בבהילו


פורים בצפון אפריקה – מקורות שונים

קערת הסדרפסח-בבהילו

בעל־הבית חוזר עם בניו מבית־הכנסת, שמח וטוב לב, מתיישב על מיטתו, כמלך בתוך טירתו, ומתחיל להכין את " א-סינייא די בבהילו " , היא ״קערת הסדר של בבהילו״. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח ואלה נשמרים משנה לשנה: המגשים מנחושת, או מפליז והמגש המובחר והיפה מכולם שמור לליל הסדר, הלא היא ״קערת הסדר״, או ״קערת ההגדה״, אשר בלילה זה היא מקשטת את השולחן. במגש השמור הזה, מניחים את הנחוץ: ג׳ מצות, ביצה, עלי־חסה למרור ולכורך, כרפס, זרוע, החרוסת משקדים כתושים, ותערובת פירות יבשים, תבלין והיין הטוב תוצרת־בית, כך יצאו החרוסת כצבע הטיט, לזכר עבודות־פרך בימי שעבוד מצרים.

יש שנהגו גס להניח בקערת הסדר, שלוש ביצים: ביצת תרנגולת, ביצת אוז וביצת צלצל. יהודי לוב שמים בקערת הסדר ביצים כמספר בני הבית. יש בין יהודי לוב ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים.

12) הצלצל הוא שם של עוף שנזכר במקרא : ״ופרי אדמתך יירש הצלצל״ (דברים כח, מב).

קערת הסדר של יהודי תוניס

יהודי תוניס אינם משתמשים במגש הנחושת או ה״סנייא״, בתור ״קערת הסדר״ המקובלת בקהילות ישראל במרוקו. במקומה משתמשים בסל גדול הנקרא ״סיסטו״.

זהו סל נצרים גדול בקוטר של כ־60 ס״מ, בסל זה מניחים שוק של כבש, החרוסת המכונה בפיהם ״חרושת״, מספר ביצים שלוקות, המצה השמורה, עטופה במטפחת ומספר עלים של חסה.

את ה״סיסטו״ מכסים במפית רקומה בחוטי זהב (עבודת יד). יהודי תוניס בוחרים דווקא בסל הזה, כנראה כדי להרבות בשינויים לילדים. (צרפתי)

הקידוש

לאחר שהוכנה קערת הסדר, בא תורו של הקידוש ״קדש״, מוזגים את הכוסות וכל בני הבית, הנשים, הילדים וגם הבנות, ללא יוצא מן הכלל כל אחד לוקח מהם את כוסו בידו ועומד. בעל־הבית נוטל את הכוס שלו בשתי ידיו, ומסלסל בגרונו את ״אלה מועדי ה׳״ וכל המשפחה מצטרפת במקהלה אחת . בתפילאלת שבדרום מרוקו וכן באי ג׳רבה שליד תוניס, נשתמר שם נוסח מיוחד של קידוש לליל פסח, שנקרא ״הקידוש הארוך״ או ״קידושא רבא״, מעין פיוט על הברית שבין השם ועם ישראל. קידוש זה כבר היה נהוג בתקופת הגאונים ומובא בסידורו של רס״ג(סעדיה גאון).

הסיבה

את כוס היין של הקידוש, יש לשתותו עד תום ובהסיבה, כי דרך אדנות וחירות היא הלילה לישב על מיטה מוצעת בשעת הסעודה ולאכול בהסיבה ואפילו העני שבישראל מיסב הלילה, כי כל ישראל בני מלכים הם בליל פסח וחייבים לאכול בהסיבה את המצה וצריך על צד שמאל, אבל המרור, אין צורך בהסיבה.

 

יחץ

אבי המשפחה נוטל את שלוש המצות, פורס את האמצעית לשתיים, כדי לקיים את הכתוב ״לחם עוני״. החלק הגדול של המצה, מצניעין תחת המפה לזכר ״משארותם צרורות בשמלותם על שכמם״.

בשעת יחץ המצה, ראש המשפחה נוהג לומר בשפה הערבית המוגרבית וכשהוא מראה למסובין את שלש המצות:

האגדא קסם אללאה לבחר, עלא תנאס לטריק, חין כרזו זדודנא מן מאסאר לעתיק, עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה א־ סאלאם, האגדאק יא מולאנאת׳ פ׳כנא פ׳חאל די פ׳קת זדודנא, מן האד לגלות האדי, ותוסלנא אל־ארד זדודנא ולרושלים לעזיזא עלינא.

תרגום: ככה הבקיע השם את הים לשנים־עשר מעברים, כאשר יצאו אבותינו ממצרים העתיקה על־ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם ע״ה, ככה אלהינו תצילנו כפי שהצלת את אבותינו מן הגלות ההיא ותביאנו אל ארץ אבותינו ולירושלים היקרה לנר׳.

הערת המחבר : יש תחת ידי מספר לא מבוטל של נוסחאות מסוג זה, כי כל מוציא או מהדיר הגדה, ניסח את המשפט הזה לפי מנהג עירו או סביבתו, כך יש לנו מנהג מכנאס לפי הגדת ״ויזכור יוסף״; נוסח צפרו לפי ״כוס אליהו״; נוסח דבדו לפי מנהג דבדו, עמי 98. ועוד נוסחאות רבות.

            מנהג הגבהת קערת הסדר, קיים בכל קהילות ישראל בצפון־אפריקה. החיד״א בספר: מעגל־ טוב, עמי 62, מספר שבתוניס, נהגו לסובב את הקערה ג׳פעמים מעל ראשי המסובין. פעם הוא (החיד״א) הוזמן לליל הסדר בבית אחד הגבירים שם בתוניס. המשרת רחמים שמו, הגביה את סל המצות והירקות, שלוש פעמים מעל ראש כל אחד, כשהגיע אצל הנשים שהיו יושבות בצד, לא ידע אם גם על ראשן להעביר את הסל ג׳ פעמים או רק פעם אחת; ספר המועדים, עמי 495; נוהג בחכמה, ע׳ קסג.

בבהילו יצאנו ממצרים

בהרבה עדות ישראל נוהג בעל־הבית להגביה את הקערה עם המצות וכל מה שיש בה, קורא את הפסוק הראשון של ״הא לחמא״, ואחר־כך מבקש מבעלת הבית להוציא הקערה מן השולחן, כאילו כבר גמרו לאכול. כל זה כדי לתת לילדים הקטנים לשאול שאלות: מדוע הוציאו את המצות המוכנות לאכילה, ואז יודיעו להם כי אין לנו רשות לאכול לפני שנספר על יציאת מצרים.

המנהג אצל יהודי המגרב הוא שה״מגיד״ נוטל את ״קערת הסדר״ מגביה אותה ומסובבה שלוש פעמים מעל ראשי כל המסובין ואומר בניגון מיוחד: ״בבהילו יצאנו ממצרים״ המסובין עונים לו באותו ניגון: ״הא לחמא עניא בני חורין״. אם נמצא במקום איזה אורח שהוזמן ל״סדר״, ראש המשפחה מכבד אותו בהגבהת הקערה ובאמירת בבהילו. יש הנוהגים להיכנס לבתי השכנים או הקרובים בעת ההגבהה ומתכבדים לסובב את הקערה מעל המסובין.

יש הסוברים כי הקפת קערת הסדר מעל המסובין, באה לרמוז שהם מסתופפים בצל המצוות וגם כדי להרבות בשינויים לילדים הקטנים, כך ישאלו: מה נשתנה?.15 אחרים אומרים שבזכות מצווה זו: בלילה הזה, השם מגין ושומר על ישראל מכל צרה. בשעת הגבהת ״קערת בבהילו״, הנשים מרגישות שזוהי שעת ״עת רצון״ ומנצלות את ההזדמנות, מבקשות רחמים על צאצאיהן ובמיוחד על בנותיהן שתתחתינה בקרוב.

יהודי לוב נוהגים לעשות ״בבהילו״ רק כאשר מגיעים ל״מה נשתנה״. ראש הסדר נוטל את קערת המצות ומסובב אותה על ראש כל אחד מבני הבית. יש שנהגו לשיר את הפיוט הבא לפני בבהילו:

יום זה נהלל אל שוכן שמים,         בבהילו יצאנו ממצרים. סימן דוד

דברו שלח וירפאנו,                    על יד משה עבדו נביאנו,

הראה את אותותיו                     לעינינו מופתים בארץ ובשמים,

ויוציאם בכסף וזהב,                   ושמלות לרוב מארץ רהב,

חן חן שם לבניו אשר אהב           בחר לנחלה מכל גויס,

דלה דלה לנו מבור גלות              אל עליון קדוש נורא תהלות.

לשמו אשורר בשיר למעלות,        בתוף וכינור ובמצלתים״.

עוד שיר נאה לאמרו לפני בבהילו, כי מאמינים שזוהי עת רצון לפני המקום.

אארוג שיר לאלהים חיים,                                  בבהילו יצאנו ממצרים.

יחיד נורא, הפך סדרי עולם,

והציל עם שמו בו את כסלם.

 סמכם אל והאיר את אפלם

פצחו רנה, בתוף ומצלתים,

מגדולם עד יונקי שדים,

בבהילו יצאנו ממצרים.

מלכי שמור, ארץ שפתים כימי צאתך,

מארץ מצרים, אראה אותו נפלאות גלוים.

 שנה באה תוך ירושלים, אור החמה יאיר שבעתים,

בבהילו יצאנו ממצרים.

אחרי אמירת בבהילו, יש שנוהגים להוסיף לומר את הפסוק ״אתמול היינו עבדים לפרעה, היום בני חורין היום כאן, לשנה הבאה בירושלים״.

אחר טכס ״בבהילו״, כל המסובין פותחים במקהלה ובקול אדיר בקריאת ההגדה כשהיא מתורגמת מעברית לערבית המדוברת, על־ידי כל בני המשפחה ביחד.

טכס בבהילו בתוניס

לפני שמתחילים ב״הא להמא עניא״, נוטל המגיד את ה״ ססיסטו "  (סל נצרים) ומסובבו פעמיים מעל ראשי המסובין, והללו עונים לו בצווחא ״אתמול היינו עבדים, היום בני חורין״, היום כאן, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין״. נהוג שהבת הבכירה אשר הגיעה לפרקה וטרם נישאה, מסובבת גם היא את ה״ ססיסטו״ מעל ראשי המסובין וזו סגולה בדוקה שתינשא בקרוב.

אומרים שמנהג זה יסודו כנראה באיזכור של עמוד הענן שסכך על בני ישראל לאחר צאתם ממצרים, ככתוב: ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם (שמות יב יט) (צרפתי 87).

מנהגי פסח בצפון אפריקה – מקורות שונים

קריאת ההגדהפסח-בבהילו

כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:

״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.

דם ואש ותמרות עשן

כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.

דצ״ך עד״ש באח״ב

הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.

הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.

כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.

אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.

אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.

בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).

בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).

ביצת הבכורים

הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.

הזרוע

במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין.

יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.

המרור

כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.

הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר