מורשת יהדות מרוקו

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

ציון כלילת יפי

תבנית: מעין אזורית.

קינה לאומית בת עשרים ושש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. חריזה: אאאב, גגגב / …

משקל: שבע הברות בכל טור.

חתימה: א״ב + יעקב אביחצירא חזק.

מקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550; כתב יד ביה׳׳ס הלאומי ירושלים 75409—ק, עט' 44 א.

מבוא

הקינה נחלקת לשתי חטיבות: חטיבה א (טורים 48-1) – תיאור חורבנה של ירושלים והסבל והעונש שפקד את כנסת ישראל; חטיבה ב(72-49) – דברי נחמה ועידוד על קץ הגלות והגאולה העתידה.

כל הטורים עד טור 50 בנויים ברצף של פניות המשורר לציון בפועלי ציווי נוכחת, לנקוט פעולות אבל שונות על החורבן: להתאבל, להתענות, להסתגף, להתעטף בשק, לומר קינות, לבכות, להיאנח… בטורי הפניות המשורר משלב גם שאלות של תמיהה על המהפך לרעה שחל בציון על ידי שאלות: איך, איה, כמו ׳איך בזרה תתחלפי ' ירשה הדריך׳(8), תוך הצבת תמונות השלווה בעבר לעומת ההרס בהווה. החל מטור 51 ה׳ פונה לציון ומעודדה בהבטחות ובתמונות של גאולה, וקורא לה להתחזק ולהחזיק מעמד תוך הצהרות של עשיית נקם באויבים, קיבוץ גלויות, הקמת ההיכל והחזרת עטרה ליושנה, כפי שהשיר נחתם מעין פתיחתו: ׳אז ציון כלילת ייפי / ייאמרו כל רואיך׳.

מקורות השראה: הקינה כתובה בנימה אישית־לירית פרי עטו של המשורר, עם הישענות על קצת מן המקורות של הנביאים: ירמיה, ישעיה ויחזקאל ומעט מאיכה ושיר השירים. היצירה היא חיקוי לשיר ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי, בחריזה עוברת דומה.

לשון הקינה: בדוחק החרוז המשורר יוצר צורות לשוניות חדשות, חלקן מוזרות:

א. שימוש בצורה מקוצרת או בסמיכות ללא סומך, כמו ׳עיר בנויה לתלפי׳ במקום לתלפיות, ׳הוריד מים כדלפי', ׳כהנים מתו באלפי׳. ב. שימוש בצורת זכר לנקבה, כמו ׳אבלי ואל תתרפה / התענה והסתגפי'. ג. צורות רבים במקום יחיד, ׳טפיך וגם עולליך׳. ד. שימוש בבניין קל במקום הפעיל, כמו ׳חלפי קינה אמרי וחלפי׳ במקום החליפי. ה. חיתוך מילים לצורך החריזה, כמו ׳ועשי כי תחת יפי / גם לשום במקום פ / אר ועטרה אפ / ר בכל גבוליך׳. ו. שימוש בחריזה של פ דגושה עם פ רפה, ׳כי לא שמעת למו פי / לכן על שנים פי׳. ז. שימוש במילים מקוצרות, כמו ׳תשובי לתרומי ותנופי', במקום לתרומתי ותנופתי. ח. אי הבחנה בין גופים של נסתר ונסתרת וכיוצא בהם, כמו ׳כיונה מקן תרחפי׳. לצד הצורות החריגות המשורר עושה שימוש גם בדרכים מעניינות, כמו הצימוד השלם ׳חגרי חבל בו נקפי / תחת חגורה נקפי / דמע על לחי נקפי / על רב מרוריך', או בלשון חידתית, כמו ׳ואשר נתון בין סמך פה / יזל בךמעיך׳, והכוונה לעין. ייתכן שיש כאן השפעה מופרזת של לשון הפיוט הקדום.

צִיּוֹן כְּלִילַת יֹפִי / עִיר בְּנוּיָה לְתַלְפִּי

אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹפְפִי / מֵרֹב גֹדֶל צִרַיִךְ

אִבְלִי וְאַל תִּתְרַפִּי / הִתְעַנִּי וְהִסְתַּגְּפִי

כִּי בָּכוּ גַּם שַׁרְפִי / הַקֹּדֶשׁ עַל אָבְדַיִךְ

5 בְּכִי עַד תִּתְעַטְּפִי / אִזְרִי שַׂק הִתְעַטְּפִי

כִּי צַר הִתְעָה טַפֵּךְ / וְגַם עֹלָלַיִךְ

גַּזִּי נִזְרֵךְ חִלְפִי / קִינָה אִמְרִי וְחִלְפִי

אֵיךְ בְּזָרָה תִּתְחַלְּפִי / יָרְשָׁה הֲדָרַיִךְ

1. 1. ציון כלילת יפי: על פי איכה ב, טו. בנויה לתלפי: צורה מקוצרת עדה״ר שה״ש ד, ד, ׳בנוי לתלפיות׳. 2. תתלופפי: מתעטפת ומתקפלת סביב עצמך. גדל ציריך: כאבך גדול. 3. אבלי: התאבלי. ואל תתרפי: ואל תרפי מאבלך. התעני והסתגפי: בתענית. 4. בכו…אבדיך: גם המלאכים בכו על החורבן. 5. עד תתעטפי: עד שתיחלשי ותתעלפי, כמו ׳רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף׳(תה׳ קז, ה). אזרי שק: חגרי שק לאות אבל. התעטפי: התכסי. 6. כי…עולליך: האויב הגלה את הקטנים והתעה אותם בדרך. 7. גזי נזרך: הסירי את שער הראש לאות אבל. חלפי: העבירי והעלימי, כמו ׳חלף הלך לו׳(שה״ש ב, יא). קינה אמרי וחלפי: אמרי קינה והחליפי בקינה אחרת

דֶּמַע מֵעֵין דִּלְפִי / הוֹרִיד מַיִם כְּדִלְפִּי

10 הֵאָנְחִי וְהִדָּלְפִי / מֵרֹב עֹצֶם תּוּגַיִךְ

הַלֹּא הָיִית בְּשֹׁפִי / וְעַתָּה אַתְּ בְּשֶׁפִי

אוֹיֵב אוֹתָךְ שְׁפִי / לֹא חָסָה עַיִן עָלַיִךְ

וַעֲשִׂי כִּי תַּחַת יֹפִי / גַּם לָשׂוּם בִּמְקוֹם פֵ

אֵר וַעֲטָרָה אֵפֶּ־ ר / בְּכָל גְּבוּלֶיךָ

15זֶמֶר וְשִׁיר סְפִי / וּנְהִי עַל חֻרְבַּן סְפִי

וַאֲשֶׁר נָתוּן בֵּין סֶמֶךְ פֶּה / יִזַּל בִּדְמָעַיִךְ

חִגְרִי, חֶבֶל בּוֹ נִקְפִּי / תַּחַת חֲגוֹרָה נִקְפִּי

דֶּמַע עַל לֶחִי נִקְפִי / עַל רִיב מְרוֹרַיִךְ

8. 8. איך בזרה תתחלפי: איך נתחלפו היוצרות, את הפכת לזרה והיא ירשה את מעמדך, את ירושלים. ירשה הדריך: ירשה את מעמדך בירושלים. 9. דמע מעין דלפי: הזילי דמעות מעינייך. כדלפי: בדלף, כטפטופי מים תמידיים, כמו ׳דלף טורד ביום סגריר׳(משלי כז, טו). 10. האנחי: השמיעי אנחות. והדלפי: התמלאי בדלף של דמעות בכי. מריב עצם תוגיך: מרוב יגונך הגדול. 11. בשפי: במצב תקין של נחת ושלווה. השווה בראשית רבה טז: ׳ומימיו מהלכין בשיפי׳, ומשנה נידה ד, ו, והשווה בט׳ בג, ג, ׳וילך שפי'. את בשפי: את יחידה, בודדת. 12. אותך שפי: חשופה לעינו, רואה אותך כמו על ׳הר נשפה׳(יש׳ יג, ב). ל'א…עליך: על פי יחז׳ טז, ה. 13. ועשי…יפי: עשי כווייה(רד״ק) במקום יופי. הלשון על פי יש׳ ג, כד, ׳כי תחת יפי', והעניין על פי בבלי שבת סב ע״ב, ׳חילופי שופרא כיבא׳. המילה ׳כי׳ היא קיצור של כווייה, כמו רי במקום רוויה (דעת מקרא). לשום…אפר: על פי יש׳ סא, ג, ׳לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר׳. כאן ההפך. 15. זמר ושיר ספי: שימי קץ וסוף לשירה. ונהי…ספי: הוסיפי קול קינה. ספי/ספי: צימוד מלא: הראשון משורש ספ״ה, והשני משורש יס״ף. 16. בין סמך פה: היא האות עיץ. כאן אבר הבכי. יזל בדמעיך: כאן העין תזיל דמעות. 17. חגרי חבל: לאות אבל. בו נקפי: הקיפי בו את מותנייך. תחת חגורה נקפי: על פי יש׳ ג, כד, ׳תחת חגורה נקפה', כלומר במקום לחגור חגורה יפה שימי תחבושת למכות ולפצעים. 18. דמע…נקפי: הקיפי את הלחי בדמעות. על ריב מרוריך: רוב צרותייך המרות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

2. 2. בת ציון כלה נאה

כתובת: קינה תמרור ציון, ולשונה קשור מאלף ועד תיו, ובסופה סימן אביחצירא אמיץ.

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: מעין אזורית. בשיר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטו

החריזה: אאאב / גגגב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: יצחק אביחצירא אמיץ(בראשי הטורים: 52-45). תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לד יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז׳׳ל מטבריה; אוסף מיכאל קרופ 550 כתב יד ביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי 75409-ע, עם׳ 44 ב.

מבוא:היצירה כולה היא קינה על ציון וירושלים. בשני הבתים הראשונים הפיוט מעמת את עברה המפואר של בת ציון עם מצבה העגום לאחר החורבן:

בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה // אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי

 הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה // אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי

בהמשך המשורר פונה הן לציון והן לעצמו בקריאה לבכי, לדאגה ולקולות של צעקה וצווחה: ׳קול צעקה וצרחה / ויגון ואנחה׳. הקינה מציגה בפני הקורא כמה מחזות ומראות של החורבן: חורבן בית המקדש, הערים ששממו מבתיהם, שפיכות דמים של ׳ אַנְשֵׁי חָכְמָה וְעֵצָה / וַאֲגֻדּוֹת וּדְרָשָׁה ׳ עם כוהנים ולוויים והסתלקות השכינה שנסעה והלכה. בתים אחרים מתמקדים באויב המחלק שלל וביזה ושמח לאיד. המשורר משתף את נופי הטבע באבל על ציון. יום החורבן הוא גם יום של ליקוי מאורות שבו השתלטה החשכה. יום החורבן הוא יום כעס וצרה: ׳ הַיּוֹם הַהוּא יוֹם עֶבְרָה / גָּדְלָה צוּקָה וְצָרָה'.בקינה מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים. מקורות ההשראה של השיר הם מגילת איכה על תיאוריה ומדרשים על החורבן, במיוחד מדרש איכה רבה. תיאורים מדרשיים הם המלאכים המתערבים למען עם ישראל ומתחננים בפני האל לביטול גזרת החורבן: ;רָגְזוּ מַלְאֲכֵי מַעְלָה / צָעֲקוּ בְּחַלְחָלָה // לִפְנֵי נוֹרָא עֲלִילָה / לְרַחֵם עַל הֲמוֹנִי ׳, השכינה שנסעה והלכה, והקב׳׳ה הנכנס להיכל ובוכה על החורבן: ׳ אָדוֹן שׁוֹכֵן שָׁמַיְמָה / לִבְכּוֹת נִכְנָס פְּנִימָה ׳(25). הקינה רוויה עצב רב ורגשות של חמלה ורחמים על ציון וישראל.

כדרכה של הקינה היא נחתמת בנחמה שעניינה פנייה לה׳ לרחם על צאנו, לקבץ את נדחי ישראל ולהשיב את שבותם.

412

בַּת צִיּוֹן כַּלָּה נָאָה / מְקוֹם תּוֹרָה וּנְבוּאָה 

אֵיךְ לַשּׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה / הָיָה מָקוֹם מִשְׁכָּנִי

 הַלֹּא הָיִית אֲהוּבָה / לְאֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה 

אַךְ עַתָּה אֶת עֲזוּבָה / מֵעַמֵּי וַהֲמוֹנֵי

5 הַרְבֵּה מְאֹד דְּאָגָה / בְּכִי אַל תִּתֵּן פוּגָה

עַל כִּי אֲדוֹנִי הוֹגָה / אוֹתִי עַל רֹב זְדוֹנִי

אֵיךְ נֶהֱפַךְ זִיו כְּבוֹדֵךְ / פָּנָה הַדָּרֶךְ הוֹדֵךְ

נָפַל חֶרֶב יְסוֹדֵךְ / הָיָה לַשַּׁמָּה גַּפְנִי

חֵיל וְחוֹמוֹת גְּבֹהִים / עָרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם

שָׁמְמוּ מִיּוֹשְׁבֵיהֶם / מֵרֹב גֹּדַל עֲוֹנִי

אוֹיֵב רָאָה יוֹם תִּקְוָה / גַּבָּהּ לָבַשׁ גַּאֲוָה

שָׂמַח לְשִׂבְרֵךְ נָאוָה / לְחֶרְפָּתִי וּקְלוֹנִי

חַלֵּק שָׁלָל וּבִזָּה / וַיִּלְבַּשׁ חֵמָה עַזָּה

רָעֲשָׁה אֶרֶץ רָגְזָה / יוֹם חָרָה אַף אֲדוֹנִי

1. בת ציון: על פי יש׳ א, ח. כלה נאה: על פי בבלי כתובות יז ע״א. מקום תורה ונבואה: ארץ ישראל היא מקום שהוכשר לנבואה. השווה הכוזרי, מאמר שני, סימן יד: ׳שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא אם בה או בעבורה', ורמב״ן דב׳ יח, טו: ׳אין נבואה אלא בארץ ישראל׳. 2. איך… משכני: איך נהפך בית המקדש לחורבה. לשואה ומשואה: על פי צפ׳ א, טו. 3. הלא…מרבבה: בעבר היית אהובה לה׳. השווה יר׳ לא, ב: ׳ואהבת עולם אהבתיך׳. דגול מרבבה: על פי שה״ש ה, י. 4. אך…והמוני: נטושה ומרוקנת מעם ישראל. 5. הרבה…פוגה: אל תפסיקי לדאוג ולבכות. בכי…פוגה: על פי איכה ב, יח. 6. על…זדוני: ה׳ הענישני בגלל עוונותיי, על פי איכה א, ה, ׳כי ה׳ הוגה על רב פשעיה׳. הוגה: הדאיב, משורש יג״ה. 7. איך…כבודך: איך נשתנה לרעה זיווך והדרך. פנה הדרך הודך: על דרך רות רבה ב, יב, ׳פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה׳. 8. יסודך: ציון, ירושלים והמקדש. היה לשמה גפני: כרם הגפן, משל לישראל ולארצו חרבה, עדה״ב יואל א, ז. 10-9. חיל…עוני: ערי ישראל ומבצריהם שוממים מאין יושב. 11.אויב…תקוה: לאויב הייתה תקווה גדולה בהצלחתו. גבה לבש גאוה: עדה״ב תה׳ צג, א. 12. שמח לשברך נאוה: שמח לאסון ישראל. לחרפתי וקלוני: החורבן הוא חרפה וקלון לישראל. 13. חלק שלל ובזה: שלל את רכושם של ישראל וחילק לאנשיו. וילבש חמה עזה: להילחם נגד ישראל. על פי משלי בא, יד. 14. רעשה ארץ רגזה: עדה״כ תה׳ עז, יט, ׳תבל רגזה ותרעש הארץ׳. יום…אדוני: ביום בו כעס ה', עדה״כ דב׳ יא, יז.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

3. 3. צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: תבנית קבע. בשיר מחרוזות מרובעות טורים של שלושה טורים המתחרזים ביניהם בחרוז קבוע בכל הבתים, וטור שלישי בחרוז שני קבוע בכל הבתים.

החריזה: אאאב / אאאב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: אקרוסטיכון אלפביתי וחתימה: יצחק [אביחצירא],

תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לר' יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; כתב יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ירושלים 43616־F

מבוא

בקינה זו מרובים דברי הצער, הקובלנה והתלונה של כנסת ישראל על מצבה, והם משולבים בפניות המשורר אליה לבכות ולקונן: בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים  ציון מונה את עלילות האויב: טבח הכוהנים והלוויים ומעשי ההשפלה כלפיה. הקינה מתאפיינת בדימויים שונים של ציון לתיאור מצבה האומלל: היא דומה לציפור שניצודה, לאנייה המיטלטלת בין גלי הים ולאסיר הכבול בכבלי ברזל.

הקינה מלאה בטרוניות ודברי קובלנה כלפי ה׳ שעזבה והשליכה החוצה ו׳לא זכר עת נעורים׳. בהמשך נשמעות שאלות נוקבות: ׳למי אצעק הורוני / הלא אל עזבני?! איה צורי ומגני / איך נדד ממעוני / וישב במסתרים?!׳ המביעות את גודל המצוקה של ציון. חלקה העצוב של הקינה מסתיים בסיכום של ציון: ׳תם שירי גם רנני / ומטה  יד ימיני׳. גם בקינה זו מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.

מקורות ההשראה של הקינה הם מגילת איכה על תיאוריה, כמו: ׳כצפורת צדוני צרי והשיגוני / דרך בין המצרים׳ ומדרשים על החורבן, דוגמת ׳ובזאת עוד הכלימוני / בראותם דמות שני // כרובים על ארוני / שאגו ככפירים׳. הכוונה למה שנדרש בבבלי (יומא נד ע״ב) על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר ׳׳כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳. גם קינה זו נחתמת בנחמה, ועניינה כאן פנייה לה׳ לרחם על ישראל, לבנות את ציון, לקבץ נדחי ישראל לארצם ולחדש את עבודת בית המקדש שבו תישמע שוב שירת הלוויים.

צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי / הֲלֹא הָיִית אַרְמוֹנִי

 אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹנְנִי / מֵרַב אוֹיְבִים וְצָרִים

אָנָה תֵּלְכִי וְתִפְנֶה / וּבַמִּדְבָּר תַּחֲנִי

אֵיזֶה מָקוֹם תָּלִינִי / בֵּין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים

5 בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי

בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים

גֹּדֶל צַעֲרֵךְ מִי יִמְנֶה / יִלְאֶה פִּי גַּם לְשׁוֹנִי

וְלֹא אֶמְצָא מַעֲנֶה / לְהָשִׁיב לָךְ אֲמָרִים

דְּמָעוֹת תִּזַּל עֵינִי / עַל רֹב פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנִי

כִּי צַר אוֹיֵב הֶגְלַנִי / לְאֶרֶץ לֹא סְדָרִים

הִרְפּוּ מְעַט מִמֶּנִּי / כִּי מוֹאָב וְעַמּוֹנִי

לֶעָפָר הִמְשִׁילוּנִי / בָּאוּ תּוֹךְ הַשְּׁעָרִים

וּבַזֹּאת עוֹד הִכְלִימוּנִי / בִּרְאוֹתָם דְּמוּת שְׁנֵי

כְּרוּבִים עַל אֲרוֹנִי / שָׁאֲגוּ כַּכְּפִירִים

15 זָר גָּבַר עָלַי מוֹנִי / לְאַרְצָה הוֹרִיד קַרְנִי

הִכְבִּיד עָלַי יְגוֹנִי / אֲנָחָה וְתַמְרוּרִים

1-ציון…קוני: השווה יש׳ ס, יד: ׳וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל׳. הלוא היית ארמוני: השווה תה׳ מח, יד: ׳פסגו ארמנותיה׳. 2. תתלונני: מלשון מלון. מרב אויבים וצרים: השוכנים בתוכך.3. אנה תלכי: על פי בר׳ טז, ח. ותפנה: לאן את פונה. ובמדבר תחני: כמו ׳חנתנו במדבר׳ (במ׳ י, לא). 4. איזה מקום תליני: בין הגויים. בין קוצים ודרדרים: משל לגויים המציקים לישראל בגלות. 5. בכי…קונני: קונני על מצבך בכל לשון של קינה. 6. בלילה קומי מי: על פי איכה ב, יט. ושאי…הרים: עדה״ב יר׳ ט, ט. 7. גדל…ימנה: מי יוכל לתאר את צערך הגדול. ילאה…לשוני: הלשון והפה יתעייפו לתאר את צערך הרב. 8. ולא אמצא מענה: אין לי תשובה. להשיב לך אמךים: עדה״כ משלי כב, כא. 9. דמעות…וזדוני: עיני מזילה דמעות בכי על עוונותיי שגרמו לחורבן. 10. פי…סדרים: האויב הגלני למדבר. לארץ לא סדרים: ארץ ללא יישוב, על פי איוב י, כב. צר אויב: על פי איכה ד, יב. 12. לעפר המשילוני: השפילו את דימויי. באו תוך השערים: של ירושלים. 13. ובזאת עוד הכלימוני: ובדבר נוסף ביישוני. 14-13. בראותם…ארוני: הכוונה למה שנדרש על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) ״כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳(בבלי יומא נד ע״ב). שאגו ככפירים: כמו ׳שאגו צורריך׳(תה׳ עד, ד). 15. זר: הגוי הכובש. מוני: האויב המציק לי מבחינה נפשית, משורש ינ״ה. לארצה הוריד קרני: השפיל את מעמדי עד עפר. 16. הכביד…ותמרורים: הגדיל את יגוני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא- צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

עמוד 418

ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, "תשובות משעון בן צמח" מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

נב. קינה

סוג: קינה לתשעה באב.

תבנית: סטרופית. שש עשרה מחרוזות דו־טוריות.

 חריזה: בין שתי צלעיות הטור המשתנה מטור לטור: אא/בב/גג.

 משקל: אין.

חתימה: שמעון בן צמח במחרוזת הראשונה.

מקורות: כ״י בימ׳׳ל בפאריס 26, דף 49 ע״א (ג)(טורים 18-17 נ3). כ״י בימ״ל בניו יורק 9041, דף 7 ע״א (ד). נדפס: מרעלי, צפנת פענח, שיר ד׳, עמי 22, על פי כ״י ראשון(נ1 כל הטורים פרט ל־18-17) וכ״י שני(נ2). נזכר: צונץ, תולדות, עמי 552. דוידזון, אוצר, עמי 558.

שֻׁדַּד אָהֳלִי מֵיתַרַי נִתָּקוּ / עוֹלָלָי הָלְכוּ בָּשֶּׁבִי וּבַזִּיקִּים רֻתָּקוּ

נִגְּרָה עֵינִי כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם / בָּנַי יְצָאוּנִי וְאֵינָם.

צִיּוֹן אָמְרָה עֲזָבַנִי ה׳ / מֵרוֹמְמוּתִי נָפוֹצוּ הֲמוֹנַי

חֲבָליִם אֲחָזוּנִי וְרַבּוּ יְגוֹנַי / פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינַי

5 חָטָא יִשְׂרָאֵל וְהָיָה פוֹרֶה רוֹשׁ / וְהֻכָּה בְּמַכְאוֹב מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ

 כְּבֵּן יַקִּיר עוֹד יִרַחֳמֶנוּ / כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ.

חָטְאוּ בְּרֹאֹש, וְאָמְרוּ נִתְּנָה רֹאשׁ / וְלָקוּ בָּרֹאשׁ, לָחֱלִי כָּל רֹאשׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּרֹאשׁ. וְיַעֲבֹר קְדוֹשָׁם / מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה׳ בְּרֹאשָׁם.

חָטְאוּ בָּעַין, מְשַׁקְּרוֹת עֵינַיִם / וְלָקוּ בָּעַיִן, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָּיִם

 יִתְנַחֲמוּ בָּעַיִן, מִפִּי עֶלְיוֹן / עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן.

חָטְאוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְׁמוֹעַ / וְלָקוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרֵשְׁנָה מִשְּׁמוֹע

יִתְנַחֲמוּ בָאֹזֶן, כִּי הַסְּתָו עָבַר / וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָּבַר.

חָטְאּו בָּאַף, שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם / וְלָקוּ בָּאַף, אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי לְהָדְפָם

יִתְנַחֲמוּ בָּאַף, לֹא מְאַסְתִּים בְּחוֹבֵיהֶם / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֵם.

15 חָטְאוּ בַּפֶּה, דּוֹבֵר נְבֵלָה כָּל פֶּה / וְלָקוּ בַּפֶּה, וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה

 יִתְּנַחֲמוּ בַּפֶה, לִבְלִי חֹק / אָז יִמַּלֵא פִּינוּ שְׂחוֹק.

חָטְאוּ בַּלָשׁוֹן קַשְׁתָּם שֶקֶר דָּרְכוּ לְשׁוֹנָם / וְלָקוּ כָּל לָשׁוֹן יוֹנְקִים לְחִכָּם דָּבַק לְשׁוֹנָם

יִתְּנַחֲמוּ בֵּלָשׁוֹן וְאוֹיְבֵנוּ יִבְכּוּ מִכְּאֵב לֵב וּמְגִנָּה / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

חָטְאוּ בַּלֵב, שָׂמוּ שָׁמיִר לֵבָב שׁוֹבָב / וְלָקוּ בַּלֵב, דְּוֵי כָּל לֵבָב

20 יִתְּנַחֲמוּ בֵּלֵּב, וְיֹאמַר יוֹשֵׁב שָׁמַיִם / דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

חָטְאוּ בַּיָד, יְדֵיהֶם דָּמִים מָלְאוּ וּרְמִיוֹת / וְלָקוּ ביד, בשלו ילדיהן ידי נשים רחמניות

יִתְּנַחֲמוּ ביד, ואל מלא כל הארץ כבודו / לקנות עמו יוסיף שנית ידו.

חָטְאוּ בָּרֶגֶל, מְעַכְּסוֹת בְּרַגְלֵיהֶם / וְלָקוּ בָּרֶגֶל, עַל הָרֵי נֶשֶׁף מִתְנַגְּפוֹת רַגְלֵיהֶם

יִתְּנַחֲמוּ בָּרֶגֶל, מָה נָאווּ אֶל הֶהָרִים כְּסַפִּיר וְיַהֲלוֹם / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

25 חָטְאוֱּ בְּזֶה, וְאָמְרוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ / וְלָקוּ בְּזֶה, עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ מַבְאִישׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּזֶה, וֵאְלֹהֵי יִשֵׁענוּ / זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ.

חָטְאוּ בְּהוּא, וְכִחֲשׁוּ בה׳ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא / וְלָקוּ בְּהוּא, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְנִלְחַם גַּם הוּא

יִתְנַחֲמוּ בְּהוּא, וְיֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם / אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

חָטְאוּ בָּאֵשׁ, הָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ / וְלָקוּ בְּאֵשׁ מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ

30 יִתְנַחֲמוּ בָּאֵשׁ, תַּנְחוּם חָבִיב / וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

חָטְאוּ בְּכִּפְלַיִם, חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם / וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם.

 יִתְנַחֲמוּ בְּכִפְלַיִם, מִמְּרוֹמִי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי.

חָטְאוּ בְּיֵש וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ / וְלָקוּ בְּיֵשׁ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמִכְאוֹבֵנוּ

 יִתְנַחֲמוּ בְּיֵשׁ, תַּנְחוּם מְסֻלֶּה / לְהַנְחִיל אוֹהֲבֵי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמָלֵּא.

35 עַד אָנָה תִּצְעַק: אוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל / וְגוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם אַתָּה הָאֵל

 בְּיָמֵינוּ תִּוָשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל / וּבָא לְצִיוֹן גּוֹאֵל

ביאור: 1 שדד… נתקו: על פי יר׳ י, כ: ׳אהלי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאני ואינם׳. רש״י אומר שאלה הם דברי ירושלים. אהלי: כינוי לבית המקדש. עוללי… בזיקים: על פי נחום ג, י: ׳גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוססו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רתקו בזיקים׳. בזיקים רתקו: נאסרו בשלשלאות. 2 נגרה עיני: על פי איכה ג, מט: דמעות שפכה. 3 ציון… ה׳: על פי יש׳ מט, יד: ׳ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני׳. 4 חבלים: צירים, יסורים. פלגי… עיני: על פי תה׳ קיט, קלו. 5 מכאן הדברים מבוססים על תוכן המדרשים והדגם שלהם: איכה רבה (וילנא) פרשה א ד״ה [נז] ׳תבוא כל׳. איכה רבה (בובר) פרשה א [כב] ד״ה ׳תבוא כל׳. פסיקתא רבתי פרשה לג ד״ה ׳דבר אחר אנוכי׳. פסיקתא דרב כהנא פרשה טז ד״ה [יא] ׳דברו על׳. ילק״ש ישעיהו רמז תמה. הדגם הוא: חטאו בןאיבר] / לקו ב [איבר זה] / יתנחמו בןאיבר זה]. החטא, העונש והנחמה מתוארים על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. מכף… ראש: על פי יש׳ א, ו: ׳ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום׳. 6 כבן… ירחמנו: על פי יר׳ לא, כ: ׳הבן יקיר לי… רחם ארחמנו. בן יקיר: כינוי לעם ישראל. כאיש… תנחמנו: יש׳ סו, יג: ׳כאיש אשר אמו תנחמנו כן אני אנחמכם ובירושלים תנחמו׳. מכאן הדברים מיוסדים על מדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה טז.

7 חטאו… ראש: שם, שם: ׳חטאו בראש דכתיב במ׳ יד, ד: ׳״נתנה ראש ונשובה מצרימה״. ולקו בראש דכתיב יש׳ א, ה: ״כל ראש לחלי״׳. 8 יתנחמו… בראשם: שם, שם: ׳ומתנחמין בראש דכתיב מיכה ב, יג: ״ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם״׳. 9 חטאו… מים: שם, שם: ׳חטאו בעין דכתיב יש׳ ג, טז: ״כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים״. ולקו בעין דכתיב איכה א, טז: ״עיני עיני יורדה מים״׳. משקרות עיניים: פירש מצודת דוד: ׳רומזות עם העיניים אל הנואפים׳. 10 יתנחמו… ציון: שם, שם: ׳ומתנחמין בעין דכתיב יש׳ נב, ח: ״כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״׳. עין בעין: פירש מצודת דוד: ׳כראייה ודאית ונאמנה׳. 11 חטאו… ואזניהם: שם, שם: ׳חטאו באזן דכתיב זב׳ ז, יא: ״ואזניהם הכבידו משמוע״. ולקו באזן דכתיב שמו״א ג, יא: ״כל שמעו תצילנה שתי אזניו״׳. 12 יתנחמו… דבר: שם, שם: ׳ומתנחמין באזן דכתיב יש׳ ל, כא: ״ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר״׳. כי… עבר: שה״ש ב, יא. הסתיו: חורף, כפירוש רש״י. 13 חטאו… בקרי: שם, שם: ׳חטאו באף דכתיב יח׳ ח, יז: ״והנם שולחים את הזמורה אל אפם״. ולקו באף דכתיב וי׳ כו, מא: ״אף אני אלך עמם בקרי״׳. הזמורה אל אפם: קטורת לעבודה זרה, כפירוש רד״ק. 14 יתנחמו… אויביהם: שם, שם: ׳ומתנחמין באף דכתיב וי׳ כו, מד: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם״׳. בחוביהם: באשמותיהם.

15 חטאו… פה: שם, שם: ׳חטאו בפה דכתיב יש׳ ט, טז: ״וכל פה דובר נבלה״. ולקו בפה דכתיב יש׳ ט, יא: ״ויאכלו את ישראל בכל פה״׳. 16 יתנחמו… שחוק: שם, שם: ׳ומתנחמין בפה דכתיב תה׳ קכו, ב: ״אז ימלא שחוק פינו״׳. לבלי חוק: פירש״י ביש׳ ה, יד: בלא הגבלה. 17 חטאו… לשונם: האיבר לשון מופיע בפסיקתא דרב כהנא פרשה טז: ׳חטאו בלשון דכתיב יר׳ ט, ב: ״וידרכו את לשונם קשתם שקר״. ולקו בלשון דכתיב איכה ד, ד: ״דבק לשון יונק״׳. 18 יתנחמו… רנה: על פי שלושת המדרשים הנ״ל, המתבססים על תה׳ קבו, ב: ׳ולשוננו תה׳. 19 חטאו… לבב: שם, שם: ׳חטאו בלב דכתיב זב׳ ז, יב: ״ולבם שמו שמיר משמוע״. ולקו בלב דכתיב יש׳ א, ה: ׳וכל לבב דוי״׳. שמיר: אבן קשה מאוד. 20 יתנחמו… ירושלים: שם, שם: ׳ומתנחמין בלב דכתיב יש׳ מ, ב: ׳דברו על לב ירושלים״׳. יושב שמים: כינוי לקב״ה. 21 חטאו… רחמניות: שם, שם: ׳חטאו ביד דכתיב יש׳ א, טו: ״ידיכם דמים מלאו״. ולקו ביד דכתיב איכה ד, י: ״ידי נשים רחמניות״׳. 22 יתנחמו… ידו: שם, שם: ׳ומתנחמין ביד דכתיב יש׳ יא, יא: ״יוסיף ה׳ שנית ידו״׳. ומלא… כבודו: תה׳ פו, ג. 23 חטאו… רגליהם: שם, שם: ׳חטאו ברגל דכתיב יש׳ ג, טז: ״וברגליהן תעכסנה״. ולקו ברגל דכתיב יר׳ יג, טז: ״ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף׳״. הרי הנשף: הרי החושך בלכתם בגולה. יתנחמו… מבשר: שם, שם: ׳ומתנחמין ברגל דכתיב יש׳ נב, ז: ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר״׳. משמיע שלום: המשך פסוק הנחמה ביש׳ נב, ז.

25 חטאו… דווה: שם, שם: ׳חטאו בזה דכתיב שמ^׳ לב, א: ״כי זה משה האיש״. ולקו בזה דכתיב איכה ה, יז: ״על זה היה דווה״׳. 26 יתנחמו… לו: שם, שם: ׳ומתנחמין בזה דכתיב יש׳ כה, ט: ״הנה אלהינו זה קווינו לו״׳. 27 חטאו… והוא: שם, שם: ׳חטאו בהוא דכתיב יר׳ ה, יג: ״כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא״. ולקו בהוא דכתיב יש׳ סג, י: ״ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם״׳. 28 יתנחמו… מנחמכם: שם,שם: ׳ומתנחמין בהוא דכתיב יש׳ נא, יב: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״׳. 29 חטאו… אש: שם, שם: ׳חטאו באש דכתיב יר׳ ז, יח: ״הבנים מלקטים עצים והאבות מבעירים״. ולקו באש דכתיב איכה א, יג: ״ממרום שלח אש״׳. מבעירים אש: לצורך עבודה זרה. 30 יתנחמו… מנחמכם: שם, שם: ׳ומתנחמין באש דכתיב זב׳ ב: ״ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש״׳. 31 חטאו… כפלים: שם, שם: ׳חטאו בכפלים דכתיב איכה א, ח: ״חטא חטאה ירושלים״ ולקו בכפלים דכתיב יש׳ מ, ב: ״כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה״׳. הפייטן שינה כאן בפעם השלישית את הסדר שבמדרש. במדרש מופיע קודם ׳יש׳ ואחר כך ׳כפלים׳, וכאן הסדר הפוך. 32 יתנחמו… עמי: שם, שם: ׳ומתנחמים בכפלים דכתיב יש׳ מ, א: ״נחמו נחמו עמי יאמר ה׳ אלהיכם״׳.

33-חטאו… כמכאובינו: מופיע רק באיכ״ר מהדורת וילנא א, סה: ׳חטאו ביש דכתיב שמ׳ יז ז: ״היש ה׳ בקרבנו״. ולקו ביש דכתיב איכה א, יב: ״אם יש מכאוב כמכאובי״׳.

34-יתנחמו… יש: שם, שם: ׳ומתנחמים ביש דכתיב מש׳ ח, יא: ״להנחיל אוהבי יש״׳. ואוצרותיהם אמלא: שיבוץ המשך הפסוק במש׳ ח, כא. 35 אוי… אריאל: כינוי לירושלים על פי יש׳ כט, א: ׳הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה חגים ינקפו׳. גואלנו… אתה: על פי יש׳ סג, טז: ׳אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳. 36 ובא… גואל: יש׳ נט, כ. החריזה בחרוז ׳אל׳ חמש פעמים במחרוזת זו מדגישה את קבלת עולה של מלכות האל.

עמוד 224

קינות על חורבן ירושלים ובית מקדש.

היפוכם של ימי השמחה היו ימי האבל, הצום ותעניות, ניגוד לימי המליצה בהם שרו וניגנו וזימרו וצהלו יהודי מרוקו, ובייחוד משנכנס חודש אב, ובייחוד שבייחוד ביום תשעה בו, כשירד אבל כבד על עדת ישראל, ונתעטפה הנפש בתוגה עמוקה ובקדרות. הרי זהו היום המר ביותר בקורות חיי עמנו, ונקרא בספר הנביאים "צום החמישי . מסורת עתיקת שנים קבעה אותו יום בכיה לדורות, וכך נשאר עד עצמם היום הזה. זכר מוראות כיבוש הארץ וחורבן בית המקדש העכירו את רוח היהודי עד דכא, מחו את שמחותיו והשפילו את קומתו עד עפר. במשך שנות גלות חש כאילו אך תמול שלשום קרה המאורע המזעזע. יום זה מצויין בתעניות, בבכי ובמספד, לקיים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה" : משנכנס אב ממעיטין בשמחה " ( תענית ד, ו )

בקינות מועלית תמונת ירושלים זו, שזכתה בעבר לתהילה ולעטרת כבוד בעיני בניה ואוהביה, נותרה שוממה בגבור עליה האויב, ושבתו ממנה על חג וכל ששון, ועתה בניה פליטים גולים "בסוף המגרב".

קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן

אַוִוילִי בְּלְוִויל עלָא מָא זְרָאלִי, חִין דְכֵל לְעְדוּ תְבְּדֵּדל חָאלִי,

בְּדְכוּל נְבוּזַרָאדַן יִכְלִי הֶיכָאלִי, מָא נְלְבֵס לְבִּיֵיד דוּן לְכְּחָאלִי.

בֵּאַמֵר לְקוֹדְּרָא יִפְנִּניהוּם פִי מֵרָּרא,

בְּלְכִיוּל תְרְדַח וּבְּכֵּתַרת צִיִיָאח.

קינה על ירושלים כשנכנס נבוזרדאן בשעריה

אללי לי ביללות מה אירע לי, בפרוץ האויב שונתה מעלתי,

נכנס נבוזראדן להחריב היכלי, לבן לא אלבש אלא שחור אפלתי.

בפקודת בורא העולם, נצטווה להשמיד במחי יד,

בסוסים רומסים וברוב צווחות מכל צד.

נזל בקוואמו אודאר בלצוואר, באמר אררחמאן יחסאבלו דוואר,

כממם יפנניהום פי סאעא ייא חודדאר, יקתלהום כבאר ווסגאר,

סאגו לפרסאן, וכתרת לגומאן, בדכול לעדו מא עוול בררבח.

נחת בעצמתו והקיף החומות, במאמר הרחמן על הבריות,

זמם לכלותם בשעה אחת, ימיתם גדולים וקטנים לבלי היות.

דהרו הפרשים ורבו הקלגסים, חילות הצורר המנצחים נכנסים.

ייא רבבי מולאיי וואס האד לגמרא, דאזתעלא אולאדכ פי מררא,

חין זאהום לעדו בלקום לחמרא, כלאהום וורזעת בלאדהום

קאל יימחיהום וואלא ייעפו עליהום

מא יכללי מננהום לא מלאח וואלא קבאח.

אלוהי ריבוני! מה הגזירה חלפה על בניך גם הפעם, השיגה האויב עם אדומי, החריבם והפך ארצם. למחות זכרם ולא לחמול עליהם, לא יותיר מהם לא טובים ולא רעים.

מדדו ידיהום גרקו לביבאן, דכלו לזנוד כי מחאל לחיוואן,

קדדאם בית לקודס עמלו דיוואן, באמר סולטאן נבוזראדן.

בדכול לממזר בדבוח לכנזיר,

פי מודע לארון דדי פיה אללוואח.

הושיטו ידיהם וקרעו השערים, פרצו הגדודים כחיות השדה,

על יד המקדש ערכו מועצות, בפקודת הכובש נבוזראדן הרודה.

משנכנס הממזר ונשחט החזיר המבעית,

במעמד ארון קודש ובו לוחות הברית.

נדק ססולטאן וואמר ללחורואץ, גיידהום בגיוד לחדיד ווננחאס, לא תדדבוהום בכור, לא תעטיווהום בררסאס, פי סאעא קטעו רראס. מגיידין דבחוהום, פי למזאבל תרמיווהום, ודאזו לכול עלא לרוואח.

הביע המלך הורה לחכמים, כבל אותם באזיקי נחושת וברזל, אל תירו באבני קלע או אבני הברד, עירפו ראשי בני ישראל. כבולים טבוחים ולאשפתות השליכום, כך תעשו לכל בני ברית.

שדדוהום פי לרבאג מתל לגנם, בדאוו בלעוללאמא, תניוו בלכוהנים, סדדו תלמידים מעא לחזזאנים, וודבחו ננסא מעא לבאנים. ווה ווה עליהום עלא מא סאר ביהום, ייא חסרא חכמוהום כיף ננחל פלזבאח.

כלאום במכלאות כמו הצאן, התחילו במלומדים ושנו בכוהנים, תפסו תלמידים וגם משוררים, רצחו נשים על פני הבנים. אויה ואבוי עליהם, ועל מה שנתרחש להם, כאשר תפסום כמו דבורים בכוורותיהם.

הווד לעדו אוסאף בעיניה, הזז ואסו וודחכ ווסייר בידיה, עלא מזייא נגזי פי סאע נפנניה, נקטעו ידדיה מעא רזליה, זאהום בלזנחאן, אוכתרת לגומאן, באמר סולטאן נבוזראדן.

ירד הצורר והביט בעיניו, זקף ראשו, צחק ונופף בידיו, בבואי לעם הזה מהר אשמידו, אקטע ידיו וגם רגליו, בא להם בכנפיים ובריבוי גייסות, בפקודת נבוזראדן ואמריו.

בססנאסל רבטוהום מתל לזדייאן, לקוייאד לכבאר מעא אצצובייאן, ווסלת אננובא ללעזבאת ווצובייאן, זהקו תמאנין אלף הרבו ללעורבאן לקאווהום מן בעיד עתקוהום, בלקדד לזמאל, ווכחרתו מלאח.

בשלשלאות קשרום כמו תיישים, יחד גדולי שופטים עם שובבים, הגיע תור הבתולות והבחורים, נמלטו שמונים אלף ברחו לערבים, פגשום התיימרו לסעוד אותם, בבשר גמלים ומלחים רבים.

נדהו ללעורבאן עתקונא בלמא, עינינא דלאמו וולסננא סאר פחמא. פיסאע דככלוהום כול וואחד פי כימא מא זאדו עליהום חחתא כלמא בלגרב מנפוכין והומא בלעטש מדבוחין חללו לגרב פי חלוקהום וומשאוו לרוואח.

אמרו לערבים: הרווינו מים, כי חשכו עינינו ולשוננו כפחם, מהר הכניסו אותם כל אחד לאוהל מחניק וחם. לא הוסיפו דבר עימם, ולא מלה ודברים, בנאדות נפוחים, והם תשושים מצמאונם, פתחו הנאדות לחלל פיהם, נחנקו ופרחו נשמותם.

ייא לזוואד לעדו מאזאל מא קאדא, וודבבאחין דבחוהום פכל איבדא, וולכיול תזרי עליהום זייאדא, זראוו זאבוהום מן טריק בעידא. זברוהום זיעאנין והומא ברוצהום ערייאנין, והומא משאכן לכול זראח.

האויב טרם כילה, והטובחים שחטום ברוב חשק ומרץ. ורוכבי הסוס דלקו אחריהם, הביאו כל נמלט מכל ארץ. מצאום מזי רעב וגופם עירום וערייה, והם מסכנים פצועים עם מכה טרייה.

וואזיוו תתעזזבו מא זרא ייא חודדאר, מן צבאח חחתא לדדוהאר, מא כללאוו לא נתא וואלא דכר, מא כקאוו גיר לטורס וונסא לעוואר. אממא לעוואחק תתרמאוו פלבייאר יעטיוו לוואלדיהום וואלא מן ייאתיהום חתחא בכאוו ססמאוואת, וותקוואוו לרייאח.

באו והביטו בפלאים, מבוקר ועד צהרי הימים, לא הותירו זכר ולא נקבה, שרדו רק נשים סומות ואילמים, ואילו הבתולות לחשכת הבורות הושלכו אי־לאן, פנו להוריהם, ומי יענן בקוראן, עד כי השמים הזילו דמעות, וסערו רוחות וענן.

צאת סולטאן וודפד עיניה ללאה לעאלי וועלאס פדדית קאוומב וכללית דארב כאלי האדא מא עמלת לדדי מא עמלו עמאלי אממא אנא כאפר בללאה מחלי, אילב כתתפת ידדייא, ומתא תגפר לכטייא, ופהאד לרוואח דדי קתלת נתי תסמח.

נזדעק המלך ונשא עיניו, ושאל אלוהי מרום, מדוע הכחדת אומתך, נהרס זבולך בלי מקום. ענהו: כך עוללתי לאלה אשר לא עבדו עבודתי, אמר לו המלך: הלוא אני כופר, ולא באלהותך אמונתי,ואם ידי לאחור אכבול, ותבטל כל קנס ותכפר מעלי, ועל הנפשות האלה שהרגתי, תעביר מחילתך עלי.

פי תנאדהו לאבות וזאוו לנביא, בססרע אטלב יספע ללאה רבבי, חין ראה מולאנא קאל, אטלב ייא חאביבי. קאללו טלבת מננכ תעפי עלא תבקיית צאבי חין סמעו אלמאכייא, אוצייחו בננדיב אולבכא, חתתא סוואדו שמאוואת וותקוואוו לריאח.

נתעוררו האבות ובאו לנביא, התחנן לתפילה ואולי האל, כאשר ראהו ריבוננו אמר לו: בקש יקירי ונביאי. אמר הנביא: משאלתי היא, יהמו רחמיך על שארית תינוקות, וכאשר שמעו המלאכים, צווחו במספד ובכיות, נתקדרו פני שמים ונתעצמו בסופות.

חמקו אטטיור פי סמא והוואוו, עלא בית לקודס מן כתרח אדדאוו, נכלאת ייא חצרא ווקאוומהא נזלאוו. וולחוש וותעאלב פי יירעאוו באיין לומאם יינדללו, וופלשעאב יינקטלו, יידפלו פי אוזזההום עסייא ווצבאח.

חגו הצפודים ברקיע וריחפו מעל המקדש מרוב אורו וחילו, אויה לנו כי נחרב, וכל משכימי פתחו הוגלו מזבולו. שועלים ותנים יהלכו בו, ובין האומות העם יושב בשפלו, במורדות ההר ייהרגו, יירקו בפניהם השכם והערב.

זינאת ליהום שאעא קאלו הייא, וואלא ערפו באיין ללאה מול דדונייא, בוה בוה מא זרא בלקום לעממייא, אללי מא קבלו כלאם נביא זכריה. כול יום כאן יזיהום, וכא יבררח עליהום, תכבבע פי סארייא, וונצדוה כיף נציר אללוואח.

יפתה להם שעתם התגאו בכוחם, וכבר לא ידעו מנהיג העולם, אוי ואבוי על אסון זה העם, לא קיבלו תוכחת זכריה נביאם. בכל יום הופיע בינותם, חוזר וקורא חזונו בקולות, ומזעמם טמן עצמו בעמוד, נסרוהו כנסירת הלוחות.

קאלו לומאם לכיר נקטע עליהום, לבהז וונאוור ללי כאן עליהום, ווליום ייא חצרא קתלו נביהום, וסארו לעביד ייחכמו פיהום. אללאה ייא רבבי תפאזילי קלבי, פי קריב תרסללננא למשיח.

נתלחשו העמים כי חדלה שפעתם, הועד הוד הזוהר שננסך להם, והיום ברוע מעלל רצחו נביאם, עבדים זרים מושלים בהם, אלוהים, הרחב דעתנו אמצנו וחזקנו, ובקרוב שלח לנו משיח צדקנו.

אילאכ ייא רבבי טלבת בננייא, תכליהום כיף כלית בית המקדש דגייא.

ווחנא נייתנא אילאכ קווייא, תאמר עלא בית המקדש תנזל מבנייא, וויזיוו בני משה, ויזמעו כלל מן הווא גאשי, בזהד מן כאלק לכסוד מעא אררוואח.

ממך אלוהי, אבקש בקשה חנונה בתמימות, החרב אויבינו, כפי שהמקדש הרסת במהירות, בטחוננו בך עצום הוא, צווה וירד מקדשך בנוי לתלפיות. ויבואו אנשי בני משה, וייקבצו המוני נפוצות, בעוצמת יוצר הבריות ונשמות ורוחות.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו– קצצא עלא ירושלים חין דכללהא נבוזראדן