תולדות היהודים באפ' הצפונית

וכן צמחה גם ספרות היסטורית עשירה, בעיקר בשפה הצרפתית אבל גם בלשון הערבית. בשלוש הארצות שצרפת פרשה עליהן את כנפיה נוסדו כתבי עת חשובים, שהיו מוקדשים רק לחקר המגרב, ובמקום נרחב הוקדש בהם לבעיות מדיניות וחברתיות, שזכו לתשומת לב בכתבי עת כלליים.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין : שבת מאות שנה של הגמוניה פניקית פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי לחץ מדיניים ולאחר מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים.

בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסייה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות יישוב רבים מעידים עתה על מציאתם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל עולם זה.

 תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האסלאם – במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת – שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האסלאם.

שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת ההשתייכות של האוכלוסייה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה ; כרחוק מזרח ממערב רחוק אופייה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב – הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד – מזו של האסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. 

גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה ( 23% של האוכלוסייה ) באלג'יריה ( 33% ) ובמרוקו ( 402 % ) – על אף הנחשלות התרבותית ; רק בתוניסיה נעלמה כמעט כליל ( 1% ) אבל אין ספק כי תהליך חדירתה של התודעה הערבית ילך ויגדל במדינות הריבוניות,שקמו בחמש עשרה השנים האחרונות ; ממלכת לוב, תוניסיה, מרוקו ולאחרונה אלג'יריה.

ראוי לציין את התופעה התרבותית הסוציולוגית, כי בשטחי השלטון העותמאני לפנים, שנמשך אף הוא בין שלוש מאות לארבע מאות שנה, לא נשארו שום רישומי השלטון הזה, חוץ מהד'הב החנפי, האסכולה בחכמת הדת והדיון המוסלמי, שהייתה השיטה הרשמית באימפריה העותמאנית, שלפיה דנים עדיין קאדים ספורים באלג'ירה ובתוניסיה, ובנוסחה מתפללים בכמה מסגדים.

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) אלמד'הב אלחנפי היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס).

גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה, ובמידה מסוימת האסכולה החנפית היא המקבילה המוסלמית לבית הלל ביהדות.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798731) והאמאם אלשיבאני (749804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869– קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקנין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטאן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות.

 אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית). עד כאן מויקיפדיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר