מורשת יהדות מרוקו

תנועת הריאקציה המוסלמית

הזרם הריפורמיסטי, ששאב השראתו מרעיונות מופשטים שהובאו מבחוץ — מדאר אל־חרב — נשאר שטחי. הריאקציה, כנגד זה, שרשים עמוקים היו לה בהיסטוריה, במסורת, בחוק ובמשפט. כוחות חיים פירנסו אותה בלי הרף: זרימה בלתי־פוסקת של פליטים מוסלמים הנמלטים מן הפרובינציות האבודות, ששאיפת־נקם יוקדת ליבתה בהם את הקנאות הדתית.פליטים מוסלמים אלה— צאצאיהם של ״מהגרים״ מוסלמים, או של נוצרים שהתאסלמו לאחר הכיבוש המוסלמי כדי שיוכלו להישאר על אדמתם — חיזקו את קשי־ערפה של הסיעה המוסלמית הדתית. הסולטאן העות׳מאני הושיב את הפליטים האלה במחוזות נסערים, ועל־ידי שנקט מדיניות של התנחלות מוסלמית חיזק את שליטתו. יוצאי הפרובינציות הבלקאניות הופנו לארמניה. ב־1874 -1875 התיישבו המוסלמים הצ׳רקסים יוצאי הקווקאז בגלילות הדאנובה — שאז היו שרויים בעיצומה של הקדחת הלאומנית — וכן בגליל ובגולן. ב־1878, לאחר שסיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה־הרצגובינה, הגיעו מתיישבים מוסלמים מבוסניה למאקידוניה ולארץ־ישראל. ב־1912 ניסתה רוסיה לאסור על כניסתם לארמניה. מן המאה הי׳׳ט ועד ראשית הכ׳ הושיב השלטון העות׳מאני למעלה משני מיליוני מוסלמים מקרים ומאירופה בארמניה, לבנון, סוריה וארץ־ישראל.

ב־1878 יצא חוק עות׳מאני שהקצה למתיישבים המוסלמים אדמות בארץ־ישראל אף העניק להם למשך שתים־עשרה שנה פטור ממסים ומעבודת הצבא. באזור הכרמל, בגליל, בשפלה ובקיסריה ניתנו קרקעות לסלאבים המוסלמים מבוסניה והרצגובינה, לגרוזינים(קונייטרה) ולמארוקאים(בגליל התחתון). תורכמנים וצ׳רקסים, פליטי הרוסיפיקציה של קרים, הקווקאז ותורפסתן, הצטרפו לשבטים שהקדימו אותם במאה הי״ח בעבר־הירדן מזרחה ובגליל, למצרים (18,000 פלאחים שב־1830 לערך התיישבו ביריחו, ביפו ובעזה), לאלג׳ירים שהלכו בגולה עם עבד אל־קאדר (בגליל, בגולן, בירושלים).

התנועות השמרניות המוסלמיות, שבלטו בעיקר בשטחים המסוערבים שתחת שלטון התורכים, צצו לא רק מתוך משפטים־קדומים דתיים אלא גם מעצם טבעו של האימפריאליזם הערבי־המוסלמי, שהוא אשר יצק את דפוסיה של הקיסרות המוסלמית רבת־הלאומים. כאשר הוקמה אותה קיסרות הביאו גדלת הקרקעות והשפלתם של עמי־הארץ הנכבשים לרצח־עם רוחני. אולם עניינם של חכמי אירופה במורשת־הקדומים שב והעיר בלב העמים שנשתעבדו לערבים בעבר רגשות של גאוה ושאיפה לחופש, וזאת בתקופה שבה היו הריפורמות התורכיות שוללות מן הערבים את זכויות־היתר המסורתיות שלהם. יהודים, יוונים, ארמנים ומארונים זכרו יותר ויותר שלא תמיד היו מיעוטים דתיים אלא שגם הם היו פעם אומות גדולות, שעכשיו — לאחר כיבוש אדמותיהם — הן נסבלות רק בהקשר דתי, ובמחיר השפלות ותשלום מס־עובד. בשנאה עזה הגיבו אפוא האוכלוסיות הערביות כאשר ראו איך נחלות־מורשה לאומיות טרום־ערביות קמות ועולות מן החורבן והנשייה. האמאנציפאציה של הד׳ימים ותחייתם התרבותית היו בעיניהן תהליכים המכילים בתוכם זרעי תנועות לאומיות העלולות לסכן את בכורתן. כדי להכחיד עדה זו או אחרת צריך היה לא רק להשמידה פיזית אלא גם לעקור מן השורש את תרבותה, את לשונה ואת אמנותה — סמלי כוח־היוצר הלאומי שלה. בארמניה נתלוו לחיסול הפיזי המרות־דת מאונס, גירושים המוניים, הריסתן של כנסיות והפיכתן למסגדים. בארץ־ישראל של שרידי המאה הי״ט קמו הפליטים המוסלמים שמקרוב־באו ומחו בזדון את שרידי תרבותו של ישראל שנשתיירו לאחר כל השפטים שעשו בהם הכובשים.

הפורענויות האלו, שעליהן עמדנו בקצרה, יש בהן כדי לתרץ מפני מה לבשו מאבקי האמאנציפאציה והשיחרור של עמי הד׳ימה — בממלכה העות׳מאנית, בפרס ובמגרב — אותו אופי קנאי ואלים של מלחמות־דת.

מאמאנציפאציה לעצמאות לאומית

קשה היה לשליטים המוסלמים להבחין היכן מסתיימת האמאנציפאציה הדתית של מיעוט והיכן תחילת תביעתו למולדת שנחמסה בידי כובשים זרים, לזכויותיו על לשונו, תרבותו ומוסדותיו. היתה כאן איזו שניוּת, טבועה בעצם מעמדו של הד׳ימי, והיא שהשפיעה על קווי־המדיניות של העות׳מאנים ושל ״התורכים הצעירים״: מצד אחד, דיכוי התנועות הלאומניות היוונית והארמנית, אך מצד שני הגנה על רעאיא נוצרים הולכי־תלם בכל רחבי הממלכה. בדומה לזה באו גזירות שנגזרו על היהודים במולדתם ההיסטורית בלבד, שכוונו לפעול נגד הציונות, זו התנועה האחרונה לשיחרור לאומי, וככל שנראה היה אז— הצפויה פחות מכל להצליח. ב־1887 יצא צו שאסר על יהודים להיכנס לארץ־ישראל, לשבת בה, לרכוש קרקעות, לשפץ בתים או לגור בירושלים. צו זה חל רק על יהודים — בין שהם רעאיא ובין שהם מוגנים על־ידי מעצמות־חוץ —אך לא על מהגרים נוצרים או מוסלמים^.

צד זה שבפוליטיקה התורכית אפשר להביא לו כאן דוגמה ממשית. הואיל והטבח בארמנים ב־1895 שילהב ביותר את הקנאות הדתית, איימו המוסלמים בחלב (ארם־צובא) להמיט גורל דומה על היהודים והנוצרים שבמקום. הסדר והבטחון הושבו על כנם רק בזכות פעולתו הנמרצת של המפקד הצבאי התורכי אדהם פחה, שגונן על שכונות הנוצרים והיהודים ואיים להרעיש בתותחיו את התושבים המוסלמים אם אמנם יקומו לשחוט את הלא־מוסלמים.

 אותו אקלים של חוסר־בטחק, העולה מתוך מסמכי התקופה ההיא, לא היה מיוחד למשבר הארמני בלבד אלא היה קו קיים־ועומד במעמדו של הד׳ימי. אולם גורמי החידוש שבמצב היו המאבק לעצמאות, חסותן המדינית של מעצמות אירופה, והשיפור בהפצתן של ידיעות. ממש כמו שעל־ידי מתן חסות והגנה חדר המערב למדינות המוסלמיות, כך ניצלו האינטרסים הקולוניאליים האירופיים לצרכיהם שלהם את השאיפות הלאומיות של עמי הד׳ימה, טרף קל היו הללו לפי שבעיקרו של דבר היה בטחונם תלוי בכוח מבחוץ, המוכן לתמוך בהם— אפילו לרעתם — כדי לחזק את השפעתו. כך התפתחה היריבות המסורתית בין עמי הד׳ימה לבין עצמם ולבשה צורה של מאבקים מדיניים, הנתמכים או אף מנוהלים על־ידי מעצמות אירופיות. הערבאות, שלכתחילה שימשה חיזוק רעיוני לאמאנציפאציה של הנוצרים, סייעה לצרפת, שטיפחה אותה, להחליש את תורכיה, בעלת־בריתה של בריטניה. לימים הגיעו הכוחות האימפריאליסטיים של אירופה מזה ושל רוסיה מזה לידי עימות באשר לערבאות ולציונות, בעוד ידה של רוסיה בוחשת במרידות בבלקאנים ובארמניה. בתקופת הקולוניזציה האירופית התחוללו שינויים קיצוניים בתוך עדות הד׳ימים. עלייתה של זעיר־בורגנות שהתחנכה בבתי־ספר אירופיים החריפה את המתחים המעמדיים. עם הדמוקרטיזציה של המוסדות העדתיים נשתחק כוחם של הנכבדים. התפתחות זו, בהשראתו של הדגם האירופי, לא היתה כולה לברכה. שרשים הלכו לאיבוד וניטשטשה הזהות הקיבוצית, שממילא כבר נחלשה מחמת הסביבה המדכאת (תופעה שניכרה במיוחד בעדות הנוצריות).

רישומה של התרבות המערבית, שהיתה מושכת את לבו של הד׳ימי דווקה משום ששיחררתו, הביא לידי ניכור תרבותי. האינטליגנציה החדשה, שלמכתחילה דחקה אותה האומה לקרן־זווית, נכונה היתה עכשיו לקלוט כל דפוס־שיגרה אירופי. הסתלקותו של הקולוניאליזם האירופי מן הארצות הערביות חלה בעת־ובעונה־אחת עם תחייתה של מדינת־ישראל. אגב כך השתנה תכלית־שינוי מצבן של עדות הד׳ימה המזרחיות. כאן המקום לעמוד, בתוך שאר גורמים מיוחדים־במינם, על ההבדל בין היהדות והנצרות במזרח, וזאת בשל הנתיבים השונים שבהם צעדו למן המאה הי״ט והלאה. מצד אחד, נעלמו כמעט לגמרי הד׳ימים היהודים, שהשיבו להם את זכויותיהם הלאומיות הריבוניות במדינה עצמאית משלהם, ומצד שני נעשו העדות הנוצריות גורמי־שוליים במסגרת הערכאות. שני מקורות מקבילים מפרנסים את האנטי־ציונות הערבית־הנוצרית: המורשה הרוחנית הביזנטית, והמנטאליות הד׳ימית המסורתית — בבואה לחולשתו ומצוקתו של מיעוט הנדון להזדקק לפשרות, לתהפוכות ולדרכי חנופה והתרפסות. כיום עליית הפונדאמנטאליזם מזעזעת את משנתה של הלאומנות הערבית, שהיא עצמה עלולה להיבלע על־ידי התנועה הפן־מוסלמית.