מורשת יהדות מרוקו

רבי חיים בן עטר

רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.

הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״) בעיר, מסר רבי שמואל לידיו את הנהגת ישיבה. מכאן נעמוד על זמן המצאותו הוודאית של רבי חיים בישיבה: שנת התצ"ז-1737

חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:

דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳.

למרות מצבו הקשה והטרדות הרבות שאפפוהו, בכל זאת התאמץ רבי חיים להסיח דעתו מצרותיו ולהתמיד בשקידה על תלמודו, מתוך צערא דגופא ודררא דממונא. עד שבט שנת תצ״א היו עדיין מגורי רבי חיים בעיר סאלי, כפי שמשמע מהסכמת חכמי סאלי שכתבו לחבורו ׳חפץ ה״, ׳ושרוי במחנינו'. אולם לאחר שנה זו כנראה הצרות הפכו לתכופות וקשות, וכשלא יכל לסבול יותר, נאלץ לברוח ממקום מושבו העיר סאלי. ובטלטוליו הגיע לעיר פאס.

בפאס בחר רבי חיים להצטרף לישיבתו של רשב״א. אין בידינו תאריך מדוייק להגעתו לפאס, בכל אופן דומה כי הוא הגיע לפאס סביב שנת תצ״ה (1735). וברור שהוא לא הגיע לפאס שעה שמוהריב״ע היה בין החיים. אחרת היינו מוצאים בדבריו הדים לכך, דברים ששמע ממנו וכיוצא בזה. כי מוהריב״ע היה מופלג בתורה ומעוטר במידות, והוא השאיר רושם עז על כל מי שהתקרב לארבע אמותיו.

רבי חיים מצא ברשב״א מנוח ומרגוע נפשי, בלמדנותו ובמידותיו הנעלות. הוא נשא ונתן עמו בהלכה. רבי חיים, ידוע בעינו החדה ובחוש ביקורתו המעמיק, הוא מתאר את הרשב״א כמופלג בתורה וגדול במעשים. כפי שהוא מציין בחיבורו ׳פרי תואר׳: ׳ודקדק חד קדוש בדרא, אחי נועם, אשר בו מצאתי נחת רוח בתורה וביראה בהיותי בעיר פאס, ה״ה כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יצ״ו, גדול המערב׳. הוא מרבה בשבחו כל פעם שמזכיר את שמו. הוא כינה אותו אהובו של מקום: ׳חד רחימא דקוב״ה, חד בדריה, ה״ה הרב כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יאיר נרו, אתי עמי בסברא זו׳.והגדיל לעשות בהקדמה לחיבורו ׳פרי תואר׳:

והמתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, הדיין העצום הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמהור״ר שמואל בן אלבאז, ה׳ ירומם כסא תורתו, אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחרי הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א.

רבי יוסף בן נאיים כותב, כי לאחר שהתמנה רשב״א לדיין, מסר לרבי חיים בן עטר את ׳תלמידיו ללמוד עמהם׳. דומה כי גם לאחר שמונה רשב״א לדיין, הוא לא ניתק עצמו מהישיבה, ובשעה שהיה מתפנה מעבודתו בבית הדין היה חוזר ללימודי התלמידים בישיבה. וכן ניתן ללמוד מדברי תלמידו רבי אליהו מאנסאנו, שעה שהוא תיאר את סבלם של יהודי פאס ואת הבצורת ויוקר השערים שהיו מנת חלקם בשנת תצ״ז (1737). ואת התפילות המיוחדות שערכו בחודש שבט לעורר רחמי שמים. ולאחר שחזרו מתפילה ׳ברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי תורה בחברתינו עם מורינו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…׳. כלומר הלימוד היה בהשתתפות רשב״א ורבי חיים, ומזכיר את רשב״א ראשון בתואר ׳מורינו ורבינו׳. כלומר גם לאחר שהתמנה רשב״א לדיין המשיך בשיעוריו הקבועים בישיבה. בתקופה זו נמנה רבי אליהו הצרפתי על תלמידי רשב״א ור״ח בן עטר.

הייתי תמיה שבכל יצירתו הגדולה והענפה של רבנו הרא״ה בתחומי הדרוש וההלכה, לא מצאנו שהזכיר וציטט מתורתו של הר״ח בן עטר. עד שמצאתי בחידושי הרא״ה לש״ס שהוא מזכירו ׳הקשה החכם מורי׳ כהה״ר חיים ן׳ עטר נר״ו בספרו הנקרא חפץ ה/…

בעקבות הרעב הגדול שהיה בשנת תצ״ח, נאלץ גם רבי חיים כמו הרבה מיהודי פאס לעזוב את העיר וללכת לעיר תיטואן, שהיא בגבול מרוקו ספרד. בתיטואI גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרך עלייתו לארץ הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה. בליוורנו שקד רבי חיים על תלמודו, הקהיל קהילות ודרש דרשות מדי יום לציבור הרחב אנשים ונשים, בשפת הקאשטיליאנית ששרדה עדיין בפיהן של המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד במרוקו ובפיהם של יהודי ליוורנו. רבי חיים עשה רושם כביר על היהודים בליוורנו בידענותו ובהליכותיו בקודש. ואלה הרעיפו עליו הוקרה ונדיבות לב במתן ביד רחבה, לכלכלתו ולהדפסת חיבורו ׳אור החיים׳ פירוש על התורה (ליוורנו תק״ב). בליוורנו החליט רבי חיים על הקמת ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים, שמימונה יבוא מיהודי איטליה. לכן ניצל את שהותו במשך כשנתים להדפסת ספרו ולארגן תומכים ותורמים לישיבה מבני הקהילות היהודיות באיטליה. הוא אסף תלמידים לישיבתו ממרוקו ועלה לארץ ישראל עם תלמידיו. ובשלהי שנת תק״א הגיע לנמל העיר עכו. בעכו נשתהתה החבורה כשנה, בגלל מגיפה שהשתוללה בירושלים. רבי חיים הקים ישיבה זמנית במקום, בה הרביץ תורה לתלמידיו. בסוף שנת תק״ב עם שוך המגיפה עלתה החבורה לירושלים, בירושלים פתח את ישיבתו ׳כנסת ישראל׳, אליה הצטרפו גם מחכמי ירושלים המופלגים. על אף גילו הצעיר יחסית של רבי חיים, בואו לארץ ישראל ולירושלים, עשה רושם כביר על חכמי הדור. כל מקום שאליו הגיע, התפעלו מגדולתו בתורה, מבקיאותו ומחריפותו בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, ומעל הכל חסידותו והנהגותיו בעבודת ה׳. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה ולעריכת חיבוריו. אך בעוונות הרבים לא זכינו להגשמת תוכניותיו, כי הוא נפטר בדמי ימיו ־ בהיותו כבן ארבעים ושבע, ביום שבת י״ד תמוז תק״ג (1743), ונטמן בהר הזיתים בירושלים מול בית קודש הקודשים.

חז״ל אמרו על הפסוק: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. (משלי א, כ). כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מו״ק טז, ב). מימרא זו התקיימה ברכינו הקדוש רבי חיים בן עטר, ביתר שאת ויתר עוז. ועד שלא שקעה שמשו של רבינו, זרחה שמש תורתו והליכותיו בקודש, היא הרקיעה שחקים ומרחקים, ומצאה קן לה בתנועת החסידות שקמה באותם הימים במזרח אירופה, ורבבות חסידים מסתופפים בצילא דמהימנותא – פירושו על התורה ׳אור החיים/ ההולכים ומתרבים מכל העדות והחוגים, להתהלןז^, לפני אל־הים באור החיים. הוגים בתורתו חבורות חבורות, ומתעמקים לאור באור החיים.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 51

רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.

וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,

בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.

בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה

ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,

היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.

יחסו ליעב״ץ

הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.²³⁵ הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:

דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…   

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 53

חבריו ללימודים

הרא״ה מזכיר בחיבוריו אחדים מחבריו ללימודים, את רבי ראובן בן היעב״ץ, בפתיחה להספד שנשא עליו:

דרוש שדרשתי על שמועה כי באה שנתבקש בישיבה של מעלה בקצרות ימים החכם השלם כהה״ר ראובן ן מורנו הרב המובהק וכולל דיין ומצויין וחסיד מר קשישא כהה״ר יעקב ן צור, שמת בחה״מ [בחולי המגפה] בעיר סאלי, אב בחכמה ורך בשנים, שנותיו יהיו קרוב לחמשה ועשרים שנים, עמיתי בתורה ובמצוות, אוי לאזנים שכך שמעו, ה׳ ישקה לאביו כוס תנחומין, ויהיה מזבח כפרה בעד כל ישראל אמן. נתבקש בי״ג באב, וקדם לו מת בנו יחידו. ובאה השמועה בי״ז לאב, דרשתי עליו כ״א באב, יום ג׳ בשבת מש׳ ק״ב לפרט.

כמו כן מזכיר רבי שם טוב בן אמוזג, שכנראה למד איתו אצל רשב״א ור״ח בן עטר: ׳ואחרי כותבי זה השקפתי על חבור החכם רבי שם טוב בן אמוזג ז״ל וראיתי שכתב קרוב למה שכתבתי ….׳.. הרא״ה מזכיר חבר נוסף ׳הקשה אחינו החכם השלם ר׳ יוסף בן סאמון נר"ו.

הרא״ה בתיטואן

בשנת התצ״ח, מעוצמת הרעב ששרר באזור בשנה זו, הרא״ה ברח מפאס לתיטואן, כפי שמוזכר בחיבור שלפנינו: ׳להיות שבימי הרעב שעברו בשנת ח״ץ לתפ״ץ כשגלינו מארצינו לעיר תיטוואן יע״ה אחר עבור הפסח של השנה הנז״. בשנת הת״ק (1740) הרא״ה דרש בתיטואן לכבוד שמחת חתן. בשבתו בתיטואן דבק בתלמידי חכמים, עיין בכתביהם, נשא ונתן בדבריהם בענוה ובעוז. רבי מנחם עטיא מחכמי תיטואן, נדרש לבאר דברי הגמרא המצריכה לברכת הגומל עשרה ׳ותרי מינייהו רבנן׳, לבאר דברי הרא״ש ושאר הראשונים. הרא״ה בהיותו בתיטואן בשנת ת״ק העיר באריכות על תשובת רבי מנחם; ׳שנת ת״ק, בסדר שלח לך, בתיטואן יע״א. ראיתי מה שכתב החכם השלם ד״ו כהה״ר יצחק הלוי זלה״ה, על מוהרא״ם זלה״ה ומה שהקשה עליו, ונלע״ד לתרץ קושיות שהקשה על מהרא״ם ז״ל, ע״ה אליהו הצרפתי סי״ט׳. הוא נשא ונתץ עם חכמי העיר ׳ויכוח שהיה לי עם הרב יעקב טאוריל נר״ו על מה שכתב הרא״ם…; וכן מזכיר מה ששמע משם חכמי תיטואן, ׳ושמעתי בשם הרב הגדול כמה״ר חסדאי אלמושנינו׳. הוא שהה בתיטואן לפחות עד לשנת התק״א. בשנת התק״ב (1742) אנו מוצאים את הרא״ה בפאס, לשם חזר בראשית שנה זו או בסוף שנת התק״א. דומה שלהרא״ה היו קרובי משפחה בתיטואן, משום כך מצאנו אותו לפעמים שוהה בתיטואן, הוא הכיר את חכמי תיטואן ונשא ונתן עמהם בהלכה על אף המרחק הגיאוגרפי.

הרא״ה ורצונו לעלות לארץ ישראל

סמוך למחצית המאה הי״ח, גברה עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. משפחות רבות מכרו את רכושם, לקחו מקל נודדים ויצאו לדרך ביבשה ובים, ללא תמיכה וללא הדרכה. כשכל משאת נפשם להגיע אל ארץ חמדה. קשיים רבים עמדו בדרכם: מרחקים גדולים, דרכים עקלקלות והוצאות מרובות, גייסות ומלחמות בין עמים, וסכנת נפילה בשביה בידי שודדי דרכים, עם כל המשתמע מכך. אולם שום דבר לא עצר בעדם, כי עזה אהבתם וכמיהתם לזכות לדרוך על אדמת הקודש ארץ אבותינו ונחלתנו. גם הרא״ה, בצעירותו השתוקק לעלות לארץ ישראל, ולשם כך קיבל מחכמי מרוקו המלצה המתארת את אישיותו ואת יחוסו. יתכן שהוא הושפע מעלייתו של רבי חיים בן עטר או מיציאת חברו ר׳ יוסף בן סאמון, שיצא ממרוקו כדי לעלות לארץ ישראל, משום מה עלייתו של הרא״ה לא יצאה לפועל.

מרביץ תורה

עם חזרתו של הרא״ה מתיטואן לפאס, התמיד בתלמודו ביתר שאת ויתר עוז, וחידושים רבים מאשר נתחדשו לו בשנים אלו, העלה על הכתב, והם פזורים בכתביו המרובים. הרא״ה הרביץ תורה לתלמידים, הוא התמסר לתלמידיו וטיפל בהם כאב לבניו. סמך את תלמידיו בסמיכת חכמים, חלקם ידועים לנו בשמותיהם ויוזכרו בהמשך. שנים רבות לאחר שעזבו תלמידיו א ספסל הלימודים, המשיכו בקשרים עם הרא״ה בעל פה ובכתב, וביקשו ממנו עצה ותושיו וגם הוא היתה דעתו עליהם נענה לבקשותיהם, הדריכם ונתן להם גיבוי מול בעלי בתים וראשי קהילה שהתנכלו להם. כמאמר שלמה המלך: כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים  כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָֽאָדָֽם׃ (מש כז, יט), תלמידיו החזירו לו הוקרה ואהבה עזה. מתלמידיו הידועים לנו הם: רבי שאול ישועה [= להלן: רש״י] אביטבול, רבי שלמה אביטבול, רבי רפאל אהרן מונסונייגו, רבי מרדכי הלוי, רבי משה אלמושנינו, רבי שלם מאמאן, רבי בנימין לכרייף, רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר.

רבי ישועה אביטבול: נולד סביב שנת התצ״ט. חידושיו בהלכה ופסקיו נדפסו בספרו ׳אבני שי״ש׳, ב״ח, דרושיו וחידושיו בספרו ׳אבני קדש׳ (ירושלים תרצ״ד). עליו ראה משה עמאר, במבוא לשו״ת אבני שיש, מהדורת מ׳ עמאר, ירושלים תשע״א.

רבי שלמה אביטבול: רב ומו״ץ בצפרו, נודע כבעל צדקה. למד לפני ר׳ שאול ישועה אביטבול ולפני הרא״ה. והם הסמיכוהו לדיין. הוא כיהן ברבנות בצפרו. הוא נפטר בשנת התקע״ח. והניח אחריו סיפריה עשירה ומגוונת.

רבי רפאל אהרן מונסונייגו: בן רבי ידידיה משה מונסוניגו. נולד בסביבות שנת התק״ב, למד לפני רבי שאול סירירו ולפני הרא״ה, והוסמך ע״י הרא״ה. כיהן ברבנות בעיר פאס. הוא היה פוסק, דרשן ומשורר, והשאיר אחריו כמה וכמה חיבורים, ומהם נדפסו: ׳מי השילוח׳, ׳משכיות לבב׳ ו׳בנאות מדבר׳. נפטר בשנת הת״ר, בהיותו כבן שמונים שנה. עליו ראה משה עמאר, במבוא שכתב לחיבוריו ׳מי השילוח׳, מהד״צ לוד תשנ״ג; ׳בנאות מדבר׳,לוד תשע״ז.

רבי מרדכי הלוי: בן רבי אברהם ן׳ חסדאי. רבינו הספידו באב שנת תקכ״ז, וכינהו ״תלמידי החכם״ , נער בוכה, דרוש טו עמ^׳ עו.

רבי משה אלמושנינו:  תלמידו משודך עם בתו של הרא״ה, נפטר בחייו ונספד על ידו: ״על תלמידי משודך בתי כה״ר משה אלמושנינו ז״ל בפקידת השבוע, בבית הכנסת הי״ג של כהה״ר רפאל עובד ן׳ צור נר״ו״ נער בוכה, דרוש כא בסופו, עמ^׳ קכג.

רבי שלם מאמאן: נפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ב, ונספד ע״י הרא״ה: ״על תלמידי הנבון ה״ר שלם הנקרא מאמאן ז״ל״, ובסופו: נ״ל אליהו התק״ב בכסלו, ודרשתיו בפקידת החדש על תלמידי הנבון כה״ר שלם ן׳ מאמאן ז״ל״, נער בוכה, עמ׳ נו־נח. דרוש לת״ח שמת בקיצור שנים ב״מ על הנבון כהה״ר שמואל ן׳ מלכא ז״ל ובסופו רשם: חידשתיו באלול התקי״ט ליצירה… דרשתיו על תלמידי הבחור ונבון שלם ן׳ מאמאן שנפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ך ליצירה״, נער בוכה, ס-עא.

רבי בנימין לכרייף: מח״ס גבול בנימין, שהה בפאס ומכנה להרא״ה בספרו משי״ח (=מורי שיחיה) אליהו רבא, וראה בהקדמות לספר הנ״ל.

רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר: שאלות ותשובות ממנו נמצאות בשו״ת ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק, ליוורנו תרל״ב, ח״ב,חו״מ, סימנים מג ופא, ושם בסוף סימן מג, מציין שהיה תלמיד של הרא״ה וראה להלן יליד ציון הערה 306; משפטים צדיקים, ח״א, סימן י. תודתי נתונה לעמיתי ר׳ שלמה דיין שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו. עליו ראה מלכי רבנן, דף עט טור ג. ר׳ ישראל נפטר בגיל מופלג בט״ז אייר ת״ר(1840).

בית הכנסת של משפחת צרפתי

כאמור לעיל עד למחצית המאה הי״ז היה בידי משפחת צרפתי בפאס בית כנסת ׳תלמוד תורה' הוא נחרב על ידי השלטונות עם עוד בתי כנסת בפאס בשנת ת״ו (1646). המשפחה הקימה בית כנסת חדש וגם הוא נחרב ברעב של שנת התצ״ח (1738). הרא״ה הקים שתי בתי כנסת אחת נקראת על שמו ׳צלאת אלחכם׳ [=בית הכנסת של החכם], התפלל בה ובה היתה הספריה המשפחתית. והשניה העמיד בה שליח ציבור את תלמידו רבי רפאל אהרן מונסונייגו, והיא נקראת גם על שם רבי אהרן. שתי הבתי כנסת התקיימו והתפללו בהן עד לשנות הששים של המאה העשרים. בעקבות העליה הגדולה לארץ ישראל ומעבר היהודים מהמלאח לגור בעיר החדשה, חדלו לתפקד.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 55

הרא״ה כדיין

בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:

ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.

ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ^׳ 184.

ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.

 ר׳ אליהו הצרפתי,

ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ^׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.

כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.

הרא״ה כמורה ומנהיג

הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.

חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.

הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:

וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה……… 

גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.

שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].

חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 57

ואין לזוז מפשרה זו שהיא כעין דין, ואין לשום ב״ד ליזקק להם. שלפני נגלו נכלים של כל אחד מהם, ובטלתי הפסקי דינים שכתבתי להם גם את הראשון גם את השני, והקב״ע שבידם הם ג״כ בטלין ומבוטלין, והעיקר הוא מה שכתבתי בכאן, ואיש על מקומו יבא בשלם.

מציטוט זה נשמעת תחושת עוצמת הסמכות וההכרעה של הרא״ה, לאחר שהתברר לו שהעדויות שהובאו לפניו היו שקריות, לא היסס לבטל את הפסקי דין שכתב קודם, חייב את הצדדים לפשרה שאותה קבע, וגם אסר על בתי-דין אחרים במדינה לדון בפרשה זו. כך נהג גם בפלוגתות אחרות, הוא השתמש בסמכות הנאצלת לבתי דין לקבל הכרעות החלטיות וסופיות.

מ״מ ליפוי כח ותוספת טובה, בטלתי והפקעתי כל מודעא שתצא נגד הרי״ץ הנז׳ בכל אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה מעו״ע. סמכותו הגדולה נשמעת גם בפסק דין שכתב בשנת תקנ״ג לעיר צפרו, בו חשש לדעת הרא״ש ואסר נשואין עם אחות אם אמו: ׳אשר על כן בהגיע כתבנא זה למחנה קדשם עיר צפרו יע״א, ישתדלו הקהל להפריד חבילת השדוכין של הבחור הנז'. ואם העלם יעלימו עיניהם, חטאת הקהל הוא, ויש לאל ידי לענוש ולקנוס מי שיעכב בזה, כי זה איסור ערוה ועון…./ הרא״ה היה כתובת לאלה שחשו שנעשה להם עוול בין יחיד ובין ציבור. בסכסוך שהיה בעיר תיטוואן סביב מונופול של הטבק שהיה מוחזק בידי משה ן׳ מייארה, ועמדו איזה אנשים והשיגו גבולו. הוא פנה לעזרתם של חכמי פאס, הרא״ה עשה פשרה ביניהם שיהיו שותפים, הוא יקבל עשרים אחוז והם שמונים אחוז. וכדי לסיים פרשה זו החליט לבטל כל מודעה שתעשה נגד הסכם זה, בכח הפקר בית הדין, והסכימו עמו חכמי פאס:

עם כל זאת לתוספת טובה ויפוי כח, אנו מפקירין ומפקיעין כל מודעא שתצא מתחת יד האנשים הנז׳ או מב״ך [מבאי כוחם] נגד הר״מ הנז' בענין זה, בכל שום אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, והרי היא מעתה ומעכשו בטילה ומבוטלת בכ״מ [בכל מכל] שהיא כחרס הנשבר שב״מ, [שאין בו ממש] ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה כלל ועיקר. ושטר השות׳ הנז׳ הוא חזק וקיים כראי מוצק, ולית מלכו דתזעזעניה.

הרא״ה נקט בביטויים חמורים כלפי רבנים שנתנו גיבוי בפילפולי סרק, למי שלדעתו הוא לא צודק. משה בנאיים מהעיר דבדו הרחיב את ביתו, וקבע צינור המים שיקלח מחצרו לרשות הרבים. לכך התנגד שכנו יעקב מרצייאנו. השאלה נשלחה על ידי רבי יוסף הכהן סקלי מחכמי העיר, הרא״ה פסק לטובת משה. לאחר שיעקב עמד בסירובו לקבל עליו את הדין למרות פניותיו של הרא״ה, הוא מחרים את יעקב אם לא יחזור בו. כמו כן נוזף ברבי דוד הכהן המסוכסך עם רבי יוסף הכהן. וכשר׳ יוסף פנה להרא״ה בסכסוך הצינור וקיבל פסק לטובת משה. פנה רבי דוד לחכמי מכנאס ושינה בשאלה כדי שיפסקו לטובת יעקב. הרא״ה פסל את ר׳ דוד מלעסוק עוד בענייני הלכה:

34. אשר על כן דינא הוא שיעשה ראובן הנז׳ הצנור להיות מקלח ברשות הרבים, ואין יעקב הנז' יכול לעכב עליו מהטעמים הנז', דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם עד אלה לא אבה שמוע, הנה ארס״י לפניו, [על פי דברים ג, יא. וכאן במשמעות ארס וסם המות. כלומר, אם לא ישמע הוא ינודה.] אר״ס של עכנא יהי ד״ן נח״ש כרוך על עקבו לא יפסיק, בסלוא דרבנן דלא מבע דמא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת משה רבנו ע״ה, הוא וכל המחזיק בידו שהוא כהר״ד ן׳ משה הכהן. כמו ששמעתי באומרים שהוא מנגד ומקנטר לכהה״ר יוסף הכהן בכהה״ר שמעיה הכהן ז״ל בד״ת שת״ת. וכשפוסק הדין כהר״י הנז', בא כהר״ר הנז' וכותב שאלת בהפך מהענין לחכמי מקנאס יע״א, ומטעה ומרמה אותם עד שכותבין תשובה לפי דעתו. לכן מהיום הזה והלאה יכבד וישב בביתו גם הוא, ולא יעסוק בשום דין ובשום ענין קטן או גדול, ואם יעבור על זה גם עליו יעבור קו״ץ וסלון ממאיר בלטותא דרבנן. תופעה זו של פנייה לכמה רבנים לקבל חוות דעתם, ואם היא לטובתו טוען הרי הרבה רבנים פסקו להיפך, והתורה אמרה ׳אחרי רבים להטות׳. הביאה את הרא״ה לכתוב פסק דין, שאין אומרים ׳אחרי רבים להטות׳, אלא כשנועדו יחדיו ונשאו ונתנו בדבר והיתה הסכמת הרוב, אז אמרינן אחרי רבים להטות, דהיינו רוב היוצא מתוך הכלל.

גם איגודים מקצועיים בצר להם כשאחרים השיגו את גבולם, פנו לעזרתו של הרא״ה, באייר תקמ״ד (1784), חברת אצרארפיין, שהם השולחנים מחליפי ופורטי הכספים, התלוננו על שאחרים משיגים גבולם וגורמים להם נזק. הרא״ה ובית דינו הכריזו איסור חמור על כל מי שישיג את גבולם, ומי שישיג גבולם יתבע על כל נזק שיגרם להם, הן בדיני ישראל והן בערכאות:

לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח לעיניו.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.