למרות כל ההשוואות אשר אנו עשויים לערוך עם החינוך בתקופה זו שאומרים עליו בטעות שהוא חינוך המתקדם, אנחנו חייבים להרכין ראש מול התמימות שבה נעשתה המלאכה, מול המסירות, מול המאמצים, מול היסודיות של העבודה. כשאתה מסתכל עכשיו במרחק של מקום וזמן, במבט מקיף, על התוצאות של החינוך הזה, אינך יכול להתעלם מהפירות המרובים והמבורכים, מהכוחות העצומים שנתנה אותה ״גירסא דינקותא״ לאלפי בני העיירה צפרו הפזורים במקומות רבים: יסודיות בכל עיסוק, תום בהסתכלות, ענותגות בהתנהגות, תוואי ראייה ישר כסרגל ולטווח רחוק.

נשמות צעירות חושלו באיבן בכור ברזל של חינוך לאמונה בערכי ישראל, ומסורת ישראל סבא, חוסנו בראשית צמיחתן, ולכן עמדו ועומדות ב״ה בחסנן, בכוחן זה בכל אשר הן פונות.

הצעירים קיבלו ידע בסיסי, איתן, ביסודיות ובאוירה רצינית ומוסרית, תמימה, כנה ושוקקת חיים; ע״י כן נחתם ונטבע בלבם רצון עז לפעילות, להתקדמות, לקידום דברים, רצון ליוזמה, לביקורת, ליצירה מקורית, ליושר פנימי להגינות ולאמונה.

מסביב לחינוך ולידו, שקקה והמתה הקהלה ככוורת: שעורי תורה, בתי ספר, בתי כנסת, חברות צדקה, חברות גמילות חסדים, חברות לימוד, שבתות, חגים ומועדים בזמנם וכתקנם: כל זה יצר והיווה אוירה יהודית דתית מקורית, ומאוירה זו שאב כל צעיר וכל מבוגר כוחות נפש שעמדו לו והעמידו אותו בכל אשר הלך ובכל אשר פנה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- -סיום הפרק בעברית של כרך שלוש

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21), והוקרא בישיבה האחרונה בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ז׳ ברנשוויג יו״ר החברה. נדפס חלק ממנו בספר:

Les droits de l'homme et l'education Presses Universitaires 1961 Paris, pp. 182.

התאספנו כולנו כאן כדי לחוג את יובל המאה של חברת כי״ח ולא נחשוך בשבחים לעבודה הגדולה והמפוארת שנעשתה במשך מאה שנה. אני יודע שכל הנואמים שדיברו ושידברו מעל במה זו הרעיפו וירעיפו שבחים. באתי ממרוקו, מדינה אשר הפיקה את התועלת המרובה ביותר ממפעלה של כי״ח ולא אחשוך מפי תשבחות.

אך צעקת שבר גדולה באתי לזעוק על עתידם של 200,000 מאחינו: יומם ולילה אני מודאג ומבוהל.

ואיך לא אדאג בראותי שעתידם הרוחני של אחינו ממרוקו הינו מהמפוקפקים ביותר ? הנה אוכלוסיה שהוציאו אותה, שכי״ח הוציאה אותה, מחשכת הבערות, ואשר עזבו אותה בלבו של צומת דרכים, ללא הדרכה וללא הכוונה. כן, כי״ח שחררה אותנו, להבדיל, כמשה בשעתו, אד היא עזבה אותנו בלב המדבר: והנה אנחנו מחכים לגלוי השכינה של הר סיני — ואין.

אם זאת היתד, מטרתה של כי״ח, אם כן איפוא, הסתיים בזה תפקידה, ואין לה אלא לפנות את המקום עם כל הסיפוק של שליחות מוצלחת.

כי״ח חינכה את ההמון, שחררה אותו והכינה עלית מסוימת. במשך דורות היא הפיצה את התרבות הצרפתית ואנחנו מכירים לה מיטב תודותינו. חגיגת היובל היום היא לנו שמחה בלי ערבוב.

ברם, אם כי״ח היתה מגבילה שאיפתה רק להכנת אנשים מתורבתים בלבד, הרי היתה סותרת את עצמה היא— משום שכל מפעל חילוני היה יכול לבצע את המלאכה הזאת לא פחות טוב.

מבעד למאה שנות היסטוריה מהדהדת באזני קריאתם של מיסדי כי״ח, ביוני 1860 : ״יהודים! המפוזרים בכל קצוי תבל והמעורבים בין העמים, אתם ממשיכים להיות קשורים בלב אל הדת העתיקה של אבותיכם…״. החותמים על הקול הקורא משנת 1860 מתייחסים אל הקשר לדת העתיקה, ואין ספק שבדעתם פנימה, ייסודה של כי״ח היה אמנם לשחרר את היהודים מבחינה מדינית, משפטית וחומרית, אך לא להובילם להתבוללות כלומר להתכחש לעצמם כיהודים .

הערת המחבר: הספד על המייסד ד״ר יצחק כרימיה מתלמידו של הגאון חת״ס מהר״ש סידאן בספר שבט שמעון, פרשת תצוד, [ע״ש בפרשת כי תשא] כתב וז״ל: בשבוע העבר כ״ח שבט נדעד נר ישראל שהאיר בחכמתו ויראתו לכל ישראל השר והגדול מו״ה יצחק כרעמיע בפאריז וכו׳ ובכל כחו ואמצו הטיב לעמו וכו״ כי היה שר המשפט וכו'. ויסד חברת כל ישראל חברים להציל היהודים בכל מדינות מרדיפות ומדחק ולחץ וכר והעמיד בתי לימוד בערים גדולות באזיען ואפריקא וברומעניען ובולגאריען בעד ילדי ישראל שילמדו לשון המדינה ושאר לשונות להרים קרנם וכבודם בגוים שיאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכו', שר וגדול נפל בישראל מלבד שהיה שר המשפט היה גדול בצדקתו וכו' לא התגאה ברום לבבו כרבים בעת שיתנשאו ויעלו לגדולה בושים לאמר שהם יהודים וכר ופורקים עול התורה והמצוות וכר הוא נדמה בזה למשה רבן של ישראל וכו'

נודה שהמפעל שנעשה היה בעל ממדים ענקיים ושהאוכלוסיה שנהנתה ממנו היתה במצב חברתי נורא. שחרורם היה איפוא מלחמה בדפוסי חיים ומחשבה שגרמו לנחיתותם: והסיכון היה גדול לראות אותם זורקים גם את התוכן ואת הצורה, את המנהגים ואת האמונות התפלות, עם החיים הפנימיים, הדת.

האם לא כד היה המעשה ? לא זו בלבד שלא הצליחה כי׳׳ח להחזיק את היהודים בקשר עם דתם העתיקה, אלא אף במקומות שהם שמרו על הקשר הזה ע״י אוסף מנהגים מדורי דורות, באה היא וניתקה את הקשר מבלי להראות להם את פניה האמיתיים של דתם.

התוצאה לפנינו: אוכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו; ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללותה וחורבנה של הקהלה היהודית הגדולה בארצות האיסלם.

בצער ובכאב אני אומר כאן שרובה של העלית שחונכה ע״י כי״ח התרחק מרוח התורה, ממחשבת היהדות ומקיום המצוות. אני יודע שלא זאת היתד. מטרת כי״ח, להרחיק יהודים מתורתם, אבל העובדות לצערנו מזדקרות לעין. התהליך היה פשוט: הקדוש חולל, ותחת המסוה של המלחמה במנהגים בלבד, נהרס גם הכבוד שרחשו לדת.

דוגמאות מספר יאשרו תהליך זה הרבה יותר טוב מאשר נאום ארוך: המורים של כי״ח הכריחו את התלמידים לשבת בגילוי ראש בכתה ואין זה אלא זלזול בקיום מצוה. יש גם מורים ששינו את שמות תלמידיהם העבריים המקוריים לשמות של נוצרים, ואין זה אלא זלזול בהיסטוריה היהודית: האם הם מתביישים לתת לתלמידיהם לשאת את שמותיהם המפוארים של אבות אבותיהם מדור דור ? בכתה מספרים לילדים על נואל (Noël) (בחג המולד), מלמדים אותם לצייר את עץ האשוח, אבל יותר מזה שוכחים לספר להם על חג החנוכה: ומה זה אם לא זלזול בערכי ישראל ?

לימוד הדת תופס מקום קטן מאוד בתכניות הלימודים ולכן גם אין מתחשבים בהשגיו של התלמיד ביהדות כשדנים במעבר התלמידים מכתה לכתה.

קל לכם לתאר איזה משקע משאיר יחס זה בנפשו של הילד. מחד גיסא הורסים את מעט היהדות שהילד רכש בבית הוריו, ומאידך גיסא אין מפצים אותו במשהו מפואר יותר: והנה אנחנו בלב המדבר כפי שציינתי בראשית דברי. מול העבודה הרבה שעמדה בפניה, החליטה כאלו כי״ח להכשיר קודם כל אזרחים טובים ואחרי כן לדאוג להכשרת יהודים טובים; בחירה זו נעשתה אולי בדיעבד, אבל עכשיו הגיע הזמן לשוב אל המקור האמתי של היהדות.

עם סיום מאת השנים הראשונות של כי״ח, יצויין מפעל האמנציפציה שלה כהצלחה, אך למאת השנים הבאות ניצבת מולה מטרה מפוארת יותר: להחזיר את היהודים אל מקור מחצבתם. אני משוכנע שיכולה כי״ח לתת לילדינו יותר ממה שנתנה לדורות שעברו. אין לי ספק שהיא יכולה לתת בבתי הספר שלה חינוך אשר במסגרתו ישולבו היטב לימודי החול ולימודי הקודש. כי״ח חייבת להציב כתכנית פעולה למאת השנים הבאות : הכשרת יהודים בעלי הכרה במקוריות ההצהרה הרוחנית בהר סיני, יורשיה של דת אוניברסלית, והמקיימים, הלכה למעשה, את המצוות שעברו אליהם מאב לבן.

אני מבין שקולי, קול ענות, בא כאן לערבב את שמחת המקהלה של התשבחות העולים מכל עבר בשבחה של חברת כי״ח, ושלא כאן המקום, ושאין עכשיו הזמן להטיח אמתות קשות. אבל אני יודע גם כן שהמרירות של האמת כמות שהיא, הינה בסופו של דבר מתוקה יותר מנופת של חנופה.

אסיים באיחולים לעתידה של כי״ח. בעוד מאה שנה, כאשר יתאספו צאצאינו לחוג את יובל מאתיים שנה, יגיע לחברה השבח שציין ה׳ ׳באברהם אבינו ע״ה; לא שבחו הקב״ה על מדותיו הטובות, על הכנסת אורחים, על מסירותו לזולת, אלא אמר עליו: ״כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳״

נאום שסדרתי במלאות מאה שנה לאלייאנס חברת כי״ח בפאריס כ״ח סיון התש״ך (24.60—21),רבי דוד עובדיה….

A Monsieur Le Controleur Civil Chef de La Circonscription Civil de Sefrou

Monsieur Le Contrôleur Civil.

J’ai l’honneur de vous rendre compte, qu’en ma qualité de Rabbin Juge délégué du Tribunal Rabbinique, j’ai eu sur une dénonciation catégorique et sans équivoque, à enquêter relativement a un inceste au Mellah de Sefrou;

Il m’a été signalé que la nommée… vivait en concubinage avec un frère du deuxième lit, ce crime monstrueux qui scandalise toute la population du Mellah, exige une rigoureuse sanction et même l’expulsion des criminels de la ville de Sefrou

Dans cet ordre d’idées et pour l’éxécution de la condamnation que j’aurais à prononcer, il m’appartient au préalable de faire appel, conformement au Dahir en vigueur, au concours de son Excellence, le Pacha de Sefrou;

Ce Magistrat me fit repondre négativement en ajoutant qu’il n’agirerait eventuellement qu’avec des preuves incontestables, c’est a dire sur le témoignage oculaire de tiers, ayant assisté ou tout au moins vu l’accomplisse­ment de l’inceste

Ceci en l’occurrence est impossible de constater; quoi qu’il en soit je possède des présemptions et même des certitudes qui ne laissent subsister a ce sujet le moindre doûte.

En considération de ce qui précède, je viens respectueusement faire appel à votre intervention, en vous priant d'envisager la possibilité de l’éxécution du jugement à intervenir, et de faire ordonner l’expulsion des coupables de la ville de Sefrou

Dans cette attente

Veuillez agréer, Monsieur Le Contrôleur Civil, l’assurance de mes senti­ments les plus respectueusement dévoués.

Aba Elbaz (Grand Rabbi)

15. S.E. Le Pacha
16. 15.12.35

de la Ville de Sefrou S. E. Le Pacha

J’ai l’honneur de vous faire connaître, que j’ai appris que les nommés ci- aprés désignés:

A.J.E.

M.B.H.

S.A.E.

A.M.M.

S.I.S.

L.I.E.

se trouvaient au bord de l’Oued entrain de laver du linge pendant la journée du Samedi chose que notre religion défend. Comme ils ont commis un grand péché contre la Loi Mosaïque Je viens vous prier de bien vouloir leur infliger une peine de 8 jours de prison chacun, cela leur servira de leçon pour ne plus recommencer.

Veuillez agrér Monsieur le Pacha mes salutations les plus respectueueses.

Aba Elbaz (Grand Rabbin)

קהילת צפרו-רבי דוד עובדיה