מורשת יהדות מרוקו

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

מויאל נהג במקרה זה כאילו היה מדינאי, הרואה את התמונה הרחבה ולא את התקרית המסוימת בשדות המפרידים בין ראשון־לציון בת השלוש לכפר הערבי סרפנד. הן הוא והן ראשי חובבי ציון ראו עין בעין את הצורך שלא להלהיט את האווירה ללא צורך. בן־יהודה לא ירד, ככל הנראה, לעומקה של סוגיה זו, ולא מן הנמנע שנעלב מכך שמויאל מצא במה להכחיש את מעורבותו בעיתון יהודי בחו״ל דווקא.

ולבסוף, בנושא זה עולה השאלה: האם באמת קרו הדברים כפי שתוארו בהצבי, או אולי הייתה כאן ״גוזמה מזרחית״, אופיינית לימי הבראשית ההם? קשה להשיב, אך לעזרתנו מתייצב הכתב שדיווח על תקרית המרעה בקיץ 1885, דוד יודילוביץ׳. לאחר קרוב ל־60 שנה, בשנת 1941, ראה אור ספר רב כמות ואיכות על ראשון־לציון, שיודילוביץ – או בשם העברי שאימץ לו, יודה־לב-איש – כתב וערך. בספר בעל הפורמט הגדול, בהיקף של 552 עמודים, מופיעים כל האירועים ופרטי החיים במושבה, מיום הקמתה ב־1882 ועד ערב חג ה-60 שלה. ומה אין בספר? סיפור תקרית הרועים מקיץ 1885. אי האזכור של פרשה זו, שב-1885 נראתה מסעירה, ויודילוביץ׳ היה אחד מנושאי הדגל שלה, מעלה מחשבות שונות ביחס למה שהתרחש בדיוק. ייתכן שהייתה זו תקרית זעירה שנופחה, ולאחר שנים כה רבות לא היה עוד טעם להעלותה מן האוב.

על טיפולו של מויאל בכמה ממושבות העלייה הראשונה, עוד בטרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל, סופרו בעת ההיא אגדות: הן ציינו את חוכמתו, שנינותו, הידע והיכולת שלו ״להסתדר״ עם השלטונות הטורקיים, ובעיקר קשריו הטובים עם פקידות הברון רוטשילד ־שקבעה כמעט הכול בשנות העיצוב ההן.

המושבה הראשונה שלהקמתה התמסר בכל ליבו הייתה עקרון. הוזכר כבר שבסתיו 1882 נתן הברון רוטשילד את הסכמתו להקמת מושבה של איכרים יהודים מרוסיה. ואכן, תוך כשנה הוקמה עקרון, ליד הכפר הערבי עקיר, מדרום מזרח לרחובות של ימינו. היא נוסדה בשלהי 1883 והוחזקה בתמיכה מלאה של הברון. תחילה קראו לה מייסדיה עקרון, על שם עיר הנזכרת בתנ״ך, שסברו בטעות שהיא נמצאת באותו אזור, אך לאחר כארבע שנים הסב הברון את שמה למזכרת בתיה – על שם אימו, שנפטרה באותה שנה. כך ביקש הברון רוטשילד, ובקשתו הייתה בתקן הוראה. מאז, זה 130 שנה ויותר, קרויה המושבה מזכרת בתיה.

את ה״עקרונים״ הביא ארצה יחיאל ברי״ל, במקורו עיתונאי איש ירושלים, ומעורכיו של העיתון הראשון בארץ, הלבנון. לאחר שהעיתון נסגר בפקודות השלטון הטורקי, עבר ברי״ל לאירופה והוציאו לאור שם, בעברית, בערים שונות, במשך כ-17 שנה. הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון ורב העיר ראדום שבפולין, גייסו להביא ארצה את 11 ה״ראדומים״(כפי שכונו על שם רב העיר), איכרים יהודים מהכפר פבלובקה שברוסיה הלבנה של ימינו. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלו בקשיים מרובים, שאברהם מויאל סייע להתגבר עליהם. ימים ארוכים נמשך מסעה של הקבוצה ביבשה ובים, וכשהגיעה לנמל יפו, באחד מימי הסתיו של שנת 1882, לא התירו לה שלטונות הנמל להיכנס לארץ. ברי״ל ידע כי השלטונות הטורקיים אסרו זה כמה חודשים על העלייה היהודית – מחמת השיטפון האנושי שנודע לימים כתחילת העלייה הראשונה. לפיכך החליט לעקוף את האיסור בדרך שהייתה מקובלת בימים ההם – בעת עגינת הספינה באלכסנדריה הוא השיג לחבריה דרכונים של ״ילידי ארצות ממשלת השולטאן״, שנושאיהם נכנסו לארץ בלי שום קושי. מדובר היה בדרכונים מצריים, שמאוחר יותר התגלו כמזויפים. אילו היה שואל את מויאל – שאותו הכיר רק לאחר כמה ימים ־ היה זה אומר לו שלא יפעל בדרך שבה פעל, שכן מושל ירושלים התנגד לעלייה היהודית הרחבה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה כבר בראשיתה. בשפתו של מויאל נשמעו הדברים כך: ״פחת ירושלים הצר והמשטין [מלשון שטן]… הוא אשר מסית את הממשלה בנו ואילולא הוא לא היו העולים לארץ סובלים כל כך״. בהגיע החבורה ליפו החלו סוורי הנמל האימתניים, כמנהגם, להשליך את הנוסעים מהאונייה שעגנה הרחק מהחוף לסירותיהם. אלא שאת ברי״ל ואנשיו סירבו ליטול עמם, משום שלטענתם הם ״יהודים מאלה אשר הממשלה סגרה לפניהם את שערי פאלסטינא וסוריא״.

כשהוציא ברי״ל את הדרכונים, בדקו אותם השוטרים, הביטו בפני הבאים ופסקו מיד: אלה אינם מארצות הסולטאן.

החבורה, שראתה את ארץ ישראל מנגד, הושארה על האונייה. רק לברי״ל, שהיה בעל דרכון בריטי, הותרה הכניסה ליפו. הוא מיהר לחפש עזרה, ולשמחתו מצא שניים: את יואל משה סלומון, רעו להוצאת הלבנון 19 שנים לפני כן, ואת שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. את השניים פגש בחנותו של אברהם מויאל ביפו, שהיה לו עסק של יבוא סחורות וחלפנות כספים. בין השניים, ברי״ל ומויאל, נרקמה מיד ידידות. הירש פנה לקונסול צרפת בירושלים וביקש ממנו שישיג לבאים אישור ממושל העיר והמחוז. לצערו התשובה שקיבל הייתה שלילית.

ברי״ל לא הרים ידיים. הוא ביקש מאברהם מויאל, שבחנותו פגש כאמור את סלומון והירש, והיה ידוע בקשריו הטובים ביפו, שילך למושל המקומי, הקיימקאם, יגיש לו מנחה כמקובל ויקבל אישור לחבורה לעלות על החוף. יואל משה סלומון גילה את אוזנו של ברי״ל, שהמושל ״אוהב נאמן לו״, ואף הוא הבטיח לסייע.

השניים הלכו אל המושל – וחזרו בידיים ריקות. זה אמר להם שלצערו לא יוכל הפעם לעזור, משום שהעניין ידוע כבר למושל הירושלמי, הבכיר ממנו, "ואיך יתיר הוא לבוא בקהל את האנשים אשר הפאשא לא אבה לתת להם רשיון כי יעלו ליבשה?״

את קורותיו בארץ, לרבות עזרתו הרצופה של מויאל למאמצי ההתיישבות בעקרון, תיאר ברי״ל בספרו יסוד המעלה(1883)

ברי״ל החליט לעקוף את הקשיים ביפו והפליג עם חבורתו לחיפה. שם, סבר, תהיה העלייה לחוף קלה יותר. לאחר ימים אחדים קיבל מברק שעליית הקבוצה לחוף יפו אושרה, וה־12 – ברי״ל ו-11 האיכרים – שבו ליפו. הקרדיט על מציאת פתרון לתסבוכת הגיע לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, שטען כי הבאים מתעתדים ללמוד במוסדו. העובדה שכל הבאים היו אנשים מבוגרים ובעלי משפחות לא הוזכרה.

אלא שהעניין נפתר רק ברובו, ושוב נקרא מויאל לסייע. התברר שבאישור מושל ירושלים נזכרו רק 10 איכרים ונשמט שמו של העולה ה-11, אברהם יעקב גלמן. ברי״ל לא הסכים להפריד בין האנשים, ועמד על כך שכל ה־11ירדו כאיש אחד. השוטרים הודיעו לו שמצידם ה-10 יכולים לרדת, אך ללא גלמן. אם ברי״ל יתעקש – יישארו כל חברי הקבוצה על האונייה. וכרגיל, את מי מזעיקים במקרה קשה מעין זה? מויאל נקרא על ידי ברי״ל להתיר את הפלונטר. הוא מיהר לנמל ושוחח בארבע עיניים עם מפקד משטרת החוף. ככל הנראה גם העניק לו שי נאה, כדי שיקבל החלטה נבונה. לאחר כמה שעות מתוחות נמסר לברי״ל כי ה־10 יורשו להיכנס לארץ, ואילו לגלמן יותר לרדת מהספינה אך עליו להישאר במעצר פתוח בנמל, עד אשר תימצא דרך לשחררו.

הסוף היה כמעט טוב. כל הקבוצה – למעט גלמן – התנהלה בכבדות, לאחר יותר משלושה שבועות ביבשה ובים, לאכסניה של חיים בקר, לא הרחק מהנמל. בקר, ששמע את סיפורם המפותל ועל מאסרו של חברם, הרגיע אותם והבטיח להם, שפתר בעיות קשות יותר. תוך זמן קצר ישוחרר גם גלמן, אמר, בסיועו של מויאל. וכך היה.

קליטתם של ה-11 בארץ הייתה קשה. הירש, מנהל מקווה ישראל, שאצלו עבדו, התעמר בהם, ממש כפי שעשה לביל״ויים כמה חודשים קודם לכן. בין השאר העבידם בפרך, נתן להם לאכול לחם בלתי אכיל ואף ניסה לשכנעם לחזור לחוץ לארץ. לא אחת הזעיק ברי״ל את מויאל ליישר את ההדורים ולמנוע מה״ראדומים״ להתמרד. בה בעת – באופן מפתיע למדי – עזר להם הירש בניסיונותיהם לרכוש קרקע להקים את מושבתם. ברי״ל, שהסתכסך עם הירש, נאלץ לעזוב את הארץ – ומויאל הפך לפטרונם.

אך עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של 1883, עלו וירדו הצעות לרכישת קרקעות עבור ה״ראדומים״. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. אלא שהדבר לא היה פשוט, מהסיבה שה״ראדומים״ היו איכרים מנוסים, ובניגוד לראשוני המושבות הראשונות(פתח-תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה), שרובם לא עסקו בחקלאות לפני עלייתם לארץ, הייתה ל״ראדומים״ דעה משלהם על הקרקעות שהוצעו להם.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'55

לא פחות מ־19 אתרים נבדקו; היו בהם דוראן(לאחר כמה שנים הוקמה בשטח זה המושבה רחובות), ואדי הנין (נס ציונה), לטרון, קפרוריה (לימים כפר אוריה), אבו-שושה, חולדה, מפרץ חיפה והגליל העליון. האיכרים עצמם סיירו במקצת המקומות, מלווים על ידי מומחים מקומיים כדוגמת אברהם מויאל. הצעה נוספת הייתה ליישבם על חלק מאדמות מקווה ישראל.

אחד הניסיונות המעניינים של ברי״ל ומויאל היה להקים את יישובם של ה״ראדומים״ באזור טבריה. השניים אף שהו בטבריה במשך שבועיים כמעט, וכמנהג הימים ההם טבלו בחמי טבריה. מויאל השתכן באוהל שהציב על שפת הכנרת.

יחיאל ברי״ל מתאר בהרחבה בספר זיכרונותיו את פרשת קליטת 11 האיכרים בארץ ומספר על מעורבותו הרבה של מויאל בחיפוש אחר שטח קרקע מתאים: ״הגביר הנכבד הזה הכרתיו מאז בואי ליפו, ובראותי כי הדירקטור [המנהל] הירש בכל עת בואו לעיר יסור אל חנותו וביתו התקרבתי אליו ביותר, ונודעתי כי הוא איש עצתו של ה׳ הירש והעניינים אשר שגבו ממנו יעשה לו סי׳[ניור] מויאל…״

מדבריו של ברי״ל אפשר ללמוד שהירש – בא כוחו הבכיר של הברון רוטשילד בארץ ישראל באותה עת – גייס את מויאל לטפל בכל אותם נושאים ש״שגבו ממנו״, כלומר לא היה בכוחו הוא לעשותם.

מספרו של ברי״ל, יסוד המעלה, עולה כי באחד הימים פרץ ויכוח בינו ובין הירש בחנותו של מויאל, וברי״ל האשים את מנהל מקווה ישראל כי בעטיו מתעכבת רכישת הקרקעות עבור ה״ראדומים״. הירש הודה שאכן כך הדבר, וזאת משום שאין הוא מוצא אדם מתאים לערוך את הבירורים ולהגיע לידי עסקה. ברי״ל השיב לו – כפי שכתב בספרו – בשפה הספרדית, ״למען ישמע זאת גם סי׳ מויאל, לאמור: הלוא רבים וגם אתה בוטח בסי׳ מויאל ואני נשען בטובו של האדון הזה כי הוא יעשה חפצך גם בדבר מקנת שדה״.

לשמע דברי ברי״ל התמלא הירש בושה והשיב, גם הוא בספרדית: ״מי ייתן וירצה האדון הזה לעסוק בדבר הקניה, כי אין כמוהו בזה״. אלא שמויאל לא נענה מיד. הוא חש כי הירש נתן הסכמתו כמי שכפאו שד, והבין, כדברי ברי״ל, ״כי הדירקטור בעל כורחו ענה אמן אחרי״. ברי״ל לא הרפה. ״הפצרתי בו עד מאד עד שהבטיחני לעשות בקשתי״, כתב.

 אלא שבפני היוצאים לחפש שטחי קרקע מתאימים הוצבה משוכה גבוהה: הירש תבע מהם שלא לסכם דבר ולהמתין חודש עד שתתקבל הסכמה מצד הברון או עוזריו הראשיים. במילים אחרות, אף אם ימצאו שטח מתאים במחיר מציאה, למעשה לא יוכלו לסכם את העסקה. השניים, ברי״ל ומויאל, יצאו למסע דילוגים. ״ביום י״א אד״ר [אדר ראשון תרמ״ג], יצאנו בעגלה אני והגביר סי׳ אברהם מויאל וה׳ דיגור הגנן הצרפתי״ [אגרונום שעבד במושבות הראשונות בשליחות הברון רוטשילד], שהירש צירף אותו למסע כמומחה לקרקעות ולפוטנציאל ההתיישבותי של השטחים שיוצעו להם.

המסע היה רצוף קשיים, תקוות ואכזבות, אף מעבר לניסיונות לרכוש קרקע עבור ה״ראדומים״. ״לעת ערב באנו לרמלה״, פתח ברי״ל בתיאורו. ״שם פגשתי את ידיד נפשי הרי״מ [ר׳ יחיאל מיכל] פינס [מפרנסי ירושלים ופטרון הביל״ויים] הולך ליפו ושמחתי לקראתו. בערב באנו לבית המלון אשר בבאב אל ואד [שער הגיא] ולנו שם. בבוקר שכרנו לנו חמורים מבעל המלון ורכבנו בם עד בואנו לקאפרוריע [כפר אוריה לעתיד] כשתי שעות לפני חצות היום. תרנו את השדות וראינו את המעינות וישר המקום הזה בעינינו״.

מויאל שאל את דיגור, המומחה לחקלאות, מה דעתו על השטח המוצע, וזה השיב כי דעתו נוחה וכי ״אפשר לטעת בו גנות ופרדסים״. היה בכך אות לטובה והשלושה המשיכו במסעם. הם הגיעו לשני כפרים נוספים – סעדון ואבו־שושה. את מסעם באותו יום סיימו בכפר אל קובב (כיום באזור משמר איילון) וממנו לקחה אותם עגלה ליפו. למחרת התייצבו אצל הירש ודיווחו לו על מסעם ועל התרשמותם הרבה מהשטח שהוצע להם בקפרוריה. הירש לא מיהר להחליט, וככל הנראה הריץ מכתב לפריז.

ברי״ל היה חסר סבלנות, ומויאל הבין לליבו. המשיך וסיפר ברי״ל: ״ביקשתי מאת סי׳ מויאל כי יעלה ירושלימה לדבר שם עם ה׳ דאוד קארמי על אודות מקנת נחלתו בקאפרוריע והוא ענה לי כי עד בוא תשובה מפריז לא ירצה לעשות דבר״.

חלפו כמה ימים והעניין לא התקדם. ברי״ל, אשר סבל בליבו, חשש שבגלל מצבו לא יספיק לסיים את רכישת הקרקע. מויאל והוא החליטו לעשות מעשה: ״מויאל נעתר אלי ושלחנו, בלי שאלת פי הדירקטור [הירש], ביום כ״ח אדר״ש [אדר שני, 7 במרס] את הא׳ הורויץ ירושלימה לדבר שם עם בעלי השדות אשר בקאפרוריע״. לאחר כמה ימים קיבלו הודעה כי בעל הקרקע יבוא מירושלים ללטרון לשוחח איתם.

השניים שכרו חמורים (״רכבנו בחמורים״, כדברי ברי״ל) ומיהרו ללטרון. הירש, שנודע לו על המשלחת, שיגר אחריהם את האגרונום דיגור, והשלושה נפגשו ביעד חדש – חולדה הערבית. ההתחלה הייתה מבטיחה. בעל הקרקעות הראה להם שדות ובתים וגם באר, וסיפר להב גדולות ונצורות על הקרקע המשובחת – כ־3,000 דונם. אלא שעד מהרה הוא קיבל רגליים קרות, כשנודע לו התנאי של הירש: לעכב את גמר העסקה בחודש. אחר כך רכבו לכפר סמוך, שכבר ביקרו בו, סעדון שמו. במקום זה התעוררה בעיה: מויאל שהתלחש עם הפלחים בלילה, בעת ששלושת הזרים ישנו בכפר, גילה את אוזנו של ברי״ל. שחלק מאדמות הכפר שייכות לו, והוא אינו רוצה שיתקבל הרושם כי הוא מקדם את העסקה מטעמים אישיים. בלשונו של ברי״ל נשמעו הדברים כך: ״באשר יש לסי׳ מויאל חלק ונחלה בכפר הזה, אמר לי כי לא יחפץ להשתדל בקניה הזאת לבל יחשוב הדירקטור שטובת עצמו הוא דורש״.

מויאל הציע לברי״ל לחזור לקפרוריה, ולשם הגיע גם בעל הקרקע, דאוד קארמי, בנו שוכרי ועוד שניים – נוצרי אחד ויצחק אריאל, יהודי מירושלים. יומיים ולילה נמשך המשא המתן, כשכל העת מספקים משרתיו של קארמי מיני מזונות ונרגילות לעישון. הבעיה העיקרית מצד הקונים הייתה מחיר השטח, שקארמי העלה אותו לגבהים בלתי אפשריים, לדעת מויאל. מצד שני, אותו קארמי חש עצמו נעלב משום התנאי שהציגו לו מויאל וברי״ל: להמתין חודש עד שיקבלו אישור. במר ליבו טען כלפי מויאל, שאותו ראה כ״בעל המאה״: ״למה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים [כספים] ורשות לקנות?״ הוא אף תקף את מויאל באומרו שרק תוך כדי המשא ומתן הבין שאין הוא רוצה לרכוש את הקרקע עבור עצמו, אלא הוא משמש שליחו של מישהו.

מויאל לא ענה לו. הוא קם ממקומו, קרא אליו את ברי״ל, והשניים עלו על חמוריהם והסתלקו. סיפור קפרוריה הגיע לסיומו הרע. גם בלטרון לא עלו הדברים יפה. מויאל וברי״ל רכבו למקווה ישראל, נפגשו עם הירש ודיווחו לו על כישלון מאמציהם. בשבועות הבאים הפכה חנותו של מויאל ביפו למעין ״מטה מרכזי״ של מאמצי רכישת הקרקע עבור ה״ראדומים״. שמות עלו וירדו, מתווכים נכנסו ויצאו, ומדי פעם הגיע הירש ממקווה ישראל והביא את החדשות האחרונות מפריז. לברי״ל נמאס, והוא עשה הכנות לחזור לביתו בגרמניה. מויאל ניסה לעצרו – וללא הצלחה.

ברי״ל ביקש ממויאל מכתב המלצה וזה כתב עליו מילים חמות: ״האמת נתן לכתוב ביודעי ומכירי כי ר' יחיאל ברי״ל כל הימים שיושב פה הוא השתדל ומשתדל בכל כוחו למצוא נחלת שדה עבור היהודים שהביא לכאן, ואני בעצמי נסעתי עמו להרבה מקומות לראות אם השדות טובים לקנות עבור היהודים הנזכרים. וגם שמעתי כמה פעמים מר׳ ברי״ל שהוא עומד ומצפה מתי תקנה הנחלה למען יוכל לשוב לביתו כי קשה עליו הישיבה פה כמובן, ואני רואה שאם יצא ר׳ יחיאל ברי״ל מפה יקשה מאד דבר קנית הנחלה…״

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'59